ספר זכרונותי זה מוקדש לרעיתי לאה לבית אבושדיד ולבנותי שלושתן – דרור הראשונה (אשר נקטפה בהיותה בת ארבע), דרור ורינה, אשר להן אחרי אבי ואמי – אני חייב את כל ישותי.

 

פרק ראשון: בן נולד לבן־יהודה    🔗

בט“ו באב שנת התרמ”ה (1885) למנין ישראל ראיתי את אור העולם בירושלים, בפנים חומות העיר, אני בן־בכורם של אליעזר בן־יהודה ודבורה לבית שנ"ה יונס

הורתי ולידתי היו “בקדושה”, כי הורי דיברו ביניהם רק עברית, ובנם הבכור נועד עוד בטרם הוולדו להיות “הילד העברי הראשון” מאז חדלה הלשון העברית מלהיות לשון־דיבור.

אם מאושרים מאד היו הורי על ילדם הראשון, שנולד להם בסימן־טוב ובמזל־טוב בירושלים, הרי אני עצמי לא הייתי, כנראה, מאושר ביותר כבר.מיומי הראשון: קודם־כל היה משקלי פחות מן הרגיל,עד שהרופא מאזאֶראֶקי (כך ספרו לי, בהיותי כבר מבוגר ובעל־משקל) חשש לאריכות ימי. במשך ארבעה ימים רצופים לא היה לי כח אפילו לבכות קצת, והייתי מוטל עצום־עיניים וללא כל תנועה. בשבוע השני להוולדי הפילתני המילדת מתוך אי־זהירות או התרגשות, ומכאן – כך משערים – עצבנותי היתירה בשנים שלאחר כך. גם במזון כלשהוא מאסתי. בגלל תשישותי אמר אבי לדחות לכמה ירחים את הכנסתי בבריתו־של־אברהם־אבינו, אך אמי, שהיתה נאמנה למסורת, התנגדה לכך בכל תוקף. כך מספרים.

בינתים היה דבר לידתו של הילד הראשון בבית “הכופר בן־יהודה, החוטא ומחטיא את הרבים” – ענין לענות בו בירושלים, שמנתה אז לא יותר מעשרת אלפים יהודים, כולה שקועה באדיקות ובנמוסים קרתניים. משום־מה פשטו שמועות מוזרות, שהתינוק – כלומר אני – הוא יצור לא־שכיח, לא טבעי, את המילדת שלי, פייגה, היו מקיפים בשאלות על צורתי המדויקת, וכל מכריה היו דורשים ממנה לתארני בשרד נאמן, אותי ואת פרצופי וגופי וכל אבר מאברי. והיו שסיפרו בודאוּת גמורה, כי נולדתי בפה סתום, והרופאים נאלצים להזינני בצנורות מיוחדים שלא בדרך הטבע. על־כל־פנים ברור היה לכל יושבי־קרנות בירושלים העתיקה, כי הנולד בעל־מום מלידה הוא, ונשים צדקניות היו מנידות ראש על אותה בת־ישראל אומללה ומסכנה – כלומר אמי – שנענשה על עוונות בעלה, וניתן לה פרי־בטן שאינו בגדר אדם כלל.

בעינים אחרות ראו את הנולד בבית בן־יהודה – החלוצים הצעירים, הראשונים לישוב החדש, והם אנשי ביל"ו ברובם, שהתרכזו כבר מסביב לפתח־תקוה וראשון־לציון. גם מנהל מקוה־ישראל, בית הספר הראשון לעבודת האדמה, איש המעוף ומרחיק־הראות, שארל נטר. כל אלה הכירו את בן־יהודה ועקשנותו העברית, וידעו את היעוּד אשר הועיד לבנו־בכורו, ובפיהם היה התינוק התשוש הנאבק עדיין על קיומו הגופני, בשם “הילד העברי הראשון”. כי אבי הכריז שהוא “מקריב את בנו על מזבח התחיה של הדבור העברי”, והוא יהיה הראשון בדורנו ששפת־אמו תהיה עברית. בלי תחיית הלשון הלאומית, גם תחיית הארץ לא תהיה.

גם גדולים וטובים, חכמים וסופרים ונאמני־התורה פקפקו, אם יש ערך מעשי להזיותיו של בן־יהודה. ובין המפקפקים, שהזהירו את אבי שלא לעשות את בנו־בכורו לבעל־מום רוחני לכל ימי חייו – היה גם ר' יחיאל־מיכל פינס, ראש חכמי ירושלים באותה תקופה, סופר עברי רב־כשרונות ועשיר־הסגנון, איש פיקח ונבון.

יותר מכל דיכאו את רוחה של אמי דבריו של ר' י. מ. פינס, והיתה מתמוגגת מדמעות על הגורל הצפוי לבנה־יחידה בעתיד הקרוב והרחוק. והיה בבכיה של אמי – כך אני מתאר לעצמי, בעזרת דמיוני – מעין בכיה של שרה אמנו בראותה את אברהם מוליך את בנו לעקידה על הר המוריה…

*

ועוד אדם גדול וחשוב ונבון היה באותם הימים בירושלים, הוא ר' שמואל סלנט, הרב הראשי לעדת האשכנזים. והיה לא רק שר וגדול בתורה וביראה ושמו הולך למרחקים, אך היה גם אדם נוח לבריות, דרכיו דרכי נועם ולא במקל־חובלים, והיה מקובל על כל חוגי הצבור, לרבות החפשים בדעות. גם אבי, שהיה רחוק בדעותיו ובמחשבותיו ובשאיפותיו מאלו של הרב סלנט, היה מכבדו מאד.

סמוך ליום ה“ברית” שלי בא שליחו של הרב סלנט אל אבי, והזמינו אליו לשיחה. אבי נענה מיד להזמנתו, ולא פעם סיפר לי על הפגישה הזאת בדירתו הצנועה של הרב, אשר במעלה ה“חורבה” (בית־הכנסת “חורבת ר' יהודה החסיד”, שבמרכז הרובע היהודי בירושלים העתיקה).

הרב קיבלו בסבר פנים יפות, ונגש מיד אל העיקר בעברית רבנית: – שמע־נא אישי בן־יהודה, קראתיך אלי כדי ליעצך לחדול מהטפתך לדיבור עברי בחיי יום־יום. קראתי מאמריך ב“השחר”, ב“המגיד” וב“החבצלת”. עט סופר מהיר בידך, ודבריך נכנסים ללב. אלא שלא הגיע עדיין הזמן בדורנו לשדד מערכות כאלו שאתה רוצה. גם אנחנו, ברוך ה‘, יודעי לשון־הקודש אנחנו, ואין לנו צורך לחללה בכל ימות החול. חזור בך, ושוב והיה־נא כאחד מאתנו, ואם אלהים חננך בכשרון סופר ומליץ, היה מחבר ספרי ספרי מליצה ודקדוקים, וה’ יהיה בעזרך. אם כזאת תעשה, בני, אהיה מוכן להיות הסנדק בבריתו של בכורך…

– רבנו שמואל סלנט כסנדק לבכוֹרה! – כששמעה זאת אמי, הפצירה באבי להיענות לפחות לכמה מדרישותיו של הרב, ובלבד שהרב יהיה סנדק לבנה, וכל־כך למה? כי “סנדקאות” זו תהיה אות לאדוקים הקנאים לא להתגרות עוד בבית בן־יהודה, לא להחרידה ממנוחתה, לא להטיל עליו חרם ונידוי, כפי שעשו עד אז.

לא יכול אבי לראות בצערה של אמי, אשה אצילה ומרת־נפש, ידועת־מכאובים ולמודת־סבל, הדואגת לגורל עוללה הרך, ומתוך חשש לבריאותה אמר:

–אנסה לעשות רצונך…

ובשבת הקרובה לבש אבי את “ג’וביתו”, התעטף בטליתו המצויצת והלך להתפלל בבית־הכנסת של ה“חורבה” אשר ל“רחוב היהודים”. הן גם שם יוכל לעשות נפשות לדיבור העברי. עמד לו בפינה צדדית והתפלל.

וכאן אירע משהו לא צפוי: מעם עזרת־הנשים, נשמעה צריחה ארוכה וזעקה גדולה בז’רגון:

– כיצד העיז הכופר להיכנס למקום קדוש זה. צא מכאן, אפיקורס! – אם לא ירצה בקיתון של שופכין מצדי.

היתה זו אשה בעלת־לשון מן הצדקניות, ואחריה החזיקו עוד אחרים, ובבת־הכנסת קמה מהומה, ולא הועילו גם המרגיעים והמשקיטים.. ואבא נמלט משם כל עוד רוחו בו…

בצער ובבושת הודיע אבי לאמי, ש“הנסיון לא הצליח”. הרב סלנט לא היה סנדקי ב“ברית” וגם לא רב אשכנזי אחר. הרבנים הספרדיים, שלא הלכו בדרך האדיקות הקנאית והיו נוטים חסד לאבי, הם אשר הכניסוני בבריתו של אברהם אבינו, ומהם היה גם הסנדק. וכפי שסיפרו לי אלה שהשתתפו בחגיגה זו, נעשה שם הכל כמנהג היהודים הספרדים, לרבות עיטורה של אמי ב“יזמה” ספרדית על מצחה, ולרבות רקחים ובשׂמים שנוהגים לבשׂם בהם את מיטת היולדת.

אך כאן היתה תקרית קטנה בענין השם לרך הנולד. אם הילד מיועד לשנוי ערכים, יש להבליט את הדבר גם בשמו. וכששאל המוהל את אבי:

–…ונקרא שמו בישראל?

– עֵבר! – קרא אבי בקול.

– איך? איך? מה השם? חזר השואל, כמי ששמיעתו לקתה פתאום.

– עֵבר! – הרים אבי את קולו יותר.

– מעולם לא שמעתי שם כזה.

– אין שם כזה נהוג בקהילותינו.

לשוא ניסה אבי להסביר,כי עֵבר הוא “אבי כל בני עבר”, זקן־זקנו של אברהם העברי. הקהל לא נרגע, ראה בשם זה מין פריצת־גדר.

–מה השגעון החדש הזה? מדוע לא לקראו אברהם, יצחק,יעקב, ראובן, שמעון, יוסף וכדומה?

גם על השם “איתמר” (שמו של אחד מבני אהרן הכהן, זה השם שאמי רצתה בו מאד. בחצר ביתנו גדל היה עץ תמר, ואמי שבאה מארץ־הצפון אהבה את העץ הזה ואת שמו) היו מהססים. וכדי לשים קץ לוכוח הציע אבא:

– יהי אם כן בן־ציון.

וכך קורא שמי בישראל: בן־ציון לבית בן־יהודה.

את הספור הזה שמעתי מפי אבי. אך על השם “איתמר” שבחרה לי אמי הטובה, לא ויתרתי. בהגיעי לבגרות, אימצתי לי את השם הזה.

 

פרק שני: אליעזר בן־יהודה מוביל בנו ל“עקידה”    🔗

כאברהם העברי – היה אומר ר' יחיאל־מיכל פינס – כך אליעזר העברי מוביל בנו ל“עקידה”.

כל מעייניו של אבי היו נתונים יום ולילה ליצור מסביבי אוירה עברית, להרחיק ממני כל קול ומגע לא־עברי, להקליט לתוך מוחי את כל העצמים הסובבים אותי רק בשמותיהם העבריים. את מילדתי־מטפלתי המסורה פיטר אבי בשבוע שלאחר ה“ברית”, ולא חלילה מטעמי קימוצים בהוצאות, אלא בגלל השפה היידית שבה התמידה לדבר בטפלה בחיתולי המרובים. ועל אמי היה להטיל על עצמה גם את מלאכת המטפלת. כשהיו באים מבקרים סקרנים לראות ב“פלא” של אֵם המדברת לעוללה בשפת הקודש – היה אבי מבקש להרדימני ככל האפשר, לבלתי יקלטו אזני שמץ מן הלשונות הזרות שדיברו בהן האורחים למדינותיהם השונות. בכל רגעיו הפנויים היה אבי נוהג לקרוא בקול רם, ליד עריסתי, פרקים מן המקרא, כדי להרגיל את אזני לצלילי הלשון ולמליצותיה. אמי היתה מתאוננת שהוא “מעייף” את אזני הילד, שיספיק לשמוע את כל הפסוקים הבאים האלה בבית־הספר – אך כל דבריה אליו לא הועילו.

–“זה שולחן”, “זה כיסא”, “זו עריסה”, “זה שעון” – וכך בלי סוף, עד שאמי היתה גוערת בו על עייפו את התינוק.

וכשהגעתי לירחי הרביעי, היה אבי מנסה להעמידני על רגלי, כדי שיוכל לקרוא באזני: “עמוד”.

*

אכן, “ארנב נסיון” הייתי לאבי. בראש ובראשונה רצה לראות במו־עיניו ולהקשיב במו־אזניו לכל דופק ודופק בהתפתחות היצור המיוחד, וכל תגובה קלה של היצור בגופו הקטן והדל, היה בה כמובן חידוש רב בהתפתחות העברית החיה. פעם בערב – ואני מתקרב לשנתיים – ישב אבי לידי ועושה כל מיני להטוטים כדי לשמחני, וכאשר שיכל את אצבעות שתי ידיו, נראה הצל כראש עז בעלת־קרנים ופעורת־פה, ואבי מוציא מפיו קול פּעיה כקול עֵז. התינוק בעריסה – זה אני – צחק בצחוק אדיר.

– דבורה! דבורה! התפרץ אבי אל המעקה בצהלה – השמעת את בן־ציון? הוא “צחק בעברית”.

– ועוד מעט – ענתהו אמי בתוכחה – עוד מעט ותבשרני שבן־ציון “בכה בעברית”…

עברו ימים ולילות, כשאבי ואמי טרודים שניהם לבלי די – בדאגת המשפחה ובדאגת הצבור. אמי היתה מורה בבית־הספר לבנות, אך בשכרה לא היה כדי לפרנס את המשפחה. היא עצמה היתה מסתפקת במאכלים קלים, ולאבא היתה נותנת מאכלי בשר, כדי לסעדו, כי הרי ידוע־חולי היה כל ימיו. לאבא היתה מספרת, ש“כבר אכלה”.

לא ארכו ימי אשרה, אושר של עניים השמחים בחלקם למען ילדיהם, כי ביום אחד הרגישה פתאום בחולשה וזרם דם פרץ מגרונה. הרופא, ד"ר אהרן מזיא, שהובהל אליה רמז לאבי, כי נתגלו באמי סימנים של מחלת השחפת, ועליה לעזוב את ההוראה בבית־הספר.

גם בחלתה את המחלה הארורה, אשר קיצרה את ימיה, הטרידתה דאגה אחת ויחידה: בנה, זה אני, שכבר נכנסתי לשנתי השלישית – עודני מפגר בדבור, ולא הוצאתי עדיין מפי אף מלה אחת.

גם היא, גם אחותה “פולה” (היא חמדה) וכן יתר אחיה ואחיותיה הקדימו לדבר, בהיותם פחות מבני שנה. האין אילם במשפחתך? – קינטרה את אבי.

– דברים בטלים!– ניסה להרגיעה. אך גם בלבו, עם כל אמונתו בעצם שליחותו, נתעוררו פקפוקים למראה העובדה התמוהה הזאת. מה יהיה, אם חלילה־וחס, ישאר הילד אילם? פקפוקים אלה גברו עוד יותר,

כשבאחד הימים נכנס לביתנו ידידו הנאמן ר' יחיאל־מיכל פּינס, הראשון שנתן ידו ליסוד “שפה ברורה”, אגודה של דוברי־עברית, וכך אמר לאבא ולאמא:

– הן ידעתם, ידידי היקרים, כי רוחש טוב אני לכם, אני ומשפחתי. גם שתים מבנותי הן מבאות־ביתכם התדירות, ויודעים אנו יפה את כל המתרחש אצלכם. תחית השפה העברית? יפה! דיבור עברי בין מבוגרים? נאה ויאה – “על ראשי ועל עיני” כמאמר הערבי. אבל לענות ילד מסכן זה בדבור עברי –ובדברו הורה באצבעו עלי, ואני ישן בעריסתי שנת־ישרים, – אין שגעון גדול מזה. לא נעשה עוד נסיון בילד בשום עם מעמי תבל. הלטינית מתה כשפת־דבור ולא תוסיף קום, היוונית העתיקה מנוחתה עדן. ואתה רוצה להחיות בחיי יום־יום את העברית שחדלה להיות שפת הדיבור לפני אלפיים שנה. הן אפילו התלמוד נתחבר כבר בארמית, שפת הדיבור של רוב עמנו בימים ההם… דבר עברית אתי ועם אנשים כגילי כרצונך. אבל לילד הנח. הרי אתה מתחייב פשוט בנפשו…

דברי האיש החכם והנבון הזה היו כמלח על פצעי אמי, אֵם אוהבת החרֵדָה קודם־כל לגורל פרי־בטנה, והכאיבו גם לאבי, שעמד נבוך ומחריש, כמי שהרסו פתאום את כל היקר והקדוש לו. ורי"מ פינס הוסיף:

– חוסו עליו, על יצור חמוד ואומלל זה – והפעם פנה בעיקר אל אמי – והפסיקו את הנסיון אשר לא יצליח לעולם. העברית סופה לנצח בספרות, בעתונות, גם בבתי־המדרש. על ילדינו לדבר בלשון בני־אדם מן הישוב – “יידית”, או צרפתית, אנגלית, איטלקית אף גרמנית – שפות הנהוגות לאורך כל ים־התיכון, כדי שיבינו מה שהם מדברים.

כאן קפץ אבי ממקומו, כמי שהכישו נחש:

– רבי ומורי, אין זו דעתי כלל ועיקר. הנסיון קשה אמנם, אך זוז לא אזוז ממנו ויהי־מה.

– ומה תעשה – קם פינס כדי להיפרד מעליהם – אם בנכם זה יישאר “הדיוט” –כלומר “אידיוט” – כל חייו? זו תהיה “עקידת יצחק” בנוסח ימינו, אך שום מלאך אלוהים לא יבוא לעזרתו…

– או אז – ענהו אבי ישירות – אמשיך את הנסיון בילדי השני, השלישי, הרביעי, עד שאנצח.

ואמי מקשיבה ברעדה ומתעלפת כמעט.

 

פרק שלישי: “אבא!” – לאחר תקופת־אלם ממושכה    🔗

גזר־דינו זה הקשה עלי, של אביר סופרי־ישראל בארץ־ישראל בימים ההם, שהיה מפורסם בספרו “ילדי רוחי”, עשה לו כנפים לא רק בירושלים הפנימית, אלא גם ביתר שלוש הערים הקדושות צפת, טבריה וחברון – ובחמש ה“מושבות” החדשות – הלא הן: ראשון־לציון, פתח־תקוה, זכרון־יעקב, ראש־פינה ומשמר הירדן, ועד אודיסה, מרכז “חובבי־ציון”, הגיעה בשורתו הרעה. בצער רב הביע משה־ליב ליליינבלום לאבי, במכתב מיוחד, כי “אין דעתו נוחה מהנסיון הנפסד עם בנו וכי לטובת הרעיון הישובי בגרעינו, עם בית־הספר העברי הראשון שנפתח מזה קרוב ביפו העיר, טוב להמנע משים מכשולים על דרך התפתחותו של הילד בנסיונות נפסדים כאלה”.

לא כן היתה דעתם של אחדים מצעירי ה“בילויים”, מיסדי חמש המושבות הנזכרות. אף־על־פי שרובם המשיכו לדבר ב“מאמע לשון” (לשון אמם – יידית), הרי אחדים מהם יצאו בגלוי להגנת “הנסיון הנועז” של “מחייה הדיבור העברי”, כאשר החלו לכנותו אז בעל־פה ובכתב. בראש דוברי־עברית, אשר יצאו להגנת אבי ואמי, בנסיונם הנועז, נמנו ידידיהם דויד ילין, דויד יודילביץ (יהודה־לב־איש –מכפי שעיברר את שמו ברבות הימים), ישראל בלקינד ויהודה גרזובסקי, יצחק אפשטיין ויוסף בר"ן מיוחס וארוסתו. אלה היו מעין “משמר כבוד” לאבי, בתקותם הנאמנה לראותני פותח סוף־סוף את פי למלמל עברית חיה.

את כל הדברים שסיפרתי – מפי אבי ואחרים מעדי השמיעה שמעתים, הם היו ידועים בעצם לכל ירושלים, איש מפי איש, ואני איני אלא רושמם לשם השלמת סיפור־חיי. אך מבין באי בית הורי היו אחדים,שדיוקנותיהם נחרתו במוחי בהיותי בן שלוש, בעוד לא היה הדיבור בפי: אותו אדם הדור־פנים, רי"מ פינס, שהיה ממבקרי ביתנו כמעט יום־יום, בתו “איטה” (שנישאה לדוד ילין) שהיתה מרכיבתני על ברכיה ומשעשעת אותי, שמחה הספרדיה שהיתה שומרת עריסתי בשעות שאמי הלכה ללמד בבית־הספר לבנות, ואחרון־אחרון: האיש שנתחבב עלי יותר מכולם, הוא דוד יודילביץ, שהורי כינוהו בקיצור “הדוֹד”., כשאמי היתה אומרת לי “הנה בא הדוד”, מיד ידעתי כי אליו נתכוונה והייתי מכפכף לקראתו בצהלה יתירה.

“דוֹד” זה בא לארצנו מרומניה כצעיר בן י"ח, ללא חתימת זקן ושפם. משום כך היה נראה לי, לילד, שהיה מוקף בעיקר אנשים קשישים ובעלי־זקן, כאדם הקרוב לי יותר בגיל. לא עוד: מכל באי־ביתנו בסימטת הסנהדרין היה הוא הצייתן והכרוך ביותר אחרי אבי, נשמע לפקודותיו ונזהר מלהפליט מפיו אף מלה לא־עברית. הוא היה – כמסופר – מן המעודדים ומרגיעים את אמי בכל הנוגע לעתידי, וכן היה מן העוזרים על ידה בכל. חרש־עץ במלאכתו היה, ועבד במנסרת צימירינסקי בירושלים., אמן נפלא לכל עבודה ומלאכה בבית. הספּה שעל מעקה דירתנו נמסרה לו ללינה, כל זמן היותו בירושלים. וכל־כך ידיד ונאמן היה בביתנו, עד שנטל עליו את התפקיד של “שומר הילד”, בהעדר שמחה הספרדיה מן הבית. האם פלא הוא, שקווי פניו החוורים ושערותיו העבותות נחרתו במוחי לבלי המחוֹת?

ביום־חורף, כשירושלים התעטפה במעטה שלג לבן – להתפעלותי הגדולה ולשמחתי הרבה – בא אלינו “דודי” האהוב, והנה התבוננתי שהוא מתקרב אל הספה אשר במעקה, כאילו אמר לשכב עליה. רצתי לעומת הדלת הפתוחה אל המעקה והתיפחתי בבכי מר. לא הועילו שידולי ה“דוד” להשקיטני, אך בתנועות וברמזים הצבעתי על הספה השלוּגה.

– הבינוֹתי, “ציון” יקר – (הוא היה מקצר שמי מ“בן־ציון” ל“ציון”)

– אתה ירא פן אישן עליה גם הלילה על הספה השלוּגה, ואתה בא להזהירני…

והוסיף:

– אל תחשוש, ילד טוב, כי הערב תלון עמי בתוך המטבחית, על השטיח, התרצה?

נענעתי בראשי לאות הסכמה.

ה“דוד” נתן פרסום לכל המעשה הזה, כפי שהיה נראה בעיניו, והעיקר שהסיק מסקנה, כי מבין אני כל מה שמדברים, ואינני חס־ושלום חסר־בינה, אלא שקשה לי עדיין לבטא בדבור את מחשבותי…

את הדבר הזה בישר גם לאמי, וגם לר' יחיאל־מיכל פינס, שביקר בביתנו באותו יום.

אך רבי יחיאל־מיכל לא כן חשב, ונדנד את ראשו מתוך היסוס רב. בעצם בא להזהיר את אמי, מפני שני דברים: שלא תתן לאבי לנסוע מחר עם “ידידו הרומני” (יודילביץ) על גבי חמורים, לראשון־לציון. על חמורים ביום שלוּג – כשחזהו חלש כל־כך, הרי זו סכנת־נפשות ממש, איבוד לדעת… והדבר השני – הוסיף פינס – הוא הענין “הישן”, ענין הילד המסכן, שבעוד ירחים מספר ישלים את שנתו השלישית, והוא אילם ולא יפתח פיו.

– ומה יהיה בסופו? אל־נא תשעי – אמר פינס לאמי – לדברי הוזים המרגיעים אותך. נסי לדובב את ילדך בשפה מדוּבּרת. אם ב“יידית” ואם ברוסית היפה, השגורה בפיך, בצרפתית, לשון שאת שומעת. שירי־נא לו מן השירים הידועים לך בלשונות החיות. את מחלת האילמות הסירי ממנו…

את הנסיעה ה“חמורית” לראשון־לציון דחה אבי, להפצרת אמי, לכמה ימים עד שהפשיר השלג והשתפר מזג־האויר.

בימי העדרו של אבי, בהיותה בודדה לנפשה, ורק אני, ילדה ה“אילם” אתה, עצמו געגועיה וגברה מצוקת נפשה, והיא נטלתני על זרועותיה ומלבה הכּאוּב החלו משתפכים צלילי שירים נשכחים של ארץ־הצפון הרחוקה, רוסיה מולדתה. זה שנים לא שרה את השירים האלה, ולא שירים אחרים בכל לשון לועזית שהיא, כי חזקה עליה מצוות בעלה “אך ורק עברית”. ערבים לאזני היו השירים האלה, גם מפני רוניותם וגם מפני שאמי האהובה שרה אותם. לשון זרה היתה לי הלשון ששמעתי בפעם הראשונה, ורק שורה אחת מתוך אחד השירים נחרתה במוחי, שורה אשר רדפה אחרי כל ימי חיי:

– נה סיניאֶם ווֹלנוֹם אוקיאַנה" ¹)

זהו חרוז משירו של לרמונטוב, אחד המשוררים האהובים על אמי, שהרבה משיריו ידעה על־פה.

ואני התרפקתי על אמי, ובקשתי בעיני עוד ועוד מן השירים אשר היטיבה כל־כך לשירם, והיא חזרה עליהם בכל זמן העדרו של אבי מן הבית. וקרה, שהיא שרה שיר רוסי גם ברגע שאבי חזר מדרכו, ואמי לא הרגישה בכניסתו הביתה. נסער ונרגש כוחו, בעודו לבוש בגדי־הדרך, ואדרתו ונעליו מלוכלכים בבוץ – התחיל אבי שואג:

– מה עשית? את כל אשר בנינו שנינו בבית עברי ראשון – הרסת ביום אחד? רוסית בביתנו זה ולבננו־בכורנו! רוסית! רוסית! רוסית!

לשוא ניסתה אמי להצטדק, להטיל קצת מן האשמה על פּינס, וקצת על בדידותה ועל געגועיה שהעלו מתוך זכרונה שירים שהיו אהובים עליה.

ומתוך כעס של אדם, הרואה את כל אשר בנה מוטל הרוס לעיניו, הטיל אגרופו בשולחן – שולחן קטן, שעליו החלה יצירתו של המילון העברי הגדול – ופוצצו לשברים.

– אין סליחה על כך, דבורה, כי שלחת יד בנפשי ובנפש בננו הבכור!…

למראה אבי הסוער ורותח, ואמי המתיפחת כתינוק שנתפס בקלקלתו – תפסתי במוחי הקטן את כל המתחולל בבית, הזדנקתי לעומת אבי, מתוך יצר ילד המגן על אמו אפילו בפני אביו, כנראה, ואזעק:

– “אבא!”

אבי כרע על הכיסא הקרוב, ואמי תפסתני בין ידיה והעתירה עלי נשיקותיה החמות.

שניהם הרגישו פתאום, כי “מן העז יצא מתוק”", ובתוך הזעזוע הגדול שעבר עלי, בראותי את אבי ברוגזו ואת אמי בצערה ובבכיה, הוסר האֵלם מעל שפתי, והדיבר בא אל פי.

באותו רגע שכח אבא את לרמונטוב, את “גלי ים התכלת” ואת כל הסערה שנתחוללה בגללם, סלח לאמי את חטא “הפרת הנדר”, והיא מחלה לו את חטא ניפוץ השולחן. פני שניהם האירו מתוך פיוס:

– ניצחה העקשנות. הילד העברי הראשון הוציא מפיו את הדבור העברי הראשון…

 

פרק רביעי: מעבדת־קסמים ללשון העברית    🔗

– לא יתואר – סח לי מקץ שנים רבות ר' אלפנדרי, הישיש המופלג, שלעת זקנתו עבר לדור בטבריה – מה שקרה בירושלים, לאחר שפתח אלהים את פיךָ למלמל עברית. השמועה התפשטה עד מהרה בכל העיר ותהי לשיחת היום. דרי העיר העתיקה זרמו בהמוניהם לבית הוריך לראות ב“פלא” הגדול. ובהיות שבימי אלמוּתךָ אצרת במוחך מלים רבות בלי להוציאן החוצה – התחלת להזרימם פתאום לקראת אורחיך בשפע נחל גורף, למרבה הפלא וההנאה.

מי לא בא לביתנו לראות בפלא? פינס בכבודו ובעצמו ואיטה ילין בתו, וההירשנזונים שהביאו אתם “לקח” (תופינים) ויין עתיק, ונסים בכר וגם אחותו, חיים קלמי ויוסף בר“ן מיוחס, וטרבולוס, ואדלמן, וצימירינסקי, ואמדורסקי, וקמיניץ, וד”ר דארבלה, והרצברג, והרב הצעיר יעקוב מאיר, ויחזקאל יהודה, וחגיז – כולם־כולם (כך יסופר), במתנותיהם ובברכותיהם, באו לפני ה“קידוש” של שבת ולאחריו.

– יחי אליעזר “בעל הנס”! – התלהבו אחדים.

– ותחי דבורה “אשת לפידות” החדשה! – הוסיפו אחרים.

– ויחי בנם, הילד העברי הראשון! – לא קיפחו אחרים גם את חלקי, והשמחה היתה במעוננו.

נשים זקנות מששוני בידיהן, לראות אם באמת “בשר ודם” אנוכי. כמה מן האמהות הצעירות שבהן, מצאוני, אם לא יפה, הרי לפחות חינני ונעים, לטיף ונועז, וניבאו לי “עתידות גדולים”. ואיטה ילין החזיקתני על זרועותיה, והכריזה בפני כולם בנדיבותה: אהבתיו כאת בני־בכורי. ואשה אחרת שכריסה בין שיניה ושאת שמה שכחתי, קראה: הלואי וילדי יהיה כמוהו. ואמי – פניה מאירות, והיא מתמוגגת מרוב מחמאות. אך היו גם נשים שעיקמו חטמיהן מתוך הסתייגות־של־ביטול…

גם לגברים היו לכל אחד דעה מיוחדת משלו עלי: יוסף בר"ן מיוחס מצאני לפי טעמו, והבטיח לאמי, כי בבוא הזמן, יפרוש כנפיו עלי כמחנך ומורה. ישראל בלקינד הזהיר שלא לפנקני יותר מדי, כי שונא־תפנוקים היה.

– ספרדי קטן – הפליט יעקב מאיר, החכם־באשי לעתיד.

– לא כי, דוקא אשכנזי טהור – התריס כנגדו סוסניצקי רופא־השיניים, אשר גמר לא־מכבר את למודיו בגרמניה. בהערתו זו היתה הדגשה־של גאוה, שיצור־פלא זה ממעי אשכנזים יצא.

אבל מה היו כל אלה, לעומת כניעת־הוידוי של רי"מ פינס בכבודו ובעצמו, אשר ראה מחובתו לפצות את פני אבי ואמי ולפייסם על כל הנבואות השחורות שניבא לבנם־בכורם:

– ניצחתני, בן־יהודה, ניצחתני.

ואל אמי אמר:

– סלחי נא לי שהכעסתיך בתוכחתי על דבר בנך, כי רק טובתך דרשתי ולעתידו של הילד דאגתי. חששתי שמא לא יפתח פיו לעולם וערל שפתים ישאר. עקשנותכם העברית ניצחה, ומי יתנך חובקת עוד בנים אלה…

מובן, שאת כל הדו־שיחים האלה אֵיני מוסר מזכרוני, כי הם נשמרו בין בני משפחתנו ומקורבים, ובפי אבי בפרט, ואני מוסרם כפי ששמעתים.

אך אם לא הבינותי את אשר דובר – חשתי בחושי הילדותי, שאני הוא הציר שעליו סובבים כל הדיבורים. הרגשתי, שאני גבור־היום העומד במרכז ביתנו, תל שכל הפיות פונים אליו ותולים בו עיניהם.

אך הנה נכנס פתאום החדרה אותו צעיר, אשר הודיעני חבה יתירה וניחם את אמי בימי אֵלמוּתי, ובהגיע אליו השמועה עלי עשה את דרכו מראשון־לציון על גבי סוס מהיר, להווכח במו־אזניו בנס. עזבתי את כל המסובים עלי וזינקתי לקראתו בקריאת אושר

– דוֹד! דוֹד!: דוֹד דויד, דוֹד טוב…

כשאמי רואה ומתמוגגת מנחת אין־גבול

אם סבורים אתם, כי בזה תמו צרותי אנוכי וצרותיה של אמי, אינכם אלא טועים. דווקא עכשיו החל הפרק הקשה ביותר בחיינו המשותפים – מטעם פשוט מאד: אבי חשש מיד, פן תקלקל האוירה הכללית מסביבי את אשר עלה בידו להשיג בכל־כך עמל וסבלנות, מה עשה? עמד וקבע חוק־בל־יעבור, כי לא יניחני בשום־פנים מהיום ואילך לבוא בקשרים ישרים כל־שהם עם הילדים אשר בסימטתנו, אף לא עם שתי השכנות אשר בתוך חצרנו עצמה. האחת תינוקת ספרדיה בת חצי שנה, והשניה – אשכנזיה בת עשרה ירחים, עם פטפוטה הז’רגוני הזורם כבר מפיה בשפע מדאיג.

– אסור – היה דברוֹ לאמי – לתת לו לא רק לגשת אליהן, אלא אפילו להאזין לפטפוטיהן. צריך לשמור,שעד היום אשר בו יזכה לאח או לאחות, שישוחחו אתו בשפת־אמו, לא ישמע ולא ידע כי יש שפה אחרת בעולם! צריך, שאזנו תקלוט רק את דבורינו העבריים. אילו יכולתי, הייתי אוסר עליו להאזין אפילו לצפצופי הצפרים וצהלת הסוסים, נעירת החמורים, ופרפורי הפרפרים, כי אף הם סוף־סוף לועזית לשונם, על־כל־פנים לא עברית…

וכאשר מיחתה אמי נגד פקודות “דרקוניות” אלו, הוסיף:

– ובענין הלשון והחיאתה, תני־נא לי להיות המכריע. אילו ידעו הלטינים כיצד להשליט שפתם הנשכחה, לא היו מתים לעולם, ואילו ידע לפחות אחד מהם להחיותה, כי עתה חזרה להיות לשפה הבין־לאומית הנפוצה והמקובלת ביותר. העברית, אם תקום לתחיה – לא רק שפה לעברים תהיה, אלא עתידה היא להתפשט גם בין כל עמי העולם. אך קודם־כל הבה נחיה את העברית בפי בני־עמנו. “צו לצו, קו לקו, זעיר פה, זעיר שם”, שבע השנים הראשונות יהיה בננו־בכורנו “רק עברי” ואסיר־ביתנו, אחר כך לא אחשוש יותר לעתידו העברי.

ספק, אם איזו אֵם אחרת היתה מסכימה לעשות את ילד־טפוחה לאסיר־בית למשך שבע שנים.

אמי האהובה, אמי הטובה, חמדת האמהות, אשר דמות־דיוקנה נצבת לעיני תמיד – נכנעה גם לגזירה זו, באהבתה את בעלה וברצותה להציל את בכורה מידי ה“עקידה השניה”.

*

רק נחמה אחת היתה לה לאמי: אותה “חצר המטרה” שנוצרה בשבילי בפקודת בעלה, אליעזר בן־יהודה, הפכה לאט־לאט למעבדת־קסמים של הלשון העברית. אמי היתה שוקדת על חבורי “פסטלוצי” כדי ללמוד מהם כיצד לחנך את התינוקות בגיל ארבע־שש. והחצר העליונה, ליד המעקה המלא בארגזי פרחיו סמוך לתומר היחיד, הפכה לגן־ילדים ראשון, של ילד אחד, והצפרים עם הפרחים היו עוזריה בחנוך. ואבי העשיר את ספריתו במילונים לעשרות, הן בעברית והן בלועזית, כדי להכין לתלמיד היחיד הזה את “ראשית הדעת” בלשון העברית,שהיתה עניה עדיין בימים ההם במושגים ובניבים של חיי יום־יום.

– כיצד תקרא ל־Rose? – היתה אמי חוקרתהו.

– וורד – היה עונה אבי.

– הלא קראו לו שושנה?

– בטעות היתה תשובתו, קצרות.

– ול־Violette?

– סגולית – ענה ללא פקפוק.

– ול־Papillon?

– פרפר.

– ומה בדבר Poupée? הן לזה לא תמצא שם.

– בובה – הזניק כלאחר יד – על משקל “דובה” מ“דוב”.

– ובכן, ל־ Poupée בלשון זכר נקרא “בוב?”

– קלעת אל המטרה, דבורה.

וכה הלכה המעבדה העברית הזאת ליצור שמות לבלי־סוף. שכן זו היתה תורתו של מחייה־הלשון, מראשית היוולד בנו־בכורו: לא להרשות, שירגיש מחסור כל־שהוא במלים עבריות. טובה מלה עברית רצוצה ומפוקפקת – היה אומר – ממלה לועזית נהדרה, ואם אין מקור למלה עברית בערבית או בארמית, הלשונות־האחיות, טוב ליצור יש מאין, ובלבד שלא נקחנה מלשונות לועזיות־מערביות.

והיתה יצירה זאת לשניהם לתענוג הגדול ביותר בחייהם. מיום ליום הלך ורב מספר המלים החדשות עד הגיען לעשרות, למאות, לאלפים. כי גם בתי־הספר, בהם למדו לפי שיטת “עברית בעברית”, התחילו פונים לאבי ודורשים ממנו מלים לילדים גדולים יותר, לנערים, ולבוגרים גם יחד. ביפו החל בית־הספר מיסוד “חובבי ציון” ללמד גם את המדעים הכלליים רק בעברית, במושבות הטיפו ישראל בלקינד, יהודה גרזובסקי, דוד יודילביץ' ויצחק אפשטיין ללמודים כלליים בעברית. גם במקוה־ישראל הסכים שרל נטר למונחים עבריים בעבודת האדמה, שחכמי־התלמוד השתמשו כבר בהרבה מהם.

מכל המקומות הללו היו פונים ל“מילון החי” – כפי שהיו מכנים את בן־יהודה. מכתבים הציפו את מעבדת־הקסמים הזאת. ובעקבות המורים הלכו הסוחרים ובעלי־המלאכה, וכן פועלים, ואפילו נוצרים מכומריותיהם – כדומיניקנים וכפרנציסקנים – אשר ראו בבן־יהודה אב ומורה בכל הנוגע בעניני לשון התנ"ך.

מאודיסה וממוסקבה, מברלין, מלונדון ומניו־יורק, ממצרים, מתימן, ממארוקו ומארגנטינה, החלו זורמים מכתבים וקלפים טעונים רשימות מלאות לכל המונחים אשר לא ידעו לתרגמם לעברית, ומדור מיוחד לתחית השפה נפתח גם בעתונו של אבי.

– בוא יבוא היום – היה אבי אוהב לחלום בהקיץ – אזכה לראות ביסוד “מדרש הלשון העברית”, כדוגמת ה־"Académie Française", וזה יהיה היום היותר גדול לחיי, יום גדול יהיה היום.

*

זכור לי יום אחד, בו היינו מכינים את עצמנו לצאת לטיול אל מחוץ לעיר הפנימית, מוקפת־החומה, פתאום קפצתי לקראת הורתי:

– אמא! אמא! הנה מצאתי סביבון לחנוכה.

אמי חבקתני והעתירה עלי נשיקות מרוב התפעלות:

– מה יפה המלה אשר יצרת, בני!

הנה כך נוצר ה“סביבון”, השגור זה עשרות שנים בפי כל ילדי העברים. אני, כותב הזכרונות האלה, הוא שיצרתיה בעודי ילד, עם עוד מלים כאלו לאין־ספור, שכבר נתאזרחו בלשוננו ואין יודע מי אביהם.

מאז החילותי לדבר, לא בלבד שהוכרזתי “עילוי” על־ידי מעריצי אבי ואמי, לא רק בגלל המהירות המפליאה אשר בה ספגתי כל מלות לשוננו הן מאוצרה העתיק והן מן המעבדה העשירה של הורי, אלא שגם אני עצמי יצרתי מלים חדשות לבקרים, תוך כדי דיבור. למפה קטנה קראתי “מפּית”, לעגלת־עבודה קראתי “עגלילה”, ומן הפועל רעש יצרתי “רעשן” של פורים, ומנחש עשיתי “נחשן” למעופף עשוי־נייר. וכשאמי היתה רוחצת אותי בפיילה, הייתי מתחנן לפניה: אמא, אל “תסבניני”, כי שונא אני “סבון” יותר מכל. לא עוד, אלא, שכבר אז יצרתי את ה“סלאנג” הראשון לשפתנו: וכשכעסתי על הילדים, אשר ראיתים מרחוק ואגרופיהם קמוצים נגדי, ולי אסור לגשת אליהם מפני לשונות דיבורם, הכרזתי לאבי כי ביום שירשני ל“התרחב”, כלומר לרדת לרחוב – “אחרבּנם”, זאת אומרת “אחריב אותם” בכל כח. את שתי הבנות בחצר התחתונה כיניתי בשם “סמרטוטיות” (מלה שגורה מאד בלשון־הרחוב של ימינו), ובשמעי את משרת המערכת בעתונו של אבי אומר לאבא בעברית, כי מצבו “זיפת”, הפסקתיו ותיקנתי לו כי בעברית אומרים “זיפתּי”, או טוב יותר “מזופת”.

ואלה הם רק מקצת “יצירותי” הלשוניות. כל ילד היום בארצנו יוצר כמותן, ואלפים מיצירותי התאזרחו כבר.

 

פרק חמישי: חברי הכלבלב; פגישתי הראשונה עם ילדים    🔗

אם האמנתי לרגע, כי בדירתנו החדשה אשר ב“סוכת־שלום”, אהיה חופשי יותר בתנועתי ובמעשי – הרי טעיתי. דווקא בדירה זו, שהיו בה שני חדרים וחצרה היתה נשקפת לרחוב מגובה של מטר מוקפת גדר־ברזל, הושם עלי מצור־משנה כעל אסיר־מלחמה. דלת ברזל, אשר חצצה בינינו לבין שכנינו הקרובים, היתה נעולה, כשמפתח אחד בידי אבי והשני בידי אמי. דבר זה הרגיזני ביותר, כי מחלון חצר זאת הייתי רואה את כל הילדים הקטנים עוברים או רצים ברחוב הצר, ולי אין כל אפשרות להצטרף אליהם. רק אחרי הצהרים, בשעה שאבי היה יורד העירה, דרך רחוב יפו, רכוב על חמורו, לעבודה במערכת עתונו – היתה אמי מרשה לי לצאת אל החצר, בלי לגרוע עין ממני ממקום עיסוקה במטבח, אך אסור היה לי לבוא במגע עם מישהו גדול או קטן, כדי שלא להכשל בלשון לועז.

בין הבאים לבית אבי בימים ההם: יהושע ברזילי, אשר האיר לי פניו, והיה מביא לי תמיד שוקולד שווייצי במתנה. גם דוב חביב (לובמן), שאת בנו אשר נולד לו קרא בשם בר־כוכבא, והיה בא אלינו לראות כיצד מתפתח “הילד העברי”. “דודי”, דוד יודילביץ', נתמנה אז למנהל בית־הספר בראשון־לציון, ועל־כן נעשו בקוריו נדירים יותר. מקרה לא־נעים אירעני כאשר ביקר בביתנו הסופר אשר גינצבורג – אחד העם. הוא בא ארצה, כידוע, לבקר וגם “לבקר” את הכל, למן פקידות “הבארון” עד לעתונות הארץ, ועד ועד. משום־מה עשה רושם מדהים עלי, הילד, בקרחתו במשקפיו ובסיגארה העבה אשר לא משה מבין שפתיו. כשראיתיו, נמלטתי לחדרנו הפנימי – הוא חדר־השינה של אמי ואבי. פחדי זה מפני אורח חשוב הפתיע את אבי (כי בדרך־כלל הייתי נוח לאורחים ומתקרב אליהם), אשר רדף אחרי והביאני אל אחד־העם שישב בתוך כורסה בדירתנו החדשה.

– שלום לך, בן־ציון, – פתח האורח את דבריו אלי, כשהוא מרכיבני על ברכיו – מה שלומך?

– שלום, אדוני “קורח” – השיבותי, בלי להרגיש כי פגעתי בנקודה רגישה ביותר.

אחד־העם קפץ מכורסתו בזעף מתפרץ, הורידני מעל ברכיו ופנה לאבי כנשוך־עקרב:

– לא, לא! אם כזה יהיו דוברי־עבריתך להבא, אדוני בן־יהודה, מוטב שלא ידברוה בכלל. על־כל־פנים לא יהיה בנך מופת לבני אני…

(במשך הזמן הבינותי את סיבת רוגזו של אחד־העם, יוצר הציונות הרוחנית, המבקר החריף, שהיה בימים ההם איש־ריבם של הציונים המעשיים והמדיניים. באמרי “אדוני קורח”, נתכוונתי אני לקרחת אשר בראשו, והוא נתכוון ל“קורח” איש־המדנים שנבלע עם בני־עדתו באדמה. וסבור היה כי מפי המבוגרים שמע הילד את הכנוי הזה).

מאז נתקררו היחסים בינו לבין אבי, ונתחדדו חילוקי־הדעות והיחסים האישיים. רק לאחר כמה שנים, לכשהושם אבי במאסר הוקלו במידת־מה היחסים שביניהם. גם זלמן־דוד לבונטין, בזקנו הארוך, הרבה לבקר בביתנו והיה מתפעל מכשרוני ליצור כלאחר־יד מלים עבריות, ביחוד נהנה הנאה יתירה מן המלה “עזאזלן”, שבניתיה על יסוד ה“סלנג” היהודי־ספרדי “עז־פן” לעז־פנים.

– אויה – היה לבונטין אומר – אם בעל־המצאות כזה יהיה, הרי עתיד הוא להגדיל גם את מספר הקללות שב“תוכחה”…

*

כל הדברים האלה “אמללוני” (גם זו, אגב, מיצירותי הלשוניות), ויום אחד נגשתי אל אמי מלא־טרוניות:

לא אוכל לסבול עוד, אמא יקרה. לא אוכל. הרשיני־נא לצאת החוצה רק לרגעים אחדים יום־יום. אנא! אנא! רק לרגעים אחדים.

היא פיקפקה, אבל כה טרדניות היו הפצרותי, שלסוף קמה ממקומה והביאה את המפתח, כשעיני קודחות משמחה אין־סוף. אך בעוד המפתח במנעול הדלת ונעירת חמורו של אבי בישרה את חזרתו קודם המועד הרגיל. כמי שנתפס בקלקלתו בעצם המעשה, נמלטתי לחדר־המיטות.

– התדעי, דבורה, מדוע הקדמתי לחזור? – שאלה – כי עלינו לבקר היום בחתונת ר' שלמה מלכא, הרב המרוקאני, אחד ממוקירי הראשונים. הוא לא יסלח לנו, אם לא נעשה לו זאת.

בלי חשק רב, ורק כדי למלא רצון בעלה, הסכימה לכך. הורי יצאו מן הבית, ואותי השאירו לבדי בהיותי מנמנם למחצה. לא חששו להשאירני, כי הרי מקום־החתונה היה סמוך מאד לדירתנו, באותה שכונת “סוכת שלום”.

כשנתעוררתי מנמנומי ואין איש בבית, יצאתי אל המעקה, ומאין המפתח בידי טיפסתי על פני סורג־הברזל, וקפצתי לרחוב. נפלתי וראשי נחבל קצת. חבורת ילדים וילדות, שעברה במקרה ברגע נפלי, נבהלה כנראה למראה היצור שנתגלה לעיניה בפעם הראשונה, ונמלטה מן הסימטה כשרק מלה בודדת הגיעה לאזני מפי מישהו מן החבורה – “משוגע”…

היה זה, כנראה, הכינוי שבו היו מכנים ברחוב את אבי ואותי.

וכך, בודד ועזוב, בראש שנחבל קצת בשעת הנפילה, ורגלים כושלות, עמדתי וכבשתי את בכיי, מחשש פן ישמע אבי. זחלתי על ארבע כדי לחזור לגדר ביתנו, כשפתאום הגיעה לאזני יבבה דקה ומתמידה. והנה כלבלב נחמד, עזוב ובודד כמוני, מתיפח ללא־הפסק. חשתי בלבי איזו קירבה מיוחדת ליצור החי והמסכן הזה, נטלתיו על זרועותי ואמצתיו אל לבי חזק־חזק כאח לצרה. דברתי אליו דברי חיבה בעברית “כלבית”, והיתה לי הרגשה שהוא מבין אותי.

וכך, תוך־כדי־משחק עם הכלבלב, נרדמתי מעייפות והתרגשות, ליד עץ־זית במרחק־מה מביתנו, כשהכלבלב בזרועותי. הקיצותי לקולות:

– בן־ציון! בן־ציון! איךָ?

אבי ואמי היו אלה, אשר חרדו לי מאד, בחזרם מהחתונה ולא מצאוני בדירתנו.

– האוכל להביא את כלבלבי אתי? – שאלתי בפחד.

– וודאי, בוודאי, כי הנה יהיה לך מעתה במה להשתעשע.

– אך גם אתו תדבר רק עברית – הוסיף אבי.

וכרועה הנושא את גדיו על צואריו, כן נשאתי את כלבלבי זה, שקראתי שמו בישראל בשם “מהיר”, מהיר־המרוץ ומהיר־ההבנה.

*

וכך התקרבתי לסוף שנתי הרביעית, וכלבלבי כלב לכל פרטיו ודקדוקיו, והוא שומע עברית על בוריה. הכלב העברי הראשון, ויהי לפלא לכל רואיו ושומעיו. הוא היה, כנראה, מגזע הכלבים־הזאבים, ובארבעת הירחים מיום שאמצתיו לי לכלב, גדל עד כדי יותר מחצי קומתו הטבעית. ידיד נאמן היה לי, מחסי ומגיני בכל שעה שנסיתי להתגנב שוב אל הרחוב לרגעים־מספר. נביחתו היתה כה זועפת וקולנית, ומראהו מבעית בקפצו החוצה מפעם לפעם, שכל הסביבה היתה נתונה במצור ממש כש“מהיר” היה עובר בה.

אך לא ארכו ימי “מהיר” הכלב. ביום־פגרא, יום חול־המועד, כשיצחק המשרת לא בא, עשאני אבי שליחו – ואני רק בן ארבע וחצי – לשלוח מכתב מבוטח ב“דואר הרוסי” (בירושלים היו אז בתי־דואר של מדינות אירופיות שונות), ולקבל קבלה. צוהל ומאושר על השליחות החשובה שהוטלה עלי, וגם על ההזדמנות לצאת קצת מד' אמותי ולראות את העולם הסגור בפני, קראתי ל“מהיר” כלבי ויצאנו אל רחוב יפו הקרוב, דרך בית החולים הגרמני, לעבר חצר־הרוסים, שבו היה עובד דוד־אבי, אחי זקנתי, שעלה לא מכבר מרוסיה ושימש כמזכיר בקונסוליה הרוסית, וכמשגיח על המכתבים המגיעים מרוסיה.

היתה זו חווייה, וגם הרפתקה גדולה בשבילי. הליכה זו דומה בעיני כנסיעה למרחקים. אותה שנה – שנה גשומה היתה, וכל השטחים הריקים מסביב, שרק בתים מועטים היו פה ושם – כוסו פרחי־בר וחרולים לרבבות, בכל שלל צבעיהם. הייתי שכוֹר ממראה עיני, ונטיתי מן השביל המוביל לחצר־הרוסים אל השביל המוביל ל“מאה שערים”.

מתוך שכרוני לא הרגשתי כי כלבי אינו על־ידי. כמוני, כן גם הוא היה מאוהבי הטבע, וממבקשי חברה, ובדרך טיולו נלווה אל כלבים אחרים אשר לא ראם עד אז.

– “מהיר!” “מהיר!” – קראתי בכל כחי.

והכלב איננו.

“מהיר”! בוא הנה! – קראתי שלישית ורביעית.

ואין קול ואין נובח.

עוד אני מגרין את שמו העברי של הכלב, והנה לקראתי אנשים ונשים, זקנים וצעירים, לבושי ארוכים, משי וקטיפה מגוונים שונים, מצנפות־שער וטליתות מצויצות. מבתי־הכנסת יצאו עכשיו, לאחר גמר תפילתם. נבוך ומבולבל ותוהה עמדתי למראה הקהל הרב הזה, על לבושיו וקישוטיו, שראיתיו זו הפעם הראשונה בחיי.

והנה בחור מבין הקהל מצביע עלי בידו, וקורא ב“יידית”, שכבר קלטתי מלים בודדות מתוכה, בפרט כשהיו מלוות גם תנועות־יד:

– הינהו! הינהו!

– מי? מי?

– “בן־יהוד’קה” הכופר!

בחושי הטבעי הרגשתי, כי כלתה אלי הרעה ופורענות מתחוללת על ראשי. ידעתי כבר אז, בגילי הרך, שאיזה חיץ מפריד בין אבי לבין הסביבה. ילדים מתרחקים ממני, מבוגרים מביטים בי בעין רעה ומראים עלי באצבע.

– “מהיר”, איךָ – נזעקתי בשארית כוחי, בקוראי לעזרה את ידידי הנאמן.

– ואכן חש הפעם כלבי את הסכנה הצפויה לי, ומיהר אלי ממקום־העלמו, עם נביחותיו הזאביות, על ימין ועל שמאל.

מה שקרה אחר כך לא ידעתי עוד. אזכור רק זה בלבד, כי דוד אבי, מזכיר הקונסוליה הרוסית, אשר יצא מחצר־הרוסים לחזור לביתו, דרך אותו שביל, אספני מעל פני הרחוב מוכה ופצוע. כעבור שנים־מספר סיפר לי, מה היתה סיבת ההתרגשות של אנשי מאה־שערים, שבגללה כילו חמתם בי, ילד בן ארבע וחצי. בשמעם את השם “מהיר” בו כניתי את כלבי, חשבוהו ל“מאיר”, וחשדו כי אבי, בן־יהוד’קה הכופר (כפי שנהגו לכנותו בירושלים) קרא במתכוון את כלבו בשם רבן־של־ישראל, כדי להתקלס בו. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, ועל־כן הכוני ופצעוני, עד זוב דם מחטמי, מאזני ומשיני. ואת יתר חמתם כילו בכלב אשר חש לעזרתי. אותו סקלו באבנים עד שנפח את נשימתו האחרונה.

פלח ערבי הביא את הכלב המת לביתנו, בשכר מועט, ובחצרנו אשר ב“סוכת שלום” קברנו את “הכלב העברי הראשון”, שמת מות גבורים בהגינו על הילד העברי הראשון.

 

פרק ששי: “לה שקולה ד’מוסיו נסים”    🔗

שבועות מספר לאחר הזעזוע בשכונת מאה־שערים ומות כלבי האהוב, אירע מאורע חשוב במשפחתי, שעשה רושם חזק גם עלי: נולדה אחותי ימימה בירח השביעי להריונה של אמי.

אבי ה“אכזרי” – אשר אמר קודם להחזיקני בבית עד מלאת לי שבע שנים – נתרכך קצת והסכים לתת לי מעט חופש עם התקרבי לגיל חמש. תחילה רצה להכניסני לבית־הספר לבנות שאמי היתה מורה בו, אך משסרבה המנהלת להכניס “זכר” אחד לכיתה שכולה בנות, הסכים נסים בכר, להפצרת אבי, לקבלני כיוצא־מן־הכלל לבית־ספרו, שבו היו תלמידים בני שש.

ואודה על האמת: שנאתי את הכיתה הזאת, למן הרגע בו דרכה רגלי על ספה. המקום היה צר לי שם, לא פחות מאשר בהיותי סגור בבית בלי מרחב ושמש. אם מצד אחד פיגרתי בענינים שיכולתי ללמדם רק בבית־ספר, הרי מצד שני בגרתי קודם הזמן ובמוחי נקלטו דברים רבים, מתוך ראייה ושמיעה ומגע תמידי עם אנשים מבוגרים, כגון עניני מדינות ועמים שידעתים מאבי אשר טיפל כל הימים בעתונות. מכל הלימודים בבית־הספר משכו את לבי: כתיבת־הארץ, וכבר ידעתי להבדיל בין הצבעים של כל מדינה ומדינה, וכן אהבתי ציור וכיור, שמוֹרם היה גיסו של נסים בכר, רפאל.

ועוד שני מורים היו חביבים עלי: רייטן, האב, המורה לעבודות ברזל, ויוסף בר“ן מיוחס, שהיה מפליא לספר סיפורים תנ”כיים.

יתר המורים היו לי למעמסה, והייתי משתמט בכל יכלתי משעוריהם. בשעת שיעורו של אחד מהם, המורה לחשבון, נעצמו עיני ונרדמתי. ולא עוד אלא שאירע לי בתוך שנתי גם מקרה לא־נעים, שעורר צחוקם של כל התלמידים וגרם לי צער ובושת. שבוע ימים לא באתי אחר כך לבית־הספר.

כעבור שבוע הזמינני אליו מנהל בית־הספר, נסים בכר (הספרדים קראוהו בקיצור “מוסיו נסים”, ליתר חיבה), ושידלני בדבריו כאב רחמן, אף סיפר לי שגם לו אירע מקרה כזה פעם בדמשק, ואין לי מה להצטער, כי מקרים כאלה באים לו לאדם מתוך חולשה ועיפות יתירה. וכדי לפייסני העבירני לכיתה עליונה יותר שמחנכה היה האדון יוסף בר"ן מיוחס, המורה האהוב עלי. מיוחס היה המורה השלישי, אשר לימד לפי שיטת “עברית בעברית”. קדמו לו – אבי ודוד ילין. צעיר היה עדיין מיוחס, כבן עשרים, קולו ערב ודיבורו מסולסל־נגוני. אשתו היתה בתו של י. מ. פינס, כאשתו של דוד ילין, איטה. שתיהן מידידות ביתנו.

יום אחד, בזמן בחינות בנביאים ראשונים, גילה בי מיוחס כשרון לפרשנות. את שמות האנשים וכינוייהם פירשתי לפי “מובנם האמתי”, כגון: “עגלון מלך מואב” ביארתי כראש כל העגלונים בימיו; “אהוד בן־גירא” היה הגיבור הגדול ביותר, ועל־כן אהוּד למאד (לפי שחידש אבי); “דבורה אשת לפידות” היתה מלכת כל הדבורים, ולא יראה אותן יען כי תמיד היתה מחזיקה לפידים בידה. “שמגר בן ענת” נקרא בשם זה, יען כי שם גר ענת אביו.

– ומה מובן השם “ענת”?

– איש העונה על הכל ללא פקפוק – עניתי מניה־וביה.

– נפלא! – קרא מורי.

– הידד! – ענו אחריו רוב התלמידים.

הדבר גרם לי, כמובן, קורת־רוח וגם קצת הרגשת עליונות.

לעומת זה לא אהבתי ביותר את מורי לתורכית, שהאמין משום־מה כי אין מורה טוב יותר לילדים ממלקות, והיה לא פעם שובר את מקלו על גבם של תלמידיו.

– כמקלו כן גם קולו – העירותי פעם בדרך לשון־נופל־על־לשון. כשנגש להלקותני, צעקתי אליו:

– אל יעיז – כי אבי יכתוב נגדו בעתונו.

– יילכו לעזאזל אביך ועתונו גם יחד – ומטר מכותיו נתך על שכמי הרך.

המהומה היתה נוראה בשעה התורכית, ו“מוסיו ניסים” חרד אלי והוציאני מן הכיתה בשנית.

– רק עוד נסיון אעשה אתך, בן־ציון! – לחש באזני – רק עוד אחד, כי רצוני להעבירך למחלקה השלישית, שבה דוד ילין המורה לעברית…

וכך הגעתי לשנתי השביעית, בעוד שחברי היו רובם בני שמונה, תשע ועשר, והגדול שבהם – בר־מצוה, הוא אברהם־שלום יהודה, אשר התנשא עלינו כבר אז בקומתו, בחכמתו ובחריפותו, הלא הוא הפרופיסור־החוקר הנודע ללשונות המזרח ברבות הימים.

*

דוקא במחלקה זו היתה העברית נדחקת לקרן־זוית, והצרפתית היתה השפה השלטת. על אף הפצרתו של מנהלנו הטוב במכתביו, לא נענו לו אדירי הכסף וההתבוללות גם יחד. וכשאמי דרשה מהם להוסיף קצת עברית לתלמידותיה, ענה מזכיר החברה בפאריס:

“המעט שהסכמנו ל”עברית בעברית" בכיתות הנמוכות שבבית־הספר לבנים, ואתם באים בדרישות כאלו, ועוד יותר, גם בנוגע לבנות? אין לנו צורך ב“רבניות”. העברית יפה רק לתפילה"…

תשובה זו הרגיזה את אבי ואת אמי, ולא הניחה גם דעתו של דוד ילין, אם כי לא היה מן הקפדנים. התוצאה היתה, שאבי התפטר אז ממשרת מורה בבית־הספר של “חכי”ח" והתמסר כולו לעתונו ולמילונו, ודוד ילין נכנס להיות מורה בבית־הספר “למל” מיסודה של “חברת העזרה ליהודי גרמניה”, אשר הסכימה סוף־סוף להנהיג את שיטת ה“עברית בעברית” בכיתותיה הנמוכות.

עם עזיבת אבי ודוד ילין את בית־הספר של “מוסיו נסים”, גברה יד המורים הצרפתים בבית־הספר. אריה, המורה האחרון, שהיה נוטה חסד לעברית ולאבי גם יחד – הועבר מירושלים לקהיר של מצרים, ובמקומו נשלח ירושלימה מפאריס המורה הצרפתי המובהק אנג’ל, אשר גמר אומר לבער את כל אשר זרעוּ לפניו המורים הנאמנים לעברית. הוא היה נעים־הליכות ועיניו התכולות מצטחקות תמיד, אך ידו היתה קשה על התלמידים והעברית ניתנה להם מאז רק כשפה שניה, או שלישית.

– הצרפתית תהי השלטת כאן – הכריז בהכנסו לתפקידו בבית־הספר – ואחריה התורכית, ואחריה הערבית, ורק אחריה העברית…

לא הועילו כל נסיונותיהם של נסים בכר ובתו – שהיתה מעין מזכירה כללית לכל המורים – להשפיע על אנג’ל זה לטובת העברית, ו“לה שקולה ד’מוסיו ניסים” חזר עד מהרה למצבו הטרום בן־יהודאי:

בית־ספר צרפתי טהור, שקונסול צרפת משמש לו פטרון, ועם תלמידיו נמנים גם נוצרים ומושלמים לעשרות, ובהם סעיד חוסייני (אחיו של אמין אל חוסייני, המופתי הירושלמי וצורר־ישראל הידוע). סעיד זה היה מחסידי האומות, והשתתף עם אבי בהשוואת המלים הערביות והעבריות במילון הגדול. בין תלמידי כי"ח היה גם כאלדי־בי ואיסמעיל־בי, אשר מילאו אחר כך תפקיד גדול בתחיית הערבית בארצנו, וכן מחמוד אפנדי וסטיפנוב מחצר הרוסים הפראבוסלבים, אף הם מידידינו הגדולים בראשית יחסינו עם בני העמים האחרים בארץ.

ושמו של נסים בכר, כ“יהודי צרפתי גדול”, היה נודע לתהלה בפי כל פחות ירושלים.

 

פרק שביעי: אני נמשך לצרפתית; מלקות תחת “מרסילייזה”    🔗

בזכות פרסומו של נסים בכר כאדם מקובל על הבריות, וגם כמקורב לראשי השלטון התורכי בארץ בשל “צרפתיותו”, נעשה במשך כמה שנים כעין נציג העדה היהודית לא רק בירושלים אלא גם בישוב כולו. אם קרה משהו למישהו, היו פונים אליו להיות מליץ־יושר ומגן. הותקפה מושבת יהודים בידי שודדים ערבים, היו מזעיקים את בכר לדרוש מאת השלטונות את הענשת הפושעים, והוא הדבר בשעת קשיים כל־שהם בקנית קרקע. והוא הדבר במתן הקלות להתאזרחות לבעלי ה“פתקאות האדומות” (עולים לארץ היו מקבלים רשיונות ישיבה בארץ למשך שלשה חדשים בלבד. אחר כך היה עליהם לעזוב את הארץ). המלצתו של בכר היתה פותחת כל השערים.

וכשהיה בכר עובר ברחובות ירושלים, חבוש תרבושו המגוהץ ותלבשתו השחורה ללא קמט, ודבריו שופעים נועם, ומעוטר בנמוסים, היה מעורר כבוד בלב כל רואיו, והכל מקדימים לדרוש בשלומו.

אפילו אבי הקנאי לעברית היה נוהג בו לפנים משורת הדין, והיה מסביר לשואליו, כי הוא נוהג בו במתינות, כי בעזרתו הוא מקווה ללכוד מחדש את מבצר “אליאנס” ולהשליט בו את העברית.

דעתם על נסים בכר, של י. מ. פּינס, אחד־העם, יהושע ברזילי, ז. ד. לבונטין, ואפילו דוד יודילביץ – היתה שונה מזו של אבי, והוא היה מלמד עליו סניגוריה בפניהם, וסולח לו דברים שלא סלח לאחרים, מתוך שראה בו את העסקן החשוב ביותר של ארץ־ישראל בימים ההם. אבי האמין בלב תמים, כי מבית־ספרו של בכר תצמח מדרשה עברית, ואחר־כך – מכללה עברית. כל־כך רב האמון שרחש לו אבי.

אך במשך שנות למודי בבית־ספרו של בכר, אירע משהו, אשר הרס כמעט את יחסי הידידות שבין אבי לבין בכר.

וזה אשר אירע:

השתלטות הצרפתית ב“שקולה ד’מוסיו ניסים” לא עברה בלי השפעה גם עלי. אפשר שגם העריצות שנהג בי אבי, הכלאתי בין כתלי חדרי והרחקתי מפגישה עם ילדים בני גילי – הן שהולידו בי את הכמיהה לחופש ולמרד ולפריקת עול. עם כל נאמנותי לעברית, הלכתי שבי גם אחרי הלשון הצרפתית בצלצולה הרונן, כפי שידעו לחבב עלי מורי הצרפתים. מורי אנג’ל היה מזמינני לחדרו בדירתו אשר בחצר בית־הכנסת, ושם הייתי מעלעל מתוך תאב דעות וקנאה גם יחד, בספרים היפים אשר לגדולי הסופרים הצרפתים, בכריכותיהם הנהדרות. אנג’ל היה תוחב לידי ספר מפעם לפעם, ודורש ממני לקראו מהר וגם להביע לו את דעתי עליו. פעם הבאתי הביתה את ספרו של ז’ול וורן “סביב העולם בשמונים יום”, ובו בליל בלעתיו כ“בכורה בטרם קיץ”. כה גדולות ובהירות היו האותיות, כה נחמדות היו התמונות, כה מדויקות ומפורטות היו המפות, אשר מתוכן דליתי לא רק את עצם המעשה ל“פיליאס פוג” הנסען האנגלי הפלאי, בלתי־אם גם את חכמותיו וערמותיו של “פאס־פרטו” הצרפתי.

למחרתו ראה אבי את הספר בידי ויעצני לא לקראו בצרפתית, כיון שהוא מתרגמו לעברית, והוא יפרסמו בהמשכים בעתון “הצבי”.

וכאן עלי להודות על עווני הראשון כלפי אבי: לא ספרתי לו את האמת, שכבר קראתי את ספרו של ז’ול וורן. אף התחמקתי מהבטחה, שלא לקרוא ספרים צרפתים גם להבא, בטרם יתרגמם אבי לעברית.

וכשם שספרייתו של אחד המשכילים בליטא פתחה בשעתה לפני אבי את עולם הספרות העברית החדשה, ספרות ה“השכלה” של ספרי אד“ם הכהן, מיכ”ל, מאפו, סמולנסקין, יל“ג ואחרים – כך פתחה לי ספריתו של אנג’ל את ספרות צרפת החדשה, עם ספרי ויקטור הוגו ואלכסנדר דיומא בפרט, שהייתי שטוף בקריאתם. יתירה מזו: כשמסר לי אנג’ל את הספר Les Mysteres de Paris'”

מאת איז’ן סי, שתורגם לעברית בידי קלמן שולמן בשם “מסתרי פריז”, לא רציתי לקראו בעברית המליצית כל־כך, ובחרתי לקראו בפחות משבוע אחד בצרפתיותו התוססת.

אף את זאת שמרתי בסוד מאבי, ואמי הטובה אשר ידעה משהו, לא סיפרה לאבי מאומה.

ועבירה גררה עבירה. בעקבות הספרים באו גם שירים, ועם השירים גם שיחות.

עם כל קנאותי לעבריתי החיה, לא יכולתי להימנע מויכוחי בצרפתית עם התלמידים הנוצרים והמושלמים. וניסים בכר ובתו ומורי אנג’ל היו מציגים אותי למופת בסגנוני העשיר לכל שאר חברי. והמוזר ביותר היה, שבבחינות – שבתוצאותיהן היתה תלויה העברתי ממחלקה למחלקה – צוינתי כ“תלמיד ראשון” בצרפתית וכ־ (אוי לאותה בושה!) שני לשפה העברית.

קשה היה לתאר את תדהמתו של אבי. אילו נפלה דליקה ושרפה את ביתו, או אסון אחר־שהוא, לא היו מדהימים אותו כל־כך כתבוסת הלשון העברית מידי בנו, הילד העברי הראשון.

ועבירה גוררת עבירה: באחד מימי הפגרה הייתי משחק עם חבורת חברים מתלמידי כי"ח במשחק הכּדוּריריוֹת. אחד מהם, בראזאני, היה מן הטובים שבמשחקים. שני, שמו ליכטנשטיין, היה יליד פאריס והצרפתית שפת־אמו. כדרכי תמיד, פתחתי את שיחתי אתם בעברית, אך בתוך שטף המשחק שכחתי את עצמי לגמרי, ושיחתנו הפכה בהדרגה לצרפתית.

– Que le diable l’emporte – נזעק בראזאני גבה־הקומה בהצליח אחד החברים להכות את כדוריריותיו הגדולות.

– Que le diable t’emporte – עניתי אחריו מתוך שמחתי על כשלונו הפעם, לאחר נצחונותיו המתמידים במשך ירחים.

עוד אנחנו מתגדפים ומתקללים, והנה נזדקר בינינו ליכטנשטיין הנעים בגנדרנותו הפאריסית:

– נשׂים־נא קץ – קרא – לכל המריבות הללו, ונשיר יחד בקול רם את ההימנון הצרפתי “לה מארסילייז”.

ובלי חכות להסכמתנו, החל מסלסל כבר בקול הסופראנו שלו, ואנו אחריו – בית אחרי בית, עם התחזיר המפורסם:

Aux armes, citoyens,

Formez vos bataillons,

Marchons, marchons,

Qu’un sang impur,

Abreuve nos sillons!

אפס, בהגיענו לבית הרביעי של ההימנון, הבהילנו פתאום קול חרון ואבהלה.

היה זה קולו הצרוד של אבי, אשר הופיע קודם זמנו בחצרנו.

הילדים ידעו יפה את אבי ואת קנאותו לעברית, ובן־רגע נתפזרו דרך המוצא לכל רוח, רק אנוכי נשארתי אתו נדהם ומבולבל. הוא נגש אלי, בלבושו המזרחי, בתרבושו לראשו וב“ג’ובייתו” תמיד לגופו, כשלחייו חיוורות מכעס.

– בוא עמדי – פקד רתת, ובהכניסו אותי לחדר־עבודתו פיתח ממתניו את אבנטו הידוע לי מכבר, ובלי להוציא הגה מפיו הצליפו על גופי. אחת ושתים ושלש וארבע – כמספר הבתים בהימנון הצרפתי אשר שרנו, הצלפה כנגד כל בית.

. אותה שעה ברכתי בלבי את מחבר ההימנון שמיעט במספר בתי־השיר;

– הא לך – קרא לבסוף – ויהי זה לך לעונש על צרפתיותך הפומבית.

כך הולקיתי על שירת ה“מרסלייזה”, ובלבי נתעוררה מרירות־עד־כדי־שנאה כלפי אבי שנהג בי עריצות.

 

פרק שמיני: רבני ירושלים מטילים חרם על אבי ועתונו    🔗

בין מאורעות־ילדותי שנחרתו עמוק בלבי היה ה“חרם” שרבני ירושלים, ברובם אשכנזים, הכריזו על אבי. כמו שעשו קודמיהם בדורות שונים לרמב“ם, לשפינוזה, לאקוסטה, לרמח”ל, ועוד ועוד.

ה“חרם” הראשון הוטל על אבי, בהיותי בן ארבע, ועל־כן לא הרגשתיו ולא הבינותי עדיין את אשר אירע מסביבי. עתונו של אבי, “הצבי”, בתבניתו הקטנה, היה מופיע במסגרת שחורה לאות אבל על ה“חרם”, וסיפר בפרוטרוט על החרם וגורמיו וחזר באומץ על כל ההאשמות שבהן האשים את הממונים והפרנסים בירושלים, ששמו בכליהם מגזל עניים.

המחרימים אסרו להכניס את “הצבי” בבתי ישראל, לא לקרוא בו ולהתרחק ממנו כמדבר־מוקצה.

ככותב־זכרונות אני מצטמצם, ככל האפשר, רק במאורעות אשר הייתי עֵד־ראיה ושמיעה להם, או שהיה לי לפחות מגע קרוב אליהם, או ששמעתי עליהם מפי בני־גילי או גבורי־המאורעות עצמם. את החרם השני זוכר אני כאילו אירע רק אתמול, וכל פרטיו נקלטו בזכרוני.

הראשון שהודיע לאבי על ה“חרם” השני שעומדים להכריז היה רב ספרדי צעיר, שמילא כעבור שנים מספר תפקיד חשוב בחיי ירושלים הדתית – הלא הוא יעקב מאיר, ברבות הימים ראשון־לציון ורב ראשי לארץ־ישראל. ובימים ההם עדיין צורבא דרבנן, איש יפה־תואר ונעים־הליכות. היה זה הרב הראשון, שהעיז לצאת בגלוי להגנת השפה העברית המדוברת אשר לה הטיף בן־יהודה. הרב מאיר ורעיתו, ניסו להנהיג את הדבור העברי בשכונה החדשה “עזרת ישראל”, לא רחוק מדירתנו השלישית, וסמוך לבית־ספר “חכי”ח".

כדרכו תמיד, בשעת סכנה לעצמו ולצבור, החליט אבי לצאת גם הפעם במלחמה ערוכה לבלי חת ובזרוע נטויה. יצחק, משרתנו החדש, חבש את חמורנו הצחור, שעליו היה אבי רוכב בוקר־בוקר אל מערכת עתונו שנשארה בפנים העיר העתיקה, והפעם לקח גם אותי אתו אם כי אמי היססה בדבר.

– לא יארע לנו כל רע – פסק אבא. אמי יצאה, כדרכה כל בוקר, אל בית־הספר לבנות, ואבי רכב על גבי חמורו, ואני הייתי מורכב כבר על צוואריו של “בלעם” (כפי שכניתי את חמורנו מתוך חבה, לזכר אתונו של בלעם בן בעור, מן החסידות שבבהמות כמסופר בפרשת בלק), כשיצחק צועד אחרינו, כאליעזר אחרי אברהם ובנו בדרך לארץ המוריה. באותה שעה חשתי איזו חבה מיוחדת ל“בלעם” זה, שהדהיר אותנו במהירות ובלי כל פגע עד לשער־העיר, ששתי דלתותיו היו אדומות וענקיות. שם לגמנו מן המשקאות הקיציים “ברד” ו“סוס”, שהערבים מתקינים ממשרת פירות עם פתיתי קרח.

אפס, כי רק שמנו פנינו לרחוב פנימה, ליד חנות הנייר של חגיז, והנה התפרצו לקראתנו פרחחים ארוכי־פיאות בצריחות וצווחות:

– הינה הנם! הינה הנם!

– הכופרים, יימח שמם!

יצחק משרתנו, אשר ראה את הסכנה מתקרבת, נטה הצדה להזעיק לעזרה שוטר תורכי מתחנת־המשטרה הקרובה, אך אבי לא נבהל והמשיך לרכב בכיוון “המלון החדש” של מכרו הנוצרי מורקוס, שבחצרו אמר לחכות עד יעבור זעם. עוד הוא מנסה להטות את “בלעם” שמאלה, ולפרחחים הגיעה תגבורת של מבוגרים ובראשם רבי “דובצ’ה”, מן האדוקים הקנאים בימים ההם, והחלו מרביצים במקלותיהם קודם־כל ב“בלעם”. הבהמה האומללה החלה בועטת ברגליה, לבכיותי הקורעות לבבות.

– קבורת חמור ייקברו! עם החמור! – הרעישו קולות בוקעי־שמים.כשירד מורקוס, בעל המלון, וניסה דבר אל המתנפלים, ענו לו בקולי־קולות:

– חרם לו ולמשפחתו; עליו לעקור מירושלים כל עוד חי הוא.

אך בלעם המשיך לדהור בשארית כוחותיו, ותחת מטר מהלומות, לשביל הצר אשר ליד ה“קישלה”, הוא מגדל־דויד, ומשם לחנותו של חרש־העץ צמירינסקי² שבמורד סימטת־הארמנים. שם מצאנו מחסה.

– החרפה לכם! – צעק צמירינסקי, שהיה גבר־אלים, כביר־זרועות ותקיף בדעתו, ממעריצי אבי במלחמתו לעברית, אל המתקיפים אשר הוסיפו לרדוף אחרינו – סורו מכאן, הוסיף, פן ארוצץ את גלגלותיכם!…

*

והחרם על הורי וגם עלי היה חזק מאד.

הגברת פורטונה, שהיתה חרדה למשרתה כמנהלת בית־הספר לבנות מיסוד הרוטשילדים הלונדונים, מצאה אמתלה לפטר את אמי ממשרת מורה.

– לא בגלל החרם הזה אני משלחתך, דבורה יקירתי – הסבירה לה בדברי־מתק – בלתי אם לטובתך את. מחלתך גברה בימים האחרונים במידה רבה, וקשה להעמיס עליך משא כבד מנשוא. ולא עוד אלא שאתּ בהריון, ואם הקנאים יוסיפו להציק לך בדרכך לבית־הספר נשקפת לך ח"ו סכנת הפלה.

ובראותה את הרושם הקשה שדבריה עשו על אמי, הוסיפה:

– כמובן, נשלם לך פיצויים בעד ששה ירחים נוספים…

לאבי היו פיטורי אמי מבית־הספר מהלומה נראה. הפעם עמדו מנגד משום־מה גם ידידיו הותיקים כיעבץ, פינס, ילין ומיוחס. גם הם נמנעו ככל האפשר ממגע כל־שהוא עמו. לא־בגלוי ניסו נשותיהם לבוא בדברים עם אמי, והסוחר העסקן אדלמן, בעל בית־מרקחת ברחוב יפו, הציע לקחתני אליו “עד יעבור זעם”. רק הרב יעקב מאיר וניסים בכר הביעו את מחאתם הגלויה נגד “השערוריה הקנאית”, והיו באים אל ביתנו בעיקר בערבים. כה רבה היתה השפעת הקנאים בירושלים על כל סביבותיהם בימים ההם.

וביתנו היה כעין עיר נצורה, סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, בית מוקף חרם.

אז באה אלינו התשועה ממקום לא־שערנוהו והיינו מופתעים לה. הבילויים, באכריהם ובפועליהם, מראשון־לציון ומגדרה, מחדרה ומזכרון־יעקב ובנותיה, מראש־פינה וממשמר־הירדן נתעוררו כאיש אחד ושלחו ירושלימה מבחוריהם הנועזים ביותר – את הבלקינדים, הלוליקים, היודילוביצ’ים, אשר כינו את עצמם בשם “שימשונים”, רכובים על סוסיהם הדוהרים, ובערב השבת שלאחר הכרזת החרם הגיעו בדהרה כל הפרשים האלה אל חצר אכסנית “קמיניץ”, “עגאלים” לראשיהם ולבושם עבאיות־משי, בנוסח המזרח הערבי – פלוגה אדירה ומעוררת כבוד וגם אימה, כעין גרעין ראשון של צבא יהודה לעתיד־לבוא.

– בן־יהודה מורנו ורבנו, הננו להגנתך! – קראו הפרשים ליד ביתנו. ו“דודי” יודילביץ', מעודד את אמי וחובק אותי, לי מסר במתנה דגל קטן שעליו כתב את דברי אבי: “דגל מחנה יהודה מצבא ישראל”, ובבוקר שלמחרת נולד לי אחי הראשון, שהורי קראו לו לזכרון תשועתנו, בשם אביחיל.

כך נשבר החרם השני על ביתנו בהתחלתו, אך רושמו נחרת לדראון עולם בחיי משפחתנו וגם בתולדות המלחמה לעברית.

כשהגיעה השמועה על החרם לאזני ה“נדיב הידוע” הבארון בנימין־אדמונד רוטשילד, פטרונו של הישוב החדש, הודיע מיד במיברק לאבי, כי אין לו לדאוג לעתידנו, ופרנסתנו עליו.

אז נעשה “הצבי” לבטאון הישוב כולו, ביתנו היה למופת לעשרות משפחות אשר הרהיבו עוז ללכת בדרכי אבי ואמי בכל הנוגע להשלטת העברית בבתיהם.

דוד יודילביץ בישר לאבי על הולדת בנו הבכור, שקרא לו בשם “יפת”, שם לא־רגיל עד אז.

ויהודה גרזובסקי מודיע לו על דבר בכורו הוא, שקרא לו בשם “אסף”, על־שם אחד גדולי המשוררים בימי דוד.

ודוד ילין הודיע לאבי את החלטתו והחלטת איטה רעיתו להטיל את הלשון העברית על בכורם אליעזר ועל בתם הראשונה מלכה.

וכמוהו עשה הסופר זאב יעבץ עם יהודה בנו־בכורו.

ויחזקאל דנין הנהיג את הדיבור העברי במשפחתו ביפו העיר.

ויהי מיספר ילדי ישראל המדברים עברית, או הנועדים לדבר בה בשנה ההיא – היא שנת החרם השני – שנים־עשר, כמיספר שבטי־ישראל.

ובכל הארץ הגיע מספר הילדים הלומדים “עברית בעברית” קרוב לאלפיים.

גם בתפוצת הגולה החלו מאות יהודים לחנך את ילדיהם לפי אותה שיטה. ואבי ניגש אז במרץ ובשקידה לחיבור מילונו הגדול, “אם כי לא לכך נועד” – כפי שהדגיש לידידיו ומעריציו (הוא ראה את יעודו בעיקר כאיש־העתונות והדובר בשער).

ואמי חיברה אז, לשם תלמידותיה הנפרדות מעליה מתוך בכיות מרות, את הספר הראשון לדברי־הימים לילדי־ישראל, כתוב ברוח לאומית – המורה־הסופרת העבריה הראשונה.

ופינס חיבר אז את שיר־הלכת שלו: “חושו, אחים, חושו”.

ובר־נש, מן הפועלים הראשונים בראשון־לציון, חיבר אז את שיר־העבודה הראשון “יה־חי־לי־לי!”

ונ. ה. אימבר חיבר בזה אחרי זה את שירי־ציון שלו, ובהם “התקוה”, שיר שכבש את כל הלבבות וזכה בכנסיה הציונית הראשונה בבזל להתקבל כהימנון הציוני הרשמי.

ועל בקבוקי היין בראשון־לציון הופיעו בפעם הראשונה שמות היינות למיניהם גם בעברית.

תחית הלשון העברית במלוא קצבה.

 

פרק תשיעי: היכרותי הראשונה עם ים־תיכוננו    🔗

הלידה, וכן גם הפיטורים מבית־הספר, התישו כל־כך את כחותיה של אמי, עד שהרופאים מאזאֶראֶקי וד’ארבלה ראו סכנה לחייה אם לא תצא מיד למנוחת־הבראה למשך חדשים, באקלים נוח יותר מזה שבירושלים.

אבי שכר עגלת־סוסים – כלי הרכב היחידי בארץ בימים ההם – שבעליה היה מן העגלונים היהודים הראשונים בירושלים, להעביר את אמי ושלשת ילדיה (אותי, את ימימה ואת אביחיל) ליפו, כי בלי ילדיה סרבה לנסוע. אבי נלווה אלינו, כמובן.

בשבילי היתה נסיעה ראשונה זאת מעיר לעיר, בדרך ארוכה ורבת־טלטולים, אחת החוויות הגדולות ביותר, וכל פרט ופרט קטן נחרת עמוק בזכרוני. אחותי ואחי נמנמנו רוב הדרך, ורק לפעמים היינו מתעוררים בלילה בבכי־מתוך־פחד. רק אני לא עצמתי כמעט עין אפילו ברוב שעות הלילה. רושם רב עשו עלי המורד הגדול ליד ה“קסטל”, וכן הדרך המתפתלת לעומת “שער הגיא” בהרריה ובסלעיה.

בהגיענו לקהואה הערבית שבשער־הגיא, הייתי עד למחזה מחריד, שאבי אסר עלי בכל לשון־של־איסור לספרו לאמי: בהיותנו רק שנינו יחד פרץ מגרונו סילון־של־דם, ופניו היו חוורים אותה שעה כפני מת. בשארית כוחותיו התגבר על רפיונו, ובידו היה מחזיק צנצנת שחומה קטנה, שממנה גמע טיפות הרפואה ופעולתה היתה מפליאה למראית־עין, אך חוורון פניו לא חלף במשך שעה ארוכה. לאחר מנוחה קצרה ולגימת חמין בפונדק, המשכנו דרכנו לרמלה העיר, בדרך המישור בכיוון יפו.

היה ליל ירח במלואו, וממרחקים הגיעה לאזנינו יללת־שועלים נוגה. אורחת גמלים השתרכה לאורך הדרך, כשערבים מתנדנדים עליהם ומחללים בחליליהם זמירות רוויות־געגועים. גמלים אחדים הבריכו על כרעיהם לרוחב הדרך הצרה, וחסמוה. עגלתנו נאלצה להאיט את נסיעתה ולהעצר שעה ארוכה. בינתיים הצטרפה אלינו חמֶרֶת ארוכה מבית־דגון הקרובה, וצעקות הפלחים רוכביה בוקעות שמים בבנות־קול מזרחיות. עגלוננו היה נתון במבוכה גדולה בתוך המהומה של גמלים וחמורים. אך הנה התדהרה לקראתנו המהֶרֶת (“דיליז’נס”) מראשון־לציון, עם עגלונה הגברתן, המפלס לו דרך וממטיר קללותיו בנוסח הערבים על ימין ועל שמאל.

וממרחק הופיעו פתאום בדהרה שלשה בחורים, חבושי “עגאלים” ו“עבאיות” – האחד שמשון בלקינד מן הבילויים, השני – “לוליק” החדרתי, אשר הפיל את חרדתו על השרון כולו, והשלישי – “דודי” דויד יודילביץ', בשפמו המסולסל ובמוקיו האדומים לרגליו.

– דוד! דוד! צהלתי לקראתו.

הוא ידע על החלטת אבי להעבירני ליפו לחדשי החורף, ויצא לפגשנו בדרך בליל־קסמים זה.

עם אשמורת הבוקר עברנו על פני מקוה־ישראל בתמריה הצעירים, ועם עלות השמש נתגלו לעינינו ראשוני הבתים ביפו, עם סחרה ומיקוחה בשלל צבעיהם וריחותיהם.

ואבי – כאילו לא קרהו כלום. צעיר, נמרץ, מלא כח־עלומים.

*

מראה נהדר נתגלה לעיני לאחר רגעים־מה, כשעלינו את מדרגות החצר הערבית, המוקפת פרדסים לאין־גבול. ובעיקר נמשכו עינינו אל משטח התכלת במרחבו האל־סופי, מראה מרהיב שלא ראיתי כמוהו עד אז.

– הים! הים! – הסבירה אמי.

– הים! הים! – ענינו אחריה, אני ואחותי מלאי התפעלות.

“דודנו” הושיבנו על הדומי־קש קטנים, וערביה הגישה לנו תפוחי־זהב שאכלנו אותם בתיאבון רב.

אך לא יכולתי להסיר את עיני מן המרחב הימי הנפלא, אשר מפרשיות גדולות וקטנות מתנודדות בו על פני הגלים. ובאופק הצפוני נתגלה עמוד עשן, ואבי אמר לנו כי ספינה הולכת ומתקרבת אל החוף.

כחיה אגדית נראתה לי הספינה בזוג תרניה הגבוהים ובחרטומה הפילי. הנה הולכת היא הלוך והתעגל, הלוך והתעגל, הלוך והתגדל מרגע לרגע ממש. הנה סיפונה השטוח בתאיו הננסיים, הנה ארובתה הגבוהה בעשנה המסתלסל רומה. הנה גם עצם גופה באשנביה העגולים לרוב, והנה סוף־סוף היא מכריזה ברעש גדול ובצפירה ארוכה את דבר התקרבותה. לבי ניתר בקרבי משמחה.

– אניה ענקית! – העיר אבי – בתי־קיבול של עשרת־אלפי “טונות”…

– אניה צרפתית! – הוסיף “דודנו”, מידיעתו מתוך נסיעותיו המרובות על פני הים.

– לא, כי אניה רוסית! – נכנסה אמי לשיחה – זו אותה הספינה, שבה הגענו לארצנו. אני מכירה יפה את המיכסה הכפול.

– ומדוע לא עבריה? – שאלתי בתמימות.

– כי אין עדיין אניות עבריות – העיר “לוליק” החדרתי.

– נבנה אניות עבריות, האין זאת “דוד” יקר? – הערתי.

– כן, נבנה! נבנה! – ענתה אחרי ימימה.

– הידעת ימימה, כי שמך מובנו “ים קטן”? ימ־ימה – העירה אמי –שכן, זו היתה כוונתי בקראנו לך בשם זה.

– מימה, מימה – גמגם אחינו הצעיר אביחיל.

ועוד ביום ההוא החליט “לוליק” פומבית, במעמד יודילביץ' ושמשון בלקינד ובני משפחתנו לקנות מידי אחד הספנים הערבים סירה חד־תורנית קטנה, שמפרשה יהיה צבוע אדום.

– ומדוע – שאל אבי – לא מפרש לבן, עם קוי־תכלת באמצע, ועם ארבעת כוכבי־זהב כנגד שבטינו הימיים: דן, זבולון, אשר ומנשה?…

ואמי מסבירה לי את כוונתו של אבי, ומוסיפה: יום יבוא, וגם לישראל יהיו אניות ומלחים, וחובלים.

– ואני אהיה המלח העברי הראשון – העירותי – אמי, אם תקני גם לי סירה.

– ובינתים תהיה, בן־ציון, מלחי הראשון, בסירתי אני – העיר “לוליק”.

*

זו היתה היכרותי הראשונה עם ים־התיכון, עם ים־תיכוננו, כפי שנהגתי לכנותו ליתר חיבה, בימי בגרותי, כעתונאי וכתעמלן לאומי.

כך התחלתי לחלום על הים, לאהבו אהבת איתנים, להתגעגע אליו.

יום־יום הייתי נצמד ל“לוליק” לרדת אתו, אל חוף ימה של יפו, פאר הסלעים החשוף ללא כל מזח. קשרה אותנו האהבה לים, ובאנו במגע עם הספנים והסירנים הערבים, ואבו־חמיס, המפורסם שבין ימאי יפו, ניבא לי עתידות גדולים כחובל, אם רק ארצה – כה אמר – להתמסר לים בגופי ובנפשי.

– אין אתה יודע – ביאר לי אבו־חמיס – מה גדול כוח משיכתו של הים לאלה המתמסרים לו. אין כח אחר בעולם אשר ידמה לו. הים הוא לי הכל: חיי, עבודתי, מטרתי, אהבתי. ביום ובלילה אני הוגה בו, אני עסוק בו, כשאני מתישב על גבי סירותי – ויש לי כבר יותר מעשרים סירות – ואוחז אני במשוטי להכות בהם את הגלים, לפרש אני נחשב בעיני – הדוהר על סוסו, ורודה בו. הנפלא הוא, שלים אין גבולות, לים אין שררות, לים אין קטנות. מרחב עד אין־סוף ויותר אני אוהבו בגעשו. כמה טוב לי להאבק עם הגלים, כשאני מעלה את הנוסעים מעם הספינה, ונחשולי־ים עזים קמים על סירתי לשברה, ואני מצליח להתחמק מהם. אני רוכב על מישברים אלה, עולה ויורד, יורד ועולה עד הגיעי בשלום למחוז־חפצי.

והוא מספר לי אז את כל הרפתקאותיו הימיות עוד מימי ילדותו, כבן לשודדי־ים מפורסמים. הוא מזמינני לראות את משכנו בחגוי הסלעים אשר לחוף ים יפו העתיקה, והוא ממוכן גם לאמנני במלאכת הים.

ואני מאזין בהתפעלות לכל פרט, לוקח מידו גבשים וצדפים למיניהם, מלטף את הקשקשים של חיות־מים מוזרות וספוגים גדולים ופעוטים. חלומי האחד לגדול מהר כדי להתמכר, כאבו־חמיס, לעבודת המים הרבים, אשר בהם אעשה את דרכי בעתיד הקרוב להיות מלח פשוט תחילה ואמיר־ים (אדמירל) ברבות הימים.

– הים! הים! הוי, הים!

*

ובשובי הביתה ומספר להורי את הרשמים ואת הספורים שקלטתי על הים, מוסיפים אבי ואמי מסיפוריהם על עניני הימאות העברית והעולמית מאז ומקדם. דן היה – אומרת אמי – השבט הימי הסוער ביותר, וסמלו היה העוגן; אשר – הרי הים היה מקור עשרו; זבולון השתרר על הכרמל ועל סולמה של צור, ומנשה בחציו המערבי, קשר את עצמו לחציו המזרחי בעזרת ים־השרון. הרי שאנו ימאים בני ימאים, עם של ים, של ימים.

גם מפות ציירו לי שניהם, אבי ואמי. ואצבעותיה הדקות של אמי היו רצות על הגליון בקוים מהירים ובנקודות מרובות, ומיטיבות לשרטט יפה. בפרט רב היה כשרונה לצבוע נחלת כל שבט משבטי ישראל בצבע המתאים לו, ולדן אהובה נתנה את הגוון הסומקי ביותר, עם יפו בירתו, מצוירת בצורת מגן־דויד קטן.

כה “יממתני” אמי בכל ימי שהותה ביפו, ואני הייתי מתגנב מדירתנו הארעית, דרך סמטאות ה“סראיה” (בית משכן השלטון), אל בין צוקי הסלעים המרובים, שהסירות הערביות היו מתרוצצות שם אנה ואנה בהתחרותן אלו באלו.

כה רבה היתה שמחתי, בהכירי פתאום בין כל הסירות מיפרשית גנדרנית, ועליה המלים העבריות: “רב־חובל לוליק”.

– לוליק! – נזעקתי בקול אדיר – אייך?

לא ארכו הרגעים והופיע ליד התורנית הזאת בכל קומתו הרמה.

– מה לך כאן, בן־ציון? – חקרני.

– אני רוצה להיכנס לפנים הסירה!

– היש לך רשות לכך מאביך?

– לא, אבל מאמי.

הוא ידע, כי כיזבתי בכוונה, אך עצם כזבי מניה־וביה, לשם השגת חפצי, לקח לבו, ובלי דבּר דבר הורידני אל תורניתו, שבה התנדנדתי אל משק הגלים כדג במים.

– אין אתה סובל ממחלת־ים? שאלני, כמופתע על גבורתי החיצונית, בכל אופן.

– לא! לא! לא! עניתי בקול שלש פעמים.

באותו רגע הסתערה עלינו רוח צפונית מדהימה, וגלי ים־יפו התנחשלו עד כדי מישברים ענקיים, והסביבה כולה התקדרה בקדרות לילה. גם טיפות כבדות החלו מטפטפות, ולקולות הספנים הערבים הוחזרו רוב הסירות אל פינה מוגנת. רק מפרשיתו של “לוליק” – כאילו אחזה שד – התרוממה לפתע על פני גל עצום, שהרימה על קצפו הגועש, ויזרקנה למרחב המשתולל.

– הידד! הידד! – התכפכפתי.

אבל לא זאת היתה דעתו של החובל. הוא חשף את מעילתו מעל שכמו, והפשיל את שרווליו על פני ארכובותיו כדי לתפוש בידו את חבל המפרש הצהוב בנסיונו להטותו אל עומת הדרום. אך כל עמלו עלה, כנראה, בתוהו, ו“ספינתנו” נופצה אל עומת הסלעים בכוח־איתנים שלא ידע כל חמלה. אחדים מן הספנים הערבים אותתו לנו ממרחקים, אפס כי “לוליק” פקד עלי להתאחז בהגה יחד עמדו, לבל יסחפונו הגלים התהומה.

כך נמשך הדבר, לא אדע כמה.

בפעם הראשונה ראיתי במו־עיני את פני מלאך־המות שכולו עינים בבואו לקראתי, עם חרבו מורדה על ראשי…

– יותר לא אפליג בים – זעקתי במרי בכיי, והתרפקתי על ברכי “לוליק”.

ובאותו לילה, בדירתנו היפואית, מרמרתי מתוך החום, כפי שסיפרה לי אמי אחר־כך, את המלים הערביות שלמדתי מפי אבו־חמיס, בשבועות המעטים לשהותנו שם:

– “אִלַהוּ־אִיל־בָּחָר, אִלַהוּ־אִיל־בָּחָר, לֵשׁ גָ’נָנְתְנִי – ווּאָנָא חַבֵיתָּק?”

ובעברית:

אֵל־הים! אֵל־הים! למה שגעתני? אני שכה אהבתיך!…

 

פרק עשירי: מרד באבי; אמי מספרת לי את קורותיה    🔗

שוב העליתי עלי את חמתו של אבי, לאחר הרפתקאתי בסירה עם לוליק, ולא בגלל ההרפתקה עצמה, שיצאנו מתוכה סוף־סוף בשלום. ללוליק נשארו סימני פצעים על לחייו וחטמו, אך הם הוסיפו לו לוית־חן של גבורה, והוא ראה את עצמו כעין “גבור הים”. ועל מה רגז עלי אבי? על שנטיתי שוב מן הדרך הישרה אשר התוה למשפחתו, ולי בנו־בכורו: בימי מחלתי שחליתי לאחר מעשה הסירה, דברתי מתוך החום לא עברית. – נסיוני לא הצליח במלואו, אם־כן – ריטן בין שפתיו – ונראה שאצטרך להחזיקו לפחות עוד שנה שלמה בין כתלי ביתנו בירושלים.

לא הועילו תחנוני אמי שניסתה להמתיק את גזר־דיני. אבי החליט שיש סכנה לעברית שלי גם ביפו הערבית, ועל־כן אין עצה ואין תבונה אלא לחזור לירושלים ואל השכונות הראשונות שמחוץ לחומה.

בפרק הקודם סיפרתי כבר על המרירות שעוררה בלבי העריצות שנהג בי אבי, בהלקותו אותי על שירת ה“מרסילייזה”. הפעם גדלה מרירותי עוד יותר, עד כדי “מרד גלוי”. כששמעתי על רצונו להחזירני שוב לשנה תמימה אל תחום מסוגר בירושלים, החלטתי לנקום בו הפעם את נקמתי, וכאבשלום שמרד בדוד אביו, אספתי אלי חבר ילדים פוחזים מבני יפו, שהכרתי בינתים, ובערב אחד הצטיידנו בכל אשר מצאנו לפנינו: מקלות, קדירות, אבנים, כלי־חרס, קופסות־פח, קליפות ביצים, וכיוצא באלה, ובשוב אבי לדירתו בערב האחרון לשהותנו ביפו, היקפנוהו מכל צד בצעקות וצווחות והקשות בכלי־חרס עד להחריש. אבי עמד מבולבל ונבוך ונדהם, ולא ידע את הנעשה אתו. בינתים נקהלו אנשים מכל הסביבה, ובהם גם כמה אדוקים מאויבי אבי, אשר ראו במהומת הילדים כעין בטוי־של־זעם נגד האפיקורסות של אבי. המהומה גדלה עוד יותר, כי לצעקות הילדים נוספו גם צריחות מבוגרים שצעקו: – “הלאה הכופר! לגזול את בנינו ובנותינו הוא אומר ולהעבירם לשמד. את זה לא ניתן ולא נרשה!”

אמי יצאה אל המעקה וראתה את כל המתחולל, ופרצה בבכי, מבוהלים היו אחותי ימימה ואחי אביחיל. והסוף היה, שאבי תפסני בידו והכניסני בכח מן הרחוב הסוער הביתה. כך נסתיים “מרד אבשלום” באביו, אך המרירות בלבי לא דוכאה, ובמוחי נולדה מחשבה להמלט על נפשי, בהזדמנות הראשונה, בסירתו החדשה של לוליק.

כשנודע לאמי המעשה שעשיתי, מתוך כעס והתמרמר ות על אבי, קראתני אליה לחדרה, מתוך חוורון פנים שלא ראיתי כמותו אצלה. ואני, שלא יראתי לצאת הפעם נגד אבי, רעדתי בכל אברי למראה אמי ברגעים ההם. אהבתי אליה היתה כה גדולה, ואמונתי בה כה עמוקה, שלא העזתי להוציא מפי אף דבור אחד.

– היפה עשית? – פתחה בנחת דבריה אלי, כשאגלי דמעות זולגים מעיניה.

שתקתי ללא מענה.

ואמי הוסיפה:

– הזה יהיה שכרי, בן־ציון יקירי, על כל אהבתי אליך? והתרצה להורידני שאולה וטרם זמן?

לא יכולתי לכבוש עוד את התרגשותי, הסתערתי על ברכיה בבכי מר:

– לא נגדך, אמי היקרה לי מכל, אני מתפרץ, כי רק נגד אבי. האם אפשר שאהיה תמיד תלוי רק בפקודות, בלי שאוכל לנטות ימינה או שמאלה? הן לא “ילד” אני כבר, ובעוד ירחים מה אהיה בן שמונה! לא אוכל לשאת יותר את העוֹל שאבי מכביד עלי, וברצוני להיות חפשי לנפשי ככל יתר הילדים בני גילי. אינני יכול לסבול יותר…

רעד עברה בהרגישה כי עם כל ילדותי, בּגרתי קודם זמני ומדבר דברים המתפרצים מעומק לבי, התגברה על עצמה ובנחת דבריה השיבתני:

– אכן זה כבר רציתי לדבר אתך לא כאל ילד עוד, שכן “בוגר” אתה בעיני כבר, יותר מדי בוגר, למעשה, בהתקרבך לסוף שנתך השביעית. האמינה־נא לי, כי לא פעם הצדקתיך בשיחותי עם אביך. אך לא כילדים אחרים בעמנו אתה, כשם שלא כנשים אחרות גם אני. הגיע המועד לספר לך את הכל, כדי שתדע לכבוש את עצמך ולא תוסיף לעשות כמעשיך היום…

היא לחצתני אל לבה וזה היה סיפורה, שאני זוכרוֹ כאילו שמעתיו אתמול:

– בת למשפחה עשירה הייתי, אחת לארבע אחיות ולשלושה בנים. אחי דויד הבכור היה הפיקח והנבון שבכולנו. מתולתל־שער ואדיר־קול, וכל מעייניו היו נתונים מילדותו לתנועה המהפכנית הרוסית. ואבי היה נוטה אליו מאד, עם כל היותו עברי בלבו ובשפתו. לא כן אנוכי. כאמי היקרה, שאני מקווה להביאה אלי ירושלימה בקרוב, בת נאמנה לעמי הייתי, וחלומי האחד היה – להינשא לאיש שיהיה חדור ברוח גבורי־ישראל הקדומים. מימי ילדותי אהבתי את הסיפורים על החשמונאים, ועל חנה ושבעת בניה, ועל־כן הייתי מוזרה בעיני אחי ואחיותי, שהיו מושפעים מן הסביבה הזרה במוסקבה, והתרחקו מכל ענין יהודי. היו ויכוחים סוערים נטושים בינינו – הם בשלהם ואני בשלי. ובזמן שהם היו מבלים ערביהם בתיאטרוניה הרוּסים ומתענגים על הצגות של חזיונות לקוחים מחיי עמים זרים, הייתי אני אוהבת להתייחד עם ספר התנ"ך שלנו וקוראה על חיי אבותינו ומלכינו וגבורינו הקדומים. מכל סופרי רוסיה ומשורריה אהבתי רק את שירי לרמונטוב, שהיו מדברים הרבה ללבי. כמה משיריו שגורים בפי, ומהם שרתי לך בהיותך תינוק.

והנה בישר לי אבי, בשובו פעם מעיר ווילנה (שהיתה מרכז יהודי גדול ומכונה, ליתר חיבה, בפי היהודים בשם “ירושלים דליטא”), שהוא עומד להביא משם לבניו מורה לעברית, בחור צעיר ועדין, “לאזאר אוליאנוב” שמו.

אחי ואחיותי קיבלו את הבשורה בלגלוג גלוי, כי לא היה להם כל ענין בלימוד עברית, זו “הלשון המתה, שאין לאיש תועלת בה”. ורק אני בלבד שמחתי על כך. וכשהגיע אלינו, למחרת היום, הבחור המורה, לבוש בשרד של תלמיד־גמנסיה, התיחסו אליו אחי ואחיותי באיבה גלויה, ועזבו אחד־אחד את החדר שבו ישב, ונשארתי אני לבדי אתו. צר היה לי לראות את הבחור הצעיר בעלבונו, ונגשתי אליו לנחמו, אף בקשתיו להורותני עברית. וכבר למחרת קבלתי ממנו את השעור הראשון בספרות העברית – קריאה ב“אהבת ציון” למאפו.

היתה זו בשבילי אחת מן השעות הנפלאות ביותר בחיי – המשיכה אמי בסיפורה – אני הייתי בת שבע־עשרה. קסם לי המורה הצעיר הזה עיניו השחומות והעמוקות, בשערותיו האדמוניות, בלחייו החיורות, ובקריאתו הנפלאה ומלאת־הרגש. אחרי “אהבת ציון” קרא לפני את “אשמת שומרון”. ותוך קריאה תיאר לפני בשפע מלים ותמונות את מדינת העברים בעבר ואת זו שלעתיד לבוא. ואני בולעת כל מלה ומלה היוצאת מפיו, בלי להרגיש בשעות החולפות, ושהשעה היא שעת חצות לילה.

– עודך כאן? – הרעים פתאום באזנינו קול רוגז, היה זה קול אחי דויד, שחזר זה עכשיו הביתה.

– ומדוע לא? – שאלהו אביך בשקט גמור.

– האין די לך, שאתה אומר לגזול את האהובה לאחיותינו, בהשפעת רעיונותיך הנפסדים? כמוה כמונו – מהפכנית רוסית.

– כמוה כמוני, לאומית וחובבת־ציון– העיר אביך רמות.

– לעזאזל, עם ציון שלך! – נזדעק אחי דוד.

– ולעזאזל, עם המהפכנות שלך! – החזיר אביך באותה לשון, ושניהם מסתערים אז איש אל רעהו, כשאחי פגע באביך עד זוב דם, ואמי גם אבי חשים להפריד ביניהם ללא תועלת, ורק לבקשתי עזב אביך את הבית מתוך שבועת נקם…

למחרת הודיעני המורה, כי לא יוכל לשאת עוד את עול החרפות וההשפלות אשר סבל מאחי ואחיותי והחליט לעזוב את מוסקבה. לא הצלחתי להטותו מהחלטתו זאת, בפרט מפני שידעתי כי לא היתה לו עבודה אחרת להשתכר בה, אך הוא – וזאת הפעם הראשונה להכירי אותו מצד זה – כברזל־עשת עמד על דעתו, ויקבע לי את יום נסיעתו פאריסה.

– לפאריס? – שאלתיו דהומה.

– כן, לפאריס! – ענני בגשתו אלי להיפרד מעלי.

גליתי לו את אהבתי העזה אליו, ואף הוא השיב לי אהבה, אך לוותר על נסיעתו סרב.

לא היה לאביך כסף להוצאות הנסיעה לפאריס, אך ידעתי כי נגד רצונו הכביר לא יוכל איש לעמוד.

מדמי־כיס אשר חסכתי לי במשך שנים, שעליהם הוסיפה אמי חמשים רובלים משלה, צררתי ברגע האחרון חבילה קטנה ואתחבנה בטלית זעירה, שמסרתיה לו כמתנת הדרך, ובהביטו אלי מאשנב הרכבת זרק לקראתי נשיקת־אויר בקראו לי מרחוק: “להתראות, דבורה, בפאריס”. באמרו את זאת, זרק גם הוא לקראתי צרור, שלא העיז לתיתו לי קודם לכן. בפתחי אותו מצאתי בו טבעת עם כתובת עברית חרותה עליה: “מאמנון–לתמר” (לפי ספורו של מאפו). וגעגועי אליו גדלו והלכו מיום ליום.

במשך שנים היה כותב אלי מכתבים נפלאים מפאריס. לפעמים, כשמכתביו בוששו לבוא, הייתי מתחילה לחשוש, שמא עזבני כבר לאנחות. סוף־סוף פאריס היא עיר גדולה, ומי יודע אם לא מצא לו איזו עלמה אחרת.

אך הנה הגיעני פתאום מכתב מאביך, ועליו כתמי דם ודמעות, במכתב זה הודיעני, שנפל למשכב במחלה ממארת, ועל כן הוא משחררני מנדרי, נדר אהבה נצחית, שנדרתי בתחנת־הרכבת המוסקבאית. כשקראתי את מכתבו זה התלקחה בי אהבתי פי כמה. במכתב מבוטח עב־עמודים, הכפלתי את נדרי הקודם והבטחתי להשאר נאמנה לו עד עולם – –

---

לא אאריך ביתר הפרטים, אשר סיפרה לי אמי אז על פגישתה עם אבי ועל נסיעתם יחד לארץ־ישראל, ועל כל המוצאות אותם, עד אשר ראה בנם־בכורם את אור העולם. אך בהגיעה לסוף סיפורה אמרה לי אמי:

– ועכשיו, בני־בכורי ומחמד־חיי, אולי תבין את אשר יש בדעתי להגידך. הרבה “חטא” אביך לך גם לי, לאחותך ולאחיך אלה כאן אף הם, ועוד יחטא לבלי ספק גם ל“באים אחריכם”…

– בשבילו היינו אנחנו, אחרי ככלות הכל, היצורים למעבדתו העברית בבנינה הנהדר לעתיד־לבוא. רק פעמים נדירות בחיי אומה יארע מה שאירע לו, ומאז אברהם אבינו ועד לאליעזר אביך לא ידעה אומתנו “עקידות” אשר כאלו. ידעתי, בני, ידעתי, מה היו סבלותיך עד היום, וסבלותי אני הלא סיפרתי לך הפעם באריכות. את כל אשר היה לי, את כל אשר יכולתי, את כל אשר עמלתי, לכבוד אביך ופעלו נתתי בעבר, נותנת אני גם היום, ואתן עד יום מותי. כזה היה גורל נשי ישראל לפנים. זכור את בת יפתח בטרם מותה – הנערה היותר נפלאה בכל דברי־ימינו. זכור את מרים אחות משה. זכור את חנה אֵם שמואל הנביא. יבוא היום, בני, וזכור תזכור אתה, והעברים הבאים אחריך אף הם, גם אותי ואת עזרתי לאביך ולך, בתחית הדיבור העברי. ומעתה בני, הבטיחה־נא לי, נדור והשבע לי – אף לא מלה אחת נגד מחיה הדיבור העברי. רצונו קדוש ומצוותו קודש.

פני אמי חוורו, זיעה כיסתה את פניה, וידיה התקררו לפתע:

– מה לך, אמי? נזעקתי – האקרא לרופא?

– לא, בני, אין בכך כלום – השיבה, ובקושי יכולתי לשמוע את סוף דבריה.

– ואם אצטרך… לעזוב… את העולם הזה… בטרם יומי… אצוה עליכם… ילדי האהובים… את אחותי הצעירה ממני… את היפה שבכולנו… את הנאמנה לי אף מאמי ומאבי… ויכולה אהיה לעצום את עיני במנוחה שאננה… ולהצטרף לאמהות ישראל אשר לעברנו הגדול…

הרימותי צעקה גדולה. בו ברגע עלה במדרגות רופאנו וצנצנתו בידו, צנצנת הישועה לאבי ולאמי, העוצרת כל שטף דם.

 

פרק אחד־עשר: אני מלמד את סבתא “עברית בעברית”    🔗

כשנה וחצי זכיתי עוד להיות תחת עינה הפקוחה של אמי. עוד נולד לה וולדה הרביעי – תינוקת יפהפיה ושמה שלומית על שם אביה, ועטרה – לאחריה, זו אשר החישה את קיצה.

עוד הספיק אבי להעלות לארץ־ישראל את אמו, בת השבעים. זכורני יפה, כיצד יצאנו לקראתה למוצא־תחתית אשר במבוא ירושלים (“קולוניה” בימים ההם), ובפונדק של יהושע ילין קבלנו את פניה. היא היתה עטופה רדיד ליטאי נוסח הימים ההם, ופניה קמוטות, ורק ז’רגון דיברה. אך אבי “פקד” עלי ללמדה עברית, והדבר היה קשה עד למאוד. בכלל דבר קשה הוא ללמד סבתות עברית.

אני הראשון שלמדתיה “עברית בעברית”, כמובן בלוית כל מיני תנועות והעויות ורמזים. מילותי הראשונות לה, זכורני, היו “עגלה”, “סוסים”, “הביתה”, “טוב”, ועוד כאלו, אשר חזרתי עליהן פעמים אין־מספר. והיא המסכנה, מחליפה את היוצרות וקוראת ל“סוסים” – “עגלה” – ו“טוב” – ל“הביתה”.

עם בואה של סבתא לירושלים הוקל על אמי במקצת, כי זקנתי הטילה על עצמה את משק הבית. היא היתה מומחית לתבשילים, ולא אשכח את הטובה לארוחותיה, שהיא היתה קוראת לה בשם “טשולנט”, ובשום אופן לא יכלה להתרגל ל“חמין”.

– “חמין” זהו “טשאי” – היתה אומרת.

– “טשאי” זהו “תה”, כמו “פה” – הייתי מתקנה לשוא.

אך מחלת אמי הלכה הלוך והתגבר, על אף כל עמל הרופאים.

ד"ר ד’ארבלה – כפי שסיפר לי אחר־כך – הכין את אבי לקראת הסוף:

– רק נס – אמר – יוכל להצילה, בתנאי שתּשלחנה ליריחו למנוחה לימות החורף.

אבי הסביר לו, כי כל הכנסתו הקטנה – תמיכת הבּרון – לא תספיק לכך, והילדים מה יהא עליהם?

אז הבטיח הרופא ד’ארבלה להשתתף במחצית ההוצאות (מעשה רב, שעלי להזכירו כאן מתוך הכרת־טובה), וכל ההכנות נעשו לקראת נסיעת ההחלמה לעיר־התמרים. אמי הודיעה על מצבה הקשה לאמה במוסקבה, ואת המכתב סיימה בדברים אלה: “אם רק תבואי להצילני ברגע האחרון, בהשגיחך עלי כל ימי שהותי ביריחו, או אז אולי יזרח קו־אור ראשון בחיי ההולכים ואובדים. מהרי־נא אלי “ממוֹשקה”, מהרי, כי רק אז אסכים להפרד מבעלי ומילדי בעיר ערביה זאת, שרימוניה ולימוניה והדריה ותפוחיה, תמריה ומוּזיה, ועל הכל, שׁמשׁה המחלים, יהיו לי ל”צרי גלעד".

את שתי המלים האחרונות הללו כתבה בעברית, למען יקראן אביה וימהר לשלוח אליה את אמה. מכתבה האחרון נכתב בטבת, ועד שהגיע למוסקבה עבר חודש, ולכשסוף־סוף נתקבל המברק ממוסקבה: “ממוֹשקה נסעה לאודיסה” היה כבר ניסן קרוב לבוא. האקלים ביריחו חם מאד, ומחלת אמי החמירה יותר ויותר. ד"ר ד’ארבלה הפריד אותנו, הילדים מעמה. וכדי שלא נרגיש בדבר, וגם שהיא לא תסבול ביותר מהפרדה זו, שהיתה יכולה להשפיע על רוחה הרופף, הכניסה לחדר מיוחד בבית־החולים שתחת פיקוחו, ושם סיפקו לה מכל טוב, וגם הרשו לה לראותנו פעמיים בשבוע.

מה קשים היו הרגעים, שבהם הורשינו להיכנס לבית־חולים רוטשילד לראות פני אמנו. האח “רופילאצ’י” גדול־הזקן, היה מכניסנו לחדרונה הצר בירקרק־צבעו אשר בדיוטה השניה, דרך המדריגות הצרות, עם חלונו המרווח האחד הצופה אל פני הרחוב, המכוּנה היום “רחוב הנביאים”. הברושים הרמים בגן היו דוקרים כמעט את עצם תכלת הרקיע. עטרה ושלומית הובאו שתיהן בעריסה, ואמי היתה מביטה בהן רגעים־מספר בנשקה אותן ממרחק קל. אני וימימה ואביחיל הוּרשינו לשבת לידה על הדומים תורכים. פניה נפלו כל־כך, ועיניה – אלו עיניה האפורות במתיקותן החמה – היו מתבוננות בשלשתנו ארוכות־ארוכות, כשהיא גומעת אחת־אחת את טיפות החלב. אילו היתה גומעת “טיפות” אלו, בתדירות כל ימיה הירושלמיים, לא היתה מגיעה למחלתה זאת.

– בן־ציון, ימימה ואביחיל ילדי – היתה לוחשת בקולה הרך, בראותה אותנו בוכים – אל־נא תבכו, הנה בעוד שבועות אחדים, תבוא אלינו זקנתכם השניה. ואז ניסע יחד ליריחו, כולנו, כולנו, כולנו כולנו – –

וכשהילדים נסתלקו, הייתי עוד נשאר רגעים־מספר ולפעמים הרבה יותר, בחסדו של האח רפאל, אשר היה מחבקני מאד, ואמי אוחזתני בידיה כשהן עטופות מגבת נקיה ומשתעלת לתוכה מפעם לפעם.

וכמעט בכל שיחה ושיחה אתי, בהיותנו לבדנו, היתה חוזרת על דבוריה אלי לאחר “מרד אבשלום” ביפו:

– אל תזוז מנדרך לאביך כמלוא־השערה.

עד שהיה נכנס ד"ר ד’ארבלה בזעף, ומגרשני ממש מחדרה.

ואני לא יכולתי לסלוח לו את הדבר עד היום הזה, יען כי גזל ממני את השעות היפות ביותר עם אמי…

והנה הגיעה לארץ סבתנו השניה, והביאה מתנות יקרות לאמי ולנו ילדיה. אמי היתה כל־כך מאושרה, כה נוהרת, כאילו חזרה פתאום לאיתנה ונעשתה צעירה יותר בכל תנועותיה, בפגישתה עם אמה. עד שד"ר ד’ארבלה נענה לתחינתה הטורדת להשיבה הביתה – לדירתנו החדשה בסימטת עמיאל־אבושדיד שנשכרה בגלל “גנה הבוכארי” הנפלא, שבו כמה עשרות עצי זית וגם שני עצי אקליפטוס שאבי, יחד עם אמי, נטעום בחצר.

– יהיו נא חייך, דבורה – אמר לה בשעת הנטיעה – ארוכים ובריאים כ“אקליפטוסים” האלה – מצילי ישובנו החדש…

ויהיו הימים ההם הנפלאים ביותר שבכל ימי ילדותי. אמי היתה יושבת בכורסה הרחבה בפינה המזרחית־דרומית של הבית, שמבעד לזוג חלונותיו שפעה החמה משעות הבוקר עד לבין־הערביים כמעט, ומאות צפרים היו מתקהלות שם ללא הפסקה. ימי אלול היו הימים, ואמי החליטה כי אין לה צורך בנסיעת המרפא.

– לשנה הבאה, ילדים, לשנה הבאה לא בירושלים נבלה כולנו, כי אם ביריחו, יריחו הקדומה, עיר התמרים והמוּזים.

בין סבתתנו מצד אבי ובין סבתתנו מצד אמי לא הלכו הדברים כשורה. הן היו מאשימות זו את זו בהאשמות מתחלפות, ולא פעם היה אבי מוכרח להתערב כדי להכריע את הכף, לפעמים לצד זו ולפעמים לצד השניה. אך מה כל אלה לעומת העובדה המפליאה, שאמנו החליפה פתאום כוח למראית־עין ממש. פניה, במשך הירחים האחדים ששכבה בבית־החולים רוטשילד, העלו בשר וקרמו עור. לחייה הוורידו, עיניה הצטללו וקולה חזר לרוניותו הקודמת, ידיה עסקו שוב בתחרימים אשר הניחתם לאנחות זמן רב, וכל השכנים והמכרים במאותיהם, היו מבקרים אצלה וקוראים לה בחיבה “הרבנית דבורה בעלת־הנס”.

והיתה לכולם ההרגשה, כאילו שב ורפא לה, לאמי, וחזרה להיות אשת־מופת לבעלה, אשר המשיך בעבודתו העברית ביתר מרץ ועוז, ואם־מופת לילדיה.

ואנחנו – חמשת ילדיה, נשמנו קצת לרווחה. אני הבכור – מפקד ל“גדוד” עברי ראשון, ואחי אביחיל – כשמו כן היה – סגני. ימימה, כמרים בשעתה, מכּה בתוף ויוצאת במחולות, ועטרה מתכפכפת לקראתנו בעברית עשירה למדי, ושלומית הפעוטה – כמאספת המחנה, נים ולא נים, תיר ולא תיר – אהובתנו היפה מכולם.

ועוד נצטרפו אלינו שלש ילדות מבית אבושדיד הקרוב – פרלה הבכירה, ריקה האמצעית, ולאה הקטנה. זו האחרונה, בגדיליה הארוכים, נתונה עוד בעריסתה. אחיהן הבכור, אברהם, למד כבר בקושטא הבירה את חכמת הרפואה, ואביו שלמה עם אמו ריינה, קוראים לו כבר “אל־דוקטור”, על חשבון העתיד.

וממול לביתנו – שלשה בנים, האחד בן ארבע, והשניים דומים לתאומים בני שנתיים, למשפחת סולומיאק, מנהל הדואר הרוסי, שדיבורם בביתם היה בשפה הרוסית, על־כן לא יכלו להצטרף ל“גדודנו” אלא כ“משקיפים” סתם.

אך לא ארך הנס, לא נמשכה האשליה.

בליל הכ"ב לירח אלול נתעוררנו פתאום כולנו, לקול זעקה מרה של אמי. ימימה ואביחיל, אשר החלו להבין כבר מה מדרכי החיים ומזעזועיהם, חרדו אתי לקול הקריאה הנוראה לאור מנורת שמן־אדמה קטנה. שלשתנו עמדנו, כשאמי התרוממה על מטתה ומטפחת רטובה על ראשה, כששתי זקנותי מנסות להשכיבה.

– ליריחו! ליריחו! – קראה פעם אחר פעם.

כשסוף־סוף השכיבוה – ואבי מיהר אל הרופא ד’ארבלה ברחוב הנביאים – התכסה גופה זיעה קרה, והיא מלאטת באזני אמה וחותנתה:

– אינני רוצה למות! אינני רוצה…

זקנותי היו נבוכות ולא ידעו מה לעשות, וכל דבריהן אליה לא הועילו, אך בטרם בא הרופא השתקטה פתאום, ורק דבר אחד בפיה אל אמה – כך זוכר אני – בכח:

– הביאי את פולה (– היא אחותה, שהיתה אחר־כך לחמדה בן־יהודה) אשה לבעלי ואֵם לילדי!

וכשזקנתי עמדה נדהמת ומפקפקת, הוסיפה אמי:

– השבעי־נא לי, אם לא תרצי שאלך מן העולם אומללה.

– נשבעתי! – קראה זקנתי בלחש.

– בקול רם! – הרעימה אמי בשניה.

– נשבעתי! – הרימה קולה ונשקה לבתה נשיקת־אֵם.

באותו רגע נכנסו לחדר אבי וד"ר ד’ארבלה, אך אמי כבר עצמה את עיניה לעד.

*

המטה כוסתה בסדין לבן, שהבליט רק צורה דומה לגוף. אבי עמד לידי בראש מורכן, כשהוא ממלמל אלי דברים מקוטעים ומעוררי חרדה בלבי המכה גלים:

– זוהי אמך, בני. נגמר! איננה עוד. הסתלקה מאתנו…

נדהם עמדתי ועיני מתמוגגות מדמעות.

בעוד שעה מועטת והקברנים באו עם שני המוטות הקעורים, המשולבים זה בזה בווים חדים וקרים. בן־רגע הרימו את אמי מעל מטתה, והטילוה בדרך שיגרתית ובגסות אל בין המוטות. נצבט בי הלב: הלא אמי היא זו, שנוהגים בה כך.

ורק עכשיו התחלתי לחוש את אסוני הגדול. הן את היקר לי מכל חומסים ממני בעצם היום, ואין מציל.

צעקתי, מחיתי, קללתי, דרשתי שיחזירו לי את אמי.

מה עגום היה היום ההוא, החוצות היו כמעט ריקים מאדם. נַטָלִים נוֹשאי־מטה פסעו גם עמדו לרגעים כששפתותיהם ממלמלות קטעי פסוקים לא־מובנים.

הלכתי בלווית אמי, וכמה פעמים חזרתי על ה“קדיש” כשהוא משוסע בבכיות. שום ידיד לא הלך אתנו בלוותנו את אמי לבית־עולמה, זולת הידיד היחידי – נסים בכר, המנהל של חברת כי"ח. בודדים צעדנו שלשתנו, כצללים אחרי המטה, על הדרך העולה לבית־הקברות לאורך העופל החוצה בקדרון. רק פה ושם נספח אלינו מפעם לפעם ערבי מושלמי או נוצרי שהכירו את אמי בחיים. ובהגיענו לפיסגת ההר, הצטרף לשלישיתנו הקודרת – אדם רביעי, שלא ידעתי אז, לא את מהותו גם לא את שמו. אדם גבה־קומה, צנום, עטוף גלימה שחורה, ופניו מוּרדים ארצה. עד היום אינני יודע, מי הוא האיש המסתורי הזה.

אך בהקיפנו את החומה, והר הזיתים באלפי מציבותיו נתגלה לעינינו – נתקלנו פתאום בחבורה סואנת של יהודים אשכנזים ירושלמים. אחד מהם נגש אל הקברנים, ודרש מהם להעמיד את המטה ולא להמשיך דרכם לבית־הקברות האשכנזי. הם לא יתנו להביאה למנוחות בבית־הקברות האשכנזי.

הקברנים הורידו את המטה, ולא ידעו מה לעשות. אבי עמד נדהם רגעים־מספר, ואחר כך ביקש את הקברנים לחכות שעה קלה עד שובו.

אבי נחפז העירה. עד־מהרה חזר, ואתו חבורה מבני העדה הספרדית אשר ראשיה לא הצטרפו אל הקנאים שרדפו את אבי וביתו עד חרמה, ואף התיחסו אליו בכבוד.

כאן ניטשה מלחמה בין הקברנים משתי העדות ליד הגופה היקרה, אשר נחה על אדמת־הטרשים.

כבמגע־של־קסם רפו ידי האשכנזים. הדובר בשמם יצא את המערכה מרוב פצעיו, והקברנים אשר נשאו את אמי עד הלום, חזרו שוב והטעינוה על כתפותיהם, והביאוה להר־הזיתים למקום מנוחתה נצח…

כך הובאה למנוחת־נצח האֵם העבריה הראשונה בדורנו, שהלכה לציון לחלק עם בעלה עמל ועבודה לשם תחית העם על אדמתו, ובלשונו.

עשר שנים של עניות ומרידות, של בכיות ומכאובים, של יאוש ואכזבה החישוּ את יום מותה.

לא זכתה האֵם העבריה הראשונה לראות במו־עיניה את שחר החירות, אף לא לשמוע במו־אזניה את פעמי־המשיח.

*

מבית־הקברות שבנו העירה – אבי, המנהל, הנכרי ואני – במורד אשר להר־הקברים ובמעלה אשר להר־המוריה. לבי היה כּבד עלי ורוחי עכורה.

והנה פנה אלי אבי בדברים אלה:

– אל תתעצב, בני, אמך מילאה את תפקידה. היא עשתה את כל חובתה, אם נתמיד גם אנחנו למלא את תפקידנו אנו, אם נעשה את כל המוטל גם עלינו – יבוא היום שעל קבר אמך הטובה, אֵם כל העברים הבאים אחריך בתחיתנו זו השלישית, תוצב מציבת־אבן גדולה ונראית למרחוק, חצובה מעצם הרים אלה, אשר תספר לדורות הבאים את ספורה הקוסם והאגדי של דבורה האֵם העברית הראשונה.

אך בעוונות העברים החדשים כולם, ואני בתוכם, לא קמה המצבה על הקבר ששקע…

 

פרק שנים־עשר: מאמי לאמא    🔗

בשנה הראשונה לאחר מות אמי, בשנת השלשים לחייה, דומה היה כי נזרקתי לתהום אין־סוף. מסביבי נתהווה חלל ריק.

בימים הראשונים לאחר מותה, הייתי עומד בכל תוקף בדרישתי לישון לרגלי מיטתה הריקה. ובאישון הלילה הייתי מתגנב לתוכה, כהרגלי, בהיותי פעוט, מחבק את המטה היקרה, כאילו אני מגפף את גופה החם של אמי, והיא ממטירה נשיקותיה על ראשי, מצחי ולחיי. פעם צעקתי בקול רם כל־כך מתוך המטה, כשחלמתי כי הנה עומדים לגזול את אמי ממני, ואני נאחז בה בכל כחי ואיני נותן לנגוע בה, עד שנתעוררה זקנתי, שהיתה מתנמנמת גם היא באותו חדר, קפצה כמטורפת בכל החדר ותקרא:

– בלהות! בלהות מלאו את החדר.

אז קיפל אבי את המטה, והרחיקה ממקומה על אפי ועל זעמי. “דודי” דויד יודילביץ' הסיעני אל ראשון־לציון, כדי להוציאני קצת מאוירת האבל של בית הורי. ואמנם שם שקטה רוחי לזמן קצר, אם־כי גם שם הייתי מתעורר בלילות ונכנס לחדר ה“דוד” אשר היה מכּבדי־התנומה, ורעיתו צפורה היתה מכניסה אותי למטתו של בנה יפת בן הארבע, ומטפחת בידיה את שנינו עד שנרדמנו.

לא, לא יכולתי להנחם.

לא יכולתי להשלים עם העובדה המרה, כי אמי “הטובה מכל האמהות” (אכן, ידעתי שלכל ילד אמו היא הטובה מכל האמהות, אך אין זה משנה את העובדה, כי אמי־שלי היתה באמת הטובה מכל האמהות) אינה עוד בחיים ולא אשוב לראותה, ולהתרפק עליה, רק עליה, בלי כל אחר בצדו, ללא בעל וללא אחים ואחיות, ללא שותפות כל־שהיא – אם שידעה רק אותי ושידעתיה רק אני. אֵם אשר לבי דפק עם לבה, ששוני היה ששונה ויגוני יגונה, אשר היתה מוכנה להגן עלי תמיד ולסלוח לי את כל חטאי, אשר במבט־קסם אחד ובבת־שחוק קלה היתה מסוגלת להחזיר לי את שווי־משקלי, לרפא את כל מכאובי ולפייסני על כל עלבונותי.

רודפת אחרי תמיד התמונה “האם ובנה” של מוריללו, אשר מאז ראיתיה אינה משׁה מנגד עיני וממלאה את נפשי חזיונות ודמיונות.

פעם בבין־ערבים של סוף־קיץ משחק הייתי לבדי בגינה הקטנה שמאחורי³ הגדר של חצר דירתנו הבוכארית, ובונה, כדרכי, העתקה מדויקת של קבר אמי במעלה הר־הזיתים, אשר עליו הוצבה כבר המצבה ועליה הכתובת: “ראשונת החלוצות, האֵם והמורה – העבריות הראשונות בתחיתנו”, והנה תוך המשחק, גונבה לאזני שיחה בין אבי לנסים בכר.

– ובכן, החלטת, אחרי חדשיים למות דבורה, לשאת לך את אחותה?

– זה היה רצונה של דבורה, בצוואה מיוחדת שמסרה לאמה, החוזרת עוד השבוע לרוסיה, כדי למסור לבתה את הצוואה.

ואינך חושש כלל, מה יאמרו עליך בעיר, בישוב, בגולה? האין זה חטא מצדך להקריב גם את האחות השניה, כאשר הקרבת את הראשונה?

אבי קפץ ממקומו.

– אין אני מכריח אותה לכך, – קרא בהתרגשות – והיא⁴ תהיה רק לאומנת חמשת ילדי, האומללים כולם מאין להם אמם.

– אתה יודע, בן־יהודה, כי לא היו “אומנות” לפנים, וכי אין “אומנות” כיום. זהו חטא, עוון מאין כמוהו. היא צעירה גם רכה, יפה גם משכילה, וכיצד תדביק במחלתך גם אותה?

אבי התישב חזרה על מקומו, מוכה ומדוכא:

– אולי צדקת, נסים בכר.

ודומה היה כאילו נגמר הדבר, וכל הענין ירד מעל הפרק.

– אני רוצה את “דודה”! – השמעתי קולי מאחריהם.

– אתה רואה, נסים בכר? זוהי דרישתם של הילדים…

– ובכל־זאת חשוֹב היטב בדבר, פן תקטוף פרח אשר יקמול וימות…

*

בינתים קרה בירושלים אסון גדול. בגלל החורף שהקדים לבוא, פרצה מחלת החנקת, שקשה היה למנוע את התפשטותה, וגם חסרו תרופות. קרוב לאלפיים ילדים מכל העדות, יהודים ולא־יהודים, נפלו חללים במגיפה האיומה הזאת. ארבעה מילדינו, ואני בתוכם, חלו. רק אחותי ימימה נאספה בעוד מועד, בפקודת הרופא ד"ר וואלאך, אל בית אדלמן שמתחת לדירת האבושדידים, לא הרחק מדירתנו, כדי להצילה מהידבקות.

בביתנו היתה תאניה ואניה. אביחיל אחי, בן הארבע־וחצי, אשר בגלל הצטיינותו בהתעמלות בבית־הספר כינוהו “שמשון הגבור”, מת הראשון במגיפה. מותו היה לי כמכת־רעם שניה, לאחר מות אמי.

יומיים אחריו מתה “עטרת חיינו” – כפי שכינתה אמי, היא עטרה, ילדה כה יפה וגנדרנית כבר ברהטיה ופרחיה לראשה תמיד. ובו ביום כמעט נקטפה שלומית, ושלשתם מצאו את מנוחתם לרגלי אמם על אותם מרומי הר־הזיתים.

המהלומות הללו, בזו אחר זו, התישו את שרידי כוחות אבי. לא פעם היה מודה לפני כי עם כל אהבתו לשאר ילדיו, היה חרד בראש וראשונה לגורלי ולשלומי. ואני הייתי שואל את עצמי:

– מה יהיה, אלהים, מה יהיה אם גם אנוכי, בכורו, אמות בטרם יומי, ולא אגשים את היעוד שיעד לי אבי?

ואמנם עשרים לילות וימים היה יושב נשען על מטתי, ושאלתו המתמדת לד"ר וואלאך:

– מה יהיה?

– מכיון שלא “הלך” עדיין, עוד התקוה לא אפסה… – היה עונה הרופא במנוד ראשו.

יום אחד בא ד"ר וואלאך שוב לראותני, כשאני חנוק כמעט, ובפיו השמועה:

– הידעת, בן־יהודה, כי אדלמן הביא ירושלימה היום רופא צעיר מפרנקפורט, פויכטוונגר שמו, למרפאת “למען ציון”, והוא טוען כי הביא אתו נסיוּב שהמציא הגרמני קוך. אומרים, כי נסיוּב זה הראה נפלאות – יותר משמונים אחוזים נרפאים בהחלט. דעתי, כי ננסנו.

וכך היה. עוד באותו לילה עמדו שלושתם עלי עד לאור הבוקר, והמדחומים גם השעונים בידיהם, ובעלות השחר התרומם ד"ר וואלאך, וקרא:

– מבחין אני עיגול וורוד בגרון, ולדעתי הרי זה סימן שהסכנה חלפה. הלילה נדע, אם ד"ר פויכטוונגר צדק.

כל הלילה ישב אבי, וחיכה בדריכות לידיעות על הקלה במצבי. ואני זוכר יפה־יפה כיצד התרוממתי במטה, עליז ושמח ומכפכף לקראת שני הרופאים, שהכריזו לאבי בטוחות:

– הילד ניצל!

– אכן ניצל הילד העברי הראשון! – קרא אבי.

– אל תדרוש יותר מדי – ענהו ד"ר וואלאך האדוק – כי אלהים הוא שזיכה אותך להיות גם הראשון להבראת החנקת בירושלים. אף זוהי זכות…

חג היה זה לי לצאת מביתי, בקומי ממחלתי, ללא פחד עוד, לבית אדלמן שבו ישבה אחותי ימימה, עם כל בנות אבושדיד (ו“לאית” הקטנה, בעריסתה עדיין) וטועם מן ה“לקח” (עוגה מתוקה) אשר הוגש לנו. אפילו בני סולומיאק הציצו מחוריהם ובלעו קצת מהעוגות הטעימות. בפעם הראשונה הערכתי אז את חיי, והם מתקו לי כל־כך.

ודבר ראשון שעשיתי, היה לעלות, יחד עם אחותי היחידה שנותרה לי, אל הר הזיתים, אשר בו השתטחנו לרגלי אמי ושלשת ילדיה, עם בן־ציון טרגן מלוונו – כי אבי ביקר אז במושבות.

ומקום־המקדש נשקף אלינו ממרחקו, בזיוו של סתיו ירושלמי.

והנפלא בדבר היה שלא ידעתי בכי, כאילו יבש מקור דמעותי.

היה לי טוב, כל־כך טוב, וכאילו שמעתי את אמי דוברת אלי מקברה:

היו לי ברוכים, מחמדי בן־ציון וימימה, מעתה תבואו אלי שנה־שנה עם אמכם החדשה – אחותי…

*

בינתיים התגבר אבי על כל צרותיו, וניסה לקומם מחדש את ביתו ההרוס. את עריכת עתונו מסר שוב לי.מ. פּינס, והוא הפליג לאודיסה כדי להקביל את פני ארוסתו השניה, כמצות אשתו המנוחה עליו וגם עליה.

אכן ודאי פגישה מוזרה היתה זאת, של גבר שבור ורצוץ, צנום־גו וידוע־חולי, עם הפרח הרענן ששמו פולה יונאס, פגישה שאני מתארה לעצמי כעין זו של הגבור הידוע בספורו של אלכסנדר דיומא־הבן עם ארוסתו המשוחפת. ועד כמה שהדבר נראה בעינינו מופלא ומוזר, נקשרה כבר בפגישה ראשונה נפשה של הנערה ה“רוסיה” היפה והבריאה, באברך הירושלמי המתורבש, אשר גם לבושו שיוה לו בעיניה קסם “מזרחי” מסויים. וככל שנראה בעיני רבים כנוטה־למות וקצר־ימים, יותר גברה חיבתה אליו וראתה את עצמה כממונה מטעם ההשגחה העליונה למצילה ומושיעה. כשאבי היה נתקף בשיעולו הנורא, ודם היה פורץ בקילוחים אדומים, היתה היא – דודתי ואמי־חורגתי – כ“שומרונית” בימי ישו הנוצרי, חופפת על האיש אשר הסכימה להנשא לו. היא ידעה להטיל את רצונה זה אף על אביה ואמה, והאם הן ידעה אל נכון, מה צפוי לה, לבתה השניה, בעקבות הראשונה.

“לכה דודי לקראת כלה” – מעולם לא היו מלים נפלאות אלו הולמות יותר את הזוג הזה, כשאחות אחת צעירה, יפה, שופעת עלומים ובריאות, מבטיחה לקיים את אשר לא יכלה לעשות אחותה בשנותיה המצערות.

ולא היא בלבד עלתה לארץ, לקיים את מצות אחותה הנפטרת, אלא שידלה את אביה ואמה לשלוח לארץ גם את אחותה הצעירה פאניה (ובשמה העברי “פנינה”) ואחיה אוניה.

ובינתים היה הדבר לשיחה בפי כל בירושלים, שחייה היו אטיים וקרתניים וחדגוניים, וגם דברים משפחתיים היו משמשים ענין לענות בו. כשהייתי עובר ברחוב באותם הימים, היו אנשים שונים ממכרי אבי פונים אלי בשאלות, זה בכה וזה בכה:

– ובכן, אם חדשה, “קרבן” חדש במשפחתך?

– לא די לו, לבן־יהודה, שרוב משפחתו נכרתה עד שורש כמעט, ואשה חדשה ישא?

– אשה צעירה נצרכה לו דוקא?

במלון “קמיניץ” נגש אלי יהושע ברזילי, בא־כח “חובבי ציון”, ושאלני:

– הבא חדש מאביך?

אפרים כהן, המנהל הצעיר החדש לבית־הספר “למל”, שהיה מתגנדר עם בנות בעל המלון, שאל:

– מתי ניפּגש עם דודתך?

ד"ר אבושדיד, הרופא הצעיר מקושטא, אשר בא לא מכבר לארץ, אומר לי:

– חבל, יכולתי לחכות להם שם, והיינו באים יחדיו לארץ.

אבושדיד היה יוצא בכל בוקר רכוב על פירדתו לבקר חוליו בבתיהם. הוא היה עובד שלא על מנת לקבל שכר בבית־החולים “משגב־לדך” בפנים העיר העתיקה. ליד ד“ר מאזאֶראֶקי הצעיר, אשר ירש את משרת אחיו אצל היהודים, ושהתישב בגן הגדול “אפטימיוס” (שהיה אחר כך לרחוב בן־יהודה). שתי בנות מאזאֶראֶקי היו מחבבות את הד”ר אבושדיד, אך למלון הגיעו שלש נשים מסינגפור, אם ושתי בנותיה. וד"ר אבושדיד, עם כל בנות ביתו – ובהן “לאית” שגדלה בינתים – רוב היום במלון…

מלונו של ה' קמיניץ נהפך למרכז תיירים ממדרגה ראשונה, כי חברת “קוק” היתה שולחת אליו תיירים כל פעם שהמלון הגדול “GRAND NEW HOTEL” נתמלא עד אפס מקום. באותו זמן נתפרסמה גם אכסניתו של אמדורסקי. בעלת המלון היתה מומחית מאין כמותה לדברי־מתיקה וכל מיני מטעמים, כגון “קוסה מחשי” בנוסח ערבי, וגם אורז בנוסח יפּאני.

אני הרגשתי את עצמי כבר “בן־אדם” לכל פּרטיו, בן העורך שהיה הולך אל מ“מ העורך, י. מ. פּינס, לקחת מידו את החומר ל”הצבי“, שהיה עורכו במקום אבי, ומביאו לבן־ציון טרגן וליהושע המדפיס. בימים ההם התחלתי להתאמן בעניני האותיות וסידורן, וכבר החילותי מעיז ל”הכתיב" לטרגן מאמרים קטנים אשר הוא מצאם טובים ותיקנם, גם הכניסם בגניבה לעתון השבועי. אני זוכר קטע אחד אשר הרעיש את כל העיר: “לא נזוז מניסים בכר”, כי כבר אז החלו מתפשטות שמועות על דבר מנהל חדש, אשר הגיע לעיר יחד עם בנדיקט, מזכיר חברת “כי”ח", הוא אלברט ענתבי, מנהלנו החביב. הוא היה ידיד לכל הפחות ( – המושלים התורכים), התנגד למי שקראהו בשם “החלבי הקטן”, ובנדיקט מינה אותו על בית־הספר למלאכה (נסים בכר היה ממונה עדיין על התורה). דויד ילין התרכז יותר בעיברור בית־הספר “למל”, והגברת פורטונה בכר הוכרחה להסתלק ולמסור את בית־ספרה לגברת לנדאו, אשר באה אז מאנגליה, והאדון יוסף מיוחס נשאר יד־ימינה.

אלה היו באותם הימים פני ירושלים הבירה, מחוץ לחומות. בקבלי באחד מבקרי האביב מברק על שמי – מברקי הראשון (באותיות לטיניות, כמובן):

"בן־ציון בן־יהודה, ירושלים. הגענו כולנו.

צאו לקראתנו לבאב־אל־וואד. אבא".

לא היה גבול לשמחתי. ימימה נצטרפה אלי ויחד ניגשנו לסימטה הקטנה שמאחורי שכונת נחלת־שבעה, שמלפני ימי “פיינגולד ובניניו”. שם מצאנו את “מושיקו” העגלון, אשר אבי קבע עמו עוד לפני נסעו, כי בשובו ייקחנו ליפו או לאמצע הדרך לקבל את “אמי החדשה” ואת פני הוריה, גם את פני דודתי ודודי הצעירים ממני בשנים (דבר שהיה מופלא בעיני מאד – כי מעולם לא תארתי לעצמי שדודים ודודות יכולים להיות צעירים ממני…) – הלא הם פנינה ואוניה. היה זה לי מסע־נצחון, הראשון באמת למסעותי בעולם, כי נסיעתי ליפו פעם עם אמי ולראשון־לציון ל“דוֹדי” דוד, לא נחשבו בעיני אלא כעין הקדמה למסעותי בעולם. היתה זאת בעיני דוגמה חיה לסיפורו של ז’ול וורן, שאבי תרגמו זה לא כבר למעני. הוי, מה דהרו סוסיו של “מושיקו”, מה הסתערו אל מוצא, שבה הגיש לנו ילין בקהואתו ספלי־קהוה קטנים והרבה רמונים מחצרו המשופעת הנטועה באילנות והדסים ללא־סוף, ואחר כך בדרך המתפתלת בין הררי צוקים וטרשים, זיתים וחרובים, כשפלחים ערבים בגמליהם וחמוריהם עולים ירושלימה קבוצות־קבוצות לקול חליליהם הצורחים – עד ל“שער העמק” (כפי שכינהו אבי, במקום “שער הגיא”).

והנה הינם!

ריח “רוסיות” בכל, הנה זקני, שנ“ה יונאס, לבוש אדרת מוסקובית למרות החום מסביב, וזקנתי נושאת בידיה מיחם־נחושת, ופנינה – מפוחית נהדרה, ואוניה – לוח־חשבון רוסי בכפתוריו, ואמי השניה – בכל שלל צבעיה, בכובע פאריזי גדול לפי האופנה האחרונה (אף זה כפי שהנשים נהגו אז ללבוש ברוסיה), כולה עטורה דמומיות ופרחי־בר אחרים מכל אשר מצאה בדרך, ואבי – אותו אב”י, אותו האיש קטן־הקומה, הזריז, החרוץ, השולט, המצוה והפוקד, כשהוא מציג אותנו, אחד אחד, לפני האורחים.

– שלום, דודה! – קראתי בבת אחת עם ימימה, והתנפלנו על צוארה של חמדה (השם בו נקראה במקום “פולה”) בנשיקות.

– לא “דודה” תקראו לי, גם לא “אמי” – כי רק אם אחת היתה לכם ותהיה לכם עדי־עד. – קראו־נא לי “אַמא” (אל“ף פתוחה מ”ם קמוצה) – כמו “אבא”. שלכם אני מעתה, להשלים את חסרון אמכם…

 

פרק שלשה־עשר: ביתנו נעשה למרכז החברה בירושלים    🔗

אם חשבה אולי אמי־חורגתי, שיעלה בידה על נקלה לעשות – בי ובימימה – ככל העולה על רוחה, עמדה במהרה על טעותה. אכן אדנותה על אבי היתה מלאה, מוחלטת, גמורה. אין דבר שהביעה ברמז בלבד, שלא מילאו מיד ללא היסוס כל־שהוא. ולמה לא? לאחר סבל ממושך בתשע שנות־נישואיו הראשונות, מי יכול היה לחלום על נישואים חדשים עם אשה־פרח כזאת, וללא כל תנאים? והיא הסכימה לכל הדברים, שהסכימה להם אמי: התמסרות לכל רעיונותיו ו“שגעונותיו”, הסכימה לכל דרכיו בספרות ובצבור. רק אחת ביקשה מאתו, והוא נכנע לבקשה זו, בלי כל נסיון של התנגדות – הבית בפנים ומסביבו, לה הוא, והיא השלטת היחידה בו. לא אָרכו הימים, וחמדה הביאה מהפכה עצומה בכל הליכותינו המשפחתיות. היא העבירה את דירתה מבתי־הבוכארים לבית שהיה כמעט חורבה, ושבעליה, שני האחים קוקיה – הגורג’ים הירושלמיים הידועים – השכירו לה בזיל־הזול למשך עשר שנים, על־מנת שתתקנו יחד עם החצר והגן רחב־הידים. הבית היה ממול בית־החולים הממשלתי, וליד המשטרה התורכית. המראה הנשקף משם על פני הסביבה היה נהדר. והגדר מסביב אם כי עשויה גלילים גסים, היתה מכוסה שיטה ניחוחית שהסתירה את הבית מן הרחוב. את הדירה הזאת הפכה חורגתי למעין ארמוֹנה קטנה. חדר־המטות היה מימין, אולם־האורחים מפנים, וחדר־עבודתו של אבי – משמאל, הכל שטוח בשטיחים פרסים ותורכים, והרהיטים – מעשי דמשק. כיצד השיגתם? זה היה “סודה”, חרוצה ובעלת־אמצאות היתה מאין כמוה, ומאפס ידעה לעשות ממשות. כמעט בכל חודש היתה מחליפה את הסדרים בבית. אף לזקנתי, אם־אבי, היה חדר מיוחד קטן בצדי המטבח מאחורי הבית, ולאחותי ולי היה חדרון כולו טעם וסדר.

והבית הזה הלך ונהפך למקום מועד ל“עלית ירושלים” במלוא־המשמע. בליל שבת היו כל פני העיר באים אלינו לשיחת־רעים. במרכז השיחות היתה – חמדה, וחברתה נעמה לרבים. היא היתה מעין יוצרת האופנה הירושלמית, הנהיגה מדור לאופנה גם בעתונו של אבי, לזוועת כל ירושלים, גם עצם המלה “אופנה” נוצרה על־ידי אבי, לשם הצורך הדחוף ושלא להזקק חס־וחלילה ל“מוֹדה” הלועזית. וכבר חשבה חמדה גם על תלבושת לאומית, שתארה אותה לכל פרטיה. היא גם לא הסתפקה במעשי אמי, אחותה הבכירה דבורה, אשר היתה מורה נפלאה ומחברת ספרי־למוד צנועים למטרה מעשית, אלא רצתה להיות – סופרת, משוררת, מזמרת, ציירת – ומה לא? היא היתה תוססת ושופעת חיים ורצונות וחומדת הכל ושורפת בהבל־פיה את כל אשר סביביה. היא אמרה ליצור לעצמה, בבית זה, מעין בית־נכות קטן לכל ה“מציאות” אשר מצאה בין החורבות העתיקות או בסיוריה המרובים שהיו מעבירות אותה ממש על דעתה, וכמובן הכל – בלוית בעלה הגדול, אישה הענק, אשר פיה מלא הערצתו ובכבודו נתכבדה.

בין המבקרים בביתנו היו האישים המעניינים ביותר של ירושלים, ושל כל הישוב – מהם באו במיוחד לירושלים כדי לבקר בביתנו, ומהם ביקרו בביתנו בכל עת שהותם בירושלים. בין הבאים: הרופאים ד’ארבלה, פויכטוונגר, ד"ר אהרן מזיא (ד"ר וואלאך האדוק נמנע מלבוא, שלא להושיט ידו לנשים), הגברת לנדאו, מנהלת בית־הספר לבנות; המאזאֶראֶקים, מנהל הדואר הרוסי סולומיאק ומשפחתו, אלברט ענתבי, משפחת דוד ילין ויוסף מיוחס, יהושע ברזילי שהיה בא מיפו (תל־אביב לא היתה עדיין), מאיר דיזנגוף, זלמן־דוד לבונטין, אשר יסד בנק ביפו ובירושלים, דוד יודילביץ' מראשון־לציון. המורים יהודה גרזובסקי, ישראל בלקינד, מרדכי קרישבסקי־אזרחי, הציירים ליליין והירשנברג – והפסל ברוך שץ, חוקר תולדות הארץ אברהם־משה לונץ הסגי־נהור. ומן האישים לא־היהודים: האבות הדומיניקנים דורם וקרייר, הקונסולים של צרפת ואיטליה, חג' אמין אל חוסיני (המופתי הקודם), סעיד אפנדי, מחמוד אפנדי, ואיסמעיל־בי (שלשתם למשפחת החוסיינים), הנשאשיבים עם ראג’ב־בי (מי שהיה כעבור שנים ראש עירית ירושלים), ועוד מבחירי המשכילים הערבים. שם אפשר היה לפגוש מבין חברי המושבה האמריקנית הנוצרית, כל האורחים החשובים, יהודים ולא־יהודים שבאו לירושלים ביקרו גם בביתנו: סופרים צרפתים, ובהם מרים הרי – ילידת ירושלים, הסופרים־העתונאים דיק־קרסי ואשתו, ישראל זנגוויל מלונדון, ואחרים. הזכרתי כמה שמות האישים, כדי להדגיש את רבגוניותם ואת בין־לאומיותם. רק צרה אחת: ככל שרבו במספרם המבקרים לא־היהודים ובני חוץ־לארץ, גברה הלועזית על העברית. באו לראות ולהכיר ולשוחח עם מחיה הלשון העברית – ודברו לועזית…

 

פרק ארבעה־עשר: מכתבי אל הבארון מחולל סערה    🔗

אפס, כי לא זה העסיק אותי.

אני התחלתי להוכיח לחורגתי – כאשר הוכחתי פעם לאבי בימי מרידתי כנגדו, שיש גם לי רעיונות משלי, אם טובים ואם רעים, ובזה לא הסכמתי להיכנע לרצונה של “מחנכת הבית”, כפי שאבי היה מכנה אותה. אני החזקתי את עצמי מעין “יורש־עצר” בכח צוואתה של אמי, ועל מקומי זה בבית אבי לא ויתרתי אף לרגע אחד.

“עיקש ופתלתול” – היתה קוראת לי חמדה, כשהיתה מנסה להלבישני לפי טעמה, או ללמדני עברית לפי שיטתה, או לבור לי ידידים מסביבי לפי רוחה. לעולם לא אשכח, כיצד הכריחתני פעם להוועד, על אפי ועל חמתי, עם בנות חומה הסופר. ואני סרבתי, לא משנאתי אליהן חלילה, אלא רק מפני שזה היה רצונה של ה“מחנכת”. לעומת זה הייתי מתגנדר כבר אז עם היפהפיה שטיינהארט, לא חלילה מאהבתי אליה – כי לא אהבתיה – אלא אך ורק מפני שאמי לא יכלה לסבול את דרכיה ואת תנועותיה…

לעומת זה היו כמה בנות ממשפחות בן־טובים ומאני ומיוחס וקרישבסקי וילין ושלנק, שהיו ידידות משותפות לשנינו: והיא הכינה לנו מטעמים ועורכת לנו מסיבות בחן ובטעם.

בינתים אירעה שערוריה קטנה, שאני, עבדכם הקטן, הייתי מחוללה. הדבר נעשה בסודי־סודות, כבימי דויד בציקלג. ממנו ראיתי וכמוהו עשיתי.

מה אירע?

באחד הימים נודע לנו מפי ה“דוֹד” דויד יודילביץ' – לו נודע הדבר מפי האדון שייד, מזכירו הפרטי של הנדיב, שהבארון אדמונד דה־רוטשילד אומר לבקר שוב בארץ. ידיעה זו⁵ הלהיבה בי את הרעיון, אשר הגיתי בזמן האחרון – צבא עברי.

כן, צבא עברי, לא פחות ולא יותר. כבן אחת־עשרה הייתי אז, בעל דמיון וחולם־בהקיץ, ודמויות מן המקרא ליווני כל הימים, דמויות יהושע ושאול ודוד ושרי־צבא אחרים מישראל, וגם בני החשמונאים, ובר־כוכבא, לא סרו מנגד עיני. ומסביבי – שלטון של נכרים, שוטרים וחיילים דוברי תורכית. מדוע לא להקים, איפוא, צבא עברי כבימי יהושע בן־נון וכבימי המורד הגדול בר־כוכבא?

אספתי אלי ראשית־לכל את אחותי ימימה, את פנינה ואוניה דודי, את שמחה ויצחק קרישבסקי, את חומה ויעבץ הקטנים, ואת דיסקין וסוסניצקי, ובגן דירתנו כינסנו לאור הירח בהילו אסיפת סתרים, שבה החלטנו כי הגיעה השעה להקים צבא לעמנו בארצו.

לעבודה כבירה שכזאת נחוץ היה כסף, וכסף רב – בזה הודו כולם.

רק אוניה הקטן פיקפק בדבר, כי איש־מעשה היה מילדותו, וסרב לתת לנו את “שמו”.

גם יתר חברי־המחתרת לא נתנו את שמותיהם, מפחד הוריהם, אך מילאו את ידי לכתוב את כל תכנית הצבא על גבי נייר במכתב לבארון אדמונד דה־רוטשילד. ואני, הנועז שבכולם, הסכמתי מייד, לא רק לעמוד בראש המחתרת, אלא גם לדבר ולכתוב בשמה.

ויום אחד קראתי לפני חברי וחברותי את מה שקראתיו בשם “מכתב הדרור לצבא ישראל”. אוניה התנגד לו בהחלט, אך הרוב הסכים והמכתב נשלח.

ימים עברו, שבועות, גם ירחים.

מפאריס לא הגיעה, כמובן, כל תשובה, אבל באחד הימים באו אלינו ה“דוֹד”, עם מזכירו של הבארון, וסיפרו כי בקבל הבארון את מכתבי – נתרתח כולו. אם בארצנו יש מקום לתכניות־הבל כאלו, ואם בנו של בן־יהודה, אוהבו הנאמן, מסוגל לכתוב “שטויות כאלה” לשם קבלת “חלוקה” חדשה – לא יבקר הפעם בארץ, וגם ימשוך את ידו מכמה ענינים בה, ובין השאר מעזרתו לעתונו של אבי.

אבא ואמא נזדעזעו שניהם, לשמע הדברים.

נערכה חקירה כדי לדעת, מי הוא שיזם את תכנית הצבא העברי, ובשם מי נשלח המכתב לבארון. אוניה, שלא חתם, גילה את התכנית, ובסופו־של־דבר הודו גם אחרים. לא ראיתי עוד כל טעם להמשיך בשמירת סוד המחתרת, והחלטתי לצאת בגלוי. הכרזתי בפני אבא ואמא:

– כן, אני היוזם ואני האשם, אני שכתבתי את המכתב לבארון, ולא אחזור בי ויהי מה.

ביתנו היה כמרקחה. ורק בהתערבותו של יודילביץ' הואיל מזכיר הבארון, שייד, לחסל את הפרשה, למחקה מזכרונו ולעבור לסדר היום.

לשם סיפוק רצונם של הסקרנים, אביא בזה, על־פי הזכרון, את תוכן מכתבי לבארון בתרגומו העברי (המכתב במקורו נכתב בצרפתית):

"אדוני השר הגדול, בארון אדמונד דה־רוטשילד,

בארמונו בפאריס, ליד ארמון הנשיא.

אל נא יתפלא לקבל את המכתב הזה מאת עבדו הנאמן. המאורעות האחרונים באחדות מן המושבות של הוד־מעלתו, שבהן נהרגו אכרים אחדים על־ידי עצם נוטריהם הערבים, עוררו בקרב יהודי ארצנו התרגשות נוראה. כי על־כן אני, החתום מטה, בשם חברי וחברותי הרבים (כמה מאות כבר!!) פונה אל כבוד־מעלתו בהצעה נועזה אולי למראית־עין ראשונה, ואולם כזאת עשו אבותינו לפנים לא פעם בדברי־ימיהם המפוארים.

אני מוכן לקבל על עצמי את האחריות ליצירת צבא עברי, אשר יגן על מושבות הוד־מעלתו. הצבא הזה, כצבא הצרפתי, יהיה מורכב מיהודים ומערבים, אלה האחרונים בשם “Légion Etrangère” יקראו.

ובידעי ידוע היטב, כי לצבא כזה נדרש כסף, אין אני חושב, כי נתחיל בגדולות. מאה אנשים יספיקו לעת־עתה. שמונים מהם יהודים ועשרים ערבים. לפי חשבוני יספיקו לכך לשנה הראשונה מאה לירות לחודש, מלבד הכסף הנצרך לבגדי־שרד ולזין. וכדי שהוד־מעלתו לא יחשוב כי אנו מתכוונים לקבל את כל הכסף הזה בהקדם, נשמח מאד אם נקבל בדואר־חוזר את מאת ה“נפוליונים” הראשונים לקנית בגדי־השרד לשרי־הצבא. אנוכי אהיה לעת־עתה רק “סר” (קולונל), דוֹדי אוניה יהיה שר־מאה, אחותי ימימה ודודתי פנינה תהיינה שרוֹת־חמשים, ושארית חברי יהיו שרי־עשרה.

כבר בחרנו בצבע המדים: ירוק ככרמינו, וכבר הלכנו לחייט ההונגרי אשר בשערי העיר, והוא הודיעני כי מאה נפוליונים יספיקו בהחלט.

אנחו התחלנו, כמובן, בתמרונים, ויש לנו כבר דגל, שאני מצרף בזה מתוך תמונתי בהיותי בן ארבע: “דגל מחנה יהודה לצבא ישראל”, כפי שציירו לנו ה“דוֹד” דויד מראשון־לציון. הנס הזה, כפי שהוד־מעלתו רואה, הוא לבן, כצבא ישראל ברגשותיו ה“לבנים”. הוד־מעלתו ישמח גם לדעת כי תרגמתי לשם צבא זה כשיר־לכת את הבית הראשון ל“מרסייז” הצרפתית, בקיצור:

הָבָה נָקוּם בְנֵי הָאֲבִיָה! ⁶

יוֹם הַגְבוּרָה הִנֵה כְּבָר בָּא.

נֶגְדֵנוּ – הָ“עֲרַבִיָה”⁷

נֵס־דָמִים תָּרִים, תִּצְבָּע.

אֶל זַיִן אֶזְרָחִים,

סַדְרוּ הַלִגְיוֹנוֹת,

נִלְשוֹן, נִלְשוֹן

בִּשְׂפַת עִבְרִית –

וְלָנוּ אֲזַי צִיוֹן!

כמובן, אדוני השר הגדול, לא יכולתי להתאים את כל המלים הצרפתיות למלים העבריות, מפני שכאן אנו נלחמים בערבים ולא בגרמנים. כאשר עברנו ברחובות ירושלים אתמול והשיר הזה בפינו, התפלאו רוב העם ומצאו אותו ליפה מאוד. הרושם הוא, כאילו אנו שרים צרפתית באמת, כה דומות שתי השפות!

אנו מאמינים, שכבוד־מעלתו יבין את גודל העבודה שאנחנו מקבלים על עצמנו. לפנים היו לנו גדעונים, שמשונים, מקבים, בני־כוכב, מדוע לא יהיו לנו עתה רוטשילדים?

כן, “רוטשילדים”! – זה יהיה שם חיילינו, עם רובים גם נפוליונים לרוב, כפי המשל העברי: “הכסף יענה את הכל”.

יענה־נא לנו בכסף, הוד־מעלתו, ואז יהיה שמו בדברי־ימי־ישראל לא רק “נדיבנו הגדול”, אלא גם “שר־צבא־ישראל”.

“הכה שאול באלפיו” – וכבוד מעלתו יכה ברבבותיו!

והנני חותם, בהכנעה גמורה

בן־ציון בן־יהודה, “סר מחנה ישראל”.

כפי שהעירותי לעיל, רק דודי אוניה לא הסכים לתוכן המכתב, על אף צעירותו, רק בן שמונה עדיין אז, מתוך פקפוקים, חששות… מה אם יוודע הדבר לשררה? מה אם יאסרונו בבית־הכלא? מה אם יחשבונו למשוגעים?

אך כל חברי האחרים מחאו כף ואני הלכתי לבית הדואר הצרפתי, שבו הריצותי את המכתב לבארון באחריות. אני זוכר, כי לרגע העמידני הדוארן וישאלני:

– היש לך רשות מאביך?

– זוהי תמונתי – השיבותי, כי תמונתי הלא היתה באמת במכתב, – על־פי בקשת הבארון בכבודו ובעצמו…

תשובתי זאת בחוצפתה הבוטחת, הרגיעתו לגמרי.

 

פרק חמשה עשר: עתוני הראשון; “גבולות ארצנו לפי אברהם ומשה”    🔗

לאבי היו אלו השנים הטובות ביותר בחייו, כי רעיתו השניה התמכרה אליו בכל מאודה ובכל לבה. כאחותה לפניה לא היה דבר שלא עשתה בשבילו, אך לא קיפחה גם את עצמה, לטובת בעלה או ילדיו. כמוהם כמוה. את הכל היתה מחלקת חלק כחלק. והאמצעים מנין? קצת מפה וקצת מפה: עשר לירות “בארוניות”, שניצלו בעוד מועד לאחר שערורית מכתבי אל הנדיב. סכומים קטנים היו מתקבלים מאת מו“לים עברים בחוץ־לארץ, כרזניקובסקי אשר מסר להם אלף רובלים בכסף רוסי לשם חיבור מילון־כיס עברי, עם תרגום ללשון סלאבית ולגרמנית – באותיות עבריות. עתון־המשפחה “הצבי”, אשר גדל בצורתו ובתכנו, הכניס אף הוא “נפוליון” או שנים – שבוע שבוע, עם תוספותיו השונות, כגון “האכר היהודי”, שאפילו אחד־העם ראה בו מעשה כביר בשדה תחיתנו הלאומית. ולסוף: יהודי ספרדי, חברי לבית־הספר, שלמה ישראל שריזלי שמו, נעשה למוציא־לאור בשם “שי”ש” (ראשי תיבות של שמו ושם־משפחתו) ופירסם את תרגומי אבי, שנדפסו בהמשכים בעתוניו – כספרים ובחוברות, ומכירתם בשוק המוגבל אז הכניסה אף היא עשרים אחוזים למתרגם ושאריתם למו"ל. עם זה החלה אמא חמדה לחבר סיפורים משלה ברוסית, ואבי מתרגמם לעברית.

והרי כמה מן הספורים המתורגמים שיצאו בחוברות:

“סביב העולם בשמונים יום” לז’ול וורן – מצרפתית (תרמ"ט), “איתמר” – מגרמנית (תרס"ב), “מימון המשוגע ונתן החכם” לישראל זנגוויל – מאנגלית (תרס"ב), “בסערת המלחמה” – מגרמנית (תרס"ד), “ימי פומפיאה האחרונים” – מאנגלית (תרס"ה), “הגנובה” לויקטור הוגו, “אחד מרבים” – מרוסית (תרס"ו), “גדליה” – מגרמנית (תרס"ז), “נפשות אויבות זו לזו” – מצרפתית, ועוד ועוד.

והיא החלה לחנך את “שני יתומיה היקרים” (כפי שנהגה לכנותנו, אותי ואת ימימה) יחד עם אחיה ואחותה הקטנים. היא החליטה להלבישנו דוקא כעין בגדי־שרד של “גימנזיסטים” רוסים.

תגובתי הראשונה לכך היתה שלילית בהחלט, ויומיים סרבתי ללבוש את החליקה הרוסית עם הרצועה ההדוקה למתנים, אך תקיפותה של המחנכת הכניעה אותי כעבור ימים מספר. כן הנהיגה רחיצה הכרחית, אחת לשבוע לפחות, באמבט, – עם כל מועד, כתוספת – ב“פּיילות” מנחושת־קלל (כי אמבטיות טרם היו בירושלים האסיאתית), שערבים גנבון באחד הלילות, למורת רוחה־היא ולשמחתנו, כי שנאנו כל־כך את הגיגיות העגולות הללו.

כן הנהיגה טיולים על גבי חמורים – כילדים הערביים שכנינו, ובכל יום־פגרה היתה משלחת אותנו לימים מספר למוֹצא־תחתית, אל ברוֹזה האכר אשר תקע אז את מושבו בה, ואל כהן החלבן, לראשון־לציון הרחוקה, נס־ציונה ורחובות. וכך שכחנו מהר במקצת את אבלנו הכבד.

ותהי לנו אמנו החורגת לאם ממשית, שאהבנוה מאד.

*

ועוד ממעשי אמא למעננו:

מרצונה הכביר ללמוד את שפתנו על בוריה במהירות, ולדעת את כל ספרותה, לא הסתפקה בלימודינו העבריים אשר בבית־הספר. כפי שהעירותי כבר, הכניס ענתבי רוח צרפתית “אליאנסית” מופרזת לבית־הספר – על־כל־פנים בשנים הראשונות לשבתו בארץ. נסים בכר, שנדחה לקרן־זוית, ובתו שהיתה מורה בבית־הספר, לא יכלו להילחם בזרם שהטיל עליהם מגבוה ביגאר הצרפתי. לאחר האסון שאירע לו לבכר, כשנהרגה בתו בתאונת־דרכים במבואות ירושלים, בנסעה עם ידידה המורה אריה – בא לידי דכדוך־נפש גמור, ומרוב צער עזב את הארץ ויצא לאמריקה עוד באותה שנה. עתנבי נשאר, איפוא, המושל היחידי בשני הסניפים של בית־הספר (גם למלאכה וחרושת). והעברית חזרה בו למצב של התקופה הטרם־בן־יהודאית, זאת אומרת לשיטת־הלימוד הישנה. מורי לעברית היה אחיו של שריזלי שהזכרתיו כבר לעיל, רבי מרדכי, שהיה מורט את שערותי וצורם את אזני, כשהתקשיתי בהבנת סוגיה של בבא־קמא או של בבא־בתרא, אשר מעולם לא ידעתי להסבירן או לזכרן כראוי.

מה עשתה אמא?

המעיטה את למודי העברית בבית הספר והטילה אותם עליה. ומדוע לא אבא? אבי השקיע את עצמו בימים ההם בים ספרותנו מכל הדורות והזמנים, כדי לדלות מתוכו את כל אוצרות הלשון העברית לצורך מילונו. כארבעים אלף ספרים וכתבי־יד בדק ועיין דף אחר דף ועמוד אחר עמוד, לברור מתוכם את רבבות פתקאותיו למילונו הגדול (ראה דברי אבי ב“מבוא הגדול”, כרך מיוחד ל“מלון הלשון העברית הישנה והחדשה”). תוך כדי עבודה בלשנית זו, טיפל אבי, כמובן, גם בשירים, בפיוטים ובזמירות של משוררינו בכל ארצות פזוריהם: ארצות המזרח, ספרד, איטליה ואשכנז. שירים רבים העתיק לצורך עבודתו, בעצם ידו, ומסרם לרעיתו, וזו קראה אותם יחד עם ארבעת הילדים. כמה מהם ידענום כמעט בעל־פה. באי־ביתנו המורים הצעירים דוד יודילביץ‘, ישראל בלקינד ויהודה גרזובסקי, העתיקו מאתנו את החומר הזה, כדי להשתמש בו בבתי־הספר שלהם. גרזובסקי השתמש בו בספרי־הלימוד הראשונים שהוציא לאור לפי השיטה הלימודית החדשה, ואף הכין מילון השפה משלו – בהדרכת אבי – מילון־כיס עברי. פנינה ואוניה לא אהבו ביותר את סופרי־המופת שלנו מן התקופות הקדומות. לעומת זה נתחבבו עלי ועל ימימה אחותי, והיינו הוגים בהם ימים ולילות. מבין משוררי ספרד חיבה יתרה היתה לנו למסעי יהודה אלחריזי בכל ארצות המערב והמזרח הקדמון, ואת תיאוריו המבדחים של עשירי עמנו, שהיו מתפארים לפניו בעשרם הרב, וכן את יתר הרפתקאותיו של משורר שנון והתלן זה. אהבנו לקרוא בהטעמה את שירי־ציון של ר’ יהודה הלוי, את שירי היין והאהבה של ר' שמואל הנגיד ושל משה בן עזרא ושל עמנואל הרומי. לא עייפנו מהגות בשירה זו, שהיתה דורות רבים כספר החתום לקוראים העברים.

וכך נעשינו, בעזרת אמא, לילדי־פלא, “ילדי ראוה”, וכשהיינו יוצאים על גבי חמורינו השכורים לבקר במושבות יהודה, היו ילדי המקום יוצאים להקביל בשמחה את פנינו, ומוריהם – יצחק אפשטיין, ווילקומיץ, הורוויץ ואחרים – מצביעים עלינו כעל ילדים למופת.

– מהם ראו ועשו! – היתה אימרתם.

ואמנם הם לא רק “ראו ועשו”, אלא עוד הפליאו לעשות מאתנו. כמה ילדים מופלאים מיהודה, שומרון והגליל, כאהרן אהרונסון (הזכרוני), אבשלום (החדרתי), יהודה ויוסף ומנחם הוינרים (הרחובותיים), יפת וזרובבל (הראשון־לציונים), וילדות כשרה אהרנסון (הזכרונית), שכוויץ (הגדרתית), אסתר דונדיקוב ויהודית אייזנברג (הרחובותיות), שפרה, חסידה, מלכה וזמירה (הראשון־לציוניות) – דיברו בעברית, גלילית מוטעמת וצלילית, לפי שיטת יצחק אפשטיין, שהיתה טובה מעבריתנו היהודאית, הן במבטא והן בסגנון.

*

ובעצם ימים סוערים אלה לבחרות הארצישראלית (אף מלה זו בצירופה אחת מיצירותי הלשוניות), אירעה בירושלים שערוריתי השניה:

בשובי מן המושבות בדרך ביקורי היומיומיים בפנים העיר העתיקה, נכנסתי לחנות־הנייר של חגיז. והנה הוא מחזיק בידו דף נייר שהועתק ב“הקטוגרף” (“בצקת” – קראנו לו אז בעברית), שהגיע אליו רק יום קודם לכן מלייפציג שבגרמניה. דף זה הכיל נוסחה ראשונה משירו של אד"ם הכהן, המשורר מתקופת ההשכלה. לאחר העתק ראשון, הרים העתק שני ושלישי ורביעי ועוד רבים, ואני עומד מלא־התפעלות. זו הפעם הראשונה שראיתי בעיני “פלא” כזה.

– וכל זה – הכריז חגיז חגיגית – רק ב“מג’ידיה” (מטבע תורכית, בערך כארבעה שילינגים אנגלים) אחת!

מיד נצנץ במוחי רעיון נועז: להוציא לאור ב“בצקת” עתון לילדים – לילדי ירושלים והמושבות כאחת, עתון שאהיה “עורכו הראשי” – כקלימנסו, עורכו הראשי של ה“אורור”, שכתב בימים ההם מאמרים נפלאים להגנת דרייפוס היהודי, ושמורינו היו קוראים אותם לפנינו בבית הספר.

רעיון נפלא באמת, אך סכום עצום כזה לקנית ה“בצקת” מהיכן להשיג? ובפרט שכל הענין היה צריך להעשות בסודיות גמורה ובהפתעה מפציצה. צעדי הראשון היה לבוא בדברים עם הקשיש שבחברי, ברוך חומה, שכתיבתו התמה היתה לתהילה ולתפארת בכל בית־הספר. והמורים הללוהו על יפי כתיבתו, גם בצרפתית וגם בערבית. תמורת רבע מג’ידיה, הסכים לכתוב את כל הגליון בדיו המיוחדת ל“בצקת”, אך לא היתה עדיין פרוטה. בנו הבכור של הסופר ר' זאב יעבץ, הסכים לקבל על עצמו את כתיבת המאמרים הספרותיים לילדים. את שאר המאמרים קבלתי על עצמי לכתוב.

אמרתי תחילה לקרוא את העתון בשם “הילד”, אך יעבץ הציע לקורא לו בשם “שפת עבר”, יען כי העתון נועד לא רק ל“ילד”, כי־אם גם ל“ילדה”. הנמוק נראה לי הגיוני והסכמתי לשנוי. מטרת העתון היתה: להפיץ את שפתנו הלאומית בקרב הילדים והילדות גם יחד.

וזה היה תוכן הענינים של הגליון הראשון:

א) לקוראות ולקוראים הקטנים.

ב) תפקיד הילדים העברים בארצנו.

ג) רק עברית, או גם צרפתית ותורכית?

ד) גבולות ארצנו לפי אברהם ומשה אבותינו.

ה) סביב ארץ־ישראל בשמונה ימים.

ו) משחקי ילדים.

ז) עתונות הילדים בצרפת.

ח) תשבץ וחידודים לילדים.

לאחר שהצלחתי לסדר את עניני המערכת, הלכתי לידידנו הגדול נסים בכר, אשר עמד כבר בהכנות לנסיעתו לאמריקה. נגשתי גם לחיים קלמי, והצעתי לשניהם את רעיוני. בכר נתן לי מיד חמשה פרנקים צרפתיים, והשני – חצי מג’ידיה. את זו האחרונה מסרתי לברוך חומה, ותמורת המטבע הראשונה מכר לי חגיז את ה“בצקת”, ועוד הוסיף לה חמש מאות פליגה מנייר מתאים.

ולאחר שבוע ימים הופיע למזל־טוב הגליון הראשון של עתוננו בשוק.

הראשון לקנותו היה הרב יעקב מאיר, צעיר היה אז, וידיד טוב לאבי, הוא נתן בישליק (כחצי שילינג אנגלי) תמורתו, ב“תורת חתימה לגליונות הבאים”. הלקוח השני היה יוסף ריבלין, מזכיר ועד הכוללים – מתנגדו של אבי. ר' יחיאל־מיכל פּינס קנה מידי שני טפסים, אפרים כהן – חמשה, והמלונאי קמיניץ – שנים, יעקב טאג’יר – שנים, והשולחנאי וולירו נתן לי רק “סחטוט” (מטבע קטנה, בערך מיל) אחד במחירו. בקיצור, עד הערב מכרנו 57 גליונות. כעשרים שלחנו לדוד יודילביץ' בראשון־לציון, חמשה גליונות – לווילקומיץ ברחובות, ומספר גליונות ליפו – להלל קרוגליאקוב, אך הלה סרב לקבלם. גזברנו היה דיסקין מירושלים, וכל הכסף נמסר לידו. סוסניצקי, בנו של רופא־שנים, וכספי, בן החנוני – הצטרפו למערכת.

הגליונות עברו בעיר מיד ליד – כפי שסיפרו – ואפילו הרב שמואל סלנט ביקש לראות את עתוננו.

אך בשובי הביתה “עטור נצחון”, מצאתי את אבי סר וזעף, לא חס וחלילה על עצם המעשה, אלא על המאמר “גבולות ארצנו לפי אברהם ומשה אבותינו”. הן הבטח הבטחתיו בימי שערוריתי הראשונה (כשכתבתי את מכתבי בענין הצבא העברי לבארון), כי לא אדבר עוד על “צבא עברי” ועל דברים דומים. ואילו במאמר זה שפירסמתי בגליון “שפת עבר” הכרזתי, כי גבולותינו יהיו: תדמור בצפון, נחל מצרים הוא היאור הגדול – בדרום, נהר פרת במזרח, ומדין – כל חג’אז העכשוית, וארם־נהרים – אף הן בדרום ובמזרח, יען כי יתרו היה חותנו ותומכו של משה בן־עמרם…

פחד גדול נפל על אבי ומקורביו. זאב יעבץ רגז על בנו יהודה, שנתן ידו לעתון המסוכן. אביו של ברוך חומה דרש ממנו, שלא לכתוב עוד את עתוננו על־פני ה“בצקת”. בן רופא־השינים סוסניצקי – אשר אביו עקר זה לא מכבר את אחת משיני החולות – נמלט ליפו מאימת הרשות, ודיסקין הכחיש שעסק בעניני המימון של העתון.

לאשרנו אירע מאורע מרעיש בירושלים, שהסיח את הדעת מ“גבולות ארצנו לפי אברהם ומשה”:

החנוני גולדברג ואשתו נרצחו ליד שער “בית־ישראל” על־ידי אחד השוטרים התורכים. (גולדברג היה בן שבעים וחמש ואשתו ייטה בת חמשים וחמש, ושניהם נתינים רוסים, והענין גרם לסכסוך מדיני בין הקונסול והפּחה. הפרטים על רצח מחריד זה התפרסמו ב“השקפה” שנה ב' גליון י"א). מתוך הבלבול העצום אשר נגרם על־ידי כך במשטרה הירושלמית נשכח עתוננו. את בצקתי מהרתי לזרוק – לשם מחיקת העקבות – לתוך בריכת ממילה.

זה היה הגליון הראשון וגם האחרון של העתון “שפת עבר” ולכהונתי כ“עורך ראשי” “אַלאַ” קלימנסו.

עד לימי ה“השקפה”.

 

פרק ששה עשר: מאסרו של אבי בגלל הלשנה    🔗

הימים ההם היו ימי פולמוס מסביב למחלוקת, שפילגה את העדה היהודית בירושלים.

במאמריו הלוהטים בעתונו השבועי הזכיר אבי את תקופת הזוהר של גבורי ישראל הקדמונים, ובימי החנוכה העלה את מלחמות המכבים, לשחרור ארצנו מידי זרים, והביע תקותו שיבוא יום ואנשי־צבא עבריים ילחמו שוב לגאולת ארצם.

לבושתם ולכלימתם נמצאו בירושלים יהודים, אשר הלשינו לפני הרשות התורכית והאשימוהו כ“מורד במלכות”. אותו יום ⁸לנתי בבית זקני. אך כשחזרתי למחרת הביתה, קנטרוני אנשים ברחוב בקריאות שמחה:

– האפיקורס בן־יהודה בכלא!

תחילה לא תפסתי כלל, מה נעשה כאן ולשמחה מה זו עושה. ואילולי התערבותו של ידיד, אשר עבר במקרה על־פני והצילני מן האספסוף, היו מוסיפים לקנטרני עוד שעה ארוכה. ליד שער גננו מצאתי את חורגתי, שעיניה רטובות מדמעות, מוכנה לקחתני אתה לבית־האסורים. בקיצור סחה לי, כיצד באו שני שוטרים בשעות הבוקר, אל ביתנו, עצרו את אבי, והחרימו גם את כתביו ה“מהפכניים”, אך הוא לא איבד עת עשתונותיו והיה שקט לגמרי. בקשתו האחת היתה לבקרו בכלאו.

הכלא היה בלב העיר העתיקה של ירושלים, ומסביבו רחובות צרים ומפותלים. עגלתנו לא יכלה להגיע עד הבית, ועל־כן נאלצנו ללכת ברגל, בתוך המוני ערבים ומעצורים שונים שחסמו את הדרך. סוף־סוף הביאנו שוטר ממכרינו למחוז־חפצנו, לתאו של אבי.

לא תא היה זה כל עיקר, אלא אורווה ממש, אורווה גדולה, חשוכה, נעולה דלת ברזל, ושלושים אסירים־שודדים רבצו באמצע האורווה כשהם כבולים ומהודקים זה לזה בכבלים כבדים. רק אבי הורשה להשאר לא־כבול. אור כהה מאד, שהבהב מתוך פנס קטן ושבור, הקל עלינו למצוא את הדלת עצמה. ומה הלם לבי כשראיתי את אבא עומד ליד האשנב כולו דרוך ומצפה למגע כל־שהוא עם העולם החפשי.

אמרתי להתפרץ בכל כחותי ולפרוץ את הדלת ולשחרר את אבי מכלאו. אך במהרה נוכחתי, כי נסים לא יתרחשו כאן, והורשינו לראותו רק מרחוק וגם לתת לו לחם לבן, הפרוסה הראשונה שראה ביום ההוא.

כמוסכם בינינו ובין השוטר, נפרדנו מאבא והשארנוהו בחברת שודדיו שהוסיפו להתקלס בו גם לאחר שחלק אתם את מעט המזון אשר הבאנו לו.

חודש שלם היה אבא בכלא, ואם כי ידידים טובים הצליחו להעבירו מן התא הקודם לתא נוח יותר, היה זה חודש עצוב בירושלים שלנו. לא יכולתי להאמין, שיהודים – ובפרט חרדים וקנאים לדת – מסוגלים לעשות מעשה שפל כזה. עוד ילד הייתי אז, ולא ידעתי עדיין כי מעשי־הלשנה של יהודים נגד יהודים אינם מעטים – לבושתנו ולחרפתנו – בדברי ימינו.

*

וכאילו לא הספיק לנו כל זה – והרי אסון חדש: אבי יצא אמנם מבית־האסורים, אל שולחן עבודתו אמנם חזר (והירושלמים עצמם עשו לשחרורו, לאחר שהיהדות כולה יצאה להגן על בן־יהודה ודעותיו), אך בעוד נהנה אבי מנצחון היושר ומתקוות המחר, והנה מתה עליו, לאחר מחלה ארוכה בתו דבורה בת השבע (ששמה כשם אמי). משפחתנו כולה התאבלה על ילדה חמודה זו, שהרנינה את ביתנו בקסם יפיה. יום אביב היה היום, ובגינת ביתנו פרחו פרחים. אמא, שהיתה כולה שבורה ורצוצה מן האסון, יצאה אל הגינה וקטפה פרחים ופיזרה אותם על גופת בתה המתה. הדבר הזה נודע מיד בחוץ, והסעיר את רוחות האדוקים, שראו בזה מנהג עכו"ם, רחמנא ליצלן.

– פרחים על גופתו של מת? – מה נורא החילול, והעוון מה פלילי!

ו“חברה קדישא” התחבטה בשאלה: אם להביא את הילדה לקבר ישראל אשר במעלה הר־הזיתים, או לקברה מאחורי הגדר הסובבת את בית־הקברות.

ושוב, כבזמן מות אמי דבורה, סרבו גם הפעם נושאי־המיטה לשאת את המתה ושוב נשמעו קולות מבקשי נקם:

– לא! העם ותורתו לא ירשו את הקבורה – בשל הפרחים…

לשמע הדברים יצא אבי מתוך חדרו, וירד לגינה ועל כתפו מעדר, אותו המעדר שבו חפר פעמים לאין מספר את ערוגות גנו.

הכל הביטו אליו: הנטרפה דעתו?

אבל אבי היה איש הברזל והרוח, איש ההחלטות המכריעות אף ברגעים המרגיזים ביותר. לשוא איימו אויביו לקראתו ולחינם ניסו ידידיו להשקיטו:

– אם לא תקחו את בתי המתה להר־הזיתים לקברה ליד קברות המשפחה, אנכי עצמי אכרה לה קבר בגן הזה!

הדברים זעזעו גם את לבות־האבן שבין הנקהלים, והזליגו דמעות מעיניהם. ההמון נתפזר ואת גופת האחות הקטנה הובילו להר־הזיתים, כשלאחר מטתה נהרה לוויה של ידידים ומוקירים.

*

והנה בא היום שבו זכה אבי לראות את ראשית ההתגשמות של חלום־חייו. והזכות נתגלגלה לא על־ידי יהודים ארצישראליים, שידעו להעריך את המפעל של המילון העברי הגדול, אלא על־ידי יהודים יושבי גרמניה, שהיו רחוקים עד אז מארץ־ישראל ומעברית, ואליהם נצטרף מוציא־לאור גרמני נוצרי מפורסם. אלה החליטו להתחיל מיד בהדפסת המילון. הגרמנים מפורסמים בדייקנותם, וכרך אחרי כרך הופיע בדפוס נקי ובכריכה הדורה, כיאות למחבר ולמוציאים־לאור גם יחד, העריכה והסדור והאמהות נעשו בירושלים בדפוסו של אבי תחילה ובדפוסים אחרים אחר־כך, וההדפסה – ב“הוצאת לאנגשייד” בברלין.

אך גם הפעם נסתבכו הענינים: אותם היהודים הגרמנים שהתיחסו לאבי ולעבודתו בענין כל־כך רב, היו אותם היהודים, שמסיבה זו או אחרת החלו להכניס פתאום גרמנית לארץ־ישראל, ולדרוש לתת לגרמנית בבתי־הספר בארץ עדיפות על שאר הלשונות, לרבות העברית. יתירה מזו: אחד מראשי היהודים האלה רמז לאבי בפירוש, שהוא סומך על עזרתו בהגברת התרבות הגרמנית בארץ, והיה בסיס־מה לדרישה זאת: הרי בלי ממון גרמני, אי־אפשר היה להדפיס את המילון. ומכתב נשלח לבן־יהודה, מכתב התראה אדיבה, לבאר לו את נחיצותה של “ברית בין שני הכחות – הגרמנית והעברית”.

יפה וטוב, אלא שה“גרמני” טעה באדם כבן־יהודה, ולא הבין לנפשה של ארץ־ישראל החדשה.

ידע אבי, שאם ימאן להסכים לרמז, עבודת חייו תיכשל. ידע, שאם יכריז מלחמה על ה“יאהודים” התקיפים ההם, לא יהססו מהשמיד גם את חלקי המילון שכבר הופיעו. אך ארץ־ישראל געשה וכל הדור הצעיר, אלפים במספר שהרים את נס המרד בהתנגדותו לכל השפעה לשונית נכריה, קרא לו, לבן־יהודה, לעמוד בראשו. האם לא היה זה הקול שעליו חלם כל כך? ועכשיו, כשחלומו נתגשם, היפקפק הוא? ספק כל־שהוא עלול היה לפורר את כל הבנין הנהדר והגאה שהקים, הבנין שלמענו הקריבה אשתו דבורה את חייה, שלמענו נלחם וסבל עשרות שנים. בין שני המפעלים: הדפסת ספר־חייו, המילון, שאחרי ככלות־הכל היה רק ספר – והשלטת הלשון העברית בחיים על אדמת יהודה, היה הבנין שאמר להקים חסר־נשמה – בין שני אלה לא היה כל מקום לברירה, ובן־יהודה בחר להצטרף למורדים נגד השפעת הלשון הגרמנית.

הימים ההם, ימי המהפכה העברית, הוכיחו לעולם כולו, כי שבנו להיות עם על אדמת אבותינו. במרחק של שנים רבות, נראית לנו תקופה זו כאחת התקופות הנאות ביותר בחיינו המחודשים המותחלים. מעל גזוזטרת ביתו היה אבי רואה יום־יום את העברים הצעירים והקשישים עוברים על פניו, כעל פני מצביא – מכבים חדשים. מה נעמו לאזניו צלילי התזמורת והשירים, שעבריותם הרעננה בישרה לכל רוחות השמים, כי חלומם הגדול של טובי העברים למיום בר־כוכבא ועד ימינו נתגשם בפועל תחת שמי ישראל! כמה נראו לו עכשיו רחוקות ממנו, רחוקות לאין־גבול, כל הארצות והערים שבהן עבר בימי חייו עד הגיעו למחוז־חפצו האחרון: קורלנדיה הקרה, פּאריס העליזה. כמה הרפתקאות עברו עליו בתחנות־חייו אלו, כמה סבל ורדיפות וחרמות ובזיונות סבל גם כאן, בארץ תקוותיו, עד אשר זכה לראות במו־עיניו את פרי התפארת, את החלום וההזיה שהיו למציאות ממשית בארץ האבות המחוּייה.

 

פרק שבעה־עשר: בנות ירושלים המצודדות ביפין    🔗

ה“שערוריות” הקטנות שלי הוציאו לי מוניטין ועשו לי שם בצבור. הרגשתי את עצמי פתאום בן־אדם מבוגר קודם הזמן, “אישיות” כל־שהיא, וביהירות לא־מעטה הייתי מביט אל סביבותי. הרגשת הבגרות הוסיפו לי גם המכנסים הארוכים והחלפת החליקה הרוסית בחליפת גבר אשר נשלחה לי ישר מפאריס לכבוד חג בר־מצוותי, ועל הכל – הטלית והתפילין שנתנם לי זקני שנ"ה יונאס. שני האותות האלה, המסמלים אצל יהודים יותר מכל, את המעבר מן הילדות אל הבגרות – הגבירו את חני בעיני החלק המתון של היהודים החרדים בירושלים, בפרט מעדת הספרדים. ור' יחיאל־מיכל פינס, שלא היה מן המחמירים אך איש־המסורת ונעים־הליכות, היללני מאד על־כך.

עם זה התחילו תוססים בי, בימים ההם, רגשותי הגבריים, והם התפרצו פעם בפעם וביקשו להם פורקן כל־שהוא. גם בחלום־לילה הטרידוני מראות־אהבה. הסתכלותי במין היפה נתחדדה, ופעם נכשלתי כמעט בעבירה על “לא תחמוד”, כשלון שנסתיים בלי שערוריה אלא בנזיפה בלבד. וכך היה מעשה: נערה ערבית כבת ארבע־עשרה, זריפה שמה, מכפר נפתוח (ליפתא) אשר במבוא ירושלים, היתה מביאה אל ביתנו יום־יום ירקות ופירות. היתה זו נערה מזרחית יפהפיה, עטורת שערות שחורות ועיניה יוקדות. יום־יום הייתי רואה את הנערה הזאת, שהיתה מושכת עין ביפיה הטבעי שהתבטא בכל תנועותיה, אך לא נטיתי לה תשומת־לב מיוחדת.

ואילו כשנכנסה לביתנו בבוקר אחד, ואני הייתי לבדי בבית (אבא ואמא יצאו לחיפה, וזקנתי ואחותי ימימה ישנו עדיין שנת־ישרים) – ראיתי את עצמי פתאום פנים־אל־פנים עם היפהפיה הקטנה הזאת ואין איש אתנו. ושקט היה מסביב, ומתוך הדממה נשמעת רק זמרת גדרונים, והאויר כולו היה רווי כלות־נפש וכיסופי־אהבה.

נגשתי לנערה ושאלתיה בערבית הרצוצה שלי, אם הביאה אתה רמונים.

– עוד לא בשלו – ענתני בצחוק, והגישה ענבי־בוסר אחדים במקומם.

– לא! לא את אלה אני רוצה, כי רק רמונים.

– אבל אין לי “רומאן” – ענתני קצת גסוֹת.

– ואלה מה הם? – שסעתיה, בהצביעי על שתי הבליטות הנאות של חזה, שבלטו מבעד לשמלתה הרקומה.

– הנח את רמוני! – השיבה בעזות, כי עודך קטן ולא הגעת לבגרות.

הדברים גרמו לי עלבון מאין־כמוהו, נתרתחתי כולי ועניתי לה:

– אני קטן? הנה אראה לך את כח זרועי!

והייתי מוכן להפילה, עם הטנא אשר בראשה, כאשר עשיתי לחבר פלוני בבית־הספר ולנער פלוני – מחוץ לבית־הספר. שנערה ערביה תזלזל בכחי?

אך זריפה, היתה מבנות הליפתאים עזי־הנפש ובעלי־הזרוע, הקדימה והפילתני ארצה בדחיפת־יד אחת, ונעלמה.

כך נגמרה הרפתקת־האהבה הראשונה שלי עם נערה שלא מבנות עמנו.

אך היו לי הרפתקאות לא־מעטות בעלמות עבריות, ואקרא בשמותיהן אחת־אחת. במרחק הזמן רואה אני את הרפתקאותי אלו כמעשי־ילדות שאין להתבייש בם, קווים משלימים לספור ימי חיי, וגם לחיי ירושלים המשכילית בתקופה רחוקה מאתנו.

בת־שבע נבון – מבנות המשפחות העשירות המעטות לירושלים העיר (רק משפחות וואלירו, אלישר, מזרחי התחרו בנבונים בעשירות). בית הנבונים היה ממול לדירת זקני, שהפכה למסעדה ולמכולת כאחת. הייתי מבקר בבית הזה יום־יום אחר הצהרים, מתוך צפיה להסתכל בבת־שבע. ואמנם, ערב־ערב, כמטוטלת מדוייקת, היתה היפה בבנות ירושלים יושבת לה ליד הגדר הפונה לרחוב יפו, מצד פנים, תחת סוכת עפאים, עם ורדיה וסגוליה, צפורניה ודמומיותיה – כל אלה דמו למין קישוט לאפריון אשר במרכזו היתה יושבת בכורסה שהובאה מן הבית. היתה זו דמות נפלאה באמת של ירושלמית מרמות המעלה בימי קדם, ששמה היה מזכיר לי תמיד את בת־שבע היפה, אשתו של דוד המלך ואמו של שלמה.

תסרוקת־ראש כמגדל, גבות כקשתות מעל לשקדי עינים שחורות, פנים חוורים עדינים וחוטם יווני ופה קטן ומתוק ככפתור הוורד לפני הפתחו – כזה היה מראה פני בת־שבע נבון היפה בבנות ירושלים. והיא היתה ידועה ביפיה לא רק בין בחורי ירושלים היהודים, אך גם בין לא־היהודים – האפנדים התורכים והערבים, הקונסולים ופקידי הממשלה. קטנה היתה ירושלים בימים ההם ומרחקיה מצומצמים, ותושביה מבני העדות קרובים זה לזה, ואדם נתקל באדם יום־יום.

רבים היו מבקשי ידה של בת־שבע נבון, עשירים ופייטנים וחומדי־יופי מקומיים ורחוקים, והיו גם נבלים ונוכלים שאמרו לחוטפה, אך היא לא שעתה לכל אלה ולא נכנעה לפניהם עד שבבוקר עבות אחד נעלמה לבירות שבלבנון, שם נישאה לאחד מבני משפחתה, פקיד הבנק היהודי הראשון בה.

*

עלמה שניה מאלו שאהבתי היתה שרה שטיינהרט – בתו של סוחר מן המזרח הרחוק. תמירה היתה קומתה, רגליה כשל איילות, רוקדות תמיד, אצבעותיה היו ענודות טבעות רבות, שערותיה היו “יפאניות” ומלבושיה שקופים ומבליטים את כל פרטי גופה הנחשי. סופה של עלמה זו היה, שנישאה לסוחר רב־עסקים בלונדון.

והשלישית: הלינה גרינהוט, ואחותה הבכירה ממנה, אשר הביאו אתן מבודפשט מולדתן הרבה מסערת־הנפש ומשכרון יינותיה המתוקים של הונגריה. ביתן היה מרכז ריקודים ומחולות בתחילת “כליל־ירושלים” המתענגת, אמן של שתי אחיות אלו היתה שומרת עליהן כעל בבות עיניה, ואביהן, שהיה מנהל בית־היתומים מיסוד ה“עזרה”, היה מנסה להטיל עליהן את עבריתו של בן־יהודה.

ורביעית: קסניה סטפנוף, רוסיה, נוצריה, שהיתה מעכסת ברגליה הקלות בכל רחובות ירושלים, עם גרבי־המשי עד ממעל לברכיה הנראות – חידוש גדול בימים ההם ודוגמה לבנות ירושלים גם בסלסול התמידי של תלתליה וגם בשמלותיה הרקומות, שהיו לראש־שיחה בפי ה“מטרוניות” היהודיות.

וחמישית: רוזה ברוך, עלמה יפהפיה, אם כי רגליה היו שמנות קצת, אך בצחוקה הנצחי ובשערותיה הערמוניות המפוזרות על כתפותיה היתה קוסמת לגבר.

וששית: יהודית שלנק, מ“נחלת שבעה”, דקה כדקל ירושלמי, בזהב שערה ובתכלת עיניה – כים כנרת ביום אביב, וקומתה דומה לירדן בהגיחו ממימיו, אפס, כי מבטה החולם ופיה הסגור לרוב, היו מפחידים את מחזריה והיתה להם כצל עובר ללא שוב.

ושביעית: לינה קרישבסקי (בתו של המורה מרדכי קרישבסקי־אזרחי) אשר הפתיעה את כל רואיה בהיותה בת י"ב והיא כבר אז פרח עם יופי אוקראיני (ארץ מוצאה).

ואחרונה אחרונה חביבה: לאה אבושדיד, אשר כבר הזכרתיה, הבת הקטנה של אותה משפחה עשירה, שהאחת מבנותיה פרלה, נישאה לסוחר בירותי, והשניה, ריקה, נישאה לפרדסן ספרדי בן יפו העתיקה – והיא, לאה, עוד לא מלאו לה שמונה, וכבר נחשבה כחביבת בית־הספר של מרת לנדאו בדמותה האצילה, בחינה הקוסם, בזוג עיניה הגנדרניות ובקולה הרונן. בכל תנועה מתנועותיה היתה מגלה כשרונות שחקניים, וכל נקישה באצבעותיה על המכושית היתה מנבאה לה עתידות. אמה אמרה לשלחה לפאריס, כדי להיות “רחל” השניה או “שרה ברנאר” שניה. חלומות האם לא נתקיימו, ועל כך עוד יסופר בפרקים הבאים.

אלו הן בנות ירושלים המצודדות ביפין – בעצם תקופת התבגרותי והיותי ל“איש”.

 

פרק שמונה־עשר: “איך נפלת, בן־ציון?”    🔗

היתה זו שנת כשלונותי.

כשלוני בבחינות להוראה של חברת כי"ח בפאריס, הוא גם “אחרית תקותי” – כך החלטתי מתוך יאוש על תבוסתי הגדולה.

לאבי ולאמא היתה זאת מכת־המכות, כרעם ביום בהיר, וכל יתר דברי־האימה המקובלים. כשבע שנים הכינוני לבחינות אלו אשר בהן תלו את מיטב חלומותיהם עלי ועל פנינה דודתי. התוצאה היתה, שדוקא פנינה הצליחה מאד בבחינות, ואילו אני נחלתי תבוסה ללא נחמה.

אכן האשמה לא היתה רק בי בלבד, באותם הימים היתה ארצנו נתונה עדיין בשלבים הראשונים של התפתחותה. לצעירינו לא היו סיכויים רבים להתקדם. הסיכויים היחידים היו כבעלי־מלאכה בבית־הספר מיסודו של ניסים בכר (ומנהליו היו רייטן ובן־סיון) או כמדריכים למלאכת האכרות בבית־הספר מקוה־ישראל מיסודו של שרל נטר, או להתמסר למשרת מורים במדרשה יהודית בפאריס או בברלין. לפי רוחי ושאיפתי רוצה הייתי להתמסר לעבודה הקשורה בים. מאז שהותי ביפו ובמושבות אשר בקרבת ים התיכון, הייתי להוט כולי לשוט ולעבוד על־פני ים התכלת.

אך אי המדרשה הימית העברית כעין זו של עמים אחרים, המקבלות תלמידים בני ארבע־עשרה לאמנם במלחוּת וספּנוּת? מה לא הייתי נותן להיות רב־חובל? אהבתי לכל עניני הימאות (אגב: גם מלה זו היא מחידושי־לשוני, עוד שנים רבות קודם תחייתנו הימית) הטוני לקרוא את ספרי־המסעות מכל העמים, למימי קדם ועד למסעות מרקו־פולו, קולומבוס, ואסקו־דה־גמה, דרייק, ננסן, סקוט ואחרים.

לאכזבתי הגדולה והעמוקה, רק לקנא יכולתי ביוונים, בבולגרים, ואפילו ברומנים, שספינותיהם הגיעו עד לחופינו ושמלחיהם היו מעוררים בי רגשות של געגועי אין־סוף. געגועים אלה יכולתי לבטא בשנים מאוחרות יותר מאין חיים ימיים בישראל: במסעות ים מסביב לעולם, ובהטפה מתמדת לתחיה ימית, אם לא לדורי – לפחות לדור הבא אחרי.

*

מאין מדרשה ימית ניסיתי להטות את אבי ואמא להכניסני ל“מקוה ישראל”. כך יעצו לי דוב חביב ויודילביץ', אנשי ראשון־לציון, שניהם הועידו לבית הספר החקלאי את בניהם הצעירים ממני בכמה שנים. זו היתה עצתו לי גם של נייגו המנהל, ידיד אבי, אפס כי – מוזר הדבר אמנם – דוקא אבי, איש הלשון והקרקע, הוא אשר התנגד לכך משום־מה בכל תוקף לשלחני למדרשה חקלאית.

– אתה רואה – הגיד לי פעם בפעם – כל עברך כיוונך לחיי רוח, לעתיד רחב־תבל, לתופס עט ולא את, ואיני מתארך לעצמי אוחז במעדר, כשאצבעותיך ועצם ידיך גסות וקשות. מה יאמרו על “הילד העברי הראשון” לעתיד לבוא? כי רק עמי־הארץ עלולים לדבר בעברית, וכי אין היא נתונה לגמישות דיבורית חיה ורעננה. לא, בני, מובטחני שגם אמך היתה מדברת אליך כמוני. צריך שתהיה למופת לכל אחיך ואחיותיך בארצנו זאת, לכל מחוזותיה ומושבותיה, צריך שתיעשה לסופר, למשורר, לנואם, לחוזה…

– לעתונאי לכל היותר – העירותי.

– לעתונאי, כאביך? אכן רעיון הוא זה.

– אתה אבי, ואני אהיה – בן אבי.

– מוצלח השם הזה. טוב איפוא, ואין מקום ללמוד בו את העתונאות לכל היקפה כפאריס, עירם של גדולי העתונאים בעולם, מג’ירודו ועד קלימנסו, מרושפור ומגמבטה ועד איז’נסי – אבי הירכתון (פיליטון) בהמשכיו חדשים לבקרים…

– יפה, אבי, אני מסכים – עניתיו.

וכל החלום המקוה־ישראלי פרח גם הוא.

ובמקומו בא רעיון הנסיעה הימית הגדולה הראשונה מיפו, בספינה צרפתית גדולה, לאיי־הים של הזבולונים והדנים.

ורק אחת נשארה לי, לאפשר את החלום החדש – הבחינות הפאריסיות שבהן דברתי בתחילת פרק זה.

אם הצלחתי בהן, והיתה נסיעתי משתלמת על חברת כי"ח. ואם נכשלתי – והתנדף גם חלום זה, כי עני היה אבי למימוש נסיעות־מרחקים כאלו.

*

גדולה היתה דהימת אבי לידיעה מפאריס באחד מימי הקיץ, על דבר כשלוני בבחינות המיוחלות.

אבא ואמא לא יכלו להאמין למשמע אזניהם, וכשקראו את הדבר שחור על גבי לבן, מטעם המנהל החדש, בן־בנישתי, מאוהבי דווקא, לא יכלו להאמין למראה עיניהם:

פנינה “הרוסית” הצליחה, ובן־ציון, תפארתם ותקותם, לא רק שלא הצליח, אלא שלחרפה גדולה מזו זכה, לחרפה אשר התפשטה בכל אפסי הארץ, למן מטולה, המושבה החדשה בצפון, ועד באר־טוביה בדרום.

כי אמנם – לא מרפיוני בצרפתית נפלתי, כיון שבשפה זו הזהרתי לא פחות מפנינה דודתי. גם לא שגיאותי בחשבון אשר כה חששתי להן, והבחינה בחשבון יצאה לטובתי במקרה. ובאשר לכתיבת־הארץ יצאתי הטוב מכל התלמידים והתלמידות הנבחנים בשנה ההיא מכל אפסי המזרח הקרוב, מטהרן ועד איזמיר, מקושטא ועד תוניס, מטריפולי ועד מאראקיש: מהסימן 20 השגתי ½ 19 – המצויין באותות.

ואם כי יצאתי בכבוד מכל אלה בהתחרותי עם שאר חברי, שנים הם המקצועות אשר גרמו למפלתי – האחד דברי־ימי העולם, שמורי בהם היה ישראל בלקינד, ו…

השני – שומו שמים:

ב… עברית!

כן, בבחינה העברית נחלתי מפלה מחפירה מאין כמותה.

אבי ואמא נחרדו לעומק נפשם, ונזדעזעה כל ירושלים הבן־יהודאית, כל המורים והמורות העברים, ובפרט מורי לעברית, מרדכי קרישבסקי. ונחרדו כל חברי וחברותי, עמיתותי ועמיתי, אשר הייתי נחשב בעיניהם כדוגמה.

וב“רחוב היהודים”, שעוד לא סלח לאבי את “פריצת הגדר” בעניני השפה, חגגו בחורי הישיבות והחדרים את התבוסה הזאת כחג גדול להם. משמע, דוברי אידיש נחלו נצחון על העברית.

רק יעקב מאיר וחיים קלמי הספרדים ניחמוני על כך:

– נסה תנסה בשנה הבאה, והכפלת את נצחונך אז פי כמה – השמיע הראשון.

– פי כמה וכמה – הוסיף השני באהבתו אלי.

אך אני התנגדתי לבחינות נוספות.

– אות הגורל הוא זה, אבא, כי עלי להכנס למקוה־ישראל.

מייד כתבתי לחברי הצעירים במושבות, ולאסתר דונדיקוב – “אהבתי הראשונה”, וליהודית אייזנברג וליוסף גולדין הצהבהב, ולמנחם ויינר, ליפת יודילביץ, ולחיים הררי, לאהרן חרמוני, אשר נתקבלו כבר כתלמידים במקוה.

ודומה היה כאילו אבי וגם אמא הסכימו כבר לעתידי כאכר.

ובחושבי היום על עברי זה שואל אני את עצמי, אם לא טוב היה מזלי כאכר עברי – מן הראשונים ליהודה השלישית – עם נחלת אדמה ובה כרם ופרדס…

– איך נפלת בן־ציון? – קרא לי אבי בזעפו הראשוני לאחר תבוסתי העברית דווקא, ואת פניו כבש בקרקע…

 

פרק תשעה־עשר: ארבע המלחמות: יפאן–סין, תורכיה–יוון, אמריקה–ספרד, עניין דרייפוס    🔗

בכל הפרקים של ספר־זכרונותי זה עד לפרק הקודם, לא הזכרתי תאריכים שנתיים ויש סיבה לכך. מעולם לא יכולתי להתרגל לתאריכים שאבי נהג להשתמש בהם. אבי לא נטה להשתמש בתאריך המקובל ל“יצירה”. עד הכרזת בלפור היה נוהג להשתמש בתאריך “גלותנו”, כי בה ראה תחילת שחרורנו הלאומי. למשנת ההכרזה, התחיל להנהיג תאריך חדש: א' להצהרת בלפור, ובזה התאריך השתמש עד יומו האחרון גם במכתביו בראש העתון “דואר־היום” שבו השתתף, על שערי המילון הגדול, ואף צוה לחקקו על מצבת קברו בהר הזיתים. גם לפי ספירת הנוצרים לא רציתי להשתמש, מטעמים לאומיים.

להלן אשתמש בתאריכים של ה“ספירה”, בהזכירי כמה מאורעות שנחרתו בזכרוני:

התאריך הראשון היה 1891, יען כי בשנה ההיא ארעו, כפי שמסרו לי, רעידות אדמה בצפת ואפילו בירושלים (זכורני, כי הכלים רעדו בביתנו).

התאריך השני, אשר נחרת במוחי לתמיד היה – 1895, כי בשנה ההיא היה מורי הצרפתי אנג’ל, מגלגל לעינינו יום־יום את מפת אסיה המזרחית, כדי להראות לנו את איי יאפּאן ואת סין, אשר פלשו אליה היאפּאנים. מורנו זה היה ממעריצי האומה המזרחית “הקטנה” לעומת סין הענקית.

– כמעשה דויד וגלית – היה מטעים את דעתו תמיד, לאמור: “דויד” היאפּאני מכה שוק על ירך את “גלית” הסיני.

היתה עוד סיבה חשובה לדעת הקהל שהיתה לצד יאפּאן: התוצרת היאפּאנית הזולה, שכבשה לה שווקים. זכורני, שגם אבי רכש מתוצרת יאפּאן: מטוטלת יאפּאנית ארוכה מצוירת פרצופים יאפּאניים למיניהם, עם הר פוז’י – חרמונה של יאפּאן – בחברתם כמעט תמיד.

– אתם רואים תלמידים – היה מבאר לנו מורנו מתוך הדגשה פאטריוטית צרפתית – כך מכין עם את עצמו לקראת גדולתו. גם צרפת, אשר הוכתה על־ידי גרמניה הביסמארקית בשנות 1870־71 תקום על רגליה מחדש, ולכד תלכד את אלזס־לורן בחזרה לעצמה, כאשר עשו היאפּאנים בקחתם מידי הסינים את קוריאה ואת פורמוזה – והיה מראה לנו במקלו את מקומן במפה.

כל התלמידים, ברובם המכריע יהודים, ואתם יחד ערבים ונוצרים מעטים – מחאו כף לדבריו אלה. לא כן אנוכי, שהעזתי לקום ולקרוא:

– וגם אנחנו העברים, נעשה כיאפּאנים?

– שב על ספסלך – קרא אנג’ל – ואל תדבר שטויות, אין עברים – אלא יהודים. תורכיה היא ארצכם, ועבד־אל־חמיד – שולטנכם.

רק הערבי רוחי עבדול־האדי מחא כף לדברי – אם כי הוא נעשה, כידוע, ברבות הימים, מראשי התנועה הערבית הלאומית ומשונאי היהודים…

תאריך שלישי לא ישכח מלבי. באותה שנה, שנת 1897, התנפלו העותומנים על יוון הקטנה לכבשה. יום־יום היתה התזמורת התורכית מנגנת לפנינו בגן־העיר בירושלים. אבי היה מוציא לאור גם תוספת צרפתית לעתונו “הצבי” – למען התושבים לא־היהודים. יום־יום היו התורכים מבשרים נצחונות מרעישים על היוונים המותקפים. יורש־העצר קונסטנטינוס עמד בראש המשיבים מלחמה שערה.

אני הייתי מפיץ התוספות, אם כי בלבי הייתי עם היוונים הנתקפים. חברי הערבים ידעו זאת, כי גם לבם נטה לנצחון יוון, שהיה מביא בעקבותיו גם את שחרורם־הם מן העול העותומני השנוא עליהם. זו היתה בפרט דעתם של הסורים והלבנונים.

זכורני את התוספת האחרונה, אשר בישרה את כניסת אדהם־פחה לעיר לריסה ואת פניית היוונים לעזרתן של שש המעצמות האדירות באירופה, אשר הפסיקו את הפלישה התורכית והטילו שלום על תורכיה ויוון, לאחר שקוצצו גבולות יוון וגם נאלצה לסלק מס כבר לעבד־אל־חמיד.

בינתיים הכריז המורד היוני וניזלוס על האי כרית כחלק מיוון. השולטן לא הסכים לכך בשום פנים, לסוף נמצאה דרך פשרה להכריז את כרית כאי עצמאי, לפי שעה, תחת דגלי שש המעצמות ודגל יוון בתוכם.

אמצאה נפלאה זאת הלהיבתני מאד:

– מדוע – שאלתי את עצמי – לא יעשו כזאת לארץ־ישראל גם היא? הן, במידה ידועה, דבר דומה לכך נעשה ללבנון – אשר הוכרזה כנסיכות מיוחדת, אך תורכיה לא שעתה לכך ושלחה צבא כבד ללבנון לכבשה מחדש. לא אשכח את הפלחים בסביבות ירושלים כשהם יוצאים מכפריהם, בסך, צפונה לחזית הלבנון – ודרומה – לכיבוש תימן המורדת.

*

שנת 1898 היתה שנת מאורעות כבירים ביותר – אחד כללי, מלחמת ספרד־אמריקה, ושניים יהודיים – פגישת הרצל והקיסר ווילהלם בירושלים, וסופו של מעשה־דרייפוס.

במלחמה בין ארצות־הברית לספרד בענין המרד הלאומי באיי קובה היתה נטיתנו לצד ארצות־הברית. השנאה לספרד התורקוומדית והאיזבלית, שהיתה רדומה בקרב היהודים בכלל, והיהודים הספרדים בפרט, נעורה פתאום בכל תקפה. הכל נטו לצד אמריקה המשחררת, וקובה המורדת. מעשי הגבורה של תיאודור רוזבלט באי זה נגד צבאות הספרדים, ותבוסת הצי הספרדי על ידי אמיר־הים דואי – עוררו בכל רחבי הארץ התלהבות אל־שניה.

מעשי יאפּאן וסין, ותורכיה גם יוון, נמקו כליל במעמד מלחמה זאת, וכשקם אגינאלדו, כיהודה־מכבי פיליפּיני, להכות את אנטיוכוס־עמו – היא ספרד תחת המלוכה האלפונזית – היה הוא לגבורי החביב, שאת תמונתו גזרתי מתוך העתון הצרפתי “מטן” והייתי מציגה לראוה בכל רחובות ירושלים.

אגב, במלחמה זאת היו הערבים בדעה אחת עם היהודים בגלל איבתם המסורתית לאותה ספרד הפרדיננדית והאיזבלית. רק הנוצרים הקתולים היו נוטים לספרדים, כמובן. וזכורני שהאב לגרנג', ידידו של אבי, התאונן עליו על הבליטו במברקיו הצרפתים את הנצחונות האמריקנים – אף הקטנים שבהם. כן זוכר אני, כי בתרגמי את המברקים של חברת רויטר האנגלית – מעשי הראשון כעתונאי – עזרני המורה קרישבסקי הרבה והציע לי לתרגם: To bombard לא ב“תתח” כאשר רציתי אני, אלא ב־“במבם”.

– במבם יבומבמו כל הספרדים! – קרא בקול, לצחוקם האדיר של מאזינינו הרבים בחצר אשר בה גר אחיו הרופא.

על ביקורם של הרצל והקיסר הגרמני בארצנו כתבו הרבה, וגם אני כתבתי על כך לפני הרבה שנים.

נשאר המאורע הדרייפוסי.

אין לתאר את מה שאירע בארצנו מסביב ל“מעשה” זה, כפי שכינהו אבי גם בעתונו, וגם “החבצלת” מתחרתו, שהיו נפוצים באלפי טפסים. הויכוחים מסביב למאורע הזה היו סוערים בכל בית. הללו מפארים ומרוממים ומקלסים ומהללים עד לשמים את המפקד הצרפתי ואת דימנז' ולבורי סנגוריו – ובוכים בדמעות־שליש למקרא מכתבי המפקד לרעיתו, ונרעשים ממאמרי ה“נמר” קלימנסו ומקריאת ה“אני מאשים” לאֶמיל זוֹלה, והללו – הקיצוניים ביותר, קצתם מטילים את האשמה על…

“אפיקורסותו” של הנאשם הגדול.

בביתנו היה, כמובן, רוב ליל־שבת והיום שלאחריו מלאים רעש והמולה לרגל מאמרי אב"י על המאורע הגדול הזה. בויכוחים השתתפו כל פני־העיר, יהודים, ערבים וגם נוצרים.

כגולת הכותרת לכל אלה היה מאמרו של מכס נורדאו, שמחברו כתבו במיוחד ל“השקפה”. “סוס זקן של מלחמה אנוכי” – כך החל נורדאו את מאמרו המפוצץ שנכתב כמובן צרפתית ואבי תרגמו לעברית.

– עסיס רמונים! – נזעק רבי שמואל סלנט העיוור כבר, כשקראו באזניו את מאמרו של נורדאו.

 

פרק עשרים: מסע הפרידה פאריזה    🔗

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְּךָ

וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

ואף־על־פי־כן, הכינוני אבי ואמא, בסודי סודות, למטרתם החבויה.

כי בימים ההם הגיעו ירושלימה זוג סופרים צרפתים, איש ואשה, בשמם המשותף Duc־Quercy הוא בזקנו הדומה לזקנו של נפוליאון השלישי, והיא בשערותיה הלבנות־טרם־זמנן. הם היו שייכים לאותו סוג עתונאים נודדים, אשר אומנותם היתה להם רק ענין של דרך־אגב, והעיקר היה לבקר, לראות, לתור כל עיר וכפר אשר על פני כדור הארץ, והמזרח בפרט. כדי לממן את הוצאות נדודיהם אלה המענינים, היו כותבים מפעם לפעם כתבות, לרוב מצוירות, לעתונים צרפתים בבלגיה ובצרפת, ובהם לה־“Illustration”. בבואם לארצנו, נפגשו עם אבי ואמא, עמיתיהם־לעתונאות ויודעי לשונם, ועד מהרה נתידדו אתם. בעיקר היו שניהם באים אלינו לארוחות ערב וצהרים, שהיו מתובלות ביינות ראשון־לציון וזכרון־יעקב. מצבם הכספי היה קשה, ואני הייתי מביא להם, לדירתם הקטנה בבית ארמני, לא רק ארוחות שלמות, אלא גם פחם להסיק את האח בימי החורף. והיה בכך מאמץ גדול, כי הרי מעוטי־אמצעים היינו והחובות העיקו עלינו.

בתאורי־המסע שלהם על מסעיהם בכלל ופאריס בפרט – היו נפלאים. מהם למדתי לאהוב את צרפת אוהבת־הדרור, כאשר לא אהבתי שום מדינה אחרת בעולם. אהבה זו השפיע עלי אבי, אך הדיק־קרסים החלוני ממש באהבתם לצרפת ולכל אשר בה. בפרט הערצתם ל־Louis Blanc Proudhon, ראשי הסוציאליסטים, לז’ורס הנואם הגדול, לקולט הסופרת הנפלאה, ועוד כאלה רבים.

לאחר שבוע של מטרות־עוז ושלגים, אשר הפכו את חוצות עירנו לאגמי טיט ובוץ, ומילאו את בריכת ממילה על גדותיה, הייתי מטייל אתם ליד מישטח מימיה העכורים, כשהחמה החוזרת מנסה להתכילם לאט־לאט, פתאום פנה אלי דיק־קרסי, לאמור:

– שמעתי מאביך את דבר נפילתך במיבחן הפאריזי. למה תדאג על כך ללא צורך? וכי רק “חכי”ח" ישנה בפאריז? רבים הם היהודים העשירים בצרפת, ואם רק תסע אליה לא ירבו הימים וכאחרים מבני עמך, תדע לחדור לחוגי המכללה הצרפתית. הנח את חלומות אביך על עמך בארץ זאת, הלא תראה מה מצערה ירושלים היהודית, ותורכיה גם האפיפיור לא ירשו לעולם מדינה עברית. העולם ייהפך לברית סוציאליסטית, תחת נשיאות צרפת, כמובן, שבה יתפסו היהודים את מקומם בכבוד. לך והכן את עצמך ב“סורבון” לקראת היום הגדול ההוא, העתיד לבוא בהכרח במלחמת־העמים הבאה, עם מהפכתה הכלכלית הגדולה. הרוצה אתה שאשוחח עם הוריך על כך? אני מוכן לתת לך מכתבי המלצה לכל ידידי בעלי ההשפעה הפאריסאיים.

ובו בערב ערך אלי אבי, במעמד אמא, את הדרשה הבאה:

– בן־ציון בכורנו! ידידינו הדיק־קרסים סיפרו לנו על שיחתם אתך הבוקר. הם הביאו לי הערב את מכתבי־המלצתם, ומייד חקרתי בחברת האניות הצרפתית בכמה תעלה לך הנסיעה למארסיל – על הסיפון. הבה נשכח את אשר אירע לך במבחן. מה שעבר נקבר. אזור כגבר חלציך ונסה־נא את דרכך קדימה. אולי עוד יעלה בידך לשכנע את חברת “כי”ח“, לשכוח גם היא את תבוסתך. יש לנו ידידים גדולים בפאריס: שייד, מזכיר הבארון – אותו שייד שסלח לך את דבר מכתבך על הצבא העברי – הרב צדוק הכהן התומך במילוני, אברהם לודוויפול הסופר, ובני לונץ וסגל הלומדים רפואה. עוד זאת: ד”ר נחום סלושץ שם, והוא מורה בחברת “חכי”ח“, והגדול בידידי⁹ – ד”ר מכס נורדאו – משנה־להרצל, אשר הכרת פנים אל פנים. זוהי הזדמנות יוצאת־מן־הכלל, בכורנו, ואחרון אחרון חשוב: ד"ר סוסקין ורעיתו, גם אהרן אהרונסון מפליגים באותה ספינה.

– טוב אבי, מוכן אני לנסוע גם לחזור במהרה – עניתי.

*

למחרתו עלינו ארבעתנו – כי פנינה נסעה כבר פאריסה לבית־ספר של הגברת יצחק (“Isaac”), ואוניה נעדר מירושלים – להר הזיתים להשתטח כמנהגנו כל שנה – על קבר אמי ושלשת ילדיה, שאליהם נוספה גם דבורה הילדה הנחמודת, אשר נקטפה מאילן אבי ואמא כחתף ממש.

מעולם לא ארכה, כמדומנו, הדרך עד לקברים היקרים האלה, באמירם הבודד, מספר דקים כה רבים וארוכים, ומעולם לא נראה המקום כה גלמוד ומבודד, שהרי לא ראש חודש היה יום־קיץ זה אלא כ"ב אלול, הוא יום מותה של הורתי האהובה. בשום פעם לא עמד אבי, בהגיענו למצבות היקרות הללו, כה צמוד ומעמיק־מחשבות כבפעם הזאת! מעולם לא פרצה אמא בבכיות כה קורעות־לב – אולי לא כל־כך על אחותה האומללה כעל בתה הבכירה.

ומעולם, עד אז לפחות, לא התאנחתי, לא גנחתי, אף אני, אף לא שטפו דמעותי החמות את אותיות הכוכים הבולטים על קברי אמי, אחי ואחיותי כבפעם הזאת.

וכה לחשתי בתפילתי, בכרעי על הקבר:

– הוי, אמי היקרה, הסתכלי בבנך בכורך, בילד מחמדך, אשר לא ידע לעמוד על הגובה אשר הצבת לו בחייך. עויתי, פשעתי, חטאתי לך ולאבי כאחד. ולא אוכל לסבול ביחוד את האחרונה לאשמותי, את כשלוני במבחני העברי… סלחי לי את חטאי, וזכרי לי רק את מעשי הטובים, ואת דבר הבטחתי לך להיות נאמן לעמי, לארצי גם לשפתי. אנא, לוויני־נא בדרכי זאת הנועזה, היי־נא אתי תמיד, חופפי־נא עלי בידיך הברוכות תמיד, תמיד, תמיד, כי עוד אחזור אליך עטור נצחונות.

אבי הרימני מעם הקבר הנערץ, ועודדני להתחזק ולהתאושש.

באופק המזרחי נראתה השמש העולה ככדור־אש. ירושלים והר־המוריה ממולנו – טבולים בתוך זהב מבהיק, והמסגד נשקף בגאוה אל יד־אבשלום ולעמק יהושפט, ולכל מלוא העין – קברי אבות ממרחק אלפי שנים ועד לימינו.

נעירת חמורים וחרחורי גמלים היו אותות־החיים הראשונים בסביבה זו של הוד־העבר וקברות.

כך נפרדתי מירושלים שמעבר לחיים. כן הייתי צועד יום־יום ברחובות העיר להפרד מירושלים החיה, שבניניה החדשים, באבניהם המסותתות לצורותיהן ולגווניהן השונים, החלו ליפותה יותר ויותר. הנה תחילת “זכרון משה” בבתיה היהודים עם גינותיהם מסביב להם המתחילות להצמיח תפוחים, רמונים, ובפרט ברושים. הנה בנין־המידות של בית־החולים הגרמני, המעיק בענקיותו על “ביקור חולים” החדש שבנינו אינו נגמר. הנה בניני היווני אפטימיוס, שבו מאזאֶראֶקי האח יושב לבטח בביתו כפול־הדיוטות. ולידו – גם דירות חדשות של יהודים עשירים, הם מתחרים זה בזה לא רק בבניניהם היפים אלא גם בבנותיהם היפות. והנה מלון קמיניץ החדש, בבנין שכור, והנה רובע ארמני נוסף לרובעי הארמנים הקודמים, ויהודינו תופסים בהם את מיטב החנויות והמחסנים. הנה ספרית “בני ברית” ליד בית “חנוך עוורים” בתחילתו. ואני קורא בה את מיטב הספרים מידו החסדנית של הספרן הטוב והמיטיב חבוש־התרבוש, בצל הרב לעפאי עצים כבר גדולים וענפים.

ו“נחלת שבעה” מתרחבת על כל סביבותיה עד לבריכת “ממילה” על לכלוכה ויתושיה, אך מה יפה היא בכל־זאת בימי השבתות, כשרוב יהודיה יוצאים משובצים כולם בשלל צבעי תלבושותיהם המסורתיות.

ו“מאה שערים” הגיעה באמת למאה שעריה, כשהעגלות לסוסיהן מסיעות מקצה גבולה עד לשער יפו ב“מטליק” – עשיריה אחת לכל נוסע.

ובפנים העיר ומחוצה לה התנועה כה רבה, והתיירים כה דחופים במאותיהם לכל מדינותיהם ועמיהם, והחיילים והשוטרים התורכים עוברים בסך, עם תזמורתם בראשם, להאציל מהפגנת כוחם על התושבים כולם, ועל הפלחים הערבים מבית־לחם ומחברון הידועים כעזי־נפש ומהירי־התגרות.

והנה תחילת גינה עירונית, שאדמתה ניתנה במתנה לעיריה מאת אנגליה נוצריה, ואילנותיה הרכים מסביב לקהוואה היוונית.

האח! ירושלים זאת בהתפתחותך החדשה – מה אהבתיך גם אז על אף ענייך, לכלוכך, אי־סדריך וערב־רב עממיך.

מתהלך אני בך, ירושלים, בערב סוכות ושואף אל קרבי את ניחוח ענפי־התמר וההדסים, ששיירות חמורים וגמלים מביאות אליך לשם סכך לסוכות ישראל. סוכות אלו נבנות ונהרסות זה אלפי שנים, נהרסות ונבנות, והן משמשות סמל לסוכת־דוד הנופלת המחכה להבנותה מחדש בנין עדי־עד בתוכך, ירושלים עיר־חמדתנו.

אלה היו הרהורי, אשר ליווּני בימי טיולי־הפרידה שלי מירושלים, בטרם אפליג ממנה למרחקים.

 

פרק עשרים ואחד: אל העולם החדש    🔗

היתה זו נסיעתי הראשונה בספינה.

את אירופה נוהגים להגדיר כעולם הישן, הקדמון, בניגוד לאמריקה “העולם החדש”. לי, יליד ירושלים, בן אסיה, היתה אירופה בהגיעי אליה, עולם חדש וחדיש. נמל סעיד, הנמל הראשון בדרך הפלגתנו הימית, פתח לפני כבר אופקים חדשים. לאחר יפו, הערבית ברובה (תל־אביב לא היתה אז אפילו בחלום מיסדיה) – נראתה בעיני פורט־סעיד ככרך מפואר ועצום ברחובותיו הישרים, בסחרו העצום, כעיר־מעבר מן הים התיכון לתעלת סואץ ולים האדום, והלאה לאוקינוס ההודי, בחנויותיו המפוארות ובמחסניו המלאים מכל מוצרי המערב והמזרח, בעשרות הספינות העוגנות בו יום־יום, בתנועתו העליזה, ובחיי־הלילה שלו שיש בהם מקסמי המזרח והמערב כאחד.

והנה פגישה נעימה: אל האניה, שעגנה בנמל־סעיד עלו אהרן אהרונסון וד"ר סוסקין (שניהם אגרונומים, ובעלי דמיונות ואמצאות חקלאיות), לאחר ביקור של שבועיים בקהיר ובלוקסור. הם הוציאוני לטיול לאורך הדייק הארוך המסתיים בפסל־ענקים של דה־לספס, החופר הצרפתי המפורסם של תעלת־סואץ, כשידיו מורמות לקראת האוקינוס ההודי וים התיכון שנתחברו על־ידו. ובטרם הפליגה האניה בתשע בלילה למארסיל, נהנינו מזיו אורותיה של עיר־הים החשובה, עם מנגניה וטייליה, אלפי תייריה וגמבזיה המצריים, מתורגמניה ומצחצחי־נעליה, קוואסיה ומלחיה – ערבוביה רבגונית של טפוסים ופרצופים. וגם ערבוביה של משקאות בנוסח כל העמים, לרבות יין ראשון־לציון.

מחזה קסמים ממש של בבל חדישה. ערב רב של עמים וארצות ולשונות.

מי יתן לנו – התאנחתי עמוקות – נמל כזה בארצנו, במקום הנמל הקטן והמלוכלך ביפו: נמל־ציון, או נמל־דויד, ואולי גם נמל־הרצל. על שם הנמל עוד נשוב ונעיין. אך קודם כל: נמל, נמל לציון המתחדשת… הוי, מי יתן, מי יתן, מי יתן! – – –

כשאר נוסעי ה“רביעית”, הוא הסיפון – מאין “חמישית” – כן גם אני הייתי משוכני הספסלים, וכאשר המלחים הרביצו והרחיצו את הסיפון באשמורת הבוקר, הייתי מתעורר משנתי כנשוך־עקרב, כשבגדי רטובים למחצה מטל־הלילה ומהתזות המלחים המרביצים, להנאתם ולשעשועיהם של עושי המלאכה. אדם הנוסע ב“רביעית” משמע מדלי־העם הוא ומותר להתקלס בו קצת…

ואולם בדבר אחד היה גורלנו טוב מגורל נוסעי יתר הכתות: ה“ראשונה”, ה“שניה” ואפילו ה“שלישית” – בתאיהם המיוחדים או המשותפים – והוא שזכינו לראות בהנץ החמה באופק הים, מראה שלא כל אחד זוכה לראותו בימי חייו. כעלמה יפהפיה העולה מן המרחץ, ורק ראשה נראה מפני הצניעות, כן היה מראה פני החמה באותו בוקר בעמדי על ספון האניה מוקסם כולי.

לא בפעם הראשונה ראיתי את שקיעת השמש בים־תיכוננו, אך בפעם הראשונה ראיתי מראה כזה בכל הדרו ובתוך ים תכלת שאין בו כל סימן יבשה. מי־הים ליד יפו שלנו ירוקים הם, בקירבת החוף, ואף התכלת שבמרחקים אינה אלא בבואה מן התכלת שנראתה לי כאן. לרגעים נהפך צבע המים לדיו שחורה ממש, ולרגעים לסגול דהה יותר מזה של הקשת בענן, ובעלות החמה יותר ויותר באופקי המרומים הכחולים־חלביים, צבע הים נעשה יותר ויותר לספיר לח ורטוב (אולי מכאן נגזר השם “סנפיר” למשוטיהם הטבעיים של כל הדגים הרודים במים אדירים אלה).

עודני מהרהר בפרשת התכלת הימית, והנה הריקו טבחי האניה ודייליה את שיירי התבשילים והסעודות אל תוך הים, ודלפונים¹⁰ כבירים עטו לקראתם, מזדנקים אי־כאן אי־שם מתוך הגלים המשתברים ומשתחקים יחדיו להנאת כל הנוסעים, ללא הבדל מעמד ומחלקה, שבאו לחזות במחזה ארוחת־הבוקר של דגי־הים.

כך חתרנו ארבעה ימים ולילות לעומת המטרה היבשתית. אבותינו, הדנים והזבולונים, היו עושים מרחק זה בעשר פעמים ארבעה, אם לא יותר, בספינות־מפרשיהם. אכן התקדמנו מאז. וכקולומבוס בשעתו, בהגיעו ליבשת החדשה, נזעקתי אף אני (בעברית, כמובן) יום אחד בין־הערבים:

– אדמה! אדמה!

– מה מובן דבריך? – שאלוני העומדים על־ידי.

– Terre! Terre! – ביארתי להם בצרפתית.

כי אכן, לשמאלנו נתגלו לפנינו לפתע לא רק צוקי הריה הרמים של שיא־סלע היא סיציליה – אלא שלאט־לאט, עם התקדר הערב, הופיע לקראתנו בצפונית־מערבית עמוד עשן, ולבת אש בתוכו, מחזה אלוהי, כסנה שהופיע פתאום ודאי לעיני משה.

– C’est l’Etna – ביאר לנו אחד המלחים – vous avez la chance du diable de le voir!

ואני, כדרכי לחפש תמיד בשמות גיאוגרפיים בכל הלשונות שורש עברי, נזעקתי שוב:

– אש־נע! אש־נע! – שם עברי קדמוני, בודאי ל“אֶתנה”.

ואהרונסון גם סוסקין מנידים את ראשם לשמע דברי.

– יתכן מאד, יתכן מאד – העיר אהרן – כי הצידונים, הזבולונים והדנים עברו דרך כאן ויסדו מושבות דוברות־עברית…

*

עברנו את מיצר “מסינה” (שוב הרהרתי: אולי מי־סיני – בפי מלחינו העברים?) ו“סרדיניה” (אולי שר־דן?) – וקורסיקה (לשם זה לא מצאתי, לצערי, דמיון עברי) וסוף סוף, ביום השמיני לנסיעתנו, עם אור הבוקר הגענו למר־סלע, שאפילו הגויים כולם מודים בעבריות שמה של מרסיליה.

מר־סלע, אדון־סלע, בעל־סלע – ההר הגדול והנהדר שהיה להם לתושבים הראשונים בעברית־כנענית שפתם, מוריתם, נבוים, לבנונם, חרמונם. כבעל־צור, כבעל־עשתורת, כבעל־בק הידועה לנו בלבנון (לפי פרופ' נ. סלושץ, זהו מקור השם של איי הבליארים או “בעל יער”, לפי סברתי אני).

לא אשכח את רושמי הראשון בעיר עצומה זאת, עם דומותיה בלב נמלה, עם מבואותיה¹¹ ובריכותיה לעשרות, עם ספינותיה למאות, עם סירותיה לאלפים ועם המוניה ההומים. הפליאוני בפרט הסוסים הצרפתים אשר הורתמו לעגלות כבדות־משא. לא סוסים אלא פּילים, שלועיהם כלועי אריות, שפרסותיהם ככפות גמלים, שזנבותיהם כזנבות תואים, והמשא שהם מושכים הוא פי חמשה מן הסוס הארץ־ישראלי.

הרשמים הראשונים שלי במארסיל, ובהם רושם הסוסים, השכיחוני את כל הרשמים, את ה־La Canebière לאורך הנמל בריבועו, את כנסיות הקתולים ב“גוטיותם” השחורה, את מאות המדריגות לתחנת מסילת־הברזל, את הרכבות הארוכות בעשרות קרונותיהן, את בית־החזיון המקומי בזירתו מימי הרומאים, ואת התנועה הרבה, הסוערת, עם הצרפתית המוזרה בניב המיוחד שלה – Patois בלע"ז – שלא הבינותי ממנה כמעט כלום.

כתבתי לאבי ולאמא את רשמי אלה והדברים מצאו כל־כך חן בעיניהם, עד ששלחום לראובן בריינין שפירסמם בשם “מכתבי ילד עברי” ובארץ־ישראל היו מכתבי עוברים מיד ליד ממורה למורה ומתלמיד לתלמיד, לקריאה.

 

פרק עשרים ושנים: LA VILLE LUMIERE    🔗

זהו השם הגדול והנפלא אשר בו התיימרה פאריז, אשר אליה הגעתי ממרסיליה, לאחר נסיעת שבע־עשרה שעה ברכבת מהירה. בדרך עברו לפנינו הערים הנחמדות: Arles (לדעתי, “אריאל” הצידונית־זבולונית), Avignon (לדעתי, “אבי־נון”, אבי הדג), לאורך נהר “הרון”. עד שהגענו לעיר־הערים של צרפת, פאריז, המתפארת בשמה זה שגם הוא לקוח מעברית – “עיר־פרזות”, משך אלף שנים ויותר.

לעומת הערים שלנו, ציון שלנו, היא יבוס או ירו־שלם וקרית־ספר ואור־כשדים, הרי פאריז “צעירה” בגילה, כעברן של לונדון (לדעתי, לון־דן) – ברלין ואחרות. אך ל“עולם החדש” באירופה הרי היסטוריה של אלף שנים היא היסטוריה עתיקה למדי. שום עיר אירופית אחרת – חוץ מבירות יוון ואיטליה כמובן – לא ידעה התפתחות נהדרה כעיר־האורות פאריז.

בהגיעי לראשונה פאריזה, היו בעיר־מיליונים זו הרבה אנשים אשר ראו עדיין בעיניהם את תבוסת צרפת של נאפוליאון השלישי – (“נאפוליאון הקטן” כפי שכינהו ויקטור הוגו) עדיין היתה בחיים שרה ברנר, השחקנית היהודיה “האלוהית” ואף שמעתי וראיתי אותה. ודרומון, העתונאי שונא־היהודים המפורסם, הפתיע את העולם באנטישמיותו הגסה והרועשת. ואֶמיל זוֹלה, מגינו של דרייפוס, יחד עם קלימנסו ואלפונס דודה – היו אז עדיין “סופרי צרפת הצעירה”.

ביום בואי פאריזה הוצעקו בחוצות עשרות עתונים בוקריים, בהם ה“מאטין”, ה“ז’ורנל”, ה“פּטי־פּריזיין” וה“פּטי־ז’ורנל” – הנפוצים ביותר. וכן ה־“Temps”, ה“ז’ורנל־דה־דבה”, ה“אנטרסיז’ן”, ה“פטרי” ועוד אחרים: בלילה היה מופיע העתון – “השמש” (“Le Soleil”) דווקא!

כל העתונים היו עסוקים עדיין בדרייפוס ובשחרורו ממאסרו ב“אי־השדים”. אך עוד יד הנרגנים היתה חזקה ואפילו הנשיא לובה, בחירו של קלימנסו, וראש־הווזרה לא יכלו להצדיקו בהחלט.

וה“ליבר פארול” לדרומון הבטיח, כי עוד יחזירו את דרייפוס, ואתו את כל היהודים לכל איי השדים שבעולם…

הגעתי למלון קטן, ברחוב שבו דר הסופר העברי א. ל. לודוויפול, מידידי אבי, ובכיסי חמשה הפראנקים האחרונים ששילמתים לעגלון (מכוניות לא היו עדיין בימים ההם בפאריז). נדהמתי למראה פאריז הלילית ברבבות מנורותיה ופנסיה (גם חשמל היה אז עדיין בבחינת “דמיון אמריקני רחוק”). עשרות הגנים העירוניים הנפלאים, על אילנותיהם המצילים, על בתי־הקפה והמסעדות, ובתי־המסחר הסגורים אך מוארים בלילה לשם פרסום, והמוני עם עוברים בסך מתוך המיה סוערה. כל אלה הממוני והקסימוני כאחד. השתוקקתי מאד לרדת מבית־מלוני וליהנות מזיו הכרך הגדול, אך כבשתי את עצמי בתוך הכרים והכסתות של המטה ונרדמתי שנת ישרים מתוקה וחלומית. בחלומי נתערבבו יחד מראות ותמונות ופרצופים של ירושלים, עיר־מולדתי, ופאריז. בני עירי ובנותיה רקדו במחולות מסביב לי, הפאריזים והפאריזיות דברו להם עברית צחה, לשמחת אבי ואמא שהריעו הידד לנצחון הגדול, שעם שלם, עם ווֹלטאֶר והוגו, נעשה פתאום בן־לילה לעברי, השליך מאחורי גבו את צרפתיתו הרונית ואימץ לו את שפת התורה והמשנה, שפת ישעיהו ויהודה הלוי ואברהם מאפו. פלא על כל פלא. אכן חלום נעים מאד היה זה בלילי הראשון בפאריז!

בבוקר השכם הקיצותי כשפאריז עודנה רדומה כמעט, ואני התחמקתי ממבט המשרת והלכתי אל המלון בו גר לודוויפול באותו רחוב. לצערי הרב נוכחתי לדעת ממשרת מלונו, כי הוא מאחר לקום ובכיסי אין אפילו “סו” אחד לכוס־קהווה צרפתי. למזלי מצאתי ברחוב עתון קרוע למחצה – דווקא ה“ליבר־פארול” לדרומון האנטישמי – והעסקתי בו את עיני הרעבות, בהתישבי על אחד הספסלים לגינה הקטנה שבקרבת מקום, כשקרני חמה סתוית עולות באופקים.

– “N’est־il pas dégoutant?” – שאלני פועל צרפתי, אשר התמקם על־ידי, עם עתון־הפועלים, ה־“Cri du Peuple” – בידו.

התביישתי כגנב שנתפס בקלקלתו. עד שהסברתי לו כיצד נפל לידי עתון דרומוני זה, ומיד נעשינו ידידים והפועל הזמינני לכוס יין לבן ולשבלולים, ארוחת־הבוקר המקובלת בצרפת. את היין שתיתי על קיבה ריקה והומה כחלילים, ואת השבלולים היה נאלץ מארחי, לתמהונו, לאכול כולם, גם את מנתי, כי לא הורגלתי באלה…

לקול צלצול פעמון של הכנסיה הקרובה נפרדנו – הפועל לעבודתו, ואני – למלונו של לודוויפול.

במקרה מצאתי כבר את לודוויפול ער, לבוש ב“פּיז’אמה” התכולה־לבנה שלו, כשבת־צחוקו התמידית על שפתיו. ולמה היה ער? היה עליו לשלוח באותו בוקר מברק מהיר לעתונו הרוסי שיצא באודיסה, “אוֹדסקי ליסטוֹק”, שהוא היה כתבו הקבוע בפאריז.

הוא שמח מאד לקראתי, והן על בואי ידע מתוך המכתב המוקדם שהורי שלחו לו. ותוך כדי גיזור העתונים שנערמו על ידו, למטרתו, שאלני:

– התסכים להיות הגזרן מכאן ואילך של עתוני, תמורת נפוליון אחד לחודש? העבודה אינה קשה ביותר, רק שעתיים יום־יום ותו לא.

נפוליון לחודש, בשעה שלא היתה לי פרוטה בכיס, ועדיין לא שתיתי את קהוות־הבוקר! – הסכמתי להצעתו.

– והרי לך חצי נפוליון כמפרעה – שיסעני, בהושיטו לי את המטבע הקטנה.

עוד אני מגלגלה בין אצבעותי, והוא קם על רגליו:

– מברקי ל“אוֹדסקי ליסטוֹק” גמור. אני ממהר להתלבש, כדי לשלחו דחוף. התלווני?

– בוודאי – עניתי כלאחר־יד, אם כי הרעב הציקני ורציתי לרוץ ולקנות דבר־מה לאכול.

– ומשם – העיר האיש החביב, כאילו קרא את מחשבותי – נלך למסעדה יהודית־רוסית ונמלא את בטנינו כל טוב.

ההבטחה עצמה השקיטה קצת את רעבוני, אם כי ידעתי שעלי לחכות בסבלנות שעה נוספת.

והנה אנו ברחוב הצר, ומשם יצאנו למרכז “קלוד ברנר”.

– החלק החשוב של “הרובע הלטיני” – העיר לודוויפול – כי רוב מתלמדי המכללה עושים כאן. בהגיענו למקום ההוא, עלינו למוביל (אוֹמניבּוּס בלע"ז), רתום לשני סוסים גדולים, ולאחר כרכורים וסיבובים ללא־סוף דרך מדשאות וגנים, ליד כנסית “נוטר־דם”, שהעבירה לנגד עיני את “קזימודו” הגיבור מתוך סיפורו הנפלא של וויקטור הוגו, אשר קראתיו שנתיים קודם לכן עם פנינה דודתי – הגענו סוף־סוף לבית הבורסה, שבו היה אגף מיוחד לשולחי מברקים דחופים…

רק בשעה אחת וחצי אחרי־הצהרים זכיתי סוף־סוף להיכנס אל המסעדה המובטחת שוב מעבר לנהר, ברובע הלטיני.

החמה הזהירה בכל תפארתה, וצנצנות היין לכל סועד נשקפו אלינו בבצבוציהן העליזים, וכמי שלא אכל זמן רב עטיתי אל החמיצה, הוא ה“בורשט” הקריר, עוד בטרם החל מארחי את סעודתו. הרעב העבירני על הנימוס. רק אז, הבין כנראה מארחי את המישגה שלא הזמינני לסעודת־הבוקר הרגילה…

רק לאחר ששבעתי, התחלתי לראות את אשר סביבי.

הנה נכנס לונץ הגבוה, שלודוויפול לחש עליו, כי זו כבר השנה השביעית שהוא לומד רפואה. והנה סגל, והוא רק בשנת־למודו הרביעית. והנה “אלדש הגלילי”, כוכב ספרותי חדש, אשר החל לכתוב ב“הדור” הוורשאי שבעריכת דויד פרישמן, כשזקנו הרחב מפיק יהירות. והנה התפרץ פתאום החדרה אופלטקה הירושלמי (אחר כך הרופא המפורסם בתל־אביב), ופניו כמתלהמים.

– הוא חולם חלומות, ואין איש מבינו… – העיר לודוויפול.

והנה הפתעה: הרב צדוק הכהן, מחובבי־ציון הראשונים וידידו של הבארון רוטשילד, נכנס למסעדה לטעום מן המטעמים היהודים הטיפוסיים. ואתו – בנדיקט, סגן מזכירו של ביגאר, אשר הטיל את אימתו על כל בתי־ספרה של חברת חכי"ח. בנדיקט – שערו היה צהבהב, ועורו אדום כדם, וידיו ממשמשות כל הזמן בזקנו הקצר.

לודוויפול מצא את ההזדמנות הנפלאה להציגני לפני הרב הכולל של יהודי צרפת:

– בנו של אליעזר בן־יהודה, אדוני הרב.

– אליעזר בן־יהודה, רבי ומורי – מילמל הרב ולחץ את ידי.

– אתה כאן? – הרעים בנדיקט עלי בקולו – מי זה הרשך לבוא פאריזה, אתה הנכשל?

לודוויפול התחנן לפניו במבטו, שלא ימשיך לספר לקהל הסועדים על כשלוני במיבחן הירושלמי, כי הדבר הביאני במבוכה.

אם כה ואם כה הושלך הס באולם המסעדה. כל המסובים רצו לדעת, למה רמזו דבריו. לאשרי לא הבין איש מה שאירע, ולודוויפול ניסה לבאר משהו לסקרנים שבמסובים, בעוד שאני הייתי נדהם כל־כך, שלא ידעתי מה נעשה בי…

בסוף הסעודה ניגש אלי בנדיקט, כנראה על־פי מצוותו של הרב צדוק הכהן, ואמר לי:

– בשבוע הבא, לאחר ביקורך בבית הרב, אשר יואיל לקבלך בסבר פנים יפות, הואיל־נא לסור למשרדנו ברחוב “לברייר” 48, כי דברים לי אליך…

הודיתי לו, וכשיצאו שניהם מן המסעדה אמר לי לודוויפול בפנים מחייכות:

– נצחונך הראשון, בן־ציון, ורק חבל לי כי אפסידך כגזרן של עתוני…

*

וכן היה.

הרב צדוק הכהן – מן האישים הנפלאים שהכרתי, כשמו כן היה: צדיק בדורו – קבלני אמנם בסבר פנים יפות. משרדו לא היה גדול, וכל קירותיו היו מכוסים אצטבאות ספרים, רובם עברים – ובעיקר ספרי תנ"ך לעשרות, בכל הלשונות, אוסף גדול להפליא. וכל הספרים – בכריכות יקרות, ובין הספרים שראיתי שם – ספרי רנן על עם ישראל, וכן ספרי גרץ, צונץ ואחרים במקורם בגרמנית. הופתעתי מאד למצוא על שולחנו את החוברת הראשונה למהדורה אלף של “מלון הלשון העברית הישנה והחדשה” לאליעזר בן־יהודה.

– זה יהיה הגדול למילוני ישראל – העיר בבת־צחוקו הרחבה – וכך כתבתי לאביך. בזכותו יכול אתה לשאול את כל אשר תרצה מאתי, ונתתי לך “עד חצי המלכות” – העיר בעברית.

– רוצה אני להיכנס, על אף כשלוני בבחינות, כתלמיד בבית־המדרש למורים של חברת “חכי”ח".

– יפה – קרא – יפה. מצדי לא רק שאין מניעה, אלא תהיה לך עזרה. השאלה היא, אם תדע לעשות רושם כל־שהוא על “ביגאר הנורא”…

כן, ביגאר הנורא. זה היה כבר כנויו אז בפי כל מורי “חברת כי”ח", תלמידותיו ותלמידיו.

– אנסה – עניתיו, והכרת־עצמי גברה בי מחדש.

לאחר ימים מעטים הוכנסתי על־ידי בנדיקט – שצדוק הכהן הפך לבו לטובה עלי – אל “חדר־החדרים” של הדבּר הקטן, קצר־קומה ומרובע־כתפים, בעל מבט יוקד, ומהיר־דיבור, חותך ומכריע.

– אביך – הכריז מייד – ידוע הוא כמורד וכמהפכן. התבטיח, כי לא תהיה כמותו?

– אילו רוצה היה אבי לעשותני מורד כמותו, היה מכנני בשם “נמרוד”.

תשובתי זאת מצאה חן בעיניו, והוא הוסיף לאמור:

– והתבטיח להפיץ את הלשון הצרפתית בכל מקום שתורה?

– עד כמה שלעברית יהיה מקום שווה לה, אעשה זאת ברצון, כי צרפתית היא שפתי השניה, והוספתי:

“Tout homme a deux Patries, la sienne et puis la France”

גם במענה זה מצא טעם, בדוחק אמנם.

– ובכן, jeune homme, הריני מקבלך למוריון, למרות כשלונך בבחינות בירושלים. תוכל להודיע על כך לאביך במברק.

הייתי כה נלהב, עד שמוכן הייתי לחבקו לאות־תודה.

– להתראות במוריון ביום ב' הבא – הטיח בפני, ושלחני מחדרו.

 

פרק עשרים ושלשה: “פוטשיותי”    🔗

Potache – הוא הצעיר הצרפתי הלובש בגד־שרד מיוחד במינו בהיותו תלמיד בית־הספר “אֶקוֹל נוֹרמאל”, הוא בית־המדרש למורים, או סמינריון.

מצאתי את עצמי נחמד בשרדי הצרפתי. המחלקה אשר לה שייכוני, היתה מורכבת מ“המאסף” אשר למחנה “המצליחים” – לאמור: אלה שבאו ממרחקים – מפרס, מתורכיה האסיאתית וכדומה, אשר לא יכלו להגיע לפאריז בעוד מועד. אבי – שלא אהב לכתוב מכתבים פרטיים – לאחר קבלו ממני צלום בבגדי־שרד בחברת אחדים מחברי החדשים כתב לי מכתב מלא שמחה. דומה הייתי ל“רב־חובלים” ממש. “מי יתנך – כתב לי אבי – שיום יבוא וחלומך לפקד ספינה עברית, בשרד דומה לכך, יתממש למעשה”…

אגב, ראוי לציין, שכעבור שנים נודע לי, כי בארכיון בית־הספר הירושלמי מצאו הערה עלי מצד המנהל בן־בנישתי, שבו הרים אותי על נס כ“אחד התלמידים הטובים”, אלא שלפלא היה לו שבנו של בן־יהודה נכשל דווקא בעברית, סימן הוא – סיים לאמר – כי העברית החדשה אינה מוצלחת והעברית הפשוטה, הנלמדת כשפת התפילה, היא הנכונה…

*

בשבוע הראשון ללמודי במוריון של כי"ח אירע מאורע גדול בחיי: הוזמנתי לביתו של מאכס נורדאו, בתשובה לצנורית (Pneumatique בלע"ז) ששלחתי אליו.

לראות את מכס נורדאו, אחרי ראותי את הרצל בירושלים – הרי זה היה אחד מחלומותי.

יום־שמש היה היום, וביום כזה טובלים תושבי פאריז בזיעה הרבה יותר מאשר תושבי ארץ־ישראל ביום חמסין. מימי הסינה געשו ביום זה מרוב ספינות ונוסעים. גם אני הייתי בין הנוסעים באחת הספינות. לאסוני, נתמלאה הספינה כל־כך, עד שנהפכה ליד משענתה, ועשרות מנוסעיה נחבלו קשה ואני בתוכם. רגלי הימנית עוד מעט ונתרסקה כליל וכשעתיים הושהיתי בתחנת־ההצלה. לסוף העבירוני לעגלה דוהרת אשר הביאתני, לבקשתי, אל ה“רופא” נורדאו. מגיש העזרה באותה תחנה נדהם לשמע משאלתי:

– הוא מכיר את מכס נורדאו!

–…את מכס נורדאו!

כי שמו של האיש הגדול הזה הלך לפניו בימים ההם בכל עתוני אירופה, והפרדוכסים שלו היו לשיחת היום בכל מקום: “כותב הפרדוכסים”, “איש הפרדוכסים”, “ממציא הפרדוכסים” – אלה היו כינוייו ברחוב ובחברה, גם אם רבים לא ידעו אז למה באמת נתכוון נורדאו בספרו זה רב־המִמְכר – ממש כמו שהיום אין איש יודע אל־נכון, מהי “תורת היחסיות” לאיינשטיין.

הדבר הראשון, אשר עשתהו מרת נורדאו בהיכנסי לדירתם הפנימית בגינתה עשירת האלונים והוורדים, היה להעלותי מיד אל בעלה.

– עליך להצטיין הבוקר במקצועך הרפואי, מכס – קראה לו – כי ידידנו הצעיר נפצע קשה…

היא היתה כה צעירה אז, וכה נאה בקומתה הגבוהה ובקולה הרונן כל־כך (שכן זמרת חשובה היתה בארץ־מולדתה, דניה, וקודם שנישאה לנורדאו היתה אלמנת ציר דניה בפאריז).

אני שכחתי כליל את נקיעת רגלי למראה ההופעה הנהדרה של ראש הענקים, “יופּיטר” יהודי (בדמות זו ציירתי לי את רבי עקיבא), לבן השיער ככסף צרוף, רחב המצח עד כדי אמצע ראשו, עם זקנו הארוך העשוי נוסח “פראנץ יוסף” קיסר אוסטריה. חטמו קצת ארוך מדי, לעיניו גבות מלאות, כמעט שחורות – כזה היה הרופא אשר נזעק לטפל ברגלי המעוכה בתחבושתה הרגעית.

– שים נא לב – אמר הרופא נורדאו – לבלי יקרך כזאת גם בעתיד. הן הילד העברי הראשון אתה, ולמה ומדוע תמות בפאריז בתאונת־דרכים? הן לבקש דרכים חדשות שלחך אביך אלינו, אנו “התועים בדרכי החיים”, והלואי שיחד אתנו תמצאן גם אתה.

כל הענוה האישית הזאת, כל הגדלת “הילד” אשר ישב לידו, כל ההתלהבות הציונית שלאחר־כך בשיחה הפרטית הזאת אשר נמשכה כחצי שעה שגדלה והלכה בקומו להראות לי, מתחת למגדלת, גרעין חיטה שעליו חרות כל שיר־השירים, ששלח לו במתנה יהודי מארץ־ישראל.

– רואה אתה! קורא אתה! שיר־השירים לשלמה: ישקני מנשיקות פיהו – והינה הסוף. רואה אתה! קורא אתה! איזו מלאכת אמנות. והעם כזה ימות? לעולם לא! לנצח לא!

ואחר כך, ליד השולחן הערוך.

בבית אבי, בפרט לאחר בואה של אחות אמי, היה השולחן ערוך כמעט תמיד בערבים, ומיספר האורחים הסועדים אצלנו היה גדול תמיד, אפס כי בבית נורדאו היה הענין שונה במקצת: קודם־כל היה השולחן כפול, לפחות, משלנו ועגלגל בשני קצותיו. נורדאו היה בא האחרון אל השולחן, וכל המסובים היו קמים על רגליהם לקראתו. בין המסובים לשולחנו כבביתנו היו לרוב – סופרים, אמנים ומדינאים מפורסמים, בהם ראיתי במשך הזמן את קלימנסו, בריאן, בריסון, הגברת אדם, שרה ברנר השחקנית, מרסל פירוו, אהרונסון הפסל, שאגאל הצייר, מרמורק ורו הרופאים, מצ’ניקוב הרוסי, סטיפן צווייג, הסופר היהודי־גרמני, גיאורג בראנדס הדני, ביירנסון הנורווגי, וולס האנגלי, ועוד מרמי־המעלה של הדור. והיה זה מחזה מרהיב לראות את האורחים עומדים על רגליהם, כשהגברת נורדאו מציגה את בעלה לאורחות ולאורחים.

תמיד היו בנה ובנותיה מן בעלה הראשון – האחת היא בימינו אשת פאראף הסופר – במשתתפים הקבועים בארוחה, ואף כי מאכסה בתם היתה עוד קטנה למאוד, היה אביה דורש להושיבה ליד אמה, כי אהבתו אליה היתה עוברת כל גבול. בת זקונים וראשונה לשניהם כאחת, ילדת קסמים מכל הבחינות, שהיתה בוחרת לשחק בגן במקום להאזין למדיניות כללית או מקומית. אני זכיתי להיות מן הסועדים על שולחנו של נורדאו כל יום ראשון בשבוע, פעמים לסעודת־הצהרים ופעמים לכוס־תה, כי זה היה יומי החפשי מלמודים.

ביום־אלף אחד אחרתי בטיולי בלילה עם סלבטור, בנה של גברת נורדאו, (הוא היה גדול ממני בשנים, ומת בגיל צעיר מאד לשברון־לבה של האם). הדבר לא מצא חן, כמובן, בעיני מנהל המוריון, אדון דנון, יהודי ספרדי מאזמיר, אשר הגיע למשרתו זו הרמה תודות לנאמנותו הגמורה לביגאר.

– היכן היית אמש בחצות־הלילה? – שאלני למחרתו.

– אצל מכס נורדאו.

– הציוני הידוע?

– הן.

– וזאת היתה הפעם הראשונה לך שם?

– לא, כי בכל יום־אלף אני מוזמן קבוע בביתו.

– זאת תהיה הפעם האחרונה! אין אנו רוצים בציונים כאן. מורי המכון הזה יהודים הם אמנם, אך צרפתית עליהם להפיץ במזרח ולא ציונות, הבינות?

היתה זאת לי מערכתי הראשונה – עם המנהל תחילה, עם המנהלת רעיתו בשניה, ועם ביגאר בשלישית.

כי באחד הימים לביקורו הכללי של ביגאר במוריון (בקורו היה תמיד מטיל חרדה על כל התלמידים) ניגש אלי פתאום בהיותי על ספסלי:

– שמעתי מפי המנהל, כי ביקרת בבית נורדאו!

– כן, אדוני – עניתיו.

– שזו תהיה הפעם האחרונה, בן־ציון בן־יהודה, אשר קבלנוך כאן על אף כשלונך.

פני חוורו, כי עד אז לא ידעו חברי אף ברמיזה על כשלוני.

חיש־מהר נודע לי, כי הסיבה לכל החרון הזה על מכס נורדאו היתה רק אמתלה בלבד! מאחוריה היה חרונו של דנון על שכינה אותה בעצמו בשם “המהפכה העברית”.

באשר אמנם, מאז הגעתי למוריון החילותי להפיץ ציונות בין חברי בעקיפין, בידעי יפה־יפה, כי הציונות היתה פסולה בכל בתי־הספר של חברת “כי”ח". מה עשיתי? השתמשתי בתחבולה. פעלתי בין חברי מתוך הפתעה יוצאת־מן־הכלל. בשעה שהמורים היו מכתיבים לנו את שעוריהם המיוחדים, הבלתי־מנויים בספרים, הייתי מתרגם אותם בו ברגע לעברית, וכותבם על הנייר מימין לשמאל יותר מהר מאשר כל התלמידים בצרפתית המוכתבת.

כל המחלקה נדהמה.

– כיצד אתה עושה זאת?

– מי למדך דבר כזה?

– ואני עונה:

– העברית הבן־יהודאית. זוהי מין קצרנות, הנלמדת במהירות, כי העברים הם שהמציאו את הקצרנות האמתית מראשיתה…

תחילה לעגו לי חברי, אך במשך הזמן, לאחר שנשנה הנסיון יום־יום, החל הזרע להצמיח, ורבים מהתלמידים נעשו ל“פרחי־ציון” במלוא המשמע.

בדוגמת אבי בירושלים יצרתי בפאריז “שפה ברורה” משלי. מבין חברי־למחלקה – קסטרו, כהנא, קובו, רוזנבאום, רוסו וגם מבני המחלקה העליונה יותר – אלפרד כהן ואחרים – החלו מפטפטים עברית וכך נעשתה העברית לא רק לשפה חיה בבית, אלא גם ל“שפת סודות”. אם רצינו ללעוג למי־שהוא – עשינו זאת בעברית, אמרנו להחליט או לעשות משהו מעבר לכתלי המוריון – עברית, עניני אהבה – בעברית. בקיצור: מין אגודת־סתרים בעברית.

ואשת המנהל, בזעפה, אמרה לי פעם:

– אתה הנורא שבכולם. הבוגד שבכולם, האומר לקעקע את עמדת בעלי. לא נרשה לך את זאת, ושערותיה התפזרו לכל רוח, כשערות לילית.

אך אני המשכתי בפעולתי, ועד מהרה החלו לדבר בה בכל חוגי פאריז היהודית.

– “ברא כרעא דאבוה” (הבן בדרכי אביו) – היו רוטנים. ונחום סלושץ – אשר הגיע אז לשיא פרסומו כמרצה ה“סורבון” הפאריזית, קרבני אליו בקירבה רבה, ועודדני להמשיך במהפכה זאת בכל כחותי.

– מה שעשה אביך לעמו בארצו, עשה־נא אתה לעמך בחוץ־לארץ, בפרט עשה פעולתך בין היהודים הספרדים, כי רוב התלמידים במוריון של כי"ח היו ספרדים.

רק שני יהודים רומנים, שפירא וברונשטיין התנגדו לי בכל תוקף, ואמרו להפיץ בקרבנו את תורת מרכס והמלחמה נוטשה בכל תקפה.

*

בבוקר עבות אחד, “ראשון למאי”, פרצה שביתה כללית בבירה הצרפתית. שני הנזכרים האלה – שפירא וברונשטיין – ניסו להמריץ את מתלמדי המוריון להשתתף בתהלוכת חג־פועלים זה, אשר היה בתחילת צמיחתו. רבים מהם צעדו בסך ממקומנו ב“אוטיי” ל“ככר קונקורד”, ועשו שם, עם המפגינים לאלפיהם עד חצות הלילה.

למחרת נכנסו שני מנהלינו למחלקתנו, והטיפו מוסר למפגינים מאמש, עם שפירא וברונשטיין בראש.

– אתם הנכם “נמרודים” – נזעקה אשת המנהל, אשר תפסה יותר ויותר את מקום בעלה בהנהלה. אם כה תוסיפו, תגורשו מכאן ללא חזור עוד.

אז יעשו שני יוצאי־רומניה אלה צעד שלא האמנו באפשרותו. הם הורו אלינו – קבוצתנו העבריה אתי בראשה – כחייבים בכל הרע. הם אמנם קיצוניים, אך מטרתם טובת צרפת לא פחות מטובת ארץ־מולדתם (רומניה). לא כן אנחנו, הלאומיים העברים, אנו הנרגנים ב“הא” הידיעה. אנו הציונים, הרוצים לערער את כל תקוות היהודים בתפוצותיהם. אנו הננו השחורים שבשחורים, וצריך לעשות בנו כלה…

היה זה הניצוץ שגרם להתלקחות, ואשת המנהל פנתה אלי:

– ובכן, אתה, בן־יהודה, זהו מעשך. באת אלינו כגנב ממחתרתו. הכנסת בקרבנו את הנורא לרעיונות בכללם – רעיון עם שאינו, ואתה המתסיס את רוח המרד בכל מקום, וזוהי תודתך על כל הטוב שהענקנו לך…

מחלקתנו היתה כמרקחה.

המתלמדים החלו זורקים איש לעומת רעהו ספרים, פנקסים, קסתות. קלמרים וכל אשר מצאו בארונות ובארגזים.

עפו באויר גם ספרי התנ"ך, נקרעו ונפלו מכריכותיהם ונתגלגלו מבעד לחלונות…

ומגילת אסתר על קלף, שהיתה צריכה להיקרא בערב ההוא, נרמסה ברגלים.

המנהל הזעיק שוטרים. אספו אותנו פלוגות־פלוגות אל הגן היפה – גן המוריון. והזעיקו גם את בנדיקט ואת ביגאר.

ולעולם לא אשכח את מבטו של ביגאר, בשעה שהביאונו השוטרים להתיצב לפניו.

הוא נגש אלי, תלש את אזני, והרעים בקולו:

– על מהפכתך העבריה הלזאת תשלם עוד “ברבית דרבית… בן נעוות המרדות” – את מלותיו אלו אמר עברית.

 

פרק עשרים וארבעה: המוריון – מגמתו, אישיו וטפוסיו    🔗

מאורע פתאומי זה מצריך, כמדומני, לתאר ביתר פירוט את מגמות בית־המדרש למורים (או “המוריון”, כפי שאני כיניתיו ליתר קיצור), באשר עליו – יותר מכל מפעליה החנוכיים האחרים – היתה גאוותה של חברת “כי”ח".

את החברה יסדו בשעתם אדולף כרמיה, שרל נטר ונרסיס לוון. חברה זו, שקדמה לתנועת חובבי־ציון, שבן־יהודה היה מראשוניה, עוררה התלהבות וענין בכמה מתפוצות ישראל. שמות שלשת האישים שעמדו בראש החברה העידו על חשיבותה ורצינות מאמציה. אדולף כרמיה, הזקן משלשתם, שמו הלך לפניו כאחד המדינאים הצרפתים הגדולים בימי הנשיא הראשון לקהליה הצרפתית החדשה (הוא שימש כנשיא זמני במשך ימים אחדים, ובהשפעתו ניתנה ליהודי אלג’יר אזרחות צרפתית שלמה), שרל נטר היה נלהב מאד לישוב ארץ־ישראל, ועל־פיו נוסד בית־הספר לעבודת האדמה ב“מקוה ישראל” ליד יפו, ושם נמצא גם קברו. נטר היה, לדעת רבים, הציוני המעשי הראשון (או ה“טרום־ציוני” בלשוננו כיום) בתקופה החדשה. ונרסיס לוון, הצעיר משלשתם, היה נשיא חברת “כי”ח" בהגיעי לפאריז. אליהם נצטרף אחר־כך – והוא היה הסוער שבחבורה – ביגאר המזכיר.

אכן, יש להודות, כי היו לו, לביגאר המתרברב, גם מידות צרופות ותרומיות רבות, ובראשן – התמסרות לחובתו עד כדי הקרבת נפשו. על כתפותיו הרחבות – אם כי קטן־קומה היה, או דווקא מפני כך – נשא את כל הסבל והמשא של החברה, שהיתה עדיין בשיא גדולתה, וכל מכונתה היתה נתונה בידיו השריריות. קולו היה כקול מפקד צבאי, ואוי־ואבוי לממרה את פיו. משטר וסדר שררו במשרדיו הרבים, והוא היה מטייל בהם אנה ואנה, כמלך בגדוד.

לא לפלא הוא, שאימתו הוטלה על כל סניפי החברה, וליצני המוריון כינוהו בשם “אחשורוש הצרפתי, המולך מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה”. ואחד מרבי־הליצנים האלה הוסיף עוד נופך משלו: וגם “ושתי” יש לו בפאריז, היא הגברת “איזאק” – מנהלת בית־המדרש למורות, או ה“מוריה”, כפי שכיניתיה אני. אמנם, קצת זקנה ממנו, אלא שאין לו אסתר יהודיה בצדה, בלתי אם אסתר מבנות אלזאס.

סגנו של ביגאר, בנדיקט, היה מעמדו חוור כל־כך, עד שאין להרבות עליו מלים. אותם ליצני הדור רמזו, שכל המשרה נפלה בחלקו בזכות בת אחיו – היא היא אסתר האלזאסית. הוא היה דומה לספוג סחוט, לבוש סחבות־כמעט בהשוואה לרבו התקיף. ואף־על־פי־כן היה לו יתרון על רבו ללא כל ספק, והוא: טוב לבו, שגילהו לפעמים אפילו ביחס אלי. על שולחנו המשרדי היה מונח תמיד, בתורת משקולת על ניירותיו ומיסמכיו העיקריים – פסלו השחור של נפוליאון הגדול.

המנהל דנון, שהיה קופץ על רגליו ממחלקה למחלקה כתרנגול־הודו, וסגנונו הצרפתי היה משובש והברתו מזרחית ביותר, היה מחלק את שררתו עם אשתו הפּקדנית ואוהבת־הבחורים. וביניהם היה דווקא אותו שפירא הרומני, בחטמו היווני ובעיניו הסרביות. הדנונים היו חשוכי־בנים, אך אחותם הקטנה, בת ארבע־עשרה, וכבר מפותחה כעלמה בת עשרים, שהיתה סמוכה על שולחנם, מררה את חייהם בהיותה המטרה לרוב ספורי־האהבה במוריון. ובערבי־שבתות היו התלמידים מקבלים את פני ה“כלות” – הן תלמידות המוריה של הגברת יצחק – מתוך צפיה מתוחה. אני הייתי נפגש עם ידידתה של פנינה דודתי, שהיתה שולחת לי מכתבי אהבה בסודי־סודות. פעם נפל אחד ממכתביה בידי המנהלת, ונענשתי על כך. מאז חדלנו להתכתב, אבל בלילות היינו מאותתים זה לזו מבעד לחלונות המוריון והמוריה, שהיו בשכנות, בשפת־מדליקים, שפיתחנוה ממש עד כדי אמנות. מה עשתה המנהלת? ארבה לנו ותפסה אותנו מדברים בלשון־סתרים, נטלה וכיסתה את החלונות בווילונים קודרים.

ובפרוס האביב, ואחר כך במשך כל הקיץ, היו המנהל ושתי המנהלות מעבירים אותנו בסך, עלמים ועלמות מאחורי הכנסת למוריוננו, לשיר יחדיו “לכה דודי”, “אדון עולם” ו“המרסילייזה” – כמובן. מה שהיינו עושים אז, אנו המתלמדים, בשעה החטופה ההיא, בגניבה גם בפרהסיה – היה מרגיז את מורינו כל כך, שהיו מפסיקים את פגישותינו אלה לכמה שבועות, בתורת עונש.

ובין הטפוסים ראויה להפקד גם הטבחית מריה – עבה, שמנה, מסורבלת, שהיתה “מוכרת” לתלמידים את הבשר המועט שהיו נותנים לנו פעם ליום. בדרך כלל היו מפטמים אותנו בשעועית ובאורז לא מנופה כל כך. כל המרבה במחיר היה מקבל מנה יותר גדולה. ותדיר היתה ניתנת מנה אחת אפיים חנם אין כסף לתלמידים שלמריה היתה נודעת חבה אליהם. אך אני הסתפקתי בהחלפת מנת הבשר בשעועית וביין – כי אוהב שעועית ויין הייתי מימי – והדבר עלה לי איפוא בזיל הזול…

ומתאור הטיפוסים לתאור הבנין.

ראוי הוא הבנין לתיאור, לא רק בגלל חיצוניותו הנאה, ובגלל פנימיותו, אם כי יש בנינים רבים כאלה בעולם בכלל ובפאריז בפרט. חשיבותו העיקרית של הבנין היא, שהיה מסמל ליהודי צרפת וארצות אחרות את ערכה ומשקלה של חברת כי“ח. בימים ההם היתה חברה זו המוסד הצבורי הכל־יהודי היחידי בעולם, כי התנועה הציונית היתה עדיין בחיתוליה. הקונגרס הציוני נתכנס בבאזל בבנין זר, ואפילו מוסד־הכספים הציוני הראשון, אוצר התישבות היהודים – היה עדיין בתחילת צעדיו. לעומת זה היתה חברת כי”ח קבועה בבנין־תפארת בפאריז, וכל גדולי היהודים מכל קצווי־תבל שהיו עוברים דרך פאריז הודרכו לבנין הזה, באוטיי, שליד פאריז.

הבנין היה כפול ומכופל – חלקו הפנימי תפס את הפנימיה בקומה העליונה ואת בית־הכנסת והמשרדים בדיוטה הראשונה, וחלקו החיצוני הווה את המוריון עצמו, ואת דירת המנהל, ובמרתפו – המטבח העצום למאת התלמידים.

בפנימיה שלנו, של המוריון, היו שני אולמי־שינה גדולים, חמשים מיטה בכל אולם. המיטות היו מסודרות בשתי שורות, באחת מהן, המזרחית, היתה מיטתי וחלוני היה משקיף אל הפנימיה של התלמידות במוריה של הגברת יצחק (גם המוריה היתה נתונה להשגחתו העליונה של ביגאר). אור ושמש היו חודרים לאולמות ממערב וממזרח, והמיטות היו עשויות בצורה של כיס גדול, והנכנס לתוכה לא היתה שמיכתו זזה מעל גופו כל שעת השינה. הכל היה מצוחצח ונקי, אם כי רק פעם בשבוע היו מחליפים את הלבנים, אנו היינו מוכרחים לסדר בעצם ידינו את מצעינו, רוב התלמידים היו מיטותיהם, והארונות בצדיהן, למופת בנקיון ובסדר. דוקא מיטתי שלי היתה מן המסודרות פחות. ומנהלתנו היתה מעירה את אזני על כך לא פעם, ויום אחד עקצה אותי קבל כל המתלמדים:

– למד מחבריך הספרדים קצת סדר, ליטאי בן ליטאי (כך היה מכונה אבי בפי בעלה).

לא בן ירושלים, חס וחלילה, לא עברי בכל, אלא בן “ליטא” הגלותית דוקא. כך מצאה מקום לעקצני, את “הילד העברי הראשון”. אני – וליטא?

*

ומשהגענו לכאן ראוי לתאר בקוים מהירים גם את פרצופי המורים לדרגותיהם ולמקצועותיהם.

הנעים ביותר שבמורים לא היה בעיני המורה העברי למברט, שדרך־אגב מצאני יותר מדי קיצוני בסגנוני, ובמשקפיו הכפולים לא יכול – כך ביאר לי – לקרוא את כתבי ה“אשכנזי” הנורא, אלא דווקא מורה הספרות הצרפתית, האדון מאייר (בשתי יודים דווקא, והמלרע עליהן בסגול), גבה־קומה כגלית הפלשתי בשעתו, וראשו מגיע כמעט למשקוף. היה נכנס אלינו תמיד באיחור שעה, ומסיר את משקפי־הזהב מעל עיניו החומות בריסיהן הארוכים, כדי לעיין בחיבורינו השונים. מפעם לפעם היה מרכיבם שוב על חוטמו ה“יהודי”, בעיקר כדי לעקוב בספר את העל־פה שלנו, וכל התלמידים היו קוראים לפניו את הטורים הנדרשים מאתם, כשספריהם פתוחים לפניהם מתחת לממחטות או לרדידים.

– בראווֹ! – היה קורא להם, אם כי ידע יפה־יפה שהם מרמים אותו, אך גופו היה כבד כל כך, שהתעצל לעבור בין השורות להתחקות על מעשי התרמית. לצערי, לא היה בי הכח, וגם לא ההעזה, לעשות כמוהם. וכאשר צווה עלי פתאום המורה לקרוא על־פה ממשלי לפונטיין התחלתי ישרות:

La Cigale, ayant chanté

Tout l’été.

Se trouva dépourvue

Quand la bise fut venue:

Pas un seul petit morceau

De mouche ou de vermisseau.¹²

ובזה הפסקתי, כי לא ידעתי להמשיך.

– אפס! – הרעים לקראתי – אפס! ואם בפעם הבאה לא תדע את כל המשך השיר בשלושים ושש שורותיו – אפסיים לך אתן!

ועוד היה אומר לי, בהגישי לפניו את חיבורי:

– אין זו לשון צרפתית אלא לשון תנ"כית, ואין אני מבין כיצד אומר לי חברי למברט, מורך העברי, כי עבריתך היא ממש צרפתית?

ואמנם, כאשר אבאר עוד להלן באחד הפרקים הבאים, בקשר עם הבקורת שנמתחה על סגנוני המוזר – בצרפתית ובשאר הלשונות, היה התנ"ך משפיע עלי לרוב, ובסיפורי גם בעיתוני העברים היתה הצרפתית מאצילה עלי מחינה ומעשרה המילולי בכל אופן.

מוזר ומצחיק כאחד היה המורה לחשבון. ממורק וממורט, פי־ציפור לבן לדשתו, חצאי־מגפים לנעליו ה“נשיים”, וניחוחו העז משכרנו עד למחנק – לא היה כמוהו חריף למספרים, אבל תמיד היה טועה בחשבונותיו.

– מהו המספר הנכון, רוזנבאום? – היה שואל ללא בושה את אחד התלמידים.

כשהיה פונה אלי בטעותו הרביעית או העשירית אפילו, הייתי, לבשתי, מוסר לו תיקונים שהיו טעויות עוד יותר גדולות משלו, והוא היה מקבל אותן כתיקונים אמיתיים לקול צחוקה של כל הכיתה, כשהוא שופך חמתו עלי:

– אתה הוא המכשילני תמיד ומביאני לידי טעויות!

– אני? – הייתי מנסה להצטדק – הלא “Monsieur” הוא הטועה לראשונה.

– שתוק, חצוף! – היה מרעים עלי – ובכל זאת אני מעדיף אותך על כמה מן התלמידים המצטחקים…

נחמד וצודד בשפתו המסולסלה ובשפמו וזקנו הלבנים כסיד, מתחת לנחירים פתוחות לרווחה – פרצוף צרפתי “פרובנסלי” ממש – היה המורה לכתיבת הארץ (גיאוגרפיה בלע"ז), במחיצתו היתה ידי על העליונה. הוא היה מצייר את מפות הארצות על הלוח השחור ואני מיטיב לצייר ממנו. הוא היה עובר על פני כל העולם לבירותיו, ואני חוזר אחריו בבירור גמור, ואף מוסיף עליהן כהנה וכהנה. ממפתה של צרפת ידעתי כל עיר־מחוז, כל נהר גדול ונחל קטן, כל הר נישא וגיא עמוק, כל פלג זך ומעין חשוב, כל מעברה ותעלה ועל הכל – כל מיספרי התושבים לעריהם, כפריהם וחווֹתיהם…

– Elisée Decley היהודי תהיה באחד הימים – היה זורק לי את מחמאתו במעמד כל התלמידים.

רק לכשהייתי מבאר לו, כי רוב ערי צרפת, נהרותיה והרריה נושאים שמות “עבריים”, היה מצטרף לרוב התלמידים בקריאה:

– Cela, c’est de la pure fantaisie. –

ומן המורים – לתלמידים, למעולים שבהם:

אחדים הזכרתי כבר בעצם למעלה בקוים כלליים.

“הארי שבחבורה” היה כרסנטי היפואי.

נצר למשפחה יהודית מארוקאנית, ויפו היתה עיר אביו ומבצר משפחתו. כרוב המארוקאנים בארצנו, אף הוא איתנים היו גידיו, חזקים עצביו, אהב לחסוך כסף, ומעולם לא נהנה מן החיים הגשמיים, מזון ומשקה, ככל חבריו. רק פעם לשבוע היה אוכל בשר, ואת ארוחותיו היה מוכר לשאר התלמידים בכסף מלא. פניו היו חיוורים תמיד. אפס כי במחלקתו היה תמיד למופת, והמנהל דנון הכריזו כתלמיד הטוב ביותר במוריון בעשרות השנים האחרונות. עבריתו היתה דקדוקית וצחה, אך בשום פנים לא הסכים להצעתי לעמוד בראש תנועתנו הצעירה למהפכה עברית במוסדנו.

– רק לא זה! – העיר בבת־צחוקו הערמומית – צרפת תכבוש ביום מן הימים את סוריה ואת ארץ־ישראל בקרבה, ושגעון יהיה הדבר מצדנו “לעוררה עד שתחפץ”, והיא לא תחפץ את זאת לעולם…

ביגאר, אשר ידע את דעותיו אלו, היה מחבבן מאד, כמובן.

שני לחשיבות, גם הוא בן המחלקה העליונה משלי, היה אותו אלברט כהן התוניסי – שונה לגמרי היה מכרסנטי חברו. גבה־קומה, אדום־פנים, מגולח יום־יום, ושפתיו חומדות כל טוב. הוא הפיל את חתיתו על כל סביבותיו, והמנהלת היתה,נחנקת" עליו, כפי שאומרים ב“סלנג” שלנו, אך הוא בחר להתגנדר עם אחוניתה הקטנה, בעלת העינים התכולות והלחיים הוורודות.

פרחי – מצאצאי אשתורי הפרחי (בעל ה“כפתור ופרח”, ספר הגיאוגרפיה הראשון של ארץ־ישראל) – היה השלישי בחבורה. הוא בא למוריוננו מסלוניקי, עירו המרכזית של שבתי־צבי, והוא היה אוהב עד לשגעון את דודתי פנינה, שלמדה במוריה של הגברת איזאק, ובזכותה רחש גם לי ידידות יתירה.

– רק את שמה אינני אוהב – העיר לי תמיד בזעפו – שם עברי נתתם לה, למה לא שם יותר מותאם ליהודי המזרח?

– למשל? שאלתיו.

– לשבתי צבי! – נזעק בהתלהבותו לבן־ארצו האיזמירי.

– אני אנסה להשפיע עליה – עניתיו בלגלוג – לאמץ לה את השם שׁבּתּה, מה תאמר על כך?

– נהדר! – ואז אשאנה לי לאשה…

ואהבה זו נמשכה כמה שנים, אך פנינה נפרדה מעליו בגלל “שבתי צביותו” שהגיעה אצלו באמת לשיא האדיקות.

יצחק קרישבסקי – בן המורה המהולל בארצנו בשמו העברי מרדכי אזרחי – אשר עבר את הבחינות הירושלמיות בהצלחה מרובה, בעברית ובצרפתית כאחת, הגיע לפאריז בשעה שכבר עמדתי לעלות למחלקה השניה, ונפלאות כל־כך היו ידיעותיו בשפת צרפת, שמנהלתנו העדיפה אותו עלי והעמידה את מיטתו בפנימיה לידי השמאלית, כדי להשפיע עלי לטובה…

ואחרון אחרון: רוזנבאום, שהיה יושב בספסלי, לידי הימנית, ושלאחותו וורדה – כפי שקראתיה בהתלהבותי – בשמה הצרפתי רוז – היה מנסה לארסני באחד הימים. הדבר נעם לי אמנם, אך לבי היה נתון כבר אז לשתי נערות אחרות – לפחות – בארץ, ואחת מהן זו שעתידה היתה להיות רעיתי, הצעירה ממני כל כך, לאה. אך בשום פנים לא רציתי לפגוע בו בסירוב כל־שהוא, ובפרט שהוא ואחותו היו מבאי ביתו של ג’ורג' קלימנסו, ממדינאיה הגדולים של צרפת, שהתאוויתי כל־כך להכירו פנים.

– מתי, איפוא, נלך אליו? – הייתי דוחקו ללא הפסקה.

– כשאוכל להציגך לפניו כגיסי – ענני בצחוק שהיה בו מן הרצינות. וכל אותו הלילה נדדה שנתי מעיני, וחלומות הטרידוני. מה עלי לעשות כדי להכיר פנים את קלימנסו?

 

פרק עשרים וחמשה: בביתו של קלימאנסו    🔗

באחד מימי פגרת הקיץ עשיתי את הצעד הנועז וערכתי “מכתב מסולסל” נלהב לוורדה, שבסיומו הבטחתי לה לא רק אהבת־נצח, אלא גם אירוסים.

חכיתי יום, שנים, ארבעה, עשרה – ואין מענה.

– מה קרה? שאלתי את עמיתי, שנאלם פתאום.

– לא כלום – ענני – לא כלום. אחותי מעכלת עדיין את מכתבך הטפשי…

– הטפשי? – שאלתי – הן עשיתי כאשר יעצת לי…

– כן – השיב – אך אי הטיפש, אשר יספר לנערתו האהובה את כל אשר אירע לו עם נערותיו הקודמות?

כי, אכן, בתמימותי השש־עשרית הללתי לפניה את נערות ארץ־ישראל בכלל ואת נערותי “הקודמות” בפרט, ועד כמה שהבינותי מדבריו נעלבה אחותו מהערותי הקודחות ביותר כלפיהן.

התאמצתי להצטדק, לבאר, לנמק, לפשר, להזדחל, לבקש מחילה ממנו בראשונה ומוורדה בשניה.

והכל לחינם.

– ובכן – הפצרתי בו – אין אתה מוכן להציגני בפני קלימנסו?

– כאשר אמרת, ידידי. – ודבריו אלה נאמרו מתוך יובש נורא.

בערב ראש־השנה כשנאספנו כולנו, התלמידים והתלמידות בבית־הכנסת של מוריוננו לכבוד החג, הפניתי את עיני אחורנית לעומת וורדה, שעמדה בפינתה, במרחק כמה כסאות ממקום מושבי ועיניה מתחמקות ממני.

העברתי בחרדה אמתית פתקה סודית לדודתי פנינה, כדי שתעבירנה לחברתה.

ושוב לחינם.

ולכשסוף־סוף, לאחר מקרא כל התפילות וזמרת כל השירים, יכולתי לגשת אליה, ואחיה אתי, אמרה במרירות:

– לא אסלח לך את מדחך לעולם, וחלילה לי לתת לאל־גבר כמותך את ידי האוהבת – אבל לקלימנסו נלך יחדיו מחרתיים בכל־זאת, בגלל חיבתי לפנינה דודתך…

ומעל לבי הכבד נפלו שתי אבנים – אבן וורדה שהוטלה עלי בשל “הנמר”, ואבן הפחד, שהזדמנות־חיי זאת לא תישנה עוד ולא אכיר את האיש שכל־כך התאויתי להכירו…

*

האתאר את התרגשותי באותו יום־ראשון, כשיצאתי עם שניהם בדרכנו לבקור המיוחל? היום היה מזהיר, אם קצת חם מדי. ירדנו במדרגות אוטיי לגשרת הקיטוריות אשר לנהר הסיינה שהיו מעבירות מאות נוסעים מתחת ל“גשרי פאריז” – בכנסיותיה העצומות, במגדל־אייפל הענקי שלה, בארמונותיה לעשרות ובניניה לאלפים, ברחובותיה ורחבותיה ללא מיספר כמעט, עד הגיענו לקירבת הרציפים המפורסמים, עם דוכני הספרים העתיקים ומוכרות הפרחים והפירות גם הירקות, עם שדות־אלישע ורחבת הקונקורד וככרי הטווילרי – כמרכזיה העיקריים. אין כהדר הצרפתי הלזה בכל העולם, שאדם עומד מוקסם לפניו. ועם כל רצוני למהר ולראות את העתונאי והמדינאי הגדול במיטב שנותיו – הוא היה אז בן חמשים – לא ידעו עיני שבעה מן המראות הנפלאים לאורך כל המקומות האלה, מפעם לפעם עמדנו כמה רגעים להתבונן בהם בפעם המאה, כי זו היתה דרכנו כל יום־אלף בשבוע למן הצהרים ועד לשעות הערב. ולפעמים גם עד חצות הלילה…

פתאום קרא רוזנבאום באזנינו:

– מכאן!

ובזוית אחד השדרות – ה“בולווארים” – ששכחתי את שמה בכתבי שורות אלו, כאילו הגיחה לקראתנו סימטה צרה, אפורה, עתיקה ואפלה שבמיספרה הששי התבלטה דירתו של האיש, אשר אליו התגעגעתי עוד מתחילת מעשה דרייפוס שזעזע את העולם.

וורדה משכה בפעמון, ומיד נפתחה הדלת החיצונית הכבדה, ומשרתו הבריטוני אנטואן (אם איני טועה, היה זה שמו) הופיע וקרא לה בשמחה:

Bonjour Mam’selle! –

ובפנותו, אחר־כך, אל אחיה:

Bonjour M’sieur! –

עמדתי רגע מן הצד, ביראת הכבוד אפילו אליו, אל משרתו, ששאל:

– ומיהו זה החדש?

– ידידנו, בנו של אדם גדול מארץ־ישראל אשר נתקבל על־ידי “הנמר” לפני כשנתיים – ענתה וורדה.

Mais le Tigre est absent! – – הסביר אנטואן.

לבי נפל בקרבי. איזו אכזבה לאחר צפיה כה ממושכת. ההזדמנות אולי האחת – האחרונה אולי – צללה תהומות.

הייתי אומלל.

אך המבשלת, אשר הובהלה אל הדלת לקול האורחים הצעירים, מכריה, קראה:

– הכנסו, הכנסו־נא, “נמרנו” יצא רק לשעה קצרה, להיפגש עם הנשיא החדש בענין חשוב, והוא ביקשכם לחכות לו.

לבי הכה בי גלים, ושלשתנו נכנסנו לטרקלין הגדול בערך, שמחלונותיו הרחבים ראו עינינו את גנו היפה בוורדיו וחבצלותיו בעשרות ערוגות.

השעה הקצרה ארכה יתר על המידה. שמא קרה לו משהו? בעיר פאריז זו, שכבר מנתה כשלושת מיליוניה, מה מרובות היו תאונות העגלות הרתומות לסוסים בהתנגשותן אלו באלו.

בינתיים הסתכלנו בכתלי האולם הארוך, על שטיחי המזרח הסיני וההודי, היפאני והקוריאני שהיה אוהבם כל־כך, גם ארונות־הזכוכית, שהכילו מאות פסלים קטנים עשויי שן־פיל לבן ומצהיב, דמויות של בודהא וקונפוציוס, מונגולים מפורסמים ונחשים מפותלים, אניות וסירות, ספלים וקערות, כתרים ורמחים לאין־סוף כמעט. בית־נכות אמתי, אשר אסף במסעיו המרובים בכל אפסי אסיה הקרובה והרחוקה, האוצר העשיר ביותר בכל פאריז הבירה של שכיות פרט – כאשר הסבירה לי וורדה בחיוך מבטיח מחילה ושלום.

– הנהו! – קראה הטבחית בפתחה דלת צדדית.

הפכנו את פנינו לקראתו: אכזבה שניה.

קטן, עם כובעו לצד אוזנו – “en bataille” – כפי שהיו מתארים אותו העתונאים, ומקל דק בידו. הזהו הגבור הגדול, מפיל כל הממשלות, שאימתו היתה מוטלת גם על רוזנים ומלכים ודבריו היו מושכים את “כליל־פריז” המדינית והחברתית אל מעקות בית־הנבחרים בשעת מנאמיו המפוצצים?

Asseyez־vous, asseyez־vous mes amis – – קרא בלשונו הפטישית, בלחצו את יד וורדה לראשונה, וינשקנה. à l’autrichienne.

– אז שקע בכורסתו האהובה עליו, יציר כפיו של חרש־עץ הודי למדינת בנגאל, ושפמו הסיני יורד מעם שפתו העליונה עד לסנטרו כמעט. מצחו הרחב עד לקדקדו הקרח ועיניו העגולות בניצוצי אש – הממוני.

– ומי אתה? – פנה אלי.

– Le fils de Ben־Yehuda!

– אוה, בן אותו החולם המוזר האומר לעשות את ארץ־ישראל למדינה עברית?

– כן, אדוני ה“נמר”!

לתשובתי זאת התפרץ בצחוק אדיר:

– היש עדיין נמרים בארצכם?

– לא, כי רק צבועים וזאבים ותנים…

– וחמורים?

– לרוב, אדוני, לרוב!

– כן, ידעתים מימי ביקורי במצרים ולרגלי ההרמים והסיני. ההיית ברגליהם גם אתה?

– עוד לא, אדוני קלימנסו!

– איזה הר! איזה עבר!

– ואיזה עתיד! אדוני קלימנסו.

כאן התרומם מעם מושבו, ודומה כי גדל פתאום מאוד, ופנה אלי:

– כתוב לאביך, כי עדיין לא שכנעני. כתוב לו כי לדעתי אין כיום דבר כזה הנקרא “עם עברי”. כתוב לו, כי עודני מאמין בשליחות היהדות להיות מורה לגויים כולם. ישוב־נא אביך לפאריז, אשר בה למד ובה פעל לראשונה. זהו מקומו, ויניח־נא את ירושלים לאפיפיור הרומאי – כי זוהי עירו… ולא אירופה החפשית…

וורדה חישבה להתעלף, ורוזנבאום אחיה קילל את יומו על אשר הביאני הלום. שניהם חששו, כי בזה סגרתי את דלתו של קלימנסו אף בעדם לעולמים.

אך קלימנסו שב מזעפו ופניו נעשו מפויסים יותר:

– אין דבר, אין דבר, עוד נדבר גם על זה, בבקוריך הבאים בביתי, ועכשיו אנא בואו אל הגן ונהנה מניחוח הפרחים, פרחי, הנאים שבכל פאריז.

 

פרק עשרים וששה: ״המהפכה הצרפתית״ הקטנה: מרד במוריון    🔗

ומה שצריך היה לבוא — בא!

וורדה, אשר התפייסה אתי בתחילת הביקור בבית ״הנמר״, לא יכלה לסלוח לי את המדחה החדש הלזה, ובמכתב בן עשרה עמודים הגידה לי, במלים ברורות, כי אוכל לבקש לעצמי נערה אחרת.

ואף רוזנבאום עצמו יחסו אלי נצטנן במידה רבה, ויעץ לי שלא לשוב אל ה״נמר״. כמה פעמים משכני לבי לבקרו בכל־זאת, ויום אחד אף ניסיתי לעשות את הדבר, לאחרי התיעצות עם ד״ר מכס נורדאו בעצמו, אך מאורע שלא שערתיו שם את הדבר לאל.

כי באותו יום, עם צאתי מביתו של נורדאו על־מנת לחזור למוריוננו, כדרכי פעם בפעם, נפגשתי באישיות קוסמת ומפורסמת מאד בימים ההם. הכרתיה מייד.

היה זה ד״ר הרצל בכבודו ובעצמו!

כן, זו היתה הפעם השניה אשר זכיתי לראותו. הוא היה לבוש שחורים, שפופרת אנגלית לראשו וכפפות לבנות לידיו. בלכתו ברחוב היו מן העוברים והשבים מרימים רובם את עיניהם אל הדמות המפוארת בזוג עיניה היוקדות וזקנה האשורי, הנה שומע אני אשה אחת אומרת לחברתה:

– Regardez־le: Qu‘il est beau!

אזרתי עוז ונגשתי אליו וברכתיו לשלום בצרפתית. הוא הכירני, לשמחתי, כבנו של בן־יהודה.

מוכן הייתי ללוותו ולחזור עמו לבית נורדאו, אך הוא אמר לי שהוא נחפז מאד ויש לו ענינים חשובים אל נורדאו. אמר לי שם מלונו ומוכן היה לקבלני שם, אם ארצה בכך, ובעודני משוחח אתו, נצטרף אליו אלכסנדר מרמורק, צעיר וחיוור ולבוש שחורים כמותו. ושניהם — נכנסו לבית נורדאו.

אירוע קטן זה למדני לקח שלא שכחתיו, שלא לעשות דברים נחפזים ומתוך פתאומיות, והחלטתי לא ללכת לקלימנסו בשניה – לבדי…

בינתיים התקדרו שמי מוריוננו יותר ויותר.

כרסנטי יעצני להימנע ממלחמות חדשות, וכן גם אלפרד כהן וקסטרו שניהם. יצחק קרישבסקי הודיעני, כי אולי יצטרף בעצם הענין, אך לא במרד.

אפס, כי לא כן היתה דעתי אני.

סבלנותי פקעה בהחלט, ובשיחותי עם לודוויפול, סלושץ, לונץ, וגם מרמורק – אשר עמד ליסד את המכללה העממית – רמזו לי כולם כי הגיעה השעה לעשות משהו:

– לך בדרכי אביך – אמר לי מרמורק – המשך וגמור את אשר החל אביך בהיותו בפאריז. זוהי ההזדמנות.

לבי אמר לי, שאם לא אעיז הפעם לעשות משהו, לא תחזור הזדמנות כזאת. עלי להודות, כי מאחורי תכנית ה״מרד״ שלי היתה טמונה גם מגמה אחרת, אישית לגמרי: געגועי לארצי גברו והלכו, כמוכח מכל מכתבי להורי שנמסרו בשעתם לפרסום לבריינין. ומאין בידי כסף להוצאות חזרה לביתי ולעירי, עשיתי לי חשבון פשוט: ממה נפשך, אם יצליח מרדי – מה טוב, והייתי לבן אבי באמת, בנו של בן־יהודה הגדול. ואם לאו – הרי ירצו להתפטר ממני וימהרו לשלחני לארץ על חשבונם. אם כה ואם כה — כבכל מהפכה — ההפסד קטן והריווח גדול…

ויהי היום, באמצע השיעור העברי של המורה למברט, הטיתי את חברי קובו לקרוא קול גדול:

– אין אנו רוצים עוד בדקדוק עברי. אנו רוצים בעברית חיה של בן־יהודה.

– כן, כן! ענה אחריו בוזגלו החיפאי – בעברית חיה וטבעית.

– עברית חיה! עברית יפה! – ענו אחריהם קולות בודדים תחילה, קולות טורדים אחר־כך, קולות שהלכו וגברו.

למברט המסכן נשתתק כמוכה־שבץ, וכשניסה לאחר רגעים מה לחזור על דקדוקו, התחילו רוב התלמידים לרקוע ברגליהם. המרד התחיל!

כאן עלי להוסיף, כי באותו היום רגנו רוב התלמידים במסעדה שבמרתף על רבוי השעועית באותו שבוע. נצטרפה איפוא מרירות למרירות – רוחנית וגשמית, עברית ושעועית.

– אין אנו רוצים עוד בשעועית – קראו שפירא ובראונשטיין, הרומנים, אשר ראו כאן הזדמנות לתבוע גם עלבון הקיבה.

– כן! כן! – נצטרפו אליהם אחדים מהרעשנים במחלקה – לא עוד שעועית. אין אנו רוצים בשעועית!

ההמיה עלתה וגדלה.

אז קמתי מעם כסאי:

– ואנו רוצים גם במורה עברי חדש, במורה עברי היודע לדבר בה…

– איהו המורה הזה ונדעהו? – קרא בוזגלו, מתוך הסכם חשאי עמי.

– ד״ר נחום סלושץ, ממתלמדי הסורבון – סופר נערץ וחוקר־קדמוניות במיטב שנותיו.

– ד״ר סלושץ! ד״ר סלושץ! ד״ר סלושץ! – בתקלוּ רובם, והמהפכה פרצה ברצינות.

*

למברט אסף את כובעו ואדרתו, ואת משקפיו הכפולים, ונמלט על נפשו.

לאחר רגעים־מספר, שבינתים פרצו מהלומות בין אחדים מהתלמידים בינם לבין עצמם, ניסה כרסנטי לרדת אלינו כדי למנוע את התפשטות המרד הפתאומי הלזה, אך במהרה הסתלק וחזר למחלקתו.

שפירא ובראונשטיין רשמו אז על הלוח באותיות ענקיות ובגרמנית דוקא: – Vereinigt euchänderL oletarier aller Pr וחתמו בסופן של מלים אלו את שמות מרכס היהודי, אנגלס הגרמני, ופרודון הצרפתי – אנשי־מהפכה ממש!

ואני הוספתי:…Der Zionismus erstrebt –

והחתמתי את שמות אליעזר בן־יהודה, הרצל, מכס נורדאו ומרמורק בסופה של התכנית הבזילאית.

– L’Internationale – החלו לשיר הרומנים.

– התקוה! – שסענו אנחנו.

וכשנכנסה המנהלת, לקולות אלה, למחלקתנו, רעדו אבריה מכף רגל ועד ראש.

– שוב בן־ציון בן־יהודה!

– כן, שוב הוא! – הרעימו שפירא ובראונשטיין…

ניסיתי להסביר את האמת, כי כל כוונתנו, אנו המורדים, היתה רק לדרוש מורה חדש לעבריתנו החדישה.

– ימי העברית העתיקה עברו! אין אנחנו רוצים בלטינית מתה חדשה… – גמגמתי.

– יד לפה, בן־יהודה – וצא־נא מיד מהמחלקה!

– לא! לא! לא! לא נרשה לו לצאת! לא נרשה! – קראו חברי, עם בוזגלו בראשם.

ומה שאירע בפעם הקודמת אירע גם הפעם ביתר שאת.

המנהל דנון, בלוית ביגאר, נכנסו למחלקה.

כל התלמידים, ואתם – עלי להודות – גם אני, התישבנו על מקומותינו כשפנים מפוחדים…

– שוב, אם כן, מהפכה בבית־ספר זה, ועל־ידי אותם ״הציונים הצרועים והזבים״ — La racaille révolutionnaire du Sionisme” — לא יהיה ולא יבוא!

ודבריו אלה של ביגאר הלמו כפטישים, כשבעקבותיו נכנסו שוטרים.

ויסוב על עקביו, עם המנהל והמנהלת אחריו.

למחרת היום נקראתי למשרדו, ובמעמד המנהל והמנהלת אמר:

– זוהי לך הפעם השניה לבגוד בנו, בן־יהודה. הכן את עצמך, איפוא, לעזוב את בית־ספרנו, כי מקומך אינו עוד כאן.

צערי על כשלוני זה הגדול דכאני עד למאוד, ובהפליגי ביום אלף שלאחריו, בקיטורית למעבר הנהר, הצטננתי ונפלתי למשכב.

חודש ימים החזיקוני במרפאת המוריון ורופאי היחידי היה בנו של הרב צדוק הכהן. יחסו אלי היה בחרון־אף, בגסות כמעט, גם המאכלים שניתנו לי היו גרועים בהחלט, הקפה מימי, הביצים רעועות, הבשר דל, הלחם יבש. עד שיום אחד הודיע הרופא הצעיר, כי אין תרופה למחלתי, וכאשר ירשוני כוחותי לעמוד על רגלי אצטרך להיבדל משאר התלמידים בשל…

– בשל מה? חקרתי מתוך פחד.

בו ברגע נכנסה המנהלת, וכעטורת נצחון, שאלה:

– בשל מחלת השחפת אשר בה הוכה, האין זאת, אדוני הרופא?

– הוא הוא! – הניד הרופא בראשו, כשידיו מתנקות פעם אחר פעם במגבות נקיות בזו אחר זו, כאילו נגע במוכה־צרעת.

ולבי עלי דוי, הוי, דוי.

כעבור שבועיים קבלתי מכתב מהורי שבקשוני ללכת אל ד״ר נורדאו, לשם בדיקות. עליו היה להביע את דעתו, אם באמת הוכיתי חס־ושלום בשחפת, כפי שהודיע להם ביגאר ישרות. את דבר ה״מהפכה״ העלים לגמרי. מובן מאליו, כי במכתבי אליהם הסברתי את כל המצב, ועם כל צערם על תוצאות ה״מהפכה״ העברית העיר אבי לאמא הנרגזת:

– ומה את רוצה? הן רק בן אביו הוא, שאלמלא עשה אחרת, כי עתה לא הכרתי בו את בני!

וכפקודת הורי ביקרתי אצל הד״ר מכס נורדאו, הפעם כרופא, וסיפרתי לו את הכל, ראשון־ראשון, ואחרון־אחרון, ולאחר שבדקני מכף רגל ועד ראש והאזין שעה ארוכה לריאותי וללבי, הניד בזקנו הלבן ואמר לי במאור־פנים, במעמד רעייתו ובניה:

– לך ואמור להם, לאנשי ״כי״ח״, עם ביגאר בראשם, כי המשוחפים הם־הם, ולא אתה!

*

וכך גורשתי – כי אכן היה זה גירוש לאמתו — מן המוריון, אשר אליו נכנסתי, בשנה השלישית ללמודי בו. שום דבר לא עזרני, לא התערבותו של צדוק הכהן, לא מאמציו של לודוויפול הפשרן והנוח, לא הכרזות הד״ר סלושץ עצמו, כי מעולם לא היתה ידו בכל הענין ומעולם לא ביקש משרה זאת.

ביגאר באחת:

– אין אנו רוצים לקבל עלינו אחריות למותו בשחפת בפאריז… לדעת רופאנו מחלתו אנושה… ועליו לשוב לארצו!

בלבי פנימה – אודה שוב על האמת – לא היה מאושר כמותי, בפרט לאחר שידעתי מפיו של ד״ר נורדאו, כי לא היה שמץ אמת בעלילת השחפת של רופאי כי״ח.

– האח! – קראתי לעצמי – הריני חפשי סוף־סוף, חפשי כצפור דרור, חפשי להמשיך ללמוד בפאריז, אם ארצה, במכללה עצמה, או לחזור לארץ.

ולא היה לי כימים ההם לאושר בכל ימי חיי. יום־יום החלמתי יותר ויותר ובבואי למוריון לאחר חודש שלם, להיפרד מעל חברי כולם, זכורני כי רק דבר אחד דיכאני, והוא, כי על אף בקשותי לא הרשוני לעמוד לבחינות אחרונות— להשגת ה־Brevet Superieur, שהיה קובע את גורלי להבא כמורה מוסמך בהחלט.

– אין דבר – קראו חברי – אנו מקנאים בך שאתה הולך מזרחה, ואנו נשארים כאן. מי יתננו כמוך!

ורוזנבאום נגש אלי, חבקני ונשקני:

רק עכשיו אנו יודעים, מה היית לנו – היהודי, העברי, הציוני – וזכור נזכור אותך תמיד. ומי יודע, אם גם אותנו לא יגרשו כמוך?

יצאתי לגן המוריון וזרקתי מבט אחרון על אילנות הגן, אל בית־הכנסת שאהבתיו מאד על אף כל האירועים שאירעוני בין כתליו. ועיני זלגו דמעות בעזבי את המקום. הן אפילו בית־כלא קשה לעזוב לפעמים לאחר שנים רבות, וכאן, בבית הזה, הן אהבתי וסבלתי, שמחתי ונעצבתי, התרועעתי והתקוטטתי, ובעיקר – הן נלחמתי מלחמתי הראשונה להשלטת העברית בגולה, מלחמת נעורים. מה פלא, כי קשה היתה הפרידה מן המקום? — — —

 

פרק עשרים ושבעה: ארצה!    🔗

מצויד בכרטיס־נסיעה במחלקה השניה, ובמאתיים פרנק בזהב שניתנו לי כדמי־כיס, נסעתי ברכבת למארסייל, בדרך למולדתי.

וככל שהתקרבתי למחוז־חפצי, בדרך מסעי, כן התחילה מפעמת בי יותר ויותר אהבתי היוקדת לארצי.

בדרך מצפון לקורסיקה נגלו לפני הפעם מראות חדשים גם איים ואיונים שונים שלא ראיתים במסעי הקודם. הפעם עברנו לא את מיצר האיים הידועים בשם בוניפציו, שם איטלקי טהור, אלא במפרץ גנואה, באיטלקית ג׳נובה (לדעתי, גזור השם מן המלה העברית ״גנובה״, בגלל אוצר קדוש גנוב, שהזבולונים והדנים הצילוהו מידי הקטלנים העתיקים)…

ימים רצופים נסענו בים – דרך יוון, תחילה לקושטא, כי האניה אשר בה הפלגתי היתה מאותן האניות המקיפות את כל הים הגדול הזה, עד יפו ומשם דרך מצרים, עד לכל נמלי ספרד וחזרה למארסיל. ל״ים היוֹני״ (ו' חלומה, זה שמו בפי היוונים) מצאתי, כי גם שם זה עברי הוא בעיקרו, וגזור מן המלה העברית ״יון״ – זכר היונה, וייתכן מאוד, כי יונה שלנו, הנביא, שיצא מיפו, והמלחים הטילוהו לים אשר ניתן לו אחר־כך שם עברי טהור מאות שנים רבות לפני התישב היוונים באיזור זה של יוון, ומכאן שם ה״יוונים״ בניגוד ל״מוקדונים״, ל״ספרטנים״, ל״אפירים״ ושאריתם, ובאשר לנו – הרי כנינו אותם בשם ״יוונים״, כדי להבדיל מ״יונים״ בגלל המקור העברי ״יון״, מפני שבמקום אשר בו הוקא יונה היה השרטון עשוי ״טיט ויוון״, ובזה איפשר את הצלת הנביא העברי ובריחתו אז ל״איי הים״ ומהם, דרך אנטוליה, היא תורכיה, לנינוה, היא ניו־יורק הקדמונית. — —

ובאיי־הים הללו, בשמם הקדמון הזה – ארכיפלגוס ביוונית, שמובנו הרבה איים — קנדיה, היא כרית, שמובנה ״נכרתה״ מעצם הגוף היווני, אמת גיאולוגית ידועה, ומכאן ״הכרתים והפלתים״, שנמלטו לארצנו לאחר ההפיכה הגדולה, אולי באותה תקופה להפיכת סדום ועמורה שלנו בים המלח, עם משקעה העצום מתחת לפני הים. אי אחר, במרחק לא גדול ממנו, נושא שם כוס. ואם אזכור יפה – שמח פרופ׳ סלושץ על ״מציאתי״ זאת שמחה גדולה מאוד, כאשר הביע לי באחת משיחותיו בפאריז – הוא אז מתחיל לחקור בקדמוניות הים העברי – לא רק על בסיסו הלשוני – אלא וזהו העיקר סוף־סוף – על יסודו ההיסטורי.

ושוב: בעברנו את מיצר הדרדנלים, ביארתי את השם דרדנוס לימינו, דר־דן כשר־דן לסרדיניה ואת הבוספורוס, בוא־ספור, שמובנו: בוא וספור את גליו, או את כוכבי השמים במקום ההוא לרוב, בגלל שמיו העמוקים בלילות.

כך ראיתי לפני את העולם כולו בעינים עבריות.

*

רושם כביר עשו עלי פיריאוס – אתונה ביוון עצמה וקושטא במדינת תורכיה האירופית.

באמת לא עליתי כמעט ליבשה, בנמל הבירה היוונית, שלא לבזבז בה את כספי המועט, כדי שיספיק לי עד הגיעי הביתה. בין נוסעות האניה היתה נערה יוונית חמודה בשם סאפו קונסטנטינידס, שהכירה את ד״ר מזאֶראֶקי מירושלים, רופא ביתנו שנים רבות, הציעה את עצמה כמתורגמנת ומורת־דרך לי ליום ההוא.

רק ארבע שעות בלבד הורשינו להתעכב באתונה. בלוית המתורגמנת שלי, שהכירה יפה את העיר, עברנו מהיכל להיכל, ומעמודים לעמודים. מוקסם הייתי מן האקרופול מרהיב־העינים בשישוֹ המהוקצע כגולת הכותרת להדר העבר של יוון הקדומה. ומסביב – ארמונות חדישים, שווקים ורחבות, בתי קפה ומסעדות, חנויות ומשרדים. והרעש גדול יותר מאשר במארסיל ולא פחות מאשר בפאריז עצמה. מה קנאתי ביוון החדשה הקמה לתחיה. מה קנאתי בחייליה הגאים, במלחים ההומים, בבית־הנבחרים המורם, במכללתה הנרחבה, ובכל יתר הדברים הבולטים לעין כל כסמלי מדינה עצמאית וחפשית. הן רק לפני שנים מעטות הכו התורכים את יוון זו שוק על ירך, אך זו נרפאה כבר מעט־מעט ממכותיה, והתאוששה מן התבוסה. העם, והנוער בפרט, מלא רצון בנין וקימום.

עוד נשיב למכינו את מכותיו, ועוד ניכנס ל״קונסטנטינופוליס״ הביצנטית – שמעתי מפי בת־לויתי, שביטאה את שאיפת כל היוונים. ושמו של וניזלוס, מנהיגה של יוון החדשה, היה נישא אז בפי כל יווני, ותמונתו התנוססה על פני כל הבנינים הצבוריים ומקומות־הראווה. כי הן הוא, וניזלוס, האיש שהרים את יד המרד באי כרית ושמו נעשה לסמל ההתקוממות והמלחמה לעצמאות.

היבוא גם יומנו בקרוב – שאלתי את עצמי – האם יזכו גם מנהיגינו בירושלים לראות את אשר רואה ווניזלוס במו עיניו היום באתונה? –

כאלה וכאלה היו רגשותי לעת ערב, לנוכח חמה שוקעת בוורד מימי מפרץ סלאמיס (אולי שלומית?) – ומנורות לאלפים הבהבו אט־אט בדרך לספינתנו המחכה לנו בין יער התרנים לפיראוס הנמל…

*

והנה התקרבנו אל קונסטנטינופוליס – איסטנבול – איתזלאמבול – ביצאנץ מלפנים – היא קושטא, של היום!

רשמי ביצאנץ עדיין מפוזרים על פני כל המזרח הקרוב, למן הבלקנים ועד למצרים, פנינתה היקרה ביותר מתבלטת לקראתנו בירושלים יום־­יום, הלא הוא מסגד־עומר שעל הר הבית. מסגד זה נהפך למושלימי רק בכתובותיו ובחצי־הסהר לאחר שהארץ נלכדה בידי עומר, הגדול לשולטני תורכיה, אך הבנין בנוי בסגנון ביצאנץ.

המבט על קושטא, ממרחקי ים־השיש בפרט, בין־הערביים, עם שלל־צבעים לגבעותיה, ולפרבריה המרובים, שרובם ככולם כורעים ברך למסגדיה ולמנהרותיה מימי ה״בזיליאנטים״ (המלכים) הביצאנטיים ועד לימי ביקורי הראשון בה — מעורר זכרונות רבים על דורות קודמים, מלחמות וכובשים.

ואם נהדר ומרהיב הוא המראה החיצוני של קושטא ממרחק־מה — מה דל ועלוב הפנים בסמטאותיו העקלקלות וברחובותיו הדלים, בלכלוכו הנורא ובריחות הצחנה, בערב־רב העממים ההומים ברחובות. עוני ודלות ליד עושר אין־גבול של היכלי תפארת לאורך הבוספור הארוך למן פירה המרכזית ועד לסקוטרי האסיאתית.

ליד מלון טוקטליאן הארמני – אליו נכנסתי – בכל פארו האירופי, שכנו בתי־מלון מזרחיים מן הסוג הגרוע ביותר. והסביבה כולה היתה רועשת מקריאת ה״מואדזינים״ הקוראים מעל צריחי המסגדים לתפילה. והנה נזעקתי אל החלון לקול חצוצרות צבאיות: השולטן עבד־אל־חמיד, במרכבתו הרתומה לששה סוסים שחורים, סומקים, ולבנים, חצה את מרכז העיר, כדרכו בכל יום ששי, למסגד ״איה סופיה״. היתד, זו תפארת של מלכות שוקעת…

קשה היה לראות ולשמוע וללמוד דבר לאשורו במטרופולין זו, שמספר שוטריה כמספר מרגליה.

– הזהר! – התרה בי הרב משה הלוי, כשביקרתי אצלו.

– הזהר! – אמר לי גם נייגו, מנהל מקוה־ישראל, אשר ביקר באותו זמן בקושטא.

– הזהר! – ענה אחריהם אדוט אשר אמר להפליג אתי יחד, כמורה לתורכית בבית־הספר ״כי״ח״.

ולאחר יומיים הסתלקתי, מרוב זהירות שהזהירוני על כל צעד ושעל, אל אניתי, בדרכי דרומה, דרך הדרדנלים שוב, לאזמיר.

*

גם במפרץ עצום זה לנמל הגדול של תורכיה האסיאתית, עם רציפיו החדישים לא עשיתי יותר משעות מספר, כי גם כאן היו, אולי יותר מאשר בקושטא – בגלל ריבוי היוונים בה – ידי המשטרה התורכית בכל, והמלה ״הזהר״ נשמעה גם כאן על כל צעד ושעל, עד כי גם הכתלים היו מפחידים כל עובר ושב…

ירדתי לאי רודנים, היא רודוס. באותה סירה ירד אתנו פחת חדש, שפיק־בי, אשר היה מתלמידי כי״ח, והתיחס אלי בכל הכבוד ובכל הידידות. הדבר הפחידני עוד יותר. אי רודנים, שלחינם ביקשתי בנמלו הקטן את הפסל היווני הקדמון, אשר בין רגליו היו המפרשיות המפליגות למרחקים, גם חותרות אליו שוב. השער העיקרי, דוגמת שער יפו בירושלים, נסגר בפני כל, רק לאחר ביקור רגעים מעטים במימיו המפרפרים סודות גם וורדים.

ולמחרתו — עוד ארבעה ימים בים עד לאי־כפתור – היא קפריסין – שהאנגלים קבלוהו, בימי ד׳ישראלי היהודי, במתנה משולטן תוגרמה כתמורה להגנת תורכיה מפני הרוסים, והאנגלים אסרו עלינו את הירידה אליו בגלל היותנו ״נתינים זרים״ לאי הזה – אנו הנתינים העותומנים, כפי שכינונו.

ופתאום, בבוקר השכם, עם הנץ החמה – הנה חיפה, לרגלי הכרמל, בכל הדרה הטבעי, ועכו לרגלי הלבנון במרחקו…

ארץ־ישראל! – ארצתי! – מולדתי! – מרוב שמחה והתרגשות לשובי הביתה, אל ארצי, העליתי אז את רגשותי בצורת שיר־בפרוזה.

 

פרק עשרים ושמונה: מורה בבית־ספר לבנות ביפו; קרבן לעברית    🔗

שיחתי הרצינית הראשונה עם אבי, לאחר שובי מפאריס, גרמה כמעט לידי מריבה. לחינם בארתי לו את ״מהפכתי״ במוריון של חברת כי״ח – הוא באחת, כי הרסתי במו־ידי את כל עתידי:

– אילו הזדינת בסבלנות – אמר לי – ואילו סיימת את חוק לימודיך, ותעודת הגמר בידיך, כי עתה היית אחד המורים המזהירים לחברה כבירה זאת.

מחיתי נגד התואר אשר נתן לי, אך הוא, בקולו התקיף הוסיף:

– כן, כן, אחד המורים המזהירים, ולאחר כמה שנים אחד ממנהליה החשובים. וכך היית ממלא תפקיד גדול, עיקרי, מכריע, ובכוח רצונך יכול היית להאציל מרוחך העבריה על שאר חבריך, עד כדי הפיכת החברה הצרפתית הזאת לחברה עברית באמת. ומי יודע? אולי כדנון מנהלך אשר נקרא פאריסה לעמוד בראש המוריון – והוא איזמירי – היית אתה נקרא למלא באחד הימים את מקומו – ואתה ירושלמי. ירושלים רודה בפאריס, וכל תלמידיה ותלמידותיה היהודים, במאותיהם, נהפכים על־ידיך למורי ישראל בכל המזרח הקרוב והמרכזי, ו״כל ישראל חברים״ היה נהפך ל״כל עברים חברים״, למיפקדת העברית המחויה בכל כוחיותה הנצחנית. הנה מה שהפסדת במרדו המוקדם.

– הן סוף־סוף בן אבי הייתי, ודם המהפכנות בדמי עורקי זורם… – השבתיו.

– אמת, וחלילה לי להאשימך מצד זה, אפס כי החלום הגדול אשר חזיתי עליך – ענני – התנדף לעולמים…

ובדברו כך, חוורו פניו ושיניו נקשו, וידיו רעדו בהכותן על שולחן־כתיבתו.

– מה רוצה אתה, אם כן, שאעשה? שאחזור פאריסה לביגאר העריץ? היקבלני חזרה, גם אם אפול לרגליו? מה שעבר – נקבר.

– לא, בני, לא את זאת אדרוש מאתך לאחר מעשה, אבל…

– אבל מה, אבא, הגידה־נא!

אבי הוציא אז מכיסו הימני מעטפה תכולה מבוסמה, ממוענת בכתב־יד אשה, וניחוחה הגיע לאפי. היתכן, כי יציע לי נשואים לאחת מורות החברה בארצנו, כדי להיות לפחות ״בעלה של מורה״ אם לא מורה בעצמי? מה לא יעשה אבי, כדי להגיע למטרתו הסופית – החדרת עבריתו לעצם בתי־ספרה, אשר אליהם שלחני ומהם גרשוני?

– בנתי להגיגך – העיר מתוך בת־צחוק פתאומית, – לא, לא להשיאך אני אומר עדיין, כי רק להציע לפניך משרת מורה כללי בבית־ספר הבנות לגברת יפה – זו אשר בקרה בביתנו ביום ו׳ העבר, ותתפעל ממך כל־כך.

– אבל, אבא, הן להיות עתונאי כמותך רציתי, סגנך במערכת… היש חלום יפה לפני מזה?

אך אבי הפציר בי. ״חובבי־ציון באודיסה החליטו בימים ההם להגביר לאט־לאט את עבודתם החינוכית, עם ליליינבלום ואחד־העם הופכים את בית־ספר הבנות לראשון מוסדותיהם בשדה מלחמתם נגד חברת ״כל־ישראל־חברים״, והמנהלת הנכבדה מצאה בי את ״הפטיש״ הצעיר – הן ״פוטש״ הייתי! – להכות בו את ״הסדן״ הצרפתי.

עיניו התאדמו, ואזכור את שטף דמו ליד שער־העמק, בלילה הנורא אשר בו נסענו יחדיו להצטרף לאמי, בבקשה מרפא לנפשה. האמרה את פי אבי שנית? האגרום אולי אף לאסון?

ומתוך התערבותה של ״אמא״, נעניתי לבקשתו.

וארד יפו, אל הגברת יפה…

*

שבעה ירחים עשיתי בעיר יפה זאת, ששמה העברי נשאר לה עד היום הזה בצורתו העברית הקדמונית גם לאחר מאות שנותיה הערביות.

כי בימים ההם לשנתי התשע־עשרה עוד לא היתה תל־אביב אף בחלום ודיזנגוף היה עושה זכוכית בטנטורה הצפונית. לבונטין חזר כבר לארץ לממש את הצעד הראשון לבנק ציוני, במשרדים רחבים בבנין קרוב לנמל היפואי. דנין, הסוחר הגדול, היה עדיין ידוע בשמו ״סוכובולסקי״, וקמיניץ פתח מלון שני, ברחוב העיקרי בוסטרוס, שרוב חנויותיו היו שייכות ליהודים מזרחיים בעיקרם, כגון אמזלג, השלושים, מוטרו, רואימי — זה האחרון ראשון לפרדסנים היהודים — והלל קרוגליאקוב יצר נייריה דוגמת אותן של חגיז, שריון וזילברשטיין בירושלים. הגדול לסוחרי־חוץ היה ווילהלם גרוס מאוסטריה, אשר יצר את רעיון העמילות היהודית בכל מובנה האירופי, והסוחרים הגדולים ביותר בכל טוב הסחר העולמי, היו הרבינוביצ׳ים, השיינברגים והליטווינסקים — אבות ובניהם. דרך־אגב, אלה האחרונים היו ״בחורי יפו בחריצותם״, כהקבלה ל״בחורי ירושלים בחכמתם״, ויחשבו בעיר החוף כ״חתני־זהב״ ליפהפיותיה, אשר המפורסמות בהן היו האחיות הברגריות.

עוד זאת, תודות לברזילי ולד״ר יפה הפכה עיר ערבית זאת ברובה הגדול למרכז כל הישוב החדש, ובני המושבות נוהרים אליה בכל ימי השבוע כנהור הצרפתים פאריסה והאנגלים לונדונה. הספריה העברית המקומית היתה עשירה יותר מאותה של ירושלים ומכל מושבה היתה יוצאת אליה המהרת שעגלונה היה כבר יהודי. תחנת מסילת־הברזל האחת אשר לארצנו קבעה בה את מרכזה, ורחוב בוסטרוס עם מחסני זינגר, אשר בידי המצוין לסוחרינו – חיותמן, והמספרות המרובות אשר היו עוד בידי היוונים, הארמנים והערבים הנוצרים, המו מאדם משך כל שעות היום, וחברות האניות מנפנפות את דגליהן מעם גזרות משרדיהן בחדוה רבה.

במלים אחרות: עם כל לכלוכה הכללי, עם כל צרות סמטאותיה המובילות לנמל, היה בה דבר־מה חי ותוסס המאחד את כל עממיה כלם, ובערבים, עם שקיעת החמה, היו עשרות אלפיה אז מטיילים בפרדסי הסביבה, או מתישבים בקהוואותיה הערביות – מאין עבריות – להתבונן אל תכלת מימי ימה הרועש רוב ימות השנה.

ואנוכי שכרתי לי חדר קטן, עם מרגולין הרחובותי כעמיתי, בדירה העליונה למחרושת העברית הראשונה של ד״ר שטיין ואחיו, אשר התחרו כבר אז במחרושתו הגרמנית של ווגנר השרוני, לא הרחק מן המושבה הגרמנית היפואית – אשר היתה אז ביחד עם שרונה, למופת לכל הארץ ביפיה, בנקיונה, ובטבעיותה הכפרית, גם בעשרה התרבותי והמסחרי, עדיין ללא תחרות עברית בצדן.

*

האח! הרגש הנפלא אשר הרגשתיו בהיכנסי בפעם הראשונה למחלקות אשר נמסרו לי על־ידי הגברת יפה כמנהלתי!

הבנין היה ערבי במתכונתו גם בסביבותיו, לבן בחיצוניותו, עם גזרות תכולות לרוב, חלונות רחבים ומרושתים, ובמרכזו גן פנימי וגולת מים חיים רוננת בתמידות לצפצוף צפרים. נהדרים ביחוד היו הוורדים למיניהם והסגוליות והצפרנים המרובים לערוגותיהם. ממרחקים הגיעונו ניחוחי הניצנים לפרדסי השפלה בירקרקה התמור.

– זהו בנו של אליעזר בן־יהודה – הציגתני המנהלת, בקומתה הגבוהה והרזה, בחוטמה הגבנוני, ובארבעים שנות רווקותה – אשר חזר זה עתה מפאריס כמורה מוסמך.

כל שבע־עשרה התלמידות, ובהן ארבע לפחות בנות עשרים ויותר, התעמדו על בהונותיהן, ואני מסמיק, בפרט על הכזב הגדול הזה, שכן גורשתי, כידוע, בטרם סיימתי את למודי.

– הוא הצעיר למורי ארצנו – הוסיפה נופך נעים בהציגה אותי לפני המחלקה התחתונה מהקודמת, וגם בה נערות אחדות בנות גילי כמעט – ומובטחני כי תתיחסנה אליו בכל הכבוד הראוי לילד העברי הראשון.

וכך, ממחלקה למחלקה, עד הקטנה שבהן, עם פעוטות בנות שבע ושש, בראשיהן המתולתלים והמגודלים, עם אחדות מהן בנות עשר לפחות, כי אחרו להכנס לבית־הספר.

ובפנותה אז אלי:

– הנה מסרתי לידו, אדון בן־יהודה, בית־ספר שלם, שבע שעות ליום, לא רק ללמודי העברית, כי גם למדעים רובם ולצרפתית גם היא כ״שפתם השניה״.

את כל שיחותיה אלו עמדי שחה כמובן בצרפתית, כי העברית בימים ההם טרם היתה שגורה בפי רוב נשי הארץ, ובפיה היא בפרט. אכן, הבן הבינה את השפה, אך לדבר בה קלות לא יכלה. גם עניני המשרד התנהלו על־ידיה בלשון פאריס, שדרך אגב היתה מבטאת אותה בנגן רוסי חזק…

פתאום, עם צלצול הפעמון לארוחת הצהרים, ועם התפזרות רוב התלמידות הגדולות על פני הסביבה בהמית צרפתית שבורה – כי רוב יהודי־יפו היו יושבים במנשיה ובנוה־צדק הקרובה – הניחה מנהלתי את ידיה הרחבות על כתפותי שתיהן ועיניה העגולות קורצות אלי בדרך פאריסית:

– ועתה רק עוד מלה אחת לי אליך, ידידי הצעיר! הזהר לך פן תיפול בפח של הגנדרניות ל״בנותי״ אלו. רבות מהן הגיעו כבר לפרקן והן חמות הדם והרגשות. צעד קטן מצדך, מבט מיוחד כלפי אחת מהן, בת־צחוק יתרה, התידדות שלא במקומה, יכשילוך באותה מדה שהכשילו כבר מורים אחרים לפניך, ואוכרח לשלחך מכאן, הבינות?

– אבל… – גמגמתי, ואסמיק שוב.

– אין ״אבל״, וזכור כי הזהרתיך!

*

ובאמת, קשה ומסובכה היתה המשרה אשר הוטלה עלי בבית־ספר זה, שעם היותו נוטה במדה רבה לעברית ״המדוברת״, תמורת השתתפות ״חובבי־ציון" בתקציבו, היה בעיקרו תחת הנהלת ה״חכי״ח״ בפאריס, והגברת יפה, אשר לא ידעה על־דבר גרושי ממוריונה שם, הודיעה להם, כמובן, בחוזרה האחרון את דבר מינויי כמורה לעברית ולקצת מהמדעים במוסדה בן ארבע מאות הילדות והנערות. בינתים התמסרתי לעבודתי במיטב מרצי, ורק אחת היתה מטרתי, כמובן, – ל״עברת״ את בית־הספר הזה ככל אשר יהיה לאל־ידי.

מדי בואי אליו בבוקר עם התלמידות מסתדרות לתרגילי הכניסה למחלקות, הייתי קורא להן קול גדול בעברית:

– שלום לכן, בנות.

– onjour M’sieurB – היו עונות רובן בימים הראשונים.

– להתראות, בנות! – הייתי קורא להן בצהרים, עם צאתי.

– Au revoir, M’sieur– היו מדגישות כמעט כולן, בכדי להוכיח כי צרפתיתן היתה פאריסית למאוד.

והגברת יפה מתחננת מלפני לבלתי עמוד יותר מדי על עבריות הברכות הללו, וביחוד על זו האחרונה, שאבי קבעה אז לאות הפרידה וכל הארץ עודנה פורצת בצחוק על ״ברכה לא עבריה זאת כל עיקר״…

אך אנוכי בשלי עומד ולא זז ממנו כמלוא נימה.

ויגדל הצחוק, ביחוד, לכשקצרתי את הברכה השניה לחצי:

– להית, בנות! להית.

– להית! להית! – זרקו בפני אותן שלא אהבוני ביותר…

– להית! להית! – התגמגמו ביניהן הפעוטות ותתכפכפנה, כי מצאו חצאי־המלים חן בעיניהן.

בשבוע הרביעי למוֹרוּתי, עם הכנסי למחלקה העליונה ואני חוקר את אחת התלמידות הגנדרניות ביותר – עם זוג עיניה המפויכות כדרך הנשים הערביות:

– הלוא בארתי לך פעמים לרוב, כי שם ארצנו זאת אינו Palestine בלתי־אם ארץ־ישראל!

– אבל בצרפתית שמה Palestine.

– הנני חוזר על הערתי, מרגלית, – זוהי ארצנו ארץ־ישראל…

– ראשית כל, אין שמי מרגלית, כי רק Margueritte – השיבה חצופות – ושנית, אין ברצוני לדבר עברית תמיד, ״אדוני להית…״

ואת שתי מלותיה אלו האחרונות הרעימה בקול גדול ותחזור לספסלה ברעש ובהמולה.

לחינם נסו אחדות מהבנות להשקיטה, ולא אשכח את אחת מהן, בצמותיה האדמוניות לראשה הגאה כראש גרמניה אמיתית, אשר יצאה להגנתי בהכריזה כי היא תקרא לארצנו בשמה האמיתי, העברי, אך ״מרגרית״ במרדה נשארה…

ובסימי את שעורי ביום ההוא ורוב הבנות ברכוני בלהתראות דוקא, כרצוני, קמה שוב זו היהודיה־בת־המנשיה, ותזעק לקראתי:

–, Monsieur, lehit!“Au revoir” –

ומה שצריך היה לבוא – בוא בא שוב!

הנערה הזאת ערכה מכתב מחאה, ישרות לה׳ ביגאר, כנגדי, וזה פנה במכתב מוסר לגברת יפה, אשר הקריאתהו לפני – שבו סוּפּר לה על כל המבוכה הרבה והחימה הגדולה בקשר עם ארעון זה. והעריץ הפאריסי הודיע כי בשום אופן לא יסכים לסמוך את ידו ״הצרפתיה״ למנוי ״מהפכני״ אשר כזה.

ומה המחיר שלא הייתי נותן היום להשיג את המיסמך ההוא, שבו הובעה לא רק לגברת יפה עצמה כי גם לשאר מנהלי בתי־הספר ולמנהלותיהם, במלים ברורות ומלאות התורה החכי״חית:

“Nous ne sommes pas là pour en faire des Rabbines”.

– לא באנו לכאן לעשות רבניות!

הגברת יפה כאילו נפלה משמים, כמובן, ותעיר לי תרעומית:

– מדוע, ידידי הצעיר, לא ספרת לי את קורותיך בפאריס?

– יען לא שערתי, כי כה רבה שנאת ביגאר אלי, עד כי ירדני הלום…

– הן בעצמך גרמת לזה, שהרי אילמלא ויכוחיך עם ״מרגרית״ לא היו יודעים בפאריס ממורותך כאן, בכל־אופן לא בדרך רשמית, ועכשיו…

הבטתי בעיניה העגולות, כי הבינותי להגיגה.

– לגרשני בשניה?

– לא, ידידי הצעיר, לא לגרשך חלילה, אך להפרד מעליך לצערי, ומי כמותי יודעת כי הסובלת אהיה אנוכי, שהרי כל הבנות, ברובן בכל־אופן, אוהבות אותך עד להערצה…

– הנני נכנע לגורלי, גברתי, כי על מזבח עבריתי שוב נופל אנוכי קרבן.

וכשנקבע לאחר ירח ימים יומי לעזוב את משרתי, והגברת יפה, בטובה, הואילה להודיע לתלמידות, כי אני הוא אשר בקשתי לצאת את בית־הספר כדי למלא את מקום אבי כעורך ה״השקפה״, אספה את כולן להפרד מעלי בחצר המוסד. היום היה עגום, וכדברי אחת המורות: ״השמים היו כאילו בוכים עלי״.

עברתי על פניהן, עם בנות־צחוקי לקראת כל אחת מהן:

– שלום שרה! שלום בתיה! שלום אהובה! ואת צפורה הקטנה! ואת מרגלית הפעוטה.

בבטאי את השם הזה הצצתי יצרית אל עומת תלמידתי הגדולה, כשהיא מתחבאת מאחורי בעלת הראש האדמוני – היא מגינתי הטובה – ושום דבור מצדה, לא חרטה כל שהיא­…

– שלום יהודית! שלום נעמי! שלום רבקה! שלום!…

– שלום אדוני! שלום בן־בן־יהודה! – קראו רובן, בדמעות בעיניהן.

פתאום נשמעו בכיות עצורות ואחר־כך צעקות:

– הילדה רחל התעלפה!

– ואויה, גם לאה!

הגברת יפה הזעיקה את המורות לעזרתן ותקרא לאחיה, אשר במקרה היה אז ביפו, גם את ד״ר שטיין, ורוקח אחד אשר שכחתי את שמו, להעירן מהתעלפותן.

וברדתי מן המדרגות, ואעבור הרחובה לעומת הים לשפוך בגליו הסוערים את דמעותי גם אני, ראיתין כולן, עם הגברת יפה בראשן, מטופסות בגדר בית־הספר ובגזרותיו כשהן זורקות לי נשיקות־פורחות מכפות ידיהן, גם שלומות.

– להתראות! להתראות!

– להית! להית!

– יחזור־נא, יחזור.

ולמעלה מכולן, אותה מרגלית גם היא, בעיניה הערביות:

– סליחה! סליחה אדוני! להית…

מחזה שלא אשכחנו עד יום מותי.

 

פרק עשרים ותשעה: על שפת ים יפו    🔗

כשלונותי בעניני אהבה גרמו להתבודדותי החברתית. מפעם לפעם הייתי מבקר אמנם בבתים שונים ביפו, או במושבות יהודה, שבהן הייתי נפגש עם ריבות יפהפיות מבנות האכרים, אך גבורי הנערות וחביביהן הגדולים בימים ההם היו – אבשלום פיינברג מחדרה, ואלכסנדר אהרונסון מזכרון־יעקב. שניהם היו שייכים כבר אז לאגודת ״שבאב״ יהודים, או בשמם המעטיר – ״גדעונים״. מטרתם היתה כפולה: ״להפוך״ עולמות ועלמות. מורה צעיר מטבריה, ממן (בשמו הרמב״מי כמעט) היה מתחרה בהם אף הוא בהצלחה, כי ספרדי היה והעברית שלו נוצצת ומגונדרת. וכשנודע לשלשתם כי נכשלתי בבחינות, ירד חיני בעיני רוב הנערות. גם מאמרי המפוצץ נגד ״הבורחים״ מן הארץ למצרים, לצרפת, לגרמניה, לאמריקה ולאוסטרליה – שמספרם עלה עד אלפיים בחורים ויותר מאלף בחורות – הוסיף אף הוא למספר אויבי מבין הצעירות והצעירים, במושבות בפרט.

לא יפלא, איפוא, כי לכשהוזמנתי באחד הימים ההם לקרוא בבית־העם בראשון־לציון את פרי־עטי אשר זכה לפרס שלישי בהתחרות ״הצופה״, העתון היומי העברי בווארשה, שא. ל. לודוויפול היה עורכו, נמצאו באולם המואר לרווחה כמה צעירים אשר ״צפצפו עלי״ בפרהסיה ו״חרבנוני״ על יצירתי זאת, אך לא נרתעתי והמשכתי לקרוא, ורוב הקהל, בפרט הצעירות והנשים, יצאו להגנתי מתוך התרעה רבה.

את הנשף סיימתי בעזרתו של אבשלום פיינברג, ששערו ה״שמשוני״ וזקנו ה״שאולי״ (לפי התמונות שבציורים מפורסמים), היו משגעים את כל בנות ישובנו הרך, שר בקולו היפה את שיר ה״יהודאית״ שלי, מין תרגום חפשי של ה״מרסלייזה״ הצרפתית. ידידותי עם אבשלום נתחזקה מאוד.

אבשלום היה מבקרני ביפו מפעם לפעם. למחרת האסיפה בראשון־לציון טיילנו לאורך שפת־ימה של מושבה זאת, מעבר לחולות, כשהוא, אבשלום, לבוש עבאיה ועגאל דוגמת שיך ערבי צעיר, עם מאכלת לאבנטו רב־הצבעים, והבידואים דורשים לשלומו בהערצה אמיתית. חבשנו את חמורינו ורכבנו ישר, דרך עין־הקורא, ליפו הדרומית (היום ״בת־ים״ העברית).

תוך כדי שיחה על עתידות ארצנו, הזכרתי לו את חיבתו של אביו ״לוליק״ אלי, בשל אהבתי אני לים שגם הוא אהבו. גוללתי לפניו את חלומי על חיים ימיים הומים כבימי הדנים והזבולונים. תמה הייתי על האדישות הנוראה שבני עמנו, המתעוררים לתחיה יבשתית, מתיחסים לפי שעה לשני ימינו העיקריים, ים התיכון וים סוף, וכן לאגמים שבפנים הארץ, מאגם המלח עד לכנרת ולמי־מרום.

– מדוע – קראתי בהתפעלותי – אין לנו היום ״אבידן״ ימי, בית־ספר עליון לימאות חיה? כיצד הזנחנו את המרחב הנפלא הזה אשר לעינינו? מדוע לא נבנה לעצמנו, כשם שאנו בונים מושבות וערים, גם נמל גדול, אם לא כנמל הגדול של מרסליה הצרפתית או גנואה האיטלקית, הרי לפחות כפיראוס היוונית, כבורגאס הבולגרית וקונסטנצה הרומנית? הן בים אין לנו לקנות כל אמת־קרקע בכסף עובר־לסוחר. דיה סירה, דיו מפרש, דים משוטים ומלחים גם חובלים, ולנו הוא כלערבים, למצריים, לאלבנים, לפורטוגים…

– אף אני חולם כמוך – אמר אבשלום – אך היבשה קודמת לים, ולכן כל מאויי נתונים ליבשה. קודם־כל וראש לכל: קרקע, קרקע. לעמנו דרוש מוסד קרקעי לאומי גדול ורב תנופה, שירכוש לעם העברי את כל קרקעות ארצנו הבלתי־מיושבות – את כל טרשיו וסלעיו, ביצותיו וחולותיו, ועל הכל – את מדברותיו. אה, המדבר, המדבר! מה אוהב אני לטבול במרחבים השמשיים הללו! איש־המדבר אנוכי כשם שאתה איש־הים הנך.

בהתלהבותנו זו, תוך כדי שיחת רעים מפה לפה ומלב ללב, גמרנו אומר, שהוא, אבשלום, יקדיש את כל מרצו לגאולת היבשה, ובכללה המדבר, ואנוכי אקדיש את עטי ומרצי לגאולת הים.

– אתה תהיה ״שיך המדבר״ — התרעתי לקראתו.

– ואתה תהיה ״אמיר הים״ — החזיר לי בהתלהבותו.

אז יאסוף אבשלום, ידידי החדש, מלוא חפניו חול, ופיזרו לכל רוח:

– מי יתן וכחול הזה אשר אין מספר לגרגריו, כן ירבו בני עמנו אשר יבואו מן הגולה למולדת אבותיהם, לבנותה ולהפריחה.

ואני מלאתי את חפני טפות מן הים והתזתים לכל עבר, למערב ולדרום ואמרתי: – מי יתן ועל פני גלים אלה ישוטו לים התיכון ולים סוף אניות דן וזבולון, כבימי קדם.

כאלה היו חלומותיהם־בהקיץ של שני צעירים, בני דור שני לתחיה – בן ירושלים ובן חדרה, בשנת העשרים לחייהם.

עוד אנו מחלקים בינינו את היבשה והים, והנה הופיעו לקראתנו מצד הנמל של יפו – אהרון אהרונסון ומאיר דיזנגוף, אשר חזרו באותו יום מנסיעתם לחוץ־לארץ בספינה צרפתית.

– מה מעשיכם כאן? – שאלנו אהרונסון.

– חילקנו ביננו את היבשה ואת הים – ענינו בצחוק.

– ומיהו ״שר היבשה״? – שאל דיזנגוף בצחוק, בקולו האבהי.

– אנוכי – השיב בגאון אבשלום.

– ו״שר הים״?

– אנוכי – עניתי בנמיכות־קול קצת.

– לא, חביבי – מיחה דיזנגוף בקול רציני כמעט – כי אנוכי!

– מדוע?

– כי עוד לפני כמה שנים, בעוד שניכם תינוקות כמעט, תקעתי יתד בחולות טנטורה, אשר על שפת הים התיכון, ובניתי מזח קטן לפריקה…

ובעליצות־חיים, כדרכו, שלב זרועו בזרועו של ידידו הזכרוני, רחב־הכתפיים, והתרחקו מן הנמל אל מלון ״קמיניץ״ שביפו.

*

מאז לא חדלתי להטיף בכל הזדמנות לתחיה החדשה. לארבע התחיות שהטיפו להן כל מנהיגינו ומורינו באותו דור – תחית העם, תחית הארץ, תחית השפה ותחית הדת – הוספתי אני את התחיה הימית, שלדעתי אינה פחותה בערכה מן הקודמות.

הטפתי העקבית לימאותנו המחודשת נתקבלה – אם לא בהתנגדות מפורשת, הרי באדישות כמעט כללית, מלווה צחוק ולעג, ראוני ושמעוני כמין ״בעל חלומות״ שאין לו תקנה.

– קרקע אין לנו, – היו אומרים לי – וים אתה דורש? פרותינו ופירותינו בתחילתם הם עדיין, ולגלים אתה מתגעגע? אדמתנו ביד זרים רובה, ולספינות אתה משלחנו?

זכורני, כי יום אחד, בהיותי עם קבוצת מטיילים ומתרחצים ביפו הערבית, נחה עלי הרוח פתאום והתחלתי להטיף באזניהם דברים נלהבים במליצה ״ישעיאית״ כמעט, בשבחה של תחית הים, ותבלתי את דברי גם במשחקי־מלים מעניני הים, וכך אמרתי, כפי שנשתמר בזכרוני: ״הוי השאננים בציון והנרדמים ביפו הדנית. הן עצם השם ״ציון״ מובנו היה לפנים ״צי–יון״, ציו של יון, לאמור: של אבי יונה הנביא. ובני דן הלא ידועים היו באהבתם העזה לימם, גם לאניותיהם. האין אתם מתבישים לראות במו עיניכם כאן, כי אף גל מגלי ים זה בתכלתו המזהירה, אף טפה מטפותיו, אף שבלול משבלוליו – לא שלכם הוא? אילולא הדיגים הערבים, לדגה רעבתם ואין. אילולא אחיכם אלה בחסדם – כל דובא שני ימינו, מאפסי העולם לאפסיו אפס יהיו לכם. עורו־נא אחים, ו״התיממתם״ (מלשון ״ים״) גם אתם. חושו־נא בעוד מועד, והתאמתם את חייכם לא רק לעבודת האדמה אלא גם לעבודת הים, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, בלתי־אם על דובא המים בנהרותיו, אגמיו, ימיו ואוקינוסיו. נוח, איש צדיק, אביהם של שם, חם ויפת, הבין את זאת לראשונה בבנותו את ״תיבתו״ הענקית – זו הספינה הראשונה – להציל את שארית הפליטה מן המבול. בנו בתים אמנם, נטעו עצי פרי ואילני סרק, אך בצידם, – כנורבגים, כהולנדים, כאיטלקים, כסינים, כיאפּאנים, ככל הגויים – בנו סירות, מפרשיות, תרניות, אניות ודוגיות כאשר עשו אבותיכם מלפנים, דוברי־העברית כולם, צורים, צידונים, בבלים, דנים, זבולונים, כנענים ואדומים, הברית הימית הנפלאה ביותר לדורות העבר, אשר השליטה את שפת עבר בכל ימי המזרח הקרוב והמרכזי – עד לאופיר בימי שלמה.

ותהי קריאתי זאת לתחית הים לא ל״קול קורא במדבר״, כי הן מדברנו החל אף הוא לדבר, מרוחמה ועד עין־הקורא ומטנטורה ועד לרוכסי עכו, אלא לקול אובד במרחבי המים, למן נחל מצרים ועד ארם־נהרים.

אך לאט־לאט, צו לצו וקו לקו, חדרו בנות־קול הים העברי ללבבות המאובנים, ושקשוק הגלים לזוג ימינו גועגעו בקרבי ישובנו החדש.

במשמר־הירדן החלו אכרינו לפרוש מכמרות לדוג בהן את דגיו הטעימים, ובחדרה הקרובה לים הלכו בניהם בעקבות לוליק פיינברג והשיטו רפסודות לתענוגי שבתותיהם.

ודן גם זבולון ואשר – מאושרים!

אז התחלתי אני – כותב השורות – לחקור בענין הים מתוך ספרינו העתיקים, וראה זה פלא – בעצם ״תנכנו״ לראשונה ו״תלמודנו״ בשניה, מצאתי מרמוקים לבלי סוף הנוגעים בעניני ימינו. סימנתי כל מה שיש בו זכר לים. אין ספור למשלינו ולפתגמינו הימיים, למעשינו הכבירים על פניהם, למלחמותינו בכל רחביהם, ל״שודדינו״ גם הם בין סלעיהם, לדיגינו הנועזים בנקרותיהם, למלחינו הגבורים במסעיהם, לחובלינו הנהדרים בהעזותיהם, לעשרנו הלשוני בתיאוריהם.

ואם אבי, אליעזר בן־יהודה, חיבר מילון עברי כללי לכל תקופותינו בארבעת אלפי שנותינו כבדות העבר המסורתי – הרי נגשתי אנוכי, בנו־בכורו, לחיבור מילון ימי, המיוסד על מה שיש לנו כבר במונחים נפלאים למושגים כה שונים וכה מיוחדים במיניהם תדיר, שאף עמי־ים מובהקים מדורי־דורות לא היו מתבישים בהם.

לצערי הגדול, הוכרחתי להפסיק את המלאכה הזאת לשנים רבות, בגלל המאורעות האחרים אשר הטילוני לפתע־פתאום לתוך עולמי העתונאי.

אבל מילון ימי קטן זה עודנו שמור עמי בארכיוני לזכרון הימים ההם לפעולתי הימית – זה קרוב לארבעים שנה, ואתו יחד חומר רב ועשיר על דברי־ימי ישראל על הים, שגם הוא גנוז עדיין בכתובים.

למה אני רושם את הדברים האלה בפרקי זה? – למען ידעו הדורות הבאים אחרי, כאשר יהודה תהיה מדינה עצמאית ולה צי ימי גדול, ונמלים עברים גדולים לאורך חופי המדינה, ואניות עבריות עם דגל ציון ועם מלחים וספנים עברים יפליגו על פני שני ימים, ים תיכון וים סוף – כי היה היה לפנים, בדור רחוק, איש עברי מוזר ומלוגלג, אשר החל בתעמולת הים בעוד לא היה לנו לא נמל־שיט בחיפה, ולא נמל־סירות בתל־אביב, לא דיגים בעתלית, ולא בכנרת. לא אניה ולא סירת־מפרשים עבריות, לא רב־חובל ולא ספן עברי, לא הכרה ימית ולא רגש זבולוני, כל המוֹחיוּת הימית, לא היו בכלל בנמצא. ואם יזכרני מישהו לטובה בימים הרחוקים שלא אזכה להם, והיה זה שכרי בעולם הבא. אני האיש, אשר האמנתי מעודי, כי רק אדמה וים יחדיו, הם המבטיחים מולדת אמיתית.

וכאן עלי להזכיר עובדה קטנה: בימי התלהבותי הימית מצאתי ביפו רק אחד, יהודי שהמיר, לצערנו, את דתו, מטעמים לא ברורים לי עד היום, אם כי חשב את עצמו ליהודי לאומי ואוהב עמו. שלמה פיינגולד היה שם האיש. והוא אשר נענה להטפתי הימית להקים על שפת ים יפו תחנה ימית ראשונה, היא ״בלה־ויסטה״ (יפה־חוף בעברית) בקו ישר מנוה־צדק היפואית, בין כתלי הבית המשקיפים לתכלת ים־תיכוננו, הייתי מבלה את רוב ימי פגרתי מתוך תוחלת לתחיה ימית רחבה וכל־מקיפה…

 

פרק שלשים: צעדי הראשונים כעורך עתון    🔗

בירושלים עיר־הקודש אירע מאורע חברתי רב־הערך מנקודת מבט התחיה הלשונית. יעקב, בנו־בכורו של השולחני העברי העשיר וולירו, נכנע סוף־סוף (כאשר רמז לי לפני כך הרב הצעיר ירוחם אלישר) לדרישת אביו והודיע לכסניה סטפנוף הרוסיה, כי אין הוא יכול לשאתה לאשת בגלל היותה נוצריה. ותהוֹם ירושלים על הדבר הזה, לאחר שכסניה היפה איימה כי תשלח יד בנפשה. לעומת זאת הסכים וולירו לנשואי בנו עם מנוחה האשכנזיה מפתח־תקוה – דבר נדיר מאד עדיין בארצנו, כי רק בבית אליהו ספיר, בבית יוסף מיוחס וּבבית יחזקאל יהודה היו ״נשואי תערובת״ של ספרדים ואשכנזים. נוסף לכך – לא ״די נכבדה״ היתה בעיני השולחני, כי ״רק״ תופרת היתה ושכירותה לא היתה רבה ביותר. בבית וולירו נעשו הכנות גדולות מאד לחתונה, וה״מיליונאי״ היהודי – כפי שכינוהו – העניק לכלתו הצעירה תכשיטים, שמלות רקמה, שטיחי פרס ובוכארה ורדידי מארוקו.

לא הייתי מרבה דברים מסביב לחתונת וולירו הספרדי עם ארוסתו האשכנזית, אילולא חגגה אבי בעתונו כתחילת הנצחון האמיתי לשפתנו המחויה מצדה המעשי כשפה בין־עדתית. יעקב וולירו לא ידע מלה גרמנית ואף לא אידיש, ומנוחה לא ידעה מלה צרפתית, כי היא היתה מיוצאי פולין והוא היה משרידי איטליה, וטבעי היה הדבר, איפוא, כי שניהם הוכרחו להשתמש בשפה העברית תחילה כשפת ״תנאיהם״ ונשואיהם כאחד, ותתואר שמחת מחיה־לשוננו כשיעקב וולירו השולחני – מתנגדו הנמרץ של בן־יהודה בהפצת העברית החדישה – מצא לטוב גם לנחוץ להזמינו להיות אחד משושביני הזוג המאושר.

בן־יהודה כשושבין ראשון – זכור אזכור את המחזה המוזר – ואליהו ספיר היפואי, נכדו של בעל ״אבן ספיר״, הנסען הארצי־ישראלי הראשון בתימן, בהודו ובסין – השושבין השני…

אז פרסם אבי בעתונו את מאמרו המפורסם בשם ״הנצחון״, ובו הכריז לכל קצווי ארצנו, גם לגולה הרחבה, את העובדה הנפלאה ש״יעקב״ לבית וולירו זה זכה להיות אחד מאבות העברית המחויה בארץ מולדתה, לאחר מרחק ארבעת אלפים שנה כמעט.

והמאמר נסתיים במלים אלו:

״סוף־סוף מספרנו היום בכל הארץ כולה – שבע־עשרה משפחות עבריות, עם משפחת וולירו כגולת הכותרת לתחיתנו השלישית״.

היאמינו קוראי וקוראותי, כי תרועת ״נצחון״ זה הריעו רק לפני שלושים וארבע שנים, בערך, מיום החלי לכתוב את זכרונותי?

שבע־עשרה משפחות עבריות בשנת תרס״ט!

ואני הצעתי אז, באותו עתון, לקרוא לכנסית השפה העברית באותה ירושלים, שתגלה לנו לאחר שנה לכל היותר, כי בעזרת נשואים נוספים יעלה הדבר בידינו לפקוד בסוף השנה ההיא מאה משפחות לכל הפחות – מחנה מצער אמנם ביחס לכל העמים המדברים בלשונותיהם, אך מחנה נאה בכל־זאת לאורץ־ישראל הבן־יהודאית.

ראשית האומה העברית בהתחדשותה הפלאית.

*

בינתים הורע מצבו של אבי מבחינה חמרית. כי לרגל המשבר הכלכלי בארץ אז, בא גם דפוסו עד משבר ועתונו עמד להסגר. מובן הדבר מאליו, כי דבר זה גרם לו לאבי להודיעני כי לא היה כל מקום עוד למשרת כתב מיוחד ביפו, ואני הוכרחתי לעקור את מושבי מ״יפו הסואנה״ ל״ירושלים המתה״, כפי שכונו שתי ערים־אחיות אלו בפיות בני הישוב החדש בהתפעלותם לראשונה ו״בבוזם״ לאחרונה.

וראה זה פלא, עקירה זאת לעיר מולדתי מחדש, היא־היא אשר גרמה ל״מהפכה עתונית ראשונה״ בעיר קדשנו. כי פתאום קם פודה ומציל מבין הקהל הרחב בדוגמת éditeur בצרפתית ו־publisher באנגלית. ומה שעשו בן־אביגדור וא. א. פרידמן בווארשה בהצלחה כה מרובה, עשה בירושלים הצעיר שלמה ישראל שריזלי, בן להורים עשירים, על־פי יזמתי הפרטית.

באשר אמנם עמיתים היינו שנינו בבית־ספר של נסים בכר, אם כי גדול בשנים היה שריזלי ממני בהרבה, ובימי בחרותנו היה הוא נצמד תמיד אלי בחלומותי הנועזים. רק צרה אחת היתה צרתו, והיא כי ידו היתה קמוצה למאד ויאהב את הכסף על־פני כל. במחלקה היה הוא מוכר פנקסים לתלמידים ב״חצי מחיר״, כי הוא היה מוחק בסבלנות מרובה את כל הדפים הכתובים באברון (עפרון), ומלאכתו נעשתה באמנות כל־כך מרובה, שהמורים לא הרגישו בה.

ועוד: הוא היה מלמד לכתוב בדיו בצד ההפוך לעמודי הפנקסים הרגילים, ואת המחברות ההן היה מוכר ב״קבק״ (פרוטה) כל אחת. אף את עצם הדיו היה יוצר בעצמו מגרגרי־ברושים, ואת צפרני העטים היה מביא ישר מפאריס במחירים כה נמוכים, שממכרם בבית־ספרנו העדיף את ממכר העטים אשר לבתי־המסחר הירושלמיים המפורסמים. כה צבר כסף, נוסף לממון אשר קוה לרשת מאביו. ובחוזרי ירושלימה מיפו פנה אלי מיד בהצעה מעשית – לקנות את דפוסו של אבי ב״חצי־חינם״, כמובן.

זו היתה הצלה פורתא. במאתים נאפוליונים, לסלקם בשנתים ימים, העבירו לו אבי ו״אמא״ את דפוסם המשותף, גם את הזכות להוצאת ה״השקפה״. ושכרי אני היה: להיות עורכו הקבוע בימי העדרו של אבי מירושלים. ובהיות ש״אמא״, בקבלה את ארבעים הנאפוליונים כדמי־קדימה, החליטה להשתמש בהם לנסיעה מרחקית, נשארתי אנוכי יורשם הזמני כעורך־למעשה. ולעולם לא אשכח את עצמי יושב בפעם הראשונה בחיי בכסא־עורכים, עם אלמאליח עוזר על־ידי כסגני, ושריזלי משגיח עלי לבלתי אבזבז ניירות מיותרים בכותבי את ״מאמרי הראשיים״.

טיפוס מוזר היה שריזלי זה שהיה קשיש ממני בעשר שנים, עם היותו חברי רק למחלקתי בבית־הספר לחכי״ח. סמוק הפנים, עם לחיים בולטות כספוגים ועדשים פזורים עליהם זעיר־פה זעיר־שם. הקוים העיקריים לטיפוסו היו שערותיו הכושיות, שפתיו המלאות ועיניו הערומות.

*

אפס, כי עורכוּתי זו הראשונה לא התחילה במזל־טוב ביותר, כי בבקרי בחנות המשקאות לראשון־לציון, ליד שער יפו, אינה לי המקרה לשוחח עם מנהלה, שמואל רפאלי, מטובי ידידי הגדולים, איש נהדר, אשר היה עסוק יותר באוסף מטבעות יהודיות עתיקות – וביחוד חשמונאיות והורדוסיות – מאשר בבקבוקי יינותיו ותחריפיו. תוך־כדי־דיבור אתי החליץ את אחד הבקבוקים ליין מוסקט עתיק כבר (בן חמש־עשרה שנה לפחות), ויגישהו לאחד הדומיניקנים, אשר אהב את יינותיו למאוד ויהי ללוקחם הקבוע ביותר – הוא הצרפתי, שיינות צרפת היו לו לתפארה.

הכומר, קרייר שמו, גמע הימנו גמיעה גסה, וירתע אחורנית מתוך חרון רב, כי זבוב מת נכנס לגרונו הצמא.

רפאלי המסכן לא תפס את אשר קרה ויתרעם על הכומר ללא־כל־צדק, ובהעירי אותו על משגהו זה – תקפני ארוכות. בינתים נכנסו לחנות כמה מן העוברים והשבים – יהודים, נוצרים ומושלמים – והענין התלקח ער כדי שערוריה.

אז אמהר לדפוס עתוני שליד ביתי, שבו היה ראש סדרי־האותיות בן־ציון טרגן – אחד הטיפוסים הנפלאים ביותר בירושלים – ובעמידה, נרגש ומלא־חימה, הכתבתי לו, לשם סדור מידי במקום, מאמר סוער על כל הענין, שבו תקפתי את הנהלת יקבי ראשון־לציון על מעשה הבקבוק וזבובו, ואסיימנו בדברים מחורזים אלה:

״כיצד יקנו את יין ראשון־לציון,

אם הוא אחרון לנקיון?״

בן־ציון טרגן היה כה נרעש מן המלים האלו, שסדרונו נשמט מבין ידיו והאותיות נתפזרו לתוך התיבות כולן, ובקולו הענוג התחנן לפני שלא אכניסן במאמרי. אך אנוכי, כדרכי מאז ״התעתנתי״, לא ידעתי רתיעה ואפקוד עליו לסדרן מחדש.

וכך הופיע הגליון ההוא, עם מאמרי זה, בשוק, ממטולה ועד באר־טוביה, שבו היתה ה״השקפה״ נפוצה. באותו ערב־שבת הושם מצור ממש על ביתי. רפאלי לא ידע, כי אבי ו״אמא״ נסעו, ויבוא הוא ואתו רבים מחבריו הסוחרים להתאונן על ההתקפה הנוראה הלזו. בראותו אותי יושב על יד מכתבתי, המטיר עלי את דברי תוכחתו. ואני לא טמנתי ידי בצלחת והשיבותי לו כהלכה. הדברים התלקחו עוד יותר, כשפתאום הופיע דוד יהודה־לב־איש (יודילביץ׳) אשר דהר ובא במיוחד מראשון־לציון, מרכז ״כרמל־מזרחי״, ואתו זאב גלוסקין, מנהלו התקיף. עיני יהודה־לב־איש היו אדומות, ולחייו חוורות מצער ומאכזבה:

– לי, בן־ציון, עשית את זאת? לי, ולראשון־לציון אחותך?

הפעם נמוגותי. לא יכולתי לסלוח לעצמי על חטאי זה כלפי הטוב לידידי מימי ילדותי ובקשתי את סליחתו.

– פקוד עלי את אשר תרצה ״דוֹד״ – קראתי לו – ואעשהו לך.

ונשב יחדיו רגעים־מה לפני ״קבלת השבת״, כשזקנתי אֵם־אבי, עמדה מוכנה כבר להדליק את נרותיה, וננסח את התשובה, כרצונו.

והתשובה הופיעה בגליון שלאחריו, באותו מקום ממש בו נדפס מאמר־התקפתי. תבוסה אישית מאין כמוה.

*

הדואר הראשון, אשר הגיעני לאחר כשלשה שבועות, הכיל מכתב קצר מאבי וארוך מ״אמא״, כי אבי היה נמנע מלכתוב לבני משפחתו, זולת לרעיתו, בזמן שלא היתה מלוה אותו. מתוך מכתבים אלה בצבצה הדאגה הרבה, פן לא אוכל לכבוש את סערתי היצרית ואעורר כנגדי את דעת־הקהל בארצנו וגם בגולה. חשש גדול היה לאבי, פן מאמר זה או אחר שלי יעורר סופרים כקלויזנר, כצ׳רניחובסקי, כסלושץ, ילין או מ״זקני הישוב״, להמנע מהשתתף ב״השקפה״. מאמרי נגד ראשון־לציון ודאי לא גרם להם שמחה יתירה, אם הספיק להגיע אליהם בטרם ערכו אלי את מכתביהם אלה.

עם זה היו שניהם מלאים הכרת־תודה על אשר אפשרתי להם כמה חדשי מנוחה, שלא ידעו כמותם מאז נשואיהם. רומא עשתה עליהם רושם עצום, ואבי בקר בספריה הגדולה, אשר בה מצא חומר עשיר מתוך הספרות העברית העתיקה. ימים מספר לאחר הגיעם לבירה הנפלאה וביקורם ב״פורום רומנום״ עם קשת טיטוס – השריד המעיד על גדולת האומה היהודית בגבורתה – נתקבלו שניהם, יחד עם עוד כמה מאות אזרחי חוץ, על־ידי האפיפיור ליאו הי״ג. תיאורה של אמא מבקור זה היה כה חי ומלא־ענין, שמסרתיו לדפוס ככתבה מיוחדה תחת הכותרת המרעישה ״ראיון עם האפיפיור״ – דוגמת הכותרות הצרפתיות. כשבא אלי בן־ציון טרגן להודיע לי, בפנים עגומות כל־כך, כי אחד המסדרים האשכנזים, מתוך אדיקותו המופרזה, פיזר את רוב עלי כתב־היד לכל רוח ובשום אופן לא יכלתי לחבר את שאריתם לגוף מלא.

צערי על בזבוז ראיון זה (ה״ראיון״ – חידושו של אבי למושג אינטרוויו, ואני הוא שיצרתי משם־עצם זה את הפעל ״ראיין״) – היה עמוק מכמה טעמים, וביחוד מפני שכאן הייתי אני, ״כתב״ העתון מימי יפו, עורך את ״עורכתי״ – דבר נדיר מאד בדברי־ימי העתונות העולמית בכלל והעברית בפרט. בקשר עם כך הודיעתני ״אמא״, שהיא קנתה לי, כמתנה על עזרתי להם, את ״שער טיטוס״ עשוי שיש אמיתי כמכבש לשולחן־כתיבתי, וכן הבטיחה לקנות את פסל וונוס, משיש גם הוא, כמתנה לארוסתי.

*

בינתים הסערתי את הארץ בהפתעות מהפתעות שונות כמעט שבוע־שבוע.

ציורי ״אפיקורס״¹³ הדהים את ״רחוב היהודים״, ובסורי באחד הימים לבית־הדואר האוסטרי, התנפלו עלי פרחחים עטורי־פיאות וימטירו על ראשי מהלומות נאמנות. ציורי ״הערביה״¹⁴ בו תארתי פלאחית מכפר ליפתה (היא נפתוח) הרצה ברגליה היחפות על פני שטח השלג הלבן והקר ומעוררת בי רצון לנשקה – העלה עלי את חרון הערבים. מלחמתי נגד סגירת חצר־הרוסים בפנינו גרמה למריבה ראשונה ביני ובין סולומיאק, אשר מונה אז כמנהל הדואר הרוסי בירושלים. קונסול צרפת התרעם עלי גלויות על תעמולתי המוגברת ״נגד השפה הצרפתית״ בבתי־הספר לחכי״ח בירושלים, בחיפה וביפו. ואחרון־אחרון נורא: קצפם של אפרים כהן, מנהל בית־ספר ״העזרה״ הגרמנית, ודוד ילין, ראש מוריו, על אשר הרגזתי באחד ממאמרי את קונסול גרמניה, ה׳ שמיט, מידידי אבי, בשל התנגדותי לשפה הגרמנית המופרזת במוסדם־הם.

בקצור: ירחים אחדים להעדר אבי ואמא מירושלים, הספיקו להפכני ל־״eenfant terribl״ של ארצנו הקטנה לכל אוכלוסיה – יהודים, נוצרים ומושלמים. מדי עברי ברחובות, היו מראים עלי באצבע, ואחיו של המופתי (אמין חוסייני) קראני אליו יום אחד ויטיף מוסר השכל באזני הדהוּמות:

– היה כמותי, עמיתי היקר (כי הוא היה אחד מתלמידי חכי״ח בזמן אחר אתי), ואל־נא תעשה אויבים לך על ימין ועל שמאל. ארץ זו אינה שייכת ליהודים בלבד ועצתי לך להזהר מאוד בדבריך על שאר תושביה, שהם הרבים… אם רוצה אתה לנשק ערביה בימי השלג, עשה זאת במסתרים, ואל תכריז על כך…

כי הרבה אמת היתה בדבריו – אני מודה. מספר העברים בארצנו בימים ההם לא הגיע לחמשים אלף, והנוצרים מנו שבעים אלף, והמושלמים יותר מארבע מאות אלף.

והשורה נתקלקלה לגמרי, לאחר שפתאום השתמשתי במאורע קטן בערך לתקוף את חובבי מימי ילדותי, את רבי ישראל דב פרומקין, עורך ״החבצלת״. הסופר והעסקן הזה היה אמנם יריבו של אבי, אבל כיחיאל מיכל פינס, כיהושע פרס, כיואל משה סלומון, כהרב שמואל סלנט – היה גם הוא מחובבי תמיד, ולא פעם היה מבקש מאתי להפגש עם בכורו, גד, אשר כבר אז נבאו עליו כי גדול יהיה בישראל, במקצוע הספרות הערבית בפרט. מה דחפני, איפוא, להתקיף פתאום את עתונו? מדוע האשמתיו באיבה לתחית עבריתנו? אי היתה הנחיצות להרגיז לחינם את שלוותו העתונית? האם בגלל אהדתו להשכלה הגרמנית? האם בגלל אדיקותו היתירה? האם מפני שעתונו היה נפוץ אז יותר מעתוננו אנו בחוגי הישוב הישן? דומני, כי זאת היתה הסיבה העיקרית לכך, וכי היא־היא שהניעתני לכנותו בשם ״חבצלתן״ ואת שיטתו בשם ״חבצלתנות״. אכן, את עצם הכינוי הזה לא פרסמתי בעתוני מתוך חשש פן דבר זה יגרום צער לאבי, אם־כי היחסים בינו לבין פרומקין היו רעים בין־כך ובין־כך, אך חברי ועמיתי בירושלים ובמושבות ידעוהו למדי.

ולסוף – הגדול לנצחונותי העתוניים בכל־זאת: כשהגיעו אבי ו״אמא״ לפאריס, הודיעוני על דבר מות הסופר הצרפתי המהולל אמיל זולה, שנסתמם מגז במנוֹמוֹ (חדר־מיטתו), יחד עם רעיתו וכלבו, רק רעיתו בלבד נצלה ממות. וכאילו קבלתי מברק פרטי על מאורע עגום זה, ישבתי במשרדי ואערוך מאמר על מותו של זולה, בטרם נתקבלו עתוני פאריס בדאר הצרפתי. במלים מדודות ומלאות יגון תיארתי את כל המחזה, ואני לא ראיתיו, ואת רגשות צרפת והעולם כולו, ואני לא ידעתים.

ויהי זה שכרי על כל עמלי – עד לחזרת אבי ואמא מנסיעתם רבת־ההרפתקאות־וההצלחות בשדה המילון העברי.

 

פרק שלשים ואחד: בימי פולמוס ההרצליניים והאחד־העמיים    🔗

משחזרו אבי ואמא לעתונם, כדי להציל ככל האפשר את אשר קלקלתי בו בימי העדרם, היה העולם הציוני סוער מסביב למלחמת ההרצליניים והאחד־העמיים.

אוסישקין, ראש ועד ״חובבי ציון״ באודיסה, אשר עשה בארצנו בשנות העדרי ממנה, חזר כבר מזכרון־יעקב, מקום בו כינס את כנסיתו העברית הראשונה. אחד־העם תקף בימים ההם את ציוניותו המדינית של הרצל, וטען לציונות רוחנית, או כפי שאחרים כנוה בשם ״ציוניות יוחנן בן־זכאי״. הרצל קרא לעזרתו את מכס נורדאו במלחמתו לציוניות המדינית. אבי הצטרף לתומכי הרצל, ועתונו היה לנושא־דגלו הנאמן, ואוסישקין הצטרף לאחד־העם. יהודי רוסיה היו ברובם ״אחד־העמיים״ – כאשר כתב אז קלויזנר ב״השלוח״ – ואבי הבטיח, כי בני ארץ־ישראל יהיו ״הרצלאיים״.

זוכר אני שדוד יודילביץ׳ מראשון־לציון, הזמין לביתו כעשרים מחשובי הכפר, וימסור לי את קריאת המאמר ״החטא ועונשו״ של אחד־העם¹⁵. היה זה אחר־הצהרים של יום־־סתיו קיצי. בעל הבית השתטח על ספתו, ומוזמניו התישבו בכסאות־קש ״פריזאיים״. בעלת הבית, ה״דודה״ צפורה, מבנות המושבה, הגישה מגדנות. ובתוך חום מחניק וזמזום זבובים מטרידים, קראתי את המאמר ״החטא ועונשו״ שבו תקף אחד־העם את מכס נורדאו. בסיימי, החלו מאזיני לבקר את קריאתי המהירה ביותר.

– אין אתה יודע עברית כהלכה – העיר פוחצ׳בסקי, מטובי אכרי ראשון.

– אתה מלעיג לו, לאחד־העם, בקריאתך – שסעני אחריו אוסטשינסקי

– ואת זאת לא אסלח לך.

– אולי תפסיק את מקראך, – התערב בשיחה שליט בכבודו ובעצמו, ממעריצי נורדוי.

הנאספים שכחו, כי אני את קריאתי עשיתי באמונה, על אף התנגדותי האישית לאחד־העם ולתורתו, ויחשבו את עצמם נמצאים באחת מאספות הועד המקומי עם ויכוחיהן הסוערים.

– ״שׁה״ (הס)! – נזעק פריימן, בזקנו הארוך ובכיפתו הרומנית לראשו.

– ״שה״ לך! – התריס לובמן לעומתו.

ומכאן ואילך עברה השיחה לז׳רגון בעיקרה, כשכל אחד מהנאספים – מחוץ ליודילביץ׳ – מראה את כוחו בניבו הז׳רגוני המיוחד מארץ־מוצאו, עד שהגברת פוחצ׳בסקי, שהחלה בימים ההם לכתוב ציורים ומאמרים בשפתנו, נוזפת באורחים:

– חרפה! בושה! הבברדיצ׳ב אתם יושבים, או בפינסק ומינסק?

ואני מקפל את חוברת ״השלוח״ שמתוכה קראתי את המאמר, ומעיר:

– הנה ה״חטא״ וזה עונשו, הוי אתם השאננים בראשון־לציון! — —

*

ימים אחדים אחר־כך נסעתי עם ימימה אחותי לנס־ציונה ולרחובות הרחוקות ב״מהרת״, שהיתה מביאה יום־יום את האכרים והאכרות עד לגדרה ולעקרון. בנס־ציונה היה המצב הכלכלי חמור מאד, ורוב הצעירים התהגרו ממנה לאוסטרליה. מנוחין ורעיתו מתאוננים על הברון ופקידיו, ומכינים אף הם את עצמם להגר אמריקתה, עם שני ילדיהם שנולדו להם לפני זמן קצר. וקומורוב עומד על דעתו, כי עוד יבואו לה למושבה ימים טובים בעקב פרדסיה המרובים.

בו בערב בקרנו בבית איזנברג ברחובות, ונפגשנו שם עם צעירי המושבה ועם המורה האהוב כל־כך, וילקומיץ השחרחר. מבין הצעירים בלטו ביותר חיים בלומברג – או בשמו החדש אשר נתתי לו ״הררי״ – ואהרון חרמוני חברו, שניהם מגומרי בית־הספר במקוה־ישראל. שם פגשנו את יהודה גורודיסקי, שלא גמר עדיין, את יוסף גולדין, המזהיר בתלמידי בית־הספר המקומי, ואת יהודה טלר, בנו של זקן המורים העברים בארצנו בימים ההם, ואת העלמות הנחמדות בלהה ושרה (היפה מכל בחורות המושבה), עם סמילנסקי, הפועל הצעיר המחזר אחריה. ועל כולם – יהודית, בת אהרן איזנברג, אהובתו של הררי בפרהסיא, ולסוף – הדסה גם היא, אשר נסתה להשכיחני את אשר עוללה לי בימי היפואיים הראשונים.

השיחה באותו ערב נסבה על בקורו של הרצל ברחובות לפני כמה שנים, כשרוב הצעירים היו בין הרוכבים על סוסיהם לקראתו, והשפעתו העצומה עליהם. הררי הפתיע כבר אז את כולם בעבריתו המדויקת ובהקראותיו והלצותיו הנהדרות, כי כבר אז חלם על דבר תיאטרון עברי בארצנו ויבשר לנו, כי אומר הוא לנסוע בקרוב ברלינה להתמחות בה כשחקן וכ״מתקין״ (רז׳יסר בלע״ז).

חרמוני דבר על לב אחותי ימימה לנסוע לברלין להשתלם באחת ה״מוריות״ (הסמינרים) הגרמניות, ושאלני אם אין ברצוני להצטרף אליהם, בכדי להוות בבירה הגרמנית גרעין ארץ־ישראלי איתן.

– בוגדים! – התריע פתאום קול אדיר באזנינו.

הרימונו את עינינו אל הפנה, בחדר הגדול בבית איזנברג, שמשם בא הקול ההוא.

יהודה גורודיסקי היה זה, שהוחזק כגבור המושבה בשריריו האיתנים ובאהבתו הידועה לכל ה״ספורטים״.

עוד אני מביט בו, והוא פונה אלי ביתר שאת:

– ובוגד הבוגדים אתה, כי אתה אומר לעזוב את הארץ עם שאריתם – אתה, אשר תקפתם במאמר המפוצץ לפני כמה ירחים…

אילו עקצני עקרב, במושבה זו המפורסמת בעקרביה, לא הייתי נפגע יותר מאשר מדבריו אלה. לא עצרתי ברוחי, בגשתי אליו וסטרתיו לחי.

מה שאירע לאחר זה – קשה לתאר. כל האולם, לזועתן של העלמות הנוכחות, הפך לשדה־קטל, ונצא אל הגן המואר בירח כסוף. שם כבזירה עתיקה, התנפל עלי המוסטר ונתאבק יחדיו רגעים רבים, כשרוב הבחורים מתכפכפים וקוראים לרחובותי הזועף:

– הפילהו! מגרהו! הביסהו!

אך לאושרי, היו בי די כוחות בערב ההוא להפילו, למגרו, להביסו – אותו את פאר המושבה­…

– הא לך על הכנוי ״בוגד הבוגדים״ – קראתי לו, כשעיני מביטות אליו מגבוה, כאגרופן אמריקני במוכהו הנבוך.

 

פרק שלשים ושנים: נסיון ללמוד שלא הצליח    🔗

האמת נתנה להאמר, כי בסתר לבי פנימה לחש לי מצפוני, כי אחרי ככלות הכל היה הצדק עם ממוגרי ולא עמדי. על־אף מאמרי הנזכר שפרסמתי בעתון אבי, לא ידעתי לעמוד על החלטתי להשאר בארצי ויהי־מה. ויחסה של הדסה, באדישותה הקרה כלפי ברחובות באותו לילה, סתמה את הגולל על שריד תקותי.

עם־כל־זה נסיתי נסיון אחרון ל״התמסמר״ באותו המוסד, אשר היה יקר בעיני מכל ואשר בו אמרתי, עוד לפני נסעי פאריסה, להשלים את לימודי כאכר צעיר לאחר הכפרים בגליל. ואכתוב לקלווריסקי, מנהל פיק״א, כי היות ומכל ענין המנהלות בבתי ספרו לא יצא כלום – מאושר הייתי אילו יכול היה לעשות לטובתי אחת משתים: להעבירני לאחת מושבותיו – מיסוד פיק״א – כאיש־אדמה, או לתת לי את האפשרות לקבוע את מושבי בעתלית כדייג וכאיש־הים, בהדגשה מיוחדת על בקשה אחרונה זאת.

קלווריסקי חשבני לרועה־רוח, שכן לא היו לי כל ידיעות קרקעיות, והדייגות העברית לא היתה אז אף בדמיון:

– צא למקוה־ישראל – ענני – ועשה בה ארבע שנים. או אז אקבלך כאכר וכמורה כאחת במלחמיה, היא מנחמיה של היום, המביטה מרחוק אל פני ים כנרת, וחלמת שם גם על עתידותינו הימיים.

אז ארד יפו וממנה למקוה־ישראל, שבה נתקבלתי על־ידי המנהל נייגו, אשר בגובה קומתו נראה היה בעיני כשאול בן־קיש, ובטיילי אתו בשדרת התמרים הנפלאה אשר במבוא המכון, עם מראה קסמים על־פני השפלה בירקרקה האל־סופי ממש, הוכיחני בצרפתיתו המדוקדקת על חלומותי אלה:

– לא לך, בן אביך, ללכלך את ידיך הענוגות בזבל המקום הזה. אביך הועידך לעתידות אחרים, ואם־כי אין אני מדבר עברית אלא מעט־מזעיר, הריני רואה בדמיוני את אשר תהיה לארצך אם תלך בעקבותיו. בוא־נא אתי אל קברו של נטר, ממערב לבית־ספר חקלאי זה, אשר הוא היה הוגהו גם מיסדו, והשבעתיך שם לבל תתן את גופך למלאכה אשר לא תוכל להצליח בה.

ובהגיענו ליד הקבר, בכתובותיו העבריות והצרפתיות – ואני עומד לרגליו בהערצת אין־גבול על העזת איש נפלא זה, אשר בא ארצה עוד בטרם כתב אבי את המאמר הציוני הראשון¹⁶ בפאריס הבירה – סיים נייגו את הטפתו לי בדברים הללו:

– עוד יבוא יום ותכיר לי טובה רבה על עצתי זאת אליך. עם כל אהבתי לפינה זאת בארץ האבות, אין אני מאמין כי היה תהיה גם ארץ הבנים. השולטנים אשר רדו בה ארבע מאות שנים ויותר, יוסיפו לרדות בה לעולמים, וכל מאמצינו בה לחינם. למה לך להפסיד את הטובות לשנותיך בהזיות, שאפילו הרצל, אשר בקרנו כאן לפני כמה שנים ויפגש בזה – ובדברו כך הורה על דרך המלך העולה מיפו לירושלים – עם וילהלם קיסר גרמניה, אינו מסוגל לממשן.

מחיתי נגד דבריו אלה, ואז שינה נייגו קצת את לשונו:

– ואם נניח, כאמונת אביך ואמונתך גם אתה, כי עוד תשוב ארצנו להיות לנו למדינה, או אז בודאי ובודאי שלא כאן מקומך.

ברגע ההוא עבר על־פנינו בחור מתלמידי המכון לבוש בבגדי אכר צרפתי ודוד גדוש זבל בידו.

– גש הנה – קרא אליו נייגו.

הבחור שעיניו טרוטות היו ממחלת גרענת מרופאה, וראשו מגולח, נענה לפקודה.

אז יפנה אלי המנהל רתת לאמור:

– טבול אצבעך בזבל הזה והחזירנה לפיך!

חשבתיו למשטה בי ואסרב, כמובן.

– ואני אטבול ברצון – העיר ויעש כהערתו, לדהימתי העצומה – וראיה היא זאת לך, כי המסרב זאת לא יהי אכר לעולמים.

*

בלילה הוזמנתי לאולם החניכים שבו הוכנה מיטה צרה בשבילי, ובשעת הסעודה הדלה ספרתי להם את אשר עשה נייגו ליד קבר נטר.

– זהו מעשהו מאז ומתמיד, וכבר התרגלנו לכך – העיר משגיחם בצחוק אדיר מביע בוז.

אינני יודע מדוע, אך דבר־מה המרידני נגד צחוקו זה של משסעי, אשר היה סרוק ומצוחצח, וריח ניחוח פאריסי נדף מן הממחטה שבצבצה מכיסו, ואקום פתאום לשאת לו ולכל החניכים כולם את המנאם דלקמן:

– אל־נא, ידידים, תצחקו לו. גם אנוכי נטיתי לכך ברגע הראשון לשיחתי אתו ליד קבר נטר, אך בראותי הערב את משגיחכם זה, בריקוחיו ובקינטוריו – לנייגו אנוכי בכל לבי ונפשי. אכן, אין הוא ציוני עדיין, והעברית היא לו רק שפת־אגב, אפס כי עוד יתכן ל״ציינו״ גם ל״עבררו״ והיה הוא אז לטוב שבמנהלי ״מאכרה״ אשר כזאת. רק איש כמותו, במרצו ובנכונותו לקרבנות ממין זה, ראוי הוא למשרתו.

אין לתאר את אשר התחולל באולם באמצע דברי אלה. המשגיח זרק ספל־תה אל ראשי, ורוב החניכים הצטרפו אליו בקריאותיהם הגסות:

– למות נייגו! למות נייגו!

– הוא מאכילנו לחם קלוקל!

– הוא משכיבנו על מיטות־חציר!

– הוא מלבישנו בגדי אכרים צרפתים!

– הוא מכריחנו לטעום זבל!

– למות נייגו! ילך לו מכאן לבלי שוב!

רוב הקללות הללו נאמרו בצרפתית, אך גם קללות עבריות לא חסרו, ובהן זו של חברי הצעיר חרמוני, אשר נכנס לאולם בשעה מאוחרת בלילה, כי כל יומו עשה ביפו, וגם הוא היה ממתנגדיו העזים של המנהל, אשר התכנס לבינותינו חוור כמוות, והוא לבוש כפתן־תנומה ותופלים ערביות.

– מי עורר את המרד הזה? – שאג בגרונו העבה והצרוד־כמעט־תמיד.

– הירושלמי הלזה! – נזעק המשגיח בהצביעו עלי.

– כן, הירושלמי הלזה! – הדהדו אחריו האחרים.

אני שתקתי, ונייגו פנה אלי לאמור:

– עכשיו יודעני, כי בן סורר ומורה הנך לחכי״ח בכלל ולאביך, ידידי בפרט. מי בקשך לבקרנו כאן? הלא די הריעות לעשות למוריונך בפריז ולבית־הספר של הגברת יפה ביפו? לא רציתי להאמין בכך, כשסופר לי הדבר ב״סוד״. צא לך מבית־ספרי ומיד!

נסיתי לבאר, אך לשוא.

נייגו האמין למחרפיו ולא למגינו.

ולמחרתו, החלטתי יחד עם חרמוני לנסות את המעשה הגדול, אשר המריצני לעשותו ואתנגד לו עד אז ימים על לילות, לנסוע הפעם ברלינה. כן, ברלינה!

 

פרק שלשים ושלשה: ברלינה – בספינה של ״יורדים״    🔗

אם נסיעתי בפעם הראשונה אל צרפת היתה בעיני כעין פתיחה רחבה לעולם החדש, לאירופה – ומכאן השפעתה העצומה עלי – הרי נסיעתי לגרמניה, לבשה צורה אחרת לגמרי – צורת נדודים גלותיים והרפתקניים. ידעתי אמנם מפי השמועה של בעלי נסיון, כי רב ועצום ההבדל בין שני העמים, הגרמני והצרפתי, מכל הבחינות. בעוד שטפוס כדרומוֹן הצרפתי היה תופעה נדירה וחולפת, הרי כל גרמני, למן ביסמרק הגדול ועד אחרון האזרחים, הוא נגד־שמי בדמו ובבשרו, ובכל הלך מחשבותיו.

למן הרגע הראשון בו החלטתי לנסוע לגרמניה, יחד עם אחותי ימימה, החלו מרחפים על ראשנו ענני עגמה וצער, וכל צעד היה כרוך באיזה מכשול ומשאיר בלבנו רושם מדכא.

אבי ו״אמא״, בשל אהבתם לצרפת ולמושגיה, יעצונו להמנע מבקור ממושך בארץ ההתבוללות היהודית הגדולה ביותר, ויבקשו מאתי ומימימה אחותי, לשהות בפאריס ככל האפשר כדי להשלים בה את למודינו ב״סורבונה״. אך חרמוני והררי, אשר הקדימהו בכמה שבועות, היו מאוהדי הגרמניות בכלל והציונות הגרמנית בפרט, וישפיעו עלי שלא לבלות את מיטב בחרותנו ב״צרפת המנוונת״, כי זה היה השם אשר כנוה הגרמנים. כל מה שהוא גרמני – הוא טוב, נקי, טהור, מבריא ומעודד – הסביר לי חברי זה – ויודע אני זאת מן העובדה, שבצאתי את רוסיה בדרכי לארץ־ישראל עברתי דרך גרמניה, ואין כמותה לנקיון, לסדר, לשיטה – ביחוד לשיטה – ומה דרוש לנו העברים יותר מזה?

הנה כי־כן נדברנו בירושלים להפגש בסודי־סודות בעגלה המהירה היורדת יפו משכונת מחנה־יהודה, עם פתקאות מחלקה רביעית לספינה אוסתרית המפליגה טרייסטה, כששני נאפוליונים זהובים בכיסינו, ולאחר שהות יום אחד בחיפה, הפלגנו ממפרצה הרחב והתכול לנמל הגדול בים האדריאטי.

מה שחששנו ביותר היה להפגש עם אחדים מבחורי מקוה־ישראל והמושבות מסביב, אשר התקיפוני ברחובות, עם גורודיסקי בראשם.

וראה זה פלא – דוקא חיפה זאת, בארבעת אלפי תושביה, שחשבנוה לעיר שקטה ואדישה, היא היא שהעניקה לנו פרידה רעשנית. בצהרי ההפלגה, עם צפירת הארובה המרכזית, נתאספו לאורך גשרת העץ, כעשרים בחורים מזכרון־יעקב ובנותיה, וכן מחדרה, וימטירו כנגדנו, על־יד סולמת העליה, אבנים וביצים סרוחות, תוך קריאות זעם:

– אבוי לכם, הבורחים, ומי יתנכם נשארים בגולה לנצחים!

– הבוז לך, בן־ציון בן־יהודה, ולאחותך גם היא!

ויהי זה לנו ללקח נורא.

זה היה ה״בוז״ הראשון, אשר נשמע בארצנו מאז התחיה השלישית, מפיות ה״גדעונים״ לאלכסנדר אהרונסון ולאבשלום פיינברג ה״שבאבים״.

ואלולא חרמוני ואחותי אשר מנעוני מכן, הייתי חוזר אבל וחפוי ראש באחת הסירות האחרונות אל הנמל.

*

מחזה דומה לזה חזר גם על הספון.

האניה היתה עמוסה יהודים, שרובם החלו בה את נסיעתם אמריקתה. אבות ובנים, אמהות ובנותיהן, הסתדרו על־פני כרים ומחצלות, עם חפציהם ואמתחותיהם הנערמים ערמות־ערמות. מרבית שיחותיהם נסבו על ״הארץ האוכלת את יושביה״ – ארץ־ישראל. יותר מארבעים משפחות, ובהן משפחת גראף, יצאו את זכרון־יעקב, ועשרות אחרות עזבו את ה״קדחת הצהובה״ בחדרה גם במשמר־הירדן. צפתים, מבני הישוב הישן, ארוכי זקן, התגלחו גלויות ללא־כל־מעצור. ונשותיהם קיצרו את שמלותיהן והתכוננו לא רק ל״התארפּ״, כי־אם גם ל״התאמרק״ ול״התאסתרל״. רובם ככולם דברו ז׳רגונית, ושירי לעז על שפתותיהם. עברית? מי מ״יורדים״ אלה שם לב להישגים הבן־יהודאיים בשנים האחרונות? ועתונו של אבי הוכרז כ״סמרטוט״ שאין להתיחס אליו ברצינות. ה״חבצלת״ – עתונו של פרומקין – מצא לו תומכים רבים, בהיותו מלמד סניגוריה על היוצאים ״אשר לא יכלו להשאר בארץ מפאת משברה הגדול״. ולאזני הגיעו בספינה דברי־לחש כאלה:

– הסו, הנה גם בנו של הכופר אתנו בספינה.

– בנו של הכופר?

– כן, בנו של בן־יהודה, ש״סמרטוטו״ מאשימנו בבריחה.

– ״סמרטוטיים״ אתם! – פלטתי לעומתם.

– ומדוע ״בורח״ גם אתה? – צרחו חזרה.

– אינני בורח, כי רק נוסע ללמוד – גמגמתי.

– ספר זאת לזקנינו – בּמבּמוּני בז׳רגון – זוהי רק אמתלה יפה, ודבריך הם שקר וכזב.

ותהי המהומה גדולה, ומלחי האניה נאלצו להשתיקנו. כל אותו אחר־הצהרים היינו מדוכדכים, וגם כאשר פעמון־הערב קרא לסעודה לא אכלנו ולא שתינו.

כה עשינו ארבעה ימים שלמים, עם שטפי מטר ברוב ימי הנסיעה הארוכה ו״בורה״ נוראה בים האדריאטי.

וביום השביעי לצאתנו את חיפה – הגענו סוף־סוף לטרייסט – פאר מלכות אוסטריה־הונגריה בימים ההם – שרוב תושביה היו איטלקים.

*

העיר עשתה רושם רב בנקיונה. מורגשת היתה היד האוסטרית, זו אשר ידעה להפוך את עיר־החוף שרוב אוכלוסיתה איטלקית, לחלק בלתי־נפרד מן הקיסרות האוסטרו־הונגרית. אותנו, כיהודים, עניינה העובדה, שרוב חברות־האניות האוסטריות, מיסדיהן היו יהודים, ובראשם מורפורגו. גם רבים מן החובלים והמלחים היו יהודים – האחד בן למשפחת סטיינדלר, אוהבי הימאות ההונגרית מלפני מאתים שנה.

גם בחברת ה״לויד״ האוסטרי היו רוב הפקידים יהודים, ששלטו בשלש לשונות – גרמנית, איטלקית וצרפתית. מספר אניותיה של החברה גדל למאוד בשנים האחרונות, והן התחרו יפה־יפה באניות האיטלקיות שהיו מתבססות על ונציה, נפולי וגנואה.

אף הקהלה היהודית, בכללה, חשובה היתה למאוד כבר בימי בקורי הראשון לנמל גדול זה, וקשרי המקום עם ארצנו היו איתנים ומתפתחים למדי. עשינו איפוא בה יומיים ונתענג על קהוואותיה הנרחבות, על תזמורותיה הרועשות ועל מאכליה ומשקאותיה המגוונים. לאחותי ימימה היה הכל חדש בעיניה, כי זה בקורה הראשון באירופה. בלילה השני לבקורנו הפלגנו ברכבת, דרך ונציה היפה בתעלותיה המרובות, מילנו וטורין, ערי־התעשיה, אל הגבול הצרפתי.

והנה אנו בפאריס. הפעם מצאתי את פאריס היהודית יותר ציונית.

המכללה העממית היתה במלוא התפתחותה, בה הרביצו תורה ד״ר מכס נורדאו, פרופ׳ נחום סלושץ, ד״ר אלכסנדר מרמורק, ד״ר לונץ, ד״ר סגל וד״ר שרשבסקי. נחרת במוחי נאומו הגדול של מכס נורדאו לזכר שחרור דרייפוס, ואזהרתו לקונגרס הרביעי בענין הנגד־שמיות המתפשטת. אנוכי הוצגתי כבר על־ידי אלדש הגלילי כסופר עברי כשרוני וכעורך בישראל, והדבר גרם לי הרבה הנאה. ד״ר לונץ וד״ר סגל הזמינוני לנאום בעברית ובצרפתית, ומנאמי אלה גרמו להתרעות אמתיות. לאחר הוויכוחים, נסו שני רופאים אלה להטותי להשאר בפאריס, כחבר למערכת העתון הציוני המקומי, אך אחותי ימימה לא אהבה את פאריס ואת מנהגיה.

– לברלין! – הפצירה בי.

– לברלין – נעניתי לה אף אני, מתוך תחילת רצוני לנסיעות מרחקיות.

ולאחר שבוע של בקור מלא־ענין בכל מרכזי פאריס, יצאנו ברכבת מהירה, אשר עברה דרך בלגיה, עם ברוסל ולייז׳ כעריה העיקריות, וחבל הרהיין עם קלן כמטרתנו הראשונה.

*

היה זה לילה אפל וקודר, מעורפל וקריר, בצאתנו את ערי בלגיה, רבות המכרות והפחם, וכניסתנו לגרמניה הווילהלמית. אלפי מנורות הגאז הבהבו מסתורין ליד וורוויה, עיר־הגבול הבלגית, כאילו רצו להגיד לנו דרך אשנבי הרכבת הרועשה במחלקתה השלישית, כי עוד יבואו ימים ונתגעגע למדינה קטנה זו במרציה הקודחים. פתאום, עם המעבר הגבולי, הגיעתנו פקודה – לדמום ליד אאכן הגרמנית, היא Aix־la־Chapelleמימי קרל הגדול, הוא ״שרלמן״ לצרפתים גם הם. לאורך כל הרכבת היתה המהומה רבה, כי האוירה היתה עמוסה שמועות משמועות שונות על אפשרות מלחמה קרובה בין גרמניה לאנגליה בגלל מנאמיו האחרונים של וילהלם השני על תגבורת הצי הגרמני עד כדי השוותו עם הצי האנגלי האדיר. אני הסברתי לאחותי ולאחרים מן הנוסעים במחלקתנו, את דבר ההתחרות האנגלית־גרמנית כתוצאה ישרה ממברק וילהלם לנשיא טרנסוואל, קרוגר, בימי המלחמה בדרום־אפריקה.

ובעוד אני מסביר את דברי בהתלהבות, כדרכי, ומתוך אהדה גלויה לאנגלים, ולקרוננו נכנסה פלוגת שוטרים וחיילים־גרמנים לדרוש מאת הנוסעים את מסעיותיהם (עובר־גבוליהם) לארצותיהם.

– עובר־גבול צרפתי? – חקר מפקדם בפנותו לראשון – יפה.

– עובר־גבול איטלקי? מצוין! – קרץ המפקד ויתגנדר אל העלמה.

– שוויצרי? אין צורך לחותמו. ידידים הם – הוסיף מתוך שביעות־רצון.

– רוסי? אה, רוסיה? מהיכן אתה בא ולהיכן אתה נוסע?

– לפולין! – השיב האומלל בפניו הזעומות?

– לרדת! – הרעים המפקד.

וכש״הרוסי״ הפולני משתהה ומנסה להתנגד, מגביר המפקד את גערתו: ל—ר—ד—ת! אמרתי לך ומיד.

ושני שוטרים אוחזים בכתפיו ומורידים אותו על כרחו.

אז יגיע תור הבדיקה של אוסטרי, של ספרדיה, של, דני ושווידי, וכולם הורשו להשאר במקומותיהם. ואחריהם בולגרי וסרבּי.

הבולגרי טוב! – צייץ המפקד – אך הסרבי דורש עיון בתחנה.

ל—ר—ד—ת.

ללא דבור ומחאה ירד הבלקני מיד.

– ואתם? – שסענו המפקד בפנותו אל אחותי ימימה ואלי.

מסרנו לו את התעודה התורכית אשר בידינו, כי ״עותומנים״ היינו עדיין בימים ההם, ידידי גרמניה מאז ביקר וילהלם בארצנו.

–!glichüVorz (נפלא!) – העיר המפקד, לאשרה של אחותי, שנבהלה תחילה.

– יהודים אתם? – שאל עוד.

–!Ja (כן) – ענינו מתוך שמחה על יחס נאה זה אלינו. היתה זו המלה הגרמנית הראשונה, אשר למדנוה על אדמת נכר.

אך רכבתנו לא זזה ממקומה עד אור הבוקר. עתוני הבוקר ספרו, כי סכנת המלחמה לא חלפה עוד, וכי מלך אנגליה פנה במכתב מיוחד לקיסר גרמניה ובקשו שלא ״להטיל את אירופה למערבולת מלחמה כללית״.

ורק בשעה מאוחרת יותר הורשתה הרכבת, סוף־סוף, לחתור אל התחנה המרווחה והנקיה כל־כך – Aachen!

ואנו על אדמת גרמניה.

כחניך תרבות צרפתית, לא אהבתי את גרמניה. אך לא יכולתי להתעלם מן הרושם שעשו עלי הנקיון והסדר הגרמניים מיד בתחנה הראשונה, תחנה לבנה ומרווחה במרכז העיר היפה, אך גם בכל אשר ראינו ופגשנו אחר־כך. גם אחרים התרשמו כך. הנוסע הסרבי, שהוחזר לרכבת, סיפר לנו בהתפעלות כי ״אין כערים הגרמניות ליופי וסדר, והלואי שבלגרד שלו – הוסיף – תלמד מגרמניה כיצד לפתח את עצמה כבירת סרביה החופשית״.

– אבל – עניתיו בצרפתית – הן כמעט ואסרוך הגרמנים.

– גם אני, כמותם, שונא אותם בכל לבי – החזיר לי – אפס כי האמת היא אמת ומגרמניה עלינו ללמוד, אנחנו הבלקנים, הרבה־הרבה.

משהגענו לקלן, אחת הגדולות לערי גרמניה, שממנה למדו הצרפתים לעשות את ה־Eau de Cologne שלהם, הועברנו למחלקה רביעית ברכבת היוצאת ברלינה. ושוב, אותו הרעיון: קרון פשוט, זול – אחד־עשר מרק עד לעיר־הבירה הגרמנית. והנוסעים מוכרחים ברובם לשבת על אמתחותיהם, אך מה נקיה כל פינה מפינותיו, מה מרוקה רצפתו, מה מאוורר כל המרחב ומה נעימים רוב הנוסעים, אפילו הפרוסים מקרב העם. הנה יושב לידנו אכר פרוסי, אשר חזר לדבריו מביקורו בפאריס, והוא מפטפט קצת בשפת וולטר. בגדיו פשוטים, אך צפרניו עשויות, ושערותיו משוחות ומנעליו מצוחצחים, ומקטרתו מוברקת, ואינו יורק על הרצפה וממחטתו אם־כי אדומה למאד, מקופלת יפה, ואמתחתו האחת בהפתחה, מסודרת לכל פרטיה.

– Unser Kaiser – הצהיר לנו בסיימו את שיחתו עמנו – עוד ילמד את העולם מהו העם הגרמני. היום רק גרמניה היא לנו. מחר, אדוני, כל העולם כולו הוא לנו. Deutschland über ailles אדוני.

ובהסתובבו על עקביו, ירד בתחנה הקטנה שלאחר קלן.

והנה נכנסה לקרון נערה בת ארבע־עשרה, תכולת־עינים וזהובת־שערות. בת סוחר מהמבורג העיר, וגרטכן שמה, כפי שהציגה את עצמה לנהג הרכבת. היא התמקמה למולנו ממש, בשמלתה הקצרה והלבנה ומחשופה עד לעומק החזה – דבר שלא ראינו בימים ההם לא רק בארצנו, אלא גם בכל אירופה כולה – אבל כמה מתינות בכל דבריה, כמה הבנה בכל תנועותיה, כמה שקט ונועם.

– meine Dame Ja,– בטאה לעומתה האשה לימינה, כבת ארבעים.

– hochgeehrte Frau Nein, – החזירה לבת־שבעים בקצה־הרכבת, בקשר עם שאלה שלא הבינונוה.

וימימה אחותי מתפעלת כל־כך:

– לואי, שכל בנות ארצנו תהיינה כמותה – גמגמה.

– רק לא זה – העירותי מתוך התנגדות פנימית לכל מה שהוא גרמני – אפילו גרטכן זאת, שמצאה כה חן בעיני כנערה הדומה כל־כך להדסה הרחובותית. — — —

*

האם, האנובר, ברנדנבורג, פוטסדאם…

כן, פוטסדאם, אשר כה ידעתיה מתוך דברי־ימי צרפת, עם פרידריך המלך הגרמני הגדול בידידו של ווֹלתר.

ומבעד לאשנבי רכבתנו בתנועתה ההומיה, התגלגלו התחנות אחת־אחת לעינינו המורהבות. כל תחנה יפה מרעותה, כל עיר נאה מן השניה, והשדות מעובדים על־ידי האכרים והאכרות בתלבושותיהם השונות לפי מדינה ומדינה שבהן עברנו – ברונסוויגים, הולשטיינים, לובקים, ווירטנברגים, בּאדים ודומיהם – יותר מעשרים ושבעה עממים שונים. וההרים מיוערים עד לאמירם, והנהרות מתועלים במרביתם, מה״רהיין״ העצום עד ל״אלבה״ הנרחבה, וממנה ועד ל״שפרי״ הקטנה והפעוטה, עם גשריה המרובים, והאביב במלוא, פריחתו – פרחים למיניהם ברבבותיהם עם קרניפולים וחבצלות, יסמינים וסגוליות, וביחוד פעמוניות ללא סוף.

עוד מעט, רק עוד שעה, נגיע למחוז חפצה של אחותי – לבירה הגרמנית.

אך שעה אחרונה זו, כתמיד ברכבות, היא הקשה והמעייפת ביותר.

– מתי נגיע כבר? – רוטנת ימימה אחותי.

ובינתים עולים הנוסעים ויורדים הם עכשיו בכל תחנה קטנה:

שפאנדאו, וואנזי, שרלוטנברג, דרזו, טירגרטן, פרידריך שטראסה, אלכסנדר פלאץ.

כאן יורדים אנו סוף־סוף.

כאן מתקבלים אנו על־ידי ידידנו הגדול היינריך לווה, אשר הציגנו בפני הרצל בירושלים.

– ברוכים הבאים – קרא לנו.

– ברוך הנמצא – עניתיו ואשק לו.

אך הוא מבולבל וחיור, עם ה״ברלינר טגבלט״ – שבעליו הוא היהודי רודולף מוסה (לא משה, חלילה) – בידיו המכורכמות, וכותרת עצומה לרוחב דפו הראשון.

– הלא תבין, ידידי הצעיר, כי המצב המדיני חמור למאד. מלך סרביה ומלכתו נרצחו בבלגרד, ויתכן כי אנו בערב מלחמה עולמית.

רק עתה הבינונו מה שאירע על הגבול הגרמני ולמה זה עכבונו שם שעות ושעות.

רק עתה הבינונו, מדוע הורדו מן הרכבת הפולני והסרבי.

וברלין הופיעה לעינינו מחלון בית מארחנו, באותו לילה, כשהיא טבולה בים אורות חשמל. ילדתו הראשונה היתה מפטפטת עברית ו״רק עברית״, והמארח, גם רעיתו מכבדים אותנו ביין ראשון־לציון לקול ״לחיים, מורנו ורבנו – בן־יהודה, מחיה העברית שפתנו!״

הרגשנו רגשי אושר גם בגולה.

 

פרק שלשים וארבעה: בברלין, בירת הגרמנים; ״עבדות בתוך חרות״    🔗

אך לא ארכו הימים, והיינו מרגישים על כל צעד וצעד את גלותם של יהודי גרמניה, אותה ״עבדות בתוך חרות״, כביטויו הקולע של אבי הציונות הרוחנית, אחד־העם.

נאות היו אמנם רוב חנויותיהם של יותר ממאתים אלף היהודים שבבירה הגרמנית. מחסנו המפואר של ״וורטהיים״ התחרה בגדול למחסני פאריס בשם ”Magasins du Louvre“ ומחסני ”Israels“ היו סגורים בשבתות ישראל ובמועדיו. המסעדה הגדולה ביותר בברלין בימים ההם היתה שייכת לקמפינסקי, יהודי פולני. עוד יהודי פולני יצר כבר אז את תחילת עסקו הראשון בשם ״ספרית אולשטיין¹⁷. יותר מכן: רודולף מוסה, היהודי, מלך בעתונו הברליני גם בעתונים גרמנים אחרים, ומתחרו היותר־גדול היה בפרנקפורט ה״פרנקפורטר צייטונג״ שבעליו היה יהודי אף הוא. שתי הקהואות הגדולות ביותר היו קפה ״מונופול״ וה״זו״ (Zoo), עם היהודים נוהרים אליהן באלפיהם, והציונים קובעים את ״מרכזם״ לבלוי לילותיהם בראשונה, עם ליליין הצייר, וברטולד פיוול המשורר, והנטקה המנהיג, והיינריך לווה הספרן, ובריינין הסופר, וסוקולוב העתונאי, ושמריה לוין ושלום־עליכם, וגם שלום אש – בין מבקריהם בשעות היום והלילה. רצית לראות את פרופ׳ אוטו ורבורג בלי הזמנה מראש, לך־נא ביום קבוע לקהוואה המונופולית שבה יכולת לקרוא את הגדולים לעתוני גרמניה והעמים. רצית להתווכח עם מכּסימיליאן הארדן, עורכו של ה״צוקונפט״, ממתנגדי הברונים הגרמנים, שוב מצאתו באותה קהוואה יחסנית. השחקנים המפורסמים, השחקניות היפות, הציגו בה את שמלותיהם לפי האפנה הפאריסית היותר אחרונה. בקיצור – כל היהדות הגרמנית כולה, עם אורחיה ממוסקבה ומווארשה, מאודיסה ומווילנה, מלמברג ומפראג, מאמסטרדם ומקופנהאגן, מלונדון ומפאריס, מרומא ומטרייסטה – רק שתית כוס קהוה, ועוגתו האחת בצדו, איפשרוך להיות במחיצתם שעות שלמות.

ושם, עם א. חרמוני ועם מנחם ווינר, אשר הגיעו ברלינה לפנינו, קבענו לעצמנו באותה קהוואה פינה משלנו, הפינה הארצי־ישראלית הראשונה, כששלום־עליכם מקבל מאתי בהתלהבות רבה את המלה ״פטיש״ ל״טיפש״, כסלנג עברי־ז׳רגוני ראשון בציורו הידוע ״פטיש בן פטיש״.

*

אפס כי כל ההדר והחשמל הללו בפנים ומחוץ, לא היו אלא למראית־עין בלבד, כי כבר אז החלו ״הטרום־היטלרים״ להתרחק מן היהודים ככל־האפשר. קהוואת ״באואר״, ב״אוּנטאֶר־דאֶן־לינדאֶן״ המפואר, היתה אסורה כמעט לכל הנזכרים לעיל. ואני בקרתי בה בחסדם של כתבי־חוץ צרפתים, ובהם שארל בונפון, כתב ה״ז׳ורנל״, ה״אקו־דה־פארי״ וה״פיגארו״, לרגל ידיעתי את השפה הגרמנית אשר מהרתי ללמדה, ואהי להם למתורגמנם הרשמי. לאט־לאט עברו שונאי היהודים מקהוואת ״מונופול״ וממסעדת קמפינסקי ל״ספורט פלאסט״, במאות אורותיו, ולה״גולד רהיין״ בכיפתו המלכותית, ותדיר נשמעו מפיות הנוצרים ההאשמות, כי ברלין הקיסרית ״התיהדה״ במידה מבהילה. לא הועילו ליהודים כל פרוותיהם ותכשיטיהם, כל כספם וקרקעותיהם, כל כשרונם וארמונותיהם. מלחמת פראנץ דליטש אז ל״בבל״ נגד תורתנו ה״ביבל״ – זרקה באויר את תחילת התעמולה לגרמניה ״בלי יהודים״.

כאזהרת הרצל אז להם באוסטריה ובגרמניה שתיהן:

– הגיעה השעה סוף־סוף שמ־Juden־Jungen (יהודים שובבים) נהפך ל־Judenjunge (יהודים צעירים).

 

פרק שלשים וחמשה: פגישת אכזבה עם הפרופסור בארט    🔗

אז תארע בחיי אכזבתי הלאומית הגדולה ביותר, והיא בקורי בביתו של הפרופ׳ בארט היהודי, פארה של היהדות המתבוללת בכל גדולתה הנבובה, כי כבן לאבי המילונאי, הואיל ״חכם״ זה לקבלני במשרדו המפואר.

– אדוני הדוקטור! – פתחתי לאמור.

– סליחה, אני ״פרופסור״ וצריך לפתוח ב״אדוני הפרופסור״…

– אדוני הפרופסור! – המשכתי בבת־צחוק עצורה – אבי פקד עלי לבקר בבית כבוד הדוקטור… סליחה, הפרופסור, כדי לבקשו לעזור לי להכנס למכללת ברלין…

– הדבר קשה למאד, כמעט אי־אפשרי.

– אבל יש בידי תעודה ממוסד עליון צרפתי בפאריס.

– המוסדות הצרפתים – העיר רתת – אינם מספיקים למכללה גרמנית.

– ה״סורבון״ בפאריס רצתה לקבלני על יסוד מסמכי זה…­

– הסורבונה לא תוכל להשתוות למכללה הברלינית – קרא בגאוותו הנפוחה.

– אינני יכול להאמין זאת, אדוני הדוקטור, הפרופסור!

– זוהי השערוריה. אין אתם, בני המזרח, יודעים להעריך את המדע הגרמני ואת הקולטורה הגרמנית. אין כמוה בעולם, ועתידה היא להשתלט על כל קולטורות התבל.

– אבל, אדוני הפרופסור, לא באתי אליו להתווכח מי גדול ממי ב״קולטורה״.

– הגרמנית היא הנעלה מכל, וד״ל (ראשי־תיבות אלו, שמובנן ידוע לכל בר־בי־רב בתוכנו, נאמרו על־ידו בעברית).

– טוב, אדוני הדוקטור.

– הפרופסור! – הרעים עלי שוב.

– הפרופסור! – הרעמתי לעומתו – שוב עלי לבקשו בשם אבי, כי יואיל לעזור לי במשהו להגיע למטרתי בעיר גדולה זו לחכמה ולמדע.

– לחכמה ולמדע גרמני – שיסעני.

– יהי כן, היוכל לעשות דבר־מה לטובתי בענין זה?

– היש לך אמצעים לכך?

– לא, אדוני הפרופסור.

– אם כן, אין בידי לעשות לו כלום בכלל.

– אבל, אדוני הפרופסור, הן לא יתואר כי פרופסור כמותו, שיצאו לו מוניטין בכל העולם כפרופסור יהודי…

– פרופסור גרמני! – חזר ויטרטר.

– יהי כן, כפרופסור גרמני ויהודי כאחד…

– פרופסור גרמני!! – נזעק, ויקום מעם אתנוחו הרך.

– ובכן, אדוני הפרופסור הגרמני – האין תקוה לי מעזרתו?

ובארט, בזקנו המולבן כבר ובמשקפיו השחורות לעיניו המרודות, תוחב את ידו בכיס חזייתו ומוציא מתוכו מטבע גרמני בן חמשה מרקים וזורקו על שולחנו בצדו.

– הא לך, כי זהו כל אשר אוכל לעשות למענך, ״ידידי הירושלמי״…

דמי פרץ אז לראשי… סבלתי עד כה הכל בנסיוני להיעתר לאבי גם להשלים עמדו, ואולם ״נדבה״ זאת שזרקה לפני, במטבע גרמני חדש ונוצץ, היתה לי לעלבון אין־כמותו. הוא חשבני, כנראה, ל״שנורר״ בן החלוקה הירושלמית, בתקותו כי אחטפנה ברצון.

– לא! לא! לא! – שאגתי קול גדול.

ובטרם הבליג על תשובתי זאת הגאה, ויאמר להחזיר את המטבע לכיסו, לקחתיה כמות שהיא ואזרקנה בפניו.

ובצעדים מהירים יצאתי מחדרו של ״הפרופסור הגרמני״, כשאני טורק את הדלתות מאחורי ברעש גדול.

 

פרק שלשים וששה: פגישת־נועם עם הרב הילדסהיימר    🔗

ובברלין זו המתבוללת, היה איש שלא אשכחנו לטובה כל ימי חיי – הרב עזריאל הירש הילדסהיימר. כשספרתי לו, ביום המחרת, את המעשה של בארט, גפפני בזוג זרועותיו החמות והנאמנות, ויאמר לי:

– אל תשים לבך למעשי פרופסור ״שוטה״ זה. כגודל ידיעותיו בספרות העברית ובדקדוקה, כן גודל איוולתו האישית. ידידי הוא אמנם, אך אין זו הפעם הראשונה למעשי הבלים כאלה. אהבתו לגרמניה גדולה היא עשרת מונים מאהבתו לעמו. סלח־נא לו, וכתוב לאביך הגדול כי מה שלא רצה לעשותו הוא לך – אעשנו אנוכי.

ועיניו החומות הצטחקו בנועם מיוחד, ושפתיו המלאות התאדמו ביותר, וכתפיו הרחבות התרוממו מתוך הכרת קומתו הגבוהה וכל ישותו הבליטה יהדות שבמתכוון. אז ירים את קולו העבה למאד ויקרא לרעיתו:

– בואי, בואי, יקירתי, והתבונני בבנו של בן־יהודה. בחור חמודות! ביקשתיו לבלי הרבות בתהילות אלי בטרם יכירני יפה.

• כן, בן חמודות לבן־יהודה הגדול, אבי העברית החיה…

ורעיתו נכנסה אז עם בקבוק יין תוצרת בית:

– זהו יין כשר בהחלט – העירה בהגישה לי כוס אחת, ושניה לבעלה. ויכריחוני להישאר בביתם לסעודת הצהרים, עם בנם הנחמד ובתם היפה־פיה, שניהם צעירים מאד.

ולמחרת היום יצאתי משם מצויד במכתבי המלצה מלאי־התלהבות – האחד לפרופסור אוטו וורבורג והשני לפרופסור זוברנהיים.

ושני אלה הכניסוני אז, לא לעצם המכללה הגרמנית, אך לפחות לאחד אגפיה – המחלקה ללשונות המזרח בהנהלתם של פרופסור זכאו ופרופסור הרטמן, גרמנים ונוצרים טהורים שניהם.

כה אירע, איפוא, שמה שלא רצה לעשותו לי פרופסור יהודי מתבולל, עשוהו לי שני פרופסורים יהודים ״מצוינים״ בתרתי משמע – ״מצוינים״ בטובם, ו״מצויינים״ בציונותם.

והיתה זו כעין נקמה, שבאחד הימים לשנה ההיא נעדר ממחלקתו זכאו בגלל מחלתו, וד״ר בארט מילא את מקומו בשיעוריו.

ועל ספסל התלמידים נפגשו עיניו בעיני.

לאין־קץ אושרי ולאין־גבול דהימתו.

 

פרק שלשים ושבעה: ימי רווחה וקשרי ידידות    🔗

רעיתו של הפרופסור אוטו וורבורג קרבה אותנו, אותי ואת אחותי ימימה. שני בנים היו לה ובת יחידה, ותרצה שנלמד אותם עברית גם צרפתית.

– צרפתית, ביחוד – העירה את אזני בלחש.

– עברית, ביחוד – העיר כנגדה הפרופסור.

אם כה ואם כה – פתח רחב נפתח לשנינו פתאום, והשיעורים החלו תמורת שמונים מרק זהב, הון עצום בימים ההם. אז נעבור מחדרנו הקטן ב״אלכסנדר־פלאץ״, שברובע־היהודים הדל, אל רחוב קנט בלב שרלוטנבורג, שבו כבר ישב מנחם ווינר איש רחובות, כי וולטר רטנאו, אשר היה עתיד לשמש כשר החיצון לגרמניה הטרום־היטלרית, היה תלמידו המושבע כראש חברת החשמל בעשרו העצום.

אלה היו הימים הטובים בימי גלותנו הברלינית, אשר השכיחונו לשנה אחת, לפחות, את דבר שנאתנו היצרית לגרמניה הנגד־שמית. אלה היו הימים, אשר בהם השתלמנו בשפתם של גתה ושילר, של היינה וברנה גם הם. אלה היו הימים אשר בהם ביקרנו באופרה הברלינית ונשמע בה את מלבה הגדולה (אומרים, כי היא היתה יהודיה מאוסטרליה) שרה את שירי ווגנר ורובינשטיין, לחני גונו, ברליוז וביזה – את זה האחרון בצרפתית טהורה.

אלה היו הימים לפראֶר היפהפיה (אמרו, כי היתה יהודיה פולנית) אשר שרה את שירי הופמן ולאונקאוואלוֹ, יהודים שניהם, גם את ה״דולר פרינצסין״ ואת ה״לוסטיגה וויטווה״ בכל יפעתן.

אלה היו ימי החיים הציוניים הסוערים, בהם הוצג מחזה אחרון של הרצל בתיאטרון גרמני וויכוחים עזים מסביב ל״פרדוקסים״ ול״אגטארטונג״ של מכס נורדוי.

באותם הימים נפגשתי עם בריינין ומשפחתו, עם מכסימיליאן הארדן וביתו, עם ווארבורג ההאמבורגי ובלייכרודר הברליני, עם רודולף מוסה, בעל ה״טגבלט״, ועם אולשטיין המו״ל.

אלה היו הימים לבוא ״אמא״ ברלינה למכור את המילון (המילון העברי השלם של אבי) בראשונה לפאול נתן, ה״ביגאר״ של חברת העזרה, וללאנגשייד המו״ל המפורסם, אשר היה ממעריצי אבי.

אלה היו הימים לידידותי המתגברת להיינריך לווה, לפרופסור מיטווך וד״ר גוטהייל ווייל וקרליבך האב.

ואלה היו הימים שנגמרו, אהה, בידיעה הנוראה על מות הגדול למנהיגינו מאז משה בךעמרם – ד״ר בנימין זאב הרצל!

 

פרק שלשים ושמונה:בימי מות הרצל    🔗

הוי, מה נורא היה הלילה ההוא.

כבר מלפני ימים אחדים היינו יושבים, בשעתנו הרגילה, בקהוואה ״מונופול״ וקוראים בעתונים על דבר מחלתו – ראשית במברקים קצרים ולאט־לאט מתוך ידיעות ארוכות ב״יודישאֶ רוּנדשאוּ״ אשר התפתח ויהי לעתון הרשמי הציוני בהנהלת היינריך לווה.

– רק שלא ימות… רק שלא יתייתם ישראל מנסיכו זה בנסיכים – היתה תפילת הכל.

הרגישו בגודל האסון עוד לפני בואו, גם כל אלה שנלחמו בו קשות בענין אוגנדה, אשר קרע את מחנה הציונים לשנים, כבימי יהודה וישראל לאחר רחבעם וירבעם או בימי הצדוקים והפרושים.

והידיעה המדהימה אשר יראו ממנה – באה.

חפויי־ראש וקרועי־דשה נהרנו כולנו למשרד הציוני המרכזי, שחבריו היו אז פרופסור וורבורג, ד״ר קליי, הנטקה, היינריך לווה וליליין. שם מצאנו את כל ראשי הציונים הגרמנים זולת וולפסון, אשר חרד אל מטת המנהיג.

היתה הרגשה כללית, כי נסתלק האיש אשר משכמו ומעלה היה גבוה מכל העם גם בקומתו וגם ברוחו. כך היו ודאי רגשות עמנו בימי מות שאול ובנו יהונתן, כאשר דוד יריבו נשא עליו את קינתו האדירה ״איך נפלו גבורים״.

קליי – שהיה דומה להרצל בלי זקנו ושהכל ראו בו יורש טבעי לו – נשא מנאם נהדר.

ו״הנטקה הקטן״, כפי שקראוהו אויביו, גדל למאוד מתוך יגונו העמוק.

ופרופסור וורבורג, שרבים ממתנגדי הנטקה קיוו לראותו בראש התנועה עם מכתה הגדולה.

ואני הקטן, עם דברי המעטים בעברית ארץ־ישראלית, ומברקי המהיר לעתון אבי בירושלים: ״הרצל מת!״

רק אז הרגישו העברים מה גדול, מה ענקי היה הווינאי היהודי הלזה. כן הבינו, שאם לא יעמידו במקומו אדם ראוי, צפויה סכנה להתמוטטות התנועה.

מכס נורדאו הודיע, כי לא יסכים למינוי־כבוד זה, ואין כוחו לעמוד בראש התנועה.

וכך הרגשנו את עצמנו כיתומים באין אב.

אך ה״ברלינר טאגבלאט״ בברלין הקדיש רק ארבע שורות בעמוד רביעי על מות המנהיג. וה״נייאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ״ הקדיש כמדומה רק שורה וחצי…

ורוב רבני גרמניה סרבו לאזכרו.

כבימי שש מאות הרבנים המוחים.

מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה?

יהיה – נחמתי את עצמי – כי יקום העם ברגע תבוסתו; יהיה כי ימצא לו המנהיג המיוחל; יהיה, כי יתאושש מאסונו ויצעד קדימה בדרך הנצחון; יהיה, כי הרצל – הר־צל – במותו יעשה מה שלא הספיק לעשות בחייו. לאורו נלך עד המטרה – מדינת היהודים, אשר בוא תבוא ואם גם תרחק.

 

פרק שלשים ותשעה: בעולמנו העברי בברלין; סערה מסביב ל״העולם״    🔗

עם בחירתו של דוד וולפסון לנשיא התנועה הציונית העולמית במקומו של הרצל, עלה גם כוכבו של נחום סוקולוב. הנשיא החדש, ״סוחר העצים״ הנחמד מעיר קלן הגרמנית, העמידו בראש ״העולם״ העברי והגרמני (״וולט״), בטאוניה הרשמיים של ההסתדרות הציונית. ומאין אפשרות לגור גם בברלין וגם בקלן, בהן הופיעו שני העתונים, מינה את א. חרמוני כעוזרו הברליני.

זו היתה בשבילי הזדמנות ממדרגה ראשונה. חרמוני נזקק לחבר ולעוזר, ואני הסכמתי להצטרף אליו שלא על מנת לקבל פרס. הן לא לחינם היינו ידידים ועמיתים בארצנו, ויום־יום היינו נפגשים בשעות הערב בקהוואת ״מונופול״ לערוך בה, למעשה, את ״עולמו״ של סוקולוב. זולת מאמרו הראשי השבועי וחומר נוסף מפעם לפעם, היה על חרמוני לאסוף את חומר הידיעות היהודיות, הציוניות והכלליות. והיות שצעיר נמרץ זה שאף להיות סגן אמיתי לסוקולוב, הרשה לעצמו תדיר דברים, שדעת העורך הראשי לא היתה נוחה מהם. וכך באו הדברים בינו לבין אדונו לידי חכוכים מרובים, ובעיקר לכשפירסם חרמוני, בלי להודיע על הדבר לסוקולוב, את מאמרי בשם ״מה נתנה לנו ארץ־ישראל?״. מאמר זה, נפל כפצצה על כל העתונות העברית והיהודית – ו״הזמן״ בראשן – ואני אז רק בן עשרים ואחת. במאמר ההוא העליתי את ספרות ארצנו למדרגת ספרות הגולה, אף הגדלתיה ממנה מכמה צדדים ואנבא לה גדולות. סוקולוב קיבל מכתבי מחאה למאות נגד המאמר וראובן בריינין, מראשי המבקרים העברים בימים ההם, פתח בהתקפה נוראה. בשני מאמרים ארוכים, בשם המרעיש ״מענה לבן־אבי״, שבו הכתירני בשם ״החצוף הארצי־ישראלי״ – אם כי לא לגנאי, כי לשבח. דבר זה גרם לסערה בצלוחית של מים, כי צייטלין ב״הזמן״ לא ידע גבול בהתקפתו עלי, ודויד פרישמן היה סוער וזועף ב״הצפירה״ כנגדי.

בקיצור: כה גדלה הסערה, עד שסופרים עברים, אשר ביקרו בברלין ויפגשוני בקהוואת ״מונופול״, לא האמינו למראה עיניהם. ״הזהו בן־אבי?״ – שאלו – הזהו בעל המאמרים הנוראים? ואי זקנו הארוך? ואי חמשים־ששים שנותיו לפחות?

וחרמוני המסכן סבל בגללי סבלות מרים, ונאלץ להפסיק פרסום המאמרים כנגדי או לטובתי.

שאלמלא כן – התרה בו סוקולוב – ירחיקו ממערכת ״העולם״.

*

עוד הוא נלחם עם אדונו ״בענין ביש זה״ – כפי שכינהו במכתבו לחרמוני – וידידי גם אני ״חורשים מזימה חדשה״. הציונות היתה אז בשפל, ו״מלחמת אוגנדה״ – בעדה וכנגדה – ניטשה לאורך כל החזית. בארץ־ישראל עצמה היה המצב גרוע, ורבים מסופרינו החלו ״לכפור בעיקר״. או־אז החלטנו שנינו, אני וחרמוני, בשבתנו באחת הקהוואות, להוציא הוספה מיוחדת ל״העולם״ בשם ״העזפן״.

ו״עזפן״ זה, דוגמת השבועון הגרמני הגדול, הטיל סערה חדשה במחנה, בהיותו העתון ההתולי הראשון לשפתנו, שעבריתו החדישה ותמונותיו המחודדות (״תחדידים״ – בשפתי) מצאו תומכים רבים בקרב קהלנו, אך גם מבקרים חריפים. בין התחדידים המוצלחים ביותר היו פרצופיהם של שני העזפנים העיקריים, חרמוני ואנוכי, וכן של הסופרת־העתונאית העברית הראשונה, היא ״אמא״, בעלת האופנה הירושלמית המבדחת.

ושוב עורר הדבר את חמתו של סוקולוב על חרמוני, ושוב הודיע כי יגרשהו מן המערכת, ועלי האומלל, נאסר לכתוב אף שורה אחת ב״העולם״.

הייתי למוחרם.

ולא ידעתי נחמה.

לאשרי הגיע אז לברלין ידידנו המשותף מרוסיה – ״בלומברג״ בשמו הקודם, הרוסי־גרמני, ״הררי״ בשמו העברי – ומאמריו היפים והנמלצים ובראשם ״ממזרח שמשנו״, פייסו את סוקולוב במידה מרובה. הוא הצטרף מייד למערכת ותודות למתינותו הגדולה, לידיעותיו הלשוניות ולחכמתו המדינית, נשתפר ״העולם״ העברי, עד שסוקולוב סלח לנו את כל עוונותינו הראשונים, ועד התפרצות המהפכה התורכית הצעירה, אשר שמה קץ לישיבתנו בברלין – לא אירעה עוד לשבועון העברי הלזה כל תקלה, והשלישיה העברית הזאת היתה לשיחה בפי כל.

 

פרק ארבעים: עם ראובן בריינין    🔗

ככנף גדולה סוככה עלינו גדולתו של ראובן בריינין בראשו הלביאי. מי שהיה עורך ״לוח אחיאסף״, אשר בו נדפס ציורי ״מה יהיה?״ – ציור שזכה להערכת אהרנפרייז המבקר ולשבחי אוסישקין אף הוא – קבע אז את דירתו בברלין, וביתו היה בית־מועד לחכמים ולסופרים וגם אכסניה לצעירי העברים ולצעירותיהם. בנו של בריינין ובנותיו, שהייתי מורם לעברית, לא דברו עברית רהוטה, ומרת בריינין, אשה נאה ומסבירה פנים, התיחסה קצת באי־אמון לספרותנו העברית. אף־על־פי־כן היה כל ערב, אשר בו נזדמנו ארבעתנו העברים הארצישראלים לבית בריינין, לחג גדול לנו. עבריתנו צלצלה בצלצול פעמונים, ואחת הברייניניות – היפה לשתיהן, בשערה השחור ועיניה התכולות, יופי נדיר מאוד בתרכובת זו – התאהבה כמעט בנגן השפה העברית במזרחיותה הנאה.

ויהי היום, וכל מקור מחיתנו מדמי ההוראה בבית הוורבורגים דלל פתאום, לאחר שהבנים נשלחו אנגליתה, להתחנך בה לפי השיטה האנגלית האהובה כל־כך על האם, ובתו נפלה למשכב במחלה אנושה (בסיבת חידק ־ הזבובית הידועה בשם ״צה־צה״ לאפריקה המזרחית). עודני זוכר כיצד חזרנו מבית וורבורג לדירתנו הקטנה מאין עוד זהובים גרמנים בידינו, ולא היה לנו לא מזון ואף לא תה פשוט יכולנו לשפות בתנורנו. אז נזכרתי כי ״בימים הטובים״ היינו אוספים שיירי לחם יבש בבקע תנורנו, גם חתיכות חמאה יבשה עטופה בנייר דק ישן, וכן עתונים ישנים לרוב.

– יש לי רעיון! יש לי רעיון! – קראתי בקפצי על רגלי משמחה.

– ומהו רעיונך החדש? – שאלתני אחותי ימימה בלעג.

– אני אחמם את התנור החורפי בעזרת העתונים, גם אניח את קדרת התה על ״אש ניירית״ זאת עד לרתיחת מימיה.

– שטויות! – קראה אחותי.

ואולם אנוכי את שלי עשיתי. מה שולהב הנייר המודפס, מה התנדפו אותיותיו, והקדרה מה התחממה ותיהפך לחתיכת לבה.

כיצד, אבל, להוציאה מן התנור?

ואחר־כך כיצד ליצוק את רותחיה לתוך תיוננו הקטן?

פתאום דעכו שרידי הנייר – רגעים מה לפני עצם הרתיחה.

– אלוהים אלוהינו! – נזעקתי.

ואספיק לזרוק לתוך ערמת האפר הדועך את אחד מספרי הגרמנים.

ועוד הפעם – תבערה, ועוד הפעם מים מזמזמים בזמזומם הטורד, והתיוֹן מוכן לשאוב לתוכו את התה הסיני הטוב, והלחם היבש נתרכך ויספוג את חמאתו עם מלח מספיק וסוכר לרוב.

מאכל מלכים ממש.

– כן, אבל מה אחר־כך?

– אל־נא דאגה! – מרמרתי.

והנה באה התשועה: לחדרנו נכנסו הררי, חרמוני, גם ווינר הרחובותי, שהזמינונו לתיאטרון עממי, ״על־חשבונם״. הסכמנו מתוך התלהבות מהולה ביגון ובדרכנו נטיתי הצדה לחקור בבית־הדואר, כדרכי תמיד, אם הגיענו משהו ממישהו, בידעי מראש כי לא יגיענו כלום.

– כן, יש המחאה דוארית על שמך.

– המחאה דוארית?

– מאה מרקים שלמים, חסר אחד לתשלומה.

– ממי? אלוהים, ממי?

– מראובן בריינין, השוהה בקרלסבד.

ענן כבד במערב, ומטר שוטף בעתו – לא היו פועלים עלי, בארצנו, מה שפעל עלי מטר המרקים הללו, שנשלחו אלי בלוית מכתב מלא אהבה וידידות מאת מפרסם ציורי ב״לוח אחיאסף״. זו היתה מתנת הלל זלטופולסקי מקיוב, לאחר קריאת ״מה יהיה?״ שלי.

– חבריא! חבריא! את התיאטרון אשלם אנוכי – נזעקתי קול גדול.

– מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? – שאל הררי לתומו.

– בן־אבי נשתגע –העיר חרמוני.

– הוא זכה בגורל – ריטן וויגר.

ובערב ההוא החליט הררי להניח, אתנו יחד, את אבן־הפנה לתיאטרון העברי הראשון לארצנו, עם… זהוב אחד מצדי כ״קרן יסודו״.

 

פרק ארבעים ואחד: חלום על תיאטרון עברי בירושלים    🔗

ואחרונה אחרונה חביבה:

בין המסעדות העממיות המרובות לברלין הווילהלמית, הצטיינה אחת מהן בטפוסיותה המיוחדת וגם בצביונה החיצוני. שם המסעדה ״אשינגר״, שמספר סניפיה מרובה, ובכניסתם – צבע הדגל העברי (והיו אשר התלחשו מפה לאוזן, כי בעליהם יהודי מנוצר היה). כל הנכנס היה זוכה ללחמניות טריות בלי הגבלה, ובלבד שיקנה כוס בירה לבנה או שחורה ומאכל אחד לפחות, ולו גם רק מליח פשוט בעשרה פניג. מליח זה שהיה נקרא Italienischer Salat יכולנו לתבלו בשמן איטלקי טהור בכמות הרצויה, ועיקר חשוב היה לעמוד מסביב לשולחנות עגולים המצוידים בכל טוב, למהר באכילה גם להימלט ממתן השלמונים. רוב סועדיה היו – יהודים, רוסים, בלקנים, ובכלל כל אוהבי השמן והקימוץ גם יחד. אני ואחותי ימימה היינו לקוחותיה העיקריים ביחוד בימי מצוקה כספית, ותמיד אזכור כיצד היינו נהנים בעשרים פניג כל אחד ממנה פעוטה זאת ולחמניות לאין־סוף, עד שהמפקח העובר משולחן לשולחן עגול, היה מעירנו בלחש־פה, כי הפרזנו על המדה…

לאחר קבלת המתנה מאת זלטופולסקי הלכנו ימימה ואנוכי לסניף אשינגר ב״פרידריך־שטראסה״, כדרכנו, ונעיז הפעם, בגאוותנו הכספית הפתאומית, להתמקם אל שולחן יותר רחב מפנים לחיץ המפריד בין שולחנות־העמידה ואותם המיועדים לישיבה. עודנו מיושבים ונהנים ממנה כפולה של מליח איטלקי וכוס גדולה של בירה, והנה הרגשנו ליד השולחן הקרוב אלינו בעלם־חמודות, אשר אכל בשר לרוב וישת כבר את ה״בירה״ השביעית. מספר הכוסות שלגם הדהימנו, אם־כי סופר לנו כבר כי רבים הם, ביחוד הגרמנים הבווארים, השותים עד עשרים כוסות בירה בווארית מהשמנה ביותר. את דהימתנו זאת הבענו איש לאחותו לא רק מתוך התפעלות אלא גם מתוך שיחתנו הקולנית בעבריתנו.

– מה השפה אשר אתם מדברים בה? שאלנו העלם ממקומו.

– נחש־נא! – עניתיו.

– איטלקית וודאי…

– לא…

– צרפתית אם־כן?

– לא…

– ספרדית?… פורטוגית?…

השתוממותו רבה היתה למשמע תשובתנו, כי עברית דברנו.

– אי־אפשר! – קרא בקול אדיר – השפה הזאת מתה זה מכבר!

ומדבר לדבר התידדנו עד כדי כך שהציע לשלם לדייל גם בעד המנות אשר אכלנו אנחנו. יחד יצאנו אז אל אחת הקהוואות ב“אונטר־דן־לינדן”, עם תזמורותיהן המפורסמות, להסתכל ביום הקיץ ההוא בעוברים ובשבים לרבבותיהם ההומיות. פתאום־לפתע צפצף העלם, בשמו היהודי לודוויג פרנקל, לחן “לוהנגרין” לווגנר בקול יפה ונכון, כה תיאטרוני ונשגב, שתורנו הגיע לחקרו:

– מה מלאכתך, אדוני?

– שחקן.

– את זאת הרגשנו מייד – העירה אחותי – ובאיזה בית חזיון אתה משחק?

– באאכן… Aix־la־Chapelle בשמה הצרפתי.

– מה מוזר הדבר: הן דרך עיר זאת נכנסנו לראשונה לגרמניה לפני כשנה…

– אכן, אילו נפגשנו שם, כי כתה ראיתוני בכל הדרי…

הוא מדבר, ומאחת הפינות בפנים הקהוואה יצאה אלינו בחורה יפהפיה, זהובת שיער וצחת־הפנים.

• לודוויג! – קראה, ותתנפל על צואריו.

• לוצי! – נזעק הוא וינשק לה – מאימתי את כאן?

ונוצג על ידו אליה כחברתו השחקנית והזמרת גם היא.

ויהי לנו היום ההוא יום לא יימחה, כי לארבעתנו נוסף על־ידי המקרה המוזר, בגזירתו המופלאה, חיים הררי אשר עבר על פנינו ברגע אחרון לשבתנו בקהוואה ונציגהו לידידינו החדשים:

– הררי, מנהל התיאטרון העברי בירושלים הבירה – – –

לא עברו ימים רבים ולודוויג פרנקל זה עם חברתו הגרמנית הטהורה נקשרו אלינו בקשרי ידידות נפלאה. הם היו מבקרים אצלנו ברחוב קנט כמעט יום־יום, ומשהגיע יומו של השחקן החמוד, בקומתו ה“לוהנגרינית” ממש, לחזור למשרתו באאכן החליט להודיע למנהלו, כי אין בדעתו לשחק באופירה ה“אאכנית”.

– אדוני המנהל – כתב אליו – בהיותי בברלין נפגשתי עם מנהל תיאטרון עברי בירושלים, אשר הציע לי חוזה לארבע שנים במשכורת כפולה מן המשכורת אשר אני מקבל אצלו. יואיל־נא, איפוא, לקבל את התפטרותי.

וב“תוספת אחרונה” כתב “וגם חברתי לוצי זאהל עוברת ירושלימה אתי יחד”.

– אל־נא תדאגו – אמר לנו, בקראו לפנינו את מכתבו זה למנהלו – אין כמותי לדעת, כי כל ענין תיאטרונכם עודנו רק חלום לעתיד לבוא, אך דבר זה נותן לי את האפשרות לדרוש את הגדלת משכורתי הדלה בעיר הנדחת אאכן, על גבול בלגיה, לוקסמבורג וצרפת גם יחד. בכל רגע תוכל לפרוץ מלחמה ואנוכי אתפס שם במערבולתה לצבא. מדוע לא אשתמש בהזדמנות נפלאה זאת לתקן את מצבי: כסף יותר או משרה בעיר אחרת. בברלין אולי גם יצליח תכסיס זה – – –

– זהו “בלוף” אמריקני – העירה שוב אחותי.

– “בלוף” או לא – החזיר לודוויג – כך עושים גם כאן במשטר הווילהלמי.

אחותי הביטה בו בתוכחה גלויה:

– אינני אוהבת “בלופים” – אמריקנים או גרמנים.

לודוויג נפגע מאוד, ולוצי ייסרתהו גם היא על אף אהבתה אליו.

אז אתערב בענין הזה בהציעי לו לתקן את המכתב במקצת ולכתוב, כי היהודי הארצישראלי חיים הררי עומד לכונן בית־חזיון עברי בירושלים, וכי הוא מבקש בגרמניה כשרונות יהודים גרמנים להיותם שחקנים בחזיון הירושלמי העתיד.

• זהו! – קראה ימימה בהתכפפה לעומתי.

• זהו! – ענתה אחריה גם לוצי – אם־כי לא תקבלוני לתיאטרונכם בהיותי נוצריה.

• מדוע לא? – הוספתי אנוכי – הן תוכלי לקבל את דתנו היהודית, והיית אז כאחת מאתנו.

ונכרות ברית בינינו – “ברית בין הבתרים” – להכין את עצמנו ליום שבו יתגשם חלומו של הררי בעזרת לא עוד לודוויג פרנקל, בלתי־אם “יהודה ברק”, כפי שכיניתיו מיד, ולא עוד לוצי זאהל, בלתי־אם “בּרקה זייל”, כפי שכיניתיה גם אותה.

זוג נחמד, אשר קבלתי על עצמי ל“ציינו” (לעשותו לציוני) ברוח ובחומר גם יחד.

 

פרק ארבעים ושנים: הצלחות עתונאיות; תמרוני הצי הגרמני במימי צרפת    🔗

בינתיים אירעו המאורעות המכריעים ביותר בחיי וגם בחיי אחותי ימימה.

לרגל פגישתי בברלין עם דוק־קרסי ואשתו, העתונאים הצרפתים שכל־כך אהבום אבי ואמא בימי שהותם בירושלים – נודעתי לעתונאי הצרפתי החשוב שרל בונפון, כותב ה״פיגארו״ בבירה הגרמנית. ידיעותי בשפת גיתה והיינה התקדמו עד כדי־כך, שבונפון הציע לי להיות עוזרו בעתונו הצרפתי הגדול. הוא היה משלם לי מראש מאתיים מרק מדי ירח בירחו – הון עצום בשבילי, ואני עוד לא בן עשרים וארבע – ודבר זה הרשני להגיד לאחותי, כי חצי משכורתי זאת אקדיש למענה, לצרכי למוד.

הנה־כי־כן החלו לנו חיים חדשים – אחותי כתלמידת מוריה נפלאה בלב ברלין, ואנוכי ככתב־משנה, לאחד מגדולי העתונים בעולם.

ראשית עבודתי העתונאית הלזו – עלי להודות – היתה לא רק מצערה, אלא גם פחותת כבוד במידה לא־מעטה. כל שבונפון רצה מאתי היה: לקרוא את רוב העתונים היומיים הגרמנים, אף לתרגם לצרפתית מתוכם את כל הידיעות החשובות, ונוסף לכך לערוך תמצית למאמריהם הראשיים, והוא היה קוראם ועורך לפיהם את ידיעותיו בכלל ואת כתבותיו בפרט. עבודה זאת, ביובשה היחסי, נמשכה ירחים וירחים. אף־על־פי־כן הייתי מתגלה לעיני חברי ועמיתי מבני עמי ככתב במלוא־מובן־המלה.

לאשרי באוני שתי הזדמנויות, אשר קבעו במהרה את עתידי העתונאי.

ההזדמנות הראשונה היתה כזו של שחקנים חדשים – מחלתו הפתאומית ויציאתו ההכרחית של בונפון לפאריס. הוא ביקש מאתי למלא את מקומו בשכר של ארבע מאות מרקים – לכל ימי התרפאותו, ושלש מאות מרקים לאחר חזרתו, עם התואר ״סגן־כתב״ כתודה לשרותי הנאמן. למותר להגיד, כי סכום זה היה עצום בימים ההם.

והזדמנות שניה – והיא היתה העיקרית – באתני כתוצאה ממצב מיוחד בצי הגרמני, כפי שיבואר להלן.

בימים ההם היו ה״אקו־דה־פארי״ וה״ז׳ורנאל״, שני העתונים היומיים הראשונים להשתמש בקול־חוט (טלפון) למסירת ידיעות מיוחדות, ובונפון היה הראשון לנסות את הדבר בהצלחה. משנסע פאריסה, העביר את קולחוטו לחדרי הפרטי ברחוב קנט, ומדי חצות לילה היתה פאריס מעירה אותי משנתי להאזין לידיעותי הקצרות תחילה ולכתבתי המפורטת אחריה. כל החומר הזה הייתי מכינו מבעוד ערב.

והנה ארע המאורע המרעיש לתמרוני הצי הגרמני במימי צרפת ואנגליה בערב ביקורו המדהים של ווילהלם קיסר באגאדיר, נמל־דרומי במרוקו המצורפתת למחצה.

כל אירופה היתה כקלחת. היעיז הקיסר ללכוד את העיר, כדי לקבוע את שררת גרמניה במערב האפריקי הצפוני? היגרום דבר זה למלחמה צרפתית־גרמנית חדשה, ואולי גם למלחמה עולמית הפעם? – זאת היתה השאלה.

מה עשיתי?

מתוך הקשרים הישרים עם שאר עתונאי חוץ, וביחוד מתוך קשרי לעתונאי יווני שהייתי מתרגם לו חלקים ממאמרים ראשיים קשים – נודע לי כי, ״בשעה עשר בלילה יינתן לידידי גרמניה מבין העתונאים ׳צנור׳ מיוחד למהלך התמרונים הנזכרים לעיל״. היווני הזה הוחזק ידיד נאמן למדיניות הגרמנית בבלקנים, ובתור שכזה היו ידיעותיו מדויקות מכל צד. ואנוכי תרגמתין לו על נייר כפול – האחד לי כשכר לתרגומי.

בשעה אחת אחר חצות היה תאור התמרונים על דלפקי לכל פרטיו, וזכורני כי דווקא בלילה ההוא עברה על כל אירופה המרכזית והמערבית סופה נוראה, שהזיקה לחוטי המברקה והקול־חוט גם הוא במידה רבה. לחינם ניסיתי להשיג את החוט המיוחד לפאריס, כי מהבירה הצרפתית הודיעוני שאין תקוה לשרות כל־שהוא. פתאום טורטרו לתוך אזני קולות עורך ה״אקו־דה־פארי״, אשר טרק את דלתות המערכת ברעש ובזעף:

– אתה שם, בן־אבי?

– כן! – הרעמתי לעומתו.

– אתה שם? – חזר.

– mais oui Mais oui, – קראתי בקול כמה פעמים בכל שרירי גרוני.

– אם כן, החל! – באתני סוף־סוף תשובתו הצרודה.

ואתחיל.

מרגע לרגע הופסקה השיחה, ועורכי יצא ממש מדעתו.

– המשיך! המשיך!

ואמשיך.

– חזור על מה שאמר טירפיץ, שר הימיה הגרמנית! — פקד.

ואחזור.

– ומה שם הספינה שהצליחה יותר מכולן?

–אמדן! – שאגתי פעם ופעמיים.

– והקיסר – ההיה ברואים?

– כמובן – שסעתיו, ואתאר את עמדתו על מגדל הסיפון עם משקפתו המקופלת בידו הבריאה.

וכה האזנתי לפתע את הרעם נופל על־פני המסעדה הגדולה ממול למערכת אשר ב״רחבת האופרה״, ועורכי נזעק:

– אלהים, עוד מעט ונהרס כל הבנין הנהדר.

עד שנותק הקולחוט שוב, והפעם ללא כל תיקון.

הייתי אומלל ולא יכולתי לנום. ״מי יודע – התהרהרתי – מה יצא מכל הענין?״

אך יומיים לאחר־כך קיבלתי את העתון, עם עמודו השלישי התפוס כולו בכתבתי הארוכה, עם ידיעות אחרות בצדה. חמש עמודות, עם כותרות על גבי כותרות, ופרקים תוך פרקים.

נצחון עתונאי שלא ידע העתון הזה משך שנים, היחיד לכולם ביום ההוא לתיאור מזעזע באמת.

ושרל בונפון שולח לי מכתב באחריות, עם המחאת־דואר בסך ארבע־מאות פרנקים כמתנה נוספת למשכורתי הנאה.

הוי, סעודתנו אצל קמפינסקי עם אחותי והטובה בחברותיה בערב ההוא, עם שמפן אמתי, זורם כמימי הארנון.

 

פרק ארבעים ושלשה: הרפתקה עם גרמניה אוהבת יהודים    🔗

גרתה מתג היה שמה.

לא יפהפיה, ואף לא יפה. היא השתייכה לטיפוס הנשיי הקרוי ״יופי מכוער״. פניה רחבות במקצת, לחייה מבועבעות קט, פיה ארוך אם כי שפתיה דקות, שיניה לא ישרות אך מבהיקות למאד. ובכל־זאת היה בה, בכל קו מקוי ישותה, דבר־מה צודד, קוסם, מכריע וכובש שלא על נקלה משתחררים הימנו.

בהיותה בת מנהלה של אחותי, לא היה גבול לשעבודה בזוג חדרינו הצרים. כשהיה עולה על דעתה לנום אצלנו – והדבר אירע לעתים קרובות – היתה אחותי שולחת אותי לפעמים לווינר ידידי תחילה ולפעמים לברק, בכדי שדירתנו תהא מיועדת רק להן, לנשים. אך במשך הזמן היתה הגרמניה הזאת טוענת עם אחותי שלא להתערץ כלפי.

– מה יש, אם ינום כאן בספתו? אנחנו ננום יחד בספתך את, אם־כי צרה היא למדי.

ופעם אחת שמעתיה, באמצע הלילה, מתדיינת עם אחותי עוד יותר לטובתי:

• מה תאמרי, אם אתאהב בו? התסכימי לכך? היסכים גם הוא?

ולאחר כמה לילות קמה פתאום, כי לא יכלה לעצום את עיניה, ותצא לחדרי בשלמתה הבוקרית:

– שמע־נא, בן־ציון, אני נרגזת כל־כך שעלי לחזור להורי – התלווני לביתי?

– ברצון, גרתה, ברצון.

היא נכנסה חזרה לחדרה של ימימה ותתלבש בחפזון, ובאפלת הלילה ירדנו את מדרגותינו בעשרותיהן, היא אחזה בידי, כי יראה – כך אמרה לי – פן תמעד ותפול, וראשה היה עליה סחרחר.

לסוף, עם דברי המעודדים אליה, הגענו למדרגה האחרונה ונצעד ליד דלת־החוץ, אך גרתה לא זזה ממקומה. מנורת־הרחוב שילחה בנו את קרניה המהבהבות, וזוגות־זוגות היו עוברים עדיין על־פנינו כצללים מאוהבים. היא קבעה בי את עיניה הנמריות שהייתי מעריץ כל־כך לפעמים, ובהתנפלה על שכמי קראה לי בגרמניתה הרוננת:

–.Küsse mich

נשארתי דהום.

–, sag ich DirKüsse mich

ובטרם ידעתי מי ומה, כיסתני בנשיקותיה הקודחות.

– אני רוצה לנסוע אתכם לארצכם. אני אוהבת את היהודים בכלל, ואותך בפרט. אל תסרב, השומע אתה? אל תסרב.

וכשניסיתי לבאר לה, כי זהו רק רגש חולף מצדה וכי בבואה לארצנו, אם בכלל, לא תסלח לי על כך לעולם, השיבה:

– אם לא תקחני אתך, אשלח יד בנפשי.

בקושי רב עלה בידי להשקיטה ולהחזירה לחדר אחותי, אשר התעוררה בינתיים ועיניה דהומות למראה פני החוורים. לא עוד אלא ששני כתמי אודם נתגלו בלחיי השמאלית – אודם שפתיה הצבועות.

– מה קרה, גרתה? – סקרה כלאחר־יד.

– לא כלום! לא כלום!

– ובכל־זאת דבר־מה קרה?

אז תצנח גרתה על ספת אחותי, ותבך בבכי מר:

– הוי, מה שנאתיו, מה שנאתיו את אחיך!

ורגע אחרי־כן, בפנותה אלי:

• לא! לא! לא לך, כי ליהודי אחר אנשא, כפי שתווכחו בקרוב.

ואמנם, באחד הימים לימי פגרת אחותי, עם אחדות מחברותיה מוזמנות אליה לתה של ערבית, ובהן התלמידה החביבה מרגוט, דמות ארנבת אנושית, בתו של רופאנו חצי־היהודי, ד״ר ליסי, נכנסה פתאום לחדרנו גרתה מתג עם איש, בגיל בינוני, משולב בזרועה.

– זהו חתני, ידידי, הלא הוא ארטור ברנשטיין, אחיו של הרמן ברנשטיין המפורסם.

כי אמנם היפגש נפגשנו עמדו לא פעם בבית בבל, זינגר וקאוטסקי השתפנים. הוא היה בניגוד לאחיו הנהדר – שהפך ויהי לידידנו הטוב וכמעט ש״ציינתיו״ בהתלהבותו החבויה לארצות־המזרח – ולפני כמה ימים חזר ממסעיו לקווקאז הרוסית, אשר בה עסק בעניני הנפט וירכוש לעצמו הון גדול. הוא, הוא איפוא ״היהודי האחר״, אשר לו אמרה להינשא במקומי. אדם מכוער מאין כמותו, עב־העור ועבות־הזקן, אך לבושו הדר, עם שעון־זהב כאצעדה לידו השמאלית הגסה, ויהלום־ענק לזרת ידו הימנית.

וגרתה מתג, בנעצה בי את עיניה המנומרות:

– מה תאמר עליו? האין הוא נחמד?

– נחמד מאוד! – עניתיה הכרחית.

– והוא ״ציוני״ כמותך.

– מאושר אני, ידידתי.

– והוא מוכן להזניח את קאוקז ולהעביר את הונו לירושלים.

– ברצינות? – שאלתיה.

– ואז יחד נבלה את חיינו שם, האין הדבר נפלא?

– בוודאי… בוודאי… – הבלעתי את תשובתי.

אז תיגש אלי, ותלחץ את ידי עד כדי פריקת אצבעותיה אחת־אחת.

– Auf Wiedersehen

– להתראות!

– In Jerusalem

– בירושלים, אמן! – סיימתי ואברח.

ירחים עברו, ורק אחת ידענו, כי הוריה לא רצו בו, ביהודי הזה, בשום פנים. הם היו, למראית עין – נחמדים, נאורים, חפשנים, דרוריים וכמעט שתפנים. אבל בפנים לבם, הבהבה כבר אז הנגד־שמיות לכל כיעורה, ובנם הבכור היה מדגיש את הדבר גלויות אפילו בפני.

– אני שונא את היהודים – הצהיר לי פעם – לא רק בשל עצמם, אלא גם על גזלם מאתנו את בבת־עינינו, את גרתה שלנו.

• לו לפחות נשאה לך – העירה האם.

– או ל״וורטר״ יהודי, – הסביר האב כדי לפייסני.

אך מי כאחותי וכמוני לדעת את האמת לכל עירומה?

על־אף ידידות הקיסר ווילהלם ל״באלין״, יוצר הצי המסחרי הימי הגרמני, ולסימון ופאול נתן שניהם, ״עמילי גרמניה בקרב העם היהודי״, וללאון־קבאלו, החוזה האיטלקי ממוצא יהודים – הרי היו רוב הגרמנים, וביחוד הפרוסים, שונאי היהדות ונושאיה בכל לבם ונפשם. ביחוד גדלה שנאתם למכסימיליאן הארדן, עורך ה״צוקונפט״, אשר הזכרתיו לפני־כן באחר הפרקים הקודמים, ושהתקפותיו את ״הברונים״ הגרמנים עם Hohenzollern בראשם, הרגיזום ללא סוף.

מקרה גרתה מתג, עם אחי ברנשטיין, הטיל סערה אמתית בכל חוגי הרובע המיוחד אשר בו היו גרים הוריה הפרוסים.

– השתפנות אינה אלא יהדות חשאית – היתה דעת ה״קרויץ־צייטונג״ ביחוד.

– ״זינגר״ הוא עריץ כל הסיעה השתפנית, ובבל גם קאוטסקי אינם אלא עבדיו.

– ילכו־נא היהודים לארצם – רשם אחד מהם על דלת ביתי, למורת־רוח הגרמניה הטובה, אשר ארחתני זה שנתיים.

ותתואר על נקלה דהימתנו באחד הימים, לאחר זמן, לשמוע מפיות חברותיה של ימימה אחותי – כי גרתה מתג ובעלה היהודי ״נתגרשו״.

למחרת הלילה הראשון לחתונתם.

 

פרק ארבעים וארבעה: פגישות עם רודולף מוסה ועם מכסימיליאן הארדן    🔗

שנים היו המאורעות האישיים, אשר טבעו בי את חותמם לזמן רב; האחד – פגישתי עם אביר העתונות הגרמנית בברלין, רודולף מוסה, בעל ה״ברלינר טאגבלאט״, שמספר עורכיו, כתביו ופקידיו הגיע למאות, ומעריציו לרבבות. מה שהיה ״נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ״ בווינה האוסטרו־הונגארית, במרכזה של ״אירופה הבּלקנית״, ואולי הרבה יותר מכך – היה עתונו של רודולף מוסה בברלין, אם כי בחיצוניותו – בכל דיבורו והליכותיו – היה מוצאו היהודי ניכר מאד. כעבור שנים קם לו למוסה בעולם העתונות רק מתחרה אחד, שאף אותו הכרתי פנים אל פנים, והוא – לורד נורטקליף האנגלי, בעל ה״טיימס״ וה״דיילי מייל״.

כיצד הגעתי אל מוסה?

פשוט מאד: קונסול גרמניה בירושלים בימים ההם, שמידט שמו, היה אדם נחמד באמת, בעל זקן־שיבה מטופח, ופני אציל, ומסור ונאמן בלי גבול למלכו, לקיסר וילהלם. כשנודע לאבי על החלטתי לצאת לברלין, לשם סיום למודי בה, ביקש את הקונסול לתת לי המלצות לכמה מחשובי ברלין בעולם העתונות והמכללות. והלה נתן לי שני מכתבים – אחד לפרופיסור הרטמן, שביקר פעם בירושלים (הזכרתיו כבר במקום אחר) והשני – לרודולף מוסה. זוכר אני יפה־יפה את ביקורי במשרדו של מלך־עתונות זה (באותם הימים היו יותר מארבע־מאות עתונים בכל גרמניה הפרוסית, קשורים כך או אחרת בעתונו של מוסה בברלין). הלשון הגרמנית – שלא ידעתיה כלל ביום בואי לברלין – היתה כבר שגורה על פי, כי מהיר הייתי ללמוד לשונות. ואף־על־פי־כן החלטתי לפנות אל מוסה בצרפתית, הלשון שידעתי יותר מכל לשון אירופית אחרת. בהתקרבי לבנין ראיתי, לתמהוני, שחזיתו פונה לרחוב ששמו ״ירושלים״, תפגיש מוזר וגם סמלי קצת לאיש ירושלמי שבא לחפש דרכו בעיר נכריה. היה זה רחוב צר, שהמה כולו אותה שעה מילדים וילדות צוהלים ורוקדים, ואף בכך ראיתי אות לטובה.

התקרבתי בהיסוס אל השוער – פרוסי גבה־קומה ומסולסל־שפם כלפי מעלה, בנוסח הימים ההם, כשכפתורי־הזהב על בגדי־שרדו נוצצים.

– את מי אדוני רוצה לראות, mein Herr?

– את Herr Director, רודולף מוסה – עניתי.

– קשה לראותו בלי הזמנה מיוחדת.

הגשתי לו את מכתבו של הקונסול הגרמני בירושלים, ולתמהוני חזר מיד וקד קידה לעומתי:

–! Bitte (אנא!) – קרא חגיגית, והביאני ישר אל האדון הדירקטור בקומה הרביעית, כבר אז השתמשו במעלית – אם כי לא בחשמלית – בבנין ענקי זה.

*

חדר־עבודתו של מוסה היה רחב־מידות, עשרים על עשרים אמה, והוא, מוסה, יושב אל שולחנו במרחקו המזרחי, הפונה לרחוב ירושלים, מראה פניו של יהודי טפוסי, עב־שפם ומרכיב משקפי־זהב, התאמץ להראות כגרמני מלידה־ומבטן, והסיגאר הארוך לא מש מפיו.

–?Sie sprechen deutsch (אדוני מדבר גרמנית?)

– לא על בוריה, לפי שעה – עניתי – אבל הצרפתית שגורה בפי.

– צריך לדבר גרמנית – העיר בזעם מעושה, כביכול – אך גם אני מיטיב לדבר צרפתית, ותוכל למסור לי את משאלותיך בלשון זו.

נגשתי אל מעילי, שתליתיו על הקולב במבואית החדר, והוצאתי משם בקבוק יין אדום מיקבי ראשון־לציון, שאבי ביקשני למסור במתנה לאדון מוסה, כתשורה קטנה מזמרת הארץ. אך בטרם עוד הספקתי להעמיד את תשורתי על שולחנו, והאדון מוסר, פנה אלי:

– יין ראשון־לציון? למה לי זה? די לי ביינות ה״מוזל״ וה״רהיין״.

– אבל אדוני הדירקטור – גמגמתי – זוהי מתנה מן הארץ הקדושה…

– ארצי הקדושה היא גרמניה – השיב האדון מוסה – וירושלים שלי היא – ברלין, ולראיה – בניני זה ברחובי זה!

ובהרגישו אחר־כך שדבריו פגעו בי, הוסיף:

– אל תשוחח אתי עוד על ארצך. אין היא מענינת אותי כלל ועיקר. דעתי היא, כי יהודי גרמניה נמצאים בגן־עדן נצחי. הקיסר אוהב אותם, הוא אוהב גם אותי והוא נוטה לי חסד רב. גם בּאַלין (אשר יסד את הצי המסחרי הגרמני) ידידו של הקיסר הוא, והוא גם ידידנו המשותף. שאל את פאול נתן, ויאמר לך. יהודי גרמניה הם גוש מיוחד, שלכל־היותר מתעניינים ביהודי שאר העולם, וארצך בכלל זה – רק כאחים לדת וכתועמלנים של La Culture Allemande, vous comprenez?

ולאחר שהעתיר עלי את שפע דבריו, כדרכו, קצת בצרפתית משובשת ובעיקר בגרמנית קצת גסה, פנה אלי ושאלני פתאום:

– זוהי כל משאלתך?

– לא, כי ברצוני היה להשתלם במלאכת העתונות במשרדיך.

– אין לנו עכשיו מקום פנוי לעתונאי חוץ, אבל כשהגרמנית תהיה שגורה בפיך תואיל להודיעני, כי רוצה הייתי לעשות דבר־מה לפי המלצת הקונסול שמידט בירושלים. את זאת תמסור בשמי גם לקונסול.

ומיד צלצל בפעמוניתו אל סגנו, והזמינו אליו. הבינותי, כי הגיע זמני להסתלק. כל אותו יום הייתי מדוכדך ביותר, ממש אומלל, אך למחרת בבוקר התדפק על חדרי הקטן, ברחוב קאנט, משרת לבוש־שרד ממערכת ה״ברלינר טאגבלאט״, עם כרטיסו של רודולף מוסה, וארגז כבר מתחת לזרועו.

כשפתחתיו, מצאתי בו ארבעה־ועשרים בקבוקי יין לבן מ״מוזל״ ואדום מה״רהיין״, ומצורף גם כרטיסו האישי של רודולף מוסה ובו רשומות המלים בגרמנית:

Deutsche Weine dem Herrn Ben־Avi.

מעשהו של רודולף מוסה היה טפוסי כל־כך ליהודי מתבולל, ״גרמני בן דת משה״ – שהאמין באמת, כי ארצו הקדושה היא גרמניה וברלין היא ירושלים שלו. אולם אדיקות זו לא הועילה לו כלום בבוא היום, והנאצים עלו לשלטון בגרמניה. בזמן שדברים אלה נכתבים – כשלושים וחמש שנה לאחר ביקורי אצל מוסה – קראתי בעתונים, כי הנאצים תפסו את כל משרדיו ועתוניו של רודולף מוסה בברלין, ובראש־וראשונה את ה״ברלינר טאגבלאט״, ואת האדון מוסה בכבודו ובעצמו זרקו לתוך מרתף הבנין, התעללו בו ושברו את אצבעותיו ״שלא יוכל לכתוב עוד גרמנית״, ולאחר ימים־מספר נשלחה גופתו המתה לרעיתו האבלה, כדי להביאו ל״קבר ישראל״. זה היה סופו של אביר העתונות הגרמנית, שברלין היתה ירושלים שלו. ובהזדמנות זו ראוי אולי לציין, כי שנה קודם לכן, עם התחלת העלייה מגרמניה, בא לתל־אביב אחד מבני משפחתו של אביר העתונות הגרמנית ופתח במרכז העיר העברית משרדים בשם ״רודולף משה״ (משה ולא מוסה!) – אך כל זה רק דרך־אגב.

*

ועוד מאורע אשר אירע לי בברלין של הימים ההם:

לאחר שובו של בונפון, מורי וידידי בעתונות הצרפתית, אמר לי באחד הימים, כי מאכסימיליאן הארדן הודיעהו שישמח לקבל את פני שנינו יחד. והפעם לא כמתורגמן לגרמנית (הארדן היטיב לדבר צרפתית), אלא כדי לשמוע מפי… פרטים על הציונות המעשית.

באחד מערבי הקיץ עברנו בעגלה, דרך ה״טירגארטן״ שבמרכז העיר, אל אחד הפרברים החדישים בעיבורה של עיר. חווילתו של הארדן היתה מן היפות ביותר מבחינה הנדסית, מזיגה של סיגנון־בנייה גרמני חדיש עם קישוטים אנגלים מן המאות הקודמות.

הארדן לא השתמש אז עדיין בפעמון חשמלי בשער ביתו – כמוהו כקלימאנסו בפאריס – אלא בחוט אדום פשוט הפעילו את הפעמון. כלב גרמני גדול זינק לקראתנו לקול הפעמון, כאילו לטרפנו חיים. אימה נפלה עלינו. המשרתת זהובת־השער, שפתחה לנו את הדלת – הרחיקה את הכלב מאתנו.

– האם מר הארדן בבית?

– כן, כן! – השיבה בפנים מסבירות.

והנה התקרב הארדן אלינו – בצעדי צעיר ממש, אם כי עבר כבר את גיל הששים. ראשו המעוטר תלתלי־שיבה עד לחצי־מצחו, ועורו המכורכם בקמטיו השחקניים – עשו עלינו רושם עז. הוא הניח דעתנו. הרגשנו מיד כאילו ידידים־משכבר אנחנו, וניגשנו אל עצם הענין.

– שערו־נא – פתח ואמר – מה שאירעני עם ביסמארק הגדול. אני הייתי מנסה לראיינו על עתידות אירופה תחת ממשלת הקיסר ווילהלם, וכבר רשמתי לעצמי, כמנהגי, פרטים על פיסות נייר, לכשפתאום, בסוף הראיון, הרעים לקראתי: ״אינני אוהב ראיונות ומראיינים!״ ורק לאחר שהבטחתיו, שהדברים לא יפורסמו, הסכים לראיון. כעבור ששה ירחים הייתי בין המשתתפים בקבלת־פנים נהדרה באותו ארמון, אך מיד נוכחתי כי פני ביסמארק אינם כתמול־שלשום כלפי. סר וזעף היה בגשתו אלי, עד שמצאתי לנחוץ לשאלו לסיבת רוגזו. הן מציית הייתי בנאמנות לפקודתו, ולא פירסמתי את ראיונו. – ״זוהי הצרה!״ – השתאג ביסמארק בכל כחו – היית צריך להבין, כי איסורי לפרסם, פירושו היה דווקא – פירסומו…

לשמע הספור הזה פרצנו בצחוק אדיר, והארדן הגיש לנו אז ממיבחר ה״קוניאקים״ הצרפתיים, ואחר־כך עברנו אל חדר־האוכל שלו. שם הצטדק, על שהוא נאלץ להאכילנו הפעם מאכלים צמחוניים בלבד, מאין לו טבּח בביתו. לעומת זה הירבּה עלי משקאות. ״קהוה תורכי״ אמתי, וסיגארות בלגיות – היו כקינוח סעודה, תוך שיחה ערה. בין השאר סיפרתי לו את שיחתי עם רודולף מוסה. הפעם פרץ הארדן בצחוק גס כמעט:

– אלה הם יהודינו המתנכרים. אינני ציוני, אך־אינני גם מתבולל.

– אל יאמר אדוני, כי אינו ציוני, – העירותי – יאמר נא, כי עדיין אינו ציוני.

וכאן התפתח וויכוח, שלא יישכח מזכרוני לעולם, כי בעזרת בונפון הצרפתי, עשיתיו באותו יום כמעט לציוני, עד שהכריז חגיגית:

– בהזדמנות הראשונה אסע לארץ־ישראל לבקר אצל בן־יהודה, כי פלא העברית החיה הוא, לדעתי, הגדול שבפלאי העולם בדורנו – הלשון המתה היחידה שחזרה לתחיתה המלאה.

*

יצאנו אל הגן שלפני הבית, היתה זו מדשאה בנוסח אנגליה, ומסביב לה תלמים. והארדן, שהיה במיטב רוחו ודמיונותיו, קטף תוך הליכתו, ורד צהוב לבונפון וגם ורד ירוק לי.

– צבע התקוה לארץ־ישראל המתהווה!

והנה צלצל ה״קולחוט״ (אני קראתי לטלפון ״קול־חוט״, בעוד שאבי קרא לו ״שח״) ממרחקו, והנערה חרדה אליו מתוך הבית:

– הוד־מלכותו הקיסר שולח להודיע, כי ברצונו לראותו מחר.

– מוכן! – מיהר הארדן לענות.

הזמנה זו הבהילתו במקצת. הארדן היה מתקיף אז את הנסיך ואת מקורביו, ומאמריו בבטאונו ״צוקונפט״ היו מסעירים את הרוחות בברלין ובכל אירופה ואמריקה.

בינתים נתישב על ספתו הספרדית, ונתן לנו ״שעור״ בעתונאות, היינו: הראה לנו כיצד הוא ״זוכר״ את כל המאורעות לפי תאריכיהם ושמותיהם המדויקים – דבר שלא היה שני לו בכל העולם כולו.

– בואו ואראכם! – קרא לנו, וקירבנו ל״קודש קדשיו״, והוא חדרון צדדי בתוך אולם־הספרים הגדול באלפי ספריו, ובו ״ארגזיה״ מיוחדת, הדומה ל״כרטיסיה״ הנמצאת כיום בכל משרד ומשרד, אך אז, בימים ההם, היה זה חידוש.

– בארגזיה זאת, השרויה כמעט באפילה – באר – אוסף אני זה שנים ושנים, כארבעים בערך – כל קטע מעניין מתוך העתונות הגרמנית והכללית. הרי לך – פנה אלי – הארגז של קלימנסו מוערצך. כשבעים קטעים מונחים כאן. ובכל הזדמנות ששמו יצוף פתאום לכותרות העתונות – אם ייפצע, או יהרג או ימות מיתה טבעית, ומיד יכול אני בלי שום עכוב, לתת מאמר מלא פרטים עליו, והעיקר גדוש תאריכים ומרמקים (Citation – צירוף של מראה־מקום). והנה לפניך – פנה אל בונפון – ארגזו של דרילד או של בריאן, הידידים שלך. כאן אין חומר רב כל־כך כבארגזו של הנמר קלימנסו, אך גם כאן יש די חומר. והנה ארגז כפול, ובו כל החומר על ביסמארק, ובארגז כפול שני – כל החומר על הקיסר ווילהלם הראשון והשני. מלבד אלה יש לי ״מפתחות״ שונים, והארגזים מסומנים במספרים וגם בשמות מיוחדים. בקיצור, זהו סודי, אדוני.

– ועל הרצל והציונות יש לך?

הארדן הצטחק:

– מאחר ש״ציינתני״ (מלשון ״ציון״) היום, שמח אני להראותך, כי אפילו על הרצל יש לי חומר לרוב, ובפרט על ביקורו בארץ־ישראל לשם פגישה עם ווילהלם…

והוא מוציא מארגז משותף ל״מנהיגים יהודיים״, כל אשר אסף בעתונים על גדול־מנהיגינו ותנועתו.

– ועל?

– ועל בן־יהודה אביך, ועל אחד־העם, ועל מקס נורדאו, זיגמונד פרויד, גיאורג בראנדס הדני – על דרומון, על רבינדרנט טאגור, ועל מי לא?

– מה יש לו על אבי?

והנה הוציא מתוך ניירותיו כל מה שנתפרסם על אליעזר בן־יהודה בעתונות הגרמנית.

היו שם באותו חדרון יותר מארבע־מאות ארגזים, וקרוב לארבעים אלף ״לבנים״ (לבנים לבנין), כפי שכינה אותם בבת־צחוקו.

בינתים התקרבה שעה ארבע. ובונפון שאל את הארדן, אם ירשה לו לפרסם תמצית מן השיחה באחד מארבעת עתוניו.

– לא! לא! לא! כל מה שדובר כאן אינו לפרסום ברבים.

– האם סירוב זה אינו מעין ״הסירוב״ של ביסמארק, שסיפרת לנו עליו?

– לא, איני רוצה ששונאי, והם מרובים, ידעו סודות על דרך עבודתי.

– עוד שאלה רק אחת, אדוני הארדן…

– ברצון. אני מקווה, כי זו תהיה השאלה האחרונה.

– כן, אנו מבטיחים: מתי, לדעתך, תפרוץ מלחמת־העולם?

– בשנת 1912! – ענה רתת.

– בבלקנים?

– כן.

– מי יתקוף את מי?

הוא התרומם לרגע, ולאחר זאת פלט כלפינו:

– גרמניה תתקוף את רוסיה, ומזה תצא המלחמה הכללית.

– שתיגמר ב״סעודה הכללית״ – האין זאת? – שאלתי.

• שם הולם מאד קראת למלחמה זו – סיים הארדן ולחץ את ידינו, נפרד מאתנו כדי להכין את עצמו לכתיבת מאמרו ל״צוקונפט״ הבא, וכן לפגישת־מחר עם הקיסר ווילהלם – פגישה, שנתבטלה ברגע האחרון (כפי שנודע אחר כך), כי ווילהלם השני ראה בהארדן ״עבד נאמן לביסמארק, למרות הכל״.

 

פרק ארבעים וחמשה: ציר ציוני ליטא ומושבות־יהודה בכנסית באזל    🔗

בינתים גדלה השתתפותי ב״העולם״ – בטאונה של ההסתדרות הציונית העולמית, שבעריכתו הראשית של נחום סוקולוב – שלאחר מות הרצל וביצור נשיאותו של וולפסון, נעשה לעתון חי. אך הרעיון – שלי ושל א. חרמוני – להוציא כתוספת את ה״עזפן״ בקביעות, תחילה כירחון ואחר כך כשבועון, דוגמת ה״סימפליציסמוס״ המינכני, וה״קלדרדטש״ הברליני, לא הוצא לפועל, משני טעמים: א) התנגדותו של סוקולוב ״להנמיך את העתון הרשמי הציוני בעברית״; ב) חוסר אמצעים.

הפולמוס מסביב למאמרי ״מה נתנה לנו ארץ־ישראל?״ – הוסיף לתפוס מקום רב בעתונותנו היומית (ובפרט ״הזמן״) והשבועית, ונעשיתי כעין ״גבור היום״, עד שבאחד הימים נשאלתי מאת חוג ציוני בליטא, אם מוכן אני לנסוע לבאזל, כצירו של אותו חוג בכנסיה הציונית השביעית (הראשונה ללא הרצל!) בלי הוצאות הנסיעה.

באותו זמן נתבקשתי גם על־ידי אחת ממושבות יהודה, היא ואדי־חנין, לייצג בכנסיה הציונית את מושבות יהודה והשומרון (בלי הגליל, כי בגליל החלו אז הפועלים לתפוס מקום).

שתי ההצעות הנכבדות הללו הביאוני לידי יהירות־מה: להיות ציר לכנסיה ציונית – מה נעים הרגש, ומה רבים הסיכויים לאחר־כך!

המכשול העיקרי על דרכי זאת היו, לצערי, ההוצאות. נסיתי להשפיע על בונפון, שישלחני לבאזל ככתב לעתונים הצרפתים, אך זולת ה״טאן״ שא. לודוויפול הצליח להימנות כעוזרו, לא התעניין שום עתון צרפתי ב״תנועה יהודית לא־חשובה כזאת״, ורק עתון הנגד־שמיים ״לה ליבר פארול״ (״דבר האמת״ בלשון סגי־נהור) לדרומון, יצא משום־מה במאמר ראשי מלא הערצה להלל בו את המנהיג הציוני הגדול.

– אם זהו תומככם האחד בצרפת – העיר לי בונפון – אוי ואבוי לתנועתכם!

הערתו זו פגעה בי כל־כך, שכבר בו ביום הודעתי לו, מתוך רוגז על פגיעתו בתנועתנו הציונית, כי לא אמשיך לעבוד במחיצתו, כסגנו.

היה זה קרבני הראשון על מזבח ציוניותי.

ארבע־מאות מארק חסרו לי מאז כל חודש לצרכי מחיתי. ואחותי ימימה נאלצה לתת שעורים מיוחדים, כדי שתוכל להמשיך את למודיה בסמינריון.

מצד שני פתח לפני משבר כספי זה את האפשרות לקבל על עצמי את ייצוג ליטא והמושבות כאחד לארבע־מאות צירי הכנסיה הציונית השביעית.

לאשרי לא היה גבול.

בשרידי המארקים שנשארו בכיסי ממשכורת חדשי האחרון, קניתי כרטיס לרכבת, במחלקה הרביעית, כמובן. לתמהוני, ולנחמתי, מצאתי ממולי ברכבת את הד״ר שמעון ברנפלד. אם הוא, אחד מסופרי ישראל הגדולים נוסע ברביעית – נחמתי את עצמי – מה אני כי אתאונן?

וכך נהפך הקרון ההוא, בחלקו לפחות, למין בית ועד לחכמים, כי עוד ארבעה מן הנוסעים במחלקה זו נתגלו לא רק כיהודים, אלא גם כציונים ״לרבע או למחצה״. שנים מהם הגיעו מווארשה, ואחד מהם היה – ״אידישאי״ נלהב, וגאוותי גדלה מאד, כשכל אלה ידעו כבר מיהו ״בן־אבי״, ששמו הלך לפניו גם בגולה כ״ילד העברי הראשון״ ועוד ועוד.

השיחה נסבה, כמובן, תחילה על הכנסיה הציונית הבאה, ואחר־כך על מאמרי ב״העולם״ והתשובות עליהם.

– בריינין צדק – קרא ברנפלד בעיניו הכהות כבר אז (כידוע, נתעוור לגמרי במשך הזמן) – כי גם אני איני יכול לסבול את ״החוצפה הארצי־ישראלית״, כפי שכינה אותה בריינין, ואתה, בן־אבי, הרשה־נא לי להגיד לך שתי אותיות, והן: א) כי לא ייתכן לקבל שם כשמך, ולו גם כשם־לואי, מאחר שאצטרך לחשבך כ״אחי״ תמיד, ואין אני רוצה בזה; ב) מוחל אני לך על כל ארץ־ישראל שלך, אם העברית היא זו של בן־יהודה אביך.

הוויכוח הלך הלוך והתחמם, ולרגע דומה היה כאילו מוכן הייתי לסטור על לחיו של ד״ר ברנפלד, אך כבשתי את יצרי ועצרתי בי שלא לפגוע בסופר גדול, שהביאני לפעמים לידי ריתחה ממש, והתיחסתי בכל הכבוד הראוי לחכם ואיש־שיבה כמוהו.

לאחר שמונה־עשרה שעות נסיעה מעייפת, בין שדמות גרמניה והרריה, לארכה ולרחבה, צפרה הרכבת סוף־סוף ובישרה את דבר הגיענו לסביבות ה״רהיין״ הגדול, בקרבת באזל השוויצרית. – נפרדנו איש מאחיו ברוח טובה. ד״ר ברנפלד בקשני ״לדרוש בשלום בן־יהודה, היהודי הגדול על אף הכל״.

 

פרק ארבעים וששה: פגישה עם ראשי־ציונים; מי יהיה הנשיא?    🔗

הוי, המדינה הקטנה והיפה, הציורית והחפשית, כפי שנתגלתה לעיני למן הרגע אשר בו צעדו רגלי על אדמתה ההררית. ובאזל זאת, היושבת ליד אחד הגדולים לנהרות אירופה העתיקה־חדישה, הוא הרהיין שהיטיב כל־כך לשיר עליו היינה היהודי ב״לוֹרילאַי״ שלו (אגב: ״רהיין״ הוא, לדעתי, שם עברי קדמון, כמו ה״רהון״ הצרפתי. שני שמות אלה גזורים מן ה״ארנון״ שלנו) – אפילו בה, בבאזל זאת, הרגשתי מיד את רוח החופש מנשבת מן ההרים הקרובים, רוח החודרת אף לסימטאות העתיקות והמפותלות.

ורגש לא־ימחה פעם בלבי, כבלבות כל היהודים אשר נהרו לכאן מכל קצוי אירופה, אסיה, אפריקה, אמריקה ואפילו אוסטרליה – למראה ה״קאזינו״ המפורסם, שמגזרתו העתיקה הבהיקו צבעי הדגל הציוני, כפי שקבע אותם וולפסון בהסכמת הרצל. בבתי־הקפה שמסביב לקאזינו ״מצוין״ זה (במשמעו הכפול: מצוין וציוני), התמקמו רוב הצירים והאורחים ליד דלפקים, כשבידיהם כוסות הבירה הפילזנית והמינכנית. ונקל היה להכיר ביניהם את כל ראשי הציונות – חסר אחד, הגדול שבהם, הוא הרצל עצמו – למן נורדאו, בזקנו הלבן ובמצחו הרחב, עד לזנגוויל, בראשו המתולתל ובידיו הגדולות, שאת שניהם הכרתי אישית, ולשניהם מסרתי ד״ש בשם אבי. לידו של נורדאו ישבה רעיתו ה״דנית״, וליד השני רעיתו ה״אנגלית״ – שתיהן בנות עם נכר, שצלבלבים היו ענודים לצואריהן, ואף־על־פי־כן ציוניות נלהבות כבעליהן. והנה מנחם אוסישקין, יריבו של הרצל, גבה־הקומה ורחב־הגרם. נגשתי אליו, בלי שידעתיו קודם פנים, וברכתיו בעברית.

– חמסי על אביך – זרק בפני, בעברית אשכנזית בניב ליטאי, כשהוא מעמיד פנים זועמות – על היותו נוטה לאוגנדה.

– וגם אני, חמסי על אבי בענין זה – עניתיו, לתמהונו, עברית ארצישראלית־ספרדית.

– התעיז לצאת כנגדו בכתב?

– כבר כתבתי, ברכבת במעמד שמעון ברנפלד, את מאמרי הראשון ברוח זה – הוצאתי מכיסי את מאמרי ונפנפתי לעומתו, ושוב – לתמהונו הרב (בן נגד אביו!).

והנה ד״ר יחיאל צ׳לנוב הטוב והחביב, בזקנקנו בדוגמת אבי, ובפניו שגם הם היו דומים קצת לפני אבי, והוא לוחץ ידי ומברך (כך ממש!) ברכת ״ברוך שזכיתי לראות במו עיני את הילד העברי הראשון״; ואחר כך אמצני אל לבו בחיבה. גם לקבלת־פנים חמה כזאת זכיתי, לאחר קבלת־הפנים הזועמת של אוסישקין, וקודם לכן של ברנפלד.

והנה הלל זלטופולסקי, שהתפאר בילדתו (הלא היא שושנה פרסיץ המפורסמת אחר כך, ואז עדיין ילדה), המדברת אתו ״רק עברית״ כמותי.

– והיתרון הוא לה, בן־אבי – הוסיף זלטופולסקי בקול רם – כי אתה נולדת בציון, והיא נולדה בקיוב הרוסית.

– צדקת! – הסכמתי לדבריו, מתוך חדוה.

ואחריהם – נתקלתי בשני צירים צעירים בני אוקראינה הרוסית, האחד בזקנו השחור כפחם ובעיניו השחורות מפחם (וכבר אז אמרו עליו, כי ״הוא דומה להרצל״), והשני – דק וצנום כרוב הסטודנטים היהודים־הרוסים שלמדו וגם רעבו במכללות שווייץ, והם מדברים על ״גמנסיה עברית בארץ־ישראל״, הלא המה בן־ציון מוסנזון וחיים בוגרשוב, שמיד נצמדתי אליהם בידידות איתנה. ועוד אני משתוחח עמהם, והנה ניגש אלי ד״ר אריאל בן־ציון, הירושלמי, בחור רותח, ממשפחת יחזקאל יהודה ואברהם־שלום יהודה, שסיים את חוק־למודיו בווינה, והוא עומד ומפתני לשאת את דברי ברבים, בעברית הירושלמית שלי.

– התעודד־נא והוכיח להם, מה יפה עבריתנו כשמדברים בה מעל הבמה.

והנה התקרב אלי אברהם לודוויפול, שבא לכנסיה כבא־כח העתון ״הצופה״ בוורשה, שהיה עורכו הראשי והוא שפירסם בעתונו כמה מציורי, וליד כוס בירה אלזאסית, זכרנו את ימי היותנו בפאריס, והוא, לודוויפול, היה בתומכי. בפניו היתה כבר ליאות, והוא נשא בחובו את הרעיון לעלות לארץ־ישראל על מנת להשתקע וגם להוציא בה עתון יומי.

והנה עברה מעין סערה קטנה בתוך הציונים שנקבצו מכל קצוי תבל לכנסיה, כדי להמליך מלך ציוני חדש במקום הרצל הגדול שנסתלק לפני כשנה: הופיע דוד וולפסון, בזקנו השחור ובבגדיו ומגבעתו הרשמיים, וסוקולוב – שהיה אז מזכיר ההסתדרות הציונית ועורך בטאונה הרשמי – על ידו. כל העינים היו נטויות אליהם. רוב הצירים הקיפום אחר־כך, ובפיהם שאלה אחת: מי יהיה הנשיא החדש?

– וולפסון! – הכריז סוקולוב, מתוך קידה עמוקה;

– יחי וולפסון, נשיאנו החדש! – ענו אחריו צ׳לנוב ונורדאו, וגם זנגוויל.

רק אוסישקין נשאר דומם. הוא רצה להעמיד בראש התנועה אישיות, שאת שמה שמר בסוד עדיין.

– יחי נשיאנו החדש אוסישקין! – הרעימו מוסנזון ובוגרשוב, אשר היו חסידיו מימי ילדותם.

– יחי מפקדנו החדש, מפקדנו היחיד – נשמע עוד קול אחד, הוא קולו של קלוזנר, שכבר הגיע אז לפרסום רב, כמתחרהו של בריינין כמבקר ופובליציסטן.

והמלחמה היתה נטושה לאורך כל השורה, כשהבזילאים עצמם עוברים על פנינו – גברים, נשים וטף – והילדים נושאים דגלים שווייצרים קטנים, והתזמורת בראש פלוגת צופים, עם שירים מקומיים בפיהם.

– תחי שווייצריה החפשית! – קראנו כולנו פה אחד.

– תחי ציון החפשית! – ענה לקראתנו שווייצארי ענקי, גלית אמתי, למחיאות־כפינו הסוערות.

וקבוצת ״פועלי־ציון״, מווילנה ומביאליסטוק, עורכת אז את ה״הורה׳׳ הראשונה אשר ראיתי בגולה.

 

פרק ארבעים ושבעה: דוד וולפסון – על כסא הרצל    🔗

לחינם הפצירו במכּס נורדאו להיות נשיאה של הכנסיה הציונית השביעית.

– וולפסון, נושא־כליו של הרצל, הוא הזכאי לכבוד זה – אמר נורדאו ברב ענותנות. ולחינם דרשו רבים מאוסישקין, שיקבל על עצמו את התפקיד הזה.

– איני יכול לעשות זאת, לאחר שהייתי ממתקיפיו הראשיים בשאלת אוגאנדה.

סוקולוב היה אז עדיין צעיר מדי ועתונאי יותר מדי. צ"לנוב נחבא אל הכלים, כדרכו תמיד. וזנגוויל

הכריז את עצמו כבר “ארצאי” (טריטוריאליסט), גם לאחר שהרצל חזר בו מ“אוגאנדיותו”. הכרח

היה, איפוא, שההכרעה למועמדותו של וולפסון תהיה גם הסכמת אוסישקין, כדי שתתקבל כמעט פה

אחד, לא כיורש הנשיאות הציונית, אלא לפי שעה לנשיאות הכנסיה בלבד.

זכיתי לראות את הרצל בירושלים, כשבא להפגש עם הקיסר ווילהלם, וראיתיו שנית בפאריס, בבית נורדאו, אך באחת הכנסיות הציוניות לא זכיתי לראותו, על־כן לא אוכל לעשות השוואה בין הכנסיות שהיו בנשיאות הרצל לבין הכנסיות שלאחריו. ובפרט עם הכנסיה השביעית (כ“ד תמוז – א' אב תרס”ה; 27 יולי – 2 אבגוסט 1905) הראשונה בלי המנהיג, שבה השתתפתי.

אך עלי להודות, כי דוד וולפסון, סוחר־העצים מקלן שהיה רחוק מגאוניות, ידע לשוות לכנסיה שבנשיאותו קצת מן הפאר וההדר של הכנסיות הראשונות. כתלמיד נאמן להרצל, רכש לו וולפסון מהשראת רבו הגדול. אפילו בזקנו השחור והארוך שהיה מטופח בנוסח הרצליני, ובלבושו השחור והחגיגי והמגוהץ להפליא, נראה היה מעל במת הנשיאות ככפילו של הרצל. גם בקולו במשא־הפתיחה של הכנסיה היה כעין הד קולו של המנהיג המנוח. והיו רבים שהקבילו אותה שעה בין האיש החי, העומד על הבמה ונושא דברו, ובין תמונת־הענק של הרצל, עטורת־השחור שהתנוססה על הבמה מאחורי הנואם, כאוסישקין וצ’לנוב לשמאלו ומכס נורדאו וזנגוויל לימינו. כל המראה הזה שיווה לבמת הנשיאות, לאולם המרכזי וליציע מסביב שהכילו יחד כאלפיים איש, מראה של חגיגיות ואבל כאחד. מכל מבט, מכל מלה, מכל תנועה של נאום־הפתיחה היתה מורגשת רוח המנהיג הכל־פוקד, הכל־ישנו, כאילו היה בחיים. וכשסיים וולפסון את נאומו מתוך הכתב שבידו, פרץ האולם כולו בתשואות אדירות וממושכות. הכל הרגישו בו כבר את הנשיא החדש, שצמח מתוך העם, ושהעם הכתירו לנשיאו כמעט בעל־כרחו.

רצה או לא רצה, יכול או לא יכול, ידע או לא ידע מה וכיצד לעשות ־ “במקום שאין איש” היה לאיש, לדבּר, לנשיא.

המחזה הנהדר מכל היה כשהתנשקו וולפסון, תומכו של הרצל בשאלת אוגנדה, עם אוסישקין מתנגדו. היה זה אות מבשר את ביטולה של ההצעה האוגאנדית מן הכנסיה הקודמת.

נצחונו של אוסישקין היה מוחלט.

 

פרק ארבעים ושמונה: “נקרעה הממלכה” בשאלת אוגאנדה    🔗

לא לי לחזור ולספר את אשר אירע בכנסיה זו, דבר שהספרות הציונית מלאה אותה וסוקולוב הרבה לכתוב עליה. העתונות העברית מן הימים ההם, והיהדות בעולם כולו, עסקו במסכת אוגאנדה על כל גורמיה ותוצאותיה. כל עם ישראל, לתפוצותיו ולשכבותיו, התפלג מסביב לבעיה הגדולה – ארץ־ישראל לעתיד, או מדינה־לאלתר מחוץ לגבולותיה של ארץ־ישראל. בעיה זו היתה, כידוע, הגורמת האמתית לשברון־לבו של הרצל. תחילה הסכים ל“מקלט לילה”, כניסוחו של נורדאו, ואח“כ החליט לחזור בו מהסכמתו לשם השלום. גם לאחר מותו לא הושם קץ לפולמוס הנורא. כלאחר מות שלמה, כן גם לאחר מות הרצל “נקרעה הממלכה”. וההסתדרות הציונית נפלגה לשני מחנות – האחד, עם זנגוויל בראש ה”ארצנים“, אשר מצאו להם תומכים נלהבים גם בין הנוצרים, ולמרבה התדהמה – בארץ־ישראל עצמה יצא חלק מן הישוב לטובת תנועה חדשה זאת, ובראש התומכים – לא פחות ולא יותר מאבי, אליעזר בן־יהודה, מראשוני חבת־ציון, בעל ה”שאלה נכבדה" ומחיה הלשון העברית.

שמו של אבי התחיה העברית היה להם, לזנגוויל וחבריו, ראשי ה“ארצנים” לדגל ולנס, ואוסישקין ושמריה הלוי, אחד־העם וברנפלד, קלוזנר וביאליק – כל אלופי הגולה העברית יוצאים חוצצים נגדם, ורבים מהם מרחיקים לכת ומתריעים:

אליעזר בן־יהודה בוגד!

אליעזר בן־יהודה חברו של יוסף בן־מתתיהו (פלביוס)!

אליעזר בן ־יהודה הכופר בדת, כופר גם בארצו!

כהנה וכהנה היו ההאשמות שנשמעו מפי רבים, ובפרט מפי המטיפים והפולמסנים הציונים, ובהם מוסנזון ובוגרשוב.

היתואר מצבי כבנו של בן־יהודה? התתוארנה רגשותי לשמע כל האנדרלמוסיה הנגד־בן היהודאית הזאת?

– ואתה, לאן פניך מועדות? – הלנו אתה אם לצרינו?

ו“צרינו” – מובנה של מלה זאת היה הפעם “בן־יהודה אביך!”

אבי – צרי!

יום, יומיים, ארבעה – לא ידעתי מנוח, אם־כי למן הרגע הראשון – כאשר העירותי כבר לעיל – הכרזתי בכל תוקף על דעתי נגד ה“אוגנדיוּת”

לסוף יצא אלי ברתולד פייבל, אשר נמנה אחר־כך בין ידידי הגדולים ביותר ובאצבעותיו הדקות כאצבעות אשה, התרה בי בשמו ובשם הקבוצה הדימוקרטית, או “קבוצת הווייצמנים”, שבכנסיה זאת עלה על הבמה בפעם הראשונה, ודברו אלי:

– אם אמת הדבר, כי נגד אוגאנדה אתה – למה לא תביע את הדבר במפורש ובגלוי?

לרגע נשתתקתי, ואחר־כך קראתי בקול רם, כי מוכן אני להכריז את דעתי באסיפת־העם שליד הכנסיה – בעברית וגם בגרמנית, ואחר־כך גם במכתב גלוי לאבי עצמו, בתוך עתונו “השקפה”.

דברי היו למירעש אמתי, כי היתה זו יציאתי הראשונה כנואם ציוני על במה ציונית (בברלין הייתי נואם על־פי הרוב בעברית – על העברית ובשביל העברית, אך לא בענינים ציוניים־מדיניים).

ובצאתי באותו הלילה, עם חבורת מרעים – בהם חיים הררי, בן־ציון, פייבל וחרמוני – אל אחת המסעדות בעיר, לסעוד יחד – זכיתי בפי בני־לויתי לתואר חדש “מפקד הבחרות הארצישראלית החדישה”.

בפעם הראשונה שמעתי גם קריאה לכבודי: “יחי בן־אב”י!"

מה היה סופה של כנסית הקרע – ידוע היום לכל.

מן הקרע יצאה האחדות, שאוטו ווארבורג בראש ההנהלה הפשרנית, הציונות המעשית התחילה בפעולתה לכל הסתעפותה הכבירה, נחום סוקולוב וחיים ווייצמן הזהירו כבר כשני כוכבים ברקיע הציונות המעפילה. ובפעולה הציונית המעשית בארץ התחילו ממלאים תפקידים חשובים – זמן דוד לבונטין, יהושע ברזילי, יהודה גרזובסקי, מרדכי בן־הלל הכהן, ועוד. ו“העליה השניה” לארץ הביאה אתה אחדים ממיסדי תנועת הפועלים – בהם יצחק בן־צבי, דוד בן־גוריון, יוסף שפרינצק ועוד – שנעשו במשך הזמן לעמודי־התווך של הישוב בארץ.

 

פרק ארבעים ותשעה: הפולמוס ב“השקפה”; הגרמני לאנגשייד מדפיס את מילונו של אבי    🔗

וראה זה פלא: אבי פירסם בעתונו את מכתבי אליו, אשר בהם מתחתי עליו בקורת קשה על האוגאנדיות ודרשתי מאתו “לחזור בתשובה”.

– ואתה פרסמת התקפה כזאת מצד בנך עליך? – שאלוהו בארץ מתוך הפתעה.

––אילולא ערך אלי בני מכתבים כאלה, לא הייתי מכיר בו כבני – ענה אבי בגאוה – כך ורק כך צריך ארצי־ישראלי, בן הארץ לכתוב וגם לעשות.

בשובי לברלין, הייתי בחוגים הציוניים בעיר זו מעין “גבור לאומי”, ובבואי לקהוואת “מונופול”, הייתי נפגש בקריאות בעברית ובגרמנית:

– הידד, בן־אבי! –

– יפה עשית! נאה דרשת! –

לבי נקפני קצת על שגרמתי אולי צער לאבי בהסתערי עליו, והייתי חושש שמא יגרום צער זה לשטף־דם בגרונו, וסיוּטים רעים בעתוּני לילות רבים. הרי מצד שני גברה בי ההרגשה, שעלי להשתחרר סוף־סוף מהעמדה ה“קרבנית” שבה העמידני אבי בימי ילדותי וגם בבחרותי, ולהיות אדם בלתי־תלוי הצועד בשבילו המיוחד. שלוש שנים בפאריס, וכארבע שנים בברלין, הגבירו בי את עצמיותי. לפעמים אמרתי אפילו לבטל את שם־עטי “בן־אבי” (כדי שלא להיות ניזון מזכויות אב"י) ולהחליפו בשם־עט אחר כגון “דבוֹר” (על שם דבורה אמי) או “בן־אמי”, אפילו “אדמי” או “בן־ארצי” (שמות הקשורים באדמה ובארץ), ורק לא שם המזכיר את אבי.

ואף־על־פי־כן היה עדיין משאו על שכמי, וכה ראיתי עצמי קטן מאד למול ענקיותו הכל־קובעת של אבי.

והנה באני דבר, אשר חזר והצמידני אל שמו, על אפי ועל חמתי. “אמא”, רעיתו השניה של אבי, ביקרה פתאום בברלין. היה זה מסעה הראשון לאירופה בלי אבא. ומטרת הבקור הבלתי־צפוי – שהפתיע אותי ואת אחותי ימימה – היתה (בעצת הצייר המפורסם אפרים ליליין, בזמן שהותו בירושלים) לנסות דברים אל המו“ל הגרמני המפורסם לאנגשייד – המו”ל של המילונים הידועים, הנושאים את שמו – בדבר הוצאת מילונו העברי הגדול של אבי.

הרעיון היה נאה, אבל מרעיון עד ההוצאה־לפועל רב המרחק. גם ידידים כד“ר אברהם־שלום יהודה וד”ר מיטווך – ובפרט הרב עזריאל הילדסהיימר, שהושיט לה את עזרתו הרבה, חשבו את הרעיון להזיה.

– לא תצליחי! – היתה זו הדעה הכללית.

– זה לא יתכן! – פסק קלוזנר, ידידם של אבי ואמא.

– עזבי את חלומותיך – אמר ד"ר פאול נתן, נשיא חברת “עזרה”. אך ליילין בשלו:

־ נסי־נא, המשיכי, הטרידי את כל ידידי בעלך ואת כל אילי הכסף, עד שתצליחי.

לליליין היתה ידידה, עלמה בשם בראף, חובבת אמנות. בביתה, עשיר הרהיטים והעתיקות, השטיחים והתמונות של מרת בראף – נפגשה אמא עם גברת אחת מעיר בראונשווייג, שהיו לה קשרי ידידות עם המו“ל לאנגשייד. דרך אגב: בראונשווייגית זו היא שקיבלה על עצמה להוציא לאור את התנ”ך המצוייר של ליליין. אמא רכשה את לבה של הבראונשווייגית ולמחרת ביקרו שתיהן במו"ליה (הוצאת־הספרים) המפורסמת, כשהן מצוידות בהמלצות מרובות של חכמים ופרופסורים בעלי־מוניטין כזאב־וילהלם באכר ויצחק גולדציהר מבודפשט, של פרופ' ישראל לוי ממכללת פאריס, של פרופ' שמואל קראוס מווינא, של פרופסור הנריך לווה ואברהם ברלינר, ועוד אחרים. בשיחה אחת, שנסתיימה אחר־כך בטעימה ולגימה במסעדת קמפינסקי היהודי, באותה סעודה נחתם החוזה להדפיס בברלין את המילון הגדול של אבי, בהוצאה מהודרת, בדוגמת כל המילונים הגדולים בעולם – אוקספורד באנגליה, ואֶבּסטר באמריקה, וליטרה בפאריס. בברלין עצמה עזרו לאמא בזה – פרופ' מיטווך מבחינה הבלשנית, וסטיפן צוויג, הצעיר משוררי גרמניה, אשר הלך בדרכי רבו היינריך היינה, ואנוכי הייתי ממעריציו הראשונים.

היה זה נצחון מזהיר, והמנצחת – אשה עבריה, שנתפרסמה כבר בספוריה וירכתוניה בעברית. לשמחת אבי לא היה גבול, כמובן. אמי דבורה הצילתהו בגופו, ו“אמא” חמדה הצילתהו ברוחו. אכן היה מזל לאיש, שכל הרופאים כאחד גזרו את דינו למות בהיותו בגיל עשרים וניבאו את מותו הקרוב.

אך בזה לא נגמר תפקידה של “אמא” אשת־החיל. לאנגשייד קיבל על עצמו את ההדפסה, ובזה הבטיח את הפצתו בעולם הגדול, אך הכסף לסידור המילון בדפוס ירושלמי לא היה עדיין בידה. מה עשתה? הלכה אל גדולי היהודים בגרמניה – לד"ר פאול נתן, אוטו ווארבורג, יוליוס סיימון, פרופ' זוברנהיים, וולטר רטנאו, לסוחרים וורטהיים וישראל ועוד, וניסתה למשכם לענין בקסם דבריה ובהתלהבותה. לא היה במילון שלה המושג “נסיגה אחורנית” – שום איש לא השיב את פניה, לאחר שביקרה וחזרה אליו פעמיים ושלוש. וכך השיגה במשך שני ירחים בלבד את הסכום הראשון להוצאת הכרך הראשון של המילון.

במעונה של העלמה בראף, שהיתה מן התומכות הנלהבות במילון, נערך לכבוד אמא נשף־פרידה בנשיאותו של ליליין. כל האמנים הצעירים, כל חובבי העברית, כל הציונים המפורסמים – באו לנשף ואמרו שבחיה בפניה. כנרים כינרוּ לכבודה את מיטב מיתריהם, פסנתרנים פרטו על־פי מכושיהם, חללנים חיללו בפיות אבוביהם, ורקדניות יצאו במחולות. באותם ימי־שלוה לא שיער איש, כי יום יבוא וצורר אחד, “אוסטרי מגורמן”, יבוא ויסתער על בירת גרמניה, שהיתה עיר־תרבות למופת, ויגרש מתוכה לא רק את גדולי היהדות שבה, אלא גם את רוח התרבות של בירת־עולם זו. רק אנכי הקטן העזתי כבר אז להזיל קצת מרורות לתוך נהרות הדבש של הימים ההם, אם מתוך הרגשה עצמית ואם משום היותי מושפע מדעתם של עתונאים ופרשני חוץ, שראו עננים מצטברים בשמי אירופה ואת הזעזועים הקרובים לבוא מן הבלקנים.

זוכר אני, כאילו אתמול היה הדבר, את תמצית דברי בשעת המסיבה לכבוד אמא.

– זה לא כבר – אמרתי להם – ביקרתי שוב בבית מכסימיליאן הארדן, ובפעם הזאת מצאתיו קודר וסר וזועף. מתוך מיסמכים, שהגיעוהו ממקורות נאמנים, נודע לו, כי הקיסר ווילהלם מכין את עצמו למלחמת־עולם גדולה. הראשון לפתוח את המלחמה הזאת, בעקיפין כמובן, יהיה – קיסר רוסיה, ברצותו להגן על סרביה ידידתו. הלא ראיתם את אשר אירע לאלכסנדר ולראנה בארסונה הבולגרי. זה היה רק ניצוץ, שממנו יותזו ניצוצות נוספים. הנה תמכה גרמניה לפני ימים מועטים במרד נורבגיה נגד שוודיה, עם גבורה הגדול מיכלסון הבעד־גרמני, ומי יודע אם לא יגרום מעשה זה לתפיסת נורבגיה על־ידי הרוסים, המבקשים לעצמם מוצא חפשי אל הים.

– הזיות, הזיות מאין כמותן! – העיר אחד המסובים, בהגינו על מולדתו הגרמנית.

יתירה מזו: המשכתי בגרמניתי המדוקדקת כבר – יש לחשוש מאד, כי בעלת־בריתה של גרמניה, איטליה, מכינה את עצמה לתפוס את טריפולי ואת בנגאזי הים־תיכונית בעזרתה של גרמניה, וזאת על אף ידידותו של ווילהלם קיסר לשולטן עבד־אל־חמיד. ואם כך יקרה, תתקוף חרדה את אנגליה וצרפת לבטחונן בים־תיכון זה, וכבר ראיתם כי הקיסר תפס כמעט את דרום מארוקו לעצמו, ורק בקושי חלפה הסכנה לזמן־מה. – דברים אפשריים מאוד – העיר ליליין בצחוקו הרחב ובקרחתו העגולה כתפוח מעל עיניו הטרוטות ואפו החרום.

– ועלי להתנבא עוד, כי עומדים אנו, בני ארץ־ישראל על־פי הר־געש ושהשולטן עבד־אל־חמיד הגדיש את סאתו. התורכים הצעירים ינסו למגרו באחד הימים הבאים…

– שטויות! – זרק מיטווך שלא היה אז עדיין פרופסור אלא דוצנט בלבד, והוא אדוק באמונתו ב“ירושלים דגרמניה”, היא ברלין.

– ואם מוגר השולטן, תחל מייד “סעודה כללית”, שעוד לא היתה כמותה: בולגריה תהיה המתחילה, וכל הבלקנים יתעוררו. אלבניה תמרוד, ותימן תשתחרר, והערבים יחלו לדרוש את דרישותיהם, צרפת תעזור ללבנון, ואנגליה ת“עיין” את ארצנו – חלומו של קיטשנר, כפי שתארהו לאבי…

– אולי תנבא לנו, כי סין תכבוש את הודו, ושיאפאן תלכוד את איי ההולנדים?

– לא, אבל יאפּאן תנסה לכבוש את סין כולה. כשם שכבשה כבר את קוריאה ופורמוזה, והיא היא שתנסה ללכוד את האיים ההולנדים.

– גרמניה לא תרשה זאת ליאפאנים – הפסיקתני פתאום מרת בראף – כי תפיסת צינג־טאו ראיה חותכת היא להחלטתה למלא תפקיד עיקרי במזרח הרחוק.

אחר כך הפתעתי את הנאספים ב“פצצה” בלתי צפויה.

– האזינו למה שאירע לי לפני ימים מספר. אמא יודעת זאת, כי סיפרתי לה בקצרה. הייתי נוסע בחברת נערה נחמודת…

–גרתה מתג? – שאלתני מרת בארף, אשר ידעה שמץ מכל אהבהבותי.

– לא, כי לוצי זאהל, אדמונית משגעת ומשכרת. ובכן נוסע הייתי ברכבת ההולכת לקניגסברג, במשלחת בונפון אדוני. לכן נסעתי במחלקה הראשונה על חשבון “פיגארו”, והנה אינה לי המקרה לשבת במסעדתה, על־יד המצביא פון־דר־גולץ. הכרתיו מיד, כי פרופ' הרטמן הציגהו לפנינו, תלמידי המחלקה המזרחנית, בבואו אלינו לשאת משא על המזרח הקרוב, בשובו משם ברלינה לפני כמה ירחים. הוא היה משוחח עם גרמני אחר, שאת שם משפחתו לא ידעתי, אך פון דר־גולץ כיהו חביבית בשם “פריץ”. הם היו שותים לרוב “וויסקי אנד סודה” ו“משנכנס יין יצא סוד”. מפעם לפעם שיסעהו פריץ להזהירו, שלא ירים את קולו יותר מדי, אך פון־דר־גולץ, אהוב התורכים, הצבאנים, שפון־דר־גולץ היה מוֹרם הנערץ, לא שעה לכך. כשפניו אדומות, וצוארו מלא, ומשקפתו השקערורית לעיניו הנפוחות – דיבר, דיבר ודיבר – – –

הנאספים החלו אז להתיחס לדברי ברצינות יותר מרוכזת. פון־דר־גולץ היה בעל שם גדול ובכל גרמניה העריצוהו יותר מאשר את הקיסר עצמו. – ומה אמר ה“מצביא” לפריץ ידידו?

– שהוא מאמין בתורכים באמונה עיוורת, שהוא בטוח בעזרתם לגרמניה בכל עת, שהוא הכשיר את קציניהם לקראת היום הגדול, אשר בו תפתח גרמניה פרק חדש, פרק נצחי בדברי־ימיה, עם הקיסר כנושא דגל כל אירופה, וממנה עד לבגדאד ולמפרץ הפרסי (BERLIN–BAGDAD) יהיה רק תחילת החלום הגרמני העצום. גרמניה תתקיף את הולנד ואת בלגיה, כדי להקיף את צרפת מצפון, ומשם תשלח את ציה הגדול לאנגליה, ובעזרת איטליה, אשר תתקוף את אנגליה בים התיכון, ימוגר כוחה של זו לעולמים.

אני הייתי מתאמץ להיראות כאילו אני מעונין רק בה, בלוצי זאהל, היפהפיה, אך אזני היו מרוכזות רק לאשר הוגד על־ידי, כשפון־דר־גולץ זורק את מבטו כלפיה מפעם לפעם. כה האצילה מיפיה על כל סביבותיה תמיד.

לפתע־פתאום הרים את כוסו, כוס שמפניה, כי הסעודה הגיעה לסופה כמעט, וקרא לפריץ, אשר אחז בכוסו הוא:

– Dem Kaiser! –

Dem Kaiser!– – – ענהו הלה.

Dem Kaiser! – – קראו כל שאר הנוסעים – ובהם גם אנו – בהרימם את כוסות הבירה שלהם גם הם, כה רעשנית היתה קריאת פון־דר־גולץ.

ואז, לאחר רגעים חגיגיים ממש, שהטילו אוירת מאורע עצום למסעדה הרכבתית במנורותיה החשמליות לשעות־הערב הקרבות, ועם ערי גרמניה וכפריה מתגוללים לעינינו כמתוך ראינוע חי (הצרפתי לימייר המציא בימים ההם את הראינוע הראשון) – פון־דר־גולץ ממקומו שכור לגמרי, הוא קורא בקול רם:

– בקיץ, ביולי יהיה הדבר!

מאזיני נצמדו ללשוני:

– באיזה ירח יולי?

–רק את זאת לא הדגיש על אף שכרונו, אך מכסימיליאן הארדן, אשר לו מסרתי למחרת שובי לברלין, את כל פרטי השיחה, רשם את המאורע בארגזיתו, להזכירו באחד ממאמריו המפוצצים, ודעתו היתה כי הדבר יארע לא יאוחר משנת 1913, ובונפון הקדים לשנת 1912, ואנוכי הבעתי את דעתי כי 1914 קרובה יותר לאמת.

וכך נסגר הנשף מתוך הרהורים ל“ימים הבאים”, אולי לאחרית הימים, כפי שחזה ישעיהו בן־אמוץ.

ומברק שנשלח לאבי ירושלימה, באותיות לטיניות, כמובן, בזו הלשון:

HEYDAD, LANGSCHEID LAKACH ALAV

H ADPASAT HAMILON, LEHITRAOT HEMDA.

BENZION YEMIMA

(הידד, לאנגשייד לקח עליו הדפסת המילון, להתראות חמדה, בן־ציון, ימימה).

 

פרק חמשים: עברית עולמית וארץ־ישראל הגדולה    🔗

בין הידידים אשר רכשתי בברלין, בסוף ימי שהותי בה, היו שני צעירים יהודים – האחד “גרמני” ושמו בירם, והשני “אמריקני” ושמו מאגנס. שניהם היו תלמידים שהשתלמו בלמודיהם באותה מכללה ברלינית שבה למדתי גם אנוכי, מתוך כך נפגשנו יחדיו והם פנו אלי אז בבקשה ללמדם “עברית חיה”.

– לא העברית התנכית, גם לא המשנאית – הדגיש מאגנס, בפניו הילדותיות כל־כך ושפתיו המחייכות לרוב – אלא העברית הארצישראלית של בן־יהודה, ובפרט עבריתך־אתה השוטפת.

– עברית רוצה אני ללמוד – ענה אחריו בירם.

– אותה שעה לא עלה על דעתי, ששני צעירים אלה ימלאו ביום־מן־הימים תפקידים נכבדים־כל־כך בחיי ארצנו, האחד כמנהל המדרשה המסחרית (“בית־הספר הריאלי”) בחיפה, והשני – כנגיד המכללה העברית בירושלים. מאגנס היה לבוש הדר לפי האופנה האנגלית, וחדרו בברלין היה רחב־מידות עם פרוזדור קטן לקבלת אורחים. הוא ידע עברית יפה, שכן למד אותה כבר מילדותו, ודרישתו מאתי היתה בעיקר – “מעשיות הדבור”. לא כן בירם. בשבילו היתה העברית לשון חדשה וזרה לגמרי, כליהודים גרמנים רבים, והכתיב העברי, על הניקוד שבו, הכביד עליו מאד. – האין דרך קצרה ומהירה יותר – חקרני – ללמוד לשון זו?

– באותיות לטיניות! – עניתיו.

אני אינני זקוק להן – נכנס מאגנס לשיחתנו – אך הצעה זאת מעניינת היא, לדעתי, מאוד.

–ואני מתנגד לה! – התפרץ דווקא בירם.

–מדוע? – שאלתיו.

– יען, כי עברית בלי אותיותיה המרובעות, היא לא תהיה עברית…

– אבל הלא רצית שיטה קצרה ומהירה יותר, והרי בפריז, כתלמיד המוריון שם, ניסיתי את השיטה הזאת ואף הצלחתי.

–הבה ננסה גם אנחנו – הסכים מאגנס.

וההתחלה נעשתה.

ומשעור לשעור הלכה וגדלה התלהבותו של בירם לשיטה זו.

והעבודה בלימוד העברית הדיבורית הוקלה, לדעת שלשתנו, בארבעים אחוזים לפחות.

ומאז לא חדלתי עוד להפיץ את הרעיון הזה בכל הזדמנות שבאה לידי – אצל פרופסור זוברנהיים, בבית פרופסור ווארבורג, גם לידידי ווינר יעצתי לעשות כך עם וואלטר ראטינאו תלמידו, זה שעתיד היה לכהן כשר־החיצון הגרמני (וויינר התנגד לכך בכל תוקף. “אם אקבל שיטה זאת, אפסיד את רוב תלמידי” – נימק את התנגדותו).

ודוצנט מיטווך יצא נגדי בגלוי.

והיינריך לווה, שהיה כותב כל ימיו עברית יפה באותיות מרובעות, מלאכת אמנות ממש – ושהיה מסכים להרבה מרעיונותי, התיחס אף הוא בשלילה רבה להצעתי בדבר עברית באותיות לטיניות.

העיתונאי חרמוני היה קם ממקומו לאות מחאה נגדי, כל פעם שהייתי מתחיל לדבר על “אותיות הנכר”, כפי שקרא להן, אם־כי דוקא אותיותינו המרובעות הן־הן – לדעתי, ולדעת חוקרי־לשון – “האותיות הנכריות האמתיות” שלשוננו אימצה לה.

והיה ענין זה נושא לשיחות ולפולמוס בחוגי היהודים, בפרט יוצאי רוסיה.

כשהשתהינו יום אחד – לאחר שובה של אמא לארץ – בבית הגברת בראף, נכנס הביתה עלם הדור־פנים ומלא חיים.

– Herr Dr. Bambus! – הציג את עצמו לפנינו, כדרך הגרמנים.

– אדןן איתמר בן־אב"י! – הציגתני לפניו הגברת בראף – זה האיש האומר להחליף את האותיות העבריות באותיות לטיניות.

– לא, גברתי היקרה, לכך לא נתכוונתי מעולם – נכנסתי לתוך דבריה – לא להחליף, אלא להקל את לימוד העברית בין הגויים בכלל, וגם בין “הגויים” משלנו.

– זהו רעיון נהדר, זוהי מהפכה אמתית. אני תומך בכל לבי במהפכה כזאת – גויים או לא גויים.

ולאחר שיחה ארוכה ורבת־ענין, נוסף אף הוא על תלמידי, באחד הימים פירסם גם מאמר מיוחד על הנחיצות ב“ליטון” הכתב העברי ­ ־ בעתון “אוֹסט אֶנד ווסט” (“מערב ומזרח”), שהמו“ל ליאו ווינץ רכש מידי מו”לו הראשון דוד טריטש.

ובהזדמנות זו, רצוני לייחד קצת את הדיבור על האיש המצוין, דוד טריטש – מצאצאי מתבוללים יהודים מפורסמים בגרמניה – שהציע עוד בשנת 1893 (ארבע שנים לפני הכנסיה הציונית הראשונה) תכנית התישבות יהודים באי קפריסין, ובכנסיה הציונית השלישית (תרנ"ט–1899) חזר והציע להרצל “תכנית קפריסין ואל־עריש” כמרכז מיידי למדינה יהודית שלעתיד “ארץ=ישראל הגדולה”.

הוא היה מאותם החולמים, אשר לא נסוגו אחורנית אף מפני הבלתי־אפשרי. סיסמתו היתה סיסמת נאפוליון מנוסחת בנוסח יהודי: “הבלתי־אפשרי אינו יהודי”. והרי תאור מותו החיצונית של טריטש: פנים חוורים, עינים אפורות ומבעד למשקפים נראות חולמות תמיד, זקן עקום מלפנים, שיניים מרווחות זו מזו. קולו בנחת נשמע, אך כשהיה מתחיל לדבר בענין ההתישבות היהודית, היו נימוקיו משכנעים ונכנסים ללב. כשהיה חובש תרבוש, בנוסח הימים ההם, בפרט בזמן ביקורו בקפריסין, דומה היה מאוד לעבד־אלחמיד, השולטן התורכי.

רבים היו רעיונותיו ומרובות תכניותיו, אך אף אחד מהם לא לקח את לבי כרעיון – שהיה נראה אז קטן ואפסי – על אל־עריש, היא סוכות העתיקה. אלף קילומטרים מרובעים בסך־הכל, רצועה קטנה, לאורך הקו המצרי בחצי־אי סיני, שהיתה שייכת אז למצרים ולאנגליה כאחת, והיתה כיתד, כמסמורת, כמובלעת בגוף ארצנו לימים באים. רעיונו של טריטש היה, כי את הרצועה הדלה הזאת, בחולותיה הנרחבים, בתמריה המעטים, ועל־הכל בתושביה המועטים, היה השולטן התורכי מוכר לנו ברצון תמורת מיליון לירות אנגליות.

– אז – המשיך בדברו אלי נלהבות – היינו יכולים לגשת מייד להפיכת העיירה הבידואית הקטנה לעיר גדולה, ל“יבנה” מדינית, ל“תל־אביב” יחזקאלית, אשר מהן תצמח ותתפשט המדינה היהודית של תיאודור הרצל (טריטש ביטא – כפי שזכור לי – את השם “תל־אביב” בדיוקו התנ"כי, השם שסוקולוב תירגם בו את ספר “אלטנוילנד” להרצל. בחוגי הציונים והעברים היה שגור אז דוקא השם העברי ולא הגרמני של הספר. כעבור כמה שנים קראו בשם זה את העיר העברית החדשה שנוסדה בצפון יפו). רומא לא נולדה ביום אחד על שבעת הרריה, וצרפת החלה עם לוטס, באיו­ן קטן לנהר הסינה. ציון היתה רק הריר אחד בין הררי יהודה, ויבוס כולה רק ככף־יד ביחס לגוף עצמו. האין זאת? ואני רק הערותי לדברי טריטש:

– רק אחת אבקשך לתקן. אל תאמר “אל־עריש” בלבד, אלא דרוֹש את כל חצי־אי סיני, במרחבו המטוֹרש והסלעי, דרוש את שפתה המזרחית של התעלה הסואצית המפורסמת, דרוֹש את איוֹני המפרץ הזה ואת מדין גם היא. עם תחילתם באל־עריש…

אך טריטש הצטחק ואמר:

– אם אדרוש את כל אלה – תאחז חרדה את מצרים ובהלה את תורכיה. בקטנותה של אל־עריש – גדולתה, באפסיותה – אפשריותה המיידית. אנו עם עני, ורק בכנסיה הקודמת נתקבל רעיון הקרן הקיימת לישראל שהגה פרופסור שפירא, ובשנתיים ליסודה לא הצליחה לאסוף אפילו מאה־אלף פרנקים בזהב…

אם העליתי כאן את כל הדברים האלה, הרי זה כדי להדגיש את רוחק מבטו ורוחב תבונתו של טריטש. לאחר שנתפרסם מאמרו של ד"ר במבוס ידידו על “ליטון” הכתב העברי, פנה טריטש אל שנינו, אלי ואל במבוס, ואמר לנו:

– אתכם אנוכי בכל לבי. האותיות הלטיניות יפרזוּ את החומה הסינית מסביב לעברית, ויפתחו את שערי ארצנו לכל העולם כולו. גם אני תלמידך, בן אבי.

וכך הלך החוג והתרחב.

לאחר מגנס ובירם – במבוס וטריטש, ואחריהם – זוברנהיים ולנדוי, ואחריהם – עוד עשרות בחורים ובחורות לא־מפורסמים עדיין, ואחריהם אפילו אוטו ווארבורג, אשר זכה להיות הנשיא השני לאחר הרצל, ושלשת ילדיו. ווארבורג הבטיחני אלף מארק במזומנים, אם אחבר מילון עברי באותיות לטיניות.

– אביך – אמר לי – יוציא ה“לאנגשייד” הגדול באותיות מרובעות ואתה – את ה“לאנגשייד” הקטן באותיות לטיניות. ונוצרים ויהודים כאחד יקראו עברית על נקלה.

רעיונו זה של ווארבורג מצא חן בעיני, ועוד למחרתו פניתי להוצאת־הספרים הגדולה, אשר בה עשיתי יחד עם אמא, והצעתי לה' מוהר, מנהלה, את ההצעה בשמו של “ווארבורג הנדיב”. ביארתי לו, כי מכיוון שלאנגשייד היה הראשון לפרסם מילוני־כיס לכל לשונות אירופה, עם ביטויים למילים בין סוגריים, למה לא יפרסם מילון־כיס עברי בביטויים למילים העבריות באותיות לטיניות בין סוגריים?

ה' מוהר הבין את הדבר, אך הביע חששו פן לא יהיה קונה למילון כזה. אז הצעתי לו את אלף המארקים שהבטיחני פרופיסור ווארבורג, כהשתתפות מצדי לתחילת עיבודו. והחוזה בינינו נשלח לפרופיסור מיטווך, לעיון.

אך פרופיסור מיטווך יצא מיד במכתב חריף נגדי. הוא מצא את כל הענין נלעג ומגוחך, יותר מזה – עוון ובגידה. העברית, לדעתו, קדושה היא, ואין להכפישה בעפר, ובכלל מי אני, כי אחבר מילון, אף קטן, אשר כזה?

בקיצור – מוהר קראני אליו, וביטל את כל הענין הלטיני אשר למילון־הכיס, והציע לי מילון־כיס מעין זה של בן־יהודה שיצא בהוצאת רזניק ובסק (עם הביטוי באותיות לטיניות בין סוגריים).

–יום יבוא, לאחר שנים מעטות – סיים הגרמני את שיחתו – שנהפוך את הדבר ונוציא מילון־כיס עברי־גרמני, עברי־רוסי, עברי־אנגלי וכו' עם הביטוי באותיות עבריות בין סוגריים.

ועל כוס יין, אצל “קמפינסקי”, נחתם גם החוזה הזה בכי־טוב.

וכבר אז החילותי בחיבור מילוני, כשאלף המארקים של הווארבורגים הם משכורתי הראשונה.

ומחברותי הראשונות – העתקה כמעט נאמנה למילון־הכיס של אבי – נשלחו ללאנגשייד שבוע־שבוע בקביעות.

אפס כי מאורע חשוב מאוד בחיי הוכיח לי, מה צדקתי בהטפתי לאותיות הלטיניות.

באחד הימים לקיץ רוסי נהדר, הסיעני דודי, ממשפחת יונס, מברלין, אשר בה נפגש עמי ועם ימימה אחותי – אל ביתו אשר בפטרוגראד (זה היה שמה החדש של “פטרבורג”, אם לא בדרך רשמית עדיין, הרי בפיות כל הרוסים הנלהבים לארצם הגדולה). לא אשכח את ירח הימים לביקורי זה בעיר־הבירה הרוסית הגדולה. במבוא המפרץ הפינלאנדי, גם בעיר טריוקי, בתוך פינלאנד עצמה.

יצאנו את ברלין, דודי דויד ואנוכי, מתחנת שטטין לססניץ, בים הבאלטי, ולאורך מסילת־הברזל ספגו עיני שוב את מחזה פרוסיה המעובדת על כל רגב לרגביה וכל פינה לפינותיה. אותו הנקיון, אותה השיטה, אותו הסדר, אותה החשבוניות, בכל מעשיהם, ועם זה אותה משמעת הכל־פוקדת, הכל חובקת, הכל־קובעת – טרם־היטלריות לכל דרכיה.

מססניץ הפלגנו במעברה הגדולה, אשר טלטלתנו בים שפיל מאוד ולבן כשיש, עם גלים פנימיים מטלטלים אותה כבאוקינוס אמתי, וכולם – חוץ ממני – חוֹלי־מים. כשהגענו סוף־סוף לקופנהאגן, בירת דניה הקטנה, בשלשת מיליוני אוכלוסיה אז, הרגשנו מה עצום ההבדל בין שתי המדינות. מיד הרגשנו, בשעות אחרי־הצהרים, על־אף הערפל אשר כיסה את העיר עד כדי האפלה, כי במדינה עמנית (– דימוקרטית) אנחנו. אף כאן סדר, נקיון, שיטה, אך אף רגש קל לצבאנות (– מיליטריזם) האוכלת את הכל. השוטרים מעורבים בין ההמונים ובבית המכס חוקרים לדעת, באדיבות מוגזמת קצת, אם יש בידיך כלי־זין או אם מכניס אתה משקאות חריפים וסיגאריות ללא־מכס. הם מדברים אליך דנית לראשונה, ואם אין אתה מבין, הם עוברים לגרמנית, בשניה – לצרפתית, לשוודית, לנורבגית ואפילו לרוסית, שהם יודעים ממנה כל הנחוץ לחקירה מכסית קלת־ערך. בלילה, עם הפגת הערפל, הזהירה הבירה הנהדרה בכל אורותיה לרבבות, רובם חשמליים. וה“טיבולי” הנהדר (מעין תיאטרון ומרכז למשחקים, לבתי־קפה ומסעדות כאחת) מופיעים לעיניך בכל יפעתם הצפונית. עשרות אלפי אנשים, נשים וטף, לבושים בטוב־טעם, ממלאים את הרחובות. החשמליות, וגם מובילים מסוימים, מתחרים ברוכבי־האופנים שמספרם מגיע לאלפים.

Gooden Naacht! – – (לילה טוב!) – היא הברכה מפה לאוזן, ועל הקירות, ועל־פני מוטות, ומעל גגות ומגדלים ומלונות, באותיות גדולות, מוארות חשמל ברובן, מודעות בלשון הדנית, עם שמות זרים ומילים זרות רק זעיר־פה זעיר־שם. לא הבינותי אף את מחציתם, אך העובדה שהכל היה כתוב באותיות לטיניות, ושבידי נמצא מילון ושיחון באותן האותיות, מתורגמות לגרמנית, הקלו עלי את קריאתן ואת ביאורן. שוב ראיה ברורה לחשיבותה של שיטה הלטינית בלימוד שפה מן השפות.

לא יכולנו להישאר ב“קייבנה האבן”, כפי שקראוה, יען כי הספינה המפליגה למלמיי ולשטוקהולם החרידתנו אליה בצפירותיה התכופות, ובחצות הלילה, עם חצי־ירח מכסיף את המיצר השקט בגלוניו הקלים, הגענו לנמל השוודי הקטן. גם בו סדר, נקיון ושיטה, בקרב כל העמים הצפוניים, ושם נפגשנו עם משפחה שוודית נהדרה, ממכרי דודי דויד, ובפעם הראשונה טעמנו מהסוולבורד הידוע לכל – מאכל־מלכים ממש בחצי סלע שוודי, שממנו אתה טועם הכל למן הדגים והמליח עד לתרנגולות ובשר, אשר הכינוהו לנו “כשר”, מהיותם בטוחים כי לפי דינינו אנו אוכלים. גם בעיר זאת קראתי על־נקלה כל מודעה וכל ידיעה, אם כי לא הבינותי את תוכנן המלא אלא לאחר שעיינתי במילון ובשיחון השוודיים – והכל תודות לאותיות הלטיניות.

עם צהרים הגענו לשטוקהולם, לאחר תנומה מתוקה במחלקה שלישית לרכבת שוודית, ללא מנוֹם (קרון־שינה) אירופי, בלתי־אם כסאות נעימים, שבמרגוחיהם התלויים, אדם מניח בהם את ראשו, מתוך שקט גמור ומנוחה אמתית. ובהקיצנו, במאוחר קצת מפני האסון שאירע לרכבת מסחרית בהצטלבות מסילת־הברזל, אשר לפני הבירה השוודית, מכרו לנו נערות יפות, לבושות בלבושיהן הלאומיים, כוסות קהוה ושוקולד, עם כריכים שונים. המראה מסביב היה נהדר, זרוע אגמים קטנים וגדולים ללא־סוף. (אומרים, כי מספרם בארץ זאת עולה לאלף), וחווילות נהדרות גם לרוב האכרים האמידים.

הנה נשמעה הקריאה: שטוקהולם!

זאת אומרת, סטוק שעל האי, כי רוב הערים כאן על איים בסיסן. ועינינו מתרחבות למחזה עיר־בירה כבירה זאת, הנקראת בפי השוודים “וונציה הצפונית”, אכן כין ערוך ליופי ארמונותיה, וארמון המלך אוסקר מתחרה ביפיו בארמונות אירופה, בשלל צבעיו לשמש הצהרים, והעיר נחלקת לשנים, ותעלותיה רחבות וצרות מסביב למבצרה העתיק, וספינות ואניות גם מפרשיות וסירות במאותיהן ממש המניפות את דגלי כל העמים.

רק חצי יום ולילה נשארנו בעיר נהדרה זאת, שגבריה תמירים ונשותיה חבצלות, וילדיה וילדותיה בריאים כולם כוורדים בני־יומם. ולא אשכח, כי בהתארחנו ב“גראנד הוטל” – אחד המפוארים והנוחים ביותר בכל אירופה הצפונית והמרכזית – אירע לנו מקרה מוזר באמת. בהיכנסי לאמבטיה ובטבלי במימיה המחלימים, נדחפה הדלת ועלמה יפת־עינים ולבושת־לבנים נכנסה אחרי, תפסה את רגלי האחת ותשפשפנה בסבון מלא וקוֹצף, אחר־כך גם את רגלי השניה, את זרועותי שתיהן, ואת שאר גופי כולו. הדבר נעשה בפתאומיות כה־מהירה, שלא בושתי גם לא מחיתי בה, אך מן הקצה השני שמעתי צעקה נוראה. זה היה דודי, אשר התאמבּט גם הוא באותם הרגעים. רק אז הבינותי, שלא כמותי הרגיש הוא ודבר־מה קרה לו. ולכשנפגשנו אחר־כך סיפר לי את אשר אירע לו ברגעי מרחצו. – אשה נכנסה אלי לרחצני – סיפר מתוך בושה גברית.

– הדבר קרה גם לי – עניתיו – ובעיני מצא הדבר חן, כי יפה כל־כך היתה רוחצתי.

היא הצרה, שרוחצתי אני היתה מכוערה כשד – העיר הדוד.

לא בספר־זכרונות זה המקום, כמובן, לתאר בפרטות את כל יפי הארצות הללו (בפרורוט תארתי אותן בספרי “סביב העולם בשנתיים”). לשם הענין המדובר בראש פרק זה, עלי להוסיף כי בהפליגנו משטוקהולם לפינלנד, עניין אותי לא רק מראה המדינה הנפלאה הלזאת, שהיתה כורעת תחת העול הרוסי ב“צאריותו” הנוראה – אלא גם שפתה הקשה, כתורכית אחותה. אילולא האותיות הלטיניות, אשר באו לעזרתי על כל צעד ושעל, הרי לא הייתי מוצא את ידי ואת רגלי לא בנמל אובו, ולא בבירתה הלסינגפורס, היא “הלסינקי” בפינלנדית. אוסיף עוד, כי בכל הארץ, לאורך מסילת־הברזל, הרגשתי את העקה הרוסית בכל – כעם ישראל בימי הרומאים לפני מרד בר־כוכבא – והפינים היו מחכים ליום שבו ישוחררו מעוּלה. כל עין צוררת, כל פה אויב, כל יד מאוגרפת וכל לב מתקומם…

עוד אני מנסה להימלט מעיני השוטרים הרוסים, תחילה בוויבורג עם מצודתה העתיקה, וטריוקי עיר־הגבול, שבה הכירו את דודי ובזכותו – וגם בזכות כמה רובלים שתחב בסתר לידיהם – העבירוני לרוסיה, ונשמע הקול הרוסי הראשון:

– פטרוגראד!

איזה עולם אחר, איזו מדינת־ענקים, אי־אלה ריחות שלא ידעתים קודם לכן, מה מוזרים ה"איזווֹזצ’יקים (עגלונים), אשר אפפו את התחנה הגדולה, מה עצום נהר הניווה בגשריו הארוכים, מה מפליא מבצר “פטר־פאוולובסק” במסתוריותו, וארמון הצאר ניקולאי בסגנונו הוורסאלי־כמעט.

והלשון – זו לשונה של אמי בימי ילדותה, זו לשונם של טורגנייב, גוגול, פושקין ולרמנטוב, שאת שמותיהם שמעתי לראשונה מפי אמי ושאת אחד משירי לרמונטוב שרה לי אמי בירושלים בפנים חומותיה, על־אף איסורו המוחלט של אבי – הן רבות המלים הרוסיות שידעתין מפי משפחת אמי ומפי הרוסים החוגגים הבאים ירושלימה שנה־שנה – בכל־זאת כעיר סינית דמתה בעיני, כיריחו הסוגרת ומסוגרת בטרם נלכדה על־ידי יהושע בן־נון.

וכל זה – יען לא כתב לטיני רוסיה זאת, אם כי קרובות האותיות הרוסיות ללטיניות במידה רבה.

דנית למדתי ברגע הראשון להכנסי אליה.

שוודית – במהירות פחות.

פינלנדית – בשעות מספר.

ורוסית – ימים ושבועות עברו בטרם יכלתי אף לחדור אליה.

לא, מאז פאריס, שבה ראיתי לראשונה את תועלת הלטיניות ביחס לעבריתנו, לא הרגשתי בנחיצותה כל־כך כבבירה הרוסית הפעם.

רק על־ידי האותיות הלטיניות, נפתח את חלונות מדינת־עתידנו העברית אל העולם כולו.

 

פרק חמשים ואחד: המהפכה התורכית והגעגועים לארץ    🔗

כבר הזכרתי את המהפכה הנורבגית עם מיכלסן הסוחר העשיר – כגבורה. גרמניה התיחסה אל הנורבגים הבוגדים כאל ידידים, כי מאז ומתמיד חשבה אותם כשייכים לגוש הגרמני. ולא פעם רמז הנסיך בילו, אשר היה מזכירה הכללי של הממשלה הגרמנית, כי יום יבוא ועממי הצפון יצטרפו מרצונם הטוב לקיסרות מוגדלת, שגם הולנדיה, בלגיה, שוויצריה אוסטריה ואחרות יצורפו אליהן. לדברי רוב עתונאי־חוץ בברלין, היתה גרמניה המעניקה את האמצעים למהפכה זאת, וכשאמרה שוודיה להלחם באחותה, הודיע בילו זה, שגרמניה תמנע את החזרת נורבגיה לקרבה.

יותר חשובה, בתקופת שהותי בגרמניה, היתה המלחמה באפריקה הדרומית־מערבית, אחת ממושבותיה הגדולות של גרמניה הביסמארקית. לא עשירת־אוכלוסים היתה מושבה זאת, אך היתה זו המושבה היחידה שבה יכלו הגרמנים ליישב לבנים מבני גזעם, ובירתה, ווינדהק, באלפיה המעטים, פותחה על יסודות תכנית נרחבת לעתיד־לבוא. והנה פרץ המרד ההוטנטוטי, שלדכאו הוכרחה הממשלה הגרמנית לשלוח לאפריקה צבא וצי. בחוגיה המדיניים היו מרננים, שכל הענין נעשה במחתרת, על־ידי האנגלים, בתשובה להתערבות גרמניה במלחמת הבורים, שהקיסר ווילהלם שלח מכתב לנשיא קרוגר.

אם כה ואם כה לא היתה לגרמניה, מאז נצחונות ביסמארק במלחמותיו עם דניה ואוסטריה, ובפרט עם נפוליאון השלישי (או “הקטן”, כפי שכינהו וויקטור הוגו הגדול) מלחמה אחרת, שסיכנה כל־כך את שלומה הפנימי כמלחמה אפריקאית זאת. גרמניה הישבנית, עם מזרח אפריקה, צינג־טאו הסינית, איי האוקינוס השקט וגיניאה החדשה – לא הצטיינה בדרכיה בכלל. ד“ר קרל פטרש, מושל מזרח־אפריקה, הרגיז את כל הגרמנים הנאורים, בנאפופיו עם הכושיות אשר במדינתו. הילכך יצאו כנגדו השתפנים (הסוציאליסטים) ביחוד, עם באבל ועם זינגר והארדן (שניהם יהודיים) במאמרי זוועה נגד בילו וטירפיץ כאחד, על אשר התמסרו ל”אלילי הכסף ולאלילי התעשיה“. וזכורני כשנוכחתי יחד עם בונפון הצרפתי באחת מישיבות ה”רייכסטאג" להאזין לדברי באבל אשר נאם במשך ארבע ועשרים שעות, בהפסקות קצרות. קולו היה חזק כקולו של נורדאו שלנו, ובדברו נדמה היה ששום דבר לא יעמוד בפניו, וסופו של בילו ליפול אפילו בעיני הקיסר. אפס כי בילו היה ערום, ומתוּחבּל ומתוק כל־כך בדרכיו וכה נעים בהליכותיו, שתמיד־תמיד היה יוצא כמנצח־למעשה מוויכוחיו ההיזדוריים עם באבל, הזקן, אם־כי כלפי היציע היה באבל נוחל מחיאות־כפים ממושכ

זו הסיבה, שבגללה הצעיד הקיסר את גרמניה לקראת הכיוון החדש – “ברלין־בגדאד”, והטה את התורכים להאמין, כי התכנית הזאת לטובתם היא. בקושטא – עם עבד־אל־חמיד, ובירושלים – עם הרצל, הרחיף לעיני העם התורכי ולעיני העם היהודי את “הברית המשולשת החדשה” הזאת, שעליה קיוה לבסס קיסרות עולמית, שלא כקיסרות הגרמנית המצומצמת של ביסמארק, מתנגדו הגדול, ובילו, מזכירו הרביעי מאז ביסמארק, אשר אותו פיטר ממשרתו והוא עודו צעיר, התחנף אליו עד־כדי כניעה גמורה ועשה את כל אשר רצה. בינתים החל בנין מסילת־הברזל הבגדדית, ובימי שהותי בברלין הגיע הקוו המרכזי לעדנה ועד לנסיבין כמעט. ווארבורג שמח מאד, כשקיבל מכתב רשמי מאת ממשלת גרמניה להודיע שהכפר הנקרא על שמו יימצא על עצם קו־ברזלתי זה…

והנה הובקעה פצצה, שגרמה כמעט להתפוצצות כל התכנית הווילהלמית־בילויית: בקושטא, תחנת האמצע לברזלת ברלין־בגדד, מרדו התורכים הצעירים בעבד־אל־חמיד, ידידו של הקיסר. קשה לתאר את הרושם בברלין לשמע ידיעות מפוצצות אלו. שוב היו החשדות מופנים נגד אותה “אנגליה מרשעת” שידה היתה במרד הזה משני טעמים: א) להכשיל את בנין הברזלת הנזכרת; ב) לשחרר את מצרים מעולו של עבד־אל־חמיד.

והיה כנראה יסוד לשתי האשמות אלו, שהרי כבר אז, בשנה הרביעית לעשותי בברלין, היה המצב בין גרמניה ובין אנגליה מתוח למאוד, ועליתו של אדוארד השביעי למלוכה, במקום וויקטוריה, דודת ווילהלם, הוסיפה אש על המדורה. אמנם מלך חדש זה נטה חסד לצרפת, עם דלקטה, שר־החיצון למדינה זאת “אוהב אנגליה עד לשגעון” – הכריז ה“ברלינר טאגבלאט” לרודולף מוסה, וכמוהו – ה“פרנקפורטר צייטונג” (עורכי שני העתונים החשובים האלה היו יהודים).

זוכר אני אז את מאמרי ה“וגלירה רונדשוי” וה“קרויץ צייטונג”, וה“לוקאל אנצייגר” מרעישים את אירופה כולה נגד “אלביון הנוכל”, ושליחים יצאו לתורכיה לנסות ולהשפיע על ראשי המהפכה הפתאומית התורכית, אנוור־בי וטלעת־בי וג’מאל־בי (שכולם לא היו אז עדיין “פחות”), לשכוח את אהדתם לאנגלים ולצרפתים. וכבר למחרת המהפכה, נשלח עתונאי גרמני רשמי לקושטא להוציא בה עתון יומי בשם ה“לויד העותמאני”, וז’בוטינסקי שלנו, וסוקולוב עם חרמוני עוזרו ב“העולם” העברי, אשר הפך והיה ל“מבשר” – תוקעים אף הם את יתידותיהם בתוך עיר־בירה זאת, שהיתה תומכת בגלוי בשלשלת גבורי המהפכה התורכית הצעירה, ופניהם מועדות – גם הם לא ידעו עדיין – אנה?

לאחרונה: אשר ספיר הירושלמי, נכדו של יעקב ספיר הסופר, שהיה אז תלמיד המכללה בקושטא נכנס ככתב לעניני הבלקנים בעתון הגרמני היומי החדש.

התתואר בתנאים אלה התרגשותי?

יהודה ברק, שחזר בינתים מירושלים, אשר אליה שלחתיו ל“התחתן” עם הדסה “אהובתי” הקודמת בתכלת עיניה האגמיות, הפציר בי להניח הכל ולנסוע על חשבונו חזרה לארצנו. ואבי גם אמא מבריקים לי מברק, בו הודיעוני, שאם אבור ירושלימה יהפכו את “השקפתם” החצי־שבועית לעתון יומי, אשר בו אהיה עורכו הקבוע.

ולעומת “התורכים הצעירים” ו“הערבים הצעירים” אשר הלכו בעקבותיהם נצנץ בי הרעיון ליסד מפלגה מילידי הארץ בשם “העברים הצעירים”, אם־כי כבר נוסד בארצנו עתון בשם “הפועל הצעיר”, שהשם צעיר נכלל כבר בתוכו.

רגלי לא יכלו להחזיקני עוד.

המכללה הברלינית וכל אשר בה, שלמדתי בה קרוב לארבע שנים, היתה לי למעמסה.

ואפילו הפצרת אחותי ימימה, להישאר בגרמניה עוד כמה ירחים עד גמר למודיה, לא הועילה לעצרני. גם דמעות היפה בידידותי הגרמניות, שביקשה מאתי ליהדה, ובלבד שתינשא אלי בארצנו – לא עצרו לרככני.

גברו בי געגועי לארץ בכלל, ובין השאר, ובפרט, לאותה עלמה ספרדיה ירושלמית יפה לבית אבושדיד, לאה – שלמענה מוכן הייתי להזניח את כל העתידות אשר נבאו לי בגרמניה. וכך נתערבבו יחד געגועי הכלליים והפרטיים, והייתי כחולם בהקיץ. המהפכה התורכית היא שהציתה בי את החלום ל“מהפכה עברית”.

הנה רואה אני בדמיוני את “אחרית הימים”, חזון ישעיהו בן־אמוץ. הנה נקבצים ובאים אחינו מכל פזוריהם לארץ האבות, והבנים מוכנים לקרבות חדשים.

הנה שולח לפנינו אלהי אבותינו את הרצון והעוז להקים על יסודם את העצמאות (כבר אז יצרתי מלה זאת למלה הלועזית Autonomia ) העברית בכל תפארתה.

כארמנים, כסורים, כלבנונים, כאלבנים, כתימנים, כערבים, גם הם – נעשה גם אנחנו, ויחד אתם ניצור את הקהיליה העותמנית, שבקרבתה ישותפו כל עממיה כולם לאחידה מוצקה אחת.

ואבי זרק כבר את קריאתו המפורסמת, במכתבו המפורט אלי: “יהודים, היו עותמאנים!” ומכל ארץ־ישראל מגיעות אלי ידיעות על הששון וההתלהבות בכל חוגי הישוב.

“תחי החושמה!” – הוסיף אבי בתרגמו את “ישאסון חוריית” התורכית ל“חושמה”.

בערב אחד הת“תרבשנו” שנינו, ברק ואנוכי, ומתחנת להרטר השתרכנו במנוֹם הרכבת אל עומת קונשטנדינו, היא קושטא.

רק מהר, רק מהר! – היתה סיסמת שנינו.

הוא, ברק, להדסתו, ואני, הילד העברי הראשון, לאלתי (לאה ואלה הן אותן האותיות).

כי זה היה השם אשר נתתי לה עוד בימי בחרותי, ובשמה זה חלמתיה, ובשמה זה התגעגעתי אליה, ובשמה זה – נושא הכל – אמרתי למהר להגיע אליה. למהר, למהר, כה פחדתי פן אאחר וחששתי פן דבר־מה יסבך את תכניותי לעתידי. העתיד: עורך עתון בירושלים, ורעיתי – הספרדיה הירושלמית.

היש אושר גדול מכך?

רק, למהר, למהר, ולא לאחר!

הימים חמורים, והקלחת הבלקנית, בעקב המהפכה התורכית, רותחת שוב.

הנה עכבוני בדרכי לארץ – בבלגראד, בירת סרביה, כי הפגנה גדולה נערכת ברגעים אלה, לאור החמה היורדת, מול ה“קונאק”, הוא ארמון פטר הראשון לבית קראורגביץ, אשר הומלך במקום אלכסנדר אוברנוביץ שנרצח ביום הגיעי ברלינה. כל העיר מפגינה ודורשת (בסרבית הדומה לרוסית, גם באותיותיה) להשתמש בהזדמנות המהפכה התורכית ולתקוף את תורכיה אויבתה מאז ומובן שנאלצים היינו להסיר – בזמן שהותנו בסרביה – את תרבושינו מעל ראשינו ולחבוש את כובעינו האירופיים. כשיצאנוה, ונכנסנו בערב לבולגריה, דרך צריגברוד, נכנסו השוטרים ודרשו את “מסעיותינו”. ברק הגיש את מסעיתו הגרמנית, והבולגרים אף לא עיינו בה ­– סימן לאהדתם את גרמניה. לא כן ביחס אלי, ובסופיה היה עלי להגישה לשלטונות, כי המסעית שלי תורכית היתה.

באדריאנופולי (“אדרינה” – בתורכית) עברנו את הגבול בלי עכובים, כי “תורכיותי” מצד אחד ו“גרמניותו” של ברק מצד שני, היו לרצונם של השוטרים התורכים, והעיר היתה מקושטה עדיין דגלים תורכים לחוג את “חורייתּ” (החושמה). הרבה הייתי נותן כדי לשהות בעיר־גבול זאת, אך הרכבת נחפזה דרכה הלאה במשך הלילה השני ולג’טלג’ה הגענו בבוקר שלאחריו. שם נתעכבנו שעתיים, כי “מקדונים” העיפו, כנראה, את הגשר לבירה התורכית, כנקמה ראשונה נגד “התורכים הצעירים”.

– אם תוכרז מלחמה, היא לא תפסח גם על ברלין…

קבוצת שוטרים ירתה פתאום על הסביבה, וארבעה מתנקשים נתפסו ונורו במקום, לשמחת רוב הנוסעים ברכבת.

בצהרים, עם קריאת ה“מואדזינים” מצריחי המסגדים, ומסגד “איה סופיה” בראשם, נכנסנו לעיר הבירה אשר ביקרתי בה לפני כשבע שנים. התארחנו בחדר קטן במלון “טוקטליאן” הארמני, כי כל יתר בתי־המלון היו תפוסים על־ידי קצינים, מצביאים ואורחים מכל רחבי הארץ.

היה זה יום ששי, והשולטן, אשר נכנע לדרישות “התורכים הצעירים”, מנה את עזת־נפשה (מן הנוטים למהפכנים) לראש הווזירים, ראיתיו כשהוא חוזר ממסגד “איה סופיה” בטקס מזרחי, בכרכרתו הרתומה לשמונה סוסים, כשרוב העם מריע לקראתו ב“סלמליק” כללי. המחזה מחלוננו היה מרהיב.

– אתה כאן, בן־אבי? – נשמע קול ידוע לי כל־כך, כשישבתי במסעדה.

נייגו היה זה, מנהל מקוה־ישראל וחבר ל“בני־ברית” האיסטמבולי.

לחצתי את ידיו בהתרגשות עמוקה, כי היה זה הראשון מבני הארץ שפגשתי בשובי, והאיש ידיד אבי.

– והנה אדוט – הוסיף נייגו – מורך לתורכית מימי ילדותך.

הצגתי לפניהם את ברק, ויחד אתם נסענו במרכבה ל“חכם־באשי” משה הלוי, אשר הכרתי מימי ביקורי הקודם בעיר זו. קצת שיבה נזרקה מאז בשערותיו ובזקנו השחורים.

ובערב־שבת הופתענו בהפתעה נעימה על־ידי מיקרא ה“קידוש” מתוך לוחית־קול (חידוש בימים ההם) ליד שולחן־האוכל למשפחת דוד פרסקו, עורך ה“טיימפו” הספרדי, שעתיד היה למלא אחר כך תפקיד כה מנוגד לכל מה שהוא ציוני, וכבר באותו לילה באו הדברים בינינו לידי התנגשות די חמה:

הציונות תהיה אסון לעמנו, אם נגזים בתעמולתה – הכריז פרסקו. בקושי רב עלה בידי ל“ציינו” במקצת, אך רגשי היה כי רק מתוך הערתו לאבי הסכים להפסיק את פרסום מאמריו המתנגדים לרעיונותינו.

בסוף קם האיש ולחש דבר־מה באזני.

הנידותי בראשי, כי שוטרי־החרש עברו כנראה על־יד ביתו והוא רעד בכל עבריו.

– חזרו למלונכם, והכינו עצמכם להפליג בספינה הראשונה לארצכם הרחוקה, וזכרו־נא את אזהרתי – ציונות אחד־העמית אולי, בן־יהודאית, אפשרית, אך בשום פנים לא הרצלית ובפרט לא אוסישקינית…

למחרת היום, הפלגנו בספינה איטלקית לארץ־ישראל.

לארץ, שכה התגעגענו אליה, מאז יצאנו את ברלין הרוסית.

כשקושטא היא “איסטנבול” מעתה, הרועשת וסואנת כולה “חושמתה” מתרחקת מאתנו באופקיה המסגדיים ובמשוריה המזרחיים.

 

פרק חמשים ושנים: העתון היומי העברי הראשון בארץ־ישראל    🔗

במכתב שקבלתי מאת הורי, בעודני בברלין, הודיעוני שניהם, בשמחת בטחון, כי בדעתם להפוך את דו־שבועונם ה“השקפה” – לעתון יומי, אם אסכים להפסיק את לימודי לשנה אחת לפחות, כדי להיות עורכו הקבוע של הבטאון היומי הראשון בארץ, שעורכו הראשי יהיה אבי, והמנהלת שלו אמא חמדה, עורכו האחראי בפני השלטונות – דויד יודה=ליב־איש (יודילוביץ).

תשובתי החיובית לא נשלחה מיד – בגלל היסוסי, בפרט אם להפסיק למודי במכללה. אלא כעבור ירח ימים, לאחר שבממלכת העותומנים הונף, במהירות מרעישה, דגל החירות על־פני כל גליליה ועריה, למן מיצר הבוספורוס הקוסם ועד לאוקינוס ההודי הרועש, למן בגדד עיר אלף־לילות־ואחד, ועד לירושלים עיר־הקודש. גם בארץ־ישראל שהיתה אז רק “סנז’ק” קטן (מחוז ממדרגה שניה) במדינה התורכית העצומה, סערו הרוחות. גם האוכלוסיה היהודית – שלא הגיעה אפילו למאה־אלף – נצנצו אפקים ורודים. היתה ההרגשה התמימה, כי בא קץ העבדות לשולטנים הירודים ולעושי־דברם העריצים, וכל עמי הממלכה יזכו בחירות מלאה.

כעשרה ימים לאחר שובי לארץ נכנסתי בשותפות עם בעל־הון מגרמניה אשר קויתי שהוא יהיה המוציא לאור את העתון החדש.

לא קלה היתה ההתחלה.

בארבעה עמודים זעירים החל להופיע “האור” יום־יום, כבר כשבוע לפני שובי לארץ, ובהבטחות מאליפות לתת לבני־ארצנו העברים את כל “חדשות העולם” ב“מחיר פראנק אחד”. הקהל העברי בירושלים וביפו (תל־אביב לא היתה קימת עדיין, וחיפה וטבריה וישובים אחרים לא נכנסו כמעט בחשבון), קיבלו את פני העתון החדש והבטחותיו בספקנות מרובה, והכל ניבאו לו, ליצור הרך, קץ שלא־בעתו. אכן שמו של אליעזר־בן־יהודה – הראשון לעושים, העקשן ובעל הנסיונות הנועזים בארץ – היה יכול לשמש לכאורה ערובה מספקת להמשכת קיומו של העתון, להרחבתו ולשכלולו. אך הדעה הכללית היתה, כי מוקדם עדיין להוציא עתון יומי בקרב הישוב הדל, ורוב הקוראים – מספר הקוראות היה עדיין זעום מאד – היו אדישים לכל המיפעל החלוצי הזה.

וכך נמשכה המלחמה לקיום עתון יומי ראשון זה בכבדות רבה, ומתוך אדישות מן החוץ. לנוכח אדישות זו, נרתע גם בעל־ההון הצעיר מגרמניה, וכל יום היינו מתחבטים בשאלה המטרידה: כמה זמן נוכל לעמוד עוד בקשי המלחמה? עד מתי נספיק למשוך בעול הכבד מנשוא?

גם מנקודת־מבט העריכה, היה המצב קשה מאד. על אף צמצומו של “האור” בנייר, דרשה הוצאתו הקבועה יום־יום מאמצים מרוכזים ומפריכים. מאמרו הראשי של אליעזר בן־יהודה היה, כמובן, מסמר העתון, אך במדורים האחרים לא יכול היה להשתתף בגלל היותו שקוע בעבודת המילון. אמא היתה כותבת בעיקר על עניני האופנה, מדור חדש שהיא הכניסה לעתונותנו, מדור שעורר בשעתו מורת־רוח בפרט בחוג החרדים. יהושע ברזלי התנדב לתת לעתון מאמר אחד לשבוע. סולומיאק, מנהל הדואר הרוסי בירושלים קודם המהפכה התורכית, כתב ירכתונים מחיי הצבור. דויד יודה־ליב־איש (יודילביץ') כתב מפעם לפעם מסות בלשניות, ופירסם מפעם לפעם רשמי־מדע נחמדים. הביל"ואי מנשה מאירוביץ, שחתם בשם “מזקני הישוב”, כתב מפעם לפעם על חיי האכרים ועל בעיות הפועל העברי. יהודה גרזובסקי פירסם המשכים את תרגום הספור “עולם הפוך” – הנסיון הראשון בעתונותנו הארצישראלית לפרסם סיפורים בהמשכים יום־יום. החוקר שמואל רפאלי כתב כבר אז על המטבעות, ויוסף ממן קבע לו מדור מיוחד על עניני הערבים. אף זה היה חידוש בימים ההם. בחלקי נפלו המאמרים על מדיניות חוץ, החדשות המקומיות והמברקים הכלליים אשר היינו מעתיקים מתוך עתוני מצרים.

ומלבד בעלי המדורים והטורים הקבועים, השתתפו בעתון מפעם לפעם – המורה ומתרגם מרדכי אזרחי (הוא המורה קרישבסקי), הלשונאי אברהם אלמאליח, ישעיהו קרניאל, הירכתונאי שכתב שנים רבות אחר כך בכינוי “עזמות”, וכן הסופר המורה ק. י. סילמן שהיה מיוזמי ה“כתּבה” (ריפורטאז’ה) החדשה בעתון יומי בארץ.

כל המפורטים סייעו בפועל לקיומו של העתון היומי הראשון, בתוך טירדות ודאגות, כי הרי רובם השתתפו בלי שכר־סופרים. עד כמה היה מצבנו הכספי דחוק, אפשר לראות מתוך שתי עובדות טיפוסיות אלו: א) מרדכי בן־הלל הכהן, שהיה סופר בעל־שם, הציע לנו מאמרים קבועים במג’ידיה אחת (רבע לירה), ועם כל רצוננו לשתפו בעתוננו, לא עלה בידינו להבטיח לו שכר צנוע זה; ב) סוכנות־ידיעות זרה, גרמנית, הציעה לנו לפרסם את מברקיה חינם (הכוונה היתה ברורה: להכניס מפעם לפעם ידיעות מגמתיות). ועם כל בחילתנו, הסכמנו להשתמש בידיעותיה של סוכנות זו, אם כי נזהרנו ככל האפשר שלא להכשל בתעמולה זרה.

פתאום אירע אסון:

באחת משכונות ירושלים פרצה תבערה גדולה, וטחנת הקמח אשר בה עלתה באש. המראה היה מחריד. יצאתי להסתכל בלהבות האוכלות את הבנין הרעוע על כל אשר בו, ובשובי בשעה מאוחרת בלילה לביתי ישבתי לשולחן־הכתיבה ותיארתי בהרחבה ובפרטי־פרטים תבערה ירושלמית לא־שכיחה זאת. והכתרתי את כל העמוד הראשון כולו בכותרת גדולה וצעקנית, כמנהג עתוני ברלין, פאריס ורומא, אשר לקחתי לי לדוגמה. רק את צילום התבערה לא יכולתי לפרסם, מטעמים כספיים.

כשיצא העתון למחרת, קמה סערה, לא בקהל הקוראים חלילה, בלתי־אם בחוגי המשכילים. כיצד? בעתון, הנושא את שם בן־יהודה, נעשתה השערוריה הנוראה הזאת: לתת מקום בעמוד הראשון לידיעה של מה־בכך, שכל העתונים העברים, של ארז־צדרבאום בגולה ושל ישראל דוב פרומקין בירושלים, היו מצניעים אותה בשולי העמוד האחרון. עם שערוריה כזאת לא יכלו אניני־הדעת להשלים, וראשון למוחים במחאה עזה היה אותו עסקן חביב וטהור־לבב, יהושע ברזילי, אשר היה מעמודי התווך של העתון היומי הראשון והשתתף בו בקביעות ובהתנדבות. באותו יום שהופיע הגליון, חרד האיש ממשרדי הבנק אפ“ק, בפנים העיר, אל בית בן־יהודה – בשכונת “מחנה יהודה” אז – ואתראה בידו: אם לא ישים העורך הראשי קץ ל”בולווארדיות" של בנו־בכורו בעתון זה, יפסיק הוא, ברזילי, את השתתפותו בו לתמיד.

לאבי היתה אתראה זו כרעם ביום בהיר, ואמי חששה שמא יגרום הדבר לסגירת העתון, אם־כי כלפי חוץ ניסו שניהם להגן על בנם, שיש בו דם עתונאי סוער ולוחם ותוסס.

– עתון יומי – טענתי אף אני באותו מעמד, כשברזילי נועץ בי את עיניו התכולות והמיסרות – אינו יכול ואינו צריך להיות מכתב־עתי בצורתו בימי סמולנסקין ואפילו לא כזה של פרומקין בימינו. לא לשם כך – אמרתי – הפסקתי את לימודי המכללה הברלינית, ואם דרכי זאת – דרך כל עתוני אירופה – לא תמצא כן בעיני העורך הראשי ומשתתפיו הקבועים, אארוז את חפצי ואשוב אל לימודי בגרמניה.

ברזילי נתרכך, ויעץ לי להיות מתון יותר, כי ירושלים איננה עדיין לא לונדון ולא פאריס.

עם זה עלי לציין, כי הורי נכנעו לעצם העיקרון אשר אמרתי לקבוע בעתון היומי הראשון, ואני הוספתי להצעידו בדרך העתונות היומית הכללית בעולם, אם כי הבטחתי לברזילי שתבערות ורציחות לא ינתנו עוד בעמוד א'…

התקרית הזאת היתה אולי נשכחת מהר, אילולא הוספתי בינתים “חטא על פשע” בכיוון החדש.

מדור מודעות בעתון היה בימים ההם דל מאד, כמובן, והכנסות המודעות של העתון היומי הראשון בארץ עלו, לכל היותר, עד כדי מאה “נאפוליונים” בשנה – עשירית מכל התקציב. מה יעשה העורך הצעיר והשובב, כדי להגדיל את ההכנסות במידת־מה? פתח מדור מיוחד למודעות קטנות, נוסח איטליה ביחוד, בעשיריה (רבע גרוש) השורה, ובהן אגרות אהבה בין עלמים לעלמות, ופגישות בשעות ידועות ליד המגדל או בקרני־זויות, איחולים לשחקניות מפורסמות, וכדומה. החתימות היו סודיות ברובן, והמפתח להן – ארגז המערכת. זכורני, שעל קהל הקוראים נתחבבה ביחוד ההתכתבות הממושכת בין “שוקולדון” ו“שוקולדילי”.

הצלחתו של מדור זה היתה עצומה מראשיתו, ומיום ליום גברו ההכנסות מ“מודעות” אלו, עד כפלים כמעט מאשר קודם.

אך בירושלים השמרנית קמה זעקה נוספת, שעלתה על הזעקה הקודמת בענין התבערה, אך הורי שניהם אז בחוץ־לארץ, והעתון היה מתנהל על ידי, בלי כל הפרעה.

אם־כי בעצת ידידי הסכמתי לכמה תיקונים בניסוח המודעות הקטנות, המדור עצמו נשאר בעינו, והכנסות המודעות החלו לתת פרי־ישוה־לו.

ו“האור” החל להיות חי הנושא את עצמו.

בדוחק אמנם, אך הסיכויים לעתיד היו גדולים.

וזה היה העיקר, לדעתי.

בעצם ההתפתחות עתונית יומית זאת אירעו לו, ל“האור”, שני “מאורעות” אשר הרימוהו כבמגע־קסם, למדרגת עתון יומי במלוא המשמע, והפכוהו לבטאון עממי אמתי.

ה“מאורע” האחד היה: התקפת עורכו הקבוע של העתון על האישיות היותר־תקיפה בקרב הישוב העברי באותו זמן – אלברט ענתבי, מנהל בתי־הספר לחברת “כי”ח“. היתה זו שורת מאמרים חריפים, שבהם כינה המתקיף את הנתקף בשם “הורדוס הקטן”, כינוי שעשה לו מיד כנפים בכל ערי הארץ ומושבותיה. במאמרים אלה האשמתי את בא־כח כי”ח בארץ ב“עריצות” אישית וביחס שלילי לכל קניני האומה. ובהיות שמאות איש היו תלויים בדבר־פיו של ענתבי, היה המירעש על ההעזה גדול בכל מקום. זו היתה “פצצה עתונאית” (גם הכינוי עצמו נוצר אז) ממדרגה ראשונה. יום־יום היה הקהל עוקב אחרי ה“תגליות החדשות” ש”האור" היה מתריע עליהן בקולי קולות בשם “הנרגנות הגדולה”. הגליונות היו נחטפים מבין ידי המוכרים באלפים, כמובן שנמצאו אנשים אשר רמזו כי כל הענין לא בא אלא כדי להגביר את ההפצה.

וה“מאורע” השני בחיי העתון היומי הראשון היה – הוזלת מחירו לעשיריה אחת. הוזלה זאת גרמה לעלית הממכר בכל מקום, אף ביפו ובחיפה – הרחוקה בימים ההם מרחק רב. רק ברכבת אפשר היה לשלוח את העתון, והוא היה מגיע לשתי ערים אלו, ולמושבות, רק למחרת הופעתו בירושלים. הנה־כן, מצד המודעות ומצד המכירה לבודדים היתה ההצלחה מרובה ומבטיחה לעתיד.

נצחון חשוב זה בתולדות העתונות המקומית, פתח את הדרך להתפתחות נוספת. בכל עיר וכפר נקבעו כתבים מיוחדים, ובהזדמנויות חשובות נשלחו שליחים למקומות השונים בארץ, וגם חוצה לה. העורך הצעיר עשה אז הסכם עם אחד המדפיסים היותר־נועזים בארץ, רפאל כהן מיוצאי פרס. והעתון נדפס בהידור רב, וגם תמונות לא חסרו בו. גם במערכת הובאו שינויים לטובה, צורפו אליה צעירים ירושלמים כסלנט וכריבלין, שנעשו אחר־כך לעתונאים חשובים. ושלישי בא אל המחנה מן החוץ – הוא יצחק לופבאן, מי שעתיד היה להיות כעבור שנים עורך “הפועל הצעיר”.

מפעם לפעם היתה ירושלים מתעוררת לקרוא על כתליה מודעות קולניות, המבשרות ידיעות מרעישות או מאמרים מפוצצים. סופרים חשובים רבים – בהם אותו מרדכי בן־הלל שהזכרתיו כבר – קיבלו, בפעם הראשונה בתולדות העתונות העברית המקומית, שכר־סופרים.

ושם “האור” היה בפי כל כמין מוסד צבורי בעל־השפעה.

הכל היה הולך למישרים, אילולא רוגזו של ענתבי מצד אחד, ושל השלטון – מצד שני. בגלל המאמרים שנתפרסמו כנגדו ב“האור” וב“הצבי” היומיים, קרא אליו ענתבי את אברהם אלמאליח, מטובי הסופרים הצעירים ועוזרו של בן־יהודה ב“השקפתו”, והטיל עליו לייסד עתון מתנגד בשם “החרות”, אשר הופיע תחילה כשבועון, אחר־כך כדו־שבועון, ולסוף – כעתון יומי – בעריכת חיים בן־עטר, ובהוצאת מו"ל רב־היזמה, עזריאל.

זה היה העתון היומי השני בארץ, שצריך לתת לו את מקומו הנאות לו בהתפתחות העתונות העברית.

התחרותו של עתון זה ואמצעיו הכספיים, ועזרתו של ענתבי התקיף, גרמו הפסדים ניכרים ל“האור” ולמו"לו, וכמעט שהביאוהו עד משבר. ואז הונחתה עליו מכת־הסוף – והפעם על־ידי השלטונות.

בשל מאמרי בקורת חריפים נגד הממשלה התורכית, הושם עורכו הסוער של ה“אור” במאסר יותר מחודש ימים. המשפט, שנערך אז כנגדו, היה לענין היום, והזכיר במידת־מה את ימי “הצבי” השבועי לאליעזר בן־יהודה עם מאסרו ונידויו כשנה שלמה.

ראוי לציין, כי דוקא אותו ענתבי, אשר היה המטרה העיקרית של מלחמת “האור”, יצא להגן על העתון בפני הממשלה, ועזר לשחרור העורך ממאסרו.

אפס “האור” סבל הרבה מזעזועיו אלה, וגם יורשו “הצבי” בצורתו היומית, תחת אותה עריכה – לא הועילה לחיזוקו החמרי.

עם הכרזת מלחמת־העולם ומלחמת “הצבי” (ואחר־כך שוב – “האור”) לטובת מעצמות־ההסכמה, הופסק פתיל־חייו לחלוטין.

אלה הם, בקיצורם הנמרץ, תולדות הראשון לעתונים היומיים בארץ מבחינה חומרית וצבורית.

 

פרק חמשים ושלשה: הרפתקאותי מסביב ל“פרח הפרחים”    🔗

בספר זכרונותי, שענינים אישיים וצבוריים משולבים בו יחד, לפעמים ללא־הפרד ביניהם, רצוני להקדיש פרק אחד להרפתקאות־האהבה שלי, הבאים גם לאלף על ההווי הירושלמי והעדתי בימים ההם":

הדבר הראשון אשר עשיתי לאחר הגיעי ירושלימה – עם גמירת הגליון הראשון ל“האור” בעריכתי הקבועה – היה לבקר בבית ד"ר אברהם אבושריד, שהיה לא רק ראשון הרופאים הירושלמים, אלא – וזה היה העיקר בשבילי – גם אחיה של הספרדיה הקוסמת, נושאת געגועי מאז גלותי לגרמניה.

הוא היה גר במורד הבנין העיקרי אשר אמו האלמנה, מרת ריינה למשפחת ה“ברוכים”, והיא היתה חיה עם זוג בנותיה, פרלה (פנינה) ולאה הצעירה ממנה. מובן מאליו, כי לאחר הברכות ביני לבינו, גם להגברת אשתו, ומחמאות לי על מאמרי בעתוני עוד מימי שהותי בברלין, ביקשתי מאתו, לפי מנהגי הספרדים, את הרשות לבקר אצל אמו ובנותיה שתיהן.

– ברצון רב! – העיר בצחוק אדיב וידידותי כאחד, – ובלבד שלא תטריד יותר מדי את הקטנה שבהן, כי ענוגה היא למאוד בבריאותה. הבטחתיו לקיים את בקשתו, ובהעבירו אותי לגינתו הנאה, אשר בה טיפח כמאתים מיני וורדים – ובהם הוורד הירוק והוורד השחור היחידים בירושלים – נפרדתי מעליו, כשלבי הומה לקראת הפגישה העתידה עם “וורד הוורדים”.

במזרח העיר עלה ירח סמוק ככדור פורח מבין הררי מואב, ובעלותי את המדרגות העליונות המובילות לבנין האם, נתקלתי בחבורת בחורות ובחורים אשר זרמו בקולי־קולות אל המוסד החדש, “בית־העם” הירושלמי, בעליה הראשונה מלמטה. עם כל היותי נחפז למחוז־חפצי, התעכבתי קצת בראותי כי בארבע שנות העדרי מירושלים נוצר מוסד חשוב בשטח הצבוריות העברית. בין יוצרי “בית־העם” היו ד“ר יצחק לוי, מנהל האפ”ק הירושלמי, ד“ר יוסף ווייץ, מן הרופאים החדשים אשר באו אליה, ד”ר אבושדיד, ד"ר סגל מפאריס, יהושע אייזנשטאט (ברזילי) אשר עבר ירושלימה, ישראל קרניאל, ועוד.

והנה כשנכנסתי לאולם בית־העם פנימה, התקרבו אלי רבים מן הנוכחים, ללחוץ את ידי ובקשוני לספר על מסעותי באירופה.

בלבי התחרטתי כבר על שנכנסתי לאולם, כי אצה לי הדרך לדיוטה העליונה, אך לא יכולתי לעמוד בפני המפצירים, ונעניתי להם ועליתי על הבמה הדלה, ודיברתי יותר מעשרים דקה, כשפתאום, עם מחיאות הכפים, התערבו זוג קולות מוכרים לי:

– הידד, בן־ציון!

– חזק! חזק ברוך! בן־האב!

הכרתי מיד את פרלה ואת אחותה לאה.

ואכן לאה היתה זו שעמדה עם הסלומיאקים לידה, ושוחחה אתם, ומפעם לפעם העיפה עין אלי, ודבר זה עודדני מאד.

הרימותי את קולי יותר ויותר, ובלוריתי התבדרה כברוח סופה. הרימותי גם את ידי תוך כדי דיבור, דוגמת שחקן צרפתי או איטלקי, והכל כדי לעשות רושם על משאת נפשי. היה זה נאומי המוצלח הראשון, מנאם בכל משמעות המלה, מתובל התלהבות, סיפוריות, משאיות ופעלנות גם יחד.

אבל מה כל זה לעומת סוף־הערב – בביתה?

בית שכולו אומר מזרח, עם כיפתו המחודדה המביטה השמשה דרך צוהר מרובע; שלל פרחים מצוירים הקירות התכולים מאחורי לכיפונת פנימה, המבוססת על זוג עמודים עשויים גזית ומסביבם אולם מתרחב ימינה ושמאלה, פנים ואחור, והוא כולו תכלת (חרמליק) חלקה יותר, ובלטותיו מבריקות כראי; חדרון־נשים במחצלותיו, ובמרבדיו, וכסתותיו וכריו.

האֵם היתה יושבת על ספה ספרדית, ב“יזמתה” השחורה לעור פניה הלבנים כל־כך ופרוותה האדרינית הנהדרה, כששלחנת־עץ מפרידה בינה לבין האורחים המרובים אשר זרמו אחרי. פרלה הטובה הכינה לנו קהוה ניחוחי, ולאה, בגדיליה העוטרים את ראשה הגאה וגויתה הענוגה, מעבירה לנו ממתקים גם סיגריות תורכיות מתעשית אנטוליה. אחר־כך התישבה על־ידי ודברה הראשון אלי:

– מה נפלא ברק זה שלך אשר שלחתו אלי לדבר בעדך, והוא מדבר בעדו.

– הנבל! – זעקתי.

– למה נבל? עוד לא ראיתי אדם שיזדקק לשליח בעניני האהבה. ימי השדכנות הלכו להם לעולמים בארצנו…

– הרשיני־נא, איפוא, לנסות לתקן את אשר עוויתי.

– אולי אחרת את המועד, בארבע שנות העדרך מארצנו, כשכל הצעירים הללו – אמרה מתוך קריצת־עין גנדרנית – מחזרים אחרי. האין זאת?

וכל הצעירים כאילו להקניטני, עונים אחריה:

– ודאי ואמנם…

–ואני לבי נוקפני ושואל, ספק ברצינות ספק בהיתול:

ובכן, לא נשארה עוד בשבילי אף פיסת יד?

– אולי נשאר עוד קצה האצבע…

– ה“טבעת”, הלא ידעת, שייכת לאצבע – עניתי.

– נכון! – ענתה שוב במשחק מלים – אבל ה“טבעת” שייכת ל“תובע”.

היה זה משחק־מלים נאה, בין ה“ת” וה“ט”, וגם אני עניתי מצדי במשחק מלים:

–אויה לי, אמנם, אם רק “אתבע”, ולא אשיג, כי אז הלא “אטבע” ואינני…

והכל פורצים בצחוק, והאם דורשת לבאר לה את מובנו של משחק־מלים זה, מלים ואותיות. ולאה – או כפי שקראוה בחיבה “לאוטשה” – מתאמצת, תוך גילוי טפח וכיסוי טפחיים, לבאר לאמה את הדברים המסובכים של “ט” ו“ת”.

וכך הוספתי לשחק אתה באותו ערב במשחק מלים ואותיות ונוטריקון ורמזים, שלא כל בני החבורה הבינו אותם, אך לאה הבינה והשיבה לי ברמזיה.

ערב זה, אם כי היה רצוף גם עקיצות וקנטורים לא־מעטים, קבע את כל חיי לעתיד־לבוא החלטית, ובאותו לילה לא רק שלא יכולתי לעצום עין עד לאשמורת הבוקר, אלא שעוד למחרתו “השכבתי על נייר” שיר אחרי שיר, מחרוזת ארוכה של שירי אהבה והשתפכות־הנפש, אשר בהם נתתי מבע לרגשותי ההומים בקרבי.

אכן – כפי שכבר העירותי בפרקים הקודמים – לא אהבתי הראשונה היתה זאת, ובין “אהובותי” המרובות היתה גם צרפתיה טהורה, גם גרמניות שתים, גם רוסיה אחת ואפילו ערביה. אפס רק בהיפגשי עם נערה ספרדיה זו האחרונה הרגשתי שאהבה זו עולה על כל הקודמות, וזוהי האהבה שעליה נאמר בשיר־השירים “אשר נהרות לא ישטפוה עוד”.

האחת – ואין שניה לה.

ובטרם לכתי למשרד עתוני “האור”, אצתי־רצתי אליה, אל לאה האבושדידית – אשר היתה אז מבקרת עדיין בבית־ספרה הצרפתי, וגם בבית־הספר לבנות שהמנהלת שלו היתה “מיס לנדוי”, והמורה העברי שלה יוסף בר"ן מיוחס – למסור לה את השיר שכתבתי לה בשם “פרח הפרחים”.

והרי היא היתה באמת פרח נהדר בכל המובנים. פרח־פרחי, אשר לו זכיתי בחסד המרומים ברגע שבו נקטף כמעט בידי אחר, ורק המהפכה התורכית אשר הביאתני לירשלים, הצילתה למעני.

כי אהבה לוהטת זו גזלה את מיטב זמני ואת מיעז רעיונותי, עד כי פיגרתי מאוד בעבודתי העתונית החדשה, כמעט עד כדי אכזבה לאבי ולאמא. והעתון היומי הראשון סבל מאהבתי הפרטית. הדברים הגיעו לידי כך שאבי ואמא נטו אפילו להחזיר למערכת את אברהם אלמאליח, אשר היה ידוע בשקידתו הרבה, שאיפשרה לו לשבת על כסא המערכת עשר שעות רצופות ויותר, בלי כל הפסקה וטעימה. בינתים משכו אליהם לעזרה במערכת פנים חדשות, צעיר גליצי משכיל, אשר בא לארץ חסר־אמצעים לגמרי, והכניסוהו כעוזר בעניני העריכה ממש. שם הצעיר – יצחק לופבאן, אשר במרצו ובהעזתו ובשאפנותו רכש לעצמו בהמשך השנים עמדה חשובה בתנועת הפועלים, כחבר מערכת “הפועל הצעיר” ואחר כך כעורכו. עבודתו במערכת עתונו של אבי מסרה לידו את ה“מפתח” להרבה מ“סודותי” האישיים והציבוריים, שאיפשר לו אחר כך, כשעבר אל מחנה הפועלים, לצאת נגדי ולהתקיפני בכשרון פולמוסי וידיעת הענינים. מטעם זה נעשיתי למין “דחליל” בחוגי הפועלים, ולא תמיד על יסוד “עוונותי” ממש, אלא בעיקר על יסוד מאמרי־הפולמוס של לופבאן…

בבוקר אחד, כמה ירחים לאחר שובי ארצה, התחוללה סערה בשני בתי־הספר אשר בהם ביקרה הנערה אשר אהבתי, ואני גרמתי לסערה זו. ביום ההוא עשיתי מעשה “אשר לא ייעשה”. על־כל־פנים בירושלים הצנועה והחסודה היה זה מעשה בלתי־נשמע: החילותי לפרסם בעתוני – מתחת לקו, בצורת “ירכתון” – את רוב שירי האהבה שכתבתי לנערה אשר אהבתי. סבור הייתי בהתלהבותי, שהפרסום־בדפוס יחזק את האהבה יותר. בבוקר ההוא נתפרסם השיר הנושא את שם פרק זה (“פרח הפרחים”).

לאה – אשר נודעה כבר לכל בחילוף אותיות בשמה השירי “אלה” – נתבלבלה לגמרי. כל הנערות הסתכלו בה, אם מתוך קנאה ואם מתוך שנאה, אם מתוך לעג ואם מתוך שמחה־לאיד. מאת לנדוי, מנהלת בית־ספרה, הטיפה לה מוסר, והביעה תמהונה על כי “הטובה לתלמידותיה נפלה בפח צעיר, שאת אהבתו אליה הוציא לרחוב כטיט חוצות”. העלמה בכתה כל אותו היום, וכשנפגשה באחיה, דרש מאתה לנתק כל קשריה עמי. יתירה מזו: אמה אסרה עלי לבוא לביתה “בגלל המעשה המביש שעשיתי”. ובבואי לבקר אצלה באותו ערב, שאלתני לפתע בספרדית:

Como si dice in Ebro: va y no tornas mas?

לתומי תרגמתי לה את דבריה:

– לך ואל תשוב.

אז קמה ממושבה בכל קסמה וחינה, ובהצביעה לעומתי על הדלת, צעקה בקול גדול בעברית מצוינה

– לך ואל תשוב, בן־אבי!

סוער וקודר, מאוכזב גם מיואש, חזרתי לחדרי האומלל בדירתנו החדשה, אשר ברחוב ה“חבשים”, כי בינתיים נשא לו ברק ידידי לאשה את אחותי, אשר חזרה אז מאירופה, והשתקע בביתנו:

– אתה רואה? – קרא לי – יען קלקלת לי את ענין לאה אבושדיד, גזלתי מאתך את אחותך, שאותה לא תוכל לגזול מאתי.

אך שעת נקמתי בשונאי המתגברים מסביבי – הגיעה. ביום שבו נכנעה לאה לדרישת אחיה, אשר אמר כבר לשלחה בסתר לסלוניקי, כדי להרחיקה מאתי פעם ולתמיד – קרא יוסף בר"ן מיוחס את שירי “שלום”, שבו רמזתי כי הולך אני למות על היקרה שנקרעה מעלי.

כל בנות בית־הספר של מרת לנדוי פרצו בבכיות לאחר שקראו את שירי זה, ומרת לנדוי עצמה פנתה אל הרופא, אחיה של לאה, לסלוח לי, בתנאי שאפסיק את פרסום שירי בעתון.

ואפילו ה“אחות”, בבית־ספר הכומרייות, בשמעה את תרגום שירי זה, לא יכלה להבליג על כאבה, כי משוחפת היתה הבתולה, הנחמדה בשערותיה הכסויות תמיד – והתחננה לפני אחיה לסלוח לי, האוהב האומלל, בקיצור: כל ירושלים כולה, ירושלים הרגשנית, החומלנית, הבתולית, נתגייסה לעזרתי, האוהב האומלל והשוגה בחרוזים. וכך נסתיימה הרפתקתי זאת בשלום, שלום האהבה המנצחת, שלום האחדות האשכנזית־ספרדית ב“רומנטיותה”, בשלום הבית למשפחתי גם היא, שלום המערכת בעתוננו היומי, ואפילו שלומי עם לופבאן, שכבר ראיתי בו אז את הטוב בעוזריו של אבא במקומי.

הלילה שלאחריו היה הנעים ללילותי המתוך לחלומותי.

בהגיעי למערכת, הצטרפו אלינו שוב אברהם אלמאליח, ושני ירושלמים צעירים ממעריצי אבי, שהיו מבאי־ביתנו וגם מתומכי עתוננו, סלנט ומלאכי, שניהם בפיאותיהם הרכות. ועתוננו – במאמרי אבי, בהנהלת “אמא”, בעריכתי־אנוכי, בחריפותו של לופבאן, בידיעת המזרח של אלמאליח, בהבנתו הכתבנית של סלנט וברוחו הבקורתית של מלאכי – עלה אז לשיא תפוצתו. ואני התרכזתי בעתון בסיפורי הארוך הראשון (לאחר הרשימות הקלות שכתבתי עד אז), שהיו בו יותר משבעים המשכים, והוא – ה“קרבן”.

 

פרק חמשים וארבעה: מלחמותי העתונאיות – בעקבות קלימנסו והארדן    🔗

הגדול לחלומותי, עם שובי בפעם השניה לארץ, היה לנהל בעתוננו את אשר כינה גדול עתונאי צרפת, קלימנסו, בשם “מלחמות עתונאיות גדולות”, מלחמות שבהם נתפרסם ה“נמר” הזה יותר מכל קודמיו ואולי גם מכל יורשיו. לא הבינותי אז, כי לא הגיעה עדיין שעתה של ארצנו למלחמות מסוג “מעש (או: ענין) דרייפוס”, אשר גרם לפירסום ה“אני מאשים” מאת אמיל זולה ב“אורור” של קלימנסו, או ל“שערורית הוהנלוה” אשר בה הצטיין כל־כך מכסימיליאן הארדן. וכאשר פירסמתי את מאמרי המרעיש הראשון מסוג זה לא הגיבו עליו כמעט, כאשר קיויתי תחילה, וההתנגשות ביני לבין תנועת הפועלים הצעיר היתה פתעית, קשה, ואפילו רועצה.

כאילו אירע הדבר היום, זוכר אני את הגורם לכך וגם את תוצאותיו המיידיות. בירושלים ערכו אז הארמנים מגבית לטובתם, ופנו גם לבני עמנו. מפחד השלטונות התורכים, כנראה, לא התיחסו היהודים למגבית זאת ברצינות ובאהדה הרצויות, ובקרב העדות הנוצריות בארץ החלו מרננים רינון לא לטובתנו. אז נתעוררתי לתקן קצת את הרושם, וכתבתי מאמר בשם קצר “אנחנו”, ובו התרעתי על אדישותם של בני עמנו לעם אומלל כעם הארמני.

בהשקיפי היום, ממרחק של שנים רבות על המאורע ההוא, מודה אני שאם אמנם היו הערות צודקות במאמרי ההוא – שכן התוכחה מורשה היא לנו מאת כל ענקי נביאינו, למן עמוס וישעיהו עד ירמיהו ויחזקאל ומלאכי – אך לא עתוני היה המקום ולא התקופה ההיא היתה זמן־הכושר להתקפה כזאת. ואף־על־פי־כן סבורני, כי גם המתקיפים אותי – ובראשם זרובבל, ראש “פועלי־ציון” בארצנו בימים ההם – הפריזו מאד בכנוֹתם אותי “בוגד בעמו”, ובהבטיחם במאמריהם ב“האחדות”, כי המאמר “אנחנו” יישאר לדראון־עולם. עד כמה הפריזו בשעתם מתקיפי תעיד אולי העובדה, כי לאחר עשרים־וארבע שנה מיום כתבי את המאמר ההוא, זרובבל ואנכי

נפגשים כמעט יום־יום ברחובות תל־אביב (אז, בימי הפולמוס לא היתה תל־אביב אלא חלום רחוק כמעט) ומברכים זה את זה כ“ידידים משכבר”. שנינו, גם הוא וגם אנוכי, הכסיפו שערותינו, סערת הנעורים של שנינו שככה, והבדלים בין רעיונותיו ורעיונותי בעניני הפועלים אינם רחוקים כל־כך. כי הרי אנכי עכשו אחד ממעריציה של הסתדרות העובדים הגדולה, וממוקירי רוב מנהיגיה המצוינים, עם דוד בן־גוריון בראשם.

לא הייתי מאריך כאן בפרשה זו, אילולא היתה המערכה ההיא טפוסית כל־כך לצורת המלחמה הצבורית ־ישובית בימים ההם, שכפסע בינה ובין מלחמת דמים, כאשר יסופר להלן;

ערב אחד, בשעה מאוחרת, כשהייתי לבוש כבר רק למחצה, שמעתי דפיקות על דלת דירתי. יחידי הייתי אז בבית, כי אבי ואמא עשו אז בברלין בענין הוצאת הכרך השני של המילון הגדול. פתחתי את הדלת. היה זה ליל־ירח בהיר, ולאור הירח הכרתי מיד את שלשת הצעירים שהתדפקו על דלתי, והם: זרובבל, הסופר י.ח. ברנר וזאב אשור – זה האחרון בשפמו הסיצילי וב“קפשו” השחור.

באנו אליך הלילה – אמר אשור – במשלחת “הסתדרות פועלי ציון”, (מספר כל חבריה לא הגיע למאה) – להתרות בך, שלא תמשיך לעשות את עתונך דומה לקיתון־של־שופכין. ימי העתונות הזולה עברו, ואם גם בעתיד תגיש לקוראיך את החומר ה“צהוב”: שלך, נדע לנהוג בך.

– אדוני… – התחלתי לענות.

– אין אנו אדונים – שיסעני אשור – אנו חברים, פועלים, מהפכנים!

– אדוני המהפכנים! – המשכתי – גם אבי היה מהפכן, וגם אני נטיתי למהפכנות, אך לעולם לא אסכים להיכנע לפקודת מישהו. חופש הדפוס והדעה הוא לי לקו חיי כעתונאי.

– לא באנו להתווכח אתך – הוסיף זרובבל – כי רק להזהירך באנו, ודי למבין.

זאב אשור הפשיל את קפשו השחור ובידו הראה על הנשק התחוב באבנטו:

– הרואה אתה את זה?

– הכרתיה מימי ה“סיקריקין” – עניתי רתת.

אז התערב ברנר לתוך השיחה:

– אנא\ ידידי, – פנה אל שני חבריו – אל־נא באיומים, כי רק להסביר באנו לצעיר זה. ממוקירי אביו בן־יהודה אני, ואילו היה אביו כאן היום, לא היינו צריכים לבוא הנה. היה־נא – פנה אלי ברנר – בן נאה לאביך הגדול, לך בדרכיו. אל־נא תפריז ברעיונותיך השוטפים, כבוש את עצמך.

הירח היה במלואו, ובאחד מבתי־היראה הנוצרים הסמוכים צלצל הפעמון תריסר פעמים. לדברי־הכבושין של ברנר עניתי:

– אם כך תדברו אלי, אבטיחכם כי אשים את לבי לבלוֹם את עצמי ככל האפשר.

שלשת באי־כח “פועלי־ציון” הסתלקו ורק זאב אשור נעץ בי עוד את עיניו האימתניות.

לא עברו ימים רבים, ומאורע חדש דחפני לערוך שוב את מלחמתי העתונית.

עקב יציאתו של נסים בכר לאמריקה, לאחר שפוטר על־ידי הנהלת חברת “כל ישראל חברים”, הגיע אלברט ענתבי לשיא גדולתו ועריצותו גם יחד. לא אזכור אל־נכון, כיצד התעוררתי להיפגש אתו אז בדירתו התחתונה אשר לבית־הספר לבנים, שבו היה נסים כבר דר לפניו עם בתו החמודה. דומני, כי הגורם לכך היו המכות אשר ספג מידו “רייטן האב”, מורה מחלקת הברזל לבית־המלאכה, וברזאני סגנו תפס את מקומו, בטרם שולמה לו אפילו משכורתו האחרונה. עדים רבים באו למערכת לספר לי את כל פרטי הקללות, אשר המטירן הרודן הזה – ענתבי – על ראש האומלל, שהיה מורי לחרושת בימי ילדותי.

רשעות זאת כלפי אדם ישר ועובד חרוץ כמותו, עוררה בי תגובה כה־סוערה, שהחלטתי לבקר אישית אצל ענתבי, כדי להודיעו, שאם לא יחזיר את רייטן למשרתו, צטרך להתחיל בגילוי השערוריה מעל עמודי עתוני…

Votre chiffon de Papier – – (סמרטוט עתונך) – זרק בפני בצרפתית.

– אני אראך מהו עתוני, אדוני – צעקתי בקול גדול.

אשתו היפהפיה לבית בנדיקט מאלזאס הביטה בי בזוג עיניה העורביות ובחטמה הנשרי, כאילו התחננה להפסיק את השיחה.

אך הוא, כולו אחוז חימה, נזעק:

– אם לא תצא מכאן תיכף־ומיד, אקרא לשוטרים לגרשך.

–ובכן, לא תחזיר את רייטן לעבודתו?

– לא! לא! לא!

הסתלקתי.

למחרכת – היה זה יום רביעי – ערב הכנת הגליון היומי לערב שבת, טיילתי ארוכות וקצרות על־פני הדקה של דירת בן־טובים, כשבנותיו שואלות אותי, מה הביאני לידי התרגשותי?

– עלי לתקוף את ענתבי עוד היום.

– את ענתבי? אלהים אלהינו, הן הוא ירדפך עד חרמה.

– ואנוכי אדכאנו עד עפר.

בעודני משוחח עם הבנות, ובן־ציון בכר, סדר־הדפוס הראשי (שבא במקום בן־ציון טרגן, אשר הוזמן למצרים על־ידי יודלביץ כמורה עברית בבית־הספר היהודי לאלכסנדריה) – קורא לי מפנים הדפוס:

אדוני! אדוני! העמוד מלא, ונשאר מקום למאמר ראשי קטן.

–הנני בא – עניתי מיד, ונכנסתי פנימה ותוך שעה קצרה – כדרכי בהזדמנויות כאלו – הכתבתי את מאמרי ישר למיסדרת.

– אבל המאמר נורא, אדוני!

– לא אכפת לי.

– אבל ענתבי תקיף יותר מן הפחה עצמו, והתקפה עליו היא מעין התקפה על הפחה!

­­­­– סדר הלאה, כי לא איכפת לי.

והמאמר נסתיים.

בו־ברגע נכנס לדפוס קרניאל, ובראותו אותי סוער וזועף, שאלני מה קרה לי פתאום.

– קרא את ההגהה, אשר ימסור לך בן־ציון בכר.

ראש־המסדרים התגרד בפדחתו, ורמז לקרניאל שינסה לשנות את דעתי, ובצאתנו יחד החוצה ניסה אמנם לשכנעני לרכך את מאמרי או לוותר עליו.

–בשום פנים לא.

– זכור, כי לאחר זה אין עוד נסיגה.

– הדבר מוחלט, ויציב, ואיתן!

אז התחננו לפני בנות־טובים לעיין עוד הפעם בדבר, אך אני נתתי למדפיס את הפקודה לגלגל את הגלילים במכבש.

וכשסוף־סוף הגיע לדפוס, בהול ומשוגע למשמע אזניו, המו"ל שלמה ישראל שריזלי, היה הגליון מודפס כולו.

– עוד נוכל לעכבו, בהדפיסנו עמוד אחר במקומו.

– את זאת לא אעשה – ענה המו"ל שעשיריה אחת היתה חשובה בעיניו, בידוע, מכל הצרות האפשריות אחר־כך.

קשה לתאר את פעולת הרעם, אשר עשתה שורת מאמרים אלה בשמם הכללי “הנרגנות הגדולה”, את החומר העובדתי למאמרים האלה מסרו לי אז ד“ר יצחק לוי, מנהל בנק אפ”ק בירושלים, והשולחני חיים וואלירו. הכינוי “הורדוס הקטן” רמז לדמשקיותו הערבית, כרמז “נאפוליון הקטן” של ויקטור הוגו למוצאו הקורסיקאי של נאפוליון הגדול. מאמרים אלה נבלעו בקרב הקהל הרחב, אויבים ואוהבים כאחד, כ“ביכורים בטרם קיץ”, ותפוצת העתון גדלה פי־כמה.

ולא רק הארץ נזדעזעה “ארבע־מאות פרסה על ארבע־מאות פרסה” כביטוי התלמודי השגור, אלא הדברים הגיעו עד מצרים, ומארוקו, ופרס, ותורכיה, ובולגריה, לכל ארץ שהיו בה בתי־ספר של כי"ח.

וכשנדפס האחרון למאמרים אלה, בשם “ענתבי מת”, לא נשאר אף גליון אחד במשרד העתון, וכל גליון נמכר ברבע או מחצית מג’ידיה. ידידי ענתבי שלחו לאשתו מברקי־תנחומים, אם כי במאמרי נאמר מפורש: “לא חס־ושלום מיתה גופנית פשוטה, לא אפילו מיתת מחלה מדבקת, כמובן, בלתי־אם מיתה רוחנית גמורה ומוחלטת”.

והשלישית למערכותי המפורסמות בימים ההם: הדרישה לעבריוּת הכותל המערבי. זוכר אני יפה כי סילמן נכנס אלי לאחר פרסום מאמרי, כשהוא מושיט לי את ידו במעמד אנשים אחרים:

– זהו הדבר היותר יפה אשר כתבת!

– וגם היותר אמיץ! – הוסיף אחד מאלה שנמצאו במעמד זה.

המאמר ההוא נכתב תחת רושם הפגיעה בכותל המערבי על־ידי פרחחים מארוקנים שכני הכותל, אם לא בידיעת השוטרים התורכים, הרי מתוך שתיקתם על־כל־פנים. במאמרי דרשתי מהממשלה לתבוע לדין את מחללי הקודש ולהענישם בכל חומר הדין, בהזכירי להם את קדושת הכותל הזה לעמנו בכל הדורות, ואת מותו – לפי האגדה – של גדול משוררי־ציון רבי יהודי הלוי ליד הכותל הזה. תבעתי את עלבון הכותל מידי מחלליו.

– הפחה החדש שלנו לא ימאיס את ידיו במעשה זוועה אשר כזה… סיימתי את מאמרי בערך. כשבוע ימים האמינו הכל, כי בגלל מאמרי זה ישימוני בכלא.

אך לאשרי עבר הפעם הענין בשלום, אכן פחה הגון היה המושל התורכי של ארצנו בימים ההם, וחילול קדושת הכותל לא עבר בלי תגובה עתונית לפחות.

 

פרק חמשים וחמשה: פגישתי עם מוסטפה כמאל, נשיא־תורכיה לעתיד    🔗

בשובי לעבודתי העתונאית, לאחר שהחלמתי ממחלה שחליתי בה – משפחת אבושדיד טרחה הרבה למעני בימי המחלה, ובפרט סעדה אותי במסירות רב בחליי הבת הצעירה לאה – החילותי לבקר בקביעות לרגל עבודתי ב“מלון קמיניץ” בירושלים. אורחי המלון היו מרובים מכל קצווי העולם, ובהם גדולי היהדות: אחד־העם, דוד פרישמן, שמריהו הלוי, בנטוויטש האב, הרב חיים נחום מקושטא, ובארון דה־מנשה מאלכסנדריה. קמיניץ האב היה מציג את אורחיו לפני אחד־אחד, מתוך קורת־רוח מיוחדת, כי מידידי עתוננו היה.

כשבאתי למלון הזה בערב־סתיו ירושלמי אחד, קראני בעל המלון אל כסאו הגבוה במבוא (קטוע־רגל היה, ועל־כן הטריחני אליו):

הרואה אתה את הקצין התורכי שם בפנת האולם, זהו שבקבוק עראק לצדו?

– כן.

– זהו אחד הקצינים החשובים־ביותר בצבא התורכי.

– מה שמו?

– מוסטפה כמאל.

– רןצה הייתי להכירו – העירותי, כי ברגע שנעצתי עיני בו, הפתיעני במבטו הירוק והחדיר.

קמיניץ לקח בידו את משענותיו, ונגש אתי אל הקצין, שגמע כבר את חצי הבקבוק מן העראק הראשון־לציוני, ובלא כל השפעה ניכרת על פניו.

ישבתי למולו, והוא התחיל לדבר אתי צרפתית מדוקדקת. שאלני קודם־כל היכן נולדתי, בן למי אנוכי, מה מעשי בארץ, ועל הכל – אם אוהב־תורכיה אני?

– אדוני הקפיטן! – עניתיו כנעלב – כבודו יודע לבטח, כי אבי היה ראשון ל“מתעתמנים” מבין נתיני מדינות אחרות, ולאחר הכרזת ה”חושמה" היה גם מעורר את בני עמנו להתעתמן בהמונים.

– ידעתי – השיב – ומעתה נוכל לדבר “כדבר איש אל רעהו”.

ומיד אחר כך:

– נתחיל־נא בכוסית עראק, האין זאת?

מזג את המשקה, ובהריקו את כוסיתו בבת אחת, יעץ לי לעשות כמותו.

– אדוני הקפיטן – השיבותי – הנני לעשות את כל אשר ירצה, אך לשתות בבת אחת אסור לי בפקודת הרופא,,,

– מי הרופא הזה, המסוגל לפקוד על אדוני פקודה פראית כזאת?

– ד"ר אבושדיד!

– אילולא היה רופא זה מכרי מלפני זמן־מה, הייתי מנפץ כבר את גלגלתו.

ושיחתנו החלה.

וראשית־כל – יחסו אל “התורכים הצעירים”:

– אף אני “תורכי צעיר” – הדגיש מייד – אך רוב מנהיגינו אינם אלא “שארלאטאנים”, אשר עברו משררה לשררה, ממישטר למישטר, ודבר זה יגרום לנפילת הממשלה החדשה. אכן שומעים אנו היום, כי מחמוד שווכת־פשה, מן הטובים למצביאינו, ימלא את מקומם של האפסים הגדולים “עזת וחבריו”. אך יש להמשיך ללכת בדרך זו, ובדעתי לנסוע מכאן בקרוב, שלא לרצונו של וזיר־המלחמה, כדי לדרוש את טיהור המשטר התורכי הצעיר בכיוון הרצוי.

עם כל רצוני להעיר מפעם לפעם הערות לוויכוח שאיש־שיחי התחיל בו, עצרתי ברוחי מחשש שמא טמון לי איזה מוקש בדבּרי דברים נגד המשטר. אך בעוד כמה רגעים, הרגשתי שלפני יושב תורכי אמתי, האוהב את מולדתו באמת ורוצה בטובת עמו בכל לבבו.

– רואה אתה? – הוסיף, וסנטרו המרובע התבלט עוד יותר – מצאצאי שבתי־צבי שלכם אנכי, לא יהודי אמנם עוד, אך ממעריציו הנלהבים של נביאכם זה, ודעתי היא, כי כל יהודי הארץ הזאת היו מיטיבים לעשות אילו היו מצטרפים אף הם למחנה שלו…

כאן לא הראיתי התלהבות מיוחדת. ושוב התחלתי לחשוש, שמא היתה לקצין הזה איזו מטרה חבויה בעוררו רעיונות אלה, אך בהמשך שיחתנו הגלוה עודדני שוב, ועם גמעו את הכוסית ה“יוד דלת”, ובקבוק העראק הלך ונתרוקן במהרה, זרק פתאום בפני את אימרת־הכנף הידועה שלו: “תורכיה לתורכים – כצרפת לצרפתים וכאנגליה לאנגלים”. ואתה, האם אינך תורכי כמותי? – הוסיף.

– לא תורכי, אדוני הקצין – העזתי הפעם והבטתי לתוך עיניו ישרות – אלא עותומאני־יהודי, או יותר נכון: יהודי עותומאני.

הערתי לא מצא כן בעיניו, כי בו־ברגע מזג את הוכסית הטית־ווית (בלי דעת, מונה הייתי את הכוסיות), ובטרם הריק אותה אל פיו, קרא לבנו של קמיניץ והזמין בקבוק שני כדי שנשתה, אתו וב“מזומן” – בשלשה).

– אדוני הקצין! – התחננתי מלפניו – אל־נא עוד, כי לא אוכל בשום פנים, לא אוכל.

– רק עוד אחת, אדוני! – נתן עלי בקול־שאגה צרוד – רק עוד אחת אתי.

כאן חש לעזרתי קמיניץ האב, וחלצני ממצבי הקשה בענותו מרחוק לקצין:

לצערי אזל אצלנו העראק, אך מעט־מעט יביאו לנו בקבוקים חדשים מחנות רפאלוביץ אשר מתחת לבנק עותמן.

אם הבין מוסטפה כמאל את הרמז, ואם לא – איני יודע, הערתו זו של בעל־המלון הצילתני על־כל־פנים במועד הרצוי מפח ומפחת גם יחד.

כשחזרתי כעשרה ימים אחר־כך מנסיעה ליפו ולמושבות בעניני העתון, ביקרתי שוב במלון ומצאתי את מוסטפה כמאל יושב ליד אותו דלפק ובאותה פינה, עם אותו עראק (כמובן, בקבוקים אחרים) ועם אותו בולמוס־שתיה מתוך שיגרה ושיכחה עצמית.

– שלום, אדוני בן־אבי! – שמעתיו קורא לי.

נגשתי אליו, כשהוא מקדים וממלא את הכוסית:

– לחיי ה“חושמה”!

–לחייה, אמנם! הפלטתי באדיבות.

והפעם, עם תחילת השתיה, היו עיני־הפלדה שלו מרככות, ושפתיו הדקות מתחת לשפמו המקוצץ, מחייכות, וסנטרו אינו בולט עוד כבפעם הקודמת, וה“קלפק” שלראשו הולם כל־כך את צורתו המזרחית.

– מה עשה כבודו מאז נתראינו לראשונה?

–– הפיצותי את עתוני במושבותינו – dans nos בלע"ז.

– אינני אוהב את השם הזה שנתתם לישובכם.

– אף אני שנאתיו. אלה הם “כפרינו”, אדוני הקפיטן.

– זהו: קרא להם כפרים, כי מכפריכם יצא גם מרכזכם…

התפלאתי על ידיעותיו אלו על תנועתנו.

– אל תתפלא, כי בינתיים נפגשתי עם אביך, אדם נפלא באמת, והוא הסביר לי את כל יסודות תנועתכם. הוא עותמאני נאמן מאוד, ועבריתו (son hébreu) לא רק שאינה מזיקה לתורכיתנו, אלא אדרבה, היא עוזרת לה. מה שאני שונא הוא הפילוג ל“ספרדים” ול“אשכנזים”, ויותר מכל – את הלשונות רוסית ופולנית שהם מרבים לדבר בהן. יש לי בביתי תנ"ך מדפוס וונציה, עתיק למדי, וזכורני כי אבי מסרני למורה קראי, אשר לימדני לקרוא בו, ומלים אחדות נשארו בזכרוני, כגון – – –

הוא הפסיק לרגע ועיניו חיפשו משהו באויר, ומיד נזכר:

–“שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!”

– זוהי תפילתנו הגדולה ביותר, אדוני הקפיטן.

–וגם תפילתי החשאית Cher Monsieur – ענני, ומזג לעצמו ולי כוסיות נוספות. ואומר בגלוי: זה זמן רב שלא “השתכרתי” כלאחר תגלית מרעישה זאת. מעתה סר מעלי כל פחד וכל חשש מפני הקצין הנכרי הזה שעורר בי חששות רבים כל־כך. מעתה הרגשתי, כי אין לי להתכנס בתוך עצמי בשיחה הזאת המענינת עמדו.

– וכבודו יודע, Cher Monsieor Ben־Avi, כי מאמין אני באמונה שלמה בברית שתיכרת באחד הימים בין העם התורכי, שאני אחד מבניו הנאמנים, אולי דווקא מפני היותי “דוֹגמה”, ובין העם היהודי, שלא היה כמותו לאוהב־תורכים מאז בא אלינו מספרד.

דבריו אמרו בחיבה שהלכה וגברה. החזרתי לו מחמאות למחמאותיו. אף אני מאוהבי תורכיה וגדוליה מימי ארטוגרול ועותמן, סולימן הגדול ואנוור־בי.

כאן שיסעני:

– את אנוור אני שונא!

– מדוע אדוני הקפיטן?

– כי אין תוכו כברו, כי ריק הוא מהשכלה, כי מדמה הוא את עצמו לא לנאפוליון קטן – אין זה מספיק לו – אלא לנאפוליון גדול ואפילו ליותר מנאפוליון הגדול.

ואותן העינים הפלידוּ והתיזו ניצוצות־אש, ששרפוני כמעט בשלהבתן.

– ובפרט שונא אני – המשיך – את ג’מאל־בי חברו, הערבי בגזעו, אשר הכרתיו בדמשך לפני זמן קצר. רק לטלעת־בי נוטה אני אהבה כל־שהיא.

עוד הוא מדבר ולוגם ומדבר, וקבוצת קצינים תורכים אחרים נכנסה אל האולם. זיעה קרה כיסתה את פני, וסמרמורת עברה לאורך כל גבי, בעמדו “הכן” ובהחזירו ל“ביים” את ברכתם לו.

– אלוהים! – ניצנצה השאלה במוחי – הייתכן, כי סוף־סוף נפלתי במוקש אשר נטמן לרגלי?

אך מוסטפה כמאל הציגני מיד להם בחביבות רבה:

– זהו חברי היהודי, עתונאי בחסד עליון, אוהב תורכיה מאז ומתמיד ומוכן למות עליה. יש לו רק חסרון אחד והוא – הוא הצביע על הבקבוק הריק כמעט מעראק – כי הוא מרבה לשתות משקאות, ויין־שרף בפרט, ואנוכי כמובן הוכחתיו על־כך, הוא הבטיחני כי בקבוק זה, אשר הזמין לכבודי, יהיה הבקבוק האחרון – האין זאת Cher Monsieur Ben־Avi?

כשנזדמנתי שוב, לאחר כמה ימים עם מוסטפה כמאל, אחז את ידי והודה לי מאד על שלא הכחשתי את דבריו:

– כבודו יבין את מעמדי כמפקד כל הקצינים הללו, ולעולם לא אשכח לו את חסדו זה עמדי.

ובלגמו את כוסיתו הרביעית (ואני את הראשונה) – הוסיף: ועכשיו עלי לבשר לך, שקיבלתי פקודה מאנוור, זה אנוור שנוא־נפשי – לעזוב את ירושלים כבר בשבוע הבא ולעבור לבירות כמפקד הנמל בה.

– מדוע כה מהר? – חקרתיו.

– אם תבטיחני לשמור את הדבר בסוד…

הבטחתיו.

– כי איטליה אומרת להכריז עלינו מלחמה. ברצונה לכבוש את טריפוליטניה לעצמה.

– לחיי מוסטפה כמאל! – קראתי.

– לחיי העברית של אביך! – ענה.

הפעם הריקותי את הכוסית השניה לגרוני, שהתרגל כבר לשרף ראשון־לציון.

כמאל בקשני לסעוד אתו בחדר מיוחד, שלא אשכחנו כל־עוד יעלה שמו לפני בשנים האחרונות. הוא היה מאוהבי ה“כשר”, על־כן – כך אמר לי – לא היה אוכל ב“גראן־ניו־הוטל”, או במלון “פאסט” הגרמני, כרוב הקצינים האחרים. והאכילה במלון קמיניץ היתה עשירה וטעימה, ובעל המלון היה טורח, כשהוא עומד על רגלו האחת, ומשגיח על טיב המאכלים, המתובלים בפלפלאות ופרפראות, ולא יחסר המזג – יין ראשון־לציון (בעיקר בשבילי) ועראק (בעיקר בשבילו). ובמשך הסעודה שארכה כשעה וחצי, גילה לפני כמאל את לבו:

– הוי, מה שנא אני את כל הכנופיה הלזאת (האנוורים והג’מאלים), ומה מאוד הייתי רוצה לסלקם ממשרותיהם, וכבר הצעתי את עצמי למחמוד שווכת־פשה, אך הדבר נודע לאנוור והוא מתנקם בי, אך בהזדמנות הראשונה אשוב לסאלוניקי עירי ולקושטא בירתי, ועוד תקרא עלי בעתונים, כי רבות מחשבות בלבי לתקנת מדינתנו האהובה עלי כל־כך…

– האוכל, אדוני הקפיטן, – שאלתיו, בחששי שוב פן יגונב משהו מדברי לאזני השלטונות – לומר לו, כי גם לי רעיונות לתקנת עמנו?

–מה הם? העמיד עלי את אזניו הגדולות והקשיב.

– שני רעיונות, אדוני הקפיטן, האחד, כי על תורכיה להבין, כי רבים אויביה ודורשי־רעתה, וכפי שרמזתי כבר לאדוני, באחת משיחותינו הקודמות – כי רק יהודה עצמאית, במסגרת הקיסרות העותמנית, תהיה לו לעם התורכי לידידה נאמנה עד הסוף.

– והרעיון השני? – שאל פתאום מתוך אי־סבלנות מפתיעה.

– האעיז לגלותו ביים?

– תגלה, כשם שגליתי אני.

–לשם מטרה זאת יש בדעתי להחזיר לעצמנו את אותיותינו־אנו.

– הלא מרובעות הן האותיות העבריות?

– לא, אדוני הקפיטן, כי עגולות הן כלטיניות.

– את זאת לא שמעתי מימי.

– כן, ביים, ואילו קם משה רבנו, אבי נביאינו, מקברו, לא יכול היה לקרוא את התורה שנתן לנו, וישעיהו בן אמוץ אף הוא היה נדהם לראות את חזונו הכתוב באותיות אלו – – –

המשרת התימני הגיש כבר את ספלי הקהוה.

– ןבכן? – שאל – מהו רעיונך?

– כי רק על־ידי מכשיר אחד נוכל לתת לעממי הממלכה העותמאנית להבנתם איש את רעהו: האותיות הערביות – שלכם – והאותיות המרובעות שלנו, והארמניות, והיווניות, והאלבניות, וכל יתר האותיות הן המפריעות להתקרבות בינינו. משה רבנו הוא שיצר את “מכתב אלהים” בהר סיני, וממנו לקחו הלטינים את אותיותיהם הדומות כמעט אחת־אחת לאותיות עבריות הקדומות.

– ובכן? – שאל ברביעית, בגמעו בבהלה ניכרת ספל־קהוה שני.

– ובכן, ביים, אם אדוני יעשה כזאת לתורכית שלו, והארמנים לשפתם המסובכת כל־כך. והערבים לשלהם, והיוונים לשלהם – ניצור לעצמנו גשר נהדר לעבור עליו מעם לעם, מעין “אספרנטו” טבעי ולא־מלאכותי.

איש שיחי לא הבין עדיין את הכל לאשורו, אך אני ניצלתי בעל־אופן מכל דבריו המסוכנים בענין שנאתו לאנוורים ולג’מאלים.

וכשחצצרה בשעה אחת־עשרה בלילה החצוצרה התורכית במרחק, נפרד מאתי מוסטאפה כמאל בידידות רבה, תוך קריאה בצרפתית:

Aux lettres latines pour l`hébreu!

–גם לתורכיה, קפיטן מוסטפה כמאל!

 

פרק חמשים וששה: המלחמה התורכית־איטלקית; בין פושעים בבור־כלא    🔗

תודות לידיעות שקיבלתי ממוסטפה כמאל בזמן גילוי לבו, הייתי הראשון להכריז בירושלים, שאיטליה תצא למלחמה על תורכיה, ובשורת מאמרי “אירופה הזקנה” ו“הסעודה הכללית” העיזותי “לנחש” כי ממלחמה זו תצא בהכרח מלחמת־העולם.

– לא בן־אבי ייקרא שמך, כי בן־נביא, אם יתאמתו ניחושיך – העיר לי באחד הימים שרתוק, אביו של משה שרתוק שר־חיצוננו בסוכנות היהודית, חברי מעין־סיניה.

וכך היה: בשבעה־עשר לנובמבר בלילה, הודיעה ממשלת תורכיה בהודעה רשמית, כי ג’יוליטי שלח בשם המלך וויקטור עמנואל צי גדול לטרבלוס המערבית לכבשה וכבר הורדו החיילים הראשונים על חולותיה המערביים, ושאנוור פשה, הוא אנוור־בי, נשלח לבנגאזי בקירינייקה הקרובה.

הנה זה – התהרהרתי – נצחונו הראשון של מוסטפה כמאל במלחמתו עם שנוא־נפשו, שהגלה את עצמו לאפריקה.

ימים לא־רבים לאחר התבהלה בעירנו, עם פרסום הידיעה המרעישה, קראנו בעתוני קושטא, כי בין הקצינים העליונים שנקראו חזרה לקושטא, היה ה“המאיור” מוסטפה כמאל. זה היה צעדו השני ב“כיוון” אשר רמז לי עליו במלון קמיניץ, ומה יהיה הצעד השלישי?

וכאשר תקעו האיטלקים את דגלם על מבצר טריפולי, לאחר שפך דם רב מקרב ה“ברסגליירה”, הופיע עתונו של חוסיין ג’אהיד ובדפו הראשון עמודה אחת בלשון תורכית ובאותיות לטיניות.

הצעד הרביעי – אמרתי בלבי – ומה יהיה הצעד החמישי?

רק כעבור שנים מספר הובררו כל צעדי כמאל בזה אחרי זה.

בינתיים ניטשה המלחמה בכל מרכז ים־התיכון הדרומי – לאורך אלף קילומטרים ויותר – ובנגאזי נלכדה רק לאחר מלחמת־דמים חדשה, והמרד בפנים הארץ הלך והתגבר מיום ליום. מתוך צער ויגון על כשלונם ברוב המדינה הנפלשת, שלחו האיטלקים את הצי האדיר שלהם ללכד את “תריסר האיים” הקרויים בפי היוונים “דודקנז”, עם אי רודנים (רודוס) כפינתם העיקרית. אך כאן לא עלה בידיהם הדבר על־נקלה.

ואני, במערכת עתוני, כותב את מאמרי על המלחמה הזאת ומסביר לקוראים, כי על־אף גבורת התורכים, עם אנוור בראשם סוף הנצחון לאיטלקים.

בירושלים היה באותם הימים סוכן לרשות, מנדל קרמר שמו. נמוך־קומה, עב־כרס, קצר־רגלים, וערמומי. ותפקידו היה: לתרגם לשררה את דברי העתונים העברים. בני ירושלים ידעוהו ופחדוהו, ולרוב גם שנאוהו (אגב: גם הרצל “מזכירו לטובה” ביוֹמנוֹ מימי ביקורו בירושלים). לדעתי, לא היה איש רע מטבעו, ולפעמים עשה גם טובות. לפעמים ניסה גם להחביא ולהסתיר מעיני הרשות דברים בעתונות שהיו עלולים להמיט אסון על כותבי המאמרים. בעיני ראיתי פעם, כיצד “המתיק” קטע למאמר קשה שנתפרסם ב“החבצלת” של פרומקין. אילו נתרגם בצורתו המלאה, היה מביא את העורך ישר לבית־הכלא. תביעתו העיקרית של סוכן זה בעד “ידידותו” היתה: לפרסם את ידיעותיו בעתון בשמו המלא, או בראשי־תיבות מ.ק.

מנדל קרמר זה מסר לשלטונות את מסקנתי ביחס למלחמת תורכיה־איטליה, שבה נבאתי את נצחונה של איטליה. אותו יום באה פלוגת שוטרים למערכת עתוני, ואסרוני. המוֹסר ניסה אמנם אחר כך לעזור לי, וללא־הועיל. ראש־השוטרים החליט לסגור את “האור”, ואותי זרק לבור־תחתית (דרך אגב: זו היתה הפעם הראשונה, שבה הבינותי את פירושו של “בור כלא” שבתנ"ך).

סגירת עתוני שׂמה קץ כמובן גם למלחמתי בענתבי, וכל הענין נסתיים בתבוסה גמורה לכל “הענין הגדול”, ואויבי, ובפרט תומכי ענתבי, שמחו לאֵידי, שהייתי ראוי לו, לדעתם, מכל הבחינות.

אבי ואמא, שהספיקו לחזור מנסיעתם הארוכה, התרגשו כמובן מאד גם על מאסרי וגם על שלא מצאו עוד עתון לשרותם. רב היה צערם של ד"ר אבושדיד, אמו ושתי אחיותיו.

יתירה מזו: הם הצטערו על צורת מאסרי. השוטרים קיבלו פקודה להתיחס אלי כאל שאר האסירים – ממש כמו שהתיחסו אל אבי שנים רבות קודם לכן. הם אסרוני באזיקים, ורק בחמלתו של ערבי אחד ממכרי, הסירו את האזיקים מעל ידי ותקעום בין אצבעותי שלא ארגיש בהם יותר מדי. אפס כי בכל יתר הענינים נהגו בי כבכל יתר האסירים. ואזכור עד יומי האחרון, כיצד הורדתי אל הבור הזה (את פרטי המאורע ספרתי שנים רבות אחר־כך בעתום “סינג־סינג”, עתון האסירים במדינת ניו־יורק), ארבעים שודדים היו כלואים בו כבר, ואני הייתי הכלוא הארבעים ואחד. משהורידוני לבור פנימה, הסתערו לעברי האסירים באיבה גלויה. רבים מהם הכוני, וכשניסו אחרים להגן עלי בא הדבר לידי מחלוקת ביניהם.

לסוף פנה אלי הענק שבהם:

– את מי רצחת?

– לא רצחתי – עניתי בענוה.

– ממי גנבת?

– לא גנבתי – העירותי בלאט.

– מי היא אשר אנסת?

–לא אנסתי – נשבעתי.

–כמה כסף זייפת?

– לא זייפתי, חי אלוהים! – הכרזתי.

– אם כן, מה עשית?

– כתבתי!

– כתבת מה?

– מאמרים…

– ןבשל כך, רק בשל־כך נאסרת?

– רק בשל־כך, “וואלאהי”!

אז ביקשו מאתי לספר להם את כל אשר כתבתי, את כל אשר ידעתי, וכשחרזאדה הפרסית למלכה העריץ ב“אלף לילה ולילה”, עמדתי לידם וספרתי להם בערבית המשובשת שלי את הכל.

אז – הוי זועה! – חלצו מעל כתפיהם את עבאיותיהם והטיחו אותם בפינת הבור, ליד שובך צר שממנו חדר אור קל של עששית קטנה מהבהבת, וקראו לי:

– נומה כאן.

המסכנים, בזה אמרו לכבדני בכבוד היותר גדול לדעתם. אך ריחות הזיעה מן הערימה הזאת, ונחירות הנרדמים העיקוני עד מחנק. רק למחרתו, כ“ד שעות לאחר מאסרי, באו אל בורי – אבי, אמא, ולאה ידידתי, להעבירני (על־ידי שיחודו של מנהל בית־הכלא) לחדרון צר ממעל ל”חבס אלדם", כאשר עשו עם אבי בשעתו. וטרחה בי הרבה בעיקר משפחת אבושדיד.

עשרים ימי מאסרי הפכוני לאדם אחר בכל. מבחינה מסוימת התגאיתי על גורלי, שגרם לי להמשיך את מסורת אבי להיות אסור על חופש הדיבור והדפוס. ועם זה היתה לי ההזדמנות ללמוד את חיי האסירים לכל דרגותיהם, תכונותיהם וגזעיהם. גם בהיותי בחדרוני המיוחד, עם עוד ארבעה אסירים שגם הם, כמוני, “כיפרו” את פני הממונה על בית־הכלא – מוכרח הייתי, למראית־עין על כל פנים, להשכים יום־יום עם שחר, לתרגל יחד עם כל שאר האסירים, רובם כבולים בכבלים, לטעום ממאכליהם הפגולים, לו גם פירורים אחדים, לעבוד בפרך יחד אתם, לו רק לסרוגין.

“חבס־אל־דאם” זה, שבו החל אבי לכתוב את מילונו הגדול, היה באותם הימים שריד לבתי־הכלא מימים קדומים. בעיני הממשלה התורכית – אפילו בימי “התורכים הצעירים” – לא היה כל הבדל בין אסיר רגיל לאסיר מדיני. אדרבה, האסיר המדיני נחשב בעיני השלטונות כמסוכן יותר מן האסיר הרגיל. וכך למדתי לאשורם את דרכי החוטאים והפושעים לכל עממי תורכיה.

רוב האסירים היו מסוג הגנבים הפשוטים, שהתארחו בכלא רק לימים או שבועות אחדים. עיקר ענשם היה: מלקות בכל עת־מצוא, והזנתם בלחם יבש ומים לחץ. אסירים אלה ענינו אותי רק מעט, כי עוונותיהם לא היו מסובכים ובולטים, כדי לעשותם ענין לחקירה מיוחדת.

לעומת זה עניינו יותר, כמובן, בעלי החטאים הכבדים. אחד מהם, למשל, אדהם סקנדרבג שמו, בשפמו הארוך ובקומתו הגבוהה, בעיניו הערמומיות ובידיו האמיצות, חטאו היה בריחה מן הצבא, לאחר שרצח שני חיילים תורכים. הוא חיכה לגזר־דינו, מתוך בטחון כי יתלוהו, ואף־על־פי־כן שקט היה רוב שעות היום. רק כשהגיע הלילה, החל צועק ומקלל, ולולא החדרון המיוחד שזכיתי בו, היה ודאי רוצחני נפש. ביום השביעי למאסרו עלה בידו לשבור את אזיקיו במברדת אשר השיג, ובהמיתו את אחד הנוטרים הוציא מידו את המפתח הגדול ונמלט על נפשו. היה זה מאורע נורא כל־כך בכלא, שכל האסירים החשודים בהשתתפות להמליטו, הוכפלו אזיקיהם.

ולא פחות מעניין מן הפושע הקודם היה הליפתאי אבו־רחמאן שלא הגיע לשנתו הארבעים והספיק כבר להרוג – לדברי החוקר – עשרים איש ואשה. את רוב ימיו היה מבלה עם שרידי השודדים הידועים בארצנו, בשם הרוצח המפורסם אבו־קישק. עיקר רציחותיו היו נשים וילדות, לאחר שהיה מתעלל בהן התעללות מינית. פושע זה העבירו מכלא יפו לירושלים, כדי להעמידו לדין. הוא היה צועק ורועש כל היום, ודווקא בלילה היה שוקע בתרדמה עמוקה וכבדה, עד שבבוקר הוכרחו ארבעה שוטרים לעוררו משנתו במדקרות.

שלישי לפושעים החמורים, היה אכר מעיר ג’נין, שנתפס בירושלים כאחד הנאשמים ברציחת חנווני, ובכלא ישב כבר יותר מארבע שנים. פניו היו כה מתוקים, צחוקו רחב, תנועותיו עדינות, שקשה היה לך לחשבו כרוצח, ובאמת היה מכחיש את כל הענין, אך בינתים היה מקבל את מנתו היום־יומית – מלקות וסיגופים אחרים.

זולתי היה רק יהודי אחד נמנה בין האסירים – יצחק הבגדאדי, מוכר דגים, בחטמו הגבנוני ובשערותיו הכסופות, שנאסר על חוב אשר לא שילם. התידדנו מיד, כי הכר הכירני מימי היותי תושב “סמטת הסנהדרין”, ואני הייתי מבקרו תדיר “ברחוב היהודים”. המסכן נשבע לי, כי “אילו היו לו מעות” היה משלם את חובו הדל – “רק ארבעים נאפוליונים” – לנושהו הארמני. מה לא הייתי מוכל לעשות, כדי לשכררו, לחר שסיפר לי כי אשתו וארבעת ילדיו נמקים בחוסר כל בחדר דל בקרבת בית־הכנסת יוחנן בן־זכאי, בעיר העתיקה.

ובלילה השבעה־עשר למאסרי, כשניסיתי לנום בחדרוני, ליד ארבעת חבי־לגורל מן השכבה העליונה למושלימים ולנוצרים בירושלים (בהם נוצרי בולגאי ידוע, שטקלף, איש נעים הליכות) התעוררתי פתאום עקיצות לאין־סוף. זו היתה המכה הגדולה השניה בבית־כלא איום זה, לאחר מכת העברים. התעוררתי ועוררתי בזעקותי גם את חברי לחדרון, שגם הם נעקצו כמוני (עלי להזכיר, שד"ר אבושדיד הזהירני שלא לנום בלילה, בלתי־אם ביום, ורוב הלילות הייתי עומד ליד שער־השבכה לחכות לאור הבוקר) והיו מתגרדים ונלחמים בעוקצנים מבחילים אלה ולא ידענו מכיכן באו. אך פתאום ראינו צבא ממש של כנים מכסים את פניו וגופו של אחד האסירים, אשר לא התעורר. נגשנו אליו ונסינו לזעזעו ממקומו וללא כל תועלת, לאור העששית של נוטר־הלילה הכרנו כי מת האסיר בחומו, מת ואנו סבורים היינו תחילה כי רק חולה קדחת רגילה הוא. נבהלים ומיואשים עמדנו והסתכלנו בת הזה, אך רק עם הבוקר נכנס אופא־הממשלה וצווה עלינו לצאת מיד את החדרון. זה היה רופא תורכי צעיר בשנים. הושטנו לו את יהדינו להודות לו, אך הוא סירב ללוחצן, מפחד ההתדבקות.

וביום העשרים למאסרי, הועברתי להשגחתו של רופא זה, מיודעו של הד“ר אבושדיד, אל בית אמ של הד”ר אבושדיד.

מגיהינום – לגן־עדן.

ביום העשרים ואחד נתגלה, כי נדבקתי במחלת טיפוס־הבהרות (המחלה שהיה חולה בה האסיר חברי לכלא), אשר בה פרפרתי בין החיים והמות כירח ימים, בלי הכרה. ורק בטיפולה הנאמן של משפחת אבושדיד, החלמתי וחזרתי לארץ החיים.

וכך נגמרה אחת מהרפתקאות־המלחמה הנוראות לחיי.

 

פרק חמשים ושבעה: משפטי הראשון – אויב נהפך לאוהב    🔗

מחלתי הקשה, עקב בית־הכלא, לא השכיחה את חטאי לרשות על פגיעתי בחוק. כארבעה ירחים לאחר שעתוננו חזר להופיע, בא אלי שליח בית־הדין הירושלמי, ובידו הודעה בתורכית עם תרגום עברי, ש“על איתמר בן־אבי, עורכו האחראי של “האור”, לעמוד לדין ביום פלוני, לירח אלמוני, לשנה שלמונית”.

מאז משפטו המפורסם של אבי, ואני אז בן י"ב – נחרתה במוחי תמונת בית־הדין התורכי, ששני שופטיו ערבים, ואב בית־הדין תורכי. הפעם נועד להיות אחד משופטי – מורי היהודי לתורכית. ודוקא משום כך חששתי, שגזר־דיני יצא לחובה, כי ידוע היה האיש בפריונו ובהשתעבדותו לשופטים חבריו בפרט. ועל אף הכל, התאוששתי וחכיתי במנוחה ובאומץ לקראת יום־הדין.

בימים ההם נוסד בירושלים, ביזמת אלברט ענתבי, עתון דו־שבועי בעריכת חברי הקודם במערכת עתוננו, אברהם אלמאליח, בשם “החירות”. כרגיל בין עתונים הרואים עצמם כמתחרים, לא עבר שבוע שהעתון המתחרה לא יתקיף אותי כך או אחרת. בירושלים חיכו בענין רב למשפטי, בעיקר מטעמים אלה: א) מפני שהודעתי, כי במהלך המשפט אענה לשופטים על שאלותיהם רק בעברית; ב) מפני ששלשת עתונינו הירושלמים הודיעו, שימסור את מהלך המשפט לכל פרטיו. היתה איפוא סקרנות לדעת, כיצד יתיחס אלי בזמן המשפט אותו מנהל תקיף, שהרביתי כל־כך להתקיפו בשנים האחרונות.

בית־הדין היה שוכן אז באחד הבנינים שב“חצר הרוסים” (גם בימי ממשלת המנדט הבריטי, היו בתי־הדין הממשלתיים משוכנים, כידוע, בבנינים אלה). בכניסה לאולם העיקרי, דרך מדרגות־העץ, היו עכברים מתרוצצים הנה והנה, והשוטרים מסתכלים בהם במנוחה ומתוך סקרנות מרוכזת, בלי לפגוע בהם ובלי להבריחם. ביום־המשפט נקהל קהל יהודי רב בחדר בית־הדין ומחוצה לו. הנקהלים ניסו כרגיל לנחש את תוצאות המשפט.

– השופטים באים: לקום! – הרעים שמש בית־הדין.

כל הקהל קם על רגליו, וכבוד אב־בית־הדין – ענוד אותות־כבוד לחזהו – התישב אחר־כך באמצע הבימה, כששופטיו הערבי לימינו ואדוט מורי לשמאלו – כולם מתורבשים, כמובן.

– לשבת! – רעם קול השמש, וכל הקהל ישב.

– איתמר בן־אבי אל כסא הנאשמים!

ושני שוטרים, חמושי רובים, הכניסוני לחדר. עדי־ראיה סיפרו לי, אחר־כך, כי אף־על־פי שהייתי חיוור מאד, לא היתה ניכרת בפני כל התרגשות מיוחדה.

סגן ראש השופטים, בזקנו הפעוט והמבולבל ובקמטי־מצחו העמוקים, החל לקוא מתוך מסמכיו לפניו והתעניין, בפרט בתולדותי ובשמי.

– איתמר – מה פירוש איתמר?

– אי־תמר – ביאר לו אדוט לשמאלו – “אי התמרים”.

– מעניין מאד, כי שם זה מצלצל קצת כ“ארטוגרול” – אר־טוגרול בתורכית עתיקה “עיר השדות” – ובתתו באור זה נעץ את עיניו בעיני הבהולות.

וכה נמשכה השיחה ביניהם, עם שאלות משאלות שונות: הבאמת נולדתי בארץ, או רק נתאזרחתי בה? מה שמו הקודם של “אבן־יהודה”? ומדוע בא לארץ, ומאימתי התעתמן? וכו' וכו'.

– ומי עורך־דינך? – שאל לסוף.

– אני אגן על עצמי – עניתי ברורות.

– לא יתכן, כי אינך מדבר תורכית כהלכה – האין זאת “אדוט אפנדי”? באותו רגע נפתחו ברעש דלתות בית־הדין, ונכנס פנימה – “הורדוס הקטן” (הלא הוא אלברט ענתבי).

כל הקהל, שרובו היה יהודים, הסבו אליו את עיניהם, עד שהתישב בפינה החלונית למאחריהם. איש לא פיקפק אף רגע קל, שבא בכוונה להשפיע לרעתי על השופטים, שאת כולם ידע אישית. אני עצמי בטוח הייתי בכך, ורוחי נפלה בי קצת.

אך פתאום הרגשתי כעין רוח אחרת גם מצד השופטים, גם הקטיגור, עורך־דין מזהיר מבני ירושלים, שלמד במכללת בירות, דומה היה, שהם מתיחסים אלי לא רק ביחס אהדה אלא שרצונם לסיים את המשפט במהירות האפשרית. ואכן הכל נעשה בקיצור; רוב השאלות הומתקו, ותשובותי נתקבלו בחיוב, וכעבור ארבע שעות קמו השופטים ונכנסו לחדר־התיעצות. כל העניין נמשך כעשרים דקות לכל היותר. תוך צפייתי נמסרה לי בחשאי פתקה, באמצעותו של אחד השוטרים המזוינים, ובפתקה כתוב:

“אל תירא ואל תחת!” – והחתום: אלברט ענתבי.

מה קרה? כיצד אירע הדבר, שדוקא אויבי הגדול בא להתערב פתאום לטובתי, ולהסיר מעלי כל חשד?

והנה חזרו השופטים אל שולחנם ואב־בית־הדין דפק בפטישו והכריז בקיצור:

– הנאשם איתמר בין־אבי זכאי!

ולאחר קריאת הנמוקים לפסק־הדין, קם המנהל ומחא כף לקראתי. וגם אלברט ענתבי קם ממקומו בפינה, ונגש אלי ולחץ את ידי בחיבה יתירה.

וכך הפך האויב לאוהב.

והאוהב נתגלה פתאום בכל גדולתו האישית, אם־כי דרכו העריצה בעניניו הפרטיים והצבוריים נשארה עדיין בתקפה, כלפי חוץ על־כל־פנים.

וההסבר לכך: שיחה שהיתה לו עם אמא במשרדו ל“חברת כל־ישראל־חברים” (עוד יסופר על כך בפרק הבא בשם "המלחמה לנצחון העברית).

ו“סליחה” גוררת “סליחה”. מתוך רצונו של ענתבי ליהנות מעזרתי לטובת בתי־ספר חכי"ח, במלחמתם הנושנה בבתי־ספר של “עזרה” שרוב הישוב הקיאם מקרבו, באתני עזרתו הבלתי־צפויה במלחמתי הקשה.

 

פרק חמשים ושמונה: הרפתקאות של ארושין    🔗

כפי שציינתי כבר בפרקים הקודמים: עם כל רצונה של מרת אבושדיד, אמה של לאה, להסביר לי פנים, היה הדבר לפעמים מעל לגבול יכלתה. כי רבים היו כל־כך הבחורים מכל העדות, אשר היו באים לבקש את יד בתה – בחורים חשובים ממני בעיניה, גם בעושר וגם בעמדה חברתית. ובפרט היתה קשורה בכל נימי נפשה עם כל מה שהוא “ספרדי”, ואני ה“אשכנזי” הייתי כמין עצם בגרונה. ולא עוד אלא ש“האשכנזי” הזה לא היה אשכנזי סתם, בחור ככל הבחורים, אלא מפורסם והרפתקן, שלא היתה נחת ממנו אף ליום אחד: שלשום גורש מבית־הספר, ואתמול התקוטט עם מישהו במקום פומבי, והנה הושם במאסר כאחד הפושעים, והנה הוא נתבע לדין על פגיעה ברשוּת. ומי יודע, מה הוא מסוגל לעשות עוד? היום הוא פה, ומחר יעבור עליו רוח ויפליג למרחקים.

כך היתה אמה של לאה מסיחה את דאגתה לרעותיה, על שבתה החביבה נפלה בחבלי אהבה שטנית של האשכנזי, כלומר: אני. בשום פנים לא תסכים, שבתה תיארש להרפתקן זה. ואם היא מסכימה לביקוריו בביתה, הרי זה רק מפני שהוא היחיד המשפיע עליה לשתות יום־יום ארבע כוסות חלב. בימים שהבחור הזה – כלומר אני – היה במאסר, היתה ניזונית מחפיסות שוקולאדה בלבד.

בבוקר אחד הגיע לבית אבושדיד בנו השני של השולחני וולירו, משה, בן מחלקתי מימי ילדותי ב“שקולה ד’מוסיו ניסים”, אשר חזר זה־לא־מכבר מפאריס. גבה־קומה, רחב־כתפים, גבר בגברים, ובעיקר בן־עשירים. רבות מבנות ירושלים היו נוהות אחריו. גם בבית אבושדיד היו מסבירים לו פנים, והיה מי ששידל את לאה:

– “מושיקו” זה לגדולות נוצר, יורש הון תועפות, ויש אומרים שהוא מתעתד גם להיות שופט בארץ ־ ־ ־

– באתי – פתח חברי־מלפנים בנוכחותי, ישר לענין – לדבר נכבדות בבתך לאה…

עיני האֵם רחבו, ופרלה קמה והגישה לו כוס יין, ו“טייה בייה”, הזקנה בת השמונים, התיזה על פניו מי־וורדים, כשאני רותח על מושבי בחדרון־המחצלות (החרמליק).

– אבל – נכנסתי לדבריו מתוך מחאה – ארוסתי היא, משה.

ארוסתך? א־ר־ו־ס־ת־ך? מאימתי, ידידי בן־ציון?

– שאלה את לאה – צרחתי.

– לא היה ולא נברא – התערבה האֵם – ידיד, כן, ידיד טוב אפילו, אבל ארוסה? לעולם ולעולם!

– מה תתן לה, בן־ציון? – אמר משה – מג’ידות מסכנות אחדות לחודש?

– בארבע מאוד מג’ידות –הצלפתי כנגדו – קנה אביך את כל מגרש הרוסים, ומכרו אחר־כך לנכרים הללו בארבעה אלפי מג’ידות, והיום לא ימכרוהו הרוסים באבע־מאות אלף. הלזה תקרא כסף נאה, ישר, צודק?

– שים יד לפיך, בן־ציון, וסור־נא מדרכי זאת, אם אין רצונך במהלומות ־ ־ ־

האֵם נבהלה:

– מה אמרתי לכם? הרי מוכן הוא (כלומר אני) לשערוריות, ובבית זה…

משה וולירו קם ממקומו, מקלו בידו האחת וכובעו בידו השניה, כשהוא זורק כלפי:

– עוד נתראה פנים.

ובפנותו לנשים:

– ולכן, שלום וברכה, וזכורנה את עצתי.

אז התכופף לקראת לאה, נשק לידה העדינה בנוסח הצרפתים, וקרא לה צרפתית:

– Au revoir Petite!

עוד אני יושב נדהם מכל המעשה הזה, וצעיר הסולומיאקים, בנו של מנהל הדואר הרוסי בימים ההם – בחור נועז וממשתתפי עתוניו של אבי כמתרגם מרוסית – נכנס פתאום הביתה, כשהנערות וגם האֵם מסבירות לו פנים.

– Mesdemoiselles! – אמר – באתי להזמינכן בשבוע הבא למרכב־חמורים, בדרך למוצא. אנו עשרים בחורים ובחורות, התבואי גם את לאוטשה?

– אבוא! השיבה לאה בהסבירה לי אחר כך, כי רק בזה הצליחה להרגיע את אמה ואת אחיותיה הנסערות על ההתנגשות עם וואלירו.

קבלתי את הסברתה, מאין ברירה, ובהפשילו את קפשו השחור על שכמו, יצא וויליה סולומיאק את הבית, כשהוא מצליף מבט לעומתי.

*

וצרותי לא נגמרו עדיין.

האֵם המציאה, במוחה החריף, עוד תחבולה אחרונה כדי לדחות את ארוסי עם בתה: לשאול את פי הרופאים למצב בריאותי. שני רופאים גרמנים היו בימים ההם בירושלים – האחד, ד“ר איינשלר (אשר המית את בנו לאחר שנשכו כלב, ונסיוב פאסטר לא היה עדיין בירושלים) וד”ר גרוזנדורף, רופא בית־החולים הגרמני, אשר ניתח את האֵם בהצלחה מרובה, והוציא אחת מכליותיה.

– במי משניהם אתה בוחר? – שאלני ד"ר אבושדיד.

– בד"ר איינשלר – עניתי, כי ידעתיו כידיד של אבי, ביקרתי אצלו ונבדקתי על־ידו. שעתיים רצופות בדקני, מראש ועד כף רגל. לאחר הבדיקה הודיעני, שכעבור כמה ימים ימסור את התוצאות. בעיקר נדרש לחפש, אם אין בי איזו מורשת־שחפת מאבי. אמה של לאה היתה בטוחה, שלא אמלט ממחלה זו.

ואם בכוונה ואם לא בכוונה – ד“ר איינשלר עיכב את תּבחינוֹ כמה ימים לאחר המועד המובטח. הדבר הרגיזני מאד, וכבר נצנצה בי מחשבת נקם ברופא, במקרה שעדותו תבטל את ארושי עם לאה. יאושי בא לידי ביטוי בשני שירים “דם” ו”אקדח" שכתבתי באותם הימים וגם הבאתים לידידתי ופרסמתים בעתוני. הכל הקדיר והשחיר מסביבי, ודמיתי כי יומי האחרון קרב ובא.

אז ניסתה שוב אמא את דברה אל ענתבי: “המתחיל במצוה אומרים לו – גמוֹר”, אם הצלת את בן־אבי מידי המשפט התורכי – צא והגן גם על ארוסיו עם אהובת־לבו".

ענתבי הבטיח לעשות כן בתנאי אחד, אם תּבחינוֹ של ד"ר איינשלר יהיה לטובתי. ואמנם היה התבחין לטובתי, והארוסים נקבעו סוף־סוף.

ליל־ירח קוסם היה הלילה שבו עליתי לבית אבושדיד, לחגיגת הארוסין.

בהכנסי לאולם הגדול באורו המבהיק, ישבו על הספה המזרחית הגדולה – האֵם הכבודה, כשהסיגאריה בין אצבעותיה ענודות־הטבעות, ושלוש בנותיה, לבושות הדר כולן, בנוסח הספרדיוּת המסורתית. ד"ר אבושדיד וענתבי יצאו לקראתי, והושיבוני ביניהם. כוסות יין לבן, תפוחי־זהב ורמונים, לוקום ובטנים דמשקיים, ממתקים ומגדנות וקהוה ניחוחי – היו ערוכים על השולחן, ענתבי קם וקרא:

– במזל טוב!

– במזל־טוב! – השיב ד"ר אבושדיד, ולחץ את ידי.

– זה גורלה, ועליה לקבלו – מלמלה האֵם, והרשתה לי לנשק את ידה.

פרלה וריקה נשקו לי על לחיי, ולאה, חיוורת כסיד, התישבה אז על כסא לצדי.

מעם הכתלים הירוקים והכיפה הגבוהה נראו אז לעינינו, כבבית־נכות, ציורי־השמן אשר ציווה האב לציירם שנים רבות לפני מותו – תמונות מלכי העברים וכהניהם, נביאיהם ומלאכיהם, מעשי־ידי צייר יווני שציירם בתפיסה נוצרית כמובן, כי לא היה בימים ההם צייר עברי בירושלים זולת בן־ציון, גיסו של נסים בכר, והוא היסס לנסות את כחו בקישוט האולם הזה.

– ומה הם ה“תנאים”? – שאלה האֵם.

– בן אבי מוותר על נדוניה לחלוטין – העיר ד"ר אבושדיד, כאילו מתוך נצחון.

– והוא מתחייב לשלם לרעיתו, אם תרצה להפרד מעליו, כפל הנדוניה שלא קיבל – הדגיש שוב גיסי לעתיד־לבוא.

– והוא יפתח לה חשבון משלה וכל משכורתו לה, חוץ מהוצאותיו הקטנות.

– והוא יחיה בבית אמה או בקירבתה.

– והוא ־ ־ ־

– והוא ידבר רק עברית – שאג אבי, אשר נכנס יחד עם אמא בו ברגע ממש, שד"ר אבושדיד רצה להכניס את הסעיף אשר אמר לשחרר את לאה מהתחייבותה לשפתנו הלאומית.

והשמחה היתה כללית, עם טפה של עצב בעיני האֵם, אשר קראה אליה את חביבתה ובנשקה לה תועפות, לחשה באזניה:

– ועדיין יש בידיך, לאוטשה, להסתלק מכל הענין, עוד הבוקר בא אלי מ. וו. להודיעני, כי הוא מוכן לדחות עד מחר את נסיעתו חזרה לפאריס!

– לא אמי, כי לארוסי אנוכי מעתה ולעולם…

ובעודה משוחחת עם אמה, ובחצר למטה נשמע קולו של וויליה לבית סולומיאק:

– לאה! לאה!

ארוסתי יצאה לגזוזטרה, כשויליה קורא לה לאמר:

המוכנה את? הרי דוהרים החמורים ורכביהם מחכים להרכיבך על חמורך.

– אני יורדת אליכם – ענתה ארוסתי.

– לאה – התחננתי – לאה, הרי חשבתי להיות אתך הערב.

– דבור הוא דבור, בן־ציון, הערב הבטחתי לצאת לטיול עם ידידי וידידותי, להתראות מחר בבוקר.

*

“דבור הוא דבור”.

ואם כי הפעם זעפתי על האימרה הזאת שלא היתה לטובתי, הרי עלי לומר, שאם יש דבר בעולם שאהבתי, הרי הן שלש המלים “דבור הוא דבר” ששמעתי מפי נערתי הספרדיה, בעצם ליל־הארוסין שלי.

 

פרק חמשים ותשעה: בראשיתה של תל־אביב – בית דיזנגוף    🔗

בשנים הראשונות ליצירת תל־אביב אירע הדבר.

“עיר־המחר” – או “קרתא חדתא” בצורתה החדישה – היתה אז קבוצה פעולה של מאה בתים לכל היותר, עם “רחובון” הרצל כראש כל “חוצותיה” ועם “שדרות רוטשילד” מבית המנוח שמריהו הלוי עד למגדל־המים שבפינת נחלת־בנימין.

בימים ההם סויים למזל טוב בנין המדרשה העברית הראשונה “הרצליה” שבזוג אגפיו המצודתיים לגופו הבוהק והמזרחי – נעשה סל וגבול כאחת לשכונה עצמה, ל“אחוזת־בית” זאת, כפי שכינוה אלה לראשונה בענוותם הרבה ובחזיונם המצומצם. חנויות לא היו עדיין בתל־אביב, ורק בשתי החנויות ליד פסי מסלת הברזל היו מוכרים בעליהן – יהודי אחד ויווני אחד – מכל טוב הארץ וחוצה לה. למן קופסאות־גפרורים ועד לבקבוקי־רפואות ולמם צעצועי־ילדים ועד לניחוחי־נשים. אכן, כשהיו ה“אחוזת־ביתיים” רוצים לרכוש לעצמם סחורה ממשית יותר, היה עליהם “לרדת יפו”, אשר בה נמצאו בין כה וכה כל משרדיהם הפרטיים וכל מחסניהם הגדולים. “ירידה” זו, בעגלות מסויסות על־פי כביש מדולדל, בתמרות אבקוֹ המחניק בקיץ ובמשקע בוֹצוֹ החוֹרק בחורף, היתה להם לחרדות, ולא פעם היו אף הנועזים שביניהם רוטנים ורוגנים בלוי על “המטורפים” אשר הטילו עליהם את שגעון ה“פרבריות” הזאת, כשיפו העיר, על אף לכלוכה ורקבונה, משכה אליה בכח עברה הקוסם ובסאוֹן חייה הטבעיים.

*

ובראשית תל־אביב זו נתכבדתי, באחד הלילות, להיות אורח בביתו של “מרעירה” (מר־עיר – ראש העיר) הראשון, מאיר דיזנגוף, והוא אז רק על סף החמשים, מלא עלומים ופעולות, רב מרץ וחלומות.

אורח לא־צפוי הייתי, אמנם, אך דווקא בעובדה פשוטה זאת חבוי, לדעתי, כל המעניין והצודד לארעון (אינצידנט) הנחמד אשר אני אומר להזכירו בזה.

אכן, לא ביקורי הראשון בביתו היה זה לי הפעם. כאחדים ממעריציו לרוב, כן הייתי גם אנוכי ממבקריו הקבועים עוד מימי תקופתו היפואית ואף בחיפה ובטנטורה, היא דור הקדומה, לקחני אליו אבי כדי להראותו לי בעצם פעולותיו הנועזות. אפס, כי ערכו המיוחד של ביקורי הפעם היה – הגוון המדיני. שלטונות ירושלים רדפוני לא פעם בגלל מאמרי החריפים כלפיהם, ובאחד הלילות רמז אלברט ענתבי לרעיתי, כי עומדים לפרסם כתב־מאסר חדש נגדי, בהתאם לחוקה העותומנית החדשה, החמורה במידה רבה מן החוקה הקודמת. עצתו היתה, איפוא, להמליטני מן הארץ מיד – “עד יעבור זעם”. היתה זו עצת ידיד בלי ספק.

אך לא על נקלה ניתנו בימים ההם תעודות־מסע לחוץ־לארץ, ועצם ההמרצה של תעודת־מסע היה בה כדי לעורר חשד במשרדי המשטרה והממשלה.

– מה לעשות איפוא? – היתה השאלה.

– יסע לתל־אביב.

– שם ימצא מקלט בטוח בביתו של דיזנגוף.

ובו בערב, לפני חצות־הלילה, הדהירתני מרכבה קלה, רתומה לסוסים, עד הבית חד־הקומה של ראש יוצרי הקריה העברית.

*

דיזנגוף היה מופתע קצת ברגע הראשון, כשצלצלתי בפעמון דלתו לאחר חצות לילה. הוא היה חצי־רדוּם כבר, וכשאמרתי לו כי מאין מקום במלון “קמיניץ” ביפו החלטתי ל“התלייל” בביתו, לא אמר דבר וחצי דבר, אלא אחזני בידי, והעבירני בשקט לאור עששית לחדר־האורחים:

– אשתי מנמנמת, ואסור להעירה – לחש לי – הנה הספה שם. “התנוֹחח” עליה כאוות־נפשך.

ובבטאו את המלה “התנוחח” מלשון מנוחה, לא יכול להתאפק עוד ופרץ בצחוק עד שעורר כמעט את אשתו:

– רואה אתה, כל מלותיך המחודשות עושות להן כנפים, ולבן־אבי צריך לומר “התנוחח”… להתראות בבוקר!

דומה, כי מעולם לא צללתי בתרדמה עמוקה כבאותו לילה על ספת־הקש של דיזנגוף, כשכף ידי משמשת לי כר ומעילי הדק כשמיכה. אפילו סיוּטי הכלא, אשר היו מבעתים אותי לפעמים בשנתי במשך תקופה ארוכה, לא פקדוני אותו לילה. שנת־ישרים ישנתי.

*

הארכתי קצת בפרטים לדברים של מה־בכך, אלא שיש בהם כדי להוסיף קווים לדמותו של אבי העיר הראשונה בארץ־ישראל, שהיה באמת אישיות נפלאה במינה. כשישבנו בחדר־האורחים ליד הקהוה המחוּלב והמאייד, התחלתי להתנצל ולספר על הגורמים האמתיים שהביאוני בעצם הלילה אל ביתו, הפסיקני דיזנגוף ולא נתנני להמשיך:

– ביתי פתוח לפניך, ותוכל לשבת בו כרצונך. יש לי חדר צדדי קטן לתנומה של אחר־הצהרים – שם יהיה משכבך בלילות ומחבואך בימים. אם לעצתי תשמע, הזהר לך מלדבר דברים מיותרים. אסונו של עמנו הוא, שהוא מרבה דיבור. מי יתננו יודעי־שתיקה כאנגלים, חרוצי־עבודה כגרמנים, ושמחים בחיים כצרפתים, כאיטלקים וכרוסים.

שעון־הקיר השמיע את צלצולו השביעי, וכבר הספקתי לגמוע את ספל־הקהוה השני, בעוד שהוא, דיזנגוף מסתפק רק בספל אחד בלבד.

ולאחר הקהוה של הבוקר, הכניסני אל חדר־עבודתו וסיפר לי קצת על התכניות להגדלת תל־אביב והרחבתה, שלא תישאר רק פרבר יפואי בלבד אלא לעשותה עיר עברית בפני עצמה.

כאן הצביע על שולחנו, שעליו נצטברו ונערמו בצד הניירות אשר לעסקו הפרטי – התיקים השונים עם השם “תל־אביב”, ובכל אחד מן התיקים מפות, הצעות, מספרים, תכניות ותרשימים. באחת המפות הגולמיות, הגיע כבר “שטחה” של תל־אביב כמעט עד הירקון בצפון ועד למקוה־ישראל בדרום־מזרח.

הבטתי בו בתמהון. עד היכן תאבונם של ראשוני תל־אביב ושל אביה מגיעים!

הן רק לפני שנים מספר הייתי מטייל כאן על החולות הדוממים, בשועליהם ובעקרביהם, שמתוכם צצו אחר כך, כבאגדת־קסמים, ששים הבתים הראשונים. זכורני, ששאלתי פעם את דיזנגוף:

– כיצד אפשר לבנות על חולות אלה שכונת־מגורים?

– אפשר ואפשר – ענני – תשוב הנה בעוד שנה־שנתיים ותראה. והנה הבוקר, בביתו, הוא מראה לי כבר תכניות של התרחבות והתפשטות לכל צד.

ובקומו לרדת יפו, אל משרדו, אמר לי:

– אני מקווה, שאזכה עוד לראות בעיני את משרדי בתל־אביב, העיר הגדולה למסחר ולעסקים…

*

עשרה ימים שהיתי בביתו של דיזנגוף, כשרעיתו, האשה הנהדרת, דואגת שלא תופרע עבודתי העתונית והספרותית בימים, ובערבים היה הוא עצמו מיסב אתי עד לחצות כמעט, ופורש לפני את רקמת עתידו. מרכז מחשבותיו היה – תל־אביב.

כשהייתי מנסה, לפעמים, ל“קנטרו” ולומר לו, כי אנו, בני ירושלים, נתנגד ליצירת “ציון חדשה” המיוסדת על חולות, היה משיב לי ברוחו הטובה ובבת־צחוקו המקסימה, כי ציון שניה זאת שלו תגדל ותתרחב כל־כך, עדי היותה אז לנמל ירושלים הבנויה, כפיראוס היום שהיא נמלה של אתונה.

 

פרק ששים: המלחמה מתקרבת לארץ־ישראל    🔗

מלחמת איטליה־תורכיה נסתיימה, כידוע (כפי שניחשתי, “ניחוש” שבגללו נאסרתי ועתוני נסגר) בנצחונה של איטליה, עם כיבוש טריפוליטניה ואיי דודקנז על־ידיה. יוון היתה הראשונה לקרוא תגר על תורכיה, אשר “מכרה” – לדבריה – איים השייכים לה, בזכות הדורות, לעם עריץ כעם האיטלקי. איבה נושנה שמרה יוון לתורכיה, מאז נחלה מידיה מפלה ניצחת, וסיפוח האיים היווניים לאיטליה הגדילה פי־כמה את איבתה של יוון לתורכיה שנואת־נפשה.

ווניזלוס – שעלה בינתיים לגדולה רבה, והגיע לכסא ראש־הממשלה ביוון – בא בדברים עם בולגריה, סרביה, והר־שחור (מונטאנגרו), ויחד כרתו ברית־אמונים לתקוף את תורכיה בעוד לא החלימה מן הפצעים הקשים שנפצעה מידי איטליה. לשוא ניסו המעצמות הגדולות למנוע יצירת “ברית באלקאנית” זאת, אשר ברור כי לא מאהבת עמים נוצרה, אלא נרקמה על־ידי תכנית אוסטרית־גרמנית. ובבוקר־עבות אחד יצא נסיך הר־שחור בראש צבאו, וירה את היריה הראשונה מעבר לגבול התורכי.

ממלחמה תורכית־איטלקית, שנגעה בארץ־ישראל רק דרך־אגב – למלחמה באלקאנית גדולה, שנגעה בה כמעט בדרך ישרה ומיד.

כי היוונים לא הסתפקו ברצונם לכבוש את מקדוניה, אלא נתנו עינם גם בסאלוניקי, שהיתה אז אחד המרכזים היהודיים הגדולים, ויהודי היה ראש־עיריתה – וזולת קושטא חמדה גם את חצי אנטוליה, מצפון לסוריה וארץ־ישראל.

התרגשות גדולה הקיפה איפוא גם את ארץ־ישראל, והעינים היו נשואות לידיעות מקושטא. עתוניה של עיר זו, והצרפתים שבהם, ביחוד, (היה גם עתון גרמני בשם תורכי “הלוייד העותמאני”) – תפוצתם גדלה באלפים רבים.

בעתונות קושטא פירסמו אז את מאמריהם עתונאים יהודים ידועים לקהל־הקוראים הציוני, והם: זאב ז’בוטינסקי, קלמן ג’ורגי, קרצ’מר־יזרעאלי, חרמוני־גינזבורג, ואשר ספיר (שני האחרונים מארץ־ישראל), שהסבירו לקהל את המצב המעורפל במזרח וגם ביחסו לארץ־ישראל. אברהם אלמאליח השתתף אז ב“המבשר”, עתון ציוני בלשון הספרדית, שיצא בהשתתפותו של נחום קוסולוב.

המלחמה הבאלקאנית (1912) נחלה נצחונות: הבולגרים באו עד שערי ג’טלג’ה והיוונים תפסו את יוינה, סאלוניקי ואת אנטוליה ברובה, עם קונסטנטיניוס כמנצחה. הסרבים כבשו את אוסנוב ומונסטיר, אך נצחונם זה גרם להתקפת רומניה ולתפיסת דוברוג’ה, אנוור השתמש בכך, ולכד חזרה את אדריאנופולי.

כיבוש זה עטר לו מעין עטרת של “נאפוליון התורכי”, ועטור־נצחון תפס יחד עם טלעת וג’מאל את השלטון, הדיחו את עבד־אל־חמיד וכרתו לאחר זמן־מה ברית עם גרמניה.

אז נוצרה גם אלבניה, עם הנסיך וויד.

*

כי מלחמה באלקאנית זאת קיבלה צורה מדאיגה – נוכחתי בארצנו, מתוך העובדה, שתורכיה עצמה לא נלחמה אז במורד האלבאני המושלמי, שהכריז על עצמו כי מיוצאי־חלציו של סקנדרבג הגדול הוא, אראל אלבניה מלפני מאות בשנים. כידוע לכל, לא יכלה תורכיה מעולם להכניע את החבל ההררי הזה במערבה הרחוק מול איטליה, ובימי המלחמה בינם לבין תורכיה פיזרו האיטלקים כסף לרוב, בנסיונם לתפוס לעצמם גם את מדינת האלבנים. אך באה גרמניה והתנגדה לכך, ובאחד הימים הופיע בנמל דוראצו הנסיך וויד, שהאלבנים המליכוהו עליהם.

עצום היה רושם המאורע הזה על אבי ועלי. הדבקתי על הקיר בביתנו מפה חדשה, ובהצביעי עליה הייתי שופע דברי הזיה:

– הנה, אבא, כך תהיה גם ארצנו, לכשיקום בה “סקנדרבג” עברי. תל־אביב שלנו, שתלך ותתפתח לעיר עברית גדולה, תהיה אז נמלנו, ובירתנו הזמנית כדוראצו לאלבנים היום וכנאפוליס ליוונים בטרם העבירוה לאתונה. מספר כל האלבנים החפשים יגיע בימינו למיליון לכל היותר, ויותר ממחציתם – מושלימים. מספר היהודים כיום בארץ הוא פחות משמונים אלף, אך עם התחולל מלחמת־עולם לאחר גמר מלחמת הבאלקאנים, תיקרע ארצנו מעם תורכיה כהיקרע אלבניה ממנה בימינו.

– אתה מאמין בכך, בני?

– כן, בכל לבי ונפשי, וראה תראה כי הצדק אתי. אירופה הזקינה למדי (בימים ההם כתבתי מאמר בשם “הזקנה” שעשה רושם. יצחק וילקנסקי, בשמו הספרותי “א.ציוני”, ציין את מאמרי זה כמעולה במאמרים המדיניים של הימים ההם), ו“סדר חדש” יוכרז באירופה ובאמריקה. ב“סדר זה” תוכנס ארץ־ישראל בשמה “יהודה” – השם הנאה לה ביותר, שם שאהבת להשתמש בו עוד בצעירותך, אבא, בתקופת פאריס.

ואבי היה מאושר לשמוע את דברי־הזיותי אלה. הוא היה אוהב לטייל אתי על פני דקת חג’י באכר, שממול לביתו של מרדכי בן הלל הכהן, ושעות על שעות היה מאזין להזיותי המדיניות, מתוך נחת־רוח של אב המקשיב לדברי בנו, גם אם נראים לפעמים מוזרים ומתמיהים במקצת.

– כן, אבא, – הייתי ממשיך – אנו עומדים, לדעתי, ערב מאורע הגדול ביותר בחיי עמנו. אין ספק, כי ממלחמה באלקאנית מוגבלת זאת תתלקח האש למלחמה יותר רחבה. לא מקרה הוא, שרומניה נמנעה מלהשתתף בה. חצים מוכנים יש לה באשפתה השמורים לרגע הנכון בעיניה, ואחד החיצים הוא – המעשה האלבני, כי מאז ומתמיד היו האלבנים והרומנים קשורים בקשרי־ידידות גם במדיניותם וגם בעברם.

וכן היה.

שבעה ירחי מלחמה איומה הביאו את תורכיה על ברכיה כמעט בשערי ג’טלג’ה. בולגריה ויוון נלחמו אחר־כך ביניהן לבין עצמן, כשקונסטנטיניוס לוכד את יוינה ואת סאלוניקי. באותה שעה ממש, שהבולגארים הגיעו לסאלוניקי, והנה נכנס לענין הגורם השלישי – העם הרומני. היה זה מעשה השוד הגדולה ביותר באירופה ה“זקנה”. עם שכן תוקע סכין בגב שכנו, פולש לתוך דוברוג’ה הדרומית והבולגארית כל־כך, לאחר שעשה קודם־לכן עם דוברוג’ה הצפונית. זכורים דברי סטמבולוף המתנגד לרוסיה, שהכריז פעם במורשון: “אלמלא היתה דוברוג’ה קיימת – הייתי יוצר אותה, כדי להפרידנו מרוסיה האומרת לעשותנו למושבה רוסית”.

והרומנים השלימו את חלומם זה הגרמני, ונכנסו לוורווצה מצפון לסופיה. ובראות הבולגארים, כי סופם בוא בא, מאין בכחם להילחם ביוון, בתורכיה וברומניה כאחת – ניסו לכרות שלום עם תורכיה על יסודות חדשים, בהסכימם להחזיר לה חלק מגזילתם הקודמת.

כאן בא תורו של אנוור־בי, אשר חזר מטריפוליטניה הכבושה בידי האיטלקים ואשר האמין כי “נאפוליון ארצו” היה. לאחר שעזר להפיל את עבד־אל־חמיד ולהושיב על כסא המלוכה את מוחמד רשאד החמשי – אסף אל תחת דגלו עשרים אלף פרשים, ובפחות מיום אחד הגיע אל שערי אדריאנופולי.

השאר ידוע לכל הבקי קצת בקורות הבאלקאן: הבולגארים הוכרחו לוותר על העיר אודרין היקרה לכל הבולגארים, ובחוזה־השלום שנחתם אחר־כך נשארה מחצית מאדריאנופולי המערבית בידי הבולגארים, ומחציתה הוחזרה לתורכים.

וכאן ראוי להזכיר את אשר ספיר הצעיר הירושלמי, שמילא תפקיד חשוב כמתווך בין בולגאריה ותורכיה, ולאות הוקרה מסר לו המצביא הבולגארי סאביף את העט שבה חתם על השלום, שלדבריו סייע לו ספיר הרבה, בגלל השפעתו על אנוור וטלעת־פשה. נוסף לכך קיבל ספיר מאת הממשלה הבולגארית עשרת אלפים מארקים למסע־נופש באירופה.

*

ובארץ ישראל עצמה אירעני בימים ההם אחד המאורעות המוזרים ביותר בחיי. בגלל סגירת עתוננו “האור”, על־ידי הממשלה התורכית, נאלצתי למצוא לעצמי דרכים אחרות להקמת במה חדשה. בעזרת הד“ר יצחק לוי, חידשתי את “הצבי” כעתון יומי גדול חדש בעריכתי הקבועה. המו”ל היה – פיינגולד.

הדבר הזה עורר סערה רבה בקרב אויבי ואויבי־אבי, כי פיינגולד זה ידוע היה כמומר שנשא לאשה את מרת פלמר, אנגליה עשירה, שבנתה בשבילו כמה בנינים בירושלים, ביפו וגם בתל־אביב בתחילתה. השותפות המסחרית עם פיינגולד נתנה הזדמנות לק. סילמן, לפרסם בעתונו ההיתולי־הפורימי “ליהודים” תחדידים עוקצניים על ה“שלישיה הנוצרית” כביכול – אבי, אמא ואנוכי. המתקיפים, העוקצים והמתלוצצים לא חשבו על כך, שבמדינתנו, בארץ־ישראל, אשר כולנו מאמינים כי בוא תבוא, יהיו (והרי אי־אפשר אחרת) לא רק נתינים בני דת משה, אלא גם מבני דת ישו ודת מוחמד וברהמינים ובודיסטים ועוד, ויהיו בלי ספק גם כיתות שנפרדו מן היהודים כגון קראים ושומרונים, ועדות כגון ריפורמים מסוגם של וייז ופיליפסון, או חפשים בדעות מסוגם של אדלר וריינאך. לא חשבו על כך, כי עם העליות מארצות אירופה המהפכניות עלו לארץ באין מפריע גם בעלי דעות קיצוניות, המכריזים על עצמם כבני־בלי־דת, ושום ממשלה עברית במדינה־העתידה־לבוא לא תעיז ולא תרצה להגלותם או להחרימם בגלל דעותיהם.

פיינגולד זה חשב את עצמו ליהודי לפי הכרתו, שמעולם לא כפר ברעיון הלאומי, לקשור בארץ־ישראל, תוֹרם ביד רחבה למפעלים יהודיים, ומשקיע כספים במפעלים שסיפקו עבודה ופרנסה ליהודים (בתי־מלון וכדומה). גם העתון, שפיינגולד הסכים לממנו, היה עברי־לאומי־ציוני־ארצישראלי במלוא המשתמע, ולבעל־הכסף לא היתה השפעה כל־שהיא על כיוונו. גם אחרים לא ראו פגם בדבר, ובין חברי המערכת של העתון הזה היו נכדו של ר' שמואל סלנט, רבה של ירושלים, ויצחק לופבן, מי שהיה אחר כך מעורכי “הפועל הצעיר”. בין סופריו הקבועים של העתון היו: יהודה גרזובסקי (גור), דוד ילין, יוסף מיוחס, ר' חיים מיכל מיכלין, מיקירי הישוב.

מבחינת הצורה והתוכן, יפי אותיותיו ועושר ידיעותיו, הגיע ה“צבי” היומי (כפי שציינתי כבר בפרק “העתון היומי הראשון”) לשיא הצלחתו. אחר כך נפרדתי מן המו"ל הזה – שהרבה כל־כך במעשי צדקה וחסד לעניי ישראל בכל ערי הארץ – מפני מעשה שהיה: לחצו של הקונסול הרוסי הכללי, שפיינגולד היה נתינו, לפרסם בעתון קטע לא־נעים ליהודים, שסרבי בכל תוקף לפרסמו.

קטע זה מה טיבו? ב“חצר הרוסים” בירושלים פרצה שערוריה באחת השבתות, כשהמטיילים היהודים נכנסו ל“חצר” זו ביום המנוחה ליהנות מן הגינות והחורשות המרובות, והפרחים שליד כל בניניה. יתכן, אמנם – כתבתי אז בעתוני – שאחדים מן המטיילים היו פרחחים נקלים וחסרי־דעת, שפגעו, כפי שטענה ההנהלה הרוסית, בקדשי הרוסים, וזרקו אבנים בחלונות הכנסיה המרכזית הגדולה בשעת צלצול הפעמונים לתפילת אחר־הצהרים. אך האם בגלל מעשה מגונה של פרחחים מבני עמנו, רשאית ההנהלה הרוסית להעניש את כל היהודים כולם ולאסור עליהם את הכניסה לחצר?

פיינגולד היה, כאמור, נתין רוסי, וקונסול רוסיה דרש ממנו במפגיע להטיל עלי לפרסם את מכתבו בעתוני, וגם להודיעני שלהבא לא יישארו משרדי העתון “הצבי” בבנין פיינגולד שברחוב יפו.

לאחר שסירבתי לשתי הדרישות, נפסק החוזה בינינו.

עלי להדגיש, כי פרט למקרה זה לא ניסה פיינגולד להשפיע עלי ועל העתון בשום ענין אחר, וגם דרישה יחידה זו היתה בלחץ הקונסול הרוסי. אך גם מקרה אחד זה אילצני להפסיק את היחסים המו"ליים אתו.

*

לשם המשכת הופעתו של עתוני הוכרחתי לרכוש, בתשלומים לשעורים, דפוס קטן באחת הסימטאות בשכונת נחלת־שבעה, וכן החזרתי לעתון את שמו הקודם – “האור”. בינתיים קם לעתוני מתחרה חדש – עתון יומי ירושלמי בשם “החרות”, בעריכתו של בן־עטר, צעיר בן כ“ד, בן העדה הספרדית, שהיה חסר השכלה כללית אך מחונן בכשרון עתונאי, ואת תורת העתונאות למד מפי אברהם אלמאליח. בן־עטר לא היה מניח שום הזדמנות מלהטיל עלינו דברי השמצה ועלבון (פעם הגיעו הדברים בינינו בגן־העיר לידי הכאות ממש). ואף־על־פי־כן הצטערתי מאוד על מותו החטוף, בשיא עבודתו העתונית, כש”החרות" היה עתון יחיד בארץ־ישראל, לאחר שבשנות המלחמה הוגליתי מן הארץ.

לתולדות העתונות העברית בארץ ולתולדות ירושלים, יש כמדוני ענין להתעכב קצת גם על עורך העתון “החרות” וגם על מו"לו עזריאל.

עזריאל, שרק בזכותו יצא “החרות”, היה בן לאחד מ“חכמי” ירושלים הספרדים, לובש כפתן אביו וחובש תרבוש זקנו – תחילה היה עזריאל זה מסדר־אותיות פשוט בדפוסו של יואל משה סלומון. בשאיפתו לעמוד ברשות עצמו, היה אוסף ורוכש אותיות שבורות שהיו נפסלות לשמוש ונזרקות ונותנן בתיבות גפרורים. וכך ריכז כמה תיבות של אותיות שייחד להן מקום בתוך חצי־מרתפו של אביו והכריז עליו בסימטה צדדית ברחוב היהודים שבעיר העתיקה בירושלים, כ“בית־דפוס עזריאל”. פעם הכניסני אל בית־דפוסו הקטן שבו סידר את האותיות השונות מתוך ארבעה ארגזים, שהתקין בעצם ידיו.

במשך הזמן נוספו לו, תוך עבודתו בבתי־דפוס שונים – צוקרמן, גולדברג, “החבצלת” ושריזלי – אותיות מכל המידות ומכל הסוגים, ובהן גם אותיות לטיניות וערביות.

וכן רכש לו דפוס שעלה לו בסכום עוט ומילא בו את כל המרתף כולו. רבים ממדפיסי המודעות בפנים העיר החלו זורמים לדפוס זה, כי לשם התחרות היה מוריד את מחירי ההדפסה, כמעט עד כדי חצי, כי הוא היה המסדר, הכובש, המדפיס, החותך, המקפל והכורך, וכל חלומו היה – חלום שלא נתגשם עד מותו – להיות גם עושה הנייר, צורף האותיות, ויוצר המכונות, כגוטנברג אבי־הדפוס בשעתו…

ועזריאל זה הוא ש“גילה” את בן־עטר, והביאו ראשונה כמסדר־משנה לו בשכר מג’ידה חדשית. לאחר שאלמאליח דרש ממנו תוספת למשכורתו הפעוטה, והתרה בו שיתפטר מעריכת עתונו – זרקהו עזריאל מדפוסו והושיב את עוזרו בן־עטר כעורך בישראל.

ו“עורך” זה, שלא רבות היה לי ללמוד ממנו בשדה המדיניות והספרות, הרי ב“חושו העתונאי” הטבעי “הכני” פעם את המכה הגדולה ביותר, כפי שיסופר להלן.

*

פעם בשובי ממלון “פאסט”, שבו נפגשתי עם אחד האורחי מאירופה, עברתי כרגיל דרך משרד־הידיעות הגרמני של הד"ר בנצינגר, לשאול אם הגיעוהו כבר הידיעות האחרונות.

– לא כולן, כי רק אחת, ואינני מבינה בגלל היותה מסורסת מאוד.

– יואיל־נא להראותה לי.

אך החזקתי את המברק בידי, ובן־רגע עמדתי על מובנו.

– ובכן… – שאל בנצינגר, אגב העתיקו את מברקיו האחרים במכתבתו.

ראשו המורכן הספיק לי לכבוש את יצרי ואת דהימתי, ועניתי לו כי גם אני איני מבינו. אך מייד רצתי למערכת, שבה הושלם גליון־הערב של “האור” המחודש, בשכונת נחלת־שבעה. חליפה, המדפיס, עמד מוכן כבר להדפיס את גליון־הערב, כי עתון־ערב היה עתוני החדש, ומאין לי מכבש גדול, היה חליפה החרוץ מדפיסו עמוד־עמוד עדי תום ההדפסה, שנמשכה כשעתיים.

– דום! – קראתי לו, בהיכנסי למשרדוני, שהיו בו כסא אחד ודלפק במקום שולחן – כי ידיעה מרעישה בידי, ועלי להכניסה בגליון זה מיד.

– אבל, אדוני, עיכוב זה יגרום לי איחור רב לשובי הביתה.

– אתן לך בישליק כגמול על האיחור.

– על ראשי ועל עיני, אדוני! – קד לפני קידה חגיגית, בנוסח בני המזרח.

ובפנותי לסדר הגיבן, אשר ירש את מקום בן־ציון בכר כראש ארבעת מסדרי, ואשר פקחותו היתה גדולה ורבות היו ידיעותיו בעיני דפוס – הכתבתי לו בעמידה:

פאריס (מיוחד ל“האור”) – כאן פשטו שמועות, כי בסאראייבו, בירת בוסניה־הרצגובינה, נזרקה פצצה, ויורש־העצר האוסטרי נהרג.

במברק לא ציינתי לא תאריך ולא מקור הידיעה, שלא יוודע לד"ר בנצינגר, כי ממנו שאבתי את הידיעה.

דפוסי היה כמרקחה, אך קבלתי הבטחה מהסדרים שלא יזוזו מן הדפוס עד הופעת מאת הגליונות הראשונים והפצתם ברחוב, ובשכר זה הבטחתי גם להם בישליק לכל אחד.

למסדר אחר הכתבתי את הכותרת הלזו:

"הסעודה הכללית" החלה?

“פצצה בסאראייבו – יורש העצר נהרג?”

הכל בסימני שאלה, אם־כי ידעתי אל־נכון כי נכונה הידיעה.

מה שאירע בירושלים בערב ההוא – הוא נושא לפרק מיוחד. בהלה כזאת לא ראיתי מימי בשום עיר אחרת, בכל ימי חיי.

ולכל מי שפגשני, הכרזתי: זוהי מלחמה כללית.

ולאבי ולאמא, ברחוב החבשים, זרקתי את דברי לעבר גזוזורת ביתם, כי החלטתי להישאר בחוץ ולראות ברושם שעשתה הידיעה המפוצצת על ירושלים לכל עממיה:

– אבא ואמא – המלחמה תפרוץ עוד הלילה! אוסטריה תתחיל, ואחריה תבוא גרמניה לעזרתה, ורוסיה תבוא לעזרת סרביה, וצרפת תבוא לעזרת רוסיה, ואנגליה תבוא לעזרת צרפת, וכן הלאה.

– שגעונות וחלומות! – שיסעני ד"ר אהרן מזיא, הרופא והבלשן הירושלמי.

– לא ייתכן, אירופה לא תצא מדעתה בגלל רצח אחד – נצטרף אליו פרופ' ברוך שץ, מיסד “בצלאל” בדרכו לבית אבי.

– הייתכן הדבר? – שאל דוד ילין, בהגיעו כדרכו תמיד, באיחור רגעים מה לישיבת “ועד הלשון”, שהיתה מתכנסת בבית אבא, בית היוצר למילון הגדול.

והנה גם יוסף מיוחס, והנה חיים־אהרן זוטא, המורה בעל החיוך התמידי. כולם מבקשים אותי “לבאֵר” להם את אשר אירע בסאראייבוֹ.

ואני, כאילו באתי זה־עכשו מסאראייבו עצמה, העברתי לעיניהם את כל הזוועה הצפויה בכל תקפה, את גופת יורש־העצר מרוסקה ברחובות והקיסר פראנץ יוסף הישיש רואה בגסיסת קיסרותו על סף שנתו השמונים.

– ומה עם ארצנו? אמור!

– ממלחמה עולמית זאת תצא, לדעתי, ארצנו כמנצחת, כי תורכיה תוכנס בה על כרחה, וסופה לתבוסה.

*

וכך אירעו בעצם הדברים.

המברק, כפי שנשלח לבצינגר בסוכנותו, היה מנוסח בגרמנית בזו הלשון:

SERBI PRINZ ER MORDETE, KRONPRINZ SERAYE

מכאן שלא הבין דבר וחצי דבר, ואני פתרתי לעצמי את הדברים, דבר מתוך דבר: המברק הוברק מווינה, משמע כי לא ענין גרמניה היה זה. מסתבר, כי באוסטריה־הונגריה או בסרביה אירע המאורע. ה־Kronprinz היה הארכידוכס האוסטרי־הונגרי. Prinz היה שם של סרבי, אשר לא היה ידוע עד אז, וה“סרבי” הזה רצח נפש את הדוכס לא ב“סראיה” תורכית או סרבית, כי ב“סאראייבו” בירת בוסניה, ובמברק נשמט סוף המלה.

למחרת היום הגיעו ידיעות נוספות, אשר הסבירו את כל הענין ואישרו את השערותי מאמש. כשנפגשתי עם בנצינגר שאלני, בתמימותו הגרמנית, מהיכן קבלתי את הידיעה הנכונה בצורה שבה נדפסה בעתוני.

– כבודו יודע – עניתיו – כי מחוץ למברקיו יש לי מקורות אנגלים וצרפתים – “רויטר” ו“הבאס”.

– ומדוע לא הדפיס כבודו את שם הסוכנות השולחת?

– כי זהו התנאי בינינו – עניתי לאותו תמים – שלא ינזפו בי התורכים…

על־כל־פנים היה זה נצחון אל־שני מבחינה עתונית, ובהפגשי באותו יום אחרי הצהרים בגן־העיר עם מתחרי הצעיר ממני, בן־עטר, בלוית עזריאל חברו ובעליו, קבלני בקריאת “הידד!”.

והעיר הומיה, ובבנקים בהלה, וקונסול איטליה, ידידי משכבר הימים, חוקרני לדעת מה הם הפרטים הנוספים, והאב דוהרם, מן הכומריה הדומיניקנית, עם האב קרייר ידידו, באדרותיהם הלבנות ובזקניהם השחורים, באים אלי אף הם, כדרכם בשנים האחרונות, אל בית ד"ר אבושדיד, ושם נפגשנו בפעם הראשונה עם מפקדה הצבאי החדש של ירושלים, זאכי־ביי, ומובן הדבר כי נזהרתי בדברי, אך עמדתי על דעתי כי המלחמה תוכרז “תוך חודש ימים”.

ומר פריז’ר, מנהל בנק עותומן, מצטרף לחברותנו אחר־כך, ופניו חיוורים ושערותיו פרועות לראשו המאורך, ומתרה בי שלא אגזים ב“נבואותי”.

כך עברו הימים, ואני מפרסם בעתוני “רומן, על פלישת הגרמנים ברוסיה והאוסרטים בסרביה, עם פרטי הפרטים לנצחונותיהם הראשונים, וד”ר לוי, מנהל בנק אפ"ק, שואל אותי:

– מהיכן לך כל אלה?

ותשובתי:

– פרי דמיוני, אדוני, דמיון ארץ־ישראלי.

ומנהל הדואר הגרמני (שכחתי את שמו), שהירושלמים בני התקופה ההיא יזכרו ודאי את טיפוסו ה“טבטוני” כבמחזות וואגנר, מעכבני פתאום ואומר לי כי לגרמנים בארץ ידוע יפה, כי במקרה מלחמה אעמוד לצד האנגלים והצרפתים.

– ומה בכך? – שאלתיו – האין לי רשום לחשוב כרצוני?

– לא, כי עותמאני אתה, ותורכיה תהיה אתנו!

הודעה זאת שימשה לי מייד נושא למאמר ראשי שבו העזתי לספר על־כך, “מתוך ידיעות שהגיעוני ממקורות נאמנים”, ואביע את דעתי כי על ממשלתנו התורכית לנטות לאנגליה ולצרפת, או לכל היותר להישאר לעלנית (נייטראלית) במיבחן הכוחות להבא.

וכאן “הכני” בן־עטר, מתחרי, כאשר רמזתי לעיל.

גם הוא וגם אנוכי היינו מקבלים את ה“טיימפו” הקושטאי בלשון הספרדית שבעריכת דויד פרסקו, עתון מתנגד לציונות ומצדד הגרמנים. מפעם לפעם היה מפרסם עתון זה ידיעות מיוחדות אשר נמסרו לו על־ידי ציר גרמניה בקושטא. הקריאה בספרדית באותיותיה העברית היתה קשה עלי, ועל־כן פיגרתי בקריאתו. ואילו בן־עטר שאב את כל ידיעותיו מן ה“טיימפו”. הוא היה מתרגמו כמעט שורה בשורה. ולכשהגיע לירושלים הגליון האחרון, כשבוע לאחר המאורע הנורא בסאראייבו, לא רק שיכול היה להקדימני במסירת כל הפרטים, אלא שגם עלה בידו לפרסם ידיעה “ממקור רשמי גרמני”, כי תורכיה הודיעה כבר לגרמניה על־דבר כניסתה הוודאית למלחמה העולמית לצדן של אוסטריה, גרמניה ואיטליה.

אכן עלי להודות, כי לאחר שהצלחתי בפענוח המיברק הראשון על רציחת יורש־העצר האוסטרי, ידיעה שאיפשרה לי לנבא את ההכרזה על מלחמת־העולם בפחות מירח ימים – הקדימני מתחרי בן־עטר בידיעה על השתתפות תורכיה במלחמה, ודווקא על צדן של מעצמות המרכז.

מאז נעשתה התחרותי העתונית עם בן־עטר קשה יותר ויותר, התחרות שגברה מיום ליום.

 

פרק ששים ואחד: איש־צבא אני    🔗

כל מה שאירע באירופה בימים ההם, לאחר שנודעו פרטי הרצח המדיני בבוסניה – נכנס כבר לדברי ימי עולם ולא אאריך בזה. תורכיה, ששלטונה היה פרוש גם על ארץ־ישראל, נשארה מחוץ למלחמת־העמים עוד כשבעה ירחים. כעורך עתון, וכאזרח עֵר לכל הנוגע לארצי, ישר ובעקיפין, הייתי רגיש יותר מאחרים לכל זיז ותנועה כמעט של הנעשה בארצנו באותה תקופת משבר עולמי.

כי אכן כל־עולמי היה הפעם המשבר, ולא אירופי בלבד, הוא הקיף גם את אסיה, גם את אוסטרליה ואת אפריקה, וכעבור שנתיים וחצי קפצה גם אמריקה לתוך הנחשול האיום.

גרמניה ניסתה, כידוע, להעמיד פנים, כאילו רצתה למנוע בעד הטבח הפראי שהביא לקטילת מיליונים, ביעצה לפראנץ יוסף, קיסר אוסטריה, להתבּלם, ובדרשה מאת רוסיה לבלום את סרביה הנאשמת ברצח פרינץ. גם אנגליה, עם סיר אדוארד גריי ואסקוויט המתונים בראשה, עמלו בכל כוחם להתערב בין היריבים העיקריים, אך כל עין רואה נכוחות ידעה כבר אל־נכון, כי כל המאמצים הללו היו אמתלה גרידא, וכי הניצוץ הבאלקאני – אשר החל עם התקפת הר־שחור על תורכיה – היה מוכן להצית את כל אירופה.

וכאשר פלשו הגרמנים בארבעה־עשר ביולי 1914, ללא התראה מראש, לפנים בלגיה הלעלנית – נעשה ברור פתאום לעולם, כי ארעון פרינץ בסאראייבו לא היה הגורם העיקרי לכל ההתקפה הגרמנית, אלא אמתלה בלבד, ואפשר שיד גרמניה עצמה היתה בשוכרי רוצחו של יורש־העצר האוסטרי, כזורק גפרור לתוך מחסן של אבק־שריפה.

זו היתה דעתי בימים ההם, ואותה הבעתי בגלוי לכל ידידי ומקורבי. עכשיו, בעת כתבי את פרקי זה, לאחר מעשי היטלר באוסטריה, שגרמו לרציחת דולפוס ולמאסר שושניג, ולשאר המעשים שהציתו את מלחמת־העולם השניה בידי אותו העם שהצית את מלחמת־העולם הראשונה – דומני, שהשערתי בענין רציחת יורש־העצר האוסטרי לא היתה בשעתה דמיונית כל־כך.

מה היתה תגובתנו בארץ־ישראל על מאורעות העולם בשנת 1914?

הערבים, עם כל שנאתם לתורכים, נצטרפו לדעת־הקהל הכללית באיסלאם, והיא, כי “חג' ג’ליום”, כפי שקראו לווילהלם קיסר, יהיה המנצח במלחמה זאת, ועל־כן ראוי הוא לא רק להערצה־מרחוק אלא גם לתמיכה־מקרוב. עם הנצחון הגרמני – כך חשבו והאמינו כולם, למן חסן־בי, ראש עירית ירושלים בימים ההם, ועד לרוחי אלכ’אלדי, נציג פלשתינה במורשון התורכי, ומידידיו האישיים של אבי – הביעו כולם דעה דומה לדעה שהביעו עתוני התורכים והערבים כאחד. והעובדה, כי בימים ההם הגיע לארצנו אדהם־בי, בשם הממשלה, ובידו פקודה רשמית “להשמיד את הציונות עד חרמה” – עוד הגבירה בקרבם את ההכרה, כי עם הנצחון הגרמני יבוא הקץ גם לציונות. אדהם זה אסר את הנפת הדגל העברי לא רק בערים שבהן הערבים היו הרוב, אלא גם בערים שהיהודים היו בהן רוב האוכלוסים (טבריה) או עבריות כולן (תל־אביב). פלישת הגרמנים לבלגיה סתמה את הגולל גם על שרידי זכויותינו בארץ, כשפה העברית בבתי־ספרנו ועוד.

סכנת כליה והשמדה רחפה על ישובנו בארץ, למן הרע הראשון.

כל הבנקים הפסיקו מתן אשראי, והעברת כספם הפרטי של הלקוחות מיד ליד הופסקה מייד.

יתירה מזו: הממשלה התורכית, אם כי היתה עדיין לעלנית, אסרה על כל הוצאת כספים מגבולות הארץ.

הכל הרגישו פתאום בארץ שהיתה רחוקה מן החזית, את טעם המלחמה באירופה, והרי רוב מקור ההכנסה של הארץ בא מן החוץ. כל התיירים, אשר נשארו בארץ, מיהרו לחזור לארצותיהם, ונתיני העמים הנלחמים נתפזרו לכל המדינות הלעלניות הקרובות, פן תיגרר גם תורכיה למערבולת המלחמה.

שיתוק גמור כמעט.

*

והנה החלה פרשת עינויי: הגרמנים האשימוני, ולא בלי יסוד, כאוהד צרפת ואנגליה, ובנות־בריתן בלגיה וסרביה, רוסיה ורומניה, עתוני נסגר פתאום בפקודת הממשלה ובלי מתן סיבה.

ואת אשר נמנע ממני לפרסם בדפוס הייתי מביע בעל־פה, בפגישותי עם מכרים וידידים. מפי זכי־בי, המושל הצבאי, נודע לי, כי הסיבה לסגירת עתוני הפעם היתה, משום שכתבתי כי הגרמנים לכדו אמנם את לייז', את נמור, את ברוסל ואת אנטוורפן, אבל לא את רוחם של הבלגים ולא את צבאם. ה“כלוב” נפל, אבל צפריו, עם אלברט המלך, נמלטו לצרפת ידידתן, עד לנצחון אשר בוא יבוא.

בינתיים היתה דעת הכל – חסר אחד, הוא כותב־השורות – כי גרמניה תפיל את את המבצרים, תהמם את כל הצבאות, תטביע את כל הציים, תשרוף את כל הספינות, וכה גדולה היתה אמונה זאת בנצחון גרמניה גם בקרב הדומיניקנים, עם לגרנז' “אביהם” הגדול, שהלה הזדעק פעם בבית הד"ר אבושדיד בלשון זו:

– Mais ils emportent tout devant eux! –

– לא ולא, אדוני היקרים – העזתי לשסע את בעלי השיחה – וכבר היום רואים אנו את פון־קלוק סופג מכות ליד פאריס, ואת וורדן אנו רואים עומדת בתפארת נפלאה, ופון־מולטקה מודח ממשרתו, והקיסר יצטרך להלחם מלחמת־חורף קשה, ואנגליה תאסור את הצי הגרמני, ואלברט מלך הבלגים יישאר בפינתה האחרונה של בלגיה ליד נחל הוויזר, לבל יעברוהו הגרמנים…

– אבל… התגמגם ד"ר אבושדיד ברעדה – הנה הולכת ספינת־המלחמה “אֶמדן” ומטביעה בלא התנגדות כמעט עשרות ספינות־מסחר, ובמערכה ליד קורונל, אשר בצ’ילי, הוטבע צי אנגלי שלם על־ידי האלוף פון־שפאג, והצוללות הגרמניות הורידו כבר לתהומות שני מיליוני טונות לפחות, ומה יהיה הסוף?

– פון שפאג יובס במקום אחר, ה“אֶמדן” תוטבע אף היא, וכל טונה מוצללת תשולם עשרה מונים. זוהי דרכה של אנגליה – להיות מוכה על־מנת להכות. ארבע־עשרה שנה וחצי הכה נאפוליאון את נלסון ואת וולינגטון – ובשתי מערכות שארכו ימים מספר בלבד הובס נאפוליאון באבוקיר ובווטרלו…

ונלסון גם וולינגטון הם הגבורים.

– אבל פון־מולטקה, אבל הינדנבורג, ובפרט לודנדוף – אין מצביאים כמותם בימינו. מה ז’ופר לעומת הינדנבורג, ומהו פטן לעומת פון־מולטקה, ומהו פוש לעומת לודנדורף?

– ז’ופר הכה כבר את פון־מולטקה, פטן מכה כבר את יורש־העצר, ופוש יכה את לודנדורף – זכרו־נא את דברי.

וכך הייתי מחדיר אמונה, התלהבות, בטחון ושמחה באוירת התבוסה מסביב.

וכך יצרתי בימים ההם גם את המונח “תבוסנות” למכה נצחת, אשר התפשט עד מהרה ונעשה שגור בפי כל ממטולה ועד רוחמה, ממשמר־הירדן ועד תל־אביב.

– Défaitisme – שקלימנסו יצרה בצרפתית.

*

בוקר אחד הוזמנתי אל הקונסול האוסטרי, ולא ידעתי על מה ולמה. רק באתי, ומיד הכניסני לחדרו הפרטי, ושם דיבר אלי לאמור:

– רק מפני שאני יודע את מעשי אביך הנפלא, רק מפני שעקבתי גם אחרי פעולותיך בארץ זאת – הזמנתי הנה ללחוש לך בסוד, י חרב דמוקלס (הוא הגיד זאת בצרפתית) מרחפת על ראשך. דע לך כי בחוגים הגרמנים דנו אותך למיתה בהזדמנות הראשונה, ועליך לראות את אשר לפניך…

ובדברו אלי כך, לחץ את ידי בחזקה.

כשיצאתי מן הקונסוליה, רצה המקרה שאפגש עם הקונסול הגרמני, ה' שמיט, בזקנקנו הלבן ובעיניו העורביות:

– מה לך כאן? – שאלני.

– בעניין הדפוס אשר קניתי בווינה.

– יש לי דברים אליך, ואכיר לך טובה אם תסור אלי עוד היום.

הבינותי את הכל, ועלי להודות כי רעד עבר לאורך חוט־שדרתי.

ובבואי אליו כעבור שעתיים, אימצני בין זרועותיו, שכן ידידים היינו משך שנים ושנים, והוא וגם רעיתו היו מנסים תמיד ל“גרמנני”. אפילו מלחמת הלשונות (מלחמת “עזרה”) – אשר בה מילא אבי תפקיד מכריע – לא זעזעה את ידידותו אלי.

– רק מלה אחת, ידידי. כי הימים הולכים וזורמים לעומת הכרעתם הברזלית: הזהר!

– על מה?

– לא אוכל להוסיף דבר, אך עוד הפעם אני מדגיש: הזהר, אל תתרוצץ ברחובות, אל תדבר על המלחמה, ואל תתוכח על תוצאותיה. בפעם השלישית אני אומר: הזהר!

ורעיתו הצטרפת אליו, ואף היא רומזת לי: הזהר!

הייתי המוּם כל־כך מכל האזהרות הללו, וכדרכי בימים ההם ירדתי העירה, ודרך־אגב סרתי גם לבנק הגרמני, שבו היו מדביקים יום־יום את הידיעות על מהלך הקרב הגדול. עמדתי לקראן, כשמאחורי הטיל מישהו עלי את ידו הרחבה והכבדה. היה זה מנהל הבנק:

– ומה תאמר היום, אדוני הצ’רצ’לי?

– אנטוורפן נפלה סוף־סוף!

– כן, הכלוב הריק באין צפריו – עניתי בקרירות.

– Donnerwetter! (חזיז ורעם!) – קרא – הלעולם לא תגיד משהו לטובת גרמניה?

– לעולם – כל עוד תתקיף בלא צדק ויושר, כל עוד תעשה מה שעשתה בבלגיה, כל עוד תחרוש את מזימותיה גם בארץ זאת.

– השמעו אזניך את אשר דובבו שפתיך?

– הנני מוכן לחזור עליהן מלה במלה.

הבנק היה מלא לקוחות, רובם יהודים וערבים, ואנוכי דברתי אליו צרפתית אשר הובנה על־ידי כולם. אחד מבין הפקידים, חכמישווילי, ששימש כעין סגן למנהל הבנק, פנה אלי בפנים חיוורות, כשבידיו נוסחת המברקים.

