נזיר (נצרות)

איקונין קופטי של פכומיוס, מייסד מנזרי הקוינוביון

נזורה בנצרות היא משפחה של מסורות דתיות דומות שהחלה להתפתח במסגרת הכנסייה הנוצרית אחרי שהנצרות הפכה לדת מותרת בקיסרות הרומית, בהתבסס על דוגמאות ואידיאילים מכתבי הקודש, אף שמוסד הנזורה כפי שהיה קיים אינו מופיע בכתבי הקודש הנוצריים. המכנה המשותף לנזורה הנוצרית הוא מסירות לעבודת האל (Opus Dei) יחד עם הסתגרות עצמית ופרישות מהעולם.

על פי הכנסייה הנוצרית, נזיר הוא אדם שנשבע לשמור לא רק על הציוויים של הכנסייה, אלא גם על ההדרכה האוונגליונית (למשל, נשבע שהוא ישמור על עוני, פרישות וציות). הנזיר אמור להתמקד באידיאל של החיים הדתיים, או ב"מצב המושלם".

ועידת כלקדון התייחסה בהחלטותיה לנזירים, אסרה על נזירים ונזירות להינשא ומיסדה את מערכת היחסים שבין המדרג הכנסייתי לבין הנזירים, ההחלטות שהחזיקו מעמד עד הגעתם של קולומבנוס ושאר הנזירים האירים שהיו כוח כנסייתי שלא קיבל את מרותם של בישופים (וגם לא של שליטים חילונים).

מקורות הנזורה הנוצרית

רעיון ההתבודדות והסתגרות נובע מרעיון ההתבוננות הדתית (בלטינית contemplari, במקור, ביוונית, τέμνω (טמנין), שמשמעותו "לחתוך"), מטרת המאמין להגיע להתחברות עם ההוויה האלוהית וזאת ניתן לעשות רק על ידי הינתקות. השם לנזיר ולמנזר ברוב השפות נובע מהמילה היוונית μόνος שפירושה לבד או בדד, והוא מתאר את אלו שבחרו לפרוש מהחברה, להתבודד לצורך עבודת האל.

רעיון הנזורה אינו רעיון נוצרי מקורי אלא התפתח בהדרגה תוך שילוב מסורות של חיי פרישות, שיתוף וצניעות שהיו נהוגים אצל כתות במזרח התיכון, למשל אצל האיסיים והתרפויטים.

כל עוד הייתה נצרות אסורה, ומאמיניה הפכו למרטירים, לא הייתה נזורה כי ההקרבה העלית של נוצרי למען אמונתו הייתה ההפיכה להיות קדוש מעונה. כאשר אימץ קונסטנטינוס בתחילת המאה הרביעית את הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית לא הייתה יותר יכולת הקרבה על ידי מות קדושים ומי שרצה להקריב מעצמו למען אמונתו פנה לסגפנות והסתפקות במועט, כלומר הפך לנזיר.

הנזירים שילבו, כל אחד בצורה שונה, את הבוז לעולם "Contemptus mundi" עם הבריחה מהעולם, לטינית "Fuga mundi", יוונית Αναχώρησίς (אנכורזיס) שפירושה המילולי הליכה אל המדבר. תופעת האנכורזיס, כלומר ההליכה אל המדבר לא הומצאה עם התפתחות הנזירות אלא הייתה תופעה קיימת בתרבות המצרית. אנשים נמלטו אל המדבר מסיבות שונות, בהן השתמטות מגיוס או מתשלום מס, המלטות מפני רדיפה דתית וכדומה.

נראה שכבר מתקופה מוקדמת מאוד בנצרות היו יחידים שחיו חיי בדידות, התמקדו בעבודת האל וחיקו את 40 היום של ישו במדבר. חיקוי המושיע (imitatio christi) . אך אלה לא הותירו מאחריהם תיעוד ארכאולוגי, ותיעוד כתוב מועט ביותר. דוגמאות לנזירים אלו הם פאולוס מתבי ואנטוניוס הגדול. לאנטוניוס היו תלמידים-נזירים, שחיו בקרבת מקום אך לא יחד איתו.

תיעוד על נזורה ונזירים בארץ ישראל, בסיני, במצרים ובסוריה מופיע החל במאה ה-4. רוב הנזירים באותה תקופה עזבו את מרכזי האוכלוסין, את ההמון, והלכו להתבודד בשממה, מקומות בהם האוכלוסייה הייתה דלילה. עם זאת התבודדותם הייתה סמוך למקומות יישוב, הן לצורך אספקת מזון לקיומם והן כי רצו להשפיע על העם במעשיהם. כלומר, הקשר בין הנזירים לעם נשמר. אנשים היו עולים לרגל אל הנזירים על מנת לקבל מהם הדרכה רוחנית או ברכה והנזירים פעלו להמרת דתם של המוני העם וניסו לפעול להשקטת משברים חברתיים.

סוגי הנזורה

• התבודדות (בלטינית - Hermetism, מיוונית ἔρημος הרמוס, מילה שמשמעותה גם מדבר וגם התבודדות), כל נזיר חי חיי פרישות בגפו והיה יכול להגיע למצב של הסיכיה, ולעסוק בהתבוננות פנימית (ἡσυχία, הסיכיה במשמעות שלווה או שלוות נפש, הרגעות, שקט פנימי)
• לאורה, נקראת גם סמי-הרמיטיזם או סמי-אנכוריזם, כל נזיר חי בגפו במהלך השבוע והנזירים נפגשים במקום אחד בסופי השבוע לצורך תפילה, ארוחות משותפות והסדרת חיי העבודה
• קוינוביון (קוינוס=יחד, ביוס=חיים), בשפות מערב אירופאיות סנוביטיזם, הנזירים חיים חיי שיתוף, יש צייתנות לאב מנזר

היו גם צורות ביניים וצורות ששילבו בין סוגי הנזורה, למשל מנזר סנטה קתרינה בו היה מנזר שיתופי והיו לידו תאי התבודדות.

