החתול במגפיים

החתול במגפיים
מידע כללי
מאת	1695 - שארל פרו 1812 - האחים יעקב ווילהלם גרים
שפת המקור	צרפתית, גרמנית
סוגה	סיפור עם

החתול במגפיים (בצרפתית: Chat Botté) היא אגדת עם אירופית. האגדה נכתבה על ידי הסופר הצרפתי שארל פרו בשנת 1695, וגרסה שלה אומצה על ידי האחים גרים בקובץ מעשיות ואגדות עם שהתפרסם על ידם בשנת 1812.

היסטוריה

"החתול במגפיים" של שארל פרו הוא הסיפור הקלאסי ביותר בז'אנר של החיה כעוזרת בפולקלור המערבי. עם זאת, החתול התכסיסן לא היה המצאה של פרו.^[1] מאות שנים לפני פרסום סיפורו של פרו, אוסף סיפורי עם הודיים בשם Kathā Sarit Sagara ("האוקיינוס של זרמי הסיפורים") הציגו דמויות ומלכודות כמו חרבות בלתי מנוצחות, כלים שממלאים את תוכנם, וחיות מועילות. בפנצ'טנטרה ("חמישה עקרונות"), אוסף של סיפורים הינדיים מהמאה ה-2 לפנה"ס, ישנו סיפור העוקב אחר חתול שמצליח הרבה פחות מהחתול של פרו כשהוא מנסה לעשות את הונו בארמון של מלך.

במאה ה-16 פרסם ג'ובאני פרנצ'סקו סטרפרולה את הסיפור "Costantino Fortunato" שהתפשט מאוחר יותר בכל שאר אירופה. עלילת הסיפור דומה מאוד לעלילת "החתול במגפיים",^[2] ומדברת על חתול אנתרופומורפי שמשתמש בתחבולות וברמאות כדי להשיג כוח, עושר ואף נישואים עם נסיכה עבור אדונו הדל וחסר האמצעים. הסיפור נכלל בספרו "הלילות המדהימים של סטרפרולה" (בערך 1550–1553). זהו ספר הסיפורים האירופי הראשון שכלל אגדות.

בשנת 1553, פורסם בוונציה הסיפור "Costantino Fortunato", הדומה ל"Le Maître Chat" של ג'ובאני פרנצ'סקו סטרפרולה. עם זאת, בסיפור של סטרפרולה, הצעיר היורש הוא בנה של אישה בוהמית, החתול הוא פיה בתחפושת, הנסיכה נקראת אליזטה, והטירה שייכת לא למכשף, אלא לאדון אשר נספה בתאונה. הצעיר המסכן הופך בסופו של דבר למלך בוהמיה. המהדורה של סטרפרולה פורסמה בצרפת בשנת 1560. שפע הגרסאות שעברו בעל פה לאחר סיפורו של סטרפרולה עשוי להצביע על כך שמקור הסיפור הוא אגדה שעברה מפה לאוזן. ייתכן גם שסטרפרולה המציא את הסיפור.^[3]

גרסה נוספת פורסמה בשנת 1634 על ידי ג'מבטיסטה בזילה תחת הכותרת Cagliuso. הסיפור לא פורסם בצרפת במהלך חייו של פרו. בגרסתו של בזילה, הבחור הוא נער קבצן בשם גאגליוסו (לפעמים קגליוסו) אשר הונו מושג באופן דומה לדרך שבה השיג זאת החתול של פרו.

האגדה המוכרת היום נכתבה על ידי הסופר הצרפתי שארל פרו בשנת 1695. לאגדה שנכתבה על ידי פרו הייתה השפעה ניכרת על התרבות העולמית. הכותרת הצרפתית הייתה "Histoires ou contes du temps passé, avec des moralités" עם כותרת המשנה "Les Contes de ma mère l'Oye", ובעברית "סיפורים או אגדות מימי עברו עם מוסר" ובכותרת המשנה "סיפורי אמא אווזה". חזית הספרים של המהדורות האנגליות המוקדמות ביותר מתארת אישה זקנה המספרת סיפורים לקבוצת ילדים מתחת לכרזה שבה נכתב "הסיפורים של אמא אווזה" והיא זו שפרסמה את אגדות אמא אווזה בעולם דובר האנגלית.

