השבוע לפני 125 נשללו בטקס צבאי משפיל דרגותיו של הקצין היהודי צרפתי אלפרד דרייפוס שהואשם בבגידה חמורה. באותם ימים נחלקה אוכלוסיית צרפת לשניים: הימין הלאומני תיעב את מה שייצג דרייפוס "היהודי מאלזס" וטען לאשמתו של הקצין בבגידה; לעומתו הצד הליברלי-שמאלי של צרפת הסתייג מהאשמה זו וטען לחפותו של דרייפוס. הוויכוח העז בין תומכי דרייפוס למתנגדיו בא לידי ביטוי בעיתונים, בכרזות ובקריקטורות. המתקפה הציבורית נגד דרייפוס נפתחה על ידי אואר דרימון בעיתון "לה ליברה פרולה"(La Libre Parole) , עיתון בעל קו אנטישמי עז. בסדרה של 51 כרזות שכונו "מוזיאון האימה" הופיעו דרייפוס ותומכיו כהכלאות גרוטסקיות של אדם וחיה. לעומת זאת, העיתון "לה-אאורורה" (L’Aurore) צידד בדרייפוס. עורכו היה ז'ורז' קלמנסו, לימים ראש ממשלת צרפת. אחד הדימויים המיטיבים לסמל את המחנה שתמך בדרייפוס היה הציור "אמת עולה מהבאר", ציור שנעשה ב-1898 כמתנה לאמיל זולא, ראש הנאבקים להוכחת חפותו של דרייפוס. בציור נראים שני גברים המעכבים אישה צעירה עירומה כשהיא יוצאת מתוך באר. שני הגברים מייצגים את הצבא והכמורה, המנסים להשתיק את האמת.

שני המחנות הגיבו לעיתים קרובות זה לזה תוך שימוש באמצעים זהים לאלה של היריב. כך למשל, חודש לאחר שהופיעה כרזה בשם "דרייפוס הוא בוגד", נעשה שימוש באותו פורמט בו נכתב "דרייפוס חף מפשע". בדומה, רצועת הקומיקס "היסטוריה של בוגד" הייתה התשובה האנטישמית ל"היסטוריה של חף מפשע" שקדמה לה בעיתוןL’Aurore . משפט דרייפוס סוקר בהרחבה גם בארץ ישראל. אליעזר בן יהודה פרסם כרזה מיוחדת לרגל שחרורו של דרייפוס.