דוכסות אקוויטניה
| |||
 | |||
| צרפת ב-1154 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| שפה נפוצה |
לטינית של ימי הביניים, Old Occitan  | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת |
אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| תאריכי הקמה |
841 | ||
| תאריכי פירוק |
1449 | ||
| ישות קודמת |
הממלכה הוויזיגותית הח'ליפות האומיית פרנסיה | ||
| ישות יורשת |
 דוכסות גיין  ממלכת צרפת | ||
  | |||
דוכסות אקוויטניה ( באוקסיטנית: Ducat d'Aquitània; בצרפתית: Duché d'Aquitaine) הייתה פייף היסטורי באזורים המערביים, המרכזיים והדרומיים של צרפת של ימינו מדרום לנהר הלואר, אם כי ההיקף שלה, כמו גם שמה, השתנה מאוד במהלך מאות השנים, ולעיתים כלל הרבה ממה שהוא כיום דרום מערב צרפת (גסקוניה) ומרכז צרפת.
מקור הדוכסות במאה ה-7 כדוכסות פרנסיה, בסופו של דבר הקמה מחדש של המחוזות הרומאים "Aquitania Prima and Secunda". כדוכסות, היא התפרקה לאחר כיבושה של הדוכסות האקוויטנית העצמאית וואיופר, והפכה לתת-ממלכה בתוך האימפריה הקרולינגית. לאחר מכן היא הפכה לחלק ממערב פרנקיה לאחר חלוקת ורדן ב-843 ועד מהרה הופיעה שוב כדוכסות תחתיה. בשנת 1153, אקוויטניה המורחבת הבטיחה נאמנות למלכים האנגווינים של אנגליה. כתוצאה מכך נוצרה יריבות בין המלכים הצרפתים לאנגווינים על השליטה ברכושם הטריטוריאלי של האחרונים בצרפת. עד אמצע המאה ה-13, רק גסקוניה נותרה בידי האנגווינים. במלחמת מאה השנים הצליחה סוף סוף ממלכת צרפת להשיג שליטה מלאה על אקוויטניה בשנות ה-50 של המאה ה-15, כאשר חלק גדול משטחה שולב ישירות באדמות הכתר של צרפת.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]היסטוריה מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גליה אקוויטניה נפלה תחת השלטון הוויזיגותי במאה ה-5. היא נכבשה על ידי הפרנקים תחת כלוביס הראשון בשנת 507, כתוצאה מקרב Vouillé. במהלך המאה ה-6 ותחילת המאה ה-7, היא הייתה תחת שלטון ישיר של מלכים פרנקים, וחולקה בין מחוזותיהם של כילדברט השני וגונתרם בהסכם אנדלוט משנת 587. תחת כלותאר השני, אקוויטניה הייתה שוב חלק בלתי נפרד מפרנסיה, אך לאחר מותו של כלותאר בשנת 628, יורשו דגוברט הראשון העניק תת-ממלכה בדרום אקוויטניה לאחיו הצעיר כאריברט השני. תת-ממלכה זו, המורכבת מגסקוניה והשוליים הדרומיים של אקוויטניה עצמה, מכונה בדרך כלל "אקוויטניה" ומהווה את הבסיס ההיסטורי לדוכסות המאוחרת יותר. כאריברט פעל בהצלחה נגד הבאסקים, אך לאחר מותו בשנת 632, הם התקוממו שוב, בשנת 635 הוכנעו על ידי צבא שנשלח על ידי דגוברט (שבמקביל נאלץ להתמודד עם מרד בברטאן).
