RCA

RCA
נתונים כלליים
תקופת הפעילות	1919–1986 (כ־67 שנים)
חברת אם	Vantiva
חברות בנות	NBC; RCA רקורדס; AT&T Alascom; ויקטור טוקינג משין ;
מיקום המטה	ניו יורק
ענפי תעשייה	אלקטרוניקה, תעשיית התקשורת
מוצרים עיקריים	RCA Photophone, מכשיר טלוויזיה, וידאודיסק, פונוגרף, RCA Studio II
	www.rca.com

ערך זה עוסק בתאגיד תקשורת. אם התכוונתם למועצת הרבנים של אמריקה, ראו הסתדרות הרבנים דאמריקה.

לוגו RCA

הלוגו בעידן הצבע

RCA (ראשי תיבות: Radio Corporation of America - "תאגיד הרדיו של אמריקה") היה תאגיד אמריקאי ענק לתקשורת אלחוטית ואלקטרוניקה שחלש על תחומי התקשורת האלחוטית ובכללה שידורי ומקלטי רדיו וטלוויזיה לצורכי בידור ולצרכים אחרים, כולל צבאיים (קשר, מכ"ם ועוד) והתקיים מ-1919 ועד 1986. במשך עשרות שנים היה מונופול בתחומי תקשורת מסוימים, בתמיכת ממשל ארצות הברית. ל-RCA היו שייכים רשת השידור NBC, חברת תקליטי RCA וחלק מאולפני RKO.

רקע להקמת החברה

אחת המטרות של מעצמות המרכז במערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה הייתה ניתוק קווי הטלגרף בין ארצות הברית לבריטניה. בכירים בצי ארצות הברית וצבא ארצות הברית הבינו שהקשר האלחוטי הוא מרכיב בעל חשיבות אסטרטגית מרכזית. אולם, תחנות האלחוט הוחזקו על ידי מספר חברות פרטיות ולא היו תחת שליטת הממשל של ארצות הברית, הגדולה שבהן, מרקוני חברת הטלגרף האלחוטי של אמריקה, הייתה בשליטה בריטית. ב-8 באפריל 1919 נפגשו קפטן סטנפורד סי. הופר ואדמירל וו. ה. ג'י. באלארד מצי ארצות הברית עם אואן יאנג, מנכ"ל ג'נרל אלקטריק, והציעו לו להקים חברת תקשורת אלחוטית בבעלות אמריקאית, שבה יובטח לצי מונופול על תקשורת רדיו ארוכת טווח (במונחי שימוש בתדרים ותקנים). כך החלו מגעים שבסופם רכשה ג'נרל אלקטריק את השלוחה האמריקאית של חברת מרקוני ו-RCA נוצרה.

התפתחותה של אימפריה

ויטראז' His Master's Voice בבנייני מטה RCA בניו יורק

RCA הפכה לחברה ציבורית ב-17 באוקטובר 1919. במסגרת RCA פעלו גם AT&T, שקיבלה מונופול על שירותי טלפון וטלגרף וחברת הפירות המאוחדת שקיבלה זיכיון לשימוש בפטנטים וסימנים רשומים של RCA באמריקה הדרומית. האדמירל באלארד קיבל ייצוג כנציג הצי במועצת המנהלים של RCA. ליו"ר החברה התמנה אואן יאנג ומנכ"לה היה דייוויד סארנוף.

סארנוף לא הסתפק בתחומי התקשורת מנקודה לנקודה אלא ביקש להתרחב לתחומי השידור ובפרט שידורי רדיו לצורכי בידור. ב-1923 החל הממשל הפדרלי לחקור עבירה על חוקי ההגבלים העסקיים על ידי התאגיד המשותף, שאמנם היה לו מונופול בתחומי התקשורת מנקודה לנקודה אך לא בתחומי השידור. סארנוף הציע לפצל את זרוע השידור הציבורי מהתאגיד וכך נוצרה חברת NBC, רשת השידור הלאומית.

ב-1929 שיתף סארנוף פעולה עם ג'וזף קנדי, הבעלים של אולפן הקולנוע Film Booking Offices of America (FBO) ונציגי (Kith Albee Orpheum (KAO בהקמת חברת ההפקה RKO. הוא תרם לחברה את הפטנט על טכנולוגיית RCA Photophone להקלטה, שידור והקרנה מסונכרנים של פסקול ותמונה. למנהל החברה מונה ידידו, דייוויד או. סלזניק.

ב-1930 מונה סארנוף לנשיא RCA ו-NBC על ידי אואן יאנג שפנה לקריירה פוליטית. הממשל החל שוב בחקירת העבירות על חוקי ההגבלים העסקיים, אך סארנוף הצליח לשכנע ששבירת המונופול תגרום להתמוטטות שידורי הרדיו, בפרט בתקופת השפל הגדול. הוא טען שתחרות תיצור ריבוי של תקני שידור ושדווקא חברות קטנות לא יוכלו להתמודד עם האתגר. הממשל השתכנע ו-RCA הפכה לאימפריה עצמאית ששלטה הן בשוק השידור והן בשוק ייצור מכשירי הרדיו וריכזה בידיה את רוב הפטנטים בתחום. אולם חברות ווסטינגהאוז וג'נרל אלקטריק הוכרחו להתפצל מ-RCA ולהפוך לחברות עצמאיות מתחרות. עם זאת, RCA שלטה ללא עוררין בשוק ייצור ופיתוח שפופרות הריק, הרכיב המרכזי במכשירים האלקטרוניים של התקופה.

באותה שנה רכשה RCA את חברת התקליטים והגרמופונים ויקטור טוקינג משין והפכה גם לשחקנית ראשית בתחומים אלה על ידי חברת תקליטי RCA (RCA-ויקטור). באמצעות רכישה זו זכתה RCA גם בזיכיון השימוש בסמל His Master's Voice בצפון אמריקה ובאמריקה הדרומית.

ב-1933 נבנה בניין מטה החברה במרכז רוקפלר בניו יורק.

טלוויזיה

ב-1930 גייס סארנוף את ולדימיר זבוריקין מווסטינגהאוז על מנת להוביל את פיתוח תחום הטלוויזיה של RCA. לזבוריקין היו מספר פיתוחים בנושא כבר מ-1923 (המכשיר שלו נקרא "איקונוגרף"). עם זאת, המהנדס פילו פרנסוורת', שהציג פתרון לטלוויזיה אלקטרונית ב-1928, קיבל מסארנוף ב-1931 הצעה למכור את הפטנט שלו ל-RCA תמורת 100,000 דולר, ולהפוך לעובד RCA. הוא סירב ומאוחר יותר הצטרף לחברת פילקו^[1]. סארנוף הגיש תובענה למשרד האמריקאי לרישום פטנטים בטענה שיש לזקוף את הפטנט לטלוויזיה לזכותו של זבוריקין מ-RCA, שקדם לפרנסוורת' בפיתוח (אף שלא ביצע הדגמה מוצלחת שלו לפני שפרנסוורת' עשה כן). הדיונים נמשכו עד 1934 ובסופם זכה פרנסוורת' להכרה בפטנט שלו, ערעורים הפכו את ההחלטה על פיה עוד מספר פעמים עד שנקבעה החלטה סופית שחייבה את סארנוף לשלם לפרנסוורת' תמלוגים על המצאתו^[2].

בתערוכה העולמית של ניו יורק (1939) הציגה RCA לראשונה לציבור טלוויזיה אלקטרונית (מקלט ושידור), בו שודרה תבנית הבדיקה "ראש אינדיאני", כמו כן שידרה NBC את טקס הפתיחה של התערוכה ל-200 מקלטי RCA באזור ניו יורק. במלחמת העולם השנייה הוסב תחום הטלוויזיה לפיתוח מכ"ם, אולם מיד עם תום המלחמה החלה RCA למכור מכשירי טלוויזיה לשוק הביתי.

ב-1943 נפתחו נגד RCA שוב חקירות של הממונה על ההגבלים העסקיים וועדת התקשורת הפדרלית (Federal Communications Commission - FCC) שהכריחו את RCA לפצל את NBC לשתי רשתות "כחולה" ו"אדומה" שיתחרו זו בזו. הרשת הכחולה הפכה ל-ABC, בעוד NBC האדומה נשארה לפעול תחת המותג NBC.

ב-1945 הציגה CBS טלוויזיה צבעונית לאישור ה-FCC. שיטת השידור של CBS לא נקלטה במכשירי RCA ולו הייתה מתקבלת, הייתה מחייבת את הצרכנים להיפטר ממכשירי הטלוויזיה של RCA שברשותם ולרכוש אחרים. סארנוף פעל בשתי חזיתות, מחד הוא ניסה לבלום החלטה לטובת CBS ב-FCC ומאידך האיץ במהנדסיו לפתח שיטת טלוויזיה צבעונית אלקטרונית עדיפה. למרות שב-1950 (לאחר שסארנוף הצליח לעכב את ההחלטה מספיק) אישרה ה-FCC את הטלוויזיה של CBS, בידי RCA היה כבר פתרון מתחרה עדיף (שהיה הבסיס לתקן NTSC). באותה עת הפך הסמל של RCA לצבוע בצבעי הקשת.

ציוד הצילום וההקלטה של RCA בתחום הטלוויזיה בצבע הפך גם הוא לסטנדרט ואף רשתות שידור מתחרות ל-NBC השתמשו בציוד של RCA (כגון מצלמות TK-42).

בשנת 1975 החלו שיגורי לווייני תקשורת מסדרה Satcom שנבנו על ידי חטיבה של RCA ונוהלו על ידי יחידה אחרת של RCA. תחום זה נמכר בהמשך לגנרל אלקטריק.

מחשוב

RCA הייתה בשנות ה-50 לאחת משמונה חלוצות המחשוב יחד עם IBM, בורוז, CDC (קונטרול דאטה), ג'נרל אלקטריק, האניוול, NCR ויוניוואק. בשנות ה-60 פיתחה את סדרת המחשבים המרכזיים 70, שהתחרתה בסדרת IBM System/360‏^[3]. מערכת ההפעלה של RCA,‏ TSOS (Time Sharing Operating System), הייתה מערכת ההפעלה הראשונה של מחשב מרכזי שהציגה זיכרון וירטואלי.

נציגי RCA (יחד עם נציגי יבמ וסילבניה) היו שותפים לוועדה שגיבשה את שפת התכנות COBOL.

פיתוחים ומוצרים

בין פיתוחי החברה ניתן למנות את טכנולוגיית RCA Photophone להקלטה, שידור והקרנה מסונכרנים של פסקול ותמונה בסרטים, את זיהוי התווים אופטי, את מארק II סינתיסייזר, הסינתיסייזר הראשון הניתן לתכנות, את מכשיר הקשר הנפוץ מ.ק. 77 ועוד.

השקיעה

"בניין ניפר" (בניין מס' 17) בקמדן, שנותר, שופץ והפך למגורי יוקרה

ב-1970, בן 79 פרש סארנוף ממשרת נשיא ויו"ר RCA, שהיה לאחד התאגידים הגדולים בעולם. בנו, רוברט, החליף אותו במשרת היו"ר. רוברט סארנוף הוביל את RCA לתחומים נוספים מלבד תחומי האלקטרוניקה המסורתיים שלה. כך רכשה RCA שליטה בחברות כגון חברת השכרת הרכב הרץ, חברת בנקט למזון קפוא, הוצאת הספרים רנדום האוס, חברת גיבסון לכרטיסי ברכה ועוד.

למרות המשך הצטיינות במחקר ופיתוח בתחומי האלקטרוניקה, שהובילו את RCA גם לתחום לווייני התקשורת, כניסתה לתחומי הצריכה הובילה לכשלונות כלכליים. גם רשתות השידור של הרדיו והטלוויזיה של NBC התדרדרו. ניסיונה לייצר וידאודיסק בראשית שנות השמונים ולהכניסו כתקן נכשל כישלון חרוץ, בשל העדיפות שהציגה באותה עת שיטת VHS. כיוון ההשקעה הכושל עלה ל-RCA מאות מיליוני דולרים.

ב-1984 פינתה RCA את מתקנה הגדול והוותיק ביותר, חטיבת השידור, מהעיר קמדן (ניו ג'רזי). 23 מתוך 25 מפעלי הייצור של RCA שכנו במתקן קמדן והיוו את אחד המעסיקים הגדולים של העיר (יחד עם מרקי קמפבל). המעבר נתפס כסמלי להתפוררותה של האימפריה של RCA והוביל גם נוסטלגיה שבמסגרתו נוצרה חברת התקליטים קמדן-RCA כהוצאה נוסטלגית של תקליטי RCA-ויקטור והקלטות רדיו של NBC.

ב-1986 רכשה ג'נרל אלקטריק את כל נכסיה של RCA. את תקליטי RCA מכרה לתאגיד המו"לות הגרמני ברטלסמן, וכך נוצרה חברת BMG. את הזיכיון לייצור מוצרי צריכה ואת זכויות השימוש בלוגו RCA מכרה ג'נרל אלקטריק לחברת תומפסון הצרפתית. מעבדות המחקר והפיתוח הפכו לחברה עצמאית בשם תאגיד סארנוף (Sarnoff Corporation). ב-1988 שונה שמו של בניין RCA, בו שכן מטה החברה, לבניין ג'י אי.

לקריאה נוספת

* Becker, Ron. "Hear - and -See Radio: In the World of Tomorrow: RCA and the Presentation of Television at the World's Fair, 1939-40." Historical Journal of Film, Radio and Television 21:4 (2001): 361-378

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא RCA בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של RCA (באנגלית)
ארכיון ציוד הטלוויזיה של RCA (באנגלית)
ההיסטוריה של RCA, באתר תומפסון (באנגלית)
RCA Global אתר נוסטלגיה, פרסומות ישנות, מוצרים, תמונות וקשרי עובדים לשעבר (באנגלית)
משדר רדיו מ-1935 (באנגלית)
טלוויזיה בתערוכה (אורכב 27.05.2010 בארכיון Wayback Machine), דגש על פעילות חברת RCA ונשיאה דייוויד סארנוף לקידום שידורים הטלוויזיה באמצעות התערוכה העולמית של ניו יורק (1939) (באנגלית)
RCA, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ Television: an international history of the formative years מאת R. W. Burns,Science Museum (Great Britain) עמוד 366
^ עוד על הפרשה ראו ירון טן ברינק, "זה סטארט אפ"
^ פרוספקט של מחשבי סדרה 70

[1] Television: an international history of the formative years מאת R. W. Burns,Science Museum (Great Britain) עמוד 366

[2] עוד על הפרשה ראו ירון טן ברינק, "זה סטארט אפ"

[3] פרוספקט של מחשבי סדרה 70

[1]

[2]

[3]