בשנת 1729 תורגמה האגדה לאנגלית כ"החתול המאסטר, או החתול במגפיים" על ידי רוברט סמבר ופורסמה בלונדון. כריכת הספר דומה לזו של המהדורה הצרפתית הראשונה. מאז אותו הפרסום, הסיפור תורגם לשפות שונות ופורסם ברחבי העולם.

עלילה

טוחן זקן שהלך לעולמו הוריש את נכסיו לשלושת בניו. הבכור קיבל את טחנת הקמח, השני קיבל את החמור, והצעיר קיבל את החתול. התעצב הצעיר על הירושה שנפלה בחלקו, אבל החתול אמר לאדוניו שלא יתעצב ולא ידאג, עליו להביא לחתול שק ומגפיים והוא יהפכו לעשיר. הצעיר נדהם מכך שהחתול יכול לדבר, אך הלך לקנות לו את אשר ביקש. החתול נעל את המגפיים, לקח את השק מילא אותו בקש ובעלי בר והלך להתחבא. עבר זמן קצר וארנבת הגיעה לאזור והתחילה לכרסם את העלים. החתול זינק במהירות, תפס את הארנבת והכניס אותה לתוך השק, לאחר מכן הרגה והביאה למלך כתשורה מאת בעל חוות הארנבים המרקיז דה קראבאס (זה השם שהחתול בחר לכנות בו את אדונו הצעיר) ואת עצמו הוא הציג כמשרתו של המרקיז מקראבאס. לאחר מכן צד החתול צמד חוגלות והביאן למלך כשי מעם המרקיז, וכך במשך מספר חודשים הביא החתול למלך מחיות הציד של "המרקיז קראבאס". המלך אמר שאינו מכיר את המרקיז, אך הוא מודה לו מאוד.

לאחר זמן קצר נודע לחתול במגפיים שהמלך ובתו עומדים לנסוע לאורך הנהר. הוא הורה לאדונו להתפשט, להחביא את בגדיו על גדת הנהר ולהיכנס אל מימיו. לאחר שהצעיר עשה כדבריו, עלה החתול על השביל וכשהכרכרה של המלך עברה שם הוא סימן לה לעצור. המלך שמח לראות את החתול ושאל אותו מה מעשיו באזור. החתול סיפר בעצב שאדונו המרקיז נכנס לרחוץ בנהר ומישהו גנב את בגדיו. המלך שלח במהירות את הרכב לארמון וזה חזר עם בגדים הדורים בעבור המרקיז. המלך הוציא את הצעיר מהנהר, הלבישו בחליפת בגדים מפוארת, והושיבו במרכבה ליד בתו, שהתאהבה בו מיד.

החתול הזדרז ורץ בשדות שהשתרעו לפניהם. כשראה איכרים מלקטים תבואה בשדה הורה להם שאם המלך ישאל למי שייך השדה הם יענו לו שהשדה שייך לאדון המרקיז דה קראבאס. כך הורה גם לאיכרים שקצרו בשדות הסמוכים. החתול איים על האיכרים שאם לא יעשו כדבריו יורע להם, והם נבהלו. כעבור שעה קלה כשהגיעה המרכבה המלכותית והמלך שאלם למי שייכים השדות הם השיבו, כמצוות החתול, "למרקיז דה קארבאס". המלך שחשב כי הצעיר היושב לצידו הוא המרקיז דה קראבאס התרשם מעושרו הרב.

בקצה השדות ניצב הארמון המפואר של בעל השדות. בארמון גר מכשף נוראי ששלט באיכרים שעבדו בשדות ביד רמה. החתול ביקש לבקר את המכשף כדי לחלוק לו כבוד, כדבריו. בפגישתם החמיא החתול למכשף על סגולותיו המיוחדות, ואמר כי הוא שמע שביכולתו לשנות את דמותו לאריה ולפיל. המכשף הודה שהדבר נכון ומיד הפך דמותו לאריה. החתול המבוהל נס מפניו אל הגג אך מגפיו נתפסו ברעפים, והוא פחד שהמכשף יהרוג אותו. רק לאחר שהמכשף שב לצורתו הרגילה העז החתול לרדת מן הגג, הוא הודה שפחד מאוד ושאל את המכשף אם הוא יכול להפוך עצמו גם לעכבר. המכשף המרוצה מכוחו לא חשד בדבר, הפך עצמו מיד לעכבר והחתול זינק עליו וטרפו.