הנזורה במצרים

הנזורה הנוצרית המוסדית החלה במדבריות במצרים במאה הרביעית לספירה. חוקרים מייחסים את התפתחותה של הנזורה בתקופה זו לשינויים הרחבים שעברה הכנסייה עם התנצרותו של קונסטנטינוס וקבלת הנצרות כדת הרומאית העיקרית. שינוי זה הביא לכך שהנצרות כבר לא הייתה קבוצה קטנה שיכלה לראות את עצמה כאליטה דתית ולפיכך היה צורך ליצור מסגרות חדשות למי שרצה להוכיח כי הוא שייך לאליטה כזאת. הפסקת הדיכוי הדתי נגד הנוצרים הביאה לכך שאדם לא היה יכול להוכיח את דבקותו הדתית על ידי מעשי-מרטיריון, והנזירות היא, כביכול, מרטיריון לאורך זמן שמחליף את המוות על קידוש השם.

אבות הנזורה במצרים ומכאן ראשוני הנזורה הנוצרית בכלל היו פאולוס מתבי ואנטוניוס הקדוש. אנטוניוס היה בן למשפחת אצולה ממרכז מצרים, אנטוניוס התקרב לדת והושפע מהאידיאליזציה שהייתה בנצרות הקדומה לנושא העוני והפרישות. על מנת לממש את הרעיונות החליט למסור את רכושו לעניים והתבודד במשך מספר שנים, בהתחלה בשולי הכפר, אחר כך בבית קברות ולבסוף במדבר. הוא הסתגף והתפלל ללא הפסקה, התפילה הייתה עבורו הדרך להסיט את המחשבות ולהילחם ביצר הרע. אנשים שראו אותו ואת התנהגותו התחילו לקרוא לו "אהוב האלוהים" מתוך הבנה שסגפנות היא דרך להתקרב אל אלוהים. הבישוף אתניוס הראשון מאלכסנדריה כתב ספר על חייו, הגותו ומעשיו, ספר שהפך למדריך לנוצרים שרצו להפוך לנזירים. אנשים ששמעו עליו ורצו להקדיש עצמם לחיי התבודדות הגיעו למקום בו היה אנטוניוס, קיבלו אותו כמורה רוחני, קיבלו ממנו הדרכה בדבר דרך החיים וההגות והלכו להתבודד איש איש במקום אחר אם כי סמוך למקום בו היה אנטוניוס כך שיכלו להגיע אליו וללמוד ממנו. כך נוצרה חברת הנזירים המתועדת הראשונה. קבוצת נזירים היושבת בסמיכות גאוגרפית אחד לשני היא מנזר, כלומר המושבה שהתקבצה סביב אנטוניוס היא המנזר הנוצרי הראשון הידוע.

פכומיוס, חסיד של אנטוניוס, החליט שיש לייסד קהילה של נזירים, שבה הנזירים חיו בחדרים שונים אך עבדו, אכלו והתפללו יחד. שיטה זו של ארגון נזירי מכונה "קוינוביון", או מבוססת-קהילה. כל המסדרים הנזיריים המוכרים הם קנוביטיים. בתאולוגיה הקתולית, חיי קהילה אלה נחשבים לעדיפים בגלל הצייתנות שמתורגלת בה, ומפני שקטנים הסיכויים לסטייה מדרך הישר. ראש המנזר כונה במילה "אב" בארמית-סורית: "אבא", באנגלית - abbot, בצרפתית - abbé, בגרמנית Abt, באיטלקית - abate.

ראשית הנזורה בסוריה

מקום נוסף בו התקיימה נזורה היא סוריה רבתי. תאודורוטוס מקירוס (Θεοδώρητος Κύρρου) שחי בשנים 393–460 כתב בספרו Historia Religiosa ‏ על 75 נזירים שראה או שמע עדויות מהימנות עליהם. לפי הספר שלו הנזורה הסורית לא התבודדה ולא התנתקה מהעולם אלא להפך, הציגה עצמה ואת ייסורי גופה לראווה והייתה תלויה לקיומה בנדבות הקהילה או משפחה.

נזיר אנקוריט, ציור מאת תאודור אקסנטוביץ

הוא מתאר מספר סוגים של נזירים, בהם:

• הדנדריטים (Dendrites) מהמילה היוונית דנדריט שמשמעותה עץ. הם נדרו נדר לא לדרוך על האדמה ולכן חיו על עץ מבלי לרדת [1]
• העומדים, נדרו נדר לחיות בעמידה, ועל מנת לא ליפול היו קושרים עצמם לעמוד או בונים לעצמם תמיכה שתחזיק את גופם במצב עמידה
  • העומדים על עמודים (Stylites) - שילוב של שני הראשונים, הציבו עצמם על משטח בראש עמוד, או גגות מבנים, או מגדלים שבנו לעצמם במיוחד. אוכל קיבלו מהקהילה לתוך סל אותו משכו עם חבל למקום עומדם. המפורסם בהם היה שמעון סטליט (Simeon Stylites)
• הבוסקוי (Boskoi) מלשון "לאכול" שהתנזרו מלחם, בשר, יין ואכלו רק עלים ירוקים, שורשים וגרעינים במצבם הטבעי
• הכלואים ((Reclusi) - סגרו עצמם במקום מסוים, בין היתר במערה או חדר אטום בתוך בית מגורים ונמנעו מלצאת או ממגע עם אחרים. למסורת זו שייכים גם האנקוריטים (Anchorite) המאוחרים יותר.
  • היפטרים (Hypetres) קבוצת משנה של הכלואים, סגרו עצמם במקום ללא גג
• הנודדים (Girovagi) - נדדו בתנועה מתמדת ממקום למקום. בעיקר ממנזר למנזר ולא שהו במקום אחד יותר מיממה. זאת כמימוש הבריחה מהעולם (Fuga Mundi)
• הנמנעים משינה - ניסו לשמור על ערנות על ידי תפילה קבוצתית מתמדת

