התנועה הלבנה
התנועה הלבנה (ברוסית: Бѣлое движенiе/Белое движение, כמו כן הרעיון הלבן (Белая идея) והמטרה הלבנה (Белое дело) שמתייחסים לאותה התנועה) הייתה התנועה צבאית-פוליטית של כוחות פוליטיים שונים שהתאחדו בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה (1918–1923) כנגד הבולשביקים במטרה להורידם מן השלטון, והמשיכו בהתנגדות להם אחר כך. התנועה הייתה התנועה האנטי-בולשביקית הגדולה, ושלא כמו תנועות לאומיות דמוקרטיות שנאבקו בבולשביקים, היא דגלה בעיקרון "רוסיה הגדולה, מאוחדת ובלתי ניתנת לחלוקה", ובאנטי קומוניזם.
הביטוי עצמו נוצר ברוסיה הסובייטית ובשנות ה-20 נכנס לשימוש בין גולים רוסיים. שמה של התנועה הלבנה, נגזר משימוש בלבן כצבע מתנגדי המהפכנים בזמן המהפכה הצרפתית בהיותו דגל בית בורבון הצרפתי.
יש מספר סימנים מזהים המבדילים את התנועה משאר התנועות האנטי-בולשביקיות בתקופת מלחמת האזרחים:
- התנועה הייתה מאורגנת צבאית ופוליטית כנגד השלטון הסובייטי ושותפיו, והתנגדה לכל שיתוף פעולה איתו.
- התנועה דגלה בהעדפת שלטון יחיד על שלטון קבוצתי בתקופת המאבק, והעדפת השלטון הצבאי על פני האזרחי. השלטונות הלבנים אופיינו באי הפרדת רשויות ברורה, כאשר ארגונים נבחרים לא שיחקו תפקיד או הוגבלו לתפקיד מייעץ בלבד.
- התנועה טענה למקורותיה ברוסיה טרם מהפכת פברואר ומהפכת אוקטובר בניסיון ליצור לגיטימיות לשלטונה על המדינה כולה.
- קבלת אלכסנדר קולצ'ק כשליט כל רוסיה על ידי ממשלות לבנות שונות אופיינה ברצון לאחד תוכניות פוליטיות ושיתוף הפעולה הצבאי. בעקבות זאת אוחדו בתנועה יישובים חקלאים, תנועות פועלים, תנועות לאומיות ומספר תנועות נוספות.
- סמלי התנועה היו אחידים: דגל לבן-כחול-אדום, סמל הנשר הדו-ראשי, המנון הצאר כהמנון רשמי.
ההקמה האידאולוגית של התנועה התחילה בטווח הזמן שבין אביב 1917 לפרשת קורנילוב באותה השנה, והקמתה הארגונית התרחשה אחרי מהפכת אוקטובר וחיסול האספה המכוננת. למעשה התנועה הוקמה לאחר מהפכת אוקטובר ובמהלך פיזור האספה המכוננת הרוסית, וסיימה להתגבש לאחר קבלת קולצ'ק בתור השליט העליון של רוסיה על ידי מרכזי התנועה בצפון, צפון-מערב ודרום שטח רוסיה טרם המהפכה.
הקמה וזיהוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]המשתתפים באירועים לא היו תמימי דעים לגבי תחילתה של התנועה: חלקם טענו כי הוקמה באביב ואחרים בקיץ 1917. פאבל מיליוקוב טען כי התנועה נוצרה בקיץ אותה השנה כחזית אנטי-בולשביקית אחידה וכללה גוון תנועות בין סוציאליסטים לקדטים. לעומתו גנרל אנטון דניקין ראה בתחילת התנועה את כנס הקצינים שנערך במאי אותה השנה במוגילב במהלכו גנרל אלכסייב תבע את עקרונה: "להתחיל בהצלת המולדת!". אחרים רואים נקודת ראשית בפרשת קורנילוב שמשתתפה היו למנהיגי התנועה בדרום רוסיה. יש גם הדעה הגורסת כי התנועה התחילה עם הגעתו של גנרל אלכסייב לנהר דון ב-15 בנובמבר 1917.
רוב החוקרים רואים במהפכת אוקטובר כקו פרשת המים בהעברת מיקוד התנועה במניעת התפוררות המדינית לנושא האנטי-בולשביקי שבעקבות כך גם קיבלה לשורותיה כוחות מנוגדים ואף עוינים[דרושה הבהרה].
עם תחילתה של מלחמת האזרחים, התנגדה התנועה לא רק לבולשביקים אלא גם לכוחות הירוקים והספרטיים. בכך התפצלה התנועה לכלל-רוסית (כוחות הנלחמים אחד כנגד השני על השלטון במדינה) ולאזורית (במהלכה הלבנים פעלו גם נגד הכוחות הלאומיים שניסו להתנתק מרוסיה). כמו כן, עם תחילת הלוחמה הצטרפו אליה בעלי אדמות ונכסים שנושלו מרכושם שהולאם בעקבות כיבוש השטחים על ידי הכוחות האדומים והנהגת האידאולוגיה הסוציאליסטית.
משתתפי התנועה כונו "הגוורדיה הלבנה" או "הלבנים" ולא נכללו ביניהם אנרכיסטים, ירוקים ולאומניים לא רוסיים. עיקר משתתפיה היו קציני הצבא הרוסי, כשהקצינים הזוטרים השתייכו לפני כן ברובם לאיכרים.
הנהגת התנועה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילתה עמדו בין ראשי התנועה הגנרלים של צבא האימפריה הרוסית:
- לאוור קורנילוב - גנרל חיל הרגלים.
- מיכאיל אלכסייב - גנרל חיל הרגלים.
- אלכסנדר קולצ'ק - אדמירל, השליט העליון של רוסיה (מ 1918)
- אנטון דניקין - גנרל-לייטננט המטה הכללי
- פיוטר קרסנוב - גנרל חיל פרשים
- אלכסיי קאלדין - גנרל חיל פרשים
- ייבגני מילר - גנרל-לייטננט
- ניקולאי יודניץ' - גנרל חיל רגלים.
- ואסילי בולדירב - גנרל-לייטננט
- מיכאיל דיטריכס - גנרל-לייטננט
- איוון רומנובסקי - גנרל-לייטננט
- סרגיי מרקוב - גנרל-לייטננט ואחרים
לאחר מכן הצטרפו אליהם אלו שקיבלו דרגות גנרליות בזמן מלחמת האזרחים:
- מיכאיל דרוזדובסקי - גנרל-מיור
- ולדימיר קאפל - גנרל-לייטננט
- אלכסנדר דוטוב - גנרל חיל פרשים
- יעקוב סלאש'ב-קרימסקי - גנרל-לייטננט
- אנדריי באקיץ' - גנרל-לייטננט
- אנדריי שקורו - גנרל-לייטננט
- גריגורי סמיונוב - גנרל-לייטננט
- רומן פון אונגרן-שטרנברג - גנרל-לייטננט ברון
- בוריס אננקוב - גנרל-מיור
- פאבל ברמונדט אוואלוב - גנרל-מיור דוכס
- ניקולאי סקובלין - גנרל-מיור
- קונסטנטין סאחארוב - גנרל-מיור
- ויקטורין מולצ'אנוב - גנרל-מיור
כמו כן בהמשך הצטרפו גם כאלו מן הדרגות הבכירות שלא היו בתנועה מתחילתה:
- פיוטר וראנגל - ראש הצבא הרוסי בחצי האי קרים בהמשך המלחמה, גנרל-לייטננט, ברון
- מיכאיל דיטריכס - גנרל-לייטננט מפקד חיל הזמסטבו
התקבעות השם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לראשונה בהיסטוריה של רוסיה שמם של "לבנים" ניתן להם במהלך קרבות אוקטובר במוסקבה במהלכם סטודנטים-מתנגדי הבולשביקים שמו על כתפיהם פס לבן כסימן מזהה. הם גם הראשונים שנקראו "הגוורדיה הלבנה" (כנגד "הגוורדיה האדומה" של הבולשביקים). השם נתפס על ידי הבולשביקים ובהמשך צירוף "לבנים" הוצמד לכל מי שנלחם נגדם בתוך ומחוץ לגבולות האימפריה הרוסית. לפי ההיסטוריון פלדמן, הבולשביקים גם ניסו לנצל את הקשר של הצבע הלבן למונרכיה, על אף שהלבנים לא כינו את עצמם כמונרכים במהלך המלחמה. הבולשביקים לא השתמשו בקשר ההיסטורי הזה לתעמולה אך העניין היה ידוע היטב באותה עת ושימש את הבולשביקים לצרכיהם.
מטרות ואידאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אם בגלות בעיני רבים מן הגולים, ביניהם וראנגל ונסיך פיוטר דולגורוקוב, מטרות התנועה אוחדו עם מטרות מדיניות ופטריוטיות, בזמן מלחמת האזרחים המטרה שהוכרזה הייתה ביטול השלטון הבולשביקי והקמת שלטון דיקטטורה צבאית עם חוק מתקופת האימפריה הרוסית בהכנסת שינויים שהוכנסו על ידי הממשלה הזמנית בהתאם לרוח התנועה הלבנה וחוקי "היישויות המדיניות" שבשטח האימפריאלי לשעבר. לקוזאקים הובטח שימור עצמאותם עם הקמת מוסדות שלטון ויחידות צבאיות. אוקראינה, קווקז ועבר קווקז נכללו באופציה ל"אוטונומיות אזוריות" במסגרת שלמות טריטוריאלית. סלוגן הלבנים היה "חוק וסדר"
רוב התנועה תמכה בעמדות דמוקרטים חוקתיים ושילובם עם סביבת קצינים עיצב את עמדות התנועה. תומכי המונרכיה והמאות השחורות היו במיעוט ולא היו במוקדי ההחלטות. לפי הגנרל דניקין, בין הקצינים היו רבים תומכי המונרכיה אך הם לא התעסקו בפוליטיקה. קומוץ' הורכב מאס ארים. לפי סלאש'ב-קרימסקי שעמד בראש ההגנה על חצי האי קרים בחורף 1920 המנהיגים תמכו בדעות דמוקרטים חוקתיים וברית 17 באוקטובר בעוד החיילים הפשוטים השתייכו למנשביקים ואס ארים.
המנהיגים ראו עתיד המדינה בשלטון העם, ביטול אי שוויון מעמדי, שוויון כולם בפני החוק ועם זאת תלות המציאות הפוליטית של לאומים שונים בהתאם לתרבותם ומסורות היסטוריות שלא היה יכול שלא לסתור חלק מן הפרמטרים האחרים.
המנהיג העליון, קולצ'ק, ראה חשיבות עליונה בבחירות כלליות ועבודה תקינה של עיריות וזמסטבו שאיפה ראשונית אחרי ניצחון על הבולשביקים. כינוס האספה המכוננת, לפיו, היה חייב להידחות עד לניקוי מלא מבולשביקים ויצירת סדר כשבמקרה של כינוס מוקדם יותר קולצ'ק התחייב לפזר אותה בכוח. הדבר תואם ברובו את "תוכנית ביחוב" שנכתבה בזמן מאסר רבים מן הקצינים בעקבות פרשת קורנילוב.
רק במחנה הימני של התנועה דגלו בהחזרת המונרכיה אך כוחות של צבא אסטרחן והצבא הדרומי שדגלו בעמדה זאת באופן גלוי הובסו בסתיו 1918.
קוזאקים היו הכוח המאורגן ביותר בתנועה ברמה הצבאית אך היה קשה לגייסם מחוץ לאדמות שהם ראו את עצמם כבעליהם.
אידאולוגיה דתית של התנועה הלבנה הסתמכה על אנשי הכמורה האורתודוקסית והתנגדות נחרצת לאתאיזם בו דגל השלטון הבולשביקי.
במדיניות חוץ התנועה שאפה לקיים את כלל החובות לפי ההסכמים שנחתמו עם מדינות בעלות הברית.
מה שגרם לכישלון התנועה פרט להפסדים בשדה הקרב היו מספר גורמים:
- בעקבות סירובה העיקש לשקול רפורמה אגררית (עקב בעלי אדמות שנושלו מהם) הביא לביטול תמיכת התנועה על ידי האיכרים
- הטיפול באי-הציות ובהתמרמרות בקרב האיכרים גרע משאבים יקרים מאוד אשר היו דרושים בחזיתות
- שליטת האדומים באזורים המרכזיים ברוסיה בשטח רציף והתמיכה האיכרית הגדולה שקיבלו הביאו אותם ליתרון של עשרה לאחד בכמות החיילים ודחק את התנועה הלבנה וכוחותיה לקצוות המדינה והקשה על התקשורת בין צבאותיה (שמלכתחילה לא הצליחו ליצור חזית צבאית אחידה)
יחידות ופעולות צבאיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הצבא הלבן
- ערך מורחב – מלחמת האזרחים ברוסיה
"הצבא הלבן", "הכוחות הלבנים" או "הגוורדיה הלבנה" שהיו הכוח הצבאי של התנועה הרכיבו קבוצות שונות בעלות אידאולוגיות שונות שנלחמו תחת פיקודם של מפקדים שונים, והמכנה המשותף לכולן הייתה הלוחמה נגד בולשביקים. הצבאות הללו נלחמו במספר חזיתות:
חזית צפון קווקז, קובאן ושטח בשליטת הקוזאקים של דון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגרעין של ההתנגדות הצבאית של התנועה נהיה צבא המתנדבים שהוקם בתחילת 1918 בנובוצ'רקסק על ידי גנרלים קורנילוב ואלכסייב שהתחיל לפעול בשטחי דון וקובאן. לאחר מות קורנילוב בקרב הראשון על יקטרינודאר הפיקוד עבר לדניקין. עם תחילת המרד האנטי-בולשביקי צבא המתנדבים כובש את יקטרינודאר ומשתלט על אזור קובאן ובחורף משתלט גם על צפון קווקז.
אז הוא גם מתאחד עם חיל דון הגדול לכוחות המזוינים של דרום רוסיה ובאביב 1919 משתלט על קרים, ומתקדם צפונה כך שעד לסתיו אותה השנה כובש את וורונז' ואוריול ומתקדם לעבר טולה. בעקבות הסכם עם פילסודסקי לפיו יתחיל בהתקפה מתואמת מכיוון פולין לעבר מוסקבה דניקין ציפה לפתוח שתי חזיתות כנגד הצבא האדום אך בעקבות פריצת הקודים של הכוחות והצבא האדום פילסודסקי חתם על הפסקת לחימה עם הבולשביקים וכוחות נסטור מאכנו האנרכיסטיים תקפו את צבא המתנדבים באזור אומן ובהמשך פירקו את עורף הלבנים וסיכלו בכך מתקפה על מוסקבה ואילצו אותם לסגת לקרים שב-1920 היה גם השטח האחרון בו שלטו תומכי התנועה על שטחה של רוסיה האימפריאלית לשעבר. לאחר שבולשביקים שוב חתמו על הסכם שביתת נשק עם הפולנים והצטרפות נוספת של מאכנו לכוחות האדומים ופריצת כוחותיו לתוך חצי האי בין הכוחות של צבא וראנגל.
בעקבות השתלטות האדומים כ-150 אלף איש עזבו את קרים בספינות לאיסטנבול.
חזית אוראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]צבא אוראל שהוקם באפריל 1918 על ידי הממשלה הצבאית האוראלית הוקמה מקוזאקים של אוראל לחמה בשטח אובלסט אוראל (כעת צפון מערב קזחסטן), פובולז'יה ודרום הרי אוראל וניסתה באופן לא עקבי ליצור קשר עם כוחותיו של דניקין.
בהתקדמות הכי גדולה שלו הגיע עד לפאתי אוראלסק הצליח לעבור בעורף האדום באזור לביש'נסק אך בעקבות כוחות אדומים רבים נאלץ לסגת. חלק מן הכוח המתין לכוחותיו של דניקין מאזור קווקז שלא הגיעו ונתפס על ידי האדומים והחלק הקטן עזב שטח רוסיה דרך פרס.
חזית נהר וולגה, נהר קאמה וסיביר (החזית המזרחית)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשטחים הללו פעלו כמה כוחות צבאיים שתמכו בתנועה הלבנה: צבא העם שהוקם על ידי קומוץ' וצבא סיביר שהוקם על ידי הממשלה הזמנית הסיבירית של וולוגודסקי שניהם בתמיכת בתמיכת הגיס הצ'כוסלובקי שהתמרד נגד שליחתו כשבוי לכוחות הגרמניים. בינואר 1919 הוקם הצבא המערבי הנפרד. כמו כן מאז אוקטובר 1918 מחיל קוזאקים של אורנבורג אורגן צבא אורנבורג הנפרד שבמאי 1919 יחד עם הקבוצה הדרומית התארגנה לצבא הדרומי.
צבא העם מאז הקמתו ביוני 1918 כבשהתחילה את סיזראן, כבש את סימבירסק כנגד כוחות אדומים גדולים יותר. באוגוסט הצבא כבש את קאזאן ושלט על אופה. מנהיג הצבא קאפל הצליח לתפוס בקאזאן את עוצר הזהב של האימפריה הרוסית וניסה להעבירו לצורכי התנועה.
לאחר ההצלחות הגיוס של כוחות חדשים לצבא העם נכשל גם בקרב הפועלים אך בעיקר בין איכרים.
צבא סיביר הוקם ב-1918 ותחילה כבש את מאריינסק, צ'ליאבינסק ונובוניקולאיבסק.
לאחר איחוד צבא סיביר וצבא העם שבא בעקבות איחוד מנהלי בספטמבר 1918 הכוחות התקדמו עד לפרם. אך הצבא המערבי שהצליח להתקדם מאז הקמתו עד מרץ עד לאופה, אקטיובינסק ואורנבורג ספג מתקפת נגד מן הצבא האדום בסוף אפריל, פגיעה בעורף ואילץ ארגון מחדש של שלושת הצבאות ביולי 1919.
הכוח המאוחד הצליח להדוף את הצבא האדום מעבר לנהר טובול אך לא הצליח להיכנס לעורף ובסתיו אותה השנה החזית המזרחית קרסה. הכוחות המשיכו לכיוון צ'יטה. חלק עזבו את שטח רוסיה לכיוון שינג'יאנג והנותרים הקימו צבא המזרח הרחוק שנסוג עד פרימוריה והמשיך בהתנגדות עד נובמבר 1922. לאחר מכן גלו לסין.
החזית באסיה התיכונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הארגון הצבאי הטורקסטני הוקם בטשקנט מאנשי הצבא האימפריאלי במקום, היה בקשר עם דניקין ונהנה מתמיכת הבריטיים בראשותו של אלפרד מאלסון. במקביל הוקם צבא טורקסטן כשלאחר מכן הארגונים התאחדו. הכוחות האדומים הצליחו למנוע התקדמות כלשהי שלהם ונהיו במצור ליד הים הכספי. השאריות הגיעו בסירות לדגסטן ופרס.
החזית הצפונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מי שעמד בראש הצבא הצפוני שמרכזיו היו מורמנסק וארכנגלסק היה יבגני מילר שנשען על הכוחות הבריטיים במקום. הפעולה היחידה נגד האדומים התקיימה בשטח קומי.
החזית הצפון מערבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגיס הצפוני הוקם באוקטובר 1918 בעזרת צבא הקיסרות הגרמנית. בקרב הראשון נסוג מפסקוב לשטח של אסטוניה. בעקבות חשדות בריטניה עקב המימון הגרמני שלו השתתף מעט בקרבות הצבא האסטוני של ינואר אז גם הצטרף לראשותו ניקולאי יודניץ' אך זכה לתמיכת הדיפלומטיה הבריטית במתקפת אביב על פטרוגרד והצליח להגיע עד לגטצ'ינה בפאתי עיר הבירה.
בעקבות כך הבריטים הבטיחו לשלוח סיוע צבאי, הגיס קיבל לשורותיו חלק מן היחידות הצבא האדום שנכנעו במהלך ושינה את שמו לצבא הצפון מערבי. כנגד הציוד הצבאי הבריטי שהגיע נמצא לקוי והכוחות האסטונים הפסיקו להשתתף באופן פעיל בקרבות ובעקבות כך הצבא נסוג מפאתי פטרוגרד ובהמשך גם מפסקוב ויצא מקרבות באזור נרבה. כשליש מחייליו נשלחו למחנות ריכוז אסטוניים.
התנועה הלבנה בגלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – גולה לבן
הפעילות הצבאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגלות הלבנה נוצרה במספר שלבים. תחילה בפברואר 1920 גלו מנובורוסיסק כוחותיו של גנרל דניקין, שלב השני היה בעזיבת חצי האי קרים על ידי הצבא הרוסי בנובמבר אותה השנה והשלב השלישי הגיע עם התבוסה של אלכסנדר קולצ'ק ויציאת צבא יפן מפרימוריה בין 1920 - 1921.
תחילה הגולים התמקמו בצרפת, פולין וטורקיה. בהמשך בעקבות ניסיונם להשאיר יחידות צבאיות המשתתפים הצבאיים הועברו לשטחי המדינות הסלאביות: בולגריה ויוגוסלביה.
מי שניהל את המגעים להעברת יחידות צבא - גנרל פיוטר וראנגל ב-1 בספטמבר 1924 הכריז על הקמת ברית כלל צבאית רוסית (ר.או.ו.ס.) והיא גם נהייתה ממשיכת דרכה של הצבא הלבן. היא גם לקחה על עצמה ריגול נגד כוחות ריגול של או.ג.פ.או ובהמשך גם נ.ק.ו.ד..
קוזאקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קוזאקים שגם יצאו לגלות עם שאר התנועה הלבנה התמקמו בבלקן בין בלגרד לבורגס. במהלך שנות ה-20 רבים מהם חזרו לרוסיה הסובייטית.
הפעילות הפוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד לאחר הגלות התנועה המשיכה להיות מגוונת בדעות הפוליטיות שלה בדומה לגיוון שהיה קיים לאחר מהפכת פברואר אם כי בהמשך הגולים הלכו בעקבות רעיונות "המנהיג החזק" - תחילה אחרי רעיונות מונרכיה טהורה אותה קשרו עם וראנגל או הנסיך הגדול ניקולאי ניקולאייביץ' אליו וראנגל העביר את הראשות ב"ר.או.ו.ס.".
בהמשך הייתה אחידה במטרה לחזור לרוסיה. בתוכה נלחמו שתי גישות: האחת - "סמנובחובצי" (מחליפי התקופות) שדגלו באיחוד עם השלטון החדש וכאלו שראו בחזרה מטרת ביניים בחיסול השלטון הקומוניסטי (שחלקם ראו בו "שלטון אנטי-לאומי"). מן ילדי המתנגדים בשנות ה-30 הברית הלאומית של נוער רוסיה שלא ראו את עצמם חלק מן התנועה הלבנה והעבירו עליה ביקורת.
ב-26 במאי 1931 נערך כנס הפאשיסטים הרוסיים הראשון בחארבין שבסין והוכרז בו על הקמת המפלגה הרוסית הפאשיסטית ובראשה נעמד רודזאייבסקי.
בהמשך במהלך הכיבוש היפני במנצ'וריה הוקם משרד הגולים הרוסיים בראשותו של ולדימיר קיסליצין.
התנועה הלבנה ברוסיה לאחר נפילת הקומוניזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיוון שמנהיגי רוסיה לאחר פירוק ברית המועצות רואים בפדרציה הרוסית את ממשיכתה של המעצמה הסובייטית, היחס אל התנועה הלבנה לא השתנה במיוחד והתנועה הלבנה סופגת יחס עוין מהממשל הפדרלי. ניסיון להעביר חוק בשנת 2006 "אודות ניקיון מכל אשמה של משתתפי התנועה הלבנה" לא עבר את הקריאה הראשונה בבית התחתון של הפרלמנט הרוסי.
בשנת 2020, עברו התיקונים לחוקת רוסיה, במסגרתן הפדרציה הרוסית הוכרזה כיורשתן הרשמית של כל המדינות הרוסית החל מרוס של קייב, נסיכות מוסקבה, רוסיה הצארית, האימפריה הרוסית וברית המועצות, אך הדבר לא הביא לשינוי חקיקתי ביחס אל הגולים הלבנים.
השתתפות יהודים בתנועה
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות היחס העוין כלפי יהודים ששרר בקרב רוב מקימי התנועה, צבא המתנדבים וחייל דון קיבלו את תרומותיהם הראשונות מיהודים. אברם סמואילוביץ' אלפרין, היועץ המשפטי ובעל מפעל מתכות העביר ב-13 בדצמבר 1917 שמונה מאות אלפי רובלים רוסיים לארגון יחידות הקוזאקים ונעמד בראש מחלקת פרופגנדה של החיל שהורכבה אז מהרבה מתנדבים יהודיים. כמו כן, היה סגן ראש ארגון דון בעזרה לקוזאקים ויסד 2 בתי חולים שדה ויחידות עזרה ראשונה[1].
באמצע דצמבר 1917 לצורכי צבא המתנדבים 200 אלפים מתוך חצי מיליון של התרומה ניתנו על ידי בוריס אברמוביץ' גורדון מנהל חברת טבק וחברה שיתופית נוספת, ראש הנהלת חברת מניות ייבוא-יצוא פטרוגרדית שהמשיך לתרום טבק לצבא[2].
במאי 1919 הקהילה היהודית של אופה והסובייט היהודי של טומסק תרמו לצורכי צבא קולצ'ק 100 אלפי רובלים כל אחד וסובייט של טומסק הוסיף לכך עוד 50 אלף לחינוך הצבאי וביולי אותה השנה האוכלוסייה היהודית של טומסק תרמה לצבא עוד 25 אלפים כשבסך הכל התרומות שלה לתנועה הלבנה הסתכמו בכמיליון רובלים. כמו כן התקיימו גיוסי כספים מקהילות יהודיות של אומסק ואורנבורג[3].
גיוס יהודים רב לצבא המתנדבים התרחש ביוני-יולי 1918. מספר קצינים יהודיים (שמספרם היה מועט) התגייסו לצבא וחלקם ביצעו איתה צעידת הקרח מרוסטוב על דון עד לקובאן אך בהמשך שאר הקצינים סירבו לשרת איתם[4]. בהמשך את המתנדבים היהודים הפסיקו לקבל אליו גם כטוראיים[5].
מקסים וינאבר ממשתתפי הפרלמנט הרוסי הראשון השתתף גם בממשלת אזור קרים כשר החוץ שלה אך לא הוא ולא ראש הממשלה, קראי סולומון קרים, לא הצליחו לשתף פעולה עם צבא המתנדבים ולמנוע התפשטות אנטישמיות בתוכו.
הפוגרומים שהתחילו להתבצע על ידי חיילי צבא המתנדבים ביטלו כמעט לחלוטין את תמיכת היהודים בתנועה אך גם לאחר הפוגרום בקייב כ-20 יהודים הקימו "הוועד היהודי בשיתוף לשיקום רוסיה"[6].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אולג בודניצקי, "היהודים הרוסיים בין האדומים והלבנים (1917-1920)", רוספן, מוסקבה, 2006, עמ' 184 (רוסית)
- ^ ד. מארוביץ', "האמת המרה", "הבמההיהודית",23 באפריל 1920, מס' 17, עמ' 2 (רוסית)
- ^ אולג בודניצקי, "היהודים הרוסיים בין האדומים והלבנים (1917-1920)", רוספן, מוסקבה, 2006, עמ' 185-186
- ^ אנטון דניקין, "רשימות הימים האפלים הרוסיים", ("Очерки русской смуты") כרך 5, מוסקבה, 2003, עמ' 534 (רוסית)
- ^ אי. שכטמן, "פוגרומים של צבא המתנדבים באוקראינה. (להיסטוריית האנטישמיות באוקראינה ב-1919 - 1920)", ברלין, 1932, עמ' 54 (רוסית)
- ^ אלכסיי גולדנווייזר, "מזכרונות קייב//ארכיון המהפכה הרוסית", כרך 6, ברלין, 1922, עמ' 269–270 (רוסית)