כאשר התקרבו המלך, בתו והצעיר אל הארמון, קיבל החתול את פניהם בברכה והזמינם להיכנס אל ארמונו של המרקיז דה קארבאס. המלך הופתע והתרשם מאוד מעושרו של "המרקיז" שלצידו, ובתו הנסיכה שמחה לשמוע את אביה המלך מציע למרקיז לשאת אותה לאישה.

האגדה מסתיימת במילים "ועוד באותו יום נשא לאישה את הנסיכה. החתול נהפך לאדון מכובד, ולא רדף עוד אחרי עכברים, אלא לשם השעשוע בלבד".^[4]

פולקלוריסטיקה

בסיווג ארנה-תומפסון, החתול במגפיים מסווג כ-"Puss in Boots", תת-סוג של "The Cat as Helper".^[5] הפולקלוריסטים ג'וזף ג'קובס וסטית' תומפסון מצביעים על כך שסיפורו של פרו הוא המקור האפשרי לסיפור החתול העוזר במסורות הפולקלוריות האירופיות המאוחרות יותר.^[6]^[7] הסיפור התפשט גם ביבשת אמריקה, והוא מוכר גם באסיה (בהודו, באינדונזיה ובפיליפינים).^[8]

תרבויות שונות מחליפות את החתול העוזר בווריאציות שונות למשל בתן או בשועל.^[9]^[10]^[11] לדוגמה, בכל הגרסאות הפיליפיניות, החיה המועילה היא קוף.^[12]

החוקר היווני מריאנטי קפלנוגלו קובע שסיפור מסוג "חתול במגפיים" או "השועל המועיל" מהווה דוגמה לסיפורים ידועים ברפרטואר של פליטים יווניים מאסיה הקטנה.^[13]

ז'אק ברכילון והנרי פטיט מציינים בהקדמה שלהם ל"אמא אווזה האותנטית: אגדות וחרוזים" שהמוטיב העיקרי של "החתול במגפיים" הוא "החיה כעוזרת" ושהסיפור נושא זיכרונות אטביסטיים של חיית הטוטם המוכרת כחיה שהיא האב המגן של השבט. הם גם מציינים שהכותרת בסיפורו של פרו היא מקורית וכך גם המגפיים - אין סיפור קודם לו שמציג חתול נועל מגפיים.^[14]

הפולקלוריסט ג'ייקוב גרים טוען שחתולים היו סוג של פיות, מפני שיש להם מאפיינים דומים לפיות, ומערכת כוחות קסם משלהם. עם זאת, נדיר בסיפורי האגדות של אירופה שחתול מעורב כל כך בעניינים אנושיים. לדבריו החתול במגפיים חולק רבות מהתכונות המיוחסות לפיות או לאלוהות משפחתית.

אופי הדמויות

שארל פרו ביקש לתאר טיפוסים אידיאלים כדי לחזק את הסטנדרטים של תהליך הציוויליזציה שנקבעו על ידי החברה הצרפתית מהמעמד הגבוה.^[15] ניתוח של גיבורות פרו מגלה שהנקבה האידיאלית של המחבר בחברה מהמעמד הגבוה היא חיננית, יפה, מנומסת, חרוצה, מטופחת, שמורה, סבלנית ואפילו טיפשה באופן כלשהו, כי עבור פרו, האינטליגנציה של האישה תהיה מאיימת. לכן, הגיבורה של פרו מחכה באופן פסיבי ש"האיש הנכון" יבוא, יכיר במעלותיה ויהפוך אותה לאשתו. הוא פועל, והיא מחכה. גיבורות המאה השבע-עשרה של פרו מפגינות מאפיינים של כניעה.^[16]