התפתחות שונה של הנזורה

על פי פיטר בראון, אחד ההבדלים בהתפתחות הנזורה בין סוריה למצרים נובע מהאקלים. במדבריות מצרים לא יכול אדם בודד לשרוד ועליו להיעזר באחרים - כלומר ליצור קהילה. בצפון סוריה יש מים, יישובים סמוכים האחד למשנהו ונזיר בודד יכול לשרוד.

הבדל נוסף הוא הדגש שניתן לסגפנות (ἄσκησις) בשפתם: Ascesis. כלומר סך התרגילים הגופניים והרוחניים שמאפשרים לנזיר להגיע לניצחון על היצרים (apatheia).

הנזירים הבודדים אימצו את רעיון הלאורה שהגיע ממדבר יהודה, כל השבוע היו הנזירים מבודדים ובסופי השבוע התכנסו לתפילה משותפת, אכילה משותפת, מסירת תוצרת עבודתם (למשל סלי נצרים) וקבלת חומרי גלם.

נזירים במקומות בהם לא היה יכול אדם לשרוד לבד, בין אם בשל תנאי אקלים ובין אם בשל סכנות הנובעות מבני אדם התאגדו בקוינוביון לחיים משותפים.

היה מעבר של נזירים בודדים ושל קבוצות נזירים בין קוינוביון ללאורה. היו נזירים שהחלו כבודדים והקימו מנזרים והיו פרחי נזירים שהתחנכו במנזר ואחרי שהגיעו למוכנות נפשית מספקת עברו להתבודדות במסגרת לאורה.

תכונות הנזיר

ספרים מסוג Apophthegmata patrum על תולדות הנזורה, כמו "The Sayings of the Fathers" ציטטו מה אמרו נזירי הדורות הראשונים בדבר התכונות הנדרשות מנזיר ואיזה אורח חיים עליו לסגל לעצמו.

ספרים אלו ערוכים כך שמצטטים בהם אדם אחר אדם ומה אמר בנושא. חלק ניכר מההגדים דומה, אולם ייתכנו מקרים בהם שני אנשים שונים ימליצו על תכונות שונות ואף סותרות.

בין התכונות הנדרשות:

• לפי זכריה: שליטה עצמית והסתפקות במועט
• לפי תיאודרוס: עוני, הימנעות מתענוגות, בריחה מחברתם של אנשים
• לפי יוחנן (יוהנס) הנמוך: לקום מוקדם בבוקר, לשמור את מצוות האל, לא לכעוס, לא למהר, לא להתרגז, יראה בפני האל ובפני אנשים אחרים, כוח סבל, אהבת אלוהים, נחישות בגוף ובנפש ושפלות רוח עמוקה, רצינות, כנות, להתפלל תפילות ארוכות בהן חשים תחושת עצב, עד כדי בכי על חטאים שעשה הנזיר בעברו, על הנזיר לשמור על מוצא פיו, להיות רודף שלום, לא להשיב רעה תחת רעה, לא לחפש מגרעות אצל אחרים, לבטל את רצונו בפני רצונם של אחרים, לוותר על רכוש, להימנע מפיתוי, לחזור בתשובה על ידי צומות, והכאה על חטא, לחשוב מחשבות טהורות, לקבל דברים טובים בקור רוח, שוויון נפש, לנטרל רגשות, לעבוד עבודת ידיים ולספק לעצמו את הדברים הבסיסיים. לקרוא בכתבי הקודש ולישון מעט ככל האפשר. על תא הנזיר להידמות לקבר כך שהנזיר יחוש כאילו ונקבר בעודו בחיים.
• לפי יוסף אלוהים מכבד: אדם חלש, שכשפיתויים מגיעים אליו הוא עומד בפניהם ומקבל אותם באהבה כי כך הוא יכול לעמוד במבחן ולוותר עליהם. כאשר פעולת אדם טהורה בפני האל ולא מעורבת בדחפים אנושיים והאדם אינו פועל למטרות רווח. אדם הנשאר צייתן למורהו הרוחני ומדכא את רצונו העצמי.
• לפי פוימן (Poemen):על הנזיר לשנוא נוחות פיזית וגאווה ואז ישתחרר מהבלי העולם הזה.
• לפי סיסוייס (Sisois): על הנזיר לבטל את רצונו העצמי ולשחרר עצמו מדאגות העולם
• נזיר אמר: אל תשפוט אחרים, אל תתרועע עם אישה או עם ילד כי משניהם אתה עלול להתפתות. אל תהיה בטוח בעצמך.
• אנטוניוס (הקדוש) אמר: דגים מתים כאשר מוציאים אותם מהמים, כך נזיר הנמצא זמן רב מדי מחוץ לתאו או בחברת בני אדם מאבד את הרצון להתבודד. מי שמתמיד בהתבודדות לא מופרע על ידי שמיעת דיבורי אנשים, על ידי הצורך לדבר ומצורך לראות ולפענח את מה שהוא רואה. שלושה אלו מפריעים לריכוז
• לפי אמון: כפי שפושעים במעצר ממתינים לשופט ותוהים מה יהיה עונשם, כך גם הנזיר צריך להמתין למשפטו, ליום הדין, ולענות את נפשו
• לפי אבגריוס (Evagrius): על הנזיר לחשוב על מותו, על האבדון, להתרחק מהבלי העולם הזה, להתבודד ולשמור על שתיקה. אם הנזיר יחשוב על הנשמות המתענות בגיהנום זה יעזור לו להתגבר על חטאיו
• לפי איזידור: אלו הם חיי הנזיר: עבודה, צייתנות, מדיטציה, לא לשפוט אחרים, לא לרטון, לא להתרועע עם רשעים, לא להיות סקרן מדי או חטטן, שפוט מעשיך בחוכמה.