פרס אוסקר לשם כבוד
1928–1950	האחים וורנר / צ'ארלי צ'פלין (1928) ‏•‏‏ וולט דיסני (1932) ‏•‏‏ שירלי טמפל (1934) ‏•‏‏ ד. וו. גריפית' (1935) ‏•‏‏ סדרת הסרטים March of Time / הווארד גרין והרולד רוסון (1936) ‏•‏‏ אדגר ברגן / הווארד גרין / המוזיאון לאמנות מודרנית / מאק סנט (1937) ‏•‏‏ ארתור בול / וולט דיסני / דינה דורבין ומיקי רוני / גורדון ג'נינגס, יאן דומלה, דברו ג'נינגס, אירמין רוברטס, ארט סמית', פרסיוט אדוארט, לויאל גריגס, לורן ריידר, הארי מילס, לואיס מסנקופ, וולטר אוברסט / אוליבר מארש ואלן דייבי / הארי וורנר (1938) ‏•‏‏ דאגלס פיירבנקס / ג'ודי גרלנד / ויליאם קמרון מנזיס / הקרן לקולנוע וטלוויזיה (ז'אן הרשולט, ראלף מורגן, ראלף בלוק, קונרד נגל)/ חברת טכניקולור (1939) ‏•‏‏ בוב הופ / ניית'ן לוינסון (1940) ‏•‏‏ וולט דיסני, ויליאם גארטי, ג'ון נ. א. הוקינס וחברת RCA / לאופולד סטוקובסקי ושותפיו / ריי סקוט / משרד המודיעין הבריטי (1941) ‏•‏‏ שארל בואייה / נואל קאוורד / מטרו גולדווין מאייר (1942) ‏•‏‏ ג'ורג' פאל (1943) ‏•‏‏ בוב הופ / מרגרט אובראיין (1944) ‏•‏‏ אולפני רפבליק ודניאל בלומברג / וולטר וגנר / הבית בו אני גר / פגי אן גארנר (1945) ‏•‏‏ הרולד ראסל / לורנס אוליבייה / ארנסט לוביטש / קלוד ג'רמן ג'וניור (1946) ‏•‏‏ ג'יימס באסקט / תומאס ארמט / ויליאם ניקולס זליג / אלברט סמית' / ג'ורג' קירק ספור / מצחצחי הנעליים (1947) ‏•‏‏ וולטר וגנר / הסרט‏ Monsieur Vincent / סיד גראומן / אדולף צוקור (1948) ‏•‏‏ ז'אן הרשולט / פרד אסטר / ססיל ב. דה-מיל / גונבי האופניים (1949) ‏•‏‏ לואי ב. מאייר / ג'ורג' מרפי / הסרט‏ Le mura di Malapaga (1950)
1951–1975	ג'ין קלי / רשומון (1951) ‏•‏‏ מריאן קופר / בוב הופ / הרולד לויד / ג'ורג' מיצ'ל / ג'וזף שנק (1952) ‏•‏‏ אולפני המאה ה-20 / חברת Bell & Howell / ג'וזף ברין / פיט סמית' (1953) ‏•‏‏ חברת Bausch & Lomb / דני קיי / קמפ ניבר / גרטה גרבו / ג'ון וייטלי / וינסנט וינטר / הסרט Jigokumon ‏(1954) ‏•‏‏ הסרט Miyamoto Musashi‏ (1955) ‏•‏‏ אדי קנטור (1956) ‏•‏‏ איגוד מהנדסי הקולנוע והטלוויזיה / ברונקו בילי אנדרסון / צ'ארלס בראקט / בי. בי. קהן (1957) ‏•‏‏ מוריס שבלייה (1958) ‏•‏‏ באסטר קיטון / לי דה פורסט (1959) ‏•‏‏ גרי קופר / סטן לורל / היילי מילס (1960) ‏•‏‏ ויליאם הנדריקס / פרד מטזלר / ג'רום רובינס (1961) ‏•‏‏ ויליאם טאטל (1964) ‏•‏‏ בוב הופ (1965) ‏•‏‏ יאקימה קאנוט / פרנק פרימן (1966) ‏•‏‏ ארתור פריד (1967) ‏•‏‏ ג'ון צ'יימברס / אונה וייט (1968) ‏•‏‏ קרי גרנט (1969) ‏•‏‏ ליליאן גיש / אורסון ולס (1970) ‏•‏‏ צ'ארלי צ'פלין (1971) ‏•‏‏ צ'ארלס בורן / אדוארד ג'י רובינסון (1972) ‏•‏‏ הנרי לנגוליס / גראוצ'ו מרקס (1973) ‏•‏‏ הווארד הוקס / ז'אן רנואר (1974) ‏•‏‏ מרי פיקפורד (1975)
1976–2000	מרגרט בות' (1977) ‏•‏‏ וולטר לאנץ / לורנס אוליבייה / קינג וידור / המוזיאון לאמנות מודרנית (1978) ‏•‏‏ האל אליאס / אלק גינס (1979) ‏•‏‏ הנרי פונדה (1980) ‏•‏‏ ברברה סטנוויק (1981) ‏•‏‏ מיקי רוני (1982) ‏•‏‏ האל רוץ' (1983)צ‏•‏‏ ג'יימס סטיוארט / הקרן הלאומית לאמנויות (1984) ‏•‏‏ פול ניומן / אלכס נורת' (1985) ‏•‏‏ ראלף בלאמי (1986) ‏•‏‏ חברת קודאק / הועד הלאומי לסרטים בקנדה (1988) ‏•‏‏ אקירה קורוסאווה (1989) ‏•‏‏ סופיה לורן / מירנה לוי (1990) ‏•‏‏ סטיאג'יט ריי (1991) ‏•‏‏ פדריקו פליני (1992) ‏•‏‏ דברה קר (1993) ‏•‏‏ מיכלאנג'לו אנטוניוני (1994) ‏•‏‏ קירק דאגלס / צ'אק ג'ונס (1995) ‏•‏‏ מייקל קיד (1996) ‏•‏‏ סטנלי דונן (1997) ‏•‏‏ איליה קאזאן (1998) ‏•‏‏ אנדז'יי ויידה (1999) ‏•‏‏ ג'ק קארדיף / ארנסט להמן (2000)
2001–הווה	סידני פואטייה / רוברט רדפורד (2001) ‏•‏‏ פיטר או'טול (2002) ‏•‏‏ בלייק אדוארדס (2003) ‏•‏‏ סידני לומט (2004) ‏•‏‏ רוברט אלטמן (2005) ‏•‏‏ אניו מוריקונה (2006) ‏•‏‏ רוברט בויל (2007) ‏•‏‏ לורן באקול / רוג'ר קורמן / גורדון וויליס (2009) ‏•‏‏ קווין בראונלו / ז'אן-לוק גודאר / אלי וולך (2010) ‏•‏‏ ג'יימס ארל ג'ונס / דיק סמית' (2011) ‏•‏‏ ד. א. פניבייקר / האל נידהם / ג'ורג' סטיבנס ג'וניור (2012) ‏•‏‏ אנג'לה לאנסברי / סטיב מרטין / פיירו טוסי (2013) ‏•‏‏ ז'אן-קלוד קרייר / הייאו מיאזאקי / מורין או'הרה (2014) ‏•‏‏ ספייק לי / ג'ינה רולנדס (2015) ‏•‏‏ ג'קי צ'אן / לין סטלמאסטר / אן וי. קואטס / פרדריק ווייזמן (2016) ‏•‏‏ צ'ארלס ברנט / אוון רויזמן / דונלד סאת'רלנד / אנייס ורדה (2017) ‏•‏‏ מרווין לוי / לאלו שיפרין / סיסלי טייסון (2018) ‏•‏‏ דייוויד לינץ' / וס סטודי / לינה ורטמילר (2019) ‏•‏‏ סמואל ל. ג'קסון / איליין מאי / ליב אולמן (2021) ‏•‏‏ אוזאן פלסי / דיאן וורן / פיטר ויר (2022) ‏•‏‏ אנג'לה באסט / מל ברוקס / קרול ליטלטון (2023)