קרב ביאליסטוק-מינסק
 | ||||||||||||||||||
| מינסק הכבושה | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 22 ביוני 1941 – 8 ביולי 1941 (17 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בלארוס המערבית | |||||||||||||||||
| תוצאה | כישלון סובייטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.jpg)  | ||||||||||||||||||
קרב ביאליסטוק-מינסק היה חלק מהמערכה הצבאית, שהתנהלה באזורי הגבול של ברית המועצות בשבועות הראשונים של מבצע ברברוסה (הפלישה הגרמנית לשטח ברית המועצות). הקרב, שהתנהל בין 22 ביוני ל-8 ביולי 1941, הסתיים בניצחון גרמני מוחץ. הצבא הסובייטי ספג תבוסה קשה, כ-300 אלף חיילים סובייטים נלקחו בשבי והצבא הגרמני התקדם כ-300 ק"מ מזרחה תוך כיבוש מינסק, בירת בלארוס.
הצדדים היריבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא הגרמני
[עריכת קוד מקור | עריכה]המשימה שהוטלה על קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית בפיקוד פדור פון בוק בסיוע צי האוויר השני בפיקוד אלברט קסלרינג, הייתה להביס ולהשמיד את כוחות הצבא האדום, שהגנו על מערב בלארוס, ולהתקדם במהירות מערבה לכיוון מוסקבה, בירת ברית המועצות. ריכוז הכוחות הגרמני בגזרת קבוצת ארמיות מרכז היה הגדול ביותר, וכלל כמחצית מכלל הכוחות הממונעים הגרמניים, שהופעלו בחזית הסובייטית (שתי ארמיות פאנצר).
תוכנית המתקפה הגרמנית התבססה על שימוש בטקטיקת בליצקריג קלאסית. ריכוז עיקר הכוח בשני האגפים, וכיתור כוחות הצבא האדום, שהחזיקו בבלארוס, באמצעות תנועת איגוף כפולה.
הכוחות התוקפים פעלו בשתי זרועות:
- קבוצת הפאנצר השלישית, בפיקוד הרמן הות, והארמייה הרביעית, בפיקוד גינטר פון קלוגה, נועדו לתקוף באזור סובאלק.
- קבוצת הפאנצר השנייה בפיקוד היינץ גודריאן, והארמייה התשיעית בפיקוד אדולף שטראוס, נועדו לתקוף באזור ברסט ליטובסק.
חיל האוויר הגרמני נדרש, בשלב ראשון, להשמיד את כוחות חיל האוויר הסובייטי באזורי הגבול ולהשיג עליונות אווירית, ובשלב שני, להעניק סיוע צמוד למתקפת כוחות הקרקע.
הצבא הסובייטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההגנה על הגזרה המרכזית של החזית הסובייטית בגבול המערבי של ברית המועצות, הופקדה בידי החזית המערבית בפיקוד דמיטרי פבלוב. החזית כללה 4 ארמיות סובייטיות:
- הארמייה ה-3 בפיקוד וסילי קוזנצוב שרוכזה באזור הורדנה
- הארמייה ה-10 בפיקוד קונסאטנטין גולובב שרוכזה באזור ביאליסטוק
- הארמייה ה-4 בפיקוד אלכסנדר קורובקוב שרוכזה באזור ברסט ליטובסק.
- הארמייה ה-13 בפיקוד פיוטר פילאטוב נמצאה בשלבי התארגנות והוחזקה בעתודה.
מהלך הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר ביומיים הראשונים של הלחימה ספג חיל האוויר הסובייטי באזורי הגבול מכה קשה ומאות מטוסים הושמדו, רובם על הקרקע. כתוצאה מכך השיגו הגרמנים עליונות אווירית מוחלטת, ומפקד חיל האוויר הסובייטי בזירה התאבד.
קבוצת הפאנצר ה-3 בפיקוד הרמן הות תקפה מכיוון ליטא וכבר ביום הלחימה הראשון הגיעה לנהר ניימן. הארמייה ה-9 בפיקוד אדולף שטראוס כבשה תוך יומיים את העיר הורדנה. הארמייה ה-4 בפיקוד גינתר פון קלוגה הביסה את כוחות הצבא האדום, שניצבו מולה, והשיגה התקדמות משמעותית. קבוצת הפאנצר ה-2 בפיקוד היינץ גודריאן עקפה את מבצר ברסט ליטובסק והתקדמה מזרחה במהירות.
בהתאם לתוכנית המערכה של הצבא האדום, כוחות החזית המערבית קיבלו פקודה להתארגן לביצוע מתקפת נגד מיידית לכיוון לובלין וסובאלק. ב-23 ביוני הגיעו למטה החזית בוריס שפושניקוב, גריגורי קוליק וקלימנט וורושילוב, אך ביקור נציגי הפיקוד העליון של הצבא האדום לא סייע לדמיטרי פאבלוב לייצב את חזיתו המתפוררת. לאחר מתן הנחיות כלליות, שעיקרם "לתקוף ולא לסגת", חזרה המשלחת למוסקבה. כל ניסיונות הצבא האדום לבצע מתקפות נגד על הכוחות הגרמנים המתקדמים נכשלו במחיר אבדות כבדות. במתקפת נגד באזור הורדנה הופעלו למעלה מ-1000 טנקים, אך העליונות המוחלטת של הגרמנים באוויר, הפצצות בלתי פוסקות על אזורי העורף הסובייטי, וניהול כושל של הקרב גרמו לכישלון מתקפת הנגד הסובייטית. יתרה מכך, נוצרה סכנה ממשית לכיתור כוחות סובייטיים גדולים באזור ביאליסטוק.
מרחב ביאליסטוק היה בצורת בקבוק, ונשען על ציר תנועה יחיד, כביש ביאליסטוק-סלונים. בתוך מרחב זה נמצא הכוח העיקרי של הארמייה ה-10 הסובייטית. כבר ב-25 ביוני היו כוחות החלוץ הגרמניים קרובים להשלמת כיתור ריכוז הכוחות הסובייטיים באזור ביאליסטוק. ב-27 ביוני נטשו כוחות הצבא האדום את ביאליסטוק, והחלו לסגת מזרחה, אך הנסיגה החלה מאוחר מדי. ב-1 ביולי נפגשה הארמייה הגרמנית ה-4 עם יחידות מהארמייה ה-9 והשלימה את כיתור הכוחות הסובייטיים במרחב ביאליסטוק.
למרות התקדמות המהירה של הכוחות הגרמניים העיקריים מערבה, המערכה סביב מבצר ברסט ליטובסק, שנותר הרחק בעורף, נמשכה עד ל-29 ביוני, תוך עמידת גבורה של חיל המצב הסובייטי.
הכוחות הניידים הגרמניים התקדמו מזרחה כמעט ללא הפרעה. ב-25 ביוני הם הגיעו לפרברי מינסק. ב-27 ביוני יחידות השריון הגרמניות עקפו את העיר וניתקו את הכביש המהיר מינסק-מוסקבה. ב-27 ביוני הועבר הפיקוד על כוחות הצבא האדום, שכותרו במרחב מינסק, לידי מפקד הארמייה ה-13 פיוטר פילטוב. עד 8 ביולי הצליחו הגרמנים להכניע את כיסי ההתנגדות האחרונים של כוחות הצבא האדום, שכותרו באזורי ביאליסטוק ומינסק, ומאות אלפי חיילים סובייטיים נפלו בשבי.
השלכות הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]התבוסה בקרב ביאליסטוק-מינסק הייתה מכה קשה לכוחות הצבא האדום ולהנהגת ברית המועצות. תוך פחות משבועיים התקדמו הגרמנים כ-300 ק"מ מזרחה, ורק הקמת קו הגנה סובייטי חדש ממזרח לעיר סמולנסק הצליחה לבלום את המשך ההתקדמות של קבוצת ארמיות מרכז במחצית השנייה של יולי 1941. בעקבות הניצחון המרשים בקרב סבר הפיקוד העליון של הוורמאכט, שניתן יהיה להשלים את יעדי "מבצע ברברוסה", ולהכריע את התנגדות הצבא האדום תוך זמן קצר. הגרמנים טענו, שבמהלך הקרב הם שבו כ-324 אלף חיילים סובייטים, ולקחו שלל או השמידו 3222 טנקים ו-1809 תותחים של הצבא האדום. פיקוד הצבא האדום וההנהגה הסובייטית נדהמו ממהירות ההתקדמות הגרמנית בחזית המרכזית, ומנפילת בלארוס לידי הנאצים, ובהתאם להנחיית סטלין הרדיו הסובייטי לא דיווח על נפילת מינסק לידי הגרמנים, כדי לא לפגוע במורל הציבור, ולהסתיר את ממדי התבוסה הסובייטית.
סטלין זעם על תבוסת החזית המערבית וגורלם של רוב הקצינים הבכירים של החזית היה מר:
- דמיטרי פבלוב נעצר ב-30 ביוני והוצא להורג ב-22 ביולי.
- ולדימיר קלימובסקיך, ראש המטה של החזית הוצא להורג
- אנדריי גריגורייב, מפקד יחידות הקשר של החזית הוצא להורג
- ניקולאי קליץ', מפקד הארטילריה של החזית הוצא להורג
- סרגיי צ'רניך, מפקד כוחות האוויר שסייעו לחזית (שמונה לתפקיד לאחר התאבדות המפקד הקודם) הוצא להורג
- אלכסנדר קורובקוב, מפקד ארמייה ה-4 הוצא להורג
- ולדימיר קוזנצוב, מפקד ארמייה ה-3 הצליח בסוף יולי 1941 לחלץ חלק מכוחותיו מטבעת הכיתור הגרמנית. הוא הועבר לתפקיד אחר, ובתום המלחמה זכה להשתתף בקרב ברלין.
- קונסטנטין גולובב, מפקד ארמייה ה-10 הצליח בסוף יולי 1941 לחלץ חלק מכוחותיו מאזור המכותר, והועבר לתפקיד אחר.
- פיוטר פילאטוב, מפקד הארמייה ה-13, נפצע אנושות בהפצצה אווירית ב-8 ביולי ומת מפצעיו תוך מספר ימים.
רק לאחר מותו של סטלין ב-1953 זוכו מפקדי החזית, שהוצאו להורג, מכל אשמה ושמם טוהר.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תיאור מפורט של המערכה (ברוסית)