התפשטות הנזורה

הקהילה שהקים פכומיוס הייתה פופולרית ביותר והוקמו קהילות רבות הדומות לה. תוך שנות דור נוצרו כמה מאות קהילות כאלה, בעיקר במצרים, ומשם התפשטה התופעה לארץ ישראל, סוריה, צפון אפריקה ובסופו של דבר לשאר האימפריה הרומית שם היא נעשתה להיבט מרכזי של החיים בימי הביניים. בתחילה, מנזרים נחשבו כפועלים מחוץ לסמכות של השלטון הכנסייתי הרשמי וגם מחוץ לשלטון האימפריאלי, נוצר מתח בין הכמורה לבין המסדרים הנזיריים. ברומא עצמה לא התפתחו מנזרים כי הבישופים חששו ממסרים סותרים לנזירים שהיו תחת השפעת אב המנזר ולא תחת השפעת הבישופות.

השלבים המוקדמים ביותר של הנזורה במערב אירופה כללו דמויות כמו מרטין מטור (316–397), שלאחר ששירת בלגיון הרומאי המיר את דתו לנצרות וייסד הרמיטאג' ליד מילאן, ואז עבר לפאוטייר שם התאספה קהילה סביב ההרמיטאג' שלו. הוא נעשה לבישוף בטורס ב-372, שם הוא ייסד מנזר במארמוטייר, מספר קילומטרים מהעיר.

בנוסף, החלה באיטליה וגאליה תופעה של הקמת מנזרים על ידי נשים, מנזרים אלו היו בעיקר בערים. הצטרפות למנזר אפשרה לנשים אלו את הפריבליגיה לא להינשא, וכך בנות אריסטוקרטיה יכלו להתחמק מנישואים כפויים שנועדו לחזק בריתות תוך כדי כך שזכו ביוקרה על הקרבתן. לפי ד"ר נירה פנסר, הקמת מנזר נשים על אדמות המשפחה, הייתה דרך של משפחות לשמור על רכושן. במקרה של יורשת, האדמות היו אמורות לעבור כנדוניה למשפחת הבעל, אולם הקמת מנזר שבראשו עמדה כאם מנזר אחד מבנות המשפחה הייתה דרך למנוע חיזוק משפחה אחרת ושמירת הכוח והיוקרה בידי המשפחה שהקימה את המנזר וקבעה מי תהיה אם המנזר.

החל ב-330 לערך מתפתחת נזורה מחוץ לרומא. ברומא עצמה הנזורה לא הייתה מקובלת על הבישופים. אלו לא אהבו את העובדה שיש גוף נוצרי חזק שאינו תחת שלטונם הישיר ואת העובדה שהנזירים העבירו מסרים סותרים לאלו שהעבירו הבישופים עצמם, בעיקר בנושא צניעות והסתפקות במועט.

בסוף המאה ה-4 מתפתחת נזורה בגאליה, הנזורה בגאליה לא העדיפה את האריסטוקרטים והתפתחה מחוץ לערים, בקרב כל שכבות האוכלוסייה. על פי כתבים שתועתקו, אחד הגורמים שהשפיעו על התפתחות הנזורה בגאליה היו כתביו של אתנזיוס ששיבח את אנטוניוס. הנזורה מתפתחת הן בלאורות - זרם שהוביל מרטינוס הקדוש והן במנזרים. בסוף המאה ה-6 היו בגאליה כ-240 מנזרים.

תקנוני המנזרים

תקנון נזורה (רגולה) הוא מסמך הקובע נורמות ומסדיר את אורח החיים במנזר על ידי תקנות כתובות. בחלק ניכר מהמקרים כותב המסמך הוא מייסד המנזר (או המסדר בתקופות מאוחרות).

עקרונות

אף כי התקנונים שונים האחד ממשנהו, יש מספר מכנים משותפים לכולם, ובהם:

1. כל המנזרים מתבדלים מהעולם החיצון (פוגה מונדי) ויוצרים מרחב סגור (Monasterii).
2. המנזרים מציעים אורח חיים נזירי לכל אדם, דהיינו, לנזיר אין תפקיד כנסייתי והנזירים אינם חייבים להיות כמרים.
3. המנזר הוא מקום ללימוד רוחניות וסגפנות, תחת ניהולו של אב המנזר ובכפוף לתקנות המנזר.
4. סגולות נזיריות מהותיות הן הצייתנות, הסגפנות הגופנית והרוחנית, הענווה ושפלות הרוח. יש שוני בין התקנונים ברמת הסגפנות הגופנית.

כל התקנונים כוללים בצורה זו או אחרת את עקרונות תוכנית החינוך הקדושה, דהיינו צייתנות, שפלות הרוח ושתיקה, שלושה מאפיינים שהנזיר חייב להפנים על מנת שיגיע למצב בו זהותו העצמית נטמעת בזו של קהל הנזירים.

