מבצע ברברוסה

מבצע ברברוסה

חיילים גרמנים חוצים את הגבול ביום הפלישה לברית המועצות, 22 ביוני 1941
חיילים גרמנים חוצים את הגבול ביום הפלישה לברית המועצות, 22 ביוני 1941
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
סוג העימות	מבצע צבאי
תאריכים	22 ביוני 1941 – 5 בדצמבר 1941 (167 ימים)
קרב לפני	פלישת מדינות הציר ליוגוסלביה ויוון
קרב אחרי	הקרב על מוסקבה
מקום	ברית המועצות
עילה	מתקפת פתע ללא עילה רשמית.
תוצאה	כישלון גרמני בניסיון לנצח את ברית המועצות. הצבא הסובייטי סופג אבידות חסרות תקדים
שינויים בטריטוריות	כיבוש חלק ניכר משטח החלק האירופאי של ברית המועצות על ידי מדינות הציר.
הצדדים הלוחמים מדינות הציר: ממלכת הונגריה הרפובליקה הסלובקית הראשונה המדינה העצמאית של קרואטיה הדיוויזיה הכחולה אספקת נשק:     מנהיגים אדולף היטלר ריסטו רייטי  יוסיף סטלין  מפקדים ולטר פון בראוכיטש פרנץ האלדר וילהלם פון לב פדור פון בוק גרד פון רונדשטט יון אנטונסקו קארל גוסטף אמיל מנרהיים גאורגי ז'וקוב אלכסנדר ואסילבסקי סמיון בודיוני קלימנט וורושילוב סמיון טימושנקו כוחות 3.9 מיליון חיילים (3.2 מיליון מהם גרמנים), 4100 כלי רכב משוריינים, 4,389 מטוסים, 46 אלף קני ארטילריה 500,000 חיילים פינים 200,000 חיילים הונגרים 30,000 חיילים סלובקים 50,000 מתנדבים ספרדים 320,000 חיילים רומנים מעל 140,000 חיילים קרואטים 2.75 מיליון חיילים (במערב ברית המועצות ערב הפלישה, בהמשך גויסו עוד רבים), 12,700 טנקים, 10,700 מטוסים, 52 אלף קני ארטילריה (במחוזות הצבאיים במערב ברית המועצות) אבדות כמעט 800 אלף נפגעים גרמנים (מתוכם כ־200 אלף הרוגים ונעדרים), 220 אלף נפגעים לצבאות הונגריה, רומניה ופינלנד, 2093 מטוסים, 2758 כלי רכב משוריינים (עד סוף 1941) כ־4.3 מיליון נפגעים (מתוכם כ־3 מיליון הרוגים, נעדרים ושבויים), 10,600 מטוסים, 20,500 טנקים (עד סוף 1941)
תוכנית הפלישה הגרמנית. החיצים השחורים מסמלים את השלב הראשון, והלבנים את השלב השני

התקדמות הגרמנים בחזית המזרחית, יוני–דצמבר 1941

מבצע ברברוסה (בגרמנית: Unternehmen Barbarossa) הוא שם הקוד שניתן לתוכנית המבצעים, שהוכנה על ידי המטה הכללי של הצבא הגרמני, למלחמה נגד ברית המועצות ולכיבוש שטחה על ידי צבאות גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במלחמת העולם השנייה. מטרת המבצע הייתה להכניע את ברית המועצות באמצעות השמדת כוחות הצבא האדום, כיבוש מרכזי השלטון של ברית המועצות, והשתלטות על משאביה הכלכליים והתעשייתיים. תוכנית המבצע קבעה שיש להשיג יעדים שאפתניים אלו תוך כארבעה חודשים בלבד, לפני כניסת החורף של שנת 1941, באמצעות שורת מבצעי בזק צבאיים.

ב־22 ביוני 1941 פלשו כארבעה מיליון חיילים של מדינות הציר, במסגרת שלוש קבוצות ארמיות, לתחומי ברית המועצות ללא כל התרעה מוקדמת, בהתאם לתוכנית "מבצע ברברוסה", ובכך פתחו בעימות צבאי קשה וממושך בין ברית המועצות למדינות הציר, שארך כמעט ארבע שנים (1941–1945). המתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את הנהגת ברית המועצות ואת הצבא האדום, ובמהלך החודשים הראשונים שלה, הצליח הצבא הגרמני להשתלט על חלקים גדולים משטח ברית המועצות האירופאית ולהנחיל שורת תבוסות קשות לצבא הסובייטי. אולם אף על פי כן, מבצע ברברוסה נכשל בהשגת יעדו העיקרי, הכנעת ברית המועצות.

מתקפת הנגד הסובייטית באזור מוסקבה, שהחלה בראשית דצמבר 1941, סתמה את הגולל על התוכנית הגרמנית להשיג הכרעה מהירה של המלחמה נגד ברית המועצות. הצלחת הצבא האדום לבלום את התקדמות הצבא הנאצי לעבר מוסקבה, ולאחר מכן אף לאלץ אותו לסגת מאות קילומטרים לאחור במסגרת קרב מוסקבה, הייתה אחת מנקודות המפנה המרכזיות במלחמת העולם השנייה.

רקע

האידאולוגיה הנאצית ראתה בעמים הסלאביים בני אדם נחותים מטבעם ("אונטרמנטשן"), שנועדו, במקרה הטוב, לשרת את גזע האדונים הארי. לפי חזונו של היטלר מזרח אירופה הייתה אמורה לשמש מרחב מחיה ("לבנסראום") של הרייך הגרמני, והאוכלוסייה המקומית אמורה הייתה להשתעבד למתיישבים האריים, שייושבו במזרח. לכך יש להוסיף את השנאה האידאולוגית העמוקה שחש היטלר כלפי הקומוניזם. כבר בשנת 1923, בספרו מיין קאמפף, כתב היטלר על כוונתו להשמיד את ברית המועצות.

במהלך שנות ה-30, עד זמן קצר מאוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ניהלה ברית המועצות מדיניות תקיפה נגד גרמניה הנאצית, והובילה את ההתנגדות לעליית הנאציזם והפשיזם באירופה, באמצעות ארגון הקומינטרן, שנשלט על ידה. היא סיפקה סיוע רב לצד הרפובליקני במהלך מלחמת האזרחים בספרד, התנגדה למדיניות הפיוס של מעצמות המערב כלפי גרמניה הנאצית, ולאחר כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי הנאצים ניסתה לחתום על ברית הגנה עם צרפת ובריטניה, שתכוון כנגד גרמניה. הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, שנחתם ערב הפלישה הנאצית לפולין, היווה תפנית חדה במדיניות החוץ הסובייטית. הוא היה תוצאה של שותפות אינטרסים זמנית בין ברית המועצות וגרמניה הנאצית, וחוסר האמון של סטלין ביחס לכוונות מעצמות המערב, ונכונותן להתעמת עם גרמניה הנאצית. אולם ההסכם לא יצר יחסי אמון בין היטלר וסטלין, ולא שינה את העוינות האידאולוגית הבסיסית בין הנאציזם והקומוניזם. סטלין חשש מפני התעצמותה הצבאית של גרמניה הנאצית, וניסה להרוויח זמן, כדי לבנות מחדש את הצבא הסובייטי ולאפשר לו להתמודד מול מכונת המלחמה הנאצית בתנאים שווים. היטלר מצידו חשש משאיפות ההתפשטות של ברית המועצות, בעיקר באזור הבלקן, לאחר שזו סיפחה לשטחה את המדינות הבלטיות, וכבשה את בוקובינה ובסרביה מידי רומניה בקיץ 1940.

ערב פתיחת מבצע ברברוסה שלטו מדינות הציר כמעט על כל המדינות ביבשת אירופה, פרט לאיים הבריטיים במערב, ברית המועצות במזרח ומספר מדינות נוספות כמו שוודיה, שווייץ וספרד, אשר שמרו על נייטרליות במהלך המלחמה. בריטניה הגדולה נותרה הכוח היחיד שעמד מולן, אך מצבה היה קשה. הצוללות הגרמניות שלטו ללא מיצרים באוקיינוס האטלנטי, הטביעו מיליוני טונות של ספונה, ואיימו להטיל מצור ימי על האיים הבריטיים ולגרום לחנק כלכלי של בריטניה. אחיזתה של האימפריה הבריטית בים התיכון נחלשה אף היא, עקב משלוח יחידות של הלופטוואפה לסייע למלחמה שניהלה איטליה הפשיסטית נגד בריטניה באגן הים התיכון, ושליטתה על מצרים ועל תעלת סואץ החיונית הועמדה בסכנה עקב התקדמות קורפוס אפריקה הגרמני מערבה, והשתלטותו על בליטת קירנאיקה. ברית המועצות נותרה הכוח הצבאי היחיד שעלול היה לסכן את שליטת גרמניה הנאצית ביבשת אירופה.