הגיבורים הגבריים של פרו שונים לגמרי מגיבורותיו. הדמויות הגבריות שלו אינן נאות במיוחד, אבל הן פעילות, אמיצות, שאפתניות ומיומנות, והן משתמשות בשנינותן, באינטליגנציה ובנימוס הרב שלהן כדי לטפס במעלה הסולם החברתי ולהשיג את מטרותיהם. במקרה זה, החתול הוא זה שמציג את המאפיינים והגבר מרוויח מהתחבולות והכישורים שלו. בניגוד לסיפורים העוסקים בגיבורות כנועות הממתינות לנישואין, הסיפורים שבמרכזם גברים מראים שמעמד חברתי והישגים חשובים מאלו של הנשים. סגולותיהם של גיבוריו של פרו משקפות את הבורגנות בחצרו של לואי ה-14 ואת טבעו ותכונותיו של פרו, שהיה עובד מדינה מצליח בצרפת במהלך המאה השבע-עשרה.

מוסר השכל

הדיון לגבי מוסר ההשכל ביצירה עורר דעות שונות לאורך השנים.

לדברי ברונו בטלהיים, ככל שדמות טובה כתובה בצורה פשוטה יותר, כך יהיה קל יותר לילד להזדהות איתה ולדחות את הדמות הרעה. הילד מזדהה עם גיבור טוב מכיוון שמצבו של הגיבור גורם למשיכה חיובית. אם הדמות היא אדם טוב מאוד, סביר להניח שגם הילד ירצה להיות טוב. עם זאת, סיפורי הא-מוסר אינם מראים קיטוב או הצמדה זה לזה של אנשים טובים ורעים, משום שסיפורים מוסריים כמו "חתול במגפיים" בונים אופי לא על-ידי מתן אפשרויות בחירה בין טוב לרע, אלא על-ידי מתן תקווה לילד שאפילו הענווים ביותר יוכלו לשרוד. המוסר אינו מדאיג בסיפורים הללו, אלא ניתנת הבטחה שניתן לשרוד ולהצליח בחיים.^[17] סיפורי פיות, נותנים מקום מכובד להישגים הקטנים ביותר (כגון התיידדות עם חיה כמו ב"חתול במגפיים") ומעודדים ילדים להאמין בכך שאירועים רגילים עשויים להוביל לדברים גדולים, וכי ההישגים הקטנים והאמיתיים שלהם חשובים אף אם אינם מוכרים כרגע.^[18]

חוקרי הפולקלור איונה ופיטר אופי מציינים שהסיפור יוצא דופן בכך שלגיבור הצעיר לא מגיע מזלו הטוב. היותו ילד שלישי וקבלתו הבלתי מעורערת את הוראותיו החוטאות של החתול אינם נתפסים בימינו כסגולות. הם מצהירים שרק מעט נוכלים הצליחו כל כך לפני או מאז.^[1]

המאייר של הרומנים והסיפורים של דיקנס, ג'ורג' קרוקשנק, היה המום מכך שהורים יאפשרו לילדיהם לקרוא את המעשיה וטען שהסיפור מלמד את הילד שהטעיה ושקרים יתוגמלו ביתרונות ובפרסים. מבקרת אחרת, מריה טטר, מציינת שאין הרבה מה להעריץ בחתול במגפיים - הוא מאיים, מחמיא, מרמה וגונב כדי לקדם את אדונו. עוד היא מציינת שהחתול במגפיים נתפס כ"וירטואוז לשוני", יצור ששולט באמנויות השכנוע והרטוריקה כדי לרכוש כוח ועושר.^[19] טטר טוענת כי בסיפור קיים מוסר השכל כפול. מוסר ההשכל הראשון אומר לקורא שעבודה קשה ותחכום עדיפים על עושר בירושה, אך מסר זה מנוגד בהתנהגות בן הטוחן הצעיר שאינו עובד ואינו משתמש בשנינותו כדי להשיג יתרון ולהיטיב את מצבו, אלא משיג הטבה במצבו בזכות נישואין, ובזכות תחבולות שביצע החתול. המוסר השני מדגיש את פגיעותה של האישה למראה חיצוני: מספיקים בגדים משובחים ומראה נעים כדי לכבוש את ליבה.^[20] התרגום לאיטלקית של קרלו קולודי מציין שהסיפור נותן עצות שימושיות אם אתה במקרה חתול או המרקיז מקראבאס.

חוקרת ספרות הילדים זהר שביט בספרה "מעשה ילדות מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים"^[21] רואה בסיפור של פרו "טקסט אמביוולנטי" המיועד לשתי קבוצות קוראים, למבוגרים ולילדים, וכתוצאה מכך הוא נקרא אחרת על ידי כל אחת מהקבוצות, וזוכה לעמדות מוצא פרשניות שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו. פרופסור יגאל שוורץ בספרו "למה לחתול יש מגפיים"^[22] מסכים כי מדובר בטקסט אמביוולנטי אך טוען כי בהתחשב בתפיסתו של פרו, יש למזג את התרבות העממית עם התרבות הגבוהה. יש להניח כי קהלי היעד שעמדו לנגד עיניו של פרו היו בני השכבות המיוחסות, וכנגדם נציגי "ההמון", וכי היצירה מיועדת להעביר לכל אחד מהם מסר אחר. מחד, ההמון הצרפתי שקרא את המעשיה בקריאה "מטריאליסטית מהפכנית", כלומר קיבל סיפור חתרני שמסיר את "המסכה המלאכותית" של המעמדות העליונים. ומאידך בני המעמד הגבוה שקראו את המעשיה "קריאה חצרנית אליטיסטית" וקיבלו סיפור שחושף את "המסיכה הטבעית" של הסיפור העממי אשר מייצג את ההמון הצרפתי על תפיסותיו, רצונותיו ויחסו אל המעמדות העליונים בארצו. פרו העצים את הקונפליקט בין המעמדות וערער את שניהם. בולטת העובדה שפרו סיים את המעשיה בקריצה במשפט "ועוד באותו יום נשא לאישה את הנסיכה. החתול נהפך לאדון מכובד, ולא רדף עוד אחרי עכברים, אלא לשם השעשוע בלבד".^[4] הכוונה שכשם שחתול יחדל מלצוד עכברים למחייתו, כך אבסורדי שעני בן טוחן יישא נסיכה לאישה.

היצירה באמנות

הסיפור של שארל פרו הותאם לכלי תקשורת שונים במשך מאות שנים, וסיפק השראה למלחינים, לכוריאוגרפים ולאמנים אחרים במשך מאות שנים. לודוויג טיק פרסם סאטירה דרמטית המבוססת על הסיפור, בשם Der gestiefelte Kater,^[23] וב-1812, האחים גרים הכניסו גרסה של הסיפור לספר האגדות שלהם לילדים.^[24] בבלט, החתול מופיע במערכה השלישית של היפהפייה הנרדמת של צ'ייקובסקי.^[25] הביטוי "מספיק כדי להצחיק חתול" מקורו באמצע המאה ה-19 וקשור לסיפור על חתול במגפיים.^[26] בסדרת הספרים Bibliothèque de Carabas^[27] אשר יצאה לאור בלונדון בסוף המאה ה-19, הכריכה הקדמית של כל כרך מתארת את החתול במגפיים קורא ספר. בקולנוע ובטלוויזיה, וולט דיסני הפיק סרט אנימציה שקט בשחור לבן המבוסס על הסיפור ב-1922.^[28] הוא גם עובד למאנגה על ידי הסופר והבמאי היפני המפורסם הייאו מיאזאקי. הדמות הראשית, פרו, על שם שארל פרו, הפכה מאז לקמע של הסטודיו טוני אנימציה, כאשר פניו מופיעות בלוגו של האולפן.

באמצע שנות ה-80 שודר "החתול במגפיים" בטלוויזיה כפרק של תיאטרון אגדות עם בן ורן וגרגורי היינס בצוות השחקנים.^[29] גרסה אחרת מסדרת "Cannon Movie Tales" מציגה את כריסטופר ווקן בתור החתול, כאשר בעיבוד זה הוא חתול שהופך לאדם כשהוא נועל את המגפיים. תוכנית הטלוויזיה "באושר ועושר: אגדות לכל ילד" מציגה את הסיפור באווירה הוואית. בפרק מככב קולו של דייוויד הייד פירס בתור החתול. עיבוד נוסף של הדמות עם מעט קשר לסיפור היה בפרק של פוקימון "Like a Meowth to a Flame", שבו Meowth בבעלות הדמות טייסון נעל מגפיים, חבש כובע ועטה מטפחת.