דוכסות אקוויטניה כממלכה עצמאית כמעט בתוך האימפריה הפרנקית התבססה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-7, בוודאי ב-700 תחת אודו הגדול. הדוכס הראשון מתועד בשם פליקס, וכמי ששלט משנת 660 בערך. כיורשו, לופוס החזיק קשרים רופפים עם המלכים הפרנקים, ושלט באופן אוטונומי (princeps).[1] אודו ירש את לופוס בשנת 700 וחתם על הסכם שלום עם קרל מרטל. הוא הנחיל למורים תבוסה מוחצת בקרב טולוז ב-721. עם זאת, קרל מרטל חמד את הממלכה הדרומית, חצה את הלואר ב-731 ובזז חלק גדול מאקיטן. אודו פגש את הפרנקים בקרב, אך הפסיד ויצא נחלש. זמן קצר לאחר הקרב הזה, בשנת 732, פשטו המורים על ואסקוניה ואקוויטניה עד לפואטייה והביסו את אודו פעמיים ליד בורדו. אודו לא ראה שום אפשרות אלא להזעיק את עזרתו של קרל מרטל ולהישבע אמונים לנסיך הפרנקי.
את אודו ירש בנו הונלד, שחזר לעצמאות, בכך שהתריס נגד סמכותו של המאיורדומוס קרל מרטל. המנהיג הקרולינגי תקף את הונלד פעמיים בשנים 735 ו-736, אך לא הצליח להכניע לחלוטין את הדוכס וצבאו שהורכב מכוחות של רוזנים של עיירות מפתח אקוויטניות, למשל. בורז', לימוז' וכו'. בסופו של דבר, הונלד פרש למנזר, והותיר גם את הממלכה וגם את הסכסוך המתמשך לווייפר, או גואיפר. לאחר הכיבוש המלא של ספטימניה ב-759, הפנה כעת פפין את תשומת לבו לאקוויטניה, ויזם מערכה צבאית מחזורית שנמשכה שמונה שנים, מלחמת אקוויטניה. ווייפר ניהל במאמץ רב מאבק לא שוויוני עם הפרנקים הקרולינגים, אך ההתנקשות בו ב-768 סימנה את סיום עצמאותה היחסית של אקוויטניה. אקוויטניה עברה בשנים אלו הרס אינטנסיבי של מרכזים עירוניים, כלכליים, צבאיים ואינטלקטואליים. כוחותיו של פפין הרסו עד 36 מנזרים. [2]
כמדינה יורשת של הפרובינציה הרומית גליה אקוויטניה והממלכה הוויזיגותית (418–721), ירשו אוקסיטניה (אקוויטניה) ולנגדוק (טולוז) את החוק הוויזיגותי והחוק הרומי אשר שולבו כדי לאפשר לנשים יותר זכויות מאשר בני דורן במדינות אחרות באירופה. במיוחד עם ה-Liber Judiciorum, שקודם בשנים 642 ו-643 והורחב ב-Code of Recceswinth בשנת 653, נשים יכלו לרשת קרקע וזכות ולנהל אותה באופן עצמאי מבעליהן או מיחסי גברים, להיפטר מרכושן בצוואות משפטיות אם לא היו להן יורשים, ונשים יכלו לייצג את עצמן ולהעיד בבית המשפט עד גיל 14 ולארגן את הנישואים שלהן עד גיל 20.[3] כתוצאה מכך, הבכורה הייתה חוק הירושה הנהוג עבור האצולה.
ממלכת אקוויטניה הקרולינגית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדוכסות האוטונומית והבעייתית של אקוויטניה נכבשה על ידי הפרנקים ב-769, לאחר שורה של מרידות נגד ריבונותם. על מנת להימנע מהפגנה חדשה של פרטיקולריות אקוויטנית, החליט קרל הגדול לארגן את הארץ בתוך ממלכתו.
לאחר הכיבוש הקרולינגי, הפסיקה הדוכסות להתקיים ככזו, ועל סמכויותיה השתלטו הרוזנים (הדוכסים) של טולוז, המושב הראשי של הממשלה הקרולינגית במידי, המיוצגת על ידי צ'ורסו ולאחר שהודח על ידי נאמן קרל הגדול גיום (מגלון), קרוב משפחה שלו. בשנת 781, הוא הפך את בנו השלישי לואי, אז בן שלוש, למלך אקוויטניה. הממלכה הקרולינגית של אקוויטניה הכפופה למלך הקרולינגי או לקיסר (מאוחר יותר) שבסיסו בפרנקיה (אוסטרזיה, נויסטריה). היא כללה לא רק את אקוויטניה עצמה, אלא גם את גותיה, ואסקוניה (גסקוניה) והרכוש הקרולינגי בספרד. בשנת 806 תכנן קרל הגדול לחלק את האימפריה שלו בין בניו. לואי קיבל את פרובאנס ובורגונדי כתוספות לממלכתו.