היטלר העריך שהזמן בשל לעבור לשלב הבא של תוכניתו הגדולה – כיבוש ברית המועצות – למרות היסוסי הפיקוד העליון של הצבא הגרמני. כיבוש ברית המועצות היה הכרחי, לתפיסתו, משום שהיא הייתה עתידה להיות חלק ממרחב המחיה של העם הגרמני במזרח. בנוסף, הוא היה מתוסכל מכישלון תוכניתו להכניע את בריטניה (הקרב על בריטניה), והאמין, בדומה לנפוליאון בשעתו, כי הכנעת ברית המועצות תגרום להנהגה הבריטית להבין שאין טעם להמשיך במלחמה נגד גרמניה הנאצית. היטלר (בניגוד לדעת חלק מהפיקוד העליון של הוורמאכט) היה משוכנע שהכנעת ברית המועצות תהיה קלה יחסית, בעקבות הטיהורים שביצע סטלין בצמרת הפיקוד של הצבא האדום, והביצועים הירודים שהוא הפגין במהלך מלחמת החורף ב־1940.

ביוני 1940, בעקבות ניצחון הבזק של גרמניה במערכה על צרפת (שהפתיע לחלוטין את ההנהגה הסובייטית), הועבר המשק הסובייטי לעבודה במצב חירום, וחלק גדול מהמשאבים של ברית המועצות הופנו לחיזוק הצבא האדום באמצעות ייצור מואץ של נשק כבד וציוד צבאי. הצבא האדום עבר אף הוא תהליך מואץ מאוד של התעצמות ומודרניזציה. בספטמבר 1939 הוא כלל כ־130 דיוויזיות, כמעט כולן דיוויזיות חי"ר או פרשים. עד דצמבר 1940 גדל כוחו ל־206 דיוויזיות, ש־28 מתוכן היו דיוויזיות טנקים ודיוויזיות ממונעות, וערב הפלישה הגרמנית כלל הצבא האדום 303 דיוויזיות (81 מתוכן בתהליך הקמה), כולל 92 דיוויזיות טנקים ודיוויזיות ממונעות. כ־170 דיוויזיות נפרסו באזורים שסופחו לברית המועצות אחרי ספטמבר 1939, במרחק של עד 400 ק"מ מהגבולות המערביים של ברית המועצות, במסגרת מרחב ההגנה האסטרטגי הראשון. הפלישה הגרמנית תפסה את הצבא האדום באמצע תהליך הארגון מחדש.

תוכנית המתקפה הגרמנית

המטה הכללי הגרמני החל בתכנון המתקפה על ברית המועצות ביולי 1940, זמן קצר לאחר השלמת כיבוש צרפת וארצות השפלה על ידי הוורמאכט. העבודה על תכנון הפלישה לברית המועצות הואצה בדצמבר 1940, לאחר שהוראה מספר 21 של היטלר קבעה כי הכוחות המזוינים הגרמניים צריכים להיות מוכנים לכיבוש ברית המועצות ולהכרעת הצבא האדום במבצע צבאי מהיר. בתוכנית נקבע כי יש להשלים את המבצע תוך 17 שבועות בלבד, לא רק כדי להקדים את תחילת "החורף הרוסי", ולהימנע מהצורך לנהל מערכה צבאית בתנאי אקלים קשים, אלא גם בגלל מגבלות המשאבים, שעמדו לרשות הצבא הגרמני.

קציני המטה הכללי, שהגו את תוכנית המתקפה, שנקראה בתחילה "מבצע אוטו", הציעו שהמתקפה על ברית המועצות תבוצע על ידי שלוש קבוצות ארמיות: קבוצת הארמיות המרכזית תעקוף את ביצות פריפיאט מצפון ותתקדם ישירות לעבר מוסקבה, קבוצת הארמיות הצפונית תתקדם לעבר לנינגרד דרך המדינות הבלטיות, ואילו קבוצת הארמיות הדרומית תתקדם לעבר קייב מדרום פולין ומרומניה, ותכבוש את אוקראינה. הדרג העליון של הפיקוד הגרמני עבד על תוכנית זו במשך ארבעה חודשים, שבמהלכם נבחנו תוכניות המערכה בשורת משחקי מלחמה, אך היטלר לא היה מרוצה. הוא הזכיר למפקדי צבאו את גורל המערכה שניהל נפוליאון ברוסיה ב־1812, כאשר הצבא הצרפתי כבש את מוסקבה, אך לא הצליח להשמיד את הצבא הרוסי, או להשתלט על המשאבים הכלכליים של רוסיה, ובסופו של דבר נחל תבוסה ניצחת והושמד כמעט לחלוטין.

בראשית דצמבר 1940 החליט היטלר לשנות את תוכנית המתקפה על ברית המועצות, והציע לקרוא למבצע המתוכנן בשם "מבצע ברברוסה", על שמו של פרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה במאה ה־12. במסגרת הנחיה מס' 21 של הפיהרר מה־16 בדצמבר נקבע, שבשלב הראשון של המערכה, יתמקד הצבא הגרמני בהשמדת כוחות הצבא האדום מערבית לנהרות דנייפר ודווינה בשורת מבצעי כיתור, ולא יאפשר להם לסגת לעומק שטח ברית המועצות. התוכנית שמה דגש גם על השתלטות מהירה על המשאבים הכלכליים (תבואה, נפט, פחם ועפרות ברזל) ועל אזורי התעשייה העיקריים של ברית המועצות. הפלישה לברית המועצות נועדה להתבצע על ידי שלוש קבוצות ארמיות, בהתאם לתוכנית המקורית, אך הוחלט שכיבוש מוסקבה יתבצע בשלב מאוחר יותר של המערכה. קבוצת הארמיות המרכזית תכתר ותשמיד את כוחות הצבא האדום בבלארוס, אך לאחר שתגיע לסמולנסק, היא תפנה את כוחותיה צפונה, תחבור לקבוצת הארמיות הצפונית, ותסייע לה לכתר ולחסל את כוחות הצבא האדום באזור הבלטי, לכבוש את העיר לנינגרד ולהשמיד את הצי הבלטי הסובייטי. במקביל, קבוצת ארמיות דרום, תנהל מערכת כיתור ענקית באזור אוקראינה, במטרה לכתר ולהשמיד את הכוחות הסובייטיים ממערב לנהר דנייפר.

בשלב השני של המערכה, שיתבצע רק לאחר השמדת הכוחות העיקריים של הצבא האדום במערב ברית המועצות, תמשיך קבוצת הארמיות הדרומית להתקדם מזרחה במטרה להשתלט במהירות על אזור דונבאס, מרכז מכרות ותעשייה כבדה חשוב, ולאחר מכן על שדות הנפט הסובייטיים באזור הקווקז. במקביל יתקפו קבוצות הארמיות המרכזית והצפונית את העיר מוסקבה, המרכז הפוליטי של ברית המועצות וצומת מסילות ברזל מרכזי. המתכננים הגרמנים העריכו שהאיום על מוסקבה ימשוך למערכה את העתודות האחרונות של הצבא האדום ובכך יבטיח את השמדתו המוחלטת. לאחר כיבוש הבירה הסובייטית יתקדם הצבא הגרמני לקו העובר מארכנגלסק בצפון עד לאסטרחן בים הכספי - קו שזכה לשם קו A-A. מקו זה יוכלו המפציצים הגרמניים להשמיד, או לכל הפחות לשתק, את מפעלי התעשייה הסובייטיים באזור הרי אורל, האזור התעשייתי המשמעותי האחרון של ברית המועצות. הפיקוד הגרמני הניח שלאחר השמדת עיקר כוחו של הצבא האדום והשלמת ההשתלטות על המשאבים הכלכליים והתעשייתיים במערב ברית המועצות, לא תוכל ברית המועצות להמשיך במלחמה לאורך זמן.

מועד הפלישה

תאריך היעד הראשון לפלישה לברית המועצות נקבע ל־15 במאי, אך שורת אירועים באזור הבלקן בצירוף התארכות עונת הגשמים במזרח אירופה ושורת בעיות לוגיסטיות גרמו לדחייתו. בראשית מרץ 1941 החלו יחידות של כוח משלוח בריטי לנחות ביוון במטרה לסייע בהגנה עליה מפני איטליה הפשיסטית (שניסתה ללא הצלחה לכבוש את אלבניה מידי היוונים החל מאוקטובר 1940). במקביל נחלה מתקפת האביב האיטלקית באלבניה כישלון חרוץ, וב־27 במרץ התחוללה ביוגוסלביה הפיכה צבאית פרו־בריטית, שהדיחה את הממשלה הפרו־גרמנית ששלטה במדינה זו, והעבירה אותה למחנה בעלות הברית. ההתפתחויות הללו, והאיום שהן יצרו על שדות הנפט הרומניים בפלויישט (שסיפקו חלק ניכר מתצרוכת הנפט הגרמנית) גרמו להיטלר להורות באופן מיידי על כיבוש יוגוסלביה ויוון במטרה לאבטח את אגפו הדרומי בבלקן לפני הפלישה לברית המועצות.

ב־6 באפריל תקפו כוחות גרמניים חזקים, תחת פיקוד פלדמרשל וילהלם ליסט, את יוגוסלביה ויוון ממספר כיוונים, במסגרת "מבצע מריטה", בסיוע צבאות בולגריה, הונגריה ורומניה. ב־17 באפריל נכנעה יוגוסלביה, וב־23 בחודש השלימו הגרמנים את כיבוש יוון בשורה של מבצעי בזק. אף על פי שהמבצע ארך שבועיים בלבד, והושלם במחיר אבדות קלות לצד הגרמני, הוא היה אחד הגורמים לשיבוש לוח הזמנים המתוכנן של מבצע ברברוסה.