אולפני דרימוורקס המציאו את דמות "החתול של שרק" ויצרו סרט תואם, כאשר אנטוניו בנדרס חזר לתפקיד הקול של החתול במגפיים מסדרת סרטי "שרק", ב-4 בנובמבר 2011. הסיפור המוצג בסרט אינו דומה לספר. בעקבות הסרט יצאה גם סדרת "הרפתקאות החתול במגפיים", וכמו כן הסרט "החתול של שרק 2: משאלה אחת ודי" ב-21 בדצמבר 2022.

אזכורים בתרבות

סרטון באותו השם נעשה על ידי אולפני וולט דיסני ויצא לאקרנים בשנת 1922.^[30]
האנימטור היפני הייאו מיאזאקי היה שותף בהפקה של אולפני טואי אנימציה בשנת 1969 של סרט אנימה המבוסס על החתול במגפיים.
דמותו של "פוס" (חתול; באנגלית: Puss), המבוססת על החתול במגפיים בשילוב עם דמותו של זורו, מופיעה בחלק מסרטי "שרק" של חברת דרימוורקס: "שרק 2" (2004), "שרק השלישי" (2007), "שרק לנצח" (2010), "החתול של שרק" (2011), ו"החתול של שרק 2: משאלה אחת ודי" (2022).
בישראל, דמותו של החתול במגפיים משמשת עשרות שנים כדמותג של "סינטבון", סבון כביסה מוצק תוצרת נקה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא החתול במגפיים בוויקישיתוף

החתול במגפיים, אגדה מאוירת, באתר "ספר-לי"
החתול במגפיים, אגדה מאוירת ומדובבת, באתר "קידנט"
Puss in boots, אגדה מאוירת (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² Opie & Opie 1974, p. 110
^ W. G. Waters, The Mysterious Giovan Francesco Straparola, in Jack Zipes, a c. di, The Great Fairy Tale Tradition: From Straparola and Basile to the Brothers Grimm, p 877, ISBN 0-393-97636-X
^ Zipes 2001, p. 877
^ ¹ ² Opie & Opie 1974, pp. 113–116
^ Thompson, Stith. The Folktale. University of California Press. 1977. pp. 58-59. ISBN 0-520-03537-2
^ Thompson, Stith. The Folktale. University of California Press. 1977. p. 58. ISBN 0-520-03537-2
^ Jacobs, Joseph. European Folk and Fairy Tales. New York, London: G. P. Putnam's sons. 1916. pp. 239-240.
^ Thompson, Stith. The Folktale. University of California Press. 1977. p. 59. ISBN 0-520-03537-2.
^ Uther, Hans-Jörg. "The Fox in World Literature: Reflections on a "Fictional Animal"." Asian Folklore Studies 65, no. 2 (2006): 133-60. www.jstor.org/stable/30030396.
^ Kaplanoglou, Marianthi. "AT 545B "Puss in Boots" and "The Fox-Matchmaker": From the Central Asian to the European Tradition." Folklore 110 (1999): 57-62. www.jstor.org/stable/1261067.
^ Thompson, Stith. The Folktale. University of California Press. 1977. p. 58. ISBN 0-520-03537-2.
^ Eugenio, Damiana L. “Philippine Folktales: An Introduction”. In: Asian Folklore Studies 44, no. 2 (1985): 163, 165. https://doi.org/10.2307/1178506.
^ Kaplanoglou, Marianthi. "Two Storytellers from the Greek-Orthodox Communities of Ottoman Asia Minor. Analyzing Some Micro-data in Comparative Folklore". In: Fabula 51, no. 3-4 (2010): 253. https://doi.org/10.1515/fabl.2010.024
^ Barchilon 1960, pp. 14,16
^ Zipes 1991, p. 26
^ Zipes 1991, p. 25
^ Bettelheim 1977, p. 10
^ Bettelheim 1977, p. 73
^ Tatar 2002, p. 234
^ Tatar 2002, p. 235
^ זוהר שביט, מעשה ילדות מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים, באתר מעשה ילדות מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים, ‏1996
^ יגאל שוורץ, למה לחתול יש מגפיים, באתר מאגנס אקדמון, ‏2021
^ Paulin 2002, p. 65
^ Wunderer 2008, p. 202
^ Brown 2007, p. 351
^ "https://idioms.thefreedictionary.com/enough+to+make+a+cat+laugh">enough to make a cat laugh
^ H. R. Tedder, Sayoni Basu, ed., Nutt, Alfred Trübner (1856–1910), oxforddnb.com. Retrieved 22 February 2021.
^ "Puss in Boots". The Disney Encyclopedia of Animated Shorts. אורכב מ-המקור ב-2016-06-05. נבדק ב-2009-06-14.
^ Zipes 1997, p. 102
^ Puss in Boots, 1922-11-03, נבדק ב-2022-03-11

[OpieP110-1] ¹ ² Opie & Opie 1974, p. 110

[2] W. G. Waters, The Mysterious Giovan Francesco Straparola, in Jack Zipes, a c. di, The Great Fairy Tale Tradition: From Straparola and Basile to the Brothers Grimm, p 877, ISBN 0-393-97636-X

[3] Zipes 2001, p. 877

[OpiePP113–116-4] ¹ ² Opie & Opie 1974, pp. 113–116

[5] Thompson, Stith. The Folktale. University of California Press. 1977. pp. 58-59. ISBN 0-520-03537-2

[6] Thompson, Stith. The Folktale. University of California Press. 1977. p. 58. ISBN 0-520-03537-2

[7] Jacobs, Joseph. European Folk and Fairy Tales. New York, London: G. P. Putnam's sons. 1916. pp. 239-240.

[8] Thompson, Stith. The Folktale. University of California Press. 1977. p. 59. ISBN 0-520-03537-2.

[9] Uther, Hans-Jörg. "The Fox in World Literature: Reflections on a "Fictional Animal"." Asian Folklore Studies 65, no. 2 (2006): 133-60. www.jstor.org/stable/30030396.

[10] Kaplanoglou, Marianthi. "AT 545B "Puss in Boots" and "The Fox-Matchmaker": From the Central Asian to the European Tradition." Folklore 110 (1999): 57-62. www.jstor.org/stable/1261067.

[11] Thompson, Stith. The Folktale. University of California Press. 1977. p. 58. ISBN 0-520-03537-2.

[12] Eugenio, Damiana L. “Philippine Folktales: An Introduction”. In: Asian Folklore Studies 44, no. 2 (1985): 163, 165. https://doi.org/10.2307/1178506.

[13] Kaplanoglou, Marianthi. "Two Storytellers from the Greek-Orthodox Communities of Ottoman Asia Minor. Analyzing Some Micro-data in Comparative Folklore". In: Fabula 51, no. 3-4 (2010): 253. https://doi.org/10.1515/fabl.2010.024

[14] Barchilon 1960, pp. 14,16

[ZipesP263-15] Zipes 1991, p. 26

[ZipesP25-16] Zipes 1991, p. 25

[17] Bettelheim 1977, p. 10

[18] Bettelheim 1977, p. 73

[TatarP2342-19] Tatar 2002, p. 234

[TatarP235-20] Tatar 2002, p. 235

[21] זוהר שביט, מעשה ילדות מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים, באתר מעשה ילדות מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים, ‏1996

[22] יגאל שוורץ, למה לחתול יש מגפיים, באתר מאגנס אקדמון, ‏2021

[PaulinP65-23] Paulin 2002, p. 65

[WundererP202-24] Wunderer 2008, p. 202

[BrownP3512-25] Brown 2007, p. 351

[26] "https://idioms.thefreedictionary.com/enough+to+make+a+cat+laugh">enough to make a cat laugh

[tedder-27] H. R. Tedder, Sayoni Basu, ed., Nutt, Alfred Trübner (1856–1910), oxforddnb.com. Retrieved 22 February 2021.

[28] "Puss in Boots". The Disney Encyclopedia of Animated Shorts. אורכב מ-המקור ב-2016-06-05. נבדק ב-2009-06-14.

[ZipesP102-29] Zipes 1997, p. 102

[30] Puss in Boots, 1922-11-03, נבדק ב-2022-03-11

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]