משנה בבא קמא ז ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ז · משנה ד | >>
גנב על פי שנים, וטבח ומכר על פי עד אחד, או על פי עצמו – משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה, גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר, גנב והקדישי, ואחר כך טבח ומכר – משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
רבי שמעון אומר, קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי ארבעה וחמישה, שאין חייב באחריותם פטור.
גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם,
- וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי עֵד אֶחָד,
- אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ,
- מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל,
- וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
- גָּנַב וְטָבַח בְּשַׁבָּת,
- גָּנַב וְטָבַח לַעֲבוֹדָה זָרָה,
- גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וּמֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר,
- גָּנַב וְהִקְדִּישׁ, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר,
- מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל,
- וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
- [ס"א נוסף: וְשֶׁאֵין חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.]
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן,
- מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה;
- שֶׁאֵין חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם, פָּטוּר:
- קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן,
גנב - על פי שנים,
- וטבח ומכר - על פי עד אחד,
- או על פי עצמו,
- משלם תשלומי כפל,
- ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
[ד] *הערה 1: גנב וטבח - בשבת,
- גנב וטבח - לעבודה זרה,
- גנב משל אביו, ומת אביו - ואחר כך טבח ומכר,
- גנב והקדיש - ואחר כך טבח ומכר,
- משלם תשלומי כפל,
- ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
- רבי שמעון אומר:
- קדשים שהוא חייב באחריותן - משלם תשלומי ארבעה וחמישה
- ושאינו חייב באחריותן - פטור.
מחלוקת רבי שמעון וחכמים אינה במי שגנב והקדיש, אבל הוא במי שגנב קדשים ושחטן ומכרן. חכמים אומרים, "וגונב מבית האיש"(שמות כב, ו) – ולא מבית ההקדש. ורבי שמעון אומר, קדשים שהוא חייב באחריותן נכסי בעלים הן, "וגונב מבית האיש" קרינא ביה. וכבר נתבאר בראשון מן מגילה שהנדבות אינו חייב באחריותן, והוא כשיאמר הרי זה עולה או שלמים.
ואין רבי שמעון מחייב תשלומי ארבעה וחמשה למי שגנב בקדשים שהוא חייב באחריותן ושחטן, אלא אם כן שחטן בעזרה לשם בעלים, או כשהיו בעלי מומין ושחט חוץ מן העזרה, לפי שכל העומד לפדות כפדוי דמי, ודין בעלי מומין שיפדו כמו שיתבאר במקומו.
אבל אם שחט אותם בחוץ והם תמימים בלא מום אינו חייב כלום, לפי שהיא שחיטה שאינה ראויה. ודעת רבי שמעון כבר קדם שהוא פוטר למי ששוחט חולין בעזה, לפי שהיא שחיטה שאינה ראויה.
ואין הלכה כרבי שמעון:
על פי עד אחד - אע"ג דמלתא דפשיטא היא דאין משלם ארבעה וחמשה על פי עד אחד, הא קמשמע לן דעל פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד, מה עד אחד אי אתי עד אחד בתר הכי מצטרך בהדיה ומיחייב, על פי עצמו נמי אי אתו עדים בתר הודאתו מחייבי ליה, דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. והני מילי באומר לא גנבתי ובאו עדים שגנב, וחזר ואמר טבחתי ומכרתי, ובאו עדים אח"כ שטבח ומכר, חייב, שהרי כשאומר טבחתי ומכרתי אינו מחייב עצמו בכלום, שיודע הוא שמודה בקנס פטור, ואין כאן הודאה של כלום. אבל באומר גנבתי ובאו עדים שגנב, פטור. דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאתו, הלכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל, אע"פ שאח"כ באו עדים:
ומת אביו - והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה ט באיסורא:
גנב והקדיש - כי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דבעלים:
ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותם וכו' - ר"ש לאו אמילתיה דת"ק קאי ולא פליג עליה בגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר. אלא שמעינהו ר"ש לרבנן בדוכתא אחריתי דאמרי הגונב הקדש מבית בעלים פטור, דכתיב (שמות כב) וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ועלה קאי ר"ש ואומר קדשים שחייב באחריותן חייב, דקרינן ביה וגונב מבית האיש, דכיון דהבעל חייב באחריותם כי קא טבח דמריה קא טבח. ובקדשים שחייב באחריותן נמי לא מחייב ר"ש תשלומי ארבעה וחמשה אלא כששחטן תמימים בפנים לשם בעלים אלא שנשפך הדם יא, או ששחטן בעלי מומין יב בחוץ. ואע"פ שלא נפדו, סבר כל העומד לפדות כפדוי דמי והויא שחיטה ראויה. אבל אם שחטן תמימים בחוץ יג, הויא שחיטה שאינה ראויה. ושמעינן ליה לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ואינו חייב עליה תשלומי ארבעה וחמשה. ואין הלכה כר' שמעון:
ומת אביו ואחר כך טבח ומכר. כתב הר"ב והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא. דכגון שיש יורשים אחרים עמו:
משלם תשלומי כפל. עיין במשנה ט' פרק ט' אי מעכב אצלו כנגד חלקו:
גנב והקדיש וכו'. ולאחר יאוש איירי דחלה[1] הקדש על ידי יאוש ושנוי רשות ולאו דמריה קא טבח. ) הרא"ש. ובגמרא פרכינן אהקדיש לחייב דמה לי מכרו להדיוט. מה לי מכרו לשמים. ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן. והשתא דשמעון. מכרו לשמים מעיקרא תורא דשמעון והשתא דשמעון דעדיין שם מקדישו עליו:
[רבי שמעון אומר קדשים וכו'. פירש הר"ב דשמעינהו וכו' פטור דכתיב וגונב מבית האיש וכו'. עיין מ"ש בזה בפ"ד דבבא מציעא מ"ט ]:
קדשים שחייב באחריותן וכו'. פירש הר"ב כששחטן תמימים בפנים לשם בעלים אלא שנשפך הדם וסבירא ליה רבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי והלכך הוי שחיטה ראויה. אבל אי לא נשפך אלא נזרק הא חזרה קרן לבעלים. גמרא. ומ"ש הר"ב או ששחטן בעלי מומין. פירש רש"י ובבעלי מומין מעיקרא עסקינן. דאי כשקדם הקדישן למומן. תו לא חזי לפדיון דסבירא ליה ר"ש בפרק בתרא דתמורה [משנה ג'] קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד. אבל בבעל מום מעיקרא מודה. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל אם שחטן תמימים בחוץ וכו'. וכן נמי אם שחטן בעלי מומין בפנים וכו':
(ט) (על הברטנורא) דכגון שיש יורשים אחרים עמו:
(י) (על המשנה) והקדיש. ולאחר יאוש איירי דחלה[2] הקדש ע"י יאוש ושינוי רשות ולא דמריה קא טבח. רש"י. ועתוי"ט:
(יא) (על הברטנורא) וס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי, והלכך הוי שחיטה ראויה. אבל אי לא נשפך אלא נזרק הא חזרה קרן לבעלים. גמרא:
(יב) (על הברטנורא) ובבעלי מומין מעיקרא עסקינן דאי כשקדם הקדישן למומן תו לא חזי לפדיון דס"ל לר"ש בפ"ז דתמורה מ"ג קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה, ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד. אבל בבעלי מומין מעיקרא מודה. רש"י:
(יג) (על הברטנורא) וכן נמי אם שחטן בע"מ בפנים:
גנב והקדיש: בפ' הנזקין תני עלה טבחו בחוץ חייב כרת דאלמא קני לגמרי דאי לאו הכי לא קדיש להתחייב עליו כרת ומתרץ התם כרת שע"י דבריהם באת לו דאקמיה ברשותיה כי היכי דליחייב כרת. ובגמ' פריך בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח אלא ליחייב משום שהקדישו דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ומסקי' מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן דהיינו הגנב [והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים דהיינו הקדישו מעיקרא תורא דראובן] והשתא נמי תורא דראובן דעדיין שם המקדישו דהיינו הגנב עליו שקרוי עולתו של פלוני. ופירשו תוס' ז"ל דהכא מיירי דוקא בקדשי מזבח שקרבן קרב לכפר על הבעלים ונשחט לשמו ושם בעליו עליו והא דתניא לקמן בגמ' דף ע"ט גנב והקדיש משלם תשלומי ד' וה' איירי בקדשי בדק הבית דלא שייך למימר מעיקריא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וכן כתב הרא"ש ז"ל וכתב נ"י ז"ל שנראה שכן דעת הרב אלפסי ז"ל אבל אני רואה בהפך שהביא אותה ברייתא וכתב עליה דלאו הלכתא היא אלא כמתני' וכו' ואפשר שהיתה לו נוסחא אחרת ברב אלפס ז"ל או שמא צ"ל ונראה שאין כן דעת רב אלפס ז"ל. והמגיד משנה כתב שרב אלפס השמיט לאותה ברייתא ע"כ והראב"ד ז"ל דעתו שם בהשגות כדעת תוס' והרא"ש ז"ל:
רש"א וכו': בפ"ק דפסחים דף ה' אמרי' דאע"ג דלר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי כגון הכא אעפ"כ איצטריך רחמנא למכתב גבי חמץ של נכרי לא ימצא היכא דקבל עליו אחריות משום דסד"א הואיל וכי איתיה לחמץ בעיניה הדר הוא גופיה למאריה שהרי עדיין לא נאבד א"כ לאו ברשותיה דישראל קאי קמ"ל קרא דלא ימצא דאפ"ה עובר עליו ישראל ולא תימא דוקא היכא דאינו בעין כגון הכא גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבין באחריותן הוא דאמרינן גורם לממון כממון דמי ומשלם הגנב כפל. עוד מוכח התם דרבנן מודו גבי חמץ דדבר הגורם לממון כממון דמי משום קרא דלא ימצא וחייב לבער חמצו של נכרי שנפקד בביתו אם הוא חייב באחריותו אם יאבד או יגנב. ואיתא נמי בפירקי' דף ע"א אלא דהתם קתני רש"א קדשים שחייב באחריותן חייב ופי' רש"י ז"ל שם חייב לשלם כפל וכו' וכך היא הגרסא ג"כ בהרי"ף ז"ל ומ"מ גם חייב בתשלומי ד' וה' אבל תוס' ז"ל כתבו שם דר"ש קאמר בהדיא דחייב ד' וה' בדבר הגורם לממון. בפי' רעז"ל ר"ש לאו אמילתיה דת"ק קאי ולא פליג עליה בגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר. אמר המלקט פי' דאי אמילתיה דת"ק קאי ומחייב ליה משום שהקדישו דהוי כמו מכרו דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים מ"מ אפכא מיבעי לי' למימר קדשים שהגנב חייב באחריותן פטור דאכתי לא נפקא לבהמה מרשותיה דגנב וכאילו לא מכרו עדיין אפי' להקדש דמי כיון שחייב לשלם אחר תחתיו אם יאבד אבל אם הקדישו הגנב בתורת קדשים שאינו חייב באחריותן דין הוא שיתחייב תשלומי ד' וה' שהרי מכרו לשמים מכירה גמורה שאינו חייב באחריותה ומש"ה מוקמי' לה בגמ' דר"ש אמילתא אחריתי קאי וכדפי' רעז"ל: וכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל לשון רש"י ז"ל דהיכא