התרעות מודיעיניות ביחס למתקפה הגרמנית

במהלך החודשים שקדמו לפלישה הנאצית לברית המועצות, הגיעו אל סטלין התרעות רבות ממקורות שונים, על המתקפה הגרמנית הצפויה. החוקר בארטון וילי טוען, שבחודשים שקדמו למלחמה הגיעו אל הקרמלין לא פחות מ־84 התרעות רציניות ביחס לפלישה הצפויה.

בין ההתרעות הבולטות ממקורות מודיעין חיצוניים היו:

• ריכרד זורגה, מרגל סובייטי שפעל ביפן, דיווח למוסקבה כי 170 דיוויזיות גרמניות עומדות לתקוף את ברית המועצות כשציר ההתקפה העיקרי יהיה לכיוון מוסקבה, ונקב בתאריך 22 ביוני כמועד פתיחת הפלישה הגרמנית.
• ב־20 במרץ 1941 העביר סגן שר החוץ של ארצות הברית אזהרה מפורשת לשגריר ברית המועצות קונסטנטין אומאנסקי.
• ב־3 באפריל 1941 העביר צ'רצ'יל לסטלין איגרת אזהרה באמצעות שגרירו במוסקבה סר סטפורד קריפס.
• רשת הריגול הסובייטית בגרמניה ובמערב אירופה, התזמורת האדומה, שנהנתה ממקורות מהימנים בצמרת הצבא הגרמני, העבירה גם היא מספר התרעות לגבי התוכניות הגרמניות לפלישה.

בנוסף לכך קיבל סטלין התרעות רבות מהמודיעין הצבאי הסובייטי (ה־GRU) על קיום ריכוזי כוחות גרמניים גדולים באזורי הגבול, על טיסות סיור רבות שביצע הלופטוואפה מעל השטח הסובייטי, ועל העברת מרבית יחידות הצבא הגרמני ממרכז אירופה וממערבה למדינות הגובלות בברית המועצות.

סטלין לא פסל את האפשרות שגרמניה הנאצית תתקוף את ברית המועצות, אך הוא האמין שניתן יהיה לדחות את פרוץ המלחמה לפחות עד אביב 1942, וניסה להרוויח זמן באמצעות ניהול מדיניות פייסנית, ולעיתים אף מתרפסת כלפי גרמניה (מדיניות המזכירה במידה מסוימת את מדיניות בריטניה וצרפת כלפי הנאצים בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה), כולל משלוח כמויות גדולות של תבואה וחומרי גלם חיוניים למאמץ המלחמה הגרמני. הוא היה מודע היטב לחולשת הצבא האדום ולחוסר הניסיון הקרבי והמיומנות המקצועית שלו (שנחשפו במהלך מלחמת החורף כנגד פינלנד), והבין שהוא עדיין אינו מסוגל להתמודד מול הוורמאכט בתנאים שווים. לכן הוא היה זקוק לזמן נוסף כדי לבנות מחדש את צבאו, לצייד אותו באמצעי לחימה מודרניים, ולבצר את הגבולות החדשים של ברית המועצות, שהיו מרוחקים מאות ק"מ מקו הביצורים שנבנה לאורך הגבולות הישנים.

הסברים שונים ניתנו להתעלמותו של סטלין מההתרעות הרבות ביחס לפלישה הגרמנית הקרובה. נראה שההסבר העיקרי הוא שסטלין שכנע את עצמו שהיטלר לא יעז לפתוח במלחמה נגד ברית המועצות לפני 1943, או לפני שיכניע את בריטניה. סטלין נפל קורבן להונאה עצמית, והמציא בעקביות הצדקות רציונליות להערכותיו השגויות ביחס לכוונותיו של היטלר. הוא נטה לפטור חלק גדול מההתרעות המודיעיניות, במיוחד ההתרעות שהגיעו ממקורות מודיעין בריטיים, כניסיון של ההנהגה הבריטית לסכסך בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, ולגרור אותן למלחמה שתשרת את האינטרסים של בריטניה. מאותה סיבה הוא גם מנע מהפיקוד הבכיר של הצבא האדום לבצע מהלכים שעלולים היו להתפרש על ידי הצד הגרמני כצעדים עוינים, ומנע מכוחות הצבא האדום באזורי הגבול לשנות את היערכותם ולבצע הכנות מקדימות חיוניות להדיפת המתקפה הגרמנית. ידוע אף על מספר מקרים שבהם יחידות הצבא האדום נמנעו מלהשיב אש למקורות הירי הגרמניים בשעות הראשונות של הפלישה הגרמנית, עקב ההוראות החמורות שקיבל הפיקוד הסובייטי באזורי הגבול, להימנע בכל מחיר מכל פעולה שעלולה לספק לנאצים עילה למלחמה.

החודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית (יוני–ספטמבר 1941)

ערך מורחב – סדר הכוחות במבצע ברברוסה

הפיקוד הגרמני הקצה לצורך הפלישה לברית המועצות שלוש קבוצות ארמיות – קבוצת ארמיות דרום (בפיקוד גרד פון רונדשטט), קבוצת ארמיות מרכז (בפיקוד פדור פון בוק) וקבוצת ארמיות צפון (בפיקוד וילהלם פון לב). קבוצת הארמיות דרום וצפון כללו כל אחת "קבוצת פאנצר" (עוצבה בסדר כוחות של ארמיית שריון) אחת, ואילו קבוצת ארמיות מרכז קיבלה שתי קבוצות פאנצר תחת פיקודה. בסך הכול השתתפו בפלישה 190 דיוויזיות גרמניות, פיניות, הונגריות ורומניות, עם 24 דיוויזיות נוספות בעתודה.

בשעה 03:15 (שעון גרמניה) ב־22 ביוני 1941 פלשו כארבעה מיליון חיילים של מדינות הציר לשטח ברית המועצות. ההתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את ההנהגה הפוליטית הסובייטית (בראשות סטלין) ואת פיקוד הצבא האדום באזורי הגבול – אף על פי שהקצינים הבכירים במטכ"ל הסובייטי, ובראשם גאורגי ז'וקוב, היו מודעים להכנות הגרמניות למתקפה על ברית המועצות, ולריכוזי הכוחות הגרמניים באזורי הגבול.

מייד לאחר הפלישה הגרמנית, כוחות הצבא האדום במערב ברית המועצות אורגנו מחדש במסגרת חמש חזיתות: החזית הצפונית, החזית הצפון־מערבית, החזית המערבית, החזית הדרום־מערבית והחזית הדרומית.

חיל האוויר הסובייטי הושמד ברובו בשלבים הראשונים של הלחימה (בשעות הראשונות של הפלישה הושמדו כ־1,200 מטוסים על הקרקע), והצבא האדום חסר הניסיון התקשה להתמודד עם הטקטיקה החדשה של הבליצקריג, שהופעלה על ידי הגרמנים באותה יעילות קטלנית שבה הופעלה בצרפת ובמקומות אחרים. יחידות סובייטיות רבות לחמו עד הסוף, אך ההתנגדות הסובייטית לא הייתה מאורגנת, ומערך הפיקוד והשליטה של היחידות באזורי הגבול קרס כבר בשעות הראשונות של הפלישה. הפיקוד הסובייטי ניסה לעצור את ההתקדמות הגרמנית באמצעות התקפות נגד של כוחות העתודה שלו, אך אלו הוטלו למערכה טיפין טיפין, ללא מידע מדויק לגבי מיקום האויב וללא סיוע אווירי וחוסלו ללא קושי על ידי הכוחות הגרמניים המתקדמים. בניגוד לדיוויזיות הפאנצר הגרמניות המנוסות והמאומנות היטב, עוצבות השריון והעוצבות הממונעות של הצבא האדום הוקמו ברובן המכריע פחות משנה לפני הפלישה הגרמנית, ונמצאו עדיין בהליכי התארגנות. הן כללו אומנם מספר גדול של טנקים (למעלה מ־90 אחוז מהם טנקים קלים), אבל חסרו אמצעי תובלה ומערכת תמיכה לוגיסטית מינימלית, ופעלו כמעט ללא סיוע של יחידות חיל רגלים ממונע וארטילריה ניידת (כולל תותחי נ"ט), עובדה שהפכה אותם טרף קל לתותחי הנ"ט הגרמניים. חלק ניכר מהטנקים כלל לא השתתפו בלחימה, עקב בעיות טכניות ומחסור בדלק ובתחמושת, וננטשו במהלך הנסיגה. כתוצאה מכך, בחודש הראשון של המלחמה איבד הצבא האדום כ־90 אחוז מהטנקים שעמדו לרשותו במחוזות הצבאיים המערביים של ברית המועצות.