תקנוני האב (דור ראשון)

קבוצות הנזירים הראשונות, כמו זו שייסד פכומיוס, נזקקו כבר אז לכללי התנהגות, וההנחיות שעברו בעל פה מהוותיקים לצעירים לא הספיקו. התקנון של פכומיוס (נכתב בקופטית ב-320, תורגם ללטינית בידי הירונימוס) היה פשוט יחסית היות שלא התקיימה קהילת נזירים, אלא כל אחד מהנזירים היה כפוף לפכומיוס בתפקידו כאב המנזר (עבאס) ולא הייתה מערכת יחסים בין הנזירים השונים. מבנה ארגוני זה המשיך את המסורת היהודית של יחסי רב ותלמידיו. התקנון כלל דרישה לצייתנות מוחלטת של הנזיר הבודד לאב המנזר, איסור על יציאה משטח המנזר, וכללי סגפנות באכילה. על מנת למנוע מאבקי ירושה נקבע הסדר לירושת אב המנזר. התקנון לא מכיל תוכן רוחני אלא כללי התנהגות בלבד.

עם הזמן והקמת מנזרים נוספים החלו לקרום בין הנזירים מערכות קשרים, שהיו זקוקות להנחיות והדרכה. על צרכים אלו ענו התקנונים של אוגוסטינוס ובזיליוס הגדול (מקייסרי). יחד עם התקנון של פכומיוס נחשבים שלושת התקנונים כתקנוני אם של תקנוני הנזירים.

בזיליוס מקייסרי התרשם מאוד מהקהילות המאורגנות שהתפתחו תחת הדרכתו של פכומיוס. קהילה ומשמעת סייעו מאוד לטיפוח התכונה הנזירית האידיאלית: צניעות. הוא כתב (ביוונית) בין השנים 358 ל-364 סדרה של מדריכים לחיים הנזיריים, שאם כי לא היו "חוקים" במובן המשפטי של קודים מערביים מאוחרים יותר, הראו על החשיבות הרבה של קהילה מאוחדת של נזירים, החיים תחת אותו הגג, ותחת ההדרכה - והמשמעת - של אב-מנזר חזק. המדריכים נכתבו בצורה של שאלות ותשובות בשלושה ספרים: ספר בענייני מוסר (Moralia) ושני ספרי סגפנות (Asketika). תורתו של בזיליוס הפכה מודל לנזירות היוונית והרוסית, אך במערב הלטיני הייתה לה השפעה פחותה. לעומת המודל המוקדם, ששיקף אוסף פרטים המצייתים לאדם אחד, בזיליוס שם דגש על הקהילתיות והקשר בין הנזירים לבין עצמם, והתקנון שקבע יצר רשת חברתית בין הנזירים, וקבע עקרונות עזרה הדדית.

אוגוסטינוס מהיפו חיבר תקנון למנזר שייסד, מחולק ל-Praeceptum, ‏Ordo Monasterii ו"מכתב 211" (נכתב ב-423) שמהווה התאמה של כלליו למנזר נשים. המנזר של אוגוסינוס יועד לכמרים, כלומר לאנשים שכבר עברו תהליך לימוד והפנמת מצוות הדת, ולכן התקנון שם דגש מועט יחסית על צייתנות. כמו אצל בזיליוס, גם עבור אוגוסטינוס היוו חיי המנזר חיי שיתוף בין הנזירים, ולכן החשיב את הסולידריות ההדדית יותר מן הצייתנות.

תקנוני הדור השני

במהלך המאה הרביעית קמו מנזרים רבים במקומות שונים. כל מנזר קבע תקנון משלו, ורובם התבססו על שלושת תקנוני האם, תוך התאמות מקומיות. קרוב ל-300 תקנונים שונים נכתבו בין המאה ה-4 למחצית המאה ה-7‏

הונורטוס, בהשפעת לאונטיוס בישוף פרז'וס, החליט להתבודד באי לרה (Lerins) בריביירה הצרפתית, אי שהיה נידח בזמנו. תוך זמן קצר הצטרפו אליו מספר בני אצולה, בעיקר גאלים במוצאם, והמקום שנועד להיות מקום התבודדות הפך למנזר ומקום לימוד. ממנזר זה יצאו מספר בישופים ומייסדי מנזרים[2]. על מנת להסדיר את חיי המנזר כתבו הונורטוס ועוזריו בשנת 410 תקנון המכונה תקנון 4 האבות (patrum). התקנון מחולק לארבעה חלקים, כשכל חלק נכתב על ידי אדם אחר - [3] סרפיון (Serapion), פפנוטיוס (Paphnutius) ושני אנשים ששמם מקריוס (Macarius),‏. הכללים בנושא צייתנות וענווה נלקחו בעיקרם מפכומיוס, ונוספו עליהם כללים שנגעו לענישה.

ציון דרך משמעותי להתפתחות הנזירות היו ה-Institutes של קסיאן (Cassian) משנת 420, מדריך לחיי נזירות, וה-Conferences שלו, אוסף הגיגים רוחניים. אם כי הוא ייסד מנזרים לבקשתם של בישופים, הוא לא העריך את סגנון חייהם, ולכן עודד נזירים "לברוח מנשים ובישופים" וראה במשרות בכנסייה "פיתוי שטני" שעל נזירים להימנע ממנו.

תקנוני הדור השלישי

על סמך הניסיון המצטבר במנזר שבאי לרה, הוציא המנזר בשנת 427 תקנון מעודכן ("התקנון השני של האבות" - Secunda Regula Patrum) שבעיקר החמיר את נושא הענישה.

תקנוני הדור הרביעי

הדור הרביעי של התקנונים כולל את ה-Regula Orientalis, אף הוא תוצר של המנזר של לרה. תקנון זה הסתמך בעיקר על פכומיוס והתקנון השני של האבות.