כאשר לואי ירש את קרל הגדול כקיסר בשנת 814, הוא העניק את אקוויטניה לבנו פפין הראשון, שלאחר מותו בשנת 838 בחרה אצולת אקוויטניה את בנו פפין השני מאקיטן (נפטר בשנת 865) למלך. הקיסר לואי הראשון, לעומת זאת, התנגד להסדר זה ונתן את הממלכה לבנו הצעיר קרל הקירח. נוצר בלבול וסכסוך, אולם בסופו של דבר זכה קרל בדוכסות; על אף שבין 845 ל-852 פפין השני ניהל את הממלכה, בחג הפסחא 848 בלימוז', האצילים והפרלטים של אקוויטניה בחרו רשמית בקרל למלך שלהם. מאוחר יותר, באורליאן, הוא נמשח והוכתר על ידי וונילו, הארכיבישוף של סנס. [4] בשנת 852, פפין השני נכלא על ידי קרל הקירח, שזמן קצר לאחר מכן הכריז על בנו שארל כשליט אקוויטניה. עם מותו של שארל הצעיר בשנת 866, אחיו לואי המגמגם עלה לממלכה, וכאשר, בשנת 877, הפך לואי למלך הפרנקים, אקוויטניה נקלטה במלואה בכתר הפרנקי.
על ידי הסכם שנערך בשנת 845 בין קרל הקירח לפפין השני, צומצמה הממלכה על ידי אובדן של פואטו, סנטונגה ואנגומואה בצפון מערב האזור, שניתנו לרינולף הראשון, רוזן פואטייה. את התואר דוכס אקוויטניה, שכבר קם לתחייה, נשא כעת ריינולף, אם כי הוא נתבע גם על ידי רוזני טולוז. הדוכסות החדשה של אקוויטניה, לרבות שלושת המחוזות שכבר הוזכרו, נותרה בידי יורשיו של רמולף, למרות אי הסכמה עם האדונים הפרנקים שלהם, עד לשנת 893 כאשר הרוזן ריינולף השני הורעל בפקודת המלך שארל התם. לאחר מכן העניק שארל את הדוכסות לגיום האדוק, רוזן אוברן, מייסד המנזר של קלוני, אשר ירש אותו בשנת 918 אחיינו, הרוזן גיום השני, שמת ב-926.
בעקבותיו הגיעו רצף של דוכסים, שאחד מהם, גיום הרביעי, נלחם נגד איג קאפה, מלך צרפת, ואחד מהם, גיום החמישי, המכונה הגדול, הצליח לחזק ולהרחיב את סמכותו במידה ניכרת, למרות שהוא ויתר על הכתר הלומברדי המוצע במקום להילחם בקונרד השני על כך. הדוכסות של גיום כמעט הגיעה לגבולותיה של גליה אקוויטניה הרומית הישנה אך לא השתרעה מדרום לגארון, מחוז שהיה ברשות הגסקונים. גיום מת בשנת 1030. אודו או אודס (נפטר ב-1039) צירף את גסקוניה לאקוויטניה.
האימפריה האנגווינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרמנולפידים הפכו למעצמה הדומיננטית בדרום מערב צרפת עד סוף המאה ה-11. על ידי נישואים במקום כיבוש, רכושם עבר ל"אימפריית אנגווין" תחת הכתר האנגלי עד 1153.
גיום התשיעי, דוכס אקוויטניה (נפטר ב-1127), שירש את הדוכסות ב-1087, זכה לתהילה כצלבן וכטרובדור. נכדתו, אלינור מאקוויטניה, ירשה את הדוכסות כבת בכורה ויורשתו של גיום העשירי (נפטר בשנת 1137). היא התחתנה עם לואי השביעי, מלך צרפת שלושה חודשים לאחר מות אביה, עקב החשיבה המהירה של אביו של הנסיך לואי, המלך לואי השישי, שלא רצה להשאיר טריטוריה כמו אקוויטניה הנשלטת על ידי ילדה בת שלוש עשרה. כשהמלך לואי השישי נפטר, ובעלה החדש של אלינור הפך ללואי השביעי מצרפת, עברה דוכסות אקוויטניה רשמית לשלטונו של הכתר הצרפתי, ובמשך חמש עשרה שנים החזיק לואי השביעי שטח שהתחרה בזה של הכתר האנגלי והרוזנים של טולוז. הנישואים בוטלו מאוחר יותר בטענה של קרבת משפחה על ידי בישוף ב-21 במרץ 1152, והיא שמרה על אדמותיה ותוארה כדוכסית אקוויטניה בזכות עצמה. ב-18 במאי 1152, היא נישאה להנרי פיץ-אמפרס (לימים הנרי השני מאנגליה), בנה של הקיסרית מטילדה וטוען לכס המלכות האנגלי. כאשר הביס את בן דודה של אמו, סטיבן מבלואה, בשנת 1153 והפך למלך אנגליה, אקיטן התמזגה עם הכתר האנגלי.[5]
לאחר שדיכא מרד ברשותו החדשה, הנרי נתן אותה לבנו ריצ'רד. כאשר ריצ'רד מת ב-1199, חזרה הדוכסות לאלינור, ובמותה חמש שנים מאוחר יותר, היא נקלטה בכתר האנגלי ומכאן ואילך היה גורלה כמו שאר הטריטוריות האנגליות בצרפת, כמו נורמנדי ואנז'ו, מה שהוביל בסופו של דבר למלחמת מאה השנים בין הכתר הצרפתי והאנגלי.
אקוויטניה כפי שהגיעה למלכי אנגליה השתרעה מהלואר ועד הרי הפירנאים, אך תפוצתה הוגבלה לדרום מזרח על ידי אדמותיהם הנרחבות של רוזני טולוז. נראה שהשם גיאן, השחתה של אקוויטניה, נכנס לשימוש בערך במאה ה-10, וההיסטוריה שלאחר מכן של אקוויטניה מתמזגת בזו של גסקוניה וגיאן.
מלחמת מאה השנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1337, פיליפ השישי, מלך צרפת טען מחדש לזכותו על אקוויטניה (המתאים בעצם לגסקוניה) מאדוארד השלישי, מלך אנגליה. אדוארד בתורו טען לממלכת צרפת כולה כנכדו היחיד של פיליפ הרביעי, מלך צרפת. זה עורר את מלחמת מאה השנים, שבה גם בית פלנטג'נט וגם בית ולואה טענו לעליונות על אקוויטניה. בשנת 1360, שני הצדדים חתמו על הסכם ברטיני, שבו אדוארד ויתר על הכתר הצרפתי אך נשאר לורד ריבוני של אקוויטניה (ולא רק דוכס). עם זאת, כשההסכם בוטל ב-1369, התחדשו גם הטענות האנגליות הללו וגם המלחמה. בשנת 1362, המלך אדוארד השלישי, בתור לורד אקוויטניה, הפך את בנו הבכור אדוארד, נסיך ויילס, לנסיך אקוויטניה. בשנת 1390, המלך ריצ'רד השני, בנו של אדוארד, הנסיך השחור, מינה את דודו ג'ון מגונט לדוכס אקוויטניה. התואר הזה עבר לצאצאיו של ג'ון למרות שהם היו שייכים לכתר מכיוון שבנו של ג'ון מגונט, הנרי בולינגברוק, דוכס הרפורד, הצליח לגזול בהצלחה את הכתר מריצ'רד השני, ולכן 'ירש' את התואר אדון אקוויטניה מאביו, אשר הועבר לצאצאיו כשהם הפכו למלכים. בנו, הנרי החמישי, מלך אנגליה, שלט על אקוויטניה כמלך אנגליה ולורד אקוויטניה בין השנים 1400 ל-1422. הוא פלש לצרפת ויצא מנצח במצור על הארפלר ובקרב אז'נקור ב-1415. הוא הצליח להשיג את הכתר הצרפתי עבור משפחתו על ידי הסכם טרואה ב-1420. הנרי החמישי מת ב-1422, כאשר בנו הנרי השישי ירש את כס המלכות הצרפתי בגיל פחות משנה; שלטונו ראה אובדן הדרגתי של השליטה האנגלית בצרפת.