קבוצת ארמיות צפון התקדמה במהירות רבה דרך המדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה – והערים פסקוב ונובגורוד אל עבר מטרתה – העיר לנינגרד. כוחותיה חצו את נהר דווינה כבר ב־26 ביוני, והגיעו לנהר לוגה ב־14 ביולי. קבוצת ארמיות מרכז התקדמה אף היא במהירות מזרחה, לאחר שכיתרה והשמידה את רוב כוחות החזית המערבית בקרב ביאליסטוק־מינסק, כבשה את כל שטח בלארוס, חצתה את נהר הדנייפר וכבשה את סמולנסק, תוך שהיא מכתרת מאות אלפי חיילים סובייטים בסדרה של תנועות מלקחיים. קבוצת ארמיות דרום כבשה שטחים נרחבים בצפון־מערב אוקראינה, והשמידה שתי ארמיות סובייטיות במהלך קרב אומן, אך התקדמותה הייתה איטית יחסית, משום שחלק גדול מהכוחות הסובייטיים שהוצבו באזורי הגבול רוכזו בגזרה הדרומית של החזית, והיא נאלצה להדוף שורת התקפות נגד רבות עוצמה, שהנחיתו עליה כוחות שריון סובייטים.

בשלושת השבועות הראשונים של הפלישה הגרמנית הייתה ההתקדמות הגרמנית מהירה ביותר, אך לקראת המחצית השנייה של חודש יולי היא הואטה מאוד, ובאזורים מסוימים אף נעצרה לחלוטין. בחזית הצפונית נבלמו הכוחות הנאציים, כשהגיעו אל קו לוגה המבוצר, כ־200 ק"מ ממערב ללנינגרד. בחזית המרכזית הצליח הצבא האדום לעצור את התקדמות קבוצת ארמיות מרכז ממזרח לסמולנסק, באמצעות הטלת כוחות עתודה חזקים למערכה. הסיבה העיקרית להאטת ההתקדמות הגרמנית הייתה הבעיות הלוגיסטיות שנבעו מעצם ההתקדמות המהירה מאוד של הכוחות הגרמניים הממונעים – התארכות קווי האספקה, ובלאי מואץ של כלי הרכב. בנוסף לכך, יש לזכור שהצבא הגרמני לא היה ממונע במלואו. חלקו הגדול הורכב מדיוויזיות רגלים, שנעו בעיקר ברגל, ואמצעי התובלה העיקרי שעמד לרשותם היו סוסים. דיוויזיות הרגלים נזקקו לזמן רב כדי להדביק את התקדמותן של קבוצות הפאנצר, שבהן רוכזו דיוויזיות הפאנצר והדיוויזיות הממונעות, וכדי לטהר את השטחים העצומים שנכבשו מכוחות צבא סובייטיים גדולים, שנותקו על ידי ההתקדמות הגרמנית המהירה.

בראשית אוגוסט חידשו הגרמנים את התקדמותם בחזית הדרומית והצפונית. קבוצת ארמיות דרום בסיוע כוחות רומניים והונגריים חצתה את נהר הדנייפר וכבשה חלק גדול משטח אוקראינה הדרומית. קבוצת ארמיות צפון איגפה את "קו לוגה", הגיעה עד לפרברי לנינגרד והשלימה את כיתור העיר, שבה נלכדו כשלושה מיליון אזרחים. אולם בחזית המרכזית נבלמה לחלוטין התקדמות קבוצת ארמיות מרכז, והתקפות הנגד הסובייטיות גרמו לגרמנים אבדות ניכרות. ההתקדמות הגרמנית לכיוון מוסקבה חודשה רק בסוף ספטמבר.

בחודשים הראשונים של המלחמה עשתה ההנהגה הסובייטית מאמץ אדיר להעביר את מרכזי התעשייה, שהיו בסכנת כיבוש, אל אזורים מרוחקים במזרח ברית המועצות האירופאית ובסיביר. שינוע אלפי מפעלי התעשייה, על מיליוני העובדים שלהם והמכונות שלהם, באמצעות רכבות, למרחק מאות ואלפי ק"מ, והקמתם מחדש מהיסוד בחורף 1941–1942, היה מבצע אדיר ממדים, שרק משק ריכוזי כמו המשק הסובייטי היה מסוגל לבצע. הוא הצריך מאמצים וקורבנות עצומים ממיליוני האנשים שנטלו בו חלק. מבצע העברת התעשייה מזרחה הצליח להציל חלק גדול מהתעשייה הסובייטית, שרובה הגדול רוכז לפני המלחמה באזורים המערביים של ברית המועצות, והיה אחד הגורמים העיקריים לניצחון ברית המועצות במלחמה. אגן הוולגה, אוראל, מערב סיביר וקזחסטן החליפו בשנות המלחמה את אוקראינה, ביילרוסיה ורוסיה המערבית כמרכזי המזון והתעשייה של ברית המועצות. במחצית השנייה של 1942 כבר הצליחה ברית המועצות לייצר הרבה יותר כלי נשק כבדים (טנקים, מטוסים וארטילריה) מגרמניה הנאצית, אף על פי שהמשאבים התעשייתיים של כל מדינות אירופה הכבושה שירתו את מאמץ המלחמה הגרמני.

לאחר פחות מחודשיים של לחימה, נדרש היטלר לקבל החלטה אסטרטגית לגבי המשך המערכה נגד ברית המועצות. לפיקוד הגרמני היה ברור שלא ניתן להמשיך לתקוף לכל אורך החזית, ויש להחליט היכן יש לרכז את המאמץ הצבאי העיקרי, ולאיזו חזית יש לתת עדיפות. חלק ממפקדי הוורמאכט לחצו על היטלר לרכז את המאמץ בחזית המרכזית, כדי לכבוש את מוסקבה לפני בוא החורף, אך היטלר החליט לבסוף לדבוק בתוכנית המקורית של "מבצע ברברוסה", ולדחות את כיבוש מוסקבה לשלב השני של המערכה. הוא האמין שכיבוש אוקראינה, אסם התבואה ומרכז התעשייה הכבדה של ברית המועצות, חשוב יותר, וטען שהפיקוד הצבאי הגרמני אינו מבין בשיקולים כלכליים.

היערכות הכוחות הסובייטיים בצפון־מערב אוקראינה לקראת קרב קייב חשפה אותם לסכנת כיתור. התעקשות הפיקוד הסובייטי לא לנטוש את קייב, בירת אוקראינה, וההתקדמות הגרמנית המהירה בדרום אוקראינה, יצרו בליטה גדולה בקו החזית באזור קייב. היטלר הורה להפנות חלק מכוחות קבוצת ארמיות מרכז, כולל קבוצת הפאנצר ה-2 בפיקוד היינץ גודריאן והארמייה השנייה, דרומה כדי לכתר את הכוחות הסובייטים באזור קייב מצפון. סטלין סירב להיענות לכל בקשות הפיקוד הצבאי המקומי לפנות את בליטת קייב לפני סגירת טבעת הכיתור הגרמני, וכתוצאה מכך ב־18 בספטמבר הושלם כיתורן של ארבע ארמיות סובייטיות באזור קייב, ולאחר חיסול הכוחות המכותרים, הגרמנים לקחו בשבי למעלה מחצי מיליון שבויים. השמדת כוחות הצבא האדום במרחב קייב אפשרה לצבא הגרמני להשלים בקלות יחסית את כיבוש אוקראינה המזרחית כולה, כולל העיר חרקוב, שנכבשה על ידי הנאצים בסוף אוקטובר 1941 במסגרת קרב חרקוב הראשון, והיוותה אסון צבאי וכלכלי לברית המועצות.

במקביל ניסתה קבוצת ארמיות צפון, שתוגברה על ידי קבוצת הפאנצר השלישית, לכבוש את העיר לנינגרד בסערה. ההתנגדות הנואשת של אזרחי לנינגרד, שהפכו את עירם למבצר, ושל כוחות הצבא האדום, והחשש מפני הסתבכות בלחימה ממושכת בשטח עירוני, גרמו לפיקוד הגרמני לוותר באמצע ספטמבר על ניסיונו לכבוש את העיר, לאחר שהכוחות הנאציים הגיעו למרחק קצר ממנה וכבשו חלק מפרבריה. הגרמנים החליטו להסתפק בהידוק המצור על העיר, כדי להרעיב את תושביה, בהתקפות מהאוויר ובהפגזות ארטילריה. המצור הגרמני על לנינגרד, שבמהלכו מתו ברעב למעלה ממיליון אזרחים וחיילים סובייטים, נפרץ לבסוף רק בינואר 1944.

קרב מוסקבה

ערך מורחב – הקרב על מוסקבה

מתקפת הנגד הסובייטית בחורף 1941/1942

לאחר השלמת חיסול הכוחות הסובייטיים באזור קייב, הוכשרה הקרקע לחידוש המתקפה הגרמנית בחזית המרכזית. הצבא הגרמני ריכז בגזרה זו את מרבית כוחותיו הניידים, כולל "קבוצת פאנצר" שהועברה לשם מקבוצת ארמיות צפון, והשיג עדיפות ניכרת בנשק כבד (טנקים ומטוסים) על כוחות הצבא האדום שעמדו מולם, אשר כללו לא מעט יחידות מיליציית מתנדבים ("אופולצ'נייה") שאימונם וחימושם היו דלים. המתקפה הגרמנית על מוסקבה (מבצע טייפון) החלה ב־30 בספטמבר. בשלב הראשון ההתקדמות הגרמנית הייתה מהירה מאוד. רוב כוחות הצבא האדום שהגנו על דרכי הגישה למוסקבה כותרו בשני "כיסים" גדולים באזורי ויאזמה ובריאנסק, ובאמצע אוקטובר כבר הגיעו הכוחות הממונעים הגרמניים בגזרות מסוימות למרחק כ־30 ק"מ מפרברי מוסקבה.