קסריוס מארל (Caesarius of Arles), התחנך אף הוא במנזר בלרה, אך גורש לארל, שם נבחר לתפקיד הבישוף. בשנת 534 פרסם תקנון מפורט עבור נשים נזירות. אחד העקרונות בתקנון הוא היציבות (Stabilutas), שקבע כי אישה תכנס למנזר לכל ימי חייה, ללא אפשרות פרישה (להבדיל מגברים). מנזרי נשים היו לרוב מנזרים עירוניים, כלומר היו ממוקמים בתוך יישוב עירוני, ומאפיין זה הביא לדגשים מיוחדים על ההפרדה בין המנזר לסביבתו האנושית, דבר שהתבטא למשל בפירוט התקנות בדבר סגירת דלתות המבנה, והתייחסות שונה לעיקרון הכנסת האורחים (הוספיטליטס). זמן קצר אחרי שהוציא את התקנון לנשים התאים אותו קסריוס לגברים.

ידוע אך מעט על מקורותיו של התקנון הנזירי הראשון במערב אירופה, תקנון האדון (Regula Magistri) האנונימי, שנכתב במקום כלשהו דרומית לרומא סביב שנת 530. התקנון מוסיף אלמנטים משפטיים שלא מצויים בתקנונים המוקדמים יותר, ומגדיר בפירוט רב את הפעילות ואת תחומי האחריות של המנזר ושל פקידיו. זהו התקנון המפורט והמקיף ביותר מכל תקנוני הנזורה שפורסמו עד זמנו ואף יותר מתקנונים שפורסמו אחריו. נקודת מוצאו של התקנון היא שהאדם רע מיסודו, ולכן צריך לעשות כל שאפשר כדי למנוע מהרוע להתפרץ.

לתקופה זו שייך גם תקנונו של קאסיודורוס (485-585 לערך), שנכתב על מנת להסדיר את חיי הנזירים במנזר שייסד באיטליה.

תקנוני הדור החמישי

פרנציסקוס מאסיזי מייסד המסדר הפרנציסקני

בנדיקטוס מנורסיה (480–550, לערך) היה המשפיע ביותר מבין הנזירים המערביים ותקנון הנזורה של בנדיקטוס היה התקנון בעל ההשפעה הרבה ביותר על כל תקנוני המנזרים המערביים אחריו. בנדיקט רכש את השכלתו ברומא, והתחיל לחיות חיי נזיר במערה מחוץ לעיר. הוא משך אליו חסידים, ובשנת 520 בערך ייסד מנזר במונטה קאסינו, הר בין רומא ונאפולי. אף כי הושפע מאוד מתקנון המגיסטר, התקנון שלו קצר יותר ומשפטני מעט פחות, אך יותר מאשר התקנונים המזרחיים.

בין התקנון של בנדיקטוס לתקנון של המגיסטר יש הבדל עקרוני בגישה. בעוד המגיסטר דרש ציות על מנת שהנזיר ילך אל האלוהים, בנדיקטוס דרש ציות על מנת שהנזיר ישוב אליו (Reddere).

התקנון של בנדיקטוס כלל מספר רעיונות משמעותיים:

• קביעת סדרה של שבע תפילות במשך היום, שתחילתן כמה שעות לפני הזריחה ועד לתפילת ערבית.
• הגדרת משטר תזונה שהתבסס על ירקות, לחם ויין לארוחה העיקרית, והתיר מתן בשר לחולים בלבד.
• שימת דגש על העבודה כפעולה חשובה לכשלעצמה (יש היסטוריונים שרואים כאן את המקור למוסר העבודה המערבי).
• קביעה כי על הנזירים לעסוק ב"קריאה רוחנית", דבר שחייב הימצאות ספריה, שבעתיד תורחב גם לנושאים חילוניים.
• הדגשת עקרון הכניעה לחוק ולשיפוט של המנזר כשלב הכרחי בסולם הצניעות.

סעיף 64 בתקנון נתן לבישוף המקומי זכות התערבות במנזר במקרים מסוימים של אי סדרים או מינוי לא ראוי של אב מנזר. למעשה, סעיף זה הגביל את הבישופים. המנזר הוא מוקד חשוב ובעל השפעה רבה במרחב הדתי, ועד כתיבת התקנון, בישופים ראו עצמם זכאים להתערב בעבודתו משיקוליהם שלהם. התקנון הגביל את מעורבותם למקרים ספורים, כשבכל יתר הזמן הבטיח את עצמאותו של המנזר.

תקנון הנזורה של בנדיקטוס נעשה במאה התשיעית למדריך הבסיסי של הנזירות המערבית, בין השאר בשל השראתו של הקיסר קרל הגדול.

תקנון נוסף בעל חשיבות הוא התקנון Regula ad monachos, שחיבר אורליאנוס (Aurelianus) בישוף ארל בשנת 548.

תקנוני הדור השישי

בדור השישי היו עשרות תקנונים, רובם שאבו מתקנונים קודמים ובראשם תקנון בנדיקטוס. התקנון Regula Sancti Ferreoli פורסם בין השנים 553–568, ותקנון חשוב אחר מאותה תקופה הוא Regula Tarnatensis.

תקנוני הדור השביעי

התקנון החשוב ביותר ששרד מתקופה זו הוא תקנון הנזורה של קולומבנוס, המבוסס על עקרון הציות. התקנון בנוי כתעריפון הקובע מהו תעריף העונש על כל עבירה ועבירה.

תקנונים מאוחרים

במהלך השנים נכתבו תקנונים רבים, רובם בעלי חשיבות פחותה מתקנוני הבסיס היות שהכילו בתוכם את עיקרי הדברים שכבר נכתבו בתקנונים קודמים. תקנונים משולבים אלו נקראים Regula mixta, והיו לרוב שילוב של תקנון בנדיקטוס עם זה של קולומבנוס, לצד תוספות לפי טעמו של הכותב.