– ראה־נא, אדוני בן־אבי, את אשר בניירות האלה.

הצצתי בהם, והנה לפני כתובת בעברית בכתב ידו של איש־שיחי: “אם לא תחדל, לא תצא מכאן שלם בגופך. הסתלק לטובתך”.

אז תפסתי מידו את הניירות, ובקראי אותם קבל כל רואי ושומעי, יצאתי החוצה, כשהקוואס הערבי הגבוה מראה לי בתנועת יד על צווארו, לאות כי צפויה לי מיתת תליה…

באותו לילה הביאוני שוטרים לחדר המשטרה אשר ליד שער יפו. שר־המשטרה, ידידי, הביע את צערו על צעד הכרחי זה, אך לא היתה כל ברירה בידו.

– לעת־עתה – הוסיף – תּבלה את לילך כאן, ומחר אדע יותר על הענין הזה. “עסק־ביש” אמנם, כי לעולם לא תלמד לכבוש את יצרך.

לא יכולתי כמובן להיכנס אתו בוויכוח כל שהוא, אך עישנתי סיגארות תורכיות לעשרות.

נרגז הייתי, ובקשתי רשות מאת שר המשטרה לנסות ולכתב דבר־מה.

– רק לא מאמר – אמר.

– לא, כי הלא אין לי עתון עכשיו.

– ומה תכתוב, איפוא?

– כי רצוני להיות איש־צבא!

– איש־צבא, למה לך?

– להרוג את הגרמנים עד אחד.

– אלהים ישמרך, בן־אבי ידידי, כי יצאת מדעתך…

ולאחר רגעים־מה הוסיף:

– חי אני, כי שנאתים לא פחות ממך, אך מה לעשות? אנו כבר בידיהם.

ביקשתיו להרשותני להגיש לו ספל קהוה תורכי מבית־הקהוה הערבי הסמוך, ונענה לדרישתי.

– רק אל תנסה לברוח.

– אסתגפר אללה! – העירותיו ערבית.

וכך ישבנו ושתינו ספל אחרי ספל – עד לידי שכרון ממש.

שעון הכנסיה הקרובה צלצל לאט־לאט אחת, שתים, ארבע, חמש, שבע, תשע, אחת־עשרה, חצות.

ממעל נבטו אלינו כוכבי־אש כשהאלפס הגדול יורד מערבה, והדוב הקטן מפגר אחריו קט. מחברון הרחוקה החלו להגיע לרחבה, שברגלי מגדל־דוד הישן, החמורים הראשונים עם מחמריהם.

– יא מוחמד!

– “תאע הון!”

– “מרחבבכום!”

וקללות, גם זעקות, וחילולים גם זמירות, ועששיות מהבהבות, ועגלה מפעם לפעם, בסוסיה העייפים כל־כך בעלותם את הרמה, וכבר גם הגמלים בפעמוניותיהם, ופלחות בטנאי כל־טוב על ראשיהן, והחנוונים מכינים כבר את מרכולתם לקראת הבוקר בפהקם לרווחה.

ואני כותב, כותב, כותב.

ומוחק, מוחק, מוחק.

ומתקן ומחליף, ומשלים גם מחסיר, ומתאים ומסיים על דפים קטנים, שהיו מיד מונחים בכיסי, כמנהגי במערכת, ועם קריאת התרנגול, קריאת האשמורת האחרונה, נתעורר שר־המשטרה מנחרתו־אימים. העברתי לנגד עיניו את פרי עטי בשעות הלילה.

– מה זה? – נחרד, ואמר להוציאה מידי.

– הלא אמרתי לך: “איש־צבא אני!”

 

פרק ששים ושנים: חתונתי הירושלמית בערב פסח    🔗

שני פסחים עברו מאז ארוסי, ופסח שלישי מתקרב ובא – ובמשפחת אבושדיד דוחים עדיין את יום החתונה.

– בפסח השנה יהיה האות הזה, הבטיחוני, אך הנה כבר ופרים הגיע, וצעד ממשי לא נעשה עדיין ליום המיועד. אם אמנם נעים היה לי מאוד להציג בכל מקום את “ארוסתי” בעברית, או ma fiancée בצרפתית – הרי הרגשתי בפנים לבי, כי עוד מכשולים רבים עומדים בדרכי כמעט יום־יום.

וקודם כל, נודע לי, כי מ. וו. דחה שוב את נסיעתו לפאריס, וכי מריבותיו המתמידות עם אביו בענייני כספים שימשו לו הפעם אמתלה להסתיר את מזימותיו ביחס לביטול אירוסי, ובכל ביקור בבית האֵם היתה היא נאנחת ואומר:

– אולי תצליח אתה, מושיקו, לשים קץ לאירוסים שלא השלמתי עמהם. פשוט, אינני יכולה…

ולעיני צמחו כאילו “מתחרים” חדשים: ד“ר ישראל שפירא, וד”ר רוטנברג וד"ר ארלינגר (הראשון – ממורי ה“עזרה”, והשני – רופא־עינים). התמהמהותם בביתה שעות ארוכות ומטרידות, עוררה בי קנאה. ועל כולם – רוטנברג, יהודי באווארי ממינכן, שהיה מהדר בלבוש ובמנהגים, אשר צרפתיתו המשובשת היתה מצחיקה, אך עיניו המעורפלות היו מביעות את רגשי אהבתו בגלוי.

באחד הלילות ההם, ואני נאחז בידה של ארוסתי, קם הבאווארי הלז על רגליו, וטפח על פני דברי־עלבון על היותי “יהודי מצוּרפת”, שדרכיו הן לזרא לכל איש־תרבות. דבריו אלה קלעו אל המטרה. היא, האֵם, הנידה בראשה לאות הסכמה, והסוף היה שגם אנוכי נתרתי ממקומי והתנפלנו איש על רעהו:

– גרמני שוטה שכמותך, צא מכאן! – סטרתי על לחיו.

– צרפתי עז־פן שכמותך, ארוצץ את גולגלתך! – אגרפני באזני.

והאם עם פרלה בתה מזדוועות וקוראות לעזרה.

אך תודות לד“ר שפירא, שעמד בינותינו והפרידנו, נגמרה המריבה מתוך בקשות סליחה משני הצדדים. ה”גנב השלישי" בחבורה, שפירא, קווה להפיק תועלת מכל הענין לעצמו, שכן למחרת בא לבדו לבקר בבית ארוסתי.

לסוף לא יכולתי לסבול עוד את הדחיות של יום החתונה, ובאחת הימים לאחר הפורים דרשתי בתוקף מאת ארוסתי לקבוע סוף־סוף את יום־החתונה. היה זה בנוכחותו של פרופסור שץ, ששהה שם אותה שעה בעניני עסק. גם ארוסתי העיזה לומר לאחיה התקיף, שאין היא יכולה להמשיך מצב אשר כזה.

– מחרתיים – הכריז הפרופסור הנחמד בזקנו הצוחק, ובבתי־עיניו המבריקים, ועל הכל, בעבריתו המשובשת והשוטפת בכל־זאת – אנחנו ה“בצלאלים” נדהר על חמורים מצריים ראשונה־לציון, רחובותה, גדרתה ועקרונה גם היא. הצטרפו אלינו, ותוך כדי טיול נחליט על התאריך.

הרופא הצטדק, כי זמנו “תפוס” כולו, אך מסר לשץ את ההחלטה בדבר יום החתונה. שמח ומאושר חזרתי לביתי ולחלומותי הנעימים גם יחד.

*

היה זה מידהר־חמורים נחמד, והפרופסור שץ רוכב בראש, כמפקד צבאי, על חמורו הצחור, וארוסתי בצדו בתלבשתה הצרפתית וכובע מצועף לראשה המזרחי כל־כך. אני ניסיתי להדביקה, אך ה“רשע” קנטרני בכוונה והסעירנה תדיר כמעט עד כדי נפילה מעל חמורה השחור. ארבעים היינו בשיירה הזאת, ולקרני השמש האחרונות, לאחר שעברנו את עמק אילון ואת המישור היורד לרמלה, במגדליה הנוצרים ובצריחיה המושלמיים – נטינו דרומה לעומת החולות וראשון־לציון בסופן.

דהירה זאת לפנים המושבה בדמדומיה הוורודים, ופגישתנו בה עם ידידי אבי, ובראשם “דודי” דויד יודה־לב־איש (יודילביץ'), כשהפרופסור שץ מנצח על כולם, ושירי־ציון החדשים תופסים את מקום השירים הקודמים – וה“מרסליזה” בתרגומה העברי מושרת בראשי חוצות. כי בינתים חדרנו לגן המושבה, באילנותיו הזקנים כבר בעשרים־ותשע שנותיהם – כשנותי אנוכי, בן־גילה של המושבה, וכשנחנו סוף־סוף, לאור הירח – בשדרת התמרים, לא היה גבול לאשרי:

– חברים – קרא שץ לבני החבורה – איש־בשורה אני לכם היום, בשורה המשמחת אותי לאין־סוף, באשר אמנם הרי הבאתי למושבתכם – או יותר נכון ל“כפרכם”, כאשר אוהב בן־אבי לקרוא ליצירת כפיכם – את בן־אבי בכבודו ובעצמו.

דבריו אלה הקצרים עוררום לתרועה מחרישת־אזנים ממש.

– וחכו־נא עוד רגע: יחד אתו הבאתי אליכם את חמדת־לבבו, את היפה בבנות־ציון, את הספרדיה המהוללת לבית אבושדיד הרופא – את לאה ארוסתו.

ושוב רעם מחיאות־כפים, וכל העינים נטויות אליה.

– ועדיין לא נגמר הדבר, עלי להודיעכם רשמית, כי בפסח הבא־אלינו־לטובה בפחות מירח ימים, יחוגו החתן והכלה את כלולותיהם בירושלים, וכולכם מוזמנים אליה מעתה.

תרועות נוספות במשך כמה רגעים.

– ולסוף תלמידי היקר ל“בצלאל” ממוסדי, מנהל מחלקת הנחושת, בר־אדון בשמו הספרדי, בן לרבנים גדולים, בר־אורין ובר־מזל גם יחד, יינשא לאחותה של לאה, לפרלה, זו פנינה. הריהם כאן בין אורחיכם אלה הירושלמים.

וכאן החלו חולצים פקקים מן הבקבוקים הגדולים, והיין נמזג בכוסות ומן הסלים הוצאו הכריכים, ולאחר הטעימה והלגימה יצאנו באמצע שדרת־האהבה של ראשון במחול ה“הורה” שלא ידעתי כמוהו עד אז.

ועם אשמורת הבוקר, דהרנו למושבות האחרות.

*

ואמנם – באותו פסח של שנת תרע"ד (1914), הוחגה סוף־סוף החתונה בין צאצאי משפחת בן־יהודה ומשפחת אבושדיד, בהשתתפות “כל ירושלים”, חתונה שירושלים לא ראתה רבות כמוה.

צר היה לי, שאמי היקרה דבורה לא זכתה לראות במו־עיניה את כלולות בנה־בכורה. אך אני לא שכחתיה, את אמי הנפלאה, גם ביום־חגי הגדול, ובכל מקום שעמדתי ראיתי את דמות־דיוקנה מרחפת לנגד עיני בצד רעיתי. אהבת־אֵם ואהבת רעיה נתמזגו יחד לאהבה גדולה אחת.

האולם, המקושט דגלי ציון ועותמן, החל להתמלא במבקריו למאות, מכל העדות והדתות. הנה יושב כבר באחד ה“אתנוחים” (כסאות־מנוחה, כפי שקראתי להם באותם הימים) הראשונים, ידידי היקר, ירוחם אלישר, בתרבושו ובקנפול לבן לדשת מעילתו השחורה – כפחה אזרחי בכל הדרו, ועל ידו אמו הכבודה, אשת רבי נסים העשיר, בפניה הנוגים כל־כך. בכסאות אחדים מאחריהם התמקמו בן־דוב ונירינסקי הצלמים, צלמי ירושלים, שכני בית האבושדידים, העדים ליסורינו המשותפים ולמלחמתי ליומי זה הגדול. מן הראשונים היו, כמובן, הפרופיסור שץ ורעיתו, ואחדים מתלמידיו. בעוד רגעים־מה מופיע יוסף בר“ן מיוחס ורעיתו, בתו של יחיאל מיכל פינס, עם שלש בנותיהם הנאות המדברות עברית. בולט באישיותו המסורבלת היה שלמה עמיאל, מנגידי ירושלים, אשר הציל את אבי ממאסרו, ואשתו הכפולה ממנו לרוחב, בעיניה הצוחקות תמיד ובפיה הדובב ללא־סוף. ערבי נוצרי ידוע, מפקידי הקונסוליה האמריקנית, גבה־קומה ובעל־נימוסין, התהלך בין הכסאות לעזור למחותנים בהגשת ממתקים וסיגאריות. עזרא בן־בנשתי ניצח על קבלת האורחים שזרמו לבלי הרף. והנה מכרים בני גילי, הנה מזרחי הדומה להידלגו ספרדי, הנה הסולומיאקים כולם, עם אמם העצומה ואחותם היפה הדומה ממש לצוענית. הנה בני המושבות ב”עגליהם" ובמוקיהם, והנה והנה – – –

התזמורת הקטנה מקבלת את פני הבאים מבני שתי העדות – בלחנים אשכנזיים וספרדיים חליפות, והחופה העשירה, עשויה כולה שטיחים מפוּרחים מוקמת כבר בשלמותה. לימינה יושבת האֵם הכבודה בשמלתה המתוחרמת לרוב, ומסביבה כל חברותיה משנים ושנים, לרבות בנות ה“ברוכים”, בוורדיהן וקרנפוליהן לשערותיהן המרוקות ובטבעותיהן ואצעדותיהן הזהובות לידיהן הרקוחות, כשפניהן מפויכוֹת ומבושמות עד לידי שכרון כמעט.

פתאום, עם השעה הרביעית, וקרני השמש האביבית החודרות מבעד לדלתות החדרים הפתוחים מימין ומשמאל, וה“קאוואסים” בלבושי־שׂרדם ובמקלותיהם הגבוהים, מכניסים את הקונסולים השונים – הצרפתי לראשונה, שרל מוגרה, גבוה ונעים, שהאבושדידים היו נתיניו; הספרדי בלובר, הידלגו אמתי בכל תנועותיו, האיטלקי פרנצסקי, בזקנו הרחב; והיווני והרוסי שאבי היה נתינו בהגיעו לארץ, קודם ש“נתעתמן”, וההולנדי והפרסי, באותות־הכבוד המכסים את חזהו לכל רחבו. ואחריהם – הדומיניקנים, עם האבות לגרנז' דהורם, קרייר ופרנסואה, בכפתניהם הלבנים, והפרנציסקנים, בכפתניהם החומים, וארמנים באדרותיהם השחורות, והסורים, והלטינים, וכל שאר הכבודה הנוצרית עם יורשי האחים הרטסבונים, יהודים אלזאסיים מלפנים.

והמופתי הירושלמי בכבודו ובעצמו, ושיך עארף מנהל מסגד־עומר, ואסמעיל־ביי אוהב המושבה האמריקנית, עם ווטור הגרמני ואהובתו היפהפיה, והציר קריקוריאן ובנו ואחותו, וסעיד אפנדי, בעל “קולוניה”, היא מוצא תחתית.

וברוזה וכהן, אכרי מוצא, עם פרחיהם בידיהם, ורוב המורים העברים והמורות, ו“מרת לנדוי” בכל הדרה הלונדוני, כמנהלת ארוסתי, וענתבי אויבי־לשעבר, עם רעיתו הנחמדה, ודויד ילין המתורבש בכל הדרו הירושלמי, וד"ר מאזאֶראֶקי, רופאי ומילדי, עם רעיתו היפה לנשי ירושלים היווניות, ובנותיהם הקוסמות שלש. וגייטנופולוס, הרוקח היווני, ושטקליף, האופה הבולגרי, ופייגה הבייר הגרמני, וניקומד המחסנאי הלטיני, עם אשתו ובנותיו שתיהן, ושני האחים מיאו, מגדולי הסוחרים הערבים־נוצרים ברחוב יפו, וחגיז הסוחר הירושלמי בטליתו המצויצת, ושריון הסוחר, והאחים זילברשטיין וגרבדיאן הממתקן הארמני, וטאג’ר, הממתקן הספרדי, וסעדיה המדפיס התימני ושריזלי בעל דפוסי הראשון, ורפאל חיים כהן פרסי בעל דפוסי השני – כולם עם נשותיהם הכלולות בשלל צבעי שלמותיהן הססגוניות, ורחמוף הבוכרי אשר ראה במות אמי, קנדינוף, בעל בית־הרחצה, עם בניו כולם, ורפאל הנהדר בזקנו הארוך, ובר־אדון גיסי, בעלה של פרלה, ובראש כולם – מאיר דיזנגוף התל־אביבי, ודוד יודילביץ' עם רעיתו צפורה ובנם יפת (הילד העברי הראשון לראשון־לציון הכפר) ושמואל רפאלי חוקר המטבעות העבריות והרבינוביצ’ים מירושלים ומיפו, והצייר לחובסקי, הראשון לציירי ירושלים שקדם לשץ ולהירשנברג שניהם – ומי לא? מי לא?

*

אז החל הטקס, בהגיעי לאולם ביתנו אשר ברחוב החבשים, עם אבי ואמא המאושרים, ועם ד“ר סגל שושביני האחד, כדי להפגישני עם ד”ר אבושדיד, אחי ארוסתי, שושביני השני – ואני לבוש שחורים אנגלים חובש שפופרת צרפתית, דק ורזה מן היסורים של השנתים האחרונות.

גם באותם הרגעים שעמדתי קרוב לחופה, זכרתי שוב את אמי הטובה, והתרפקתי על דמותה ושיתפתי אותה בשמחתי. כאילו עמדה לימיני.

אז ניגש אלינו הרב הראשי לעדה הספרדית, יעקב מאיר – ידידו הנאמן של אבי אף בימי החרמתו – בכל הדרו המזרחי, עם מצנפתו השולטנית לראשו והקאוואס היהודי לידו, לקרוא לפנינו את הכתובה, אשר בה וויתרתי רשמית על כל הונה של כלתי, על כל תכשיטיה וזהבה, על כל זכויותי כלפיה, באהבתי אותה אהבת־נצחים, ואבטיח לה חלף הרכוש הגדול הלזה כפליים וארבעתיים אם רק אוכל.

אך באותו רגע ממש שבו עמד הרב לצוות עלי לענוד לאצבע ארוסתי – בשמלת־המשי הלבנה ובצעיפה התחרימי – את הטבעת, שמעתי את אמה, מאחוריה, לוחשת על אזנה לאמור:

– לאוטשה, עוד בידך להתחרט ולהגיד לא.

אך כשארוסתי החיוורת כסיד הושיטה את אצבעה אלי, ואני הוצאתי מפי את המלים “כדת משה וישראל” חבקתה האֵם בעוז והעתירה עליה נשיקות מתוך בכי:

– זהו מזלך, בתי, היי־נא ברוכה לו גם לנו.

– מזל טוב! מזל טוב! – מפי כל היהודים.

– Félicitations! Félicitations! – מפי כל הנוצרים והמושלמים.

וכל האורחים התחילו לעבור על פנינו, וללחוץ את ידינו.

והתזמורת מחרישה את האזנים. והיה מי שהזכיר שהחתונה אינה רחוקה מאותה סימטה, סימטת הסנהדרין, בה נולדתי עשרים ותשע שנים קודם לכן, כ“ילד העברי הראשון”.

ולכוסות היין המורמות לכבוד החתן והכלה, קם אבי, ופנה אל כלתו, היא רעיתי, בדברים אלה:

– השבעי לי, כי כבן־ציון בני, עברי ורק עברי יהיה בעלך, וכמוהו כן גם בניך ובנותיך נאמנים יהיו כולם לשפתנו הקדושה.

– הנני נשבעת! – הכריזה בקול.

– לחיי הראשון לנכדי ישראל, לאה! – הוסיף אבי.

– לחיי הראשון לנכדי ישראל! – ענה הקהל אחריהם, ופתח בשירים חלוציים.

ועם השעה החמישית זרמו כל האורחים חזרה לבתיהם, רק קונסול צרפת, וקרובי שתי המשפחות וידידיהם הטובים ביותר, וגם אסמעיל וסעוד ומחמוד אפנדי הערבים, נשארו להיות מסובים אל סדר הפסח, כשאמדורסקי קורא לפנינו בקולו הערב את ההגדה של פסח:

“עבדים היינו לפרעה במצרים”…

ואני קורא בקולי המאושר בשינוי קצת מן הכתוב בהגדה:

“ובני חורין אנו לבן־יהודה בירושלים… שכן, כולנו, כולנו, בגברינו ובנשותינו, בזקנינו ובנערינו, בטפינו ובילדותינו – לבן־יהודה חייבים אנחנו כל זה”.

אכן היתה זו חתונה עברית ירושלמית במלוא המשמע.

 

פרק ששים ושלשה: מסעי “ירח־הדבש” באירופה    🔗

ולמחרתיים – ישר ממלון אמדורסקי, הסיעתנו בראשון לחול־המועד מרכבה יהודית, רתומה לשני סוסים “מבינים” עברית, – כי עגלונה היה סימן־טוב הבאשיטי, ממעריצי בן־יהודה מראשיתו – לתחנת מסילת־הברזל שבה קיבל את פנינו מנהלה החביב, מורקוס המצרי, אשר אחר את טקס חתונתנו בחצי שעה רק באשמת:

– רכבת מסחרית, אשר נתאחרה בביתר, מקום גבורכם הנערץ מלפני אלפיים שנה בערך – העיר מורקוס. אף הוא היה מן המדברים עברית במידה מספקת, ומבאי־ביתה של משפחת רעיתי מחג לחג.

לאורך כל הדרך, עם ה“וואדים” שעודם מריצים מים אדירים והדמומיות המאדימות את צדי הברזלית הצרה, והכבשים והטלאים, העזים עם גדייהן, נמלטים בבהלה מחמת הצפירה בשריקתה הטורדה, ליוונו רוב הנוסעים – יהודים, נוצרים ומושלימים כאחד – ב“נסיעה טובה” וב“חזרה מהירה” וב“להתראות” על טהרת הלשון העברית. בין המלווים: הגברת יפה, “מנהלתי” לפני שנים רבות ביפו; ישראל בלקינד, אשר חזר זה לא־כבר מביסרביה עם יתומיו – יתומי הפרעות – ל“קרית־ספר” בת־טפוחיו; ודיזנגוף אף הוא, אשר עלה לרכבת בביתר, עירו הקדומה של בר־כוכבא, שהיה אוהב לבקר בה, יחד עם רעיתו, שנה־שנה בימי נופש. במידת־מה קלקלה לנו מרת דיזנגוף, אשת ה“מר־עיר לעתיד לבוא”, את העבריוּת של מסע “ירח דבשנו” בשיחתה הצרפתית, כי לא ידעה אז עדיין אף דבור עברי אחד.

בהגיענו לתחנת דירבאן (או קיצור הצורה העברית העתיקה ל“דבית־רבן”?), לאחר שנהנינו שוב ממערת שמשון שבין הצוקים של הרי יהודה הופיע לקראתנו מרחוק, בין שושנים וזיתים, הכפר ה“ספרדי” האחד בארצנו. תושביו של כפר זה היו מעולי בולגריה. לרעיתי הוגש שם צרור־ורדים נהדר בהבעת הוקרה על יחסם של אבי ושלי אליהם בעתוננו, בכל עת־מצוא. כל המושבה כולה, על גבריה, נשיה וילדיה יצאו אל התחנה בשיר “התקוה” לכבוד דיזנגוף ורעיתו וגם לכבודנו.

– ברוכים היוצאים!

– ברוכים הנשארים!

ברמלה, התחנה החשובה במרחק כשעה מיפו, הוגשו לנו כוסות “תפז” מצונן – על־ידי עשרת היהודים בני העיר הזאת, עם מורם־שו"בם (מרביץ־התרבות העברי היחידי). ביפו עשינו רק שעה קצרה. הספינה הגרמנית "פרינץ לוטפולד, שאליה הסיעונו הסירנים הערבים – מאין סירן עברי עדיין בנמל שכולו ערבי – היתה ארמון מימי נפלא, בלבן גוונו ובדגלו הגרמני הגאה.

מרגע עלותנו לספינה ועד לסוף מסענו – עמדה רעיתי בנדרה לחותנה ודיברה “אך ורק עברית”, עם כל יהודי אשר נפגשנו בו בספינה זאת וברכבות אחר כך. המסורת של אבי ואמי מלפני עשרים־ותשע שנים נמשכה הפעם ביתר עוז וביתר טבעיות. כי בנסוע הזוג העברי הראשון – אבי ואמי – ארצה, הוכרחה אמי ללמוד עברית מפי אבי, לשון שלא היתה שפת אמו. רעיתי לא דיברה עברית מילדותה (עם אביה דיברה ערבית, ועם אמה ספרדית), אך בהשפעת מורה בר"ן מיוחס, הערצתה לאבי ולאמי שגרו בשכנותה שנים רבות, והגם השפעתי־אני עליה בשלש שנות ידידותנו – היתה העברית שבפיה יפה ורוננת מאד. היא היתה בכלל מחוננת בכשרונות לשוניים וכן בנגינה. מסע “ירח הדבש” שלנו נעשה איפוא למעין “מסע נצחון” ללשון העברית החיה.

היתה זו אולי הפעם הראשונה לאחר הפסקה של אלפי שנים, שזוג עברי מבני הארץ ערך את מסעו בארחות ימים, כשכל שיחו והגיגו מן הבוקר עד הלילה רק בעברית. ומה נעים היה לשבת ליד רב־החובלים הגרמני, אשר הזמיננו אליו, ולהפגין את הלשון העברית החיה. ולא רק את תחית העברית הדגשנו. בעברנו את מיצר קורסיקה וסרדיניה בערב שבת, סרבנו לקבל מידי רב־החובלים את סיגריותיו הרגילות, שהיה מכבדנו בהן כל ערב לאחר הארוחה:

– תודה, כי כעברים שומרי־מסורת אין אנו מעשנים בשבת.

מובן, שעם רב־החובלים עצמו המשכנו לשוחח בצרפתית, ולפעמים גם בגרמנית, שרעיתי לא ידעתה עדיין. אך גם צרפתיתנו וגרמניתנו היו מקבלות בפינו צורה “עברית”, מתוך תיבול מלים עבריות בכל הזדמנות אשר באה לידינו.

ב“מסעי דבשי” זה אירעתני הרפתקה לא־נעימה: קצין גרמני מנוסעי הספינה הסביר פנים כל־כך לרעיתי, עד שלרגעים עברה עלי רוח קנאה, ומתוך פיזור הנפש נשמטה ונפלה המימה חפישתי הדלה עם אלף, הפראנקים, שנועדו להוצאותינו היום־יומיות במרסיליה, אשר אליה חתרה אניתנו, ועד לפאריס ולברלין. בידינו היו רק כרטיסי־הנסיעה לערים אלו, שקניתי יחד עם כרטיס הספינה במשרד בנצינגר ב“תשלומים לשיעורים”.

כשראתה רעיתי את פני החוורים, שאלתני בבהלה:

– מה קרה?

– כספי נפל המימה.

לרגע נתבלבלה אף היא: הזהו הגבר, אשר נישאה לו? הלאיש פזור־נפש כזה נרתקה לכל חייה – להוזה הזיות, לחוזה בכוכבים, למרחף בעולם הדמיון? אך בראותה אותי המום, דהום, שמום – שינתה מיד את ארשת פניה, ובבת־צחוקה אשר לבבתני בה מאז ילדותה כבר, עם שיניה הקטנות כפנינים לשפתיה האדומות, ואמרה:

– בוא־נא אתי אל תּאֵנוּ.

ושם הוציאה מתוך חבילה קטנה צרור זעיר, שמתוכו גוללה לעיני המורהבות ארבעים נאפוליונים זהובים:

– מתנת־סתר של אמי היא זו – לחשה בלאט – על כל צרה שלא תבוא, בפחדה פן יקרה לי דבר בדרך. קח את הדרוש לך, ואל נא תשכח להחזירם לי – הוסיפה בחיוכה.

– נשבעתי, כי בברלין אחזירם לך.

עלינו מעלה, ובפרטי את אחד ה“נאפוליונים” קניתי בקבוק קוניאק מיקבי ראשון־לציון (שנמכר כבר אז גם בספינות שעגנו בחופי הארץ, וגם הצטיידו שם מפריה ומתוצרתה). לבי היה טוב עלי, וכיבדתי בכוסית גם את הקצין הגרמני, אשר “בגללו” נפל כספי הימה…

וברוח טובה התקרבנו מרסיליתה.

 

פרק ששים וארבעה: בפאריס עיר־האורות    🔗

לרעיתי היה בפאריס – הכל חדש, נפלא, מרעיש, קוסם.

התיאטרון באותו הלילה במרסיליה – מעולם לא ראתה כדבר הזה לתפארת ולמשחק נהדר.

הרכבת במושביה הרכים והעשירים, התחנות הצוחקות בפרחי הדרום, הירידה לשעתיים בעיר ליוׂן, על עשרת העתונים השונים הנמכרים ברחובותיה, על מאות בתי־הקהוה לאורך המדרכות.

ופאריס עצמה בעשר בלילה – עם מבול אורותיה החשמליים ובתי־עסקה העצומים המוארים גם בשעות מאוחרות אלו, והמרכבות האצות־רצות על־פני “רחבת הקונקורד”, והמלון הגדול בעשרות דיוטותיו, ובית־האופירה הגדול בתפארת אורותיו, ורבבות העוברים־ושבים, עם החיים הסואנים, וה“ראינוע” הראשון המועבר לעינינו בקרן־זוית לתרועות המסתכלים החוזים בו כבר תקופה חדשה למענגים. ושיא־השיאים להתפעלותה – ה“אופירה קומיק” עם משחק “כרמן” לביזאֶ.

את שמלת־הערב הראשונה לכבוד המאורע הזה, קנתה בחנויות ה“לובר” והלאפאיאֶט, עם מדרגותיהן הנעות, וכשתפסנו מקומותינו ביציע הראשון, קראתי לה בחדוה:

– דבר אחד ברור הוא בכל אופן, כי באופירה זאת אין איש אשר יבין את לשוננו, ונוכל לדבר בינינו כאוות־נפשנו.

עוד לא כיליתי את דברי, ומאחורינו נגע מישהו בכתפי:

– הזהרו – קרא צעיר נעים, בשפמו הדק ובעיניו המזרחיות – מהסתודד בפומבי, כי שומע אני עברית, אדוני וגברתי!

אכן היתה זו הפתעה מאין־כמוה: לשמוע עברית חיה באופירה של פאריס העיר, בין אלפים דוברי הצרפתית ושאר לשונות אירופה.

ובתום הצגת “כרמן”, מפיה של השחקנית קלווה, לשמחת רעיתי עד לאין־קץ הלכנו, עם הצעיר הדובר אלינו עברית – תוניסי נחמד בן אפריקה הצפונית – וסעדנו יחד במסעדת Chez Maxime עם רקדניותיה המהוללות ומטעמיה העשירים.

– לארץ־ישראל! – הרים התוניסי את כוסו.

– לגולה דוברת עברית – הרימונו גם אנו את כוסותינו.

ובעיני רוחי ראיתי כבר את העברית כראש־הגשר בין ארץ־ישראל והגולה ובין עדה לעדה. עברית מעל לכל.

מפאריס עד ברלין – קפיצה גדולה אחת, והפעם עברנו את הגבול ללא כל התרגשות מיוחדת. אף המזוודות לא נפתחו, כי פני רעיתי הביעו כל־כך אמון, שפקידי המכס הכריזו לה בצרפתית משובשת:

– Fous poufs passer

היות וכל V בגרמנית היא F.

לברלין המעטירה הגענו ממש ביום שבו עבר הקיסר ב“אונטר־דן־לינדן”. מראה הקיסר בהדר־מלכות, בלוית ששת בניו ובתו היחידה, היה מחזה רב־רושם. בכלל עשו תושבי ברלין רושם עז בנקיונם ובסדריהם.

בארבעת ימי שהותנו בברלין, נפגשנו עם חברי הקודמים בקהואת “מונופול”. באחד הערבים הצבעתי לרעיתי על לוצי, אהובתי הקודמת, שישבה בפינה בית־הקהוה, לא רחוק מאתנו. הנערה לא הכירתני, כי בינתים גילחתי את שפמי וכל צורתי נשתנתה. חשבוני ל“אמריקני”. זו היתה דעתם של כל מכרי הקודמים שפגשנו בבית־הקהוה. ובהם – שלום־עליכם, הסופר המהולל, אשר עשה אז בגרמניה בפעם השניה, והיה כותב את סיפוריו בכל מקום, גם על דלפקי הקהואות, על פיסות־נייר קטנות. רעיתי לא הבינה את ה“אידית” של שלום־עליכם, ואפילו לא את העברית במבטא האשכנזי של הסופר גונצר, שהתקרב אלינו אף הוא באותו בית־קהוה והציג את עצמו לנו בזו הלשון:

– “איזה רוח נושו אוסכם הולום?” (לאמור: איזה רוח נשא אתכם הלום?)

– רוח התעמולה לשפתנו במבטאה הספרדי – עניתי.

– לעולם לא יצליח מבטא זה להקלט – פסק האיש.

באותו מעמד נצטרף לשיחתנו איש נחמד, מיוצאי גליציה, משתמש בהברה הספרדית, בהשפעת מורה עברי מארץ־ישראל:

– שמי ד"ר פייגנבוים, ואני נוסע בקרוב לארץ. לדעתי, אין כהברה הספרדית ליופי, ולא עוד, אלא שאני מוכן – וכאן הביט מתוך בת־צחוק אל רעיתי – להשתדך עם ספרדיה נאה.

קסם ה“ספרדיות” עשה אמנם נפלאות מסביב, אך מתוך פיזור־נפש אירעתני תקלה חדשה: לאחר שקניתי בבוקר את הכרטיסים לקובנה, ומשם למוסקבה, שכחתים על שולחן הדואר, שממנו שלחתי מברק לאמא. נבוך הייתי, ובכיסי אין פרוטה, ונבוכה עוד יותר היתה רעיתי, כשבישרתי לה את הבשורה הרעה. לאנגשייד, שאתו עשיתי חוזה על המילון באותיות הלטיניות, יצא מברלין לירחים מספר, ועל־כן לא יכולתי לקחת ממנו מפרעה על חשבון המילון. היינו אובדי־עצות. מרוב בלבול נכנסו לקהואת “מונופול” לסעוד סעודה ושכחנו, כי אין בכיסנו אף “פּפניגים” אחדים. אז הוציאנו פייגנבוים ממבוכתנו, בהלוותו לנו מאתיים מארקים לקניית כרטיסי־נסיעה חדשים:

– דמי שדכנות – העיר בצחוק – ל“ספרדיה” אשר תבחרו לי.

וכך התקשרנו בקשרי־ידידות נאמנים עם הד"ר פייגנבוים, שבמשך הזמן נעשה לאחת הדמויות הבולטות בירושלים.

 

פרק ששים וחמשה: מנאומי הפומביים הראשונים    🔗

ערב אחד נסענו לקובנה, שבה היה גר ד"ר פרומקין, בעלה של אחת מאחיות אמי. רושם מוזר עשו עלי הפקידים הרוסים, ובפרט אנשי־הצבא, וגם הריחות המיוחדים לכל ערי רוסיה והרובע היהודי בעיר־מבצר זאת שעל גבול גרמניה. רעיתי היתה ממש אומללה:

– למה הבאתני למדינה זו, שאין איש מדבר בה בלשון בני־אדם?

הרוסית צלצלה באזניה כ“שפת סוסים”, ובלכתנו בערב למלון קטן, והעורבים המרובים על גגו צרחו בלילה ארוכות, ראתה בצריחתם זו כבשורת־אסון. המלוׂנאית ניסתה להרגיעה, כי הרוסים רואים דווקא בצריחות העורבים סימן טוב, אך רעיתי באחת:

– נלך מכאן!

את שארית הלילה בלינו בבית הד"ר פרומקין, כשצרפתית רצוצה מקשרת בינינו, כי לשון הדבור בבית היתה אך ורק רוסית.

למחרת לקחונו קרובינו למעון־קיץ ליטאי על נהר קטשירגין, ושם הונח לנו במקצת בגוׂלה הרוסית.

כי שם נפגשנו עם תלמידים לרוב, בשרדיהם המיוחדים, ובהם גם שומעי צרפתית, וגם רעיתי יכלה לשוחח אתם, אם כי דעתו של דודי הד"ר פרומקין לא היתה נוחה מחברה זו.

בינתים סרתי לקובנה בעניני מילונו של אבי, אשר לאנגשייד מסר לי את הפצתו בכל רחבי רוסיה.

ציוני המקום בקשוני לשאת נאום לפניהם, תמורת עשרים־וחמשה רובלים. זאת היתה ההצעה הראשונה ממין זה, רמז לעבודה חדשה הצפויה לי לעתיד־לבוא. בהופיעי באולם המועדון הציוני המקומי, מצאתי קהל רב. בהזמנה לא הזכירו את שמי הספרותי “איתמר בן־אבי” בלתי־אם את שמי האישי ושם אבי לאמור:

"בן־ציון בן־יהודה מירושלים

ינאם בליל……. על ארץ־ישראל וערבייה".

האולם היה מלא מפה אל פה, מסתבר בזכות אבי הדיבור העברי. את נאומי התחלתי ללא פחד ורעדה, אך לפתע הרגשתי מעין גליד באולם, גליד גלידני שהגליד גם אותי. העינים התעגלו לקראתי עד כדי תבהלה, ובאולם עברה כעין המיה מבשרת־רעות.

– אין הם מבינים את מבטאי הספרדי – לחשתי ליושב־הראש.

– לא, כי שוטר־חרש נכנס לאולם, ואֵימתוֹ על הקהל.

– הוא רוסי?

– לא, כי יהודי…

– והוא מבין עברית?

– ברוך ה', שאין העברית שגורה בפיו, והספרדית בפרט.

לסוף קיצרתי קצת את דברי, ונאומי הפומבי הראשון עלה יפה במידה שלא פללתי כלל.

*

דבר הצלחתי הנאומית עשה לו כנפים.

מקובנה הזמינוני לוורשה. שם הוזמנתי אל בית נחום סוקולוב, ואהיה אורחו שני ימים, כשרעיתו הכבודה ובנותיו, חביבות ולטיפות, מסבירות לי פנים. סוקולוב, שהיה בימים ההם במיטב כוחותיו הספרותיים והמדיניים, ושר כה הערצתיו על מאמריו ב“הצפירה”, בימי ילדותי, עשה עלי רושם כביר. הוא חזר כמה ימים קודם־לכן מקושטא, שבה עסק בעבודה ציונית מדינית. בימים ההם הגיעו ידיעות על רציחת אכרים יהודים בארץ־ישראל, וסוקולוב ביקשני לכתוב ל“הצפירה” על המאורע הזה. המאמרים הופיעו בשם “רק באשמתנו אנו”. המאמרים עוררו התנגדות רבה בקרב חלק מציוני וורשה, וכשהופעתי באולם האסיפה, נתקבלתי בקריאות־מחאה מצדדים שונים. עם־כל־זה עברה האסיפה בשלום, אף כי מבטאי הספרדי לא הובן כאשר הובן בליטא, ושכר נאומי – ארבעים רובלים – היה שכר ראוי להתכבד.

וכך ביקרתי גם בערים אחרות, ובהן לודז' וברדיצ’ב. בלודז נפגשתי עם ד“ר חזנוביץ, ה”משוגע" לספריה הלאומית הירושלמית. כל חדריו היו גדושים ארגזים מכל הספרות העתיקה והחדשה, כשראשו הלביאי נעוץ בכל הספרים אשר זרמו אליו מכל קצוי רוסיה. מה הערצתיו, ומה הרביתי להלל בפניו את מבצעוֹ הנהדר. בעיר השניה נפגשתי עם ד"ר כהן־ברנשטיין, הציוני הנפלא, ועם בתו מרים, שכבר אז חלמה להצטרף לבמה העברית החובבית מיסודו של חיים הררי ביפו, כי תל־אביב היתה עדיין בראשית התהוותה.

בסך־הכל עשיתי במסע־מנאמי כמאתים רובלים טבין ותקילין – סכום ניכר בימים ההם – לאחר שהוצאותי שולמו אף הן. הצלחתי זו דחפתני ל“התמנאם” (– להתמחות בנאומים) לעתיד לבוא, לא רק בעברית, כי גם בשאר הלשונות אשר ידעתין. לקטשרגין, אשר שם חיכתה לי רעיתי, חזרתי דרך ריגא ופינסק ומינסק וביאלסטוק.

בכסף אשר עשיתי, נסעתי יחד עם רעיתי לפטרוגראד – אל דודי דויד יונס.

 

פרק ששים ושש: בפטרוגראד ובמוסקבה ערב מלחמת־העולם    🔗

הרגשה נעימה הרגשנו, רעיתי ואני, בעיר נפלאה זו (פטרוגראד, ולשעבר: פטרבורג) עם לילותיה הלבנים, עם נהרה הגדול כים, הוא נהר הניבה, עם כל בנין ב“ניאֶבסקי פּרוֹספּאֶקט” כארמון, עם איזווֹצ’יקיה (– עגלוניה) הלבושים אדרות רחבות עד להתפקעות, עם מאות חשמליותיה ואלפי כרכרותיה, עם עשיריה המרובים ויהודיה המעטים בימים ההם. המשטרה התיחסה אלינו כאל “תורכים” וכל ימי שהותנו בעיר־הצארים הזאת התארחנו במלון “מרינסקיה” מן הגדולים במלוני רוסיה, עם חדרים כאולמים ואולמים כזירוֹת. המסעדות היהודיות בעיר זו היו מעטות ומתוקנות ביותר. תענוג היה לבקר בהן, לטעום “פירוז’קיה” ( – דובשניותיה) ודגיה הממולאים, ובשׂריה המטוגנים, וכבדיה המקוצצים, וקציצותיה המעוגלות, ועוגותיה המפוּרגוֹת, ותייה המלוּמנים החריפים – פטרבורג־פטרוגראד שמלפני מלחמת־העולם הראשונה!

משם נסענו למוסקבה, שבה היה מעונו של דודי, בית־רחב־ידים, לא רחוק מעצם ה“קרמלין” ובמרכז כנסיותיה הצלוּבוֹת בדרך האורתודוכּסית עם “איקונין” לכל שער ופינה. בּבל אמתית בעממיה המרובים, בשווקיה המלאים, בתחנותיה הנרחבות, ברחובותיה מרוצפי־האבנים, במרחצאותיה המשוכללים, בהם היו נוהגות בימים ההם להתרחץ יחד משפחות שלמות, “ויהיו שניהם – ולא יתבוששו”.

ויום גדול היה לנו היום, שבו נועדנו בבית יצחק ניידיץ', מעשירי מוסקבה ומנהיג ציוני מהולל. במעמד ארבעים אורחים בביתו הרחב, הרציתי לפניהם על ארץ־ישראל בעברית, כמובן. באותו יום אחר־הצהרים ביקרנו ב“נוה־השדה” של הרב יעקב מזא"ה, רבה של מוסקבה, כשהוא ורעיתו ובנו־יחידו מקבלים פנינו בגן־ביתם ומלגימים אותנו ביינות מיקבי ראשון־לציון, טעמה של ארץ־ישראל בלב־לבה של העיר הפרבוֹסלאבית כל־כך!

והכל מסובבים את רעיתי, בת הארץ, עטורת התלתלים השחורים, שהדיבור העברי כה טבעי ורוֹנן בפיה, והיא שרה להם את שירי המשוררים העברים הגדולים שעדיין ישבו אז ברוסיה – את “הכניסיני” לביאליק, ואת “שחקי, שחקי על החלומות” לטשרניחובסקי, וגם רומאנסות ספרדיות נוגות ומזמורים ערבים מסולסלים – שירי מערב ומזרח גם יחד.

ולסוף הלכנו לבקר באותו בית אשר בו גרו לפנים אבי־אמי, שנ"ה יונס ומשפחתו, ובה דודי־מארחנו ואמי דבורה וגם אמא־אחותה. לא יכולנו להכנס אל הבית, כי שכנים רוסים גרו בו, אך בעמדנו מחוץ לבית ראינו בדמיוננו את אמי בצעירותה, כשהיא יורדת בעזרת אמה, מחלון של קומה עליונה לסולם־חבלים, ואמתחת מלאה כל טוב על גבה, כדי להמלט בעצם ימי השלג אל ווינה הרחוקה, אל פרץ סמולנסקין, ואל בחיר לבה, אליעזר בן־יהודה, שאתו הפליגה ירושלימה.

והנה היום עומדת ליד הבית הזה לאה הירושלמית, שבאה מירושלים לראות את בית חמותה, אֵם הלשון העברית החיה. ואנו עומדים כך שנינו שקועים בהרהורים – – –

*

והנה מה שאירע לי ולרעיתי בחנוכה, בבית פוליאקוב.

לא “בית” סתם היה זה, אלא ארמון במלוא המשמע. בנין עצום, עם שוער “מוּשׂרד” בכפתוריו הזהובים, ועשרות משרתים, ואולמים גדולים למטה, וחדרים נפלאים למעלה, וה“מזוזות” בשער עם האותיות המרובעות “שדי” – גלויות, והחנוכּיה הגדולה מנחושת־קלל בקניה המוכספים, מאירה את שתי העליות גם יחד. את פנינו בבית הזה הקבילה מרת פוליאקוב, והציגה אותנו לפני בעלה הענק ברוסיתו החותכת.

היינו מוזמנים לחג־חנוכה זה בלילה השמיני, כשכל קני החנוכיה היו מודלקים על־ידי הגביר בכבודו ובעצמו, והמשרתים הרוסים מגישים לנו ליד שלחן ערוך הדר, מן הטובים והטעימים למאכלי ישראל.

– ואתם – פתח המליונאי בשפתיו העבות ובגרמניתו הרצוצה – מרוצים בחייכם בירושלים שלכם?

– כן, מאד, כי אין כמוה ליופי.

– ירושלים שלי היא כאן, ליד הקרמלין – העיר בבת־צחוק, מלים אשר כה הזכירוני את רודולף מוסה בהטעימו, כי “ירושלים שלו היא ברלין”, כפי שסיפרתי בפרק קודם.

– אל תדבר אליהם כך – הפצירה בו גבירתו המסורבלת – כי הלא יהודים גם אנחנו, כעדותה של חנוכיה זאת, ועלינו להעלות את ציון בראש כל שמחותינו.

– טוב, טוב, ומה שאלתכם ובקשתכם?

– שתגאלו קצת אדמה, קרקע בארץ אבותינו, אם לא בשבילכם הרי בשביל חלוצי עמנו הזקוקים לקרקע.

– אין זה מעניני – חרץ האיש משפטו, תוך הורדת יד קמוצה על השלחן ברעש, עד כדי רעידת הכוסות מלאות־היין.

רעיתי ניסתה לומר דברה בנחת בשבח אדמת ארץ־ישראל והברכה הצפונה בה לעתיד לבוא.

– קנה, לפחות, בשביל אחיך העני ממך, שאתה קורא לו “שלומיאל”, יען אין הוא מצליח במסחר. אולי תעזור לו אדמת ארץ־ישראל להבא.

– חה! חה! חה! – הרעים הגביר בצחוקו הגס – חה! חה! חה! ובראותו כי הגדיש את הסאה, אמר:

– יהי כך! הריני מנדב לאחי ה“שלומיאל” עשרת אלפים רובלים! ויהי זה נצחוני הראשון למשוך גביר יהודי במוסקבה לגאולת הארץ.

הערב ההוא נסתיים מתוך שיחות נוספות בחברת אורחים עשירים כמותו, ובהם רוסי ממש, קרסוף.

כשהעליתי את זכרונותי אלה על הנייר, הגיעה אלי השמועה על מות העשיר פוליאקוב בברלין, שבזמן המהפכה הבולשבית ברוסיה הוחרם כל רכושו העצום והוא התגולל כל השנים כפליט בנכר, גלות בתוך גלות, בעירום וחוסר כל. אשתו מתה כשנה אחריו. אך פוליאקוב אחיו, ה“שלומיאלי”, יושב לרווחה בגליל על האדמה ש“נדב” לכבודו העשיר המוסקבאי התקיף – בעל שמונים המיליונים…

 

פרק ששים ושבעה: בקיוב ובאודיסה וממוסקבה, ברכבת הדרומית – לאודסה.    🔗

תחנת־הבינים הגדולה – קיוב, זו יפה הערים, לדעתי, בכל רוסיה כולה, אוקראינית בעברה ואולי גם בעתידה, השוכנת לרגלי “כרמלה” ו“ירדנה” – היא רמת העיר והדנייפר הרחב והכסוף, עם רחוב הקרישצ’אטיק כרחובה הראשי בבתי־עסקה הנהדרים, וגברת ה“אריסטוקרטים” עם מלון “בלוויו”, שבו התארחנו שבוע רצוף. אין זו עוד רוסיה ה“פיטרית”, כי למרות הכל נשאר חותם האוקראינים טבוע עליה בשפתה, במנהגיה, באורח חייה.

בקיוב הכרתי פנים שלשה אישים יהודים, ששמם הלך לפניהם בעיר זו: ליאו ברודסקי והלל זלטופולסקי, אילי הסוכר, ואברהם כהנא, הבלשן והמבקר – שני הראשונים בפניהם המביעות עסקיות ומעשיות, והשלישי בזקנו האברהמי ובקומתו התמירה.

כשנכנסתי עם רעיתי אל ברודסקי לשדלו לרכוש קרקע בארץ־ישראל, סרב בהחלט, ואפילו את המילון הגדול של אבי לא רצה לאסוף לספריתו, יען כי במאת הרובלים אשר ביקשתי בשכרו יכול היה, לדבריו לקנות עוד טבעת־יהלום לבתו. בזמ שיחתנו נכנס לחדר אחד מאנשי הרשות, “פריסטב”, ותבע “חוב ישן”. ברודסקי תחב לידו מאה רובלים, והלה הסתלק, ואלי פנה ואמר:

– הנה רואה אתה, למה נחוצים לנו הרובלים כאן? בלעדיהם אין לנו חיים…

זלטופולסקי ובתו שושנה התידדו אתנו מאוד. כי העברית שררה גם בביתם, בין האב ובתו – “בת אבי”, כפי שכיניתיה. שניהם, וגם אברהם כהנא הבלשן, נכחו בשעת נאומי לציוׂני העיר. רוב היהודים, אשר לא העיזו לעלות למלוננו, עשו את כל אשר בידיהם להנעים עלינו את שהותנו במורד ההר ובגיטו גם הוא.

לסוף – מסע במנוׂם (קרון־שינה) מאודיסה.

לנמל הים השחור.

ביקרנו אצל מנחם אוסישקין בבנינו הנהדר ובבנק אשר בו עבד כזגבר. אשתו מכניסת־האורחים, בנו ובתו, כיבדונו בכל טוב. גם דבור עברי – בהברה אשכנזית, כמובן – שמעתי בבית הזה, והדבר עשה עלינו רושם.

ואחר־כך ביקרנו בבית המשורר ביאליק. מצאנוהו מיסב עם רבניצקי, שניהם שקועים בדברי ספרות – אם איני טועה, היה זה איזה ספר לימוד – שהכינו יחד בשביל הוצאת “מוריה”.

– הרוצים אתם לבקר בבית סבא, מנדלי מוכר ספרים?

– ודאי, ודאי.

וביאליק הביאנו אל מנדלי, שהיה בן שבעים וחמש, כשעינו כהה ורוחו כבדה.

– מיהו זה? – שאל סבא ביידית, תוך מצמוץ עינים.

– איתמר בן־אבי ורעיתו.

– בן־בן־יהודה, אתו אדבר עברית – ענה בהברה אשכנזית – כי עברי הוא מילדותו, לא כאביו שעבריתו מלאכותית עד לאין שעור.

והיה זה לרעיתי הארצישראלית מלידה, הספרדיה, בעבריתה הטבעית, מחזה מוזר – לשמוע את הגדול לסופרי הגולה ולמספריה מגמגם עברית אשכנזית ממש כילד במאה־שערים או בחברון…

סימן להבדל העצום שבין עברית טבעית, מדוברת וחיה, לעברית ספרותית שאין משתמשים בה יום־יום בדיבור.

ובו בערב הפלגנו באניה רוסית לקושטא, וממנה בספינה צרפתית, דרך הבוספורוס ומיצר הדרדנלים – לאתונה, שבה נודע לנו כי לא נוכל לחזור לארץ בדרך ישרה אלא דרך קפריסין, בשל המצב המדיני אשר הורע שוב לפתע בבלקנים, עקב מלחמת בולגריה ורומניה ולכידת אדריאנופולי על־ידי אנוור־פשה מידי הבולגרים.

ומאושרים היינו כשיכולנו לנסוע, בספינה יוונית קטנה, לברינדיזי דרך מפרץ קורינת, ומשם סוף־סוף – חזרה לארץ, דרך ים התיכון.

ובזה תם מסענו המשותף הראשון “סביב אירופה בשמונים יום”.

 

פרק ששים ושמונה: אפריקתה: אל עומת התעלה    🔗

אף־על־פי שתורכיה לא הודיעה עדיין רשמית, שהיא נכנסת למלחמה, ברור היה הדבר לכל עין רואה נכוחה, כי למעשה היתה כבר שקועה בה “עד למעלה מראשה”. ימים מספר לאחר שלנתי במשטרה, הגיע לארץ מדשמק ג’מאל בניוק (ג’מאל הגדול), ומיד לבואו החלה התכונה הכבירה של צבא עותמן לקראת תעלת סואץ מן הגבול הדרומי, ברפיח, ועד לנמל־סעיד.

כפתיחה צדדית להפגנה חשאית זאת, ערכו צעירי ירושלים ה“עותמנים” מיפקד פומבי, אשר בראשו עמדו טובי בחורינו, עם אביעזר ושמריהו בניו של דוד ילין, כמפקדיו הנועזים. גם אני, אשר הטפתי, יחד עם אבי, בעתונינו, להתעתמנות – נצטרפתי אליהם. לא אשכח את היום ההוא, אחד מצהרי אביב, אשר בו עברנו בסך את רחוב יפו בירושלים, כשאחדים מחברינו נושאים דגלי עותמן העוטרים את הדגל הציוני האחד, עם שיר ה“חושמה” (הקונסטיטוציה) בתורכית, ו“תחזקנה ידי כל אחינו” של ביאליק בפיותינו. מכל גגות הבתים וגזוזטרותיהם, במשרדי העיר התחתונה, הריעו לקראתנו אלפי אנשים ונשים. היתה זו אחת ההפגנות הנאות והנלהבות ביותר.

בהגיענו לשער יפו, יצא לקבל את פנינו אותו שר־משטרה ידידי, אשר בתחנתו בליתי לילה ויום כמעט, ולאחר שסקר אותנו שאל, אם היינו מזוינים בלי רשות מגבוה:

– רק כדי לסמא את עיני “אויבינו” האנגלים והצרפתים והרוסים – העירותי בבדיחה ובלשון סגי־נהור – שהרי אין אנו נתונים לפי שעה במלחמה.

משם יצאנו, לפקודת “קדימה” מפי אביעזר ילין, אשר היה לבוש “קאקי” חום ושערותיו המתולתלות עפות לרוח היום – אל ה“קישלה”, אשר ליד מגדל־דוד, ובחצרו הפנימית הסתדרנו בזוג שורות ארוכות, כששמריהו ילין, ראש ה“מכבים” פוקד עלינו.

– החייל בן־אבי יעלה אתי יחד – פקד אביעזר – אל המפקד זכי־בי ידידו, מפקדה הצבאי של ירושלים, למסור לו, בצרפתית, את כתב אמוננו לשולטן רשאד ול“מולדת העותמאנית”.

הרימותי את ידי, כחייל אמתי, למצחי המתורבש, ועלינו במדרגות הצרות למשרד זכי־ביי בקומה העליונה. חדר אפל קטן, עם שולחן־עץ מלוכלך דיו וכתמי־רבב לרוב, כשהוא, ידיד ביתנו, יושב על הדום־קש גדול, לא גב, כשברכיו השמנות מצולבות האחת על פני רעוּתה, ודרבּני מוּקיו מצטלצלים מפעם לפעם:

– זהו – ביארתי לו – בנו של דוד ילין, הגדול במורינו בארץ זאת, מנהל בתי־הספר העברים – אביעזר בשמו היפה, והוא מפקדו של הגדוד העברי הראשון בארצנו, המוכן לשפוך את דמו על מזבח מולדתנו המשותפת.

המפקד החביב, בפניו החטוטים ובמבטו הרציני, השיב בנימוס:

– אני שמח לראותכם.

– וזהו נוסח ההצהרה של גדודנו העברי, אשר תימסר להוד מעלת מפקדנו על־ידיו בשם מאותינו היום, אלפינו מחר, רבבותינו בכל רחבי הקיסרות העותמאנית…

המפקד לקחה מידי אביעזר, והניחה בצד הניירות הצבורים על־פני שולחנו, כי עברית היתה כתובה, ובקשנוהו לתתה לתורגמן הרשמי לתרגמה לתורכית.

אז הואיל להיענות לבקשתנו, וירד אתנו יחד אל החצר למטה, שבה הצעידו בחורינו כולם לכבודו תחת פקודת אביעזר ושמריהו ילין, ואותי ביקש לתרגם להם, מחוה אחרי מחוה, את אשר החליט להגיד להם:

– קודם־כל תודה לכם על הבעת אמונכם למולדתנו העותמאנית. כידוע לכם אין אנחנו במלחמה עם מישהו, כי “לעלנית” היא ממשלתנו, ואין בדעתה, לפי שעה בכל־אופן, לנטות ימינה או שמאלה. ואף־על־פי־כן יפה עשיתם בבואכם אלי בחבורה מיוחדת לצבא העותמאני. אימוניכם כ“מכבים” הכשירו אותכם למיפקד זה בדרך מוצלחת באמת, ואם יבוא היום והמולדת תהיה נתונה בסכנה – ו“אנשאללה”, שלא יבוא יום זה לעולמים! – נקבלכם לתוך צבאנו.

בתרגמי, משפט אחרי משפט, את דבריו, הרעימו בחורינו בקריאת “יאשסון” (יחיה), המלה התורכית האחת שידעוה כולם.

ובתום דבריו, קרא זכי־בי לאמור:

– ועכשיו התפזרו ושובו לביתכם!

נפעמים ומאושרים מהצלחת הפגנתנו הצבאית העברית הראשונה – יצאנו את ה“קשלה” כששירים בפינו, דרך אותו שער ואותם הרחובות, ומשם דרך חצר־הרוסים אל עומת בית־הספר העברי החדש, ושם ברכו אותנו “בשם עם ירושלים ויהודה” – דויד ילין, בן־יהודה ושאר מנהיגי ירושלים.

ולקול “תחי עותמניה, יחי ענו העברי” – התפזרנו איש איש לביתו.

*

לא עברו ימים רבים, וירושלים, זו שמפנים לחומה וזו שמחוצה לה, המתה למחזה ההפגנה הממשלתית הראשונה לצד הגרמני־אוסטרי. ג’מאל “הקטן” עלה במדרכות העיריה אשר ברחוב הבריכה התחתונה עם זויתו לרחוב יפו, ומעם מדרגתה העליונה האחרונה, מוקף ראש־העיר ומפקדים וגם פקידים עליונים, בישר לקהל החגיגי כי הוא “יורד מצרימה”, בפרודת ג’מאל “הגדול”, אף הזמין את הקהל העצום להתנכח למחרתו, עם אור הבוקר, בטקס הירידה הזאת.

וכך היה: עם אשמורת החלה כבר “רחבת שער־יפו” מקבלת צורת “ערב מלחמה”. מתוך העיר הפנימית, וכן מכל רחובות הצפון והמערב, החלו לזרום, בדרך חברונה, גמלים עמוסים מים בתוך פחי־נפט, שטוהרו באש קודם־לכן. אחריהם דהרו פרדות ופרדים עם מכונות־יריה למאות, עם חייליהם המיוחדים, ואחריהם חמורים עמוסים אף הם פחי־הנפט, מלווים חיילי־רגל לרוב, וקציניהם השונים לצדם בחרבותיהם השלופות לאור השמש המבריקה, ואחריהם – חברי המפקדה העליונה ברגל ובעגלות, ובסוף המסע, שנמשך לאורך ארבע שעות – מרכבה פתוחה ורתומה לשני צמדי סוסים אבירים, ובתוכה “ג’מאל הקטן” – מעין “שולטן קטן”, המבשר את בואו של “ג’מאל הגדול” בימים הקרובים.

במסעו פיזר חיוכים על ימין ועל שמאל לכל המריעים לקראתו משני צדי הרחבה, מתוך הקהואות והמסעדות הערביות, ומפיות חיילים למאות מעל חומת ירושלים, שלא נצטרפו עדיין לתהלוכה הארוכה. עיניו הצרות של “ג’מאל הקטן” מביעות אמון ובטחון, בנצחון הקרוב של תורכיה הלעלנית עדיין באותה שעה…

והנה שיירת סוסית לבנים ברובם, ועליהם קצינים וחיילים שלשונם גרמנית, ובסוף השיירה – מרכבה עשירה מן הראשונה, ובה מיפקדה שנייה. הכל הכירו בה את המצביא הגרמני בק. בצחוקו המטרטר ובפקודותיו על ימין ועל שמאל, שהכרתיו קודם מתוך שיחתי אתו במלון “פאסט”. ברגע הראשון חששתי שמא הכירני אף הוא ויצווה לאסרני על תעמולתי לטובת אנגליה וצרפת במלחמתן נגד גרמניה־אוסטריה.

אך היה זה חשש־חינם. באותו יום, בחמש אחרי־הצהרים, חזוּ עינינו את ה“מאסף” – חבורת ערבים, אשר ניצודו על־ידי שוטרים בכפרים בכל הסביבות הקרובות והרחוקות, והם רתוקים אלה לאלה בחבלים או גם באזיקי־ברזל, ומובלים אל הגבול כחיילים־לעתיד־לבוא, ופלחות אומללות רצות אחריהם ומיללות אתם יחד בדברים קורעי־לבבות.

– אללי לנו, אללי לארצנו, מי יודע מתי יחזרו הביתה – – –

והשוטרים מדרבּנים אותם בדרבּניהם עד זוב דם.

והכל תמהים ושואלים: תכונה זו מה טיבה? הן רק הודיעונו, שכל אלה הולכים אל הגבול, אך עבור לא יעבורהו, ורק צעדים להגנה הם אלה ולא להתקפה.

אך עד מהרה נודע לי, מפי זכי־בי בכבודו ובעצמו, כי פקודה חשאית באה מאנוור־פשה בקושטא לגייס צבא דרומי מיוחד להתקפה פתאומית על תעלת סואץ. לשם כך נשאר הוא בעיר־הבירה, ואת ג’מאל הגדול ידידו שלח לסוריה.

היו גם לחישות מאחורי הפרגוד, כי אנוור זה רצה להיפטר מג’מאל מתחרהו, ועל כן יצר את כל ענין המסע הצבאי לדרום.

אם כך ואם כך – והמצב בארץ־ישראל הלך הלוך ורע, ובהגיע אליה ג’מאל־פּחה הגדול מבירות ומדמשק, בהן הנהיג משטר־זוועה ושֹם בכלא מאות מושלמים ונוצרים – הבינו הכל כי הרגעים המרים, רגעי ההכרעה לצד המלחמה השנואה – היו קרובים באמת.

ראשון לקרואיו של ג’מאל אליו היה – אלברט ענתבי, ידיד כל הפחות וידיד ג’מאל “הקטן” גם הוא. זוכר אני כמו חי את היום – זה היה יום ו' לפני הצהרים – כשכל העיר התאוותה לדעת, במה תיגמר הפגישה בין ג’מאל וענתבי. מאות מבני העיר, אשר נודע להם דבר הפגישה, היו עוברים על־פני מלון “פאסט” לראות מה יקרה לשניהם.

לא עבר רבע שעה, ועל הגזוזטרה המרכזית הופיעו שניהם חבוקי־זרוע, כשענתבי מורה באצבעו, תוך צחוק מלא, על החומה העתיקה באגפה המערבי־דרומי, כשהיא חסומה ברובה על־ידי המחסנים והחנויות הנוראים על־אף עצתו לפּחוֹת השונים להרסם ממקומם.

– אני נותן פקודה, ענתבי־אפנדי, לעשות את אשר יעצת!

– ומה בדבר ירושלים המרכזית, ליד ראינוע “ציון”, עם גניה השייכים ליוונים, שחלמתי תמיד להפכם לגן מרכזי?

– ענתבי־אפנדי, הנני לתת פקודה גם בענין הזה. השמח אתה?

וכך נכרתה ברית ידידות בין התורכי והיהודי. רבים מאתנו הפליגו בדמיונם, כי מידידות זאת תצמח ישועה גם לציונות…

מה רבה היתה איפוא התדהמה, כאשר נודע, שאותו “ג’מאל” הזמין פתאום את מנהיגי היהודים בארץ לפגישה במלון “גרן־ניוּ־הוֹטל”. המאורע ההוא תואר כבר למדי בספרי מסות וזכרונות של סופרים ועסקנים, ולא אאריך בו. בין המוזמנים היה גם אבי אליעזר בן־יהודה ואני.

כולנו היינו יושבים באתנוחים ובכסאות אשר במלון מפורסם זה – שבו נפגשתי לראשונה עם ישראל זנגוויל – כשפתאום הודיענו בעל המלון, כי ה“מוזמנים” צריכים להופיע בשתי שורות לאורך המרחב הריק באולם הגדול. הכל קמו כאחד: ד“ר שמריהו הלוי, מרדכי בן־הלל הכהן, ד”ר בן־ציון מוסנזון, ד“ר חיים בוגרשוב, דוד בן־גוריון, יצחק בן־צבי, אליעזר בן־יהודה, ד”ר יצחק לוי, דוד ילין, יוסף מיוחס, מאיר דיזנגוף, והאחרים. האישים העומדים בשורה מתלחשים ושואלים את עצמם, מה יביאם היום הזה? בינתיים נפסק הויכוח והושלך הס מסביב, כשנשמעו צעדיו של התורכי נמוך־הקומה ומרובע־הזקן וה“קולפק” לראשו מעל לכתפותיו הישרות.

אנשי המלון עמדו רתוקים למקומם אף הם, ומלבד זמזום הזבובים לא נשמע אף קול באויר הכבד. ואני, שלא הייתי בין הקרואים, נשארתי עומד ליד הפסנתר, בפינה שממנה נשקף אלי מגדל־דוד בכל הוד־עתיקותו – הרגשתי, או דומה היה כאילו הרגשתי, כי מטולטלת־השעון אף היא נעצרה ותידום.

– אתם הנכם, איפוא, מנהיגי ישראל בארץ הזאת? ־ פנה בקולו החותך אל שתי השורות העומדות לפני כשני נדי־מים במעבר הירדן ביריחו בימי יהושע.

– כן, – ענה ענתבי, אשר הבטיח את הקרואים, כי שום רע לא יאונה להם.

– אם כך, דעו לכם – קרא להם בצרפתית צחה – כי אחד דינכם לגולה. הציונות אסורה בתורכיה, ורק התורכיוּת תוכר לעתיד לבוא. מיהו ביניכם אשר ירהיב להתנגד לדברי אלה?

איש לא ענה, אפילו לא אבי, ורק דיזנגוף הרים את ראשו לאות מחאה. ג’מאל פשה סטר בבוהנו על לחיו השמאלית, והוסיף לדבר קשות לכל הנצבים עליו.

– הוד מעלתו – פתח ענתבי – מי כאדוני יודע, כי מעולם לא הייתי ציוני, ועל־כן יוכל לתת את אמונו השלם בי. כל הנוכחים כאן מטובי היהודים בעותמאניה הם, ואין לחשדם כמורדים בתורכיוּת…

– ידעתי, ידעתי, ענתבי ידידי! – השיב העריץ – כי כנים דבריך, אך לך וגם להם אגיד שוב – אויה להם, אם להבא יתלונן מישהו עליכם על משהו… זכרו־נא, כי אחד דינכם לגולה!

ובזה תמה הפגישה.

למחרת היום נמסרה פקודה רשמית למשטרה התורכית בארץ שלא להסיר עין מהם, כי כ“אסירי מלכות” נחשבו מאז.

וזה – על־אף ההבטחה לענתבי.

כל מה שאירע אחר־כך ידוע למדי, ואני רק לתאר אמרתי את הפגישה הראשונה של ג’מאל פחה עם מנהיגי הישוב, כפי שראיתיה במו־עיני ושמעתי במו־אזני.

*

בשובו לביתו ברחוב החבשים, היה אבי מזועזע כל־כך, שחששתי מאוד לבריאותו וגם לחייו, אם יתמידו חוויות כאלו גם להבא. לאחר התיעצות ושיקולים עם אמא, החלטתי באותו לילה לנסות ולהגיע אמריקתה בהקדם האפשרי, כדי למסור על הסכנה הצפויה לארצנו ולישוב העברי בה – לראשי ההנהלה הציונית בימים ההם – השופט העליון לואיס ד. ברנדייס, הד"ר סטיפן ס. ווייז והנדיב נתן שטראוס (את שני האחרונים הכיר אבי פנים). תמך בהצעה הפרופ' גוטהייל, אשר עשה בירושלים כמה שנים ונקשר לאבי בקשרי ידידות אמתית. היתה רק שאלה: כיצד לצאת מן הארץ הסגורה ומסוגרת בהחלט בפני יוצאי־חוץ?

כאן באו לעזרה ענתבי וד"ר אבושדיד, ובעזרת זכי־בי ידידם וגם ידידי, הצליחו אבי ואמא, לאחר כמה שבועות מלאי־הרפתקאות, להפליג באחת הספינות האחרונות, תחילה לאלכסנדריה, ומשם – לארצות־הברית.

*

מזועזע כולי ממאורעות הזמן, אך גם מלא תקוות ואמונה בעתיד, החלטתי באותם הימים להשקיע את עצמי בענין אשר הטרידני שנים רבות קודם לכן, והוא – “ישראל על הים”.

הים בכלל, וים־התיכון בפרט, היה נושא כל חלומותי. דומה, כי אני הייתי הראשון בעתונות העברית של ימינו שיצאתי בקריאה, בשורת מאמרים: “אנשי־ים הבו לנו”, כי ראיתי בתחיה הימית חלק חשוב מן התחיה הלאומית והמדינית. גדלה פי כמה התלהבותי לימאות העברית, בימי המלחמה הבלקנית וחירותה של אלבניה. וככל רעיון חדש, שנולד פתאום בלי שקמוני אחרים, עורר גם רעיון ה“ימאות” שלי תמיהה על בעל־חלומות. ראיתי איפוא הכרח להעמיק את הסברת רעיוני ככל האפשר ולהפיצו בעם.

מה עשיתי? יום־יום הייתי קורא בגנזי ספרותנו חדש – החל מן התנ“ך והתלמוד וכן בספרים שלאחריהם, על ענינינו הימיים בעבר, ובעפרון הייתי מסמן בהם בקווים תכולים את כל המאמרים המזכירים את הימאות העברית והכללית בכל צורה שהיא. כך מצאתי, שאין כמעט עמוד אחד בתנ”ך בלא רמז ימי כל־שהוא, ויש פרקים שלמים הנודפים ריח ים. דבר זה גרם לי לחבר מילוֹן (שעודנו בכתובים) לימאות, לסחר ספינות ולדייגות, ויתירה מזו: התחלתי גם לכתוב את דברי־ימי הימאות העברית למן דן, זבולון ואשר, שבטינו הימיים, ועד לאחרוני נסיונותינו בכיוון התחיה הימית, ספר זה נשלם כמעט בערב המאורע ב“גראן־ניוּ־הוֹטל”.

כשאירע מאורע זה, שאלתי את עצמי – כאשר שאל אבי את עצמו ביחס למילונו הגדול – מה יהיה בסוף חיבורי אלה הגדולים, שהרי עומד הייתי על עברי פי־פחת יום־יום. ואזהרת ג’מאל פּשה למנהיגינו הגדולים הופיעה לעיני כמפלצת מבעיתה. מה יהיה, אם יאסרוני שוב? מה אם ישמידו את כתבי? הלכך עלה ברעיוני לכתוב קיצור דברי־ימי הימאות של העם העברי שעליו עבדתי כשבוע ימים, ושלחתיו לעורך “השלוח” באודיסה. שבוע־שבוע אחר־כך חכיתי בקוצר־רוח להופעת המאמר בירחון העברי, ורבה היתה אכזבתי, כשקבלתי מכתב מאת העורך, מלא התפעלות מן המאמר עצמו אך הביע צערו כי לרגל המלחמה לא יוכל להדפיסו. עם זה הבטיחני לשמרו בארכיונו עד לסוף המלחמה, ו“בודאי אז ידפיסו כלשונו וככתבו”, יען כי “עשה יעשה רושם רב” במחנות העברים די בכל אתר ואתר (מאמרים אלה נתפרסו כעבור שנים בחוברת מיוחדת בהוצאת “זבולון”).

*

ועוד מאורע הממני עד היסוד.

בתחילת המלחמה העולמית נתעוררה, כידוע לכל, המשפחה הזכרונית המפורסמת, אהרונסון (“בן־אהרון” קראתיה אנוכי) לייסד את האגודה “ניל”י" (נצח ישראל לא ישקר), שמטרתה היתה לספק ידיעות לצבאות צרפת ואנגליה. בראש הקבוצה עמדו אהרון עצמו, אחיותיו שרה ורבקה, אחיו אלכסנדר אהרונסון ואבשלום פיינברג. לא ארבה כאן דברים על מרגלינו אלה הגבורים (אחדים מהם ייזכרו בפרקים אחרים בספרי זה), שחלק גדול מן הישוב התרחק מהם, אם כי בעבר הרחוק היו לנו מרגלים נכבדים ככלב בן יפונה וכיהושע בן נון בכבודו ובעצמו, הכובש הראשון של ארצנו. ואין ספק, כי מרגלוּתם של אנשי “נילי” נבעה אף היא ממקור טהור וצרוף של אהבת עם ומולדת.

הידיעה הקצרה, אשר נתפרסמה פתאום בארצנו על מותו העגום של אבשלום פיינברג בלב המדבר, מיריות רוכבי־גמלים על גמלוֹ הוא, עשתה על הישוב כולו ועלי רושם עגום. ברגע הראשון קשה היה להאמין לידיעה המדהימה, שאבשלום הגבור נפל חלל במדבר אדום, בדרך לתעלת סואץ, שם אמר להיפגש עם האנגלים. חשבנו, כי שמועת־שוא היא זו. אך לצערנו נתאמתה הידיעה, ותמונתו של ידידי הצעיר, לבוש כבידואי, מושלך למאכל צבועים, שועלים ועורבים, לא רחוק מדרומה של עזה, לא משׁה עוד מנגד עיני כל ארבע שנות המלחמה העולמית הראשונה. ועד יומי האחרון זכור אזכרנו, יחד עם שרה אהרונסון אשר הומתה אחריו על־ידי התורכים.

 

פרק ששים ותשעה: זכי־ביי    🔗

אכן, לא ארכו הימים ותורכיה “שלנו” – אשר כה הפצרנו בה, אנחנו העברים והציונים למן קושטא ועד ירושלים, עם נחום סוקולוב, זאב ז’בוטינסקי, יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון, אברהם אלמאליח ואהרון חרמוני – להישאר לפחות “לעלנית” (ל’א ע’ם ול’א נ’גד – כלומר נייטלראלית – בלשון הנוטריקון של אבי) במלחמת־הענקים – קרבה והלכה מיום ליום לקראת השתתפותה במלחמה. מיד עם שחרורי ממאסרי, הייתי עד־ראיה לתחילת המלחמה, כי השלטונות פירסמו כרוזים שבהם הודיעו לעם, כי שיירה צבאית גדולה תרד ביום זה משער יפו לחברון, לבאר־שבע ולאל־עריש (היא סוכות הקדומה) על גבול מצרים:

“לשם הבטחון בגבולותינו – הודגש בכרוז בין השאר – יצא צבא ניכר דרומה, והעם מתבקש לשמור את תנועת צבאנו זה בסוד גמור מאזני אויבינו, החורשים רעה על מדינתנו”.

מי היו “אויבים” אלה? ־ שאלנו את עצמנו.

“רשמית” עוד היו האנגלים והצרפתים לא פחות ידידים מן הגרמנים והאוסטרו־הונגרים, ושום יד לא נגעה בהם לרעה באמת, אפס כי למעשה היה הדבר אחר לגמרי. איש לחש לרעהו, כי השמועות האחרונות מקושטא מרמזות על קלקול היחסים בין צרפת לתורכיה. היו שאמרו, שקלקול זה בא כתוצאה מ“בריחת” ג’מאל־פשה מעיר־החוף טולון (נמל צרפתי ממזרח למרסיליה), ימים מספר לאחר פקדו את הצי הצרפתי, ולאחר שצרפת נתנה שמונה־מאות מיליוני פראנק בזהב כמלווה לתורכיה. ויש שאמרו: כי אנוור־פשה, גבּוֹרה של אדריאנופולי הנלכדת מידי הבולגרים, חזר מנסיעה חשאית לברלין, אשר בה נחתם החוזה בין תורכיה לגרמניה, שלפיו יצטרפו התורכים לגרמנים ולאוסטרים תוך ארבעה או חמשה חדשים. ידעה אחרונה הדגישה ביתר־שאת, כי ציר אנגליה בקושטא נתקבל לראיון מיוחד על־ידי נשיא הממשלה טלעת־בי, למחוֹת בפניו נגד אפשרות הצטרפותה של תורכיה למעצמות המרכז (גרמניה ואוסטרו־הונגריה), וכי טלעת ביקשו אדיבית, אך החלטית, לצאת ממשרדו ולא לחזור אליו עוד.

כשבא אלברט ענתבי אלי, לתחנת המשטרה, לערוב למעני בפני השררה, והחזירני לדירתי, הפעם בבית רעיתי (כי מאז נסיעת ירח־הדבש, הייתי גר בחדר אחד בבית אמה), מסר לנו, שוב בסוד, כמובן, כי הוא עומד להיפגש בקרוב עם ג’מאל־פשה הדמשקאי – לא אחד משלשת הדבּרים התורכים, ואשר כינוהו בשם “קוצ’וק ג’מאל” (ג’מאל הקטן), ידידו מאז, ושהוא רואה בכך סימן ראשון השתתפות תורכיה במלחמה האירופית הגדולה.

וסימן־הסימנים לוודאות זאת היתה פקודת זכי־ביי, מושלה הצבאי של ירושלים, לתפוס את כל “כומריות” הצרפתים בעירנו, לשם אכסנת הצבא התורכי בין כותליהן.

– אני מצטער על כך מאד־מאד – הצטדק המושל הצבאי בפנינו באותה ערב בבית גיסי, ובמעמד הידידים הנאספים בו כמעט ערב־ערב, אך פקודה היא פקודה ועלי לציית – האין זאת?

– החושב, ביים, כי פירוש הפקודה הזאת הוא, שתורכיה נכנסה כבר למלחמה?

זכי־בּי, בפניו הטטריות וב“קולפק” התורכי לראשו נשתתק לרגע, ואחר־כך הרים את ידו לאמור:

– ייתכן…

בינתיים אירע בירושלים אחד מפגעי־הטבע שארצנו נפגעת בהם אחת לכמה שנים, פעם בצורה קלה וחולפת מהר ופעם בצורה חמורה יותר. כבימי יואל הנביא, עטה על יריחו, על ירושלים ועל כל שאר ערי ארצנו וכפריה ארבּה כבד, שלדברי זקנים ויודעי־העתים לא היה כמוהו זה מאתים שנה.

תחילה הגיעו ידיעות מן הדרום, כי “ענן זבובים” כיסה את האפקים שם בגובה עצום. “זבובי־מצרים, כנראה” – הוסיפו אחרים. פלחי עקרון, והאכרים היהודים ברחובות ובגדרה, מיהרו והודיעו את הדבר לשלטונות ביפו, אך הללו הביעו את דעתם, כי לא יצורי בעל־זבוב היו אלה, בלתי־אם ארבּה אמתי למיניו הידועים לנו בשמות “גזם” ו“ילק” ו“חסיל”. שהרי כן פתח הנביא יואל את ספרו (יואל א' א־ד):

"שמעוּ־זאת הזקנים, והאזינו כּל יושבי הארץ

"ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם.

"עליה לבניכם ספרוּ וּבניכם לבניהם

"ובניהם לדור אחר:

"יתר הגזם אכל הארבּה, ויתר הארבּה אכל הילק

“ויתר הילק אכל החסיל”.

ואמנם, למחרתו, בנשוב רוח־קדים מחניק וחם, כוסו השמים במרחקים עננה כבדה למאד, שעטתה לקראתנו עמודי־עמודים, ולא ידענו לאן פניהם מועדות. לרגעים דומה היה כאילו פנו לדרומית־מזרחית, לעֵבר ים־המלח, רגעים אחריהם דומה היה, כי התפתלו לצד מזרח ישר, ולאחר כמה שעות התלכדו כל העמודים למחנה אחד הפונה הימה בכיוון חיפה, בירות וקפריסין.

מעם כל הגגות והגזוזטרות היו עיני התושבים נשואות למרומים. רגש מועקה נוראה תפס את כולם. הייתכן באמת, – שאלו הכל – כי יחד עם המלחמה הכללית ההולכת וקרבה אלינו – או נכון יותר: המלחמה, אשר למעשה כבר בלעה גם אותנו – כי יחד אתה יהיה בכימי יואל: “יתר הגזם אכל הארבה, ויתר הארבה אכל הילק, ויתר הילק אכל החסיל?”

אך כל עוד היתה העננה גבוהה למאוד, כל־עוד לא ירדו אלינו זחלנים פורחים אלה מעל לעצם ראשנו, רצו הכל להאמין, כי יקרה עוד נס – כאשר יקרה לפעמים למצרים ולאוגנדה – והארבּה ידאֶה מעלינו ויפול ליד הגדול או ייעלם במרחבי המדבר.

אפס כי בשעות אחר־הצהרים החלו גזמים לנפול בכמות שאין־לה־מספר על־פני כל. גגותינו נתמלאו מהם, וברחובותינו גם בסימטאותינו היה מספרם כל־כך עצום, וזמזומם כל־כך מחריש, וכנפיהם כל־כך משקשקות. רגלינו היו רומסות בהם מתוך החלקה כה מגעילה, ורק קול אחד עבר בכל הארץ כולה:

– הארבּה! הארבּה! הארבּה!

לחינם יצאו התושבים להילחם בו ולהבריחו – בשופרות, בתופים, בכלים, במקלות, ביריות, בצעקות ובקולי קולות. לחינם החלו רבים לשטפם בנפט אשר הוצת באש, וגם לאספם לתוך תעלות שנחפרו מיד, לכסותם בעפר ולקברים חיים.

הארבּה ירד, ירד, ירד, יותר מזרמי ברד, יותר מטפות מטר סוחף, יותר מפתותי שלג דולף, יותר ממבול שאינו יודע גבול, ולעינינו ממש נאכל כל הירק אשר בארץ, ויובשו כל קליפות העץ, לובנו כל הגזעים, נטרף כל הפרי למינהו על־ידי כרסמניים בחושיים אלה, השודדים לאור היום ממש, בגוי עצום ורב, שניו שני אריה ומתלעות לביא לו “שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה חשף חשפה והשליך הלבינו שריגיה”…

הארבּה! הארבּה! הארבּה!

הוא ירד על הכתלים, דפק בחלונות, נכנס לחדרים, חדר עד המרתפים, פגע במיטות.

ותימלא כל ארץ־ישראל כולה חרדה שלא היתה כמותה.

*

אז הוחרד לארץ ג’מאל־פשה “הגדול” חברם של אנוור־פשה וטלעת־פשה (לשונות רעות רמזו בקושטא, כי שני אלה השתמשו באסון הארבּה של ארצנו להיפטר מחברם זה השנוא עליהם כשם ששנא הוא את מוסטפה כמאל), וממשלה בלי מצרים נתונה בידו להשמיד ולאבד ולהמית לא רק את האנגלים והצרפתים אשר הוכרזו כבר כאויבים הרשמיים של תורכיה, אלא גם את הארבּה הנורא הלזה, אשר נתגלה לפתע “כבעל־ברית לצרפת ולאנגליה גם יחד”.

ולא אשכח כיצד ראיתיו, את ג’מאל־פשה הגדול, בחברת בן־שמו “ג’מאל הקטן”, ב“מלון פאסט” הידוע אז, שבעליו היו האחים היהודים המומרים, אשר היו גרמנים נלהבים. הוא עמד, כשגזרתו המרכזית השקיפה לירושלים הפנימית, כשקהל עצום מבני כל העדות לרגליו, ודגלי עותומן בידיהם, ומתוך הפקידים העליונים המקפים אותו, הופיעה לפנינו דמות קטנת־הקומה ורבת־הערמה, בזקנו המרובע לסנטרו וללחייו, דוגמת “נאפוליון” תורכי, ובידו תחובה לבין דשוֹת מעילו הצבאי, כשהוא מדבר בקול רם לעם הרבה הזה:

– עותמאנים, תורכים, תורכים צעירים, עליכם השלום! – ולאחר הפסקה קלה, כדי לראות ברושם שדבריו עושים על הקהל – הנה הגיע יומכם הגדול, הנה עומדים אתם בפני ההיסטוריה החדשה, עם בעלי־ברית איתנים, ובעוד ימים אחדים “נרד מצרימה” לשחרר את המדינה הזאת מידי לוכדיה האנגלים, וה' יצליח דרכנו במלחמת־ג’יהאד זו שה. מ. השולטן רשאד מילא את ידי לנהלה.

“ישאסון” – שאג העם על־כרחו, כמובן, שהרי הבן לא הבין, ברובו המכריע, את אשר האזין אליו.

ולאחר זה נכנס ג’מאל פשה לאולם המלון, ובפני הפקידים העליונים ואחרים קרא: יחד עם מלחמתנו בשונאותינו אנגליה וצרפת – מלחמה לנו גם בשונאנו השלישי, בארבּה! וגם אותו נשמיד לבלי־שריד רק אם תיענו למפקדיכם אשר ידריכו אתכם איך לנהל את המלחמה הנחוצה הזאת, עם ידידי אהרון אהרונסון כמפקדכם הראשי.

ובדברו את הדברים האלה, לחץ את ידי האיש הנפלא אשר זכרתיו מימי ילדותי, והפעם הופיע לעיני כגבור לאומי משלנו. כה פתאומי ונעלה היה בעינינו מינויו לראש הלוחמים בארבה.

עם גמר הטקס החיצוני והפנימי כאחד, נדחקתי לצדו של ענתבי, אשר ידע כבר לכבוש את לב ג’מאל פשה, ולצדו של אהרון אהרונסון:

– קראתיך אלי, בן־אבי – פתח אהרון בדרשו לשלומי – כדי שתעזור לי במלחמת הארבּה.

עיני הביעו את השתוממותי.

– לא כל־כך בעצם המלחמה, כי בעריכת הספרות הנחוצה לכך בצרפתית ובעברית. התסכים?

– אבל איש־צבא אנוכי אדוני.

– אשחררך מעבודה זאת, ועם זה אשקול את משכורתך שבעה נאפוליונים לחודש.

וכחצי שעה אחר־כך הכניסני לחדרו במלון “פאסט”, אשר היה לא רחוק מחמשת חדריו של ג’מאל פשה הגדול.

עוד אני נמצא תחת הרושם הכביר של מאורעות אלה, כשפתאום פרץ לחדרו ה“נאופליון התורכי”, ובהציגו לפניו שאלות חדשות בענין הארבּה, התפרץ לפתע בקול אדיר ובצרפתית מדויקה:

– הידעת, אהרון, את אשר אירעני היום?

– יספר־נא, הוד מעלתו…

– ביקרתי יחד עם ג’מאל, חברי הקטן ממני, בבית־ספר לנדוי, וכשהמנהלת שאלה את אחת התלמידות, נערה נחמדה:

– הידעת מיהו זה? – בהורות על חברי.

– כן, זהו הגמל הקטן.

– ומיהו זה, אשר לפניך?

– זהו הגמל הגדול…

*

מכאן מתחילה פרשת יסורי הגדולים מאז פעולותי הצבוריות: ידידוּתי עם זכי־בי, הוא מושל ירושלים, שהיה מצילי ומושיעי בכל עת צרה. לאחר תרגמי לעברית את חוברתו של אהרון אהרונסון על הארבּה ודרכי המלחמה בו, שתמורתה קבלתי את משכורתי הראשונה (ובימי־הרעב ההם היו שבעה נאפוליונים הון עצום מכל הבחינות) נשלח בן־אכרים זה לבירות ולדמשק, ואנוכי נשארתי בירושלים עד לשובו. בהיפרדי מעליו גילה לי, כי עיני הגרמנים – את אשר ידעתי למחצה – רעות עליו, והזהירני מפניהם:

– בשובי, אקחך אלי למכוני בעתלית, ושם נעבוד יחדיו עד יעבור זעם.

בעודני מהרהר בדברים שאמר לי, באולם המלון, נגש אלי אחד האחים ה“פאסטים” מן ה"גרמנים היחידים שנטו לי אהדה מסוימת:

– המצביא בק, נספח הגרמנים לג’מאל פּשה הגדול, רוצה לראותך, ועצתי לך כי תשים יד לפה בכל אשר ישאלך.

צפירת־שופר כפולה בישרה, שבק־פשה – כך היה שמו הרשמי – הגיע במכוניתו (זאת היה המכונית הראשונה בירושלים בכלל!) למלון, ועלה בפסיעות אווז, כמנהג החיילים הגרמנים, במדרגות המעוטרות לכבוד ג’מאל פשה בשטיחים פרסים. גבה־קומה לעומת ג’מאל, המחיש בכל תנועותיו ודבוריו את הקצין הגרמני העליון מטיפוסיו של ה“סימפליציסמוס”, במינכן וכפי שתארו מכסימיליאן הארדן בברלין schneidig – כמאמר הגרמנים.

– אתה הוא בן־אביך? – שאלני במלים קטועות.

– אני הוא – עניתי רכות.

– אנו מחבבים את אביך החכם, ומאום לא נמנע מאתו. לא כן ביחס אליך. נשארתי עומד דומם כעצת ידידי.

– דע לך, כי גרמנים רבים התאוננו עליך, ובפרט מנהל הדואר הגרמני ומנהל הבנק הגרמני. הם מאשימים אותך בנטיה יתירה לאנגליה ולצרפת…

המשכתי בשתיקתי.

– שתיקה כהודאה – הוסיף – אך עלי להזהירך, שאם לא תחדל מתעמולתך המזיקה, אחת דתך… הבינות?

– Ja, Herr General!

– רק תודות לקונסול הגרמני שמיט לא נגענו בך לרעה.

– Danke, Herr General!.

– תוכל להסתלק!

– Ja, Herr General! – עניתי ואסוב על עקבי.

הבינותי, כי יומי נקבע כבר, כי שום דבר לא יעזרני עוד, יען כי בשום פנים לא יכולתי להסכים להיות עבד לגרמנים בארצנו, סחתי את הדבר לד"ר אבושדיד גיסי, אשר היה, כאשר העירותי כבר לרוב, נתין צרפתי, נלהב לצרפת כמותי:

– מה לעשות? – שאלתיו.

– אדבר עם זכי־בי ונראה!

שכן בינתים היה זכי־בי זה ידיד נפלא לא רק למשפחת אבושדיד כולה, כי גם לי, חתנה. למן היום אשר בו הופעתי בפניו כשליח ה“גדוד העברי הראשון”, יחד עם אביעזר ושמריהו ילין, לא היה כמעט יום שלא נפגשתי אתו אף מחוץ לבית ד"ר אבושדיד. רק שני דברים לא מצאו חן בעיניו, בשיחותי אתו: הערצתי למוסטפה כמאל, ואהדתי לאותיות הלטיניות. כשהזכרתי לפניו את שמו של כמאל, היה משסעני:

– השיכור!

וכשהזכרתי אהדתי לאותיות הלטיניות, כמתאימות גם ללשון התורכית היה מפסיקני:

– שגעון.

וכבר אז ביקשתיו, בעזרת גיסי אבושדיד, להקל על אבי את נסיעתו לאמריקה עם בני־ביתו. הרבה דובר בארצנו על נסיעה זאת, שאחד מסופרינו הטובים, אהרן ראובני, ראה להציגה לעיני הקוראים כ“בריחה מארצנו בספינות האחרונות”. ידוע הדבר לכל בר־בי־רב, שזו היתה הדרך האחת אז לאבי ולאמא להציל את המילון מכליה, ולא אאריך בזה, שהרי פרקים נפלאים על־כך כתבה אמא בספרה על חיי אבי.

אם כה ואם כה, עזרתו של זכי־בי לנסיעה הזאת גרמה לכך, שבק־פשה חשד בו, בזכי־בי, ובגלל זה לא קלה היתה התערבותו של גיסי לטובתי הפעם:

– עם כל רצוני לעזור לגיסך, לא אוכל לעשות דבר לו הפעם, כי הגרמנים עוינים אותי יומם ולילה, והחשש גדול פן יפטרוני ממשרתי.

וכך היה הדבר באמת, ובאחד הימים הודיענו זכי־בי כי הורד ממשרתו כאוהד צרפת ואנגליה, ואלמלא ידידות ג’מאל הקטן לזכי־בי, כי עתה היה ג’מאל הגדול דנו למיתה.

עם כל זה הבטיח לנסות לדבר לג’מאל הקטן עלי ועל רעיתי, שאבי ואמי חכו לבואנו אליהם אלכסנדריתה ב“ספינה האחרונה באמת”.

*

לאחר ימים אחדים, באישון לילה (ואנו כבר היינו רדומים), נתדפקו דפיקות על דלתות בית חמותי, אשר היה סגור ומסוגר כיריחו בשעתה – כה מבורזלות ונעולות היו הדלתות בבריחי־ברזל ובמנעולים.

– מי שם? – חקרתי ברדתי את המדרכות עד לדלתות.

– אני, ידידכם, פתחו.

זה היה קולו של זכי־בי, ולאחר פתחנו את הדלתות לחש לי ולרעיתי, אשר נצטרפה אלי בהולה ורעודה:

– תצאו מירושלים מחר לפני עלות השחר, ליפו.

– מדוע? כיצד?

– אל־נא תרבו בשאלות. את הכל אספר לאמכם מחר. הא לכם מכתב לחסן־בק מושל יפו מאתי, והוראות פרטיות מה שעליכם לעשות שם. את הוראותי השמידו מייד.

ובטרם ירד:

– ושכחתי לתת לכם צרור קטן, הלוואתי לכם עד לאחר המלחמה.

נפלתי על צואריו ואשק לו, והוא נשק ידי רעיתי.

– להתראות! – קרא לנו בעברית.

ונעלם לבית אבושדיד אשר במורד הבית (בגלל נתינותו הצרפתית, נאלץ אחר כך גם הד"ר אבושדיד לעזוב את הארץ).

*

למותר להעיר, מה היה הלילה ההוא.

ולאחר פרידה קורעת־לבב בין רעיתי לביתה, כשפרלה משקיטה את אמה הרועדה כנשרה הומיה, הועדנו עגלון ערבי ממכרינו להסיענו ליפו, מפחד פן יכירונו ברכבת – הגרמנים, שמושבתם ליד התחנה הירושלמית, והגענו בשלום לעיר־החוף.

 

פרק שבעים: בספינה האחרונה!    🔗

בקושי רב מצאנו את הדרך לגיסתי אשר ביפו, בלב סימטה ערבית קטנה, שמגזוזרתה הצרה בקומה השניה היתה העין יכולה לחדור למישטח הים בתכלת אין־סופו. רוח סערה עזה היתה מכה בו גלים רוסקים. מייד לאחר סעודת־מה, מלוות תחריפים מזרחיים, מיהרנו לבקר אצל ידידנו הקרובים ביותר בתל־אביב המתחילה.

עיר יהודיה זאת היתה אז ב“בראשיתה” הזעומה. רחוב אמתי אחד לפי שעה, בשמו המפואר, הר־צל", ובבנינו שעל הגבול – גבול בין השכונה למרחב־החולות – המדרשה הלבנה, הנושאת אף היא את שם המנהיג הציוני. בין הבנינים המעטים מימין ומשמאל לרחוב הזה – בנינו של מרדכי בן־הלל הכהן, בעל הקומות, וביתם המשותף, של השלושים (יוסף אליהו ויעקב שלוש), בטיפוסו המזרחי, וביתם של הליטווינסקים, והרחוק ביותר – הבית האדום, אשר בו היו גרים הקרישבסקים אשר עברו למקום שעדיין כינוהו בשם “אחוזת בית”. פה ושם נסיונות לרחובות ולסימטאות חדשים בתוך החול מסביב, ובנין מגדל־המים הראשון באמצעיתם (בבנין זה הושכנו כעבור שנים, לאחר הכיבוש הבריטי, ועד תל־אביב, תחנת המשטרה העברית התל־אביבית ועוד מוסדות המרכז הצבורי של תל־אביב). מספר תושביה כולם בשנה ההיא – מאות ספורות בלבד.

מה עצובה ומעיקה היתה אוירת המקום ביום שבאנו אליו בעגלה ערבית רתומה לסוסים צחורים ורזים (מאין כבר שעורה מספקת לכלכלתם). השעה היתה כבר עשר, לפחות, אך רוב השכנים היו מסוגרים בבתיהם, והחנות היחידה מעבר לפסי מסילת־הברזל היתה ריקה מאדם. חיים הררי, אשר בו נפגשנו, חזר משעוריו לבנינו הקטן. בסוד סיפר לנו, כי “הדברים אינם כשורה”, ושדיזנגוף, ראש ועד תל־אביב והעסקן הראשי של יהודי יפו ותל־אביב, נעדר בירושלים יחד עם הד“ר מוסינזון, מנהל המדרשה וד”ר חיסין הרופא, וגורלם לא ידוע.

– ומה תעשו? – שאלה רעיתי, בחשׁשׁה לעתיד הישוב הנחמד.

– נשאר בו ולא נעזבנו – השיב המורה הנלהב, בהניעו את כפו לקראת רעיתו יהודית, מורה אף היא, אשר נחפזה לבית־הספר לבנות ביפו.

הדרך הקצרה מתל־אביב ליפו היתה הומה גרמנים מן המושבה הגרמנית שרונה אשר בצפונה, שעשו בה כבביתם, בשחצנותם הגלויה, כשבניהם ובנותיהם זורקים כבר אז בפנינו את הקריאה: Verdammte Juden!

כשנפרדנו מעם הררי לחש באזנינו, בחזרו ברמז־של־חרדה על קריאת הגרמנים:

– הזהרו!

ואמנם, על כל צעד וצעד בדרך חזרה ליפו, ובפרט ליד הגשרה הקטנה, אשר בה היה אבי השלוּשים בזקנו המרוקאני, גר עדיין לבדד, הרגשנו באולם המסעדה הגרמנית “לורנץ” תנועה רבה. אלה היו מלחים גרמנים, אשר הגיעו לנמל יפו יומיים קודם־לכן, וה“בירה” היתה זורמת כאן כמים לקול שירת: Deutschland, Deutschland über alles. אחדים מהם היו כה שיכורים, עד שחששנו פן יפגעו בנו, וכשסוף־סוף חזרה מתל־אביב עגלה ערבית, ליד “הוטל הארדג” (מלון גרמני ידוע), נכנסנו לתוכה ונסענו ישר לבית הערבי אבו־ג’ובין, אשר בו חיכה לנו ערבי שני, מוסתקים, ידידנו מילדות, להביאנו אל מפקד יפו, ב“קסרקטין” (ה“קישלה”) מרחק מאה אמות מירקרק הים במקום ההוא.

*

אכזרי ומטיל־אימה היה מפרד זה בקומתו הקטנה וברגליו הנמוכות והמעוכות מתחת למתניו הרזות. טיפוס קורדי, ששיניו עקומות ועיניו פוזלות, ורצועת העור בידו הימנית מוכנה להלקות