ב־16 באוקטובר 1941 גרמה שמועה על פריצה של שריון גרמני לפרברי מוסקבה לבהלה המונית, ותושבים רבים נטשו את העיר ונסו מזרחה, כולל פקידים רבים במפלגה הקומוניסטית ובמוסדות השלטון. ממשלת ברית המועצות עברה מזרחה לעיר קויבישב, וחלק ניכר ממפעלי התעשייה במוסקבה פונו גם הם מזרחה, אך סטלין הכריז שהוא נשאר במוסקבה, ולאחר זמן קצר נבלמה הבהלה והעיר התכוננה למצור גרמני. מאות אלפי אזרחים גויסו לחפירת מספר קווי הגנה הקפיים במרחק קצר מפרברי העיר.

לקראת סוף אוקטובר נבלמה תנופת המתקפה הגרמנית וההתקדמות הגרמנית הואטה מאוד כתוצאה מהתקשחות ההתנגדות של הכוחות הסובייטיים, התארכות קווי האספקה ובוץ עמוק מגשמי הסתיו, שהקשה מאוד על תנועת השריון וכלי הרכב הממונעים הגרמניים. ההתנגדות העיקשת של הכוחות הסובייטיים שכותרו על ידי הכוחות הגרמניים בתחילת המתקפה ריתקה כוחות גרמניים גדולים, ובכך נתנה לפיקוד הסובייטי את הזמן הדרוש להזרים כוחות עתודה (שהחליפו את הכוחות שהושמדו בשלבי הפתיחה של מבצע טייפון) למרחב מוסקבה, ולאייש את קווי ההגנה שהוכנו במרחק קצר מהעיר. בניגוד לטענות מאוחרות של הגנרלים הגרמניים, כאילו הגורם העיקרי לכישלון ההתקפה על מוסקבה היה תנאי מזג האוויר הקשים, והקור העז של החורף הרוסי, העובדות מלמדות שהמתקפה הגרמנית על מוסקבה נבלמה עוד לפני תחילת החורף, כאשר תנאי מזג האוויר לא היו קשים במיוחד.

כישלון המתקפה הגרמנית הראשונה על מוסקבה נתן לפיקוד העליון הסובייטי שהות להעביר כוחות עתודה חזקים לאזור מוסקבה ולחזק את קווי ההגנה מסביב לעיר. במחצית השנייה של נובמבר חידשו הגרמנים את ניסיונם לכבוש את מוסקבה, אולם הפעם התקדמותם הייתה איטית ועלתה להם במחיר אבדות כבדות. בגזרה המרכזית, בנתיב הגישה הקצר ביותר למוסקבה, לא הצליחו הגרמנים להשיג התקדמות משמעותית, אך מצפון ומדרום למוסקבה הם הצליחו להתקרב אל העיר. לקראת סוף נובמבר הגיעו הגרמנים למרחק קצר מאיסטרה, כ־25 ק"מ מצפון מערב למוסקבה, אך כל נסיונותיהם לכבוש את העיר טולה, שעצרה את התקדמות כוחותיו של גודריאן אל מוסקבה מדרום, או לנתק את כביש טולה–מוסקבה עלו בתוהו. בשלב זה, החלו תנאי מזג האוויר הקשים והקור העז להוות גורם משמעותי. הצבא הגרמני סבל ממספר רב של נפגעים מכוויות כפור, והציוד הקרבי שלו לא תיפקד כהלכה בקור העז. השילוב של ההתנגדות הסובייטית הנחושה ותנאי מזג האוויר הקשים גרמו לעצירה כמעט מוחלטת של ההתקפה הגרמנית לקראת ראשית דצמבר 1941.

כאשר תשה תנופת ההתקפה הגרמנית עבר הצבא האדום למתקפת נגד, שהחלה ב־5 בדצמבר. הפיקוד העליון הסובייטי (הסטאבקה) הצליח לרכז בחשאי כוחות עתודה גדולים, שכללו, בין השאר, כ־25 דיווזיות רעננות שהועברו מהמזרח הרחוק ומסיביר, לצורך מתקפת הנגד. הפיקוד הגרמני הופתע לחלוטין מעוצמת המתקפה הסובייטית, משום שהעריך שברית המועצות מיצתה עד תום את עתודות כוח האדם שלה. המטרה העיקרית של מתקפת הנגד הייתה להסיר את האיום הגרמני על מוסקבה. מטרות משניות היו לפרוץ את המצור הגרמני על לנינגרד, ולכבוש מחדש של אגן הדונייץ וחצי האי קרים.

במהלך דצמבר 1941 ובמחצית הראשונה של ינואר 1942 זכתה מתקפת הנגד הסובייטית להישגים ניכרים, בעיקר באזור מוסקבה. החיילים הגרמנים נלחמו בתנאי מזג אוויר קשים במיוחד, ללא ציוד מתאים ללחימה בחורף הרוסי, וספגו אבדות כבדות. במספר מקרים נסוגו הגרמנים במהירות, מחשש שינותקו מעורפם, ונטשו כמויות גדולות של כלי רכב ממונעים וציוד לחימה כבד. הביגוד וציוד הלחימה הסובייטי היו מותאמים היטב ללחימה בתנאי חורף, והצבא האדום ניצל עובדה זו עד תום. קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית עמדה בפני כיתור, והפיקוד שלה ביקש אישור לסגת לאזור סמולנסק, אולם היטלר לקח לידיו את הפיקוד, הדיח חלק ממפקדיו הבכירים, וסירב לאשר נסיגה כללית. הוא פקד על הכוחות הגרמניים להחזיק מעמד בכל מחיר, ולא לסגת גם במקרה של סכנת כיתור.

במקרה זה, ההתעקשות של היטלר הוכיחה את עצמה. השליטה האווירית שממנה נהנו הגרמנים איפשרה להם לתספק את כוחותיהם בדרך האוויר גם כאשר הם כותרו על ידי הצבא האדום, והתחזקות ההתנגדות הגרמנית בלמה את תנופת המתקפה הסובייטית. מצפון ומדרום למוסקבה הצליח הצבא האדום לשחרר שטחים נרחבים ולהתקדם למרחק של עד 350 ק"מ ממוסקבה, אולם במרכז הצליחו הגרמנים להיאחז במבלט המבוצר רז'ב-גז'צק-ויאזמה, במרחק פחות מ־180 ק"מ ממערב למוסקבה, ומשם המשיכו לאיים על הבירה הסובייטית.

בגזרות האחרות של החזית המזרחית, ההישגים הסובייטיים היו מוגבלים עוד יותר. בחזית הדרומית הצליח הצבא האדום להדוף את הגרמנים מהעיר רוסטוב על הדון, "השער לקווקז", עד לקו נהר מיוס, ולהשתלט מחדש על חצי האי קרץ' שבקרים המזרחית (פעולה שהפחיתה את הלחץ הגרמני על נמל סבסטופול, שעמד במצור גרמני־רומני מאז אוקטובר 1941). אולם נסיונותיו של הצבא האדום לכבוש מחדש את אגן הדונייץ נכשלו. בחזית לנינגרד הצליח הצבא האדום לכבוש מחדש את צומת מסילות הברזל החשוב בטיחווין, מהלך שבלעדיו לא ניתן היה להמשיך לתספק את העיר הנצורה, ואיפשר לשפר במקצת את אספקת המזון לעיר, אך נכשל בנסיונותיו לפרוץ את המצור הגרמני על לנינגרד.

עד סוף ינואר 1942 הגיעה התקפת הנגד הסובייטית לעצירה מוחלטת. הכוחות הסובייטיים היו מותשים לחלוטין מלחימה רצופה בתנאי מזג אוויר קשים, וספגו אבדות כבדות בהתקפות נגד עמדות גרמניות מבוצרות. התעשייה הסובייטית עדיין לא התאוששה מהמעבר מזרחה, ולא הייתה מסוגלת לספק את מלוא צורכי הצבא האדום בנשק ובתחמושת. הצבא הסובייטי סבל גם ממחסור חמור בכלי רכב ממונעים, עובדה שהגבילה מאוד את ניידותו, והעוצבות המשוריינות שלו עדיין לא היו מסוגלות להתמודד עם היחידות הניידות הגרמניות בקרב תנועה.

עם זאת, הצלחתו של הצבא האדום להתאושש מסדרת המפלות הנוראות שספג בחודשים הראשונים של המלחמה נגד גרמניה ולעבור למתקפת נגד בחורף 1941/1942, הייתה הישג אדיר, ונקודת מפנה שלא ניתן להגזים בחשיבותה במלחמה בחזית המזרחית. בפעם הראשונה במלחמת העולם השנייה נופץ המיתוס על הצבא הגרמני הבלתי מנוצח. הוורמאכט נסוג מאות ק"מ וספג מכה קשה.

הסיבות לכישלון המבצע

הנחות יסוד שגויות

היטלר וחוג מקורביו בהנהגה הנאצית, וכן חלק מהקצינים הבכירים במטכ"ל הגרמני, האמינו בחולשתה הפנימית של ברית המועצות. היטלר האמין, על סמך הטיהורים האכזריים שערך סטלין בצמרת הצבא האדום בשנים 1937–1938, והביצועים העלובים שהפגין הצבא האדום במהלך מלחמת החורף נגד פינלנד בחורף 1939–1940, כי הצבא האדום והמדינה הסובייטית יתמוטטו בקלות יחסית כאשר הצבא הגרמני יתקוף אותם. מומחים צבאיים מערביים רבים, וראשי ארגוני המודיעין של ארצות הברית ובריטניה היו שותפים לדעה זו, והאמינו שהצבא הגרמני לא יתקשה להכריע את ברית המועצות תוך חודשים בודדים. ההנהגה הנאצית האמינה שהמשטר הקומוניסטי רקוב מבפנים, ולכן די יהיה בדחיפה חזקה כדי למוטט אותו. היטלר אמר לגנרל פון רונדשטט כי: "אתה צריך רק לבעוט בדלת, והמבנה הרקוב יתמוטט כולו".

אין ספק שחלק מתושבי ברית המועצות (במיוחד באזורים שסופחו לברית המועצות אחרי 1939) לא תמכו, בלשון המעטה, במשטר הבולשביקי ובטרור הסטליניסטי, ושהטיהורים בצמרת הפיקוד של הצבא הסובייטי בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה גרמו לו נזק משמעותי ופגעו קשות באיכות הפיקוד שלו, אולם החודשים הראשונים של המלחמה בחזית הסובייטית הוכיחו שלמרות כל חולשותיו, הצבא האדום עדיין היה יריב אימתני. החייל הסובייטי הפשוט לחם בדרך כלל באומץ לב ובעקשנות, במיוחד במגננה, אף על פי שהונהג בצורה גרועה, והפיקוד הסובייטי, לפחות ברמות הגבוהות, הוציא מקרבו לא מעט קצינים מוכשרים, שהתבלטו בשדה הקרב. למרות המכות הנוראות שספג הצבא האדום בחודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית, הוא לא התמוטט (אף על פי שהיו מקרים לא מועטים של בהלה ומנוסה המונית) ויחידות רבות לחמו בגבורה עד האיש האחרון גם במצבים חסרי סיכוי. גם המשטר הסובייטי, למרות כל מגרעותיו, התגלה כחזק ועמיד הרבה יותר מכפי שהעריכו יריביו מבית ומחוץ. הריכוזיות והאכזריות שאפיינו את המשטר והמשק הסובייטי התגלו כיתרונות בתקופת המלחמה נגד גרמניה הנאצית, שכן הם איפשרו גיוס טוטלי של המשאבים האנושיים והכלכליים של ברית המועצות לטובת המאמץ המלחמתי, ברמה שלא הייתה אפשרית בדמוקרטיות המערביות, ואפילו לא בגרמניה הנאצית.

התנהגות כלפי האוכלוסייה באזורים הכבושים בברית המועצות

זמן קצר לפני פתיחת "מבצע ברברוסה" אמר היינריך הימלר כי: "מטרת המערכה ברוסיה היא להקטין את האוכלוסייה הסלאבית בשלושים מיליונים", ואילו הסוכנות הכלכלית המרכזית של הוורמאכט העריכה בראשית מאי 1941, שהזנתם של הכוחות הגרמניים שישתתפו בפלישה לברית המועצות תבוא: "על חשבון רוסיה... ומכאן שעשרות מיליונים יגוועו ברעב, בלי ספק, אם ניקח מארץ זו את כל הדרוש לנו". אלפרד רוזנברג, האידאולוג של המפלגה הנאצית, התבטא בצורה דומה בישיבה עם הפקידים שהיו אמורים לאייש את "המשרד לשטחים הכבושים במזרח" (אוקראינה ואוסטלנד). כלומר, הנאצים העריכו מראש שיהיה צורך לערוך טיהור אתני נרחב בשטחים הכבושים במזרח, כדי לפנות מקום למתיישבים הארים החדשים, ולספק את צורכי המזון של הרייך הגרמני.

אילו הנאצים היו מאמצים גישה רציונלית/תועלתנית כלפי האוכלוסייה באזורים שנכבשו על ידם בחודשים הראשונים של הפלישה לברית המועצות (כ־70 מיליון איש), הם היו מנסים לרכוש את אהדתה באמצעות עידוד הרגשות הלאומיים בקרב הקבוצות האתניות השונות שנכללו בברית המועצות, או באמצעות ניצול האיבה של חלק גדול מהתושבים (במיוחד באזורים שסופחו לברית המועצות לאחר ספטמבר 1939 ובאוקראינה) כלפי השלטון הסובייטי. בשלבי הפתיחה של "מבצע ברברוסה" התקבלו הכוחות הנאציים כמשחררים על ידי האוכלוסייה המקומית במקומות רבים, ולא היה צריך לעשות הרבה כדי לזכות בתמיכתה. צעדים כמו ביטול הקולקטיביזציה והחזרת האדמות לידי האיכרים הפרטיים, או הקמת אוטונומיות לאומיות באזורים שונים, היו יכולים להביא לשיתוף פעולה של האוכלוסייה המקומית עם השלטונות הנאציים, ולערער את יציבות המשטר הסובייטי באזורים שעדיין לא נכבשו על ידי כוחות הציר. אולם הצבא הגרמני, יחידות הס"ס ושלטונות הכיבוש הנאציים, התייחסו לאוכלוסייה המקומית באזורים הכבושים בהתאם לאידאולוגיה הנאצית, ולא ניסו כלל לרכוש את תמיכתה. הקומוניסטים והיהודים נורו במקום, או חוסלו תוך זמן קצר, חלק ניכר מהגברים והנשים בגיל העבודה נאספו ונשלחו מערבה לעבודות כפייה לטובת מאמץ המלחמה הגרמני, ומאגרי הדגנים והמזון הוחרמו והועברו לגרמניה. כתוצאה מכך גברה העוינות של התושבים באזורים הכבושים כלפי השלטון הנאצי, והתארגנויות מקומיות של קבוצות מחתרת אנטי נאציות (הפרטיזנים) צברו תנופה, והפכו לגורם משמעותי תוך זמן קצר. פעולות התגמול הקולקטיבי שערכו הנאצים ונסיונותיהם לדכא בכוח את התנגדות האוכלוסייה באזורים הכבושים באמצעות צעדי דיכוי אכזריים רק הגדילו את התמיכה העממית בפרטיזנים וחיזקו את כוחם.

התנגדות הצבא הסובייטי (מלחמת מולדת)

ההתנהגות האכזרית של הנאצים כלפי האוכלוסייה האזרחית באזורים שנכבשו על ידי הצבא הגרמני, וכלפי חיילי הצבא הסובייטי שנפלו בשבי (שרובם לא שרדו את השבי הגרמני), יצרה אצל העם והצבא הסובייטי תחושה שהמלחמה נגד גרמניה הנאצית היא מלחמת הישרדות, שאסור לברית המועצות להפסיד בה, מלחמה טוטלית של להיות או לחדול. ההנהגה הסובייטית הציגה את המלחמה נגד גרמניה הנאצית כמלחמה למען המולדת נגד פולש זר ואכזרי, דוגמת המלחמה נגד פלישת נפוליאון ב־1812, והתעמולה הסובייטית עשתה הכול כדי לעורר את הרגשות הפטריוטיים בקרב תושבי ברית המועצות, תוך שימת דגש על עידוד הרגשות הלאומיים של העם הרוסי. אף על פי שבחודשים הראשונים של המלחמה נפלו מיליוני חיילים סובייטיים בשבי הגרמני, הצבא האדום לא נשבר ולפחות לאחר החודש הראשון של הפלישה הגרמנית גילה התנגדות עזה להתקדמות הגייסות הגרמניים. לאחר שהתאוששו מההפתעה הראשונית של הפלישה הגרמנית רכשו כוחות הצבא האדום בהדרגה ניסיון, ולמדו להתמודד עם טקטיקת הבליצקריג הגרמנית. ככל שעבר הזמן כך התקשחה ההתנגדות הסובייטית והואטה ההתקדמות הגרמנית. ההתנגדות הגוברת של כוחות הצבא האדום, בשילוב עם תנאי מזג האוויר הקשים, היו הגורמים העיקריים שהביאו לבלימת התקדמות הצבא הגרמני במבואות מוסקבה באוקטובר-נובמבר 1941.

העברת התעשייה מזרחה וקבלת סיוע מבעלות הברית המערביות

העברת חלק גדול ממפעלי התעשייה הסובייטיים מהמחוזות המערביים של ברית המועצות, שנמצאו בסכנת כיבוש, לאזורים מרוחקים, מחוץ להישג ידו של הצבא הגרמני והלופטוואפה, איפשרה לברית המועצות להמשיך לנהל את המלחמה, ומילאה תפקיד מרכזי בניצחון הסובייטי במלחמה נגד גרמניה הנאצית. לפי אומדנים רוסיים עדכניים הועברו מזרחה במהלך המחצית השנייה של 1941 כ־2,600 מפעלי תעשייה, על מיליוני הפועלים שעבדו בהם ומשפחותיהם. למרות הקשיים הגדולים שהיו כרוכים בתהליך ההעברה, וההאטה שחלה בתפוקת כלי הנשק של התעשייה הסובייטית במהלך חורף 1941/1942 כתוצאה מההעברה, תפוקת הטנקים, המטוסים וכלי הארטילריה של התעשייה הסובייטית במהלך אותה תקופה, עדיין הייתה גבוהה במידה ניכרת מתפוקת התעשייה הנאצית באותו פרק זמן.

בנוסף לכך, במסגרת תוכנית השאל־החכר והאמנה לסיוע בריטי־אמריקאי לברית המועצות, ארצות הברית ובריטניה החלו לספק לברית המועצות ציוד צבאי, כולל טנקים ומטוסים. רבים מהמשלוחים הועברו באמצעות הים, בשיירות הארקטיות, כאשר השיירה הראשונה הועברה באוגוסט 1941. אולם עד סוף 1941, כמויות הציוד הצבאי שהתקבלו מבעלות הברית המערביות לא היו גדולות, ולא הייתה להן השפעה משמעותית על מאמץ המלחמה הסובייטי.

המרחבים של ברית המועצות

שטחה העצום של ברית המועצות העניק לצבא הסובייטי מרחב נסיגה ותמרון כמעט בלתי מוגבל, אם כי יש לזכור שמרבית האוכלוסייה וחלק הארי של התעשייה הסובייטית היו מרוכזים בשטח מצומצם יחסית במערב ברית המועצות. ניתן לטעון, שאילו היה לצבא הצרפתי ב־1940 את מרחב הנסיגה ועתודות כוח האדם של ברית המועצות, המערכה על צרפת הייתה מסתיימת אולי בצורה שונה.

המרחבים של ברית המועצות העמידו בעיות לוגיסטיות עצומות בפני המתכננים של "מבצע ברברוסה" בפיקוד העליון הגרמני. גם אילו הצבא הנאצי היה נתקל בהתנגדות קלה במהלך פלישתו לברית המועצות, הפיקוד הגרמני היה מתקשה מאוד לתספק את כוחותיו, ולאפשר להם להשיג את היעדים השאפתניים של המבצע תוך פרק זמן של ארבעה חודשים בלבד. מדובר בהתקדמות לעומק 1,000–2,000 ק"מ, בחזית שרוחבה המקסימלי מגיע לכשלושת אלפים ק"מ. הבעיות הלוגיסטיות של הצבא הגרמני הוחמרו עוד יותר בשל התשתית התחבורתית הדלה של ברית המועצות ערב פרוץ המלחמה. רוב צירי התנועה (למעט כבישים ראשיים) לא היו עבירים בחלק מחודשי השנה (בעיקר בעונות האביב והסתיו), והשימוש בתשתית מסילות הברזל היה בעייתי (עקב השוני ברוחב פסי הרכבת). גם צבא ממונע בשלמות (כמו צבא ארצות הברית) היה מתקשה מאוד לאפשר לכוחותיו לשמור על קצב התקדמות גבוה לאורך זמן (כפי שהוכיחה המערכה בצרפת ב־1944), כל שכן הוורמאכט, שרוב יחידותיו לא היו ממונעות. ההתנגדות העזה שהפגין הצבא האדום, לפחות בחלק מהחזיתות, אילצה את הצבא הגרמני לצרוך כמויות גדולות מהמתוכנן של דלק ותחמושת, הגדילה את בלאי כלי הרכב הממונעים שלו וגרמה לו לאבדות כבדות בכוח אדם ובציוד צבאי. ככל שהצבא הגרמני התרחק מבסיסי האספקה שלו כך הואטה התקדמותו. בשלושת השבועות הראשונים של הפלישה (עד אמצע יולי) התקדם הצבא הגרמני, לפחות בחזיתות המרכזית והצפונית, מרחק רב יותר לעומק שטחה של ברית המועצות מאשר בארבעת החודשים הבאים (עד סוף שנת 1941). הקשיים הלוגיסטיים אילצו את הצבא הגרמני לעצור את התקדמותו פעם אחר פעם כדי לתספק מחדש את כוחותיו הניידים. כל עצירה מבצעית כזו נוצלה על ידי הפיקוד הסובייטי לצורך ארגון מחדש של כוחותיו והזרמת עתודות חדשות לקו החזית, והעניקה לו מרווח נשימה חיוני. ניתן לומר שהבעיות הלוגיסטיות, בנוסף לעוצמת ההתנגדות של הצבא האדום, היו הגורם המרכזי לחוסר יכולתו של הצבא הגרמני להשיג את יעדי "מבצע ברברוסה" לפני כניסת החורף.

עתודות כוח האדם של ברית המועצות

ערב "מבצע ברברוסה" כללה אוכלוסיית ברית המועצות כ־193 מיליון איש (כולל התושבים שחיו באזורים שסופחו לברית המועצות אחרי ספטמבר 1939), לעומת 79 מיליון תושבים שחיו בגרמניה הנאצית ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. הפיקוד הסובייטי העליון ניצל היטב את עתודות כוח האדם שעמדו לרשותו, כדי להשלים את האבדות העצומות שספג הצבא האדום בחודשים הראשונים של מבצע ברברוסה. עד סוף שנת 1941 הוקמו, או נמצאו בתהליך הקמה, למעלה מ־400 דיוויזיות חדשות. מערכת גיוס המילואים הסובייטית, שהתבססה על המחוזות הצבאיים, הוכחה כיעילה ביותר, ואיפשרה לצבא האדום להקים, לאמן ולצייד במהירות יחידות צבאיות חדשות, על בסיס קאדרים של קצינים מנוסים במילואים. בחמשת החודשים הראשונים של המלחמה נגד גרמניה (עד ראשית דצמבר 1941) נשלחו כמיליון וחצי חיילים חדשים להשלים אבדות של יחידות שלחמו בחזית הגרמנית, ובנוסף לכך נשלחו 194 דיוויזיות חדשות (מתוכן 35 דיוויזיות מיליציה, שהוקמו מאזרחים שהתנדבו לשירות צבאי, בעיקר בערים מוסקבה ולנינגרד בקיץ 1941) ו־94 בריגדות עצמאיות, כדי לתגבר את כוחות הצבא האדום שלחמו בחזית הגרמנית. בסה"כ הוקמו עד סוף 1941 לא פחות מ־66 ארמיות חדשות (מתוכן נשלחו 46 לחזית הגרמנית ו־20 הוצבו בעתודת הסטאבקה) ו־20 ארמיות נוספות הוקמו מחדש, לאחר שספגו אבדות כבדות.

בראשית דצמבר 1941 כלל הצבא האדום כ־8.9 מיליון חיילים (מתוכם כ־4.5 מיליון חיילים לחמו בחזית הגרמנית, או הוצבו בעתודת הסטאבקה) לעומת כ־5.3 מיליון חיילים ערב "מבצע ברברוסה", זאת למרות האבדות העצומות שספגה ברית המועצות בחודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית. הצבא הגרמני, לעומת זאת, התקשה אפילו להשלים את 750 אלף האבדות שספגו כוחותיו בחזית המזרחית עד ראשית דצמבר, ולכן כוחו בחזית הסובייטית פחת בכ־340 אלף חיילים. עד סוף 1941 הושמדו כמעט לחלוטין כוחות הצבא האדום שהוצבו במחוזות הצבאיים המערביים של ברית המועצות ביוני 1941, אך ארמיות העתודה מילאו את מקומם, ואיפשרו לפיקוד הסובייטי לא רק להמשיך במלחמה, אלא אף לצאת למתקפת נגד גדולה בדצמבר 1941. אין להסיק מכך שלא היו לצבא האדום רגעי משבר חמורים במהלך המערכה של 1941 (למשל ביולי ובאוקטובר), כאשר כוחות העתודה לא הספיקו להחליף את האבדות הנוראות שנגרמו לכוחות שלחמו בחזית, אך בדרך כלל הבעיה העיקרית של הצבא האדום לא הייתה מחסור בכוח אדם, אלא מחסור בנשק כבד (במיוחד טנקים ומטוסים חדישים), בציוד ובתחמושת, כתוצאה מהעברת מרבית מפעלי התעשייה מזרחה.

היעדר תיאום אסטרטגי בין מדינות הציר

אף על פי שהאימפריה היפנית הייתה שותפה ב"ברית המשולשת" עם גרמניה הנאצית ואיטליה, לא עשתה גרמניה מאמץ מספיק לשכנע את ההנהגה היפנית לנטוש את "הסכם הנייטרליות" שעליו חתמה עם ברית המועצות באפריל 1941, ולתקוף אותה ממזרח במקביל לפלישה הגרמנית למערב ברית המועצות ("מבצע ברברוסה"). מתקפה מתואמת כזו הייתה מעמידה את ברית המועצות במצב קשה, מאלצת אותה לנהל מלחמה בשתי חזיתות, ומונעת מהפיקוד הסובייטי להעביר כוחות צבא מהמזרח הרחוק ומסיביר לתגבור הכוחות שלחמו בחזית הגרמנית. אולם כששר החוץ היפני, יוסוקה מוצואוקה, ביקר בברלין באפריל 1941, היטלר נמנע מלשתף אותו בתוכניותיו ביחס לברית המועצות ("מבצע ברברוסה"), ולא ניסה כלל לשכנע באמצעותו את ההנהגה היפנית לקחת חלק במתקפה הקרובה על ברית המועצות. גם היפנים נהגו בצורה דומה כלפי גרמניה, ולא טרחו ליידע את ההנהגה הנאצית לפני שתקפו את נמל פרל הארבור ב־7 בדצמבר 1941 ופתחו במלחמה נגד ארצות הברית בזירת האוקיינוס השקט.