מלכי ולואה של צרפת, הטוענים לעליונות על אקוויטניה, העניקו את התואר דוכס ליורשיהם, הדופינים, במהלך השנים 1345 ו-1415: ז'אן השני (1345–1350), שארל השביעי (1392?–1401) ולואי (1401–1401). 1415). הניצחון הצרפתי הושלם עם קרב קסטיון של 1453. אנגליה וצרפת נותרו במלחמה במשך 20 שנה נוספות, אך אנגליה לא הייתה בעמדה להמשיך במערכה שלה, בגלל הסכסוכים הפנימיים המתגברים שלה. מלחמת מאה השנים הסתיימה רשמית עם הסכם פיקיני משנת 1475. עם תום מלחמת מאה השנים, חזרה אקוויטניה לשליטה ישירה של מלך צרפת ונשארה ברשות המלך. רק מדי פעם הוענק התואר "דוכס אקוויטניה" לחבר אחר בשושלת, ולאחר מכן כהבחנה נומינלית גרידא.
גאוגרפיה וחלוקות משנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך קיומה, שילבה הדוכסות את דוכסות גסקוניה ועד 1271 את רוזנות טולוז, שכיום שוכנים באזור אוקסיטניה. רוב שאר הדוכסות שלאחר 1271 מהווים כעת את אזור נובל-אקוויטניה, אם כי חלקים משתייכים לשלושת האזורים השכנים של Pays de la Loire, Centre-Val de Loire ו-Auvergne-Rhône-Alpes.
רוזנות אקוויטניה כפי שנייתה בשיא ימי הביניים, אם כן, גובלת בפירנאים מדרום ( נווארה, אראגון וברצלונה, לשעבר המארקה היספניקה) וברוזנות טולוז וממלכת בורגונדי (ממלכת ארל ממזרח). מצפון, היא גבלה עם ברטאן, אנז'ו, בלואה ובורבון, שכולם עברו לממלכת צרפת עד המאה ה-13.
- אקוויטניה ממש
- רוזנות פויטו
- רוזנות לה מרשה
- רוזנות אנגולם
- רוזנות פריגור
- רוזנות אוברן (הועברה לתחום המלכותי ב-1271)
- רוזנות ולאי
- רוזנות סנטון
- לורדות דאול
- לורדות איסודון
- רוזנות לימוזין
- דוכסות גסקוניה, איחוד אישי עם אקוויטניה מהמאה ה-7 עד המאה ה-9 (פליקס מאקוויטניה) ושוב מ-1053.
- רוזנות אז'נה
- רוזנות טולוז (מעין עצמאית משנת 778, חזרה לתחום המלכותי ב-1271)
- רוזנות קוורצי
- רוזנות רואר
- רוזנות רודז
- רוזנות גבאודן
- רוזנות אלבי
- מרקיזות גותיה
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Lewis, pp 400–401 and n127.
- ^ Rouche, Michel (1979). L'Aquitaine, des Wisigoths aux Arabes, 418-781 : naissance d'une région. Paris: Editions de l'Ecole des hautes études en sciences sociales, Éditions Touzot. p. 312. ISBN 2-7132-0685-5. OCLC 7007853.
- ^ Wemple, Suzanne Fonay; Women in the Fifth to the Tenth Century. In: Klapisch-Zuber, Christine; A History of Women: Book II. Silences of the Middle Ages, The Belknap Press of Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts, London, England. 1992, 2000 (5th printing). Chapter 6, p 74.
- ^ Against this background of conflicted loyalties must be seen the career of Wenilo.
- ^ Jones, Dan (2012). The Plantagenets: The Warrior Kings and Queens Who Made England. Penguin Random House.