צ'ופו

צ'ופו (נפה עירונית)
	מזבח המשמש במקדש קונפוציוס
	מזבח המשמש במקדש קונפוציוס
מדינה / טריטוריה	הרפובליקה העממית של סין
שטח	814.75 קמ"ר
גובה	65 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בנפה העירונית	621,971 (2020)
קואורדינטות	35°36′00″N 116°59′00″E / 35.6°N 116.98333333333°E
אזור זמן	UTC+8
	https://www.qufu.gov.cn/
אתר מורשת עולמית
	מקדש ובית הקברות של קונפוציוס וארמון משפחת קוֹנְג בצ'וּ'פוּ
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1994, לפי קריטריונים 1, 4, 6
שטח האתר	1,830 דונם
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת הרפובליקה העממית של סין רגילה) בייג'ינג שאנגחאי צ'ונגצ'ינג שנג'ן הונג קונג צ'נגדו שניאנג שיאן חרבין אורומצ'י שינינג רוסיה מונגוליה קזחסטן קיר. ט. פק. הודו נפאל ב. בנ. מיאנמר תאי. לא. וי. הפ. ד.ק צ.ק יפן צ'ופו

צ'וּ'פוּ (במנדרינית תקנית: 曲阜, בפין-יין: Qūfù) היא נפה עירונית בדרום מערב מחוז שאנדונג שבמזרח סין, השייכת לנציבות העירונית ג'ינינג. העיר שוכנת כ-130 קילומטרים דרומית לבירת המחוז ג'ינאן, וכ-45 קילומטרים צפונית מזרחית למרכז ג'ינינג. מספר התושבים בעיר צ'ופו הוא כ-60,000 ובאזור המנהלי כולו יש כ-650,000 תושבים.

צ'ופו הוא מקום הולדתו המיתולוגי של קונפוציוס; העיר שימשה בירת מדינת לו בתקופת האביב והסתיו. לעיר היה גם תפקיד זוטר במערכת יֵנְג'וֹאוּ של שנת 1948 שהייתה חלק ממלחמת האזרחים הסינית שבסיומה השתלטו הקומוניסטים על סין.

אקלים העיר הוא אקלים ממוזג יבשתי מונסוני שבו יש ארבע עונות שנה מובחנות. כאשר הקיץ חם וגשום והחורף קר ונטול משקעים. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 666 מ"מ והטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 13.6ºC. בממוצע יש בעיר 2,433 שעות שמש בשנה.

ב-1994 הכריז ארגון אונסק"ו על מקדש קונפוציוס, בית הקברות של קונפוציוס (המכונה כיום גם יער קונפוציוס), וארמון משפחת קוֹנְג בצ'וּ'פוּ אתר מורשת עולמית. שלושת אלו הם מוקדי המשיכה התרבותיים העיקריים של צ'וּ'פוּ.

אתרי המורשת העולמית בצ'ופו

קונפוציוס (במנדרינית תקנית: 孔夫子, בפין-יין: Kǒng Fūzǐ, תעתיק: "קוֹנְג פֿוּ דְזְה", מילולית: "המורה קונג". הכינוי הלטיני קונפוציוס ניתן לו במאה ה-16) (551 לפנה"ס – 479 לפנה"ס) היה פילוסוף סיני, מדינאי ומחנך, שלתורתו, המכונה קונפוציוניזם, שהדגישה את הצד המוסרי ביחסים חברתיים, צדק וכנות ביחסים בינאישיים או בפעולת השלטון כלפי האזרח, הייתה השפעה עמוקה על התרבות ואורח החיים בסין, קוריאה, יפן ווייטנאם. על מנת להראות את הערצה שחשו לקונפוציוס ולקונפוציוניזם טרחו שליטיה הפאודלים של סין מהשושלות השונות ששלטו בה לבנות, לשפץ ולהרחיב את האתרים הקשורים בקונפוציוס בעיר הולדתו צ'ופו והם: מקדש קונפוציוס, בית הקברות של קונפוציוס (המכונה כיום גם יער קונפוציוס), וארמון משפחת קוֹנְג.

מקדש קונפוציוס (קוֹנְג מְיָאו)

מקדש קונפוציוס הוא אתר בו נוהגים להנציח את זכרו של קונפוציוס. יש כיום יותר מ-2,000 מקדשי קונפוציוס ברחבי אסיה. מקדש קונפוציוס בצ'ופו הוא המקדש המרכזי, והוא גם העתיק ביותר, והגדול ביותר מבין המקדשים. המקדש נבנה בהדרגה סביב ביתו המקורי של קונפוציוס והתרחב לכדי מכלול גדול של בניינים בסגנון סיני.