שגיאתו של היטלר איפשרה לסטלין ולפיקוד הסובייטי להעביר במהלך המחצית השנייה של שנת 1941 כמה מאות אלפי חיילים מצוידים ומאומנים היטב מהמחוזות המזרחיים של ברית המועצות לחזית הגרמנית. הדיוויזיות הסיביריות, למרות מספרן הקטן יחסית, מילאו תפקיד משמעותי בבלימת המתקפה הגרמנית על מוסקבה באוקטובר-נובמבר 1941 וכן במתקפת הנגד הסובייטית באזור מוסקבה.

השפעת תנאי האקלים הקשים

חלק מהגנרלים הגרמנים שפיקדו על הכוחות שהשתתפו בפלישה לברית המועצות, טענו בדיעבד שבעיות שנבעו מתנאי האקלים ברוסיה, ובמיוחד העובדה שהצבא הגרמני לא הצליח להשיג את יעדי "מבצע ברברוסה" לפני כניסת "החורף הרוסי", מילאו תפקיד מרכזי בכישלון התוכנית הגרמנית להשיג הכרעה צבאית במערכה נגד ברית המועצות בשנת 1941. הטענות הללו אומצו על ידי לא מעט חוקרים מערביים בעשורים הראשונים לאחר תום מלחמת העולם השנייה.

אין ספק שגשמי הסתיו, שהחלו לרדת בראשית אוקטובר 1941, והפכו את הקרקע באזור מוסקבה לבוץ טובעני, ולאחר מכן הקור העז ששרר באזור זה החל מהמחצית השנייה של חודש נובמבר, הקשו על התקדמות הצבא הגרמני לכיוון מוסקבה, וגרמו לו לנפגעים רבים (מכוויות קור). אולם יש לזכור שהצבא הסובייטי סבל אף הוא מאותן בעיות (אם כי במידה פחותה, משום שלחם במגננה, והיה מצויד טוב יותר ללחימה בתנאי אקלים קשים). קשיי האקלים האטו במידה מסוימת את קצב ההתקדמות הגרמנית, אך לא עצרו אותה. בסופו של דבר הגורמים העיקריים לבלימת הצבא הגרמני במרחק קצר ממוסקבה היו ההתנגדות הנחושה של יחידות הצבא האדום, שחשו שהם לוחמים בגבם אל הקיר, והזרמה מסיבית של העתודות הסובייטיות למרחב מוסקבה, שהצליחה לאזן תוך זמן קצר את יחסי הכוחות הצבאיים באזור זה, למרות השמדת רוב הכוחות הסובייטיים שהגנו על דרכי הגישה למוסקבה בשלבי הפתיחה של "מבצע טייפון".

החלטות אסטרטגיות מוטעות

רוב הגנרלים הגרמנים שפרסמו את זיכרונותיהם לאחר המלחמה, ומרבית החוקרים המערביים של המערכה בחזית המזרחית, מצביעים על שתי טעויות אסטרטגיות קשות שביצע היטלר, אשר מנעו, לדעתם, את השגת יעדי "מבצע ברברוסה" לפני כניסת "החורף הרוסי": ההחלטה לכבוש את יוגוסלביה ויוון באפריל 1941, שעיכבה את מועד הפלישה לברית המועצות במספר שבועות, וההחלטה להפנות חלק מכוחות קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית דרומה, כדי לסייע לקבוצת ארמיות דרום בהשמדת הכוחות הסובייטיים במרחב קייב, ובהשלמת כיבוש שטח אוקראינה, שהתקבלה במחצית השנייה של אוגוסט 1941.

שתי ההחלטות לא היו נטולות היגיון. ניתן להבין את רצונו של היטלר לאבטח את אגפו הימני בבלקן לפני הפלישה לברית המועצות. למעשה הפלישה ליוגוסלביה ויוון נכפתה עליו עקב התפתחות המאורעות באזור הבלקן באביב 1941, וחששו מפני כניסת כוחות בריטיים לשתי המדינות והפיכתן לבסיס פעולה נגד גרמניה הנאצית ובעלות בריתה באזור הבלקן. גם ההחלטה להתמקד בהשלמת כיבוש אוקראינה ובהשמדת כוחות הצבא האדום באזור קייב הייתה הגיונית למדי. מתקפה של קבוצת ארמיות מרכז לכיוון מוסקבה בסוף אוגוסט, או בראשית ספטמבר 1941, הייתה חושפת את האגף הימני של הכוחות התוקפים למתקפת נגד של כוחות החזית הדרום־מערבית הסובייטית. בנוסף לכך יש לזכור שההתקדמות מזרחה של קבוצת ארמיות מרכז נבלמה באזור סמולנסק למשך יותר מחודש, לפני שהיטלר קיבל את החלטתו, אף על פי שקבוצת ארמיות מרכז כללה כמחצית מהכוחות הניידים של הצבא הגרמני בחזית הסובייטית.

סביר להניח שאם היטלר היה מחליט להקדים את פלישתו לברית המועצות לאביב 1941, וקובע את כיבוש מוסקבה כיעד המרכזי של "מבצע ברברוסה", הצבא הגרמני היה מסוגל לכבוש את מוסקבה לפני כניסת החורף. אולם נשאלת השאלה, האם כיבוש מוסקבה היה גורם בהכרח להתמוטטות השלטון הסובייטי ולהכרעת ברית המועצות. התשובה לשאלה זו היא בגדר ספקולציה. ייתכן בהחלט שברית המועצות הייתה יכולה להמשיך במלחמה גם לאחר כיבוש מוסקבה, כפי שאירע בחורף 1812. חשיבותה של מוסקבה הייתה בעיקר סמלית, וההנהגה הסובייטית הייתה מוכנה לאפשרות של נפילתה לידי הגרמנים, כפי שהוכיח פינוי מפעלי התעשייה מהעיר מזרחה.

ראו גם

• הסימפוניה השביעית של שוסטקוביץ'
• הצי הרומני במהלך מלחמת העולם השנייה

לקריאה נוספת

• איאן קרשו, הכרעות גורליות – עשר ההחלטות ששינו את העולם 1940-1941, הוצאת עם עובד/ספרית אפקים, 2010
• בארטון וילי, מלת הקוד ברברוסה, הוצאת מערכות, 1980
• ריצ'רד אוברי – מלחמתה של רוסיה, הוצאת דביר, 2001
• גבריאל גורודצקי, בין אשליה לתרמית – סטלין ומבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1999
• אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1945-1941, הוצאת מערכות, 1968
• אלן קלארק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1970
• אנדרו רוברטס, סערת המלחמה – היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, נדפס בישראל, 2011
• אורי בר-יוסף, מתקפת פתע: מנהיגות ומודיעין במבחן העליון, כנרת זמורה דביר, 2019

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מבצע ברברוסה בוויקישיתוף

• הפלישה לברית המועצות ותחילת הרצח ההמוני, בתוך התערוכה "פרקים בתולדות השואה" באתר יד ושם
• אוסקר פון נידרמיר, ‏גיארגרפיה והתגוננות בברית הסובייטים, מערכות 9, נובמבר 1941
• הכתב הדיפלומטי של טיימס, ‏אוצרות אוקראינה, מערכות 9, נובמבר 1941
• אלכסנדר גולדנשטיין, ‏מבט חדש על הפתעת "ברברוסה", מערכות 401, מאי 2005
• 70 שנה למבצע ברברוסה – חלק א', מערכות גיליון 437, יוני 2011
• 70 שנה למבצע ברברוסה – חלק ב', מערכות גיליון 438, אוגוסט 2011
• אורי בר־יוסף ויעקב פלקוב, ‏כישלון ביוני והצלחה באוקטובר – השפעת המודיעין על מהלכי מבצע "ברברוסה", מערכות 438, אוגוסט 2011
• על תחילת רצח היהודים בעת מבצע ברברוסה, מתוך הפודקאסט של יד ושם (עם תמלול)
• אתר מחקרי המפרט את אתרי הרצח של יהודי ברית המועצות במהלך מבצע ברברוסה באתר יד ושם (באנגלית)
• יובל מלחי, מבצע ברברוסה, בפודקאסט "מלחמת העולם השנייה", באתר הטלוויזיה החינוכית
• יובל מלחי, פרק 141. הונאות רדיו סובייטיות במלחמת העולם השנייה שהפילו את הגרמנים בפח, באתר "קטעים בהיסטוריה", 11 באוקטובר 2015
• ד"ר אורי מילשטיין; ד"ר מיכאל ברונשטיין, נקודת העיוורון של סטלין, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, יולי 2011
• שמועות על משבר ביחסי רוסיה – גרמניה מוסיפות ופורחות, דבר, 22 ביוני 1941
• מבצע ברברוסה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)