אחד המחדשים החשובים היה הנזיר הבנדיקטיני בנדיקטוס מאניאן (747-821) שהתבסס על תקנון בנדיקטוס מנורסיה ושילב בו התייחסות ויחסי גומלין עם השלטון החילוני.

הנזירות בימי הביניים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

במהלך ימי הביניים, הייתה לנזירים השפעה רבה על הכנסייה עצמה.

הנזורה באירלנד

ערכים מורחבים – היסטוריה של אירלנד בימי הביניים המוקדמים#הנצרות הקדומה באירלנד, קולומבה, קולומבנוס

התפתחות הנצרות והממסד הנוצרי היו שונים באירלנד מאשר התפתחותם ביבשת אירופה. ההבדל נבע בעיקר מכך שאירלנד לא הייתה תחת שלטון רומי והמבנים החברתיים של תושביה הקלטים לא הושפעו מהמסורת הרומית. החברה האירית הייתה חברה קלטית מבודדת. כמעט ללא יישובים עירוניים ובלי שלטון מרכזי.

במאה ה-4 ייסד פטריק הקדוש בישופות באירלנד ומיד התחילה לצמוח נזורה אירית. המנזר האירי היה משולב בארגון השבטי הקלטי. העדר עיור גרם לכך שלא היו בישופים עירוניים ששלטו על מרחב טריטוריאלי. במקום זאת התפתחו מנזרים שמילאו את צורכי הדת של התושבים, הנזירים תיפקדו ככמרים ואב המנזר מילא תפקיד מקביל לזה שמילא הבישוף ביבשת. כאשר החלו למנות בישופים באירלנד, הם מונו מתוך הנזירים ואבות המנזר. שוני מהותי בין הבישופים האירים לבישופים בשאר העולם הנוצרי היה שבמקום אחריות על מרחב גאוגרפי מוגדר ותחום היה הבישוף האירי אחראי על קלאן מסוים. המבנה הכנסיתי האירי התבסס על מנזרים שבראשם עמד אב מנזר ממשפחת אריסטוקרטיה מקומית שלעיתים קרובות היה בישוף. זו הייתה פדרציה של קהילות נזיריות הקשורות לשבט המקומי, הכמרים שביצעו את טקסי הקודש היו נזירים שפעלו בהשגחת אב המנזר.

המנזר האירי היה דומה למנזר המצרי העתיק. חומה, בתוכה מבנים, בכל מבנה קבוצת נזירים, כנסייה במבנה נפרד, היו גם הרמיטים שיצאו להתבודד באיים השונים. האידיאל הנזירי היה סגפנות חמורה תוך כדי נדודים.

מאפייני המנזרים הקלטים של המאה ה-5:

• המנזרים היו המבנה הכנסייתי היחיד ושאבו לתוכם את מוסד הבישופות, כלומר - אבות המנזר תפקדו כבישופים בפועל
• הנזירים והמנזר חיו בקשרי גומלין עם השבט אליו היו שייכים ונתנו שירותי דת לשבט זה, כלומר נזירים תפקדו ככמרים והיו צריכים לעבור סקרמנט לשם כך
• הנזירים תפקדו גם כמסיונרים והפיצו את הנצרות. חלק מאופי הנזורה האירית היה שוטטות למען אהבת האל (peregrinatio pro amore Dei), נזירים היו יוצאים למסע, ללא יעד מוגדר, על מנת לעסוק במסיונריות
• המפורט בשני הסעיפים הקודמים גרם לכך שהנזירים לא היו מסוגרים במנזרים ושהתפילה לא הייתה עיקר עיסוקם.
• החטא העיקרי בו נלחמו הנזירים האירים היה חוסר המשמעת. הם שאבו מהחוק הקלטי (הדומה לחוק הגרמאני) את רעיון תעריפון העונשים וכך התפתחו באירלנד רשימות חטאים והעונש הנקוב ליד כל חטא. (לרוב הלקאה)

בסוף המאה ה-6 המנזרים האיריים התחילו להתארגן בצורה המקובלת ביבשת.

אחד המאפיינים המבדילים בין הנזירים האיריים לנזירים ביבשת היא ידיעת הלטינית. הנזירים ביבשת באותה תקופה ידעו לטינית מילדות והכירו טקסטים מסוימים שנחשבו כהשכלת יסוד, בעוד שהנזירים הקלטים היו צריכים ללמוד לטינית על מנת לקרוא את הכתבים. הבדל נוסף הוא הסגפנות והעינוי העצמי האירי, הנזירים האירים כבני חברה לוחמת בה כבוד נרכש בשדה הקרב, ניסוי להוכיח יכולת סבל וסגפנות על מנת לרכוש יוקרה כנזירים. בכך היה דמיון בין הנזורה האירית לנזורה הסורית הקדומה.

התרומה המרכזית של הנזורה האירית לנצרות הקתולית היא ההתייחסות ל"חטא". הפרנקים נהגו לתת כבוד לאלוהים, לקדושיו ולשליחיו בשר ודם על ידי מתן מתנות ומנחות. אולם את ערכי המוסר הפרטי שאבו מהמסורת הגרמאנית. האירים החדירו את רעיון החטא שהוא התגרות בקדושים ושבעקבותיו מצפה לחוטא עונש.

רצון הנדודים של הנזירים האירים הביא אותם גם לגאליה, בה ייסדו מנזרים. החשוב בהם היה לוסיול luxieul והמפורסם בנזירים היה קולומבנוס. לא הייתה להם יראה מפני השליטים והם הוכיחו בהטפותיהם גם אותם.

על מנת להקטין את השפעתם עודד הממסד הקתולי, והאפיפיורים בראשו את התנועה הבנדיקטית ששאבה מהמסורות הפרנקיות. בנדיקטוס הקדוש טען נגד האירים כי החטא האנושי הוא המרד. מרד זה נובע מהתנשאות והדרך לפתרון היא דיכוי היצר האישי והתחרות בין בני האדם. על ידי פולחן מתמיד (אופוס דאי) לפני אלוהים מתוך שפלות רוח. במקום חיי התבוננות אליהם הטיפו האירים – חיי פעילות (אורה א-לבורה) וסיפוק הצרכים על ידי הנזירים עצמם, במקום תפילה אישית של הנזיר לבורא עולם תפילה ציבורית טקסית המבוססת על פרקי תהילים. ובמקום נדודים – שהייה במקום אחד (stabilitas loci). במקום אינדיבידואליזם – עבודה בקבוצה המודרכת על ידי אב מנזר ועל ידי תקנון נזורה (רגולה). אהבת האחר (caritas) מדכאת את הגאווה האישית ומתבטאת בהכנסת אורחים.

מאבק נוסף בנזורה האירית ניהל האפיפיור גרגוריוס הראשון, כאשר שלח משלחת של 40 נזירים בהנהגת אוגוסטינוס הקדוש מקנטרברי במטרה להקם באיים הבריטים מערכת בישופות היררכית עם מושבי בישופים בלונדון וביורק שלכל אחד מהם 12 suffragani – בישופים כפופים. פעולה זו התנגשה עם רעיון ההטפה החופשית האירית וזכתה להתנגדות. לכן הקימה המשלחת את המנזר והקתדרלה בקנטרברי כבסיס הכוח של הנצרות האפיפיורית והוקמו מנזרים נוספים בהם ישבו בישופים טריטוריאליים הכפופים לקנטרברי.

הנזירות בימי הביניים המאוחרים

הפעילות של המנזרים הביאה להם עושר רב וכוח. אצילים עשירים היו נותנים למנזרים אדמות תמורת מיסה עבור קרוב שנפטר. אף שזאת לא הייתה כוונתו של בנדיקט, היעילות של התקנון שלו, בנוסף ליציבות של המנזרים הביאה לכך שהאחוזות שהועברו למנזרים היו מאוד פרודוקטיביות; הנזיר הועלה לדרגת אציל למעשה, מכיוון שהאיכרים של האחוזה היו עובדים, ואילו הנזיר היה חופשי ללמוד ולהתפלל. לפיכך המנזרים משכו אליהם את העילית של החברה, ובתקופה זו המנזרים היו שומרי הידע העיקריים, בעיקר דרך העתקת הספרים שהתבצעה בהם.

המערכת הזאת החלה להתפרק במאה ה-11 והמאה ה-12, כאשר הדת הנוצרית החלה להשתנות, ונעשתה פחות ופחות לנחלתה של האליטה בלבד. השינוי הזה היה קשור באופן הדוק לעלייתם של המסדרים העניים כמו הפרנציסקנים והדומיניקנים, שמשימתם הייתה להפיץ את דבר האל בציבור, ולא בתוך מנזרים סגורים. ההתנהגות הדתית החלה להשתנות כאשר אנשים רגילים השתתפו בטקס המיסה והשתתפו באופן פעיל יותר בטקסים דתיים שונים. הלחץ הגובר של שושלות המלוכה גם איים על העושר והכוח של המסדרים.

הנזירות המשיכה לשחק תפקיד משמעותי בקתוליות, אך לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית, מנזרים רבים בצפון אירופה נסגרו והנכסים שלהם הוחרמו.

המורשת של המנזרים היא עדיין משמעותית בחברה המודרנית. מקס ובר השווה את החברות הפוריטניות של הכתות הפרוטסטנטיות האנגליות, שהיו גורם חשוב במהפכה התעשייתית לדעתו, למסדרים נזיריים.

הנזירות היא עדיין אלמנט חשוב בדת הקתולית, האורתודוקסית והאנגליקנית. ועידת הוותיקן השנייה הביא לשינויים משמעותיים בנזירות הקתולית, כולל למשל שינוי הלבוש של נזירים ונזירות.

מסדרים נזיריים נוצריים

מספר מסדרים נזיריים נפרדים התפתחו במסגרת הנצרות הקתולית והאנגליקנית. לאורתודוקסיה המזרחית אין מערכת של מסדרים.

• בנדיקטינים, נוסד ב-529 בידי בנדיקטוס הקדוש במונטה קאסינו, דוגל בעבודה פיזית ובמנזר שממלא את צורכי עצמו
• קלוני, תנועה ששיאה היה ב-950–1130
• קאמולדולזיות, נוסד בערך 1000
• קרטוסיים, נוסד על ידי ברונו מקלן ב-1084
• ציסטרציאנים, נוסד ב-1098 בידי סט. ברנרד מקלרבו
• המסדר הכרמליתי, נוסד בין 1206 ו-1214
• המסדר הפרנציסקני, נוסד 1209 בידי סט. פרנסיס מאסיזי
• קונבנטואלים, נוסד ב-1209
• המסדר הדומיניקני, נוסד 1215 בידי דומיניקוס הקדוש
• סלסטיניות, נוסד ב-1244
• אוגוסטינים, נוסד ב-1256
• ברידג'טיניות, נוסד בערך 1350
• הירונימיטים, נוסד ב-1364
• קפוצ'ינים, נוסד ב-1528 בידי מתיאו בסי
• ישועים - נוסד 1534
• לזריטים - נוסד 1625

ראו גם

• נזורה במדבר יהודה

קישורים חיצוניים

• Peter Brown the rise and function of the Holy man in late Antiquity‏