היסטוריה

שנה לאחר מותו של קונפוציוס (478 לפנה"ס) קידש אָיגונְג, נסיך מדינת לו, את ביתו של קונפוציוס לשעבר והפכו למקדש. בבית בן שלושת החדרים הוצגו בגדיו, כובעיו, מרכבתו וספריו של קונפוציוס. בשנת 195 לפנה"ס היה הקיסר גאודזי משושלת האן לקיסר סין הראשון המציע מנחה לזכרו של קונפוציוס בצ'ופו. בכך הוא קבע תקדים לקיסרים רבים ופקידי ממשל גבוהים אחרים שבאו בעקבותיו. בשנים מאוחרות יותר נהגו קיסרים לבקר בצ'ופו לאחר הכתרתם או במקרים מיוחדים אחרים כדוגמת סיום מלחמה מוצלחת. בסך הכול ביקרו בצ'ופו במהלך השנים 12 קיסרים שונים, חלקם כמה פעמים, על מנת להביע את הערצתם לקונפוציוס, וכ-100 קיסרים אחרים שלחו את פקידים רמי מעלה במקומם למקדש. ביתו המקורי בן שלושת החדרים של קונפוציוס פונה ממכלול המקדש במהלך הבנייה מחדש ב-611. ב-1012 וב-1094, במהלך שושלת סונג, הורחב המקדש על פי תכנון שכלל שלושה חלקים וארבע חצרות שסביבם נבנו, בסופו של דבר, מבנים שכללו יותר מ-400 חדרים. המקדש נהרס ב-1214 עקב שרפה ומעשי ונדליזם במהלך שושלת ג'ין (1234-1115). ב-1302, בתקופת שושלת יואן, שוחזר המקדש למידותיו הקודמות. זמן קצר אחר כך, ב-1331, הוקף המקדש בחומה שצורתה התבססה על חומת ארמון קיסר סין. לאחר הרס נוסף, כתוצאה משרפה ב-1449, נבנה המקדש מחדש וקיבל את ממדיו הנוכחיים, אם כי מאז ועד ימינו הורחבו הבניינים הקיימים ונוספו להם קישוטים. ב-1513 הועבר מקום מושב השלטון של הפלך מהעיר במטרה לשמור על המקדש ולהדגיש את מרכזיותיו בעיר. ב-1724 פגע ברק במקדש והבניין המרכזי נשרף. שנה אחר כך הורה הקיסר יוּ'נְגגֶ'נְג משושלת צ'ינג לבנות את הבניין מחדש ואישר באופן מיוחד לחפותו ברעפים מזוגגים בצבע צהוב.

בסך הכול עבר מקדש קונפוציוס 15 שיפוצים משמעותיים, 31 מבצעי תיקון גדולים, וטיפולים רבים בבניינים.

חפצי האומנות באתרים ההיסטוריים בצ'ופו סבלו נזק ניכר במהלך מהפכת התרבות כאשר כ-200 מחברי הסגל ומהסטודנטים של האוניברסיטה הפדגוגית של בייג'ינג באו לצ'ופו בנובמבר 1966 והרסו יותר מ-6,000 חפצים^[1].

תיאור המקדש

מכלול הבניינים במקדש קונפוציוס מהווים את המכלול ההיסטורי השני בגודלו בסין (לאחר העיר האסורה). שטח המקדש כ-16,000 מטרים ויש בו כ-460 חדרים. משום שהעיצוב מחדש האחרון שנעשה למקום היה ב-1499, זמן לא רב אחרי שנבנתה העיר האסורה בתקופת שושלת מינג, יש דמיון רב בין האדריכלות של מקדש קונפוציוס בצ'ופו לזה של העיר האסורה בבייג'ינג. מכלול הבניינים העיקרי במקדש מורכב מתשע חצרות המסודרות על ציר ראשי שכיוונו צפון-דרום ואורכו 1,300 מטרים. לשלוש החצרות הראשונות יש שערי כניסה קטנים, נטועים בהן עצי אורן גבוהים והן משמשות בתפקיד המבוא למקדש. השער הראשון (הדרומי ביותר) מכונה "שער לִינְגשִׂינְג", על שם כוכב במערכת הכוכבים הדובה הגדולה. השם מרמז לכך שקונפוציוס הוא כמו כוכב מהרקיע. הבניינים בחצרות האחרות יוצרים את לב המכלול. אלו מבנים מרשימים עם גגות רעפים צהובים (צבע שהיה שמור בדרך כלל לקיסר בלבד) וקירות צבועים באדום. הבניינים מוקפים בעצי אורן שצבעם הירוק כהה מהווה ניגוד לצבעי הבניינים. הבניינים הראשיים הם: ביתני האסטלות (לדוגמה, אלו מתקופות שושלות ג'ין ויואן 1368-1115) היכל קְווֵיוֶן (נבנה ב-1018, שוחזר ב-1504, בתקופת שושלת מינג, וב-1985), היכל שִׂינְג טָאן (מזבח המשמש), קשת דֶה מוּ טְייֵן דִי, היכל דָאצֶ'נְג (נבנה בתקופת שושלת צ'ינג), והיכל אשת קונפוציוס.

היכל דָאצֶ'נְג (היכל "השלמות הגדולה") הוא המרכז הארכיטקטוני של המכלול בימינו. מידות ההיכל הם: אורך 54 מטרים, רוחב 34 מטרים, וגובהו מעט פחות מ-32 מטרים. ההיכל נסמך על 28 עמודים עשירים בקישוטים שגובה כל אחד הוא שישה מטרים וקוטרם 80 ס"מ והם נחצבו מאבן אחת שמקורה בסלע מקומי. על עשרת העמודים שבצד החזית של ההיכל מגולפים דרקונים המלופפים סביב כל עמוד. נטען כי בעת ביקור הקיסר כוסו עמודים אלו על מנת שלא לעורר את קנאתו. היכל דָאצֶ'נְג שימש כאתר העיקרי להעלאת מנחות לזכרו של קונפוציוס. במרכז החצר לפני היכל דָאצֶ'נְג עומד "מזבח המשמש", המנציח את קונפוציוס המורה לתלמידיו תחת עץ המשמש. כל שנה נערך בצ'ופו, כמו גם במקדשי קונפוציוס רבים אחרים, טקס להנצחת יום הולדתו של קונפוציוס (ראו קישורים חיצוניים).

בין אוצרות התרבות המצויים במקדש יש יותר מאלף אסטלות אבן המתוארכות לתקופה החל מ-149 לפנה"ס וכלה ב-1949. מעבר להיותן מקור חשוב למחקר הפוליטיקה, ההגות והתרבות של השושלות השונות מהוות האסטלות גם אוצר של קליגרפיה סינית. יש במקדש גם כמה גילופי אבן מרשימים. מעבר לדרקונים שהוזכרו לעיל מתקופת שושלות מינג וצ'ינג יש באתר גילופים המתארים את מעשיו של קונפוציוס מתקופת שושלת האן.

בית הקברות של קונפוציוס

בית הקברות של קונפוציוס (המכונה גם יער קונפוציוס) שוכן צפונית לעיר צ'ופו. בבית הקברות קבורים קונפוציוס ורבים מצאצאיו וזהו כיום המאוזוליאום המשפחתי הגדול ביותר בסין וגם העתיק ביותר. הקברים העתיקים ביותר המצויים באתר זה מתוארכים לתקופת שושולת ג'ואו (מ-1122 לפנה"ס ועד 256 לפנה"ס). המצבה המקורית שהוקמה כאן לזכרו של קונפוציוס על גדת הנהר סְאשְׁווֵי הייתה בצורת גרזן. בנוסף הייתה גם בימה מלבנים עבור מנחות. הקבר של ימינו הוא תל בצורת חרוט. כאשר המשמרות האדומים פתחו את הקבר בזמן מהפכת התרבות לא נמצאו בו שרידים לגופות. קברי הצאצאים של קונפוציוס ואסטלת אבן להנצחתו נוספו בהדרגה סביב קברו.

הנוהג להעמיד מצבות על גבי קברים החל בתקופת שושלת האן. מכיוון שצאצאיו של קונפוציוס זכו לתוארי אצולה וניתנו להם נסיכות כנשים, מוצגים סמלי מעמד האצולה על רבים מהמצבות בבית הקברות. כיום יש בבית הקברות כ-3,600 מצבות שעדיין עומדות על תילן והן מתוארכות לשושלות סונג, יואן, מינג, וצ'ינג והרפובליקה הסינית (1949-1911). ב-1331 נבנו החומה סביב בית הקברות ושער הכניסה. בסך הכול עבר בית הקברות 13 שיפוצים והרחבות. בסופו של דבר, בשלהי המאה ה-18, הגיע היקף החומה החיצונית ל-7.5 קילומטרים, והיא מקיפה שטח של 3.6 קמ"ר. בתוך שטח זה מצויים קבריהם של למעלה מ-100,000 מצאצאיו של קונפוציוס שנקברו במקום במהלך תקופה של כ-2,000 שנים. הקברים העתיקים ביותר מתוארכים לתקופת שושלת ג'ואו, והחדשים ביותר שייכים לצאצאים מהדורות ה-76 וה-78. במהלך מהפכת התרבות, בזמן שבית הקברות חולל, הוצאה גופתו של דוכס צ'ופו השייך לדור ה-76 מקברה ונתלתה עירומה על עץ לפני הארמון. יותר מ-10,000 עצים השתולים במקום משווים לבית הקברות חזות של יער.

מהשער הצפוני של העיר צ'ופו מוביל כביש בקו ישר לשער החיצוני של בית הקברות, קשת הנצחה מעץ הקרויה "גְ'ה שֶׁנְג לִין" (בית הקברות הקדוש ביותר). אורך הכביש 1,266 מטרים, ומשני צדדיו שדרות של ברושים ואורנים. לצד הדרך שוכן מקדש יָאן, המוקדש לתלמידו האהוב ביותר של קונפוציוס.

ארמון משפחת קוֹנְג

ארמון משפחת קוֹנְג השוכן מזרחית למקדש קונפוציוס היה האחוזה הרשמית של נכדיו הבכורים של קונפוציוס שירשו את התואר יֵן שֶׁנְגגונְג שהוענק על ידי הקיסר. צאצאיהם המשיכו להתגורר באחוזה ברציפות עד המאה ה-20. הם היו אחראים לטיפול במקדש ובבית הקברות. במיוחד הם היו אחראיים על ביצוע טקסים דתיים מורכבים באירועים כדוגמת: נטיעות, קציר, מתן כבוד למתים, וימי הולדת. למשפחת קוֹנְג הייתה שייכת האחוזה הכפרית הפרטית הגדולה ביותר בסין. הארמון הראשון נבנה ב-1308 במהלך שושלת סונג ובמקור הוא היה צמוד למקדש קונפוציוס. במהלך הבנייה מחדש ב-1377 בהוראתו של קיסר מינג הראשון הוזז הארמון מרחק קצר מהמקדש. ב-1503 הורחב הארמון וכלל שלוש שורות של בניינים ובהם 560 חדרים ותשע חצרות (בדומה למקדש קונפוציוס). הארמון עבר שיפוץ יסודי ב-1838, וכעבור 47 שנים בלבד, ב-1887, הוא נשרף עד היסוד. הארמון נבנה מחדש שנתיים אחר כך. קיסר סין כיסה הן את עלות הבנייה של השיפוץ המקורי והן את עלות הבנייה מחדש לאחר השרפה. כיום יש בארמון 152 בניינים המכילים 480 חדרים על פני שטח של 12,470 מ"ר.

צאצאיו של קונפוציוס התגוררו בארמון עד 1937, כאשר בני המשפחה השייכים לדורות ה-76 וה-77 נמלטו לצ'ונגצ'ינג במהלך מלחמת סין–יפן השנייה ומאוחר יותר במהלך מלחמת האזרחים הסינית לטאיוואן, שם מתגורר עדיין ראש המשפחה.

הסידור הפנימי בארמון הוא סיני מסורתי, החדרים הרשמיים המצויים בחזית מופרדים מחדרי המגורים המצויים בעורף הבניין. יתר על כן, החלוקה המרחבית של הבניינים בהתאם לבכורה, מגדר, ומעמדם של המשתכנים משקפת את עקרון הסדר והיררכיה הקונפוציאני. הצאצא הבכיר ביותר של קונפוציוס התגורר בבניין המרכזי מתוך שלושת הבניינים הראשיים, אחיו הצעיר יותר שכן באולם יִי גוּן ממזרח.

הארמון מכיל גם את ארכיון פרטי העתיק והגדול ביותר בסין ובו כ-60,000 מסמכים שבו תועדו הפעילויות השונות בארמון במשך תקופה של 400 שנים. למסמכים אלו יש חשיבות רבה למחקר ההיסטורי של סין בייחוד להיסטוריה הכלכלית של שושלות מינג וצ'ינג.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

^ Wang Liang, "The Confucius Temple Tragedy of the Cultural Revolution," in Thomas A. Wilson, ed., On Sacred Grounds, (Cambridge: Harvard University Press, 2002).

[1] Wang Liang, "The Confucius Temple Tragedy of the Cultural Revolution," in Thomas A. Wilson, ed., On Sacred Grounds, (Cambridge: Harvard University Press, 2002).

[1]