לדלג לתוכן

יודנראט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנשי היודנראט של שידלובייץ
כרזה שהפיץ היודנראט בגטו לודז' הכרזה קוראת לאזרחים לשמור על היגיינה: "ילד נקי הוא בריא. מלוכלך - חולה."
מטה היודנראט בוורשה לאחר שהופצץ בזמן מרד גטו ורשה

היודנראט (בגרמנית: Judenrat, ברבים: Judenräte; "מועצת היהודים"), או האֶלְטֶסטֶנרָאט (בגרמנית: Ältestenrat; ביידיש: עלטעסטענראט, "מועצת הזקנים"), היה מוסד שלטון יהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית. היה זה מוסד זמני שנועד בדיעבד לקיים את המדיניות הנאצית שקדמה לפתרון הסופי של שאלת היהודים. יודנראטים קמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש הנאצי בתקופת השואה.

תהליך הקמת היודנראטים על פי התפיסה הגרמנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההנחיה להקמת היודנראטים ניתנה ב"איגרת הבזק" שכתב ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ב-21 בספטמבר 1939[1][2]. האיגרת קבעה שהשלב הראשון בטיפול בבעיית היהודים יהיה ריכוז הקהילות במקומות בהם יש צומתי רכבות, תוך העברת הקהילות הקטנות לנקודות הריכוז. על פי האיגרת, יש להקים מועצות זקנים יהודיות, "יודנראט", ביישובים שבהם יש אוכלוסייה יהודית. מספר חברי היודנראטים היה עד 24 גברים יהודיים, על פי גודל האוכלוסייה, עם עדיפות לאישים בני סמכא ולרבנים. היודנראטים הונחו לערוך מפקד אוכלוסין הכולל מיון היהודים לפי מין, גיל ומקצוע. היודנראטים יהיו אחראים להעברת האוכלוסייה, וכן לאספקת מגורים וכלכלה ליהודים במקומם החדש. הודגש באיגרת כי היודנראטים יהיו אחראיים ליישום ההוראות שיינתנו על ידי השלטונות וידאגו ליישמן בקרב הקהילה היהודית. אי יישום ההוראות על פי לוח הזמנים המוגדר יגרור עונשים חריפים.

ב-28 בנובמבר 1939 הוציא ד"ר הנס פרנק, מושל אזור הממשל הכללי בפולין, הגנרלגוברנמן, פקודה מפורטת להקמת היודנראטים. הפקודה קבעה שמספר החברים יהיה 12 לאוכלוסייה קטנה מ-10,000 יהודים, ו-24 לאוכלוסייה גדולה יותר. הרכב המועצה חייב להיות מאושר על ידי מנהל המחוז או ראש העיר. תהליך ההקמה צריך להסתיים לא יאוחר מ-31 בדצמבר 1939.

הגרמנים העדיפו לפעול מול נציגות יהודית מרכזית אחת, שתישא באחריות ישירה למילוי הוראותיהם.

תהליך הקמת היודנראטים בפועל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב הוקם היודנראט לפני הקמת הגטו, וחברי היודנראט סייעו בהעברת היהודים אל הגטו. אף על פי שעצם הקמת היודנראטים הייתה בכפייה, בחירת הרכבם הייתה שונה ממקום למקום. לעיתים כפו השלטונות הגרמניים על אדם אחד - יושב ראש היודנראט - את האחריות להקמת היודנראט. היו"ר היה מבקש ממנהיגי ציבור להצטרף אליו. במקומות שונים היו מנהיגי ציבור שסירבו להצטרף ליודנראט, והיו כאלו שצורפו ואחרי שהבינו את המצופה מהם פרשו. לכן היה לעיתים קושי להרכיב את המועצה. לעיתים נכפה גם ההרכב על ידי הגרמנים. במקומות בהם היה קיים ועד קהילה יהודי לפני הכיבוש הנאצי, היו חבריו פעמים רבות הבסיס למועצות היודנראט. במקומות מסוימים, הרכב המועצות נקבע בהתאם להרכב הפוליטי של הנהלות הקהילות לפני המלחמה, וייצג עמדות דתיות וחילוניות על פי הרכב האוכלוסייה[3].

ההוראות לדרכי קביעת היודנראטים לא בהכרח התקיימו בפועל. בחירת היו"ר בדרך כלל נכפתה וכמעט לא התקיימו בחירות לתפקיד. בניגוד להנחיות, בארצות הבלטיות, אוקראינה, ורוסיה הלבנה, שותפו השלטונות המקומיים של האוכלוסייה הכבושה בקביעת חברי היודנראטים. גם הוראה של פרנק, שחברי היודנראטים צריכים להשתייך לקהילה המקומית, לא תמיד נשמרה. מספר חברי היודנראטים נע לרוב בין 8–24, לא בהכרח על פי גודל הקהילה כפי שנדרש.

בחירת עסקני ציבור ותיקים וידועים ליודנראטים, מעידה שלפחות בהתחלה ראה הציבור במוסד זה הכרח, לצורך טיפול בצרכי הקהילה וניהול הקשר עם הגרמנים[4]. פעמים רבות, עצם ידיעת השפה הגרמנית הייתה מרכיב בבחירת היו"ר. צורת בחירת הרכב היודנראטים הייתה מרכיב חשוב במידת האמון שהיה לקהילה ביודנראטים, ובמידת שיתוף הפעולה עימהם.

רבים מיו"רי וחברי היודנראטים התחלפו בתקופת הכיבוש. השלטונות הגרמניים אסרו ורצחו יו"רים שגילו עצמאות או התנגדות לדרישותיהם. חלקם התאבדו. היו"רים שמונו תחתיהם נאלצו לפעול תחת "המורשת" שהשאירו קודמיהם.

ברוב המקומות, הוקמו היודנראטים לפני הקמת הגטאות וכינוס היהודים לתוכם.

תפקידי היודנראטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השאר, היודנראטים טיפלו בשירותים הציבוריים הבאים: עבודה, דיור, מזון, סעד, חינוך, דת, בריאות, תברואה, דואר ותחבורה ציבורית.

חברי היודנראטים שימשו כאנשי קשר בין היהודים לנאצים. הם נאלצו לעמוד מול דרישת שני הצדדים שברוב המקרים היו מנוגדות זו לזו. הגרמנים דרשו לבצע את הוראותיהם, והיהודים קיוו להגנה מצד היודנראטים. בסופו של דבר, פעמים רבות, שימשו היודנראטים מקור לכעסה ולמרירותה של הקהילה היהודית, שראתה ביודנראט המקומי את מקור צרותיה.

דוגמה אופיינית הייתה הדרישה לאספקת עובדי כפייה, אחת הדרישות הראשונות, שהחלה כבר בתחילת הכיבוש. סרוב לדרישה גרם למאסרם ולרציחתם של יושבי הראש. היו ניסיונות (שלעיתים הצליחו) לשחד את הגרמנים ובכך לצמצם כמות הפועלים הנדרשת או לדחות את שליחת העובדים. משפחות בעלות יכולת כספית שילמו כסף בתמורה לשחרורם מהעבודה. היודנראטים קיבלו כספים אלו כי היו זקוקים למימון פעולותיהם. התוצאה הייתה שלעבודות הכפייה נשלחו יהודים חסרי יכולת כלכלית. משפחות עובדי הכפייה איבדו את יכולת הפרנסה שלהם מפני שהגרמנים לא שילמו שכר לעובדים אלו. נטל הפרנסה של עובדי הכפייה ומשפחותיהם הוטל על היודנראטים. הם שילמו "דמי כיס" לעובדים, ואף פתחו מטבחים ציבוריים שסיפקו ארוחות חינם לעובדים ובני משפחותיהם. התוצאה הייתה כעס גדול על אנשי היודנראטים. בנוסף, היו יודנראטים שנכנסו למצוקה כלכלית והתקשו לספק את צורכי הקהילה.

מצב נוסף איתו התמודדו היודנראטים היה דרישת הגרמנים לתשלומי כופר. כבר מתחילת הכיבוש, הגרמנים נהגו לאסור מספר יהודים מאמידי הקהילה ונכבדיה. הם הוכו ועונו בכלא. הגרמנים דרשו תשלומים גבוהים בתמורה לשחרורם, אחרת יוצאו להורג תוך מספר ימים. היודנראטים נאלצו לגבות כספים מהקהילה על מנת לשחרר את האסירים, זאת כאשר האוכלוסייה עצמה איבדה את יכולת הפרנסה שלה וחיה על חסכונותיה. היודנראטים גם אולצו לאסוף דברי ערך שונים (כגון פרוות) על פי דרישת הגרמנים.

היודנראטים דאגו לעבודה סדירה ולתעשייה של הגטו. הוקמו מפעלים שאיפשרו ליהודים להתפרנס לאחר שאיבדו את מקורות פרנסתם מלפני הכיבוש. הקמת המפעלים נעשתה גם על מנת להראות לגרמנים שהיהודים הם כח יצרני ומועיל.

לאורך תקופת הכיבוש נהגו הגרמנים להעביר אוכלוסיות יהודים מגטו לגטו. יהודים אלו הגיעו לגטו ללא פתרון מגורים ופרנסה, זאת כאשר האוכלוסייה המקומית עצמה חיה בצפיפות ובקשיי פרנסה. היודנראטים נדרשו לספק פתרונות מגורים ומזון למהגרים אלו. עם גידול בכמות הנפטרים, היה צורך לטפל ביתומים שנותרו ללא משפחה תומכת. הוקמו בתי יתומים תוך דאגה למזון, ביגוד וחינוך ליתומים.

החורפים הקשים הצריכו אספקה קבועה של חומרי בערה לחימום וכן בגדים חמים לאוכלוסייה.

בעיה קשה נוספת איתה נאלצו היודנראטים להתמודד היא בעיית התברואה והבריאות. היה קיים מחסור בצוות רפואי מיומן, בתרופות וציוד רפואי אחר. תנאי הצפיפות וחוסר ההגיינה בגטאות גרמו למגפות טיפוס שכיחות. היה צורך בהקמת בתי חולים, וכן בביצוע פעולות ניקוי וטיהור במקומות המגורים ובמקומות הציבוריים. היודנראטים נשאו באחריות ובמימון פעולות אלו. לצורך פעולות אלו, היודנראטים בפולין נתמכו על ידי ארגון הבריאות טא"ז.

מימון פעולותיהם של היודנראטים היווה בעיה בפני עצמה. המימון היה הן על ידי מקורות פנימיים והן על ידי מקורות חיצוניים. המקורות הפנימיים כללו דרישה ל"תרומות" מצד היהודים האמידים בקהילה וכן תשלום על שירותי היודנראט. התוצאה הייתה שיהודים אמידים קיבלו פריבילגיות, כגון מגורים משופרים, בעוד משפחות אחרות גרות בצפיפות קשה. המימון החיצוני נעשה דרך ארגוני העזרה הג'וינט והיס"ס, שהיה תחת ניהולו של מיכאל וייכרט.

כספי היודנראטים שימשו גם לתשלומי שוחד לגרמנים. תשלומים אלו מנעו או צמצמו עונשים (הן אישיים והן קולקטיביים) וגזירות. הם איפשרו מתן הקלות לקהילה. ידועים מקרים בהם שוחד דחה או ביטל ביצוע אקציות.

הוקמה משטרה יהודית (Ordnungsdienst; "שירות הסדר"), לביצוע בפועל ההוראות הנדרשות. אף על פי שפורמלית המשטרות היהודיות היו כפופות ליודנראטים, בפועל הן קיבלו גם הוראות ישירות מהפיקוד הגרמני במקום.

עם תחילת תהליך ההשמדה של היהודים, נעשו דרישות הנאצים קשות יותר לביצוע, והיודנראטים נדרשו לבצע פעולות הקשורות למדיניות הדיכוי הנאצית, כמו הכנת רשימת הנשלחים להשמדה, ומיון האנשים במחנות ההשמדה לעבודה או לתאי גזים.

דרכי ההתמודדות של היודנראטים עם קשיי התפקיד השתנו לא רק מגטו לגטו, אלא גם בחילופי תפקיד היושב ראש. ברוב הגטאות הוחלפו יושבי הראש והשתנה הרכב היודנראט מספר פעמים. לכן לא ניתן בדרך כלל לדבר על מדיניות התמודדות ברמת המקום אלא בהתאם לזהות היושב ראש בזמן נתון כל שהוא.

תפקידים שהנאצים אילצו את היודנראט לבצע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. גיוס יהודים לעבודות כפייה לטובת מכונת המלחמה הגרמנית.
  2. עריכת מפקדים של האוכלוסייה היהודית, לצורך הערכה של דרכי פעולה אפשריות.
  3. פינוי דירות של יהודים ומסירתן לגרמנים
  4. תשלום קנסות כופר נפש שהוטלו על הגטו למימון הפעילות הגרמנית.
  5. החרמת חפצי ערך מיהודים להעשרת קופת הרייך.
  6. בחירת ראש היודנראט מתוך הקבוצה שנבחרה.
  7. אחריות להעברת היהודים ממגוריהם הקודמים למקום חדש בגטו הסגור.
  8. מציאת מגורים לכל המועברים בתוך תחומי הגטו.
  9. שמירה על הסדר הציבורי בגטו.
  10. מניעת הברחות של מזון ומוצרים אל הגטו.
  11. חלוקת המזון שסיפקו הגרמנים לגטו לפי זכאות שנקבעה מראש.
  12. האחריות למניעת התפשטות המחלות המדבקות מעבר לגבולות הגטו
  13. בחירת עובדי כפייה למחנות העבודה - כרוך בשליחה של האנשים הנבחרים הרחק ממשפחתם.
  14. עריכת רישום של היהודים שיישלחו להשמדה (על מעשה זה הייתה ביקורת רבה מצד היהודים על היודנראט)
  15. יצירת בתי כלא יהודיים לאכלוס עבריינים שפעלו בגטו.
  16. הקמת משטרה יהודית שתפקידה היה לטפל בבעיות סדר, פשע ומשמעת פנימיים.
  17. חלוקת אות הקלון ליהודי הגטו (כמו הטלאי הצהוב)

תפקידים שלקחו היודנראטים על עצמם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ניסיון להשתמש בתככי הפוליטיקה בגרמניה כדי להפנות תשומת לב לבעיית היהודים
  2. הקמת מפעלים בהם הועסקו יהודים הן לטובת הגרמנים והן לטובת הקהילה היהודית
  3. פיתוח יוזמות להשגת מזון נוסף על ידי השגת מצרכים בשוק השחור בצד הארי או קבלת מזון תמורת מוצרים מהמפעלים בתחומי הגטו
  4. יצירת מסגרות לעזרה הדדית למען הקלת המצוקה
  5. הקמת בתי חולים ומרפאות וכן ביצוע פעולות סניטציה ברחבי הגטו בניסיון לצמצם את ממדי המחלות והמגפות.
  6. גיוס כספים הנדרשים לפעילות היודנראטים, הן מתוך הקהילה היהודית והן על ידי ארגוני העזרה - הג'וינט והיס"ס.
  7. הקמת מטבחים קהילתיים וחלוקת מזון לעובדי הכפייה ומשפחותיהם וכן למהגרים היהודים שהועברו מיישובים אחרים.
  8. תשלום "דמי כיס" לעובדי הכפייה.
  9. אחריות למגורים למהגרים יהודיים
  10. הקמת בתי יתומים ותפעול שלהם
  11. תשלומי שוחד לגרמנים על מנת למנוע עונשים (הן קולקטיביים והן אישיים), לצמצם גזירות ולקבל הקלות לקהילה היהודית. היו מקרים בהם תשלומי שוחד ביטלו או דחו ביצוע אקציות.
  12. שיתופי פעולה עם המחתרת בגטו במימון רכישת נשק ובהשתתפות במרד עצמו. דוגמאות אופייניות היו בגטאות: ז'טל, טוצ'ין, לחווא, מינסק ואחרים.

היודנראטים בגטאות ובקהילות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמות המדינות מצוינים על פי גבולות אירופה ב-1939[5]

שם הגטו או הקהילה תאריך מנוי היודנראט הראשון ראשי היודנראט הערות
גטו אונגוור, הונגריה אפריל, 1944 ד"ר יוליוס לסלו, מנהיג הקהילה היהודית בעיר
גטו בוברויסק, בלארוס יולי, 1941 הרב א. רוזנברג
גטו בודפשט, הונגריה מרץ, 1944 שאמו שטרן עד אוקטובר 1944, אז ירד למחתרת ומונה ליוש שטוקלר
גטו בוחניה, פולין סוף 1939 שמחה וייס חברי היודנראט נשלחו לבלז'ץ באקציה האחרונה
גטו בולחוב, פולין אוגוסט, 1941 ד"ר א. רייפאייזן, התאבד בסוף 1941. מחליפו, ד"ר שינדלר, התאבד במרץ 1943.
גטו בוצ'אץ', פולין יולי, 1941 מנדל רייך, ציוני, איש מזרחי, יו"ר הקהילה לשעבר, התפטר מתפקידו ובמקומו התמנה סגנו ברוך קרמר. חבר היודנראט ד"ר הכט ואשתו התאבדו.
גטו ביאלה פודלסקה, פולין נובמבר, 1941 יצחק פישזיץ רוב חברי היודנראט נשלחו למיידנק באוגוסט 1942, לאחר שהתלוננו על חטיפת יהודים
גטו ביאליסטוק, פולין יוני, 1941 ד"ר גדליהו רוזנמן, הרב הראשי, מונה בתחילה לראש היודנראט, אך לאחר כחודש הוחלף על ידי סגנו, אפרים ברש. ברש דגל בשיתוף פעולה ובגישה שהשמדה תהיה בכל מקרה ולכן יש להציל מעטים גם תוך הקרבת אחרים. הוא אפילו מנע מרד בגטו לפני משלוח.
גטו בנדין, פולין ספטמבר, 1939 בתחילה מונו בזה אחר זה, אליעזר רובנליכט, סגן ראש העיר לשעבר, שמואל וייצ'הר, חבר מועצת העיר, ויעקב ארליך. במהלך 1940, מונה בנימין גראוברד ואחריו חיים מרין, אחיו של משה מרין. בראשית 1942 מונה חיים מולצדסקי. הגטו היה חלק מהצנטרלה, בראשות משה מרין
גטו ברודי, פולין יולי, 1941 עו"ד אברהם גלזברג, ראש ועד הקהילה נספה באקציה בנובמבר 1942. אחריו מונו רוזנפלד, ואחריו יצחק כץ, לשעבר מפקד המשטרה היהודית. אנשי היודנראט האחרון נספו במאי 1943, עם חיסולו של הגטו.
גטו בריסק דליטא, פולין אוגוסט, 1941 צבי הירש רוזנברג, חבר מועצת העיר וראש ועד הסוחרים. סגנו היה דר' נחמן לנדאו. אנשי היודנראט נרצחו בינואר 1943.
גטו ברנוביצ'ה, פולין יוני, 1941 עו"ד יהושוע (אובסיי) אייזיקסון, נורה למוות במרץ 1942, עקב אי שיתוף פעולה באקציה. החליף אותו שמואל ינקלביץ, סגן היו"ר שנמלט במהלך האקציה השנייה בספטמבר 1942. היו"ר השלישי היה מנדל גולדברג, מסגר במקצועו. ז'ניה מן, מזכירת היודנראט, כונתה "אם הגטו", נרצחה יחד עם אייזיקסון.
גטו גלמבויה, פולין[6] יולי, 1941 גרשון לדרמן, סוחר, נרצח בפברואר 1943, וסגנו זלמן רובשקין מונה במקומו בקיץ 1944. רובשקין נרצח באקציה בסתיו 1944. לדרמן נרצח לאחר ששני בניו ניסו להימלט מהגטו תוך כדי חילופי יריות עם הגרמנים. אחד הבנים נהרג והשני נמלט.
הולנד (יודסה ראד) פברואר, 1941 אברהם אשר ודוד כהן
גטו גרודנו, פולין יוני, 1941 ד"ר דוד ברוור, לשעבר מנהל מוסדות "תרבות"
גטו דאוגבפילס, לטביה יולי, 1941 מישה מוסינזון במאי 1942 נרצחו חברי היודנראט עם חיסול הגטו.
גטו דברצן, הונגריה מרץ, 1944 הרב ד"ר פאל (מאיר) וייס, רבה של קהילת הסטטוס קוו
גטו ולודימייז' וולינסקי, פולין יולי, 1941 הרב מורגנשטיין, עסקן ציבורי, נפטר אחרי חודשיים ובמקומו מונה עו"ד ויילר, שהתאבד עם משפחתו בספטמבר 1942, לאחר שסירב לשתף פעולה. במקומו מונה ד"ר בארדאק, רופא שיניים. היו"ר האחרון היה לייב קודיש, ראש הסדר היהודי בעבר, שנרצח בדצמבר 1943.
גטו וילנה, פולין יולי, 1941 שאול טרוצקי, ראש היודנראט שנבחר על ידי היהודים הוצא להורג בספטמבר 1941. במקומו מונו אנטול פריד ויצחק לייבוביץ. ביולי 1942 מונה יעקב גנס, (שהיה קודם לכן ראש שירות הסדר היהודי) לראש היודנראט. גנס הוצא להורג בספטמבר 1943. גנס מילא את ההוראה משום שידע שסירובו יביא להשמדת הגטו כולו, הוא בחר את היהודים הזקנים, החולים ואלו שסיכוייהם לשרוד היו הנמוכים ביותר. פעל להצלת יהודים אך שיתף פעולה עם הגסטאפו והפעיל את המשטרה היהודית שתשליט סדר ותאכוף את החוק
גטו ורשה, פולין אוקטובר, 1939 אדם צ'רניאקוב קיים קשרים עם גרמנים שהביאו לתמורה מסוימת. ב-20 ביולי 1942 שאל בגסטאפו אם יהיה גירוש. הם משקרים או מתחמקים. אחר-כך קיבל הודעה למסור 6,000 איש או שאשתו תירצח. הוא התאבד.
גטו זדונסקה וולה, פולין ספטמבר, 1939 תחילה מונה יעקובסון, שברח. בסוף 1939, מונה ד"ר יעקב למברג. בעת חיסול הגטו, באוגוסט 1942, הורד מרכבת השילוחים והוצא להורג בבית הקברות.
גטו ז'טל, פולין פברואר, 1942 תחילה מונה שמואל קוסטין ואחריו אלתר דבורצקי, עורך דין ופעיל ציוני. לאחר בריחתו, מונה אליהו נובולנסקי. אלתר דבורצקי מילא תפקיד כפול של יו"ר היודנראט ומנהיג המחתרת. נמלט מהגטו ונרצח על ידי פרטיזנים.
גטו זמושץ', פולין דצמבר, 1939 בן ציון לובלינר הוחלף לאחר מספר שבועות על ידי עו"ד מייצ'סלאב גורפינקל. גורפינקל הצליח להימלט מהגטו ולהגיע ללונדון. בנובמבר 1942, במהלך האקציה, נורה סגן היו"ר, עזריאל שפס, זאת לאחר שעבר התעללות קשה במשך מספר שעות.
גטו זשוב, פולין אוקטובר, 1939 עו"ד קליימן הוצא להורג בינואר 1940 לאחר שלא סיפק מספיק עובדי כפייה על פי דרישת הגרמנים. במקומו מונה סגנו, ד"ר ברנארד (בנו) כהנא. באוגוסט 1943 נשלחו חברי היודנראט לאושוויץ.
גטו חלם, פולין דצמבר, 1939 י. פרנקל
גטו חרקוב, אוקראינה נובמבר, 1941 גורביץ, פרופ. לרפואה
גטו טוצ'ין, פולין יולי, 1941 גצל שוורצמן וסגנו מאיר הימפלרב ראשי היודנראט השתתפו בשרפת הגטו ובירי. הסגירו עצמם לגרמנים והוצאו להורג
גטו טרזיינשטט, צכיה דצמבר, 1941 יעקב אדלשטיין, יליד גליציה, ציוני וסוציאליסט, נורה למוות באושוויץ בנובמבר 1943, אחריו מונה פאול אפשטיין, סוציולוג וחבר בהתאחדות קהילת ברלין. הוא הוצא להורג בספטמבר 1944 בכלא הגטו. לבסוף מונו בנימין מורמלשטיין, יליד וינה, רב וחוקר יהדות וכן הרב ליאו בק.
גטו טרנוב, פולין נובמבר, 1939 עו"ד ד"ר יוסף אופנר, פרש. דוד לנקוביץ, ברח. הרופאים, ד"ר וולף שנקל וד"ר שלמה גולדברג, פעילים ציוניים, נרצחו באושוויץ. היו"ר האחרון היה ארתור פולקמן.
גטו לבוב, פולין אוגוסט, 1941 יוסף פרנס, עו"ד וקצין לשעבר בצבא אוסטריה הוצא להורג לאחר שסירב לשתף פעולה. אברהם רוטפלד שמונה לאחריו נפטר לאחר תקופה קצרה. היו"ר האחרון, הנריך לנדסברג ניתלה יחד עם שאר חברי היודנראט בעקבות חיסול הגטו
גטו לובלין, פולין ינואר, 1940 הנריק בקר, אדריכל-מהנדס, ראש מפלגת העם בלובלין, סגן ראש העיר ויו"ר מועצת הקהילה היהודית. לבקר היו שני סגנים: ד"ר מרק אלטן, עורך-דין, קצין אוסטרו-הונגרי לשעבר, אחד ממנהיגי התנועה הציונית שבעיר ושלמה קסטנברג, סוחר נייר מפורסם, סגן יו"ר בהנהלה של הקהילה היהודית. במרץ 1942 נשלחו בקר וחברי היודנראט לבלז'ץ. בקר עלה לרכבת עטוף בטלית ללא מטען. אלטן מונה ליו"ר היודנראט בגטו מיידן טטרסקי, פרבר של לובלין. בנובמבר 1942 נרצחו אלטן וחברי היודנראט האחרים על ידי מפקדי הגטו.
גטו לודז' (+גטאות קטנים בורטגאו), פולין אוקטובר, 1939 חיים מרדכי רומקובסקי מדיניות של גטו פרודוקטיבי במטרה להינצל על ידי עבודה. שיתוף פעולה מלא עם הנאצים, גם בנושא השילוחים להשמדה. "לחתוך את היד כדי להציל את כל הגוף."
גטו לוצק, פולין יולי, 1941 ד"ר קורצ'מני, רופא שיניים ואחריו עו"ד הניג.
גטו לחווא, פולין יולי, 1941 דב-ברל לופטין, ראש ההסתדרות הציונית לשעבר היודנראט השתתף בשרפת הגטו ובריחה ממנו. לופטין נהרג בקרב בעלותו על מוקש ב-1944.
גטו לידא, פולין יוני, 1941 קלמן ליכטמן, מורה, במרץ 1942 נרצח יחד עם 6 מחברי היודנראט, וד"ר צ'רני, רופא, מונה במקומו
גטו מוגילב פודולסקי, אוקראינה נובמבר, 1941 זיגפריד יגנדורף, מהנדס במקצועו
גטו מיינדזיז'ץ פודלסקי, פולין דצמבר, 1939 שמעון קלרברג, רוקח במקצועו
גטו מינסק, בלארוס יולי, 1941 איליה מושקין, לשעבר מנהל משרד ממשלתי. לאחר רציחתו, מונה סגנו משה יפה. יפה נרצח גם הוא בסמוך לאקציה. היודנראט תמך בהקמת מחתרת ובבריחה מהגטו.
גטו מלאווה, פולין נובמבר, 1939 אליעזר פרלמוטר, נרצח בכלא הגטו בינואר 1942. במקומו מונה פלטיאל צלגו שהודח ונאסר בקיץ 1942. היו"ר השלישי היה מנדל צ'רקו.
גטו מרמרושסיגט, הונגריה אפריל, 1944 לייפוט יוסוביץ, נשיא הקהילה היהודית בעיר
גטו נובוגרודק, פולין ספטמבר, 1941 זלדוביץ היה בתפקיד מספר שבועות ואחריו מונה עו"ד צ'חנובסקי, שופט. חברי היודנראט נרצחו בקיץ 1942, וחיים אוסקוביץ מונה ליו"ר.
גטו נובי סונץ', פולין ספטמבר, 1939 משה רונדלר, הוחלף על ידי סגנו, יעקב מארין באביב 1940. מארין התפטר ביולי 1940 ונשלח לאושוויץ. יואכים בקרמן, שהחליף אותו, נפטר מהתקף לב, וסגנו מנדל אייזן החליף אותו.
גטו סאטו מארה, הונגריה זולטן שוורץ
גטו סמולנסק, הפדרציה הרוסית יולי, 1941 ד"ר פיינסון, רופא שיניים במקצועו
גטו סוסנוביץ (+צנטרלה - אוסף הקהילות היהודיות במחוז שלזיה עילית), פולין ספטמבר, 1939 משה (מוניק) מרין נבחר על ידי הגרמנים לראש היודנראט לאחר שראש הקהילה לא הזדהה
סלובקיה 1940 היינריך שוורץ שנעצר על ידי השלטונות, ארפד שבשצ'ן ואחריו אוסקר טימן. מילאו את הוראות המחלקה ה-14 (המחלקה לענייני יהודים) במשרד הפנים הסלובקי
גטו סטניסלבוב, פולין יולי, 1941 משה ישראל זייבלד, חבר הנהלת הקהילה הוחלף באוקטובר 1941 על ידי סגנו, עו"ד מיכאל לם. לם נרצח עם עוד 4 חברי היודנראט ביולי 1942 וסגנו מרדכי (מרקוס) גולדשטיין אולץ לקבל את התפקיד. לאחר מספר שבועות הוצא היודנראט השלישי להורג ושיינפלד, מפקד המשטרה היהודית מונה ליו"ר רביעי. בינואר 1943 חוסל היודנראט יחד עם שארית אנשי הגטו.
גטו סלונים, פולין יולי, 1941 וולף ברגמן. אחרי שנרצח, הוחלף על ידי גרשון קווינט. קווינט הוחלף על ידי ילישביץ, אך נשאר ביודנראט. קווינט נורה בתחילת האקציה ביוני 1942. היודנראט סייע כספית למחתרת ואף שילם שוחד על מנת לשחרר את חבריה.
גטו סלוניקי, יון אפריל, 1941 שבתאי (סבי) שאלתיאל הודח בדצמבר 1942 ובמקומו מונה צבי קורץ, רב יליד גליציה, תושב העיר מ-1933. קורץ גורש לברגן בלזן באוגוסט 1943
גטו פביאניצה, פולין ספטמבר, 1939 בתחילה מונו 3 מנהלים: יהושע אלטר, וולף ילינוביץ' ויעקב לוברנייצקי. בנובמבר 1939 השלשה נשלחו למחנה ריכוז. עו"ד שפירא מונה במקומם שהוחלף על ידי יחיאל רובינשטיין. בקיץ 1942 הוצאו חברי היודנראט להורג.
גטו פיוטרקוב טריבונלסקי, פולין ספטמבר, 1939 משה חיים לאו, רב העיר. לאחר חודש הוחלף בזלמן טננברג (או טננבאום), ראש הקהילה לשעבר, שהוחלף על ידי סגנו שמעון ורשווסקי ב-1941 טננברג ועוד ארבעה חברי מועצה נעצרו לאחר מאסר שליחת מחתרת פולנית איתה היו בקשר. הם נישלחו לאושוויץ.
גטו פינסק, בלארוס יולי, 1941 תחילה מונה דוד אלפר, מנהל גימנסיה "תרבות". הוא התפטר אחריי יומיים והוצא להורג עם חלק מאנשי היודנרט. במקומו מונה בנימין בוקשטנסקי. סגנו היה מוטל מינסקי, שכדובר גרמנית מילא בפועל את התפקיד.
גטו פלונסק, פולין יולי, 1940 אברהם יעקב רמק, נשלח עם משפחתו לאושוויץ בדצמבר 1942
גטו פרוז'ני, פולין יולי, 1941 יצחק ינוביץ, נרצח עם משפחתו בינואר 1943. סגנו היה עו"ד זאב שריידמן. היודנראט תמך בפרטיזנים בכסף ובגדים וסירב להסגיר אותם. הזהיר מפני חיסול הגטו וקרא לתושבים להסתתר או לברוח.
גטו פשמישל, פולין יולי, 1941 ד"ר איגנץ דולדיג וסגנו רכטר נרצחו ביולי 1942 בנסותם למנוע גרוש יהודים. אחריהם מונה יעקב רבהן, לשעבר יו"ר ועד הקהילה.
גטו צ'נסטוחובה, פולין ספטמבר, 1939 לאון (לייב) יהודה קופינסקי, נרצח במרץ 1943
גטו צ'רנוביץ, רומניה אוגוסט, 1941 ד"ר זיגמונד נויברגר
צרפת (אוז'י"ף) נובמבר, 1941 רמון ראול למבר
גטו קובנה, ליטא אוגוסט, 1941 ד"ר אלחנן אלקס, רופא וציוני יחד עם סגנו עו"ד לייב גרפונקל שיתוף פעולה מוגבל, התנגדות לחלק ממעשי הנאצים.
גטו קולוז'וואר, הונגריה אפריל, 1944 ד"ר יוז'ף פישר, נשיא הקהילה הרפורמית
גטו קולומיאה, פולין אוגוסט, 1941 מרדכי הורוביץ, תעשיין, התאבד באוקטובר 1942
גטו קוריץ, פולין ספטמבר, 1941 משה קרסנוסטבסקי, התאבד בהצתת ביתו בספטמבר 1942. גם חבר היודנראט, יואל מארקוש התאבד. שרפת ביתו של קרסנוסטבסקי הייתה סימן להתחלת מרד בו הוצת כל הגטו.
גטו קיילצה, פולין נובמבר, 1939 משה פלץ, רופא, חבר מועצת העיר התפטר בטענה לבריאות לקויה. סגנו, הרמן לוי, תעשיין, כלכלן, חבר מועצת העיר החליף אותו. משה פלץ נספה באושוויץ ביוני 1941. הרמן לוי נרצח עם משפחתו במרץ 1943.
גטו קושינאו, רומניה אוגוסט, 1941 עו"ד שפירו וד"ר גוטמן לנדאו שפירו ברח לבוקרשט במדי קצין רומני ודיווח למנהיגי הקהילה היהודית על הגרושים. חזר לגטו ונורה למוות באחד המשלוחים.
גטו קלושין, פולין דצמבר, 1939 אברהם גמזו, רופא שיניים ופעיל ציוני, נרצח כשסרב לספק רשימות יהודים לגרוש. בספטמבר 1942 נורה חבר היודנראט משה קישלניצקי על ידי מפקד הגטו לאחר שלא סיפק מספיק יהודים לגרוש.
גטו קרמניץ, פולין ספטמבר, 1941 בן ציון כץ נרצח כשסרב להכין רשימת יהודים למשלוח. מחליפו יוניה גרינברג, איש הבונד, סבל מהתמוטטות עצבים. מחליפיו, עו"ד בנימין לנדברג, התאבד, ד"ר ברינפלד ויצחק דיאמנט. היו"ר האחרון היה ד"ר מנדל, לשעבר ראש השירות היהודי.
גטו קרקוב, פולין דצמבר, 1939 בתחילה מונו מרק ביברשטיין, מורה ואיש ציבור, וסגנו וילהאם גולדבלט. במאי 1940, בעקבות ניסיון שוחד שכשל, נעצרו השניים וד"ר ארתור רוזנצוויג מונה במקומם. הוא נעצר לאחר שסירב לשתף פעולה ביוני 1942 ודוד גוטר מונה במקומו. ביברשטיין רימה את הנאצים בכמות האנשים ששלח למחנות. נכלא על ידי הנאצים ולבסוף נרצח בעצמו במחנה פלאשוב.
גטו ראדום, פולין דצמבר, 1939 יוסף דיאמנט היה בתפקיד עד אפריל 1942. לאחר שנשלח לאושוויץ, מונה לודוויג פסמן. בינואר 1943 נשלח פסמן לאושוויץ ונחום שנדרוביץ החליפו. במאי 1943 נשלח שנדרוביץ לאושוויץ.
גטו ראדומסקו, פולין דצמבר, 1939 משה ברגר שהיה ראש הקהילה. במאי 1941 החליף אותו ויקטור גוטשטט שהיה בתפקיד עד ינואר 1943. סגן היו"ר היה יוסף פנסקי. ברגר[7] נרצח ביולי 1943 בצ'נסטוחובה בהיותו מנקה רחובות. גוטשטט[8] ברח בינואר 1943, ערב האקציה השנייה ונרצח. לפני בריחתו הזהיר גוטשטט את חברי השומר הצעיר מפני האקציה הקרבה והם נמלטו מהגטו.
גטו רובנה, פולין ספטמבר, 1941 ד"ר משה ברגמן וסגנו עו"ד לאון סוחרציק התאבדו. במקומם מונה חיים רסנר.
גטו רוהאטין, פולין אוגוסט, 1941 שלמה אמראנט שהיה חבר בוועד הקהילה היהודית בעיר לפני הכיבוש הנאצי. אמראנט נרצח בעת חיסול הגטו ביוני 1943. כנראה כלל חברי היודנראט נרצחו.
גטו רווה רוסקה, פולין יוני, 1941 שוויצר הגורם הדומיננטי ביודנראט היה עו"ד ד"ר יוסף מנדל. מנדל נכלא בכלא הגטו ונפטר ממחלת הטיפוס בדצמבר 1941.
גטו ריגה, לטביה אוגוסט, 1941 עו"ד מיכאל אלישיב שעמד בעבר בראש ארגון היהודים הלוחמים לעצמאות לטביה
גטו שאוולי, ליטא ספטמבר, 1941 מנדל לייבוביץ, עמד בראש לוחמי החזית היהודיים בצבא הליטאי, נהרג בהפצצה סובייטית על העיר. בקיץ 1942 הצטרפו 2 חברי היודנראט, אהרון כץ וברל קרטון למשלוח אקציית הילדים ונספו יחד איתם.
גטו שדליץ, פולין אוגוסט, 1941 ד"ר הנריך לבל, רופא ומנהל בית החולים בגטו

גורלם של אנשי היודנראטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסקר שבוצע על ידי ישעיה טרונק, לגבי גורלם של חברי היודנראטים במזרח אירופה, עולה כי קרוב ל-80% מחברי הידנראטים נספו לפני האקציות הגדולות או במהלך הגירושים להשמדה. להלן החלוקה כפי שעולה ממחקרו:

גורלם של אנשי היודנראט מספרם המוחלט אחוזים
ויתרו על תפקידם 21 2.9
הוצאו או נאסרו 13 1.8
נרצחו לפני הגירושים להשמדה 182 25.3
מצאו את מותם בזמן הגירוש להשמדה (נרצחו במקום או גורשו ונספו) 383 53.2
התאבדו 9 1.2
מתו מוות טבעי 26 3.6
נשארו בחיים 86 12.0
סך הכל 720 100

קיימות עדויות שונות שרצח אנשי היודנראטים נעשתה על פי הנחיות מפורשות. כך לדוגמה על פי תעוד[9] של רוברט קובאלק, בגטו לובלין:

”הרמן וורטהוף ירה אישית בד"ר מארק אלטן, בשמאי גראייר ובמונייק גולדפרב, מפקד המשטרה היהודית בגטו. הם נהרגו לפי פקודתו האישית של אודילו גלובוצניק, אשר הורה, כי בזמן חיסול הגיטאות יש לחסל את יו"רי היודנראטים, מפקדי המשטרות היהודיות והנאמנים העיקריים בגטאות, כיוון שהם היו עדים לשחיתות בקרב אנשי ה-SS.”

על פי מגוון רחב של מקורות, עשרות מיושבי הראש וחברי יודנראטים בחרו להתאבד, לעיתים יחד עם נשותיהם ומשפחתם. בגטו ורשה, התאבד ביולי 1942, ראש היודנראט אדם צ'ארינקוב בבליעת כמוסת רעל, כשנדרש למסור ליד הגרמנים את ילדי גטו ורשה. לאחר מותו נלקחו ילדי הגטו, ובין היתר ילדי בית היתומים שניהל יאנוש קורצ'אק אשר החליט ללכת גם הוא עם הילדים לטרבלינקה ולמות עימם למרות שהגרמנים נתנו לו אפשרות לעזוב. בגטו ברזה קרטוסקה, באוקטובר 1942, התאבדו יעקב שלוסברגר יחד עם רוב (לפי מקורות שונים - כל) חברי היודנראט במהלך פגישתם האחרונה, לפני האקציה[10].

עדויות נוספות על גבורתם של ראשי יודנראטים שבחרו שלא לפעול לפי הוראת הגרמנים ושילמו על כך בחייהם ובחיי משפחתם: ד"ר ברגמן, ראש יודנראט רובנה, התאבד אחרי שסירב למסור יהודים; קרסנוסטבסקי, ראש יודנראט קוריץ, התאבד אחרי שסירב למסור יהודים; עורך דין ויילר, ראש יודנראט ולודימייז, התאבד אחרי שסירב למסור ילדים; יהושע אייזקיסון, ראש יודנראט ברונביצ'ה, נרצח כי סירב למסור ילדים לידי הנאצים; שאול טרוצקי, יודנראט וילנה, נורה כי סירב לשתף פעולה ולמסור יהודים; זליקוביץ פרנס, יונדראט לבוב, נורה כי סירב לשתף פעולה ולהכין רשימות; גצל שוורצמן, ראש יודנראט טוצ'ין, הוביל את הגטו למרד, ונרצח בעינויים; פרמלומטר אליעזר, ראש יודנראט מלאווה, נורה כי סירב למסור יהודים; עורך דין לם מיכאל, ראש יודנראט סטניסלבוב, נרצח כי סירב למסור יהודים; מחליפו מרקוס גולדשטיין, נורה גם הוא כי סירב למסור יהודים; בן ציון כץ, ראש יודנראט קרמניץ, נרצח כשסירב לשתף פעולה; אהרון כץ וברל קרטן,יודנראט שאוולי, הצטרפו לאקציית הילדים ונשלחו איתם.

תהליכים בתדמית היודנראטים בתודעה הישראלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שנחקק ב-1950 איפשר להעמיד לדין יהודים, תושבי ישראל, שהואשמו על מעשיהם בתקופת השואה. סך הכל הואשמו כ-30–40 איש, רובם זוכו או שיצאו בעונשים קלים, יחסית למעשים שהואשמו בהם. משפטים אלו הופסקו לחלוטין בעקבות פסק דינו של השופט משה לנדוי בעניין הירש ברנבלט, סגן מפקד המשטרה היהודית בגטו בנדז'ין, ב-1963 שפסק ש"אין על בית המשפט לפסוק בוויכוח הגדול הניטש"[11].

משפט ישראל קסטנר (שלא היה בעצמו איש יודנראט) ב-1954, הלהיט את הוויכוח הציבורי בנושא אחריות היודנראטים.

כבר בשנת 1947 הזמין נתן אלתרמן את אבא קובנר אליו, ושאל אותו על תולדות גטו וילנה ותפקידו במרד. אלתרמן הגיב במשפט: "לו אני בגטו, הייתי עם היודנראט"[12]. ב-1954 אלתרמן הביע את דעתו במדור הטור השביעי בעיתון דבר ביצירתו "יום הזיכרון והמורדים[13][14]", בביטוי "גיבורי השתדלנים והפרנסים". הביטוי והיצירה עוררו ויכוח ציבורי נוקב בין אלתרמן מחד ובין רבים כמו דוד כנעני וכן מנהיגי היישוב, כגון משה כרמל וישראל גלילי, וממנהיגי המרידות בנאצים (יצחק צוקרמן, טוביה בוז'יקובסקי ואחרים) מאידך[15]. אלתרמן בטור השביעי ("שתי דרכים", "טיב האשמה", "נימת הדיון") ובספרו "על שתי דרכים", כרמל במאמר בעיתון למרחב[16], בוז'יקובסקי במאמרו "בין השיר והפרוזה" בעיתון על המשמר[17] וכנעני במאמר "כאור יהל" ב'על המשמר'[18].

אורי צבי גרינברג היה מהתומכים בדעותיו של אלתרמן[19], וקרא להימנע מלבקר את אנשי היודנראטים והמשטרה היהודית[20].

משפט אייכמן ב-1961 המשיך את הוויכוח לגבי אחריותם של חברי היודנראטים. כך למשל, בנימין מורמלשטיין לא הוזמן להעיד במשפט, חרף היכרותו האישית עם אייכמן. עדים במשפט רצו לספר גם על תפקידיהם של ראשי היודנראטים, אולם התובע, גדעון האוזנר, החליט שלא להעלות את תפקודם במשפט, בטענו "זה יהיה משפטו של הרוצח, לא של קורבנותיו"[21].

לאחר משפט אייכמן הייתה חנה ארנדט לנושאת ההאשמה לגבי שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים. ארנדט, אינטלקטואלית והוגת דעות מהידועות בעולם, יצאה למעשה נגד "שתי הדרכים", הן נגד דרך היודנראטים והן נגד דרך ההתנגדות האקטיבית. היא טענה ששיתוף הפעולה של היודנראטים היה מרכיב חשוב בתהליך ההשמדה[22]. היא עצמה ודעותיה הותקפו באופן אישי[23]. ארנדט ביססה את דעותיה על מחקריו של ראול הילברג, חוקר שואה מהמשפיעים ביותר, ועם זאת שנוי במחלוקת[24], שמחקריו התבססו בעיקר על מסמכים גרמניים[25]. מחקרים מאוחרים, התומכים בדעותיה של ארנדט, מותקפים בטענה, שהם מתעלמים ממחקרים היסטוריים עדכניים, מחקרים המציגים את התמונה המורכבת של דרך היודנראטים[26]. תשובות מפורטות לטענותיה של ארנדט ניתנו על ידי המשפטן הבינלאומי, יעקב רבינסון, בספרו "העקוב למישור".

בשנת 1977 הוקדש הכינוס הבינלאומי השלישי של יד ושם לדמות ההנהגה היהודית בשואה. קדם לכינוס פרסום מחקרו פורץ הדרך של ישעיהו טרונק אודות היודנראטים במזרח אירופה. בכנס הוצגו מחקרים עדכניים של טרונק, וויס, לוין, ארד, יוסף מכמן ואחרים. ההרצאות בכנס הדגישו את הרבגוניות של תגובות היודנראטים למהלכי הגרמנים, ואת הצורך בהימנעות ממבט הומוגני, אחיד על היודנראטים כמכלול אחד. תפיסה חדשה זו הובלטה בשאלתו של גידעון האוזנר להילברג (שהשתתף בכנס):

"מדוע הרשעת... בצורה אכזרית וחריפה כל כך, בלא ללמד זכות גם את אותם שהשתדלו לפעול כמיטב יכולתם למען הכלל, מדוע השיפוט המכליל והמרשיע הזה?".

למרות המחקר ההיסטורי העדכני בו מוצגת תופעת היודנראטים על כל מורכבותה, כולל צדדיה ההירואיים והטרגיים, עדיין בקרב הציבור בישראל רווח השימוש במילה "יודנראט" כמילת גנאי פוליטית. כך למשל כתב נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט בן דוד, בשנת 2008, בפסק דין בתביעת דיבה של אדם שכונה "יודנראט"[27]:

"השוואת מעשיו ודעותיו, לאלה של אנשי היודנראט, שפעלו באופן מודע ורציני לסייע בידי הנאצים, לא נועדה לטעמי לקדם כל תכלית פולמוסית אמיתית ... כאן יש לזכור כי בתודעה הלאומית שלנו נחרת שמם של אנשי היודנראט לדראון עולם והם מהווים דוגמה צורבת לבוגדנות לאומית שפלה מדעת שאין לה אח ורע. על חברי היודנראט ודומיהם נהוג לומר כי מכרו נפשם לשטן."

פסק דין זה ספג ביקורת על כך שהיודנראטים הפכו לכלי משחק בשדה הפוליטי העכשווי, ללא יכולת מענה[28]:

"במסגרת רשימה זו, נרצה להתמקד ב"שחקן" נוסף, שחקן "פאסיבי" ששולב במסגרת ההליך המשפטי דנן – היודנראט. שחקן רביעי זה, נרצה להראות, הושתק. קולו של שחקן זה לא נשמע, לא על ידי מי מהצדדים לדיון, לא על ידי עדים – שלא העידו בעניינו - לא על ידי בית המשפט. "שחקן" נוסף זה שולב כחלק מטיעון רטורי שנועד לבסס "קונטקסט היסטורי" לביקורתו הפוליטית של סטיבן פלאוט על עמדותיו ומעשיו של ניב גורדון ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני...פסיקתו של בית המשפט ביחס להשוואה זו, הניבה... הכרעה משפטית הכוללת בחובה קביעות היסטוריות חד - משמעיות ביחס לחברי מועצות היהודים באירופה הכבושה על ידי הנאצים, ביחס לאופי ולמהות מעשיהם, ביחס לדרך בה נזכרים הם במסגרת הציבוריות הישראלית. קביעות היסטוריות-פוליטיות נחרצות אלה היו תוצר מהלכיהם וקולם של שלושת ה"שחקנים" במשפט; קביעות אלה השתיקו את קולו של היודנראט והפכו את זכרונו ואת לקחו לחד-ממדי... השתקה זו ראויה לעיון ולדיון הן בשל משמעותה המשפטית והן בשל משמעותה לזכרונה הקולקטיבי של השואה בישראל."

כבר ב-1964, בית המשפט העליון, בהרכב יצחק אולשן, נשיא ביהמ"ש העליון, לנדוי וכהן בסרבם לשפוט, בפלילים ובאופן מוסרי, את פעילות "משתפי הפעולה", כתבו[29]:

"תהיה זו התנשאות והתחסדות מצדנו - מצד מי שמעולם לא עמד במקומם של אלה, ומי שהצליח להימלט משם, לעשות אמת זו עילה למתיחת ביקורת על אותם 'אנשים קטנים', שלא התעלו לרמת מוסר עילאית, בהיותם נרדפים עד צוואר על ידי שלטון, שמטרתו הראשונה הייתה למחות את צלם האדם מעל פניהם ... אין ליחס למחוקק כוונה לדרוש רמת התנהגות, שאין הציבור יכול לעמוד בה, ומה גם שאנו עוסקים בהלכות שנקבעו על ידיו בדיעבד. ובל נשלה את עצמנו שאם מעשים שנעשו שם על ידי אחים נרדפים יישפטו בפלילים לפי אמות מידה של המוסר הצרוף, תוקל המועקה שבלב על המכה הנוראה שהוכה עמנו ... אדם קרוב אצל עצמו ואצל בני משפחתו, ואיסורי החוק הפלילי, כולל החוק לעשית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות".

תעוד פעולותיהם של היודנראטים בפולין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארכיון היהודי ההיסטורי בוורשה [ZIH] שמורים שני אוספים של תכתובת ראשי היודנראטים עם ארגוני הג'וינט והיס"ס. האוספים מונים אלפי מסמכים בהם מכתבים, דוחות תקציב ודוחות סוציאליים המעידים על תפקוד היודנראטים במאות גטאות ברחבי פולין בשנים 1940–1942. המכתבים כתובים בשפות הפולנית והאידית, חלקם מודפסים וחלקם כתובים בכתב יד. מכתבים אלו טרם תורגמו לעברית או לשפה אחרת כל שהיא.

במרץ 2016, בעקבות שיתוף פעולה בין ארכיון הג'וינט והארכיון היהודי בוורשה פורסם אוסף המכתבים עם הג'וינט באתר הארכיון של הג'וינט והוא נגיש לציבור. האוסף מונה אלפי מכתבים. אוסף המכתבים עם ארגון היס"ס טרם פורסם לציבור.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ישעיה טרונק, יודנראט - המועצות היהודיות במזרח אירופה בתקופת הכבוש הנאצי, הוצאת יד ושם, 1972
  • אהרון וייס, בירורים בשאלת מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה, יד ושם-קובץ מחקרים י"ב, עמודים 243–266, 1978
  • רות בונדי, אדלשטיין נגד הזמן, הוצאת זמורה ביתן, 1981
  • לייב גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, הוצאת יד ושם, 1959
  • אליעזר ירושלמי, פנקס שאבלי - יומן מגיטו ליטאי (1941–1944), הוצאת מוסד ביאליק, 1958
  • תום שגב, המיליון השביעי - הישראלים והשואה, הוצאת כתר, 1991
  • נתן אלתרמן, על שתי דרכים - דפים מן הפנקס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989
  • יעקוב רביסון, העקוב למישור: יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי, הוצאת מוסד ביאליק, 1965
  • נחמן בלומנטל, דרכו של יודנראט - תעודות מגטו ביאליסטוק, הוצאת יד ושם, 1962
  • נחמן בלומנטל, תעודות מגטו לובלין - יודנראט ללא דרך, הוצאת יד ושם, 1967
  • דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית 1933 1945, עורך: ישראל גוטמן, הוצאת יד ושם, אפריל 1977
  • נתן עק, עיון מחודש בקיטרוג על רבה של קהילת סאלוניקי, ידיעות יד ושם 34, ה'תשכ"ה, עמ' 5–11.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יודנראט בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ הוראות היידריך בדבר מדיניות ונקיטת פעולות כלפי היהודים
  2. ^ בימי שואה ופקודה, האוניברסיטה הפתוחה, מקראה, חלק ג, יחידה 7, פרק 10.3 (כתב דן מכמן), עמ' 27: המושג "יודנראט" נזכר לראשונה בהיסטוריה ככל הנראה בהחלטה של מועצת עיריית נירנברג מיום 18 ביוני 1419 נגד התיישבות בלתי חוקית בעיר. המושג נזכר לראשונה תחת השלטון הנאצי ב"הצעת טיוטה לחוק להסדרת מעמדם של היהודים", שהייתה בהכנה בחודשים מארס-אפריל 1933, ולפיה אמור היה לקום "איגוד של היהודים בגרמניה", תחת פיקוח של "פולקסווארט" (Volkswart) ממונה מטעם ראש הממשלה "לשם הגנת העם הגרמני מפני סכנת היהדות", ובראש האיגוד הייתה צריכה לעמוד "מועצת יהודים" (יודנראט) ובה עד 25 חברים. אולם ההצעה לא יושמה.
  3. ^ על מינוי היודנראט בגטו לובלין
  4. ^ על מינויו של ד"ר אלקס לראש היודנראט בגטו קובנה
  5. ^ בהתאם להגדרות "אנציקלופדיית הגטאות של יד ושם"
  6. ^ גלמבוקיה (Głębokie), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
  7. ^ משה ברגר, באתר גני
  8. ^ ויקטור גוטשטט, באתר גני
  9. ^ קובאלק - גטו לובלין
  10. ^ יעקב רובינסון, העקב למישור, עמ' 167
  11. ^ ע"פ 77/64 הירש ברנבלט נ' היועץ המשפטי לממשלה
  12. ^ תום שגב, המיליון השביעי, עמ' 277
  13. ^ יום הזיכרון והמורדים
  14. ^ נתן אלתרמן, יום הזכרון - והמורדים, דבר, הטור השביעי, 30 באפריל 1954
  15. ^ דן לאור, רחל סטפק, הפנקס הרביעי: נתן אלתרמן כותב על משפט גרינוולד-קסטנר, שואה ואנטישמיות במחקר ובשיח הציבורי: ספר יובל לדינה פורת, יד ושם ואוניברסיטת תל אביב, 2015, עמ' 137 - 179
  16. ^ משה כרמל, תהומות לרגליו של הדור, למרחב, 8 ביולי 1955
  17. ^ טוביה בוז'יקובסקי, בין השיר והפרוזה, דבר, 18 ביוני 1954
  18. ^ דוד כנעני, כאור יהל, על המשמר, 14 במאי 1954
  19. ^ יחיעם, יץ, בין אידיאולוגיה לפוליטיקה, באתר הארץ, 5 במרץ 2001
  20. ^ בראיון ב"זמנים" 15/7/1955
  21. ^ יחיעם ויץ, אייכמן בתא זכוכית, בן-גוריון במקדש בודהיסטי, באתר הארץ, 23 בינואר 2009
  22. ^ חנה ארנדט, רבו העדויות על מרידת הגטאות - ועזרת 'מועצות היהודים' נשארת נסתרת, הארץ, מתוך הספר "אייכמן בירושלים", 23 באפריל 1963
  23. ^ תום שגב, המיליון השביעי עמוד 338
  24. ^ דינה פורת, פרשת הילברג: מורדים בעל כורחם, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2012
  25. ^ ההיסטוריוגרפיה של השואה, עמ. 1-2, יד ושם
  26. ^ יחיעם ויץ, העובדות שביסוד הזיכרון, עיונים בתקומת ישראל 13, כרך 13, (2003) עמ' 446-447
  27. ^ ע"א (נצרת) 1184/06, 1196/06 סטיבן פלאוט נ' ניב גורדון, 27 בפברואר 2008
  28. ^ ליאורה בילסקי, חמדה גור-אריה,"בזכות המבוכה" - ה"יודנראט" במבוך המשפט הזיכרון והפוליטיקה
  29. ^ חנה יבלונקה, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם: היבט נוסף לשאלת הישראלים, הניצולים והשואה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יודנראט&oldid=40045945"