דאקדיש גנב בין לנדר בין לנדבה לא מחייב ליה ר"ש לא אשעתא דהקדש משום דעדיין שמו עליו נדבתו של פלוני ולאו אטביחה דהא מרשות מריה קמא נפק אלא אגונב הקדש שהקדישו בעלים קאי דכיון דחייב בעלים באחריות כי קא טבח דמאריה קטבח דדבר הגורם לממון כממון דמי ע"כ. עוד בפי' רעז"ל אלא שנשפך הדם. אמר המלקט פי' דבגמ' פריך והרי חזרה קרן לבעלים הואיל ולשם בעלים נזבחו ויצאו ידי חובתן בו ואמאי משלם תשלומי ד' וה' ומתרץ שנשפך הדם ופי' רש"י ז"ל ומיהו בשעת שחיטה ראויה היא ואעפ"כ לא עלו לבעלים ולפיכך משלם תשלומי ד' וה'. ובגמ' מסיק כי אתא רבין א"ר יוחנן בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים. עוד בפי' רעז"ל ושמעינן ליה לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה וכו'. אמר המלקט לעיל בפירקין סי' ב'. ובגמ' אמר רבא לר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב אמר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו יכול הגנב לפטור עצמו אם הודה מעצמו בכבש לרבנן ובעולת העוף לר"א בן עזריה דתנן בפ' בתרא דמנחות הרי עלי עולה יביא כבש ר' אלעזר ב"ע אומר תור או בן יונה והאי גנב נמי אתשלומין דבעלים מיחייב והרי הוציאו ידי נדרו ואפסידא דהקדש מיפטר דמבית האיש כתיב ולא מבית הקדש אבל לרבנן פשיטא דלעולם משלם הקרן לבד בשלימות אם הפרישו שור וגנבו אע"פ שטבחו או מכרו אינו משלם אלא הקרן לעולם בין הודה מאליו בין טבח ומכר על פי עדים דודאי דאע"פ שהודה מאליו לא מיפטר בכבש אם מה שגנב הוא שור:
יכין
משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה: מלתא דפשיטא היא, רק קמ"ל עצמו דומיא דע"א, מה ע"א כשיבוא עוד עד אח"כ מצטרף בהדיה וחייב, עצמו נמי אי אתו עדים בתר הודאתו חייב, דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. והני מילי, בהודה שטבח אחר שהעידו שגנב, שלא חייב עצמו בהודאתו כלום דאז הוה ממש דומיא דעד א' דג"כ אינו מחייבו כלל, אבל בהודה שגנב, אף שאח"כ באו עדים שגנב, פטור מכפל, מדהתחייב א"ע בהודאתו בקרן:
גנב וטבח בשבת: דחייב מיתה וקלב"ם אפי' בשוגג פטור מתשלומין:
גנב משל אביו ומת אביו: והוא יורש, ואף שיש ג"כ שאר יורשין, עכ"פ לא הוה טביחה כולה באיסור, וה"ה א' משותפין שגנב וטבח וכמשנה ה':
גנב והקדיש: אחר יאוש, דאז חל ההקדש ע"י יאוש ושנוי רשות, ולאו דמרי' קטבח. ואי"ל להוה ההקדש גופא כמכירה, וכמתנה שדינה בכל דוכתא כמכירה, דחייב עליהו. י"ל הקדש שאני דעדיין שם מקדישו עליו אחר שהקדישו, משא"כ במכירה ומתנה, ואפשר דגם במתנה פטור וכלקמן סי' ל"ה:
רבי שמעון אומר: ר"ש לאו אגנב והקדיש פליג, רק אהא דאמרינן בעלמא גנב הקדש מבעליה פטור מכפל ומד' וה', ועלה קאמ' ר"ש וכו':
קדשים שחייב באחריותם: בדקאמר הרי זה עלי קרבן:
משלם תשלומי ארבעה וחמשה: דמדחייבים בעלים באחריותן, שלהן גנב וטבח. ודוקא בשחטן הגנב עצמו תמימין בפנים לשם בעלים, רק שנשפך הדם שעי"ז לא חזר קרן לבעליו, דעכ"פ בשעת שחיטה ראוייה היתה, דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, או שהוקדש בעל מום, ושחטו הגנב בחוץ, דאז אף שלא נפדה כפדוי דמי, אבל בשחטה תמימה בחוץ, או ששחטה בפנים ונפסלה בשחיטה, הו"ל שחיטה שאינה ראויי' כלעיל סי' י"א [וכ"כ נקדה הקדשו למומו ושחטה בחוץ, אף לר"ש צריך העמדה והערכה, ומדנשחטה אינה יכולה לעמוד [רש"י]:
שאין חייב באחריותם: דאמר הרי זו קרבן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש