הארייט טאבמן

הארייט טאבמן
Harriet Tubman

לידה	1822 מחוז דורצ'סטר, מרילנד, ארצות הברית
פטירה	10 במרץ 1913 (בגיל 91 בערך) אובורן, ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה	Araminta Ross
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות פורט היל
מקום מגורים	מחוז דורצ'סטר, אובורן
כינויים נוספים	מינטי, משה
ידועה בשל	מאבק בעבדות השחורים
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
השקפה דתית	נצרות
בן או בת זוג	ג'ון טובמן (1844–1851)
פרסים והוקרה	היכל התהילה הלאומי לנשים (1973) היכל התהילה של נשות מרילנד (1985) היכל התהילה של ניו ג'רזי
חתימה

הארייט טאבמן (באנגלית: Harriet Tubman;‏ 1822 – 10 במרץ 1913) הייתה לוחמת זכויות אדם אפרו-אמריקאית, ממתנגדי העבדות.

לאחר שברחה לחופשי בעצמה מעבדות, ערכה שלושה עשר מסעות לשחרור מעל 70 עבדים, חברים ובני משפחה, לחופש בקנדה, תוך שימוש במסילת הרכבת המחתרתית – רשת של בתי מחסה ונתיבי מילוט של מתנגדי העבדות. במהלך חייה עבדה כחוטבת עצים, כובסת, אחות וטבחית. כמתנגדת לעבדות היא סייעה להוציא לחופשי עשרות עבדים, ונתנה השראה לרבים אחרים לעשות כן באופן עצמאי. בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית שימשה במספר תפקידים כגון איסוף מודיעין, ארגון פליטים, הנהגת מרידות ואיסוף תרומות וכמו כן שימשה אחות. טאבמן הייתה האישה האמריקאית הראשונה שתכננה והובילה מבצע צבאי.

ילדות

טאבמן בשנת 1868

תחריט עץ המתאר את טאבמן, במדים במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית

הארייט טאבמן נולדה בשם ארמינטה רוז במחוז דורצ'סטר, מרילנד בשנת 1820 או 1821. היא הייתה הילדה החמישית מתוך תשעה ילדים (ארבעה בנים וחמש בנות) של בן והארייט "ריט" גרין רוז. משפחת רוז חיה חיי משפחה יציבים יחסית במטע גדול שהייה שייך לאנתוני תומפסון, מדרום למדיסון וולפורד במחוז דורצ'סטר, כשבן עבד כמפקח על כריתת עצים.

תומפסון היה הבעלים של בן רוז, והיה האב החורג של אדווארד ברודס שהיה הבעלים מבחינת החוק של ריט וכל ילדיה. כאשר אדווארד התבגר ועזב את בית אביו החורג בסביבות 1823, הוא עבר לחווה קטנה משלו ליד בוקטאון, כ-10 מייל מזרחית לחוות אביו, והפריד את ריט ואת ילדיה מבן.

כשהגיעה לגיל 6, היא הופרדה מאמה על ידי אדווארד ברודס, שהחל להשכיר אותה לאדוני עבדים אחרים. ראשית היא עבדה בביתו של בעל מטעים בשם ג'יימס קוק, שאשתו עבדה כאורגת, במטרה ללמד אותה את מלאכת האריגה. קוק שלח אותה לשמור על מלכודות אונדטרה והיה עליה לדשדש במים כדי לעשות זאת. פעם אחת היא נשלחה לעבודתה עם חצבת וההליכה במים גרמה לה לחלות קשות. אמה שכנעה את ברודס להחזירה הביתה. כמה מאדוניה האחרים התנהגו כלפיה באופן אכזרי מאוד, והיא נשאה צלקות של הלקאות עד יום מותה.

כנערה צעירה היא החלה לעבוד בשדות, ובמקום עבודה זה היא כמעט נהרגה. משגיח על עבדים רצה לקשור ולהצליף בעבד בשם בארט, בחנות מצרכים, וקרא להארייט ולאחרים לעזור לו. בארט ברח מהמשגיח החוצה והארייט עמדה בדלת כדי למנוע מרדף. המשגיח זרק משקולת ברזל במשקל קילו לעבר בארט אבל המשקולת פגעה בראשה של הארייט. לקח לה זמן רב להתאושש מהמכה הקשה שסדקה את גולגולתה, וכתוצאה ממנה היא סבלה מכאבי ראש, מנרקולפסיה או אפילפסיה קשה שגרמו להתקפי שינה פתאומיים למשך כל חייה. כתוצאה מהתאונה היא הוחזרה למעבידה, שניסה למכור אותה, אך הפציעה הקשה גרמה לכך שהלבנים התייחסו אליה כאל "סחורה שניזוקה" וסירבו לקנות אותה. במהלך תקופה זו מכר אדווארד ברודס שלוש מאחיותיה: לינה, מריה ריטי וסופה.

בתחילת שנות 1840 היא עבדה אצל ג'ון טי. סטיוארט, סוחר ובונה אוניות ממדיסון, דבר שקרב אותה לאביה ולקהילה שהייתה מוכרת לה משנות ילדותה.

כאשר הייתה בוגרת צעירה, היא שינתה את שמה להארייט, ייתכן שלכבוד אמה, או עקב המרת דת. בסביבות שנת 1844 היא נישאה לג'ון טאבמן, גבר שחור חופשי. כאשר היא נמלטה ממרילנד, הוא בחר שלא להצטרף אליה, אלא להמשיך את חייו במחוז דורצ'סטר בלעדיה, ונשא אישה אחרת. הוא נהרג במהלך ויכוח על אם הדרך ליד קיימברידג', מרילנד ב-1867.

בריחה

מינואר 1849 עד מרץ אותה שנה התפללה טאבמן לאלוהים שיטה את לב אדוניה וימנע ממנו למכור אותה ואת חבריה לעבדות בשדות הדרום העמוק (דבר שנחשב כעונש מוות על ידי עבדים ממדינות הדרום הצפוניות). אבל כשראתה שהוא אינו משנה ממנהגו, היא החלה להתפלל לאלוהים שיהרוג את אדווארד ברודס. לאחר תקופה קצרה הוא אכן מת כשהוא משאיר אחריו את אשתו, אליזה אן ברודס, ושמונה ילדים. טאבמן נתקפה חרטה עמוקה.

כדי לשלם את חובותיו הגדלים של בעלה המנוח ולהציל את החווה הקטנה שלה מעיקול, החליטה אליזה למכור כמה מעבדי המשפחה. טאבמן, שחששה מפני מכירה לארצות הדרום העמוק, החליטה לשחרר את עצמה. ב-17 בספטמבר 1849 הארייט ושני אחיה, בן והנרי, נמלטו לחופשי.

בן והנרי הוכרעו על ידי המרדף והפחד וחזרו לאחר שבועיים-שלושה. לעומתם, הארייט הייתה נחושה להגיע לחופשי. בדרכה לחופש בפילדלפיה, היא קיבלה סיוע מחברי התנועה לביטול העבדות, שחורים ולבנים, שתיחזקו את הסניפים האזוריים של מסילת הרכבת המחתרתית.

חוק העבד הנמלט 1793 היה חוק פדרלי שקבע כי עבדים שנמלטו למדינות בהן לא הייתה עבדות יוחזרו לאדוניהם, אך החוק כמעט ולא נאכף. חוק העבד הנמלט 1850 קבע עונש כספי של 1,000 דולר למרשלים שלא עצרו עבדים נמלטים, ועונש מאסר של חצי שנה וקנס של 1,000 דולר לאדם שסייע לעבד נמלט. על רקע החוק מ-1850 היה על הארייט לברוח לקנדה כדי שתוסר מעליה אימת העבדות.

מסעות לשחרור עבדים

לאחר שהגיעה לקנדה, החלה טאבמן במסעות רבים למרילנד כדי לסייע לחברים ובני משפחה לברוח. היא זכתה לכינוי "משה" על ידי אלו שנעזרו בה כדי להגיע לחופשי. לפי הערכותיה שלה ושל מכרים קרובים, טאבמן הדריכה כ-70 עבדים לחופשי בכ-13 מסעות ונתנה עצות והוראות לכ-70 עבדים נוספים שמצאו את דרכם לחופש באופן עצמאי.

טאבמן נודעה בנחישות שלה. היא נשאה אקדח ולא היססה לאיים בו על עבדים שתש כוחם או נשברה רוחם ורצו לחזור אחורנית. המסעות תוכננו בקפידה והיא והבורחים נעו בשעות הלילה והתחבאו ביום. היא מעולם לא נתפסה ולא איבדה אף עבד בורח. אדוניתה, אליזה ברודס, הציעה פרס בן 100 דולר על החזרתה, אבל איש לא ידע כי הארייט טאבמן הייתה זו שאחראית להברחת עבדים רבים כל כך ממחוזות דורצ'סטר וקרוליין במרילנד.

בשנת 1857 היא יצאה למסע הנועז ביותר שלה, לחלץ את אביה ואמה. הוריה לא יכלו לצעוד את צעדות הלילה הארוכות להן נדרשו, ולכן הארייט שכרה עבורם כרכרה, ונאלצה לגייס תחבולות רבות כדי להעבירם ממרילנד לדלאוור. משם, בעזרת ידידיה היא העבירה אותם לקנדה, מקום בו בילו את החורף.

האקלים הצפוני היה קשה להוריה והארייט החליטה למצוא להם מקום נוח יותר. היא החלה במשא ומתן עם מי שהיה אז חבר הסנאט ולימים מזכיר המדינה של ארצות הברית ויליאם סיוארד לקניית בית באזור אוברון, ניו יורק, ליד ביתו שלו. הוא מכר לה בית בתנאים נוחים מאוד והיא שיכנה שם את הוריה, ונסעה לבוסטון כדי לממן את קניית הבית בחורף 1858–1859.

טאבמן הצליחה להבריח גם את ארבעת אחיה - בן, רוברט, הנרי ומוזס, אך היא לא הצליחה לחלץ את אחותה רייצ'ל ואת שני בניה של רייצ'ל בן ואנגרינה. רייצ'ל מתה ב-1859 לפני שהארייט יכלה לחלץ אותה. מוזס נעלם אך רוברט בן והנרי שינו את שמם לג'ון, ג'יימס ויליאם הנרי סטיוארס,^{[דרושה הבהרה]} בהתאמה, וחיו במשך שאר חייהם בצפון.

בשנת 1858, פגשה טאבמן את מתנגד העבדות ג'ון בראון והתרשמה מהלהט שלו. היא ניסתה לעזור לו לגייס עבדים לשעבר לכוחותיו. כן תכננה להשתתף בפשיטה שלו על הרפר'ס פֵרִי בווירג'יניה ב-1859, אך היא לא השתתפה בה בסופו של דבר, כנראה עקב מחלתה.

מלחמת האזרחים בארצות הברית

טאבמן עבדה כמרגלת, סיירת ואחות עבור צבא הצפון בזמן מלחמת האזרחים בארצות הברית. היא הייתה האישה האמריקאית הראשונה שתכננה והובילה מבצע צבאי, הפשיטה בנהר קומבהי, בתחילת יוני 1863. בפשיטה זו שוחררו 750 עבדים.

לאחר המלחמה

הארייט טאבמן, תצלום משנת 1911

פסל לזכרה של טאבמן במדינת מישיגן

לאחר המלחמה הייתה טאבמן פעילה למען זכויות נשים שחורות בארצות הברית. בתקופה זו עדיין לא ידעה לכתוב, ולכן הכתיבה לסהרה הופקינס ברדפורד את הביוגרפיה שלה. היא פרסמה תיאור קצר של חייה בשנת 1869 בשם "תמונות מחייה של הארייט טאבמן". דבר זה תרם באופן משמעותי למצבה הכספי - היא לא זכתה לפנסיה ממשלתית עבור שרותה הצבאי עד שעברו כ-30 שנה מאז המלחמה. באותה שנה היא נישאה לנסון דייוויס, חייל אחר אותו הכירה בזמן המלחמה. הם חיו יחד בבית אותו רכשה באוברון, ניו יורק, מידידה, מי שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית, ויליאם סיוארד. טאבמן הייתה מוקפת בחברים ובני משפחה שבחרו להתיישב לידה לאחר מלחמת האזרחים.

על אף שהייתה האישה הראשונה שהובילה מבצע צבאי במהלך מלחמת האזרחים, לאחר המלחמה הממשל הפדרלי סירב להעניק לה את אותה קצבה שהוענקה לחיילים מן המניין על רקע היותה שחורה. לאחר קמפיין ציבורי ארוך, הסכים הממשל הפדרלי להגדיל את קצבתה החודשית מ-$8 ל-$20, אך כיוון שחששו מיצירת תקדים מסוכן, הגדילו לה את קצבת האלמנות שלה.

במשך שנים רבות גייסה טאבמן כספים לבניית בית לאפרו-אמריקאים זקנים וחולים. הבית נבנה על אדמה שהיא קנתה בשנת 1896, ליד ביתה שלה באוברון. לבסוף היא נאלצה לעבור לבית בעצמה בגלל דלקת פרקים ובריאות לקויה. ב-10 במרץ 1913 מתה הארייט טאבמן בגיל 93. היא נקברה בטקס צבאי מלא.

הנצחה

• מצבת הנצחה הוקמה לכבודה בבית המשפט המחוזי של מחוז קיוגה, באוברון, ניו יורק, בה מתקיים טקס לכבודה בכל 10 במרץ, יום מותה. באותו יום מציינת את מותה גם הכנסייה האוונגליסטית לותרנית בארצות הברית.
• בשנת 1944 הושקה ספינת משא מסוג ליברטי.
• ב-1 בפברואר 1978 הנפיק שירות הדואר האמריקאי בול זיכרון לזכר טאבמן כחלק מסדרת בולים להנצחת המורשת האפרו-אמריקאית. הבול כולל פורטרט שלה וכן ציור על פי צילום של עגלה המובילה עבדים.
• בדצמבר 1978 הפיקה רשת הטלוויזיה NBC מיני-סדרה בשם "אישה ושמה משה" המתארת את פועלה של הארייט טאבמן.
• ב-2016 הודיע משרד האוצר האמריקאי כי דמותה של טאבמן תהיה דמות האישה הראשונה שתופיע על שטר (20 דולרים). השטרות היו צפויים להיכנס למחזור ב-2020 או מאוחר יותר, אולם ב-2019 הודיע ממשל טראמפ כי התוכנית הוקפאה.
• ב-2018 הוצגה דמותה בסדרת הטלוויזיה "טיימלס", עונה שנייה.
• ב-2019 יצא הסרט "הארייט" המבוסס על חייה, עם סינתיה אריבו בתפקיד הארייט. הסרט, בבימויה של קאסי למונס, זכה להצלחה והיה מועמד לאוסקר.

בתקופת הנשיא האמריקאי ברק אובמה, הייתה תמונתה מיועדת להופיע על הצד הקדמי של שטר 20 דולר אמריקני החל משנת 2020, במקומו של הנשיא אנדרו ג'קסון, תוך הישארותו בצד האחורי. ההחלטה בוטלה לאחר כניסתו לתפקיד של הנשיא דונלד טראמפ.

ראו גם

• עבדות בארצות הברית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הארייט טאבמן בוויקישיתוף

• סהרה הופקינס ברדפורד, ‏הארייט, משה של אנשיה, בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• אתר ביוגרפי לזכרה
• בריחת כלא מחוץ להיסטוריה, ביוגרפיה מחודשת מאת Butch Lee, טקסט מלא
• "תמונות מחייה של הארייט טאבמן", טקסט מלא
• ג'ון בראון, אשה ושמה משה: סיפורה של משחררת עבדים, באתר "שיחה מקומית", 18 באפריל 2014
• ערן סבאג, ‏"חיים של אחרים" על הארייט טאבמן, באתר iCast‏, 6 בדצמבר 2010
• הסרט "הארייט: הדרך לחופש (2019)", באתר אי.די.בי
• הארייט טאבמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הארייט טאבמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• הארייט טאבמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• הארייט טאבמן, באתר Discogs (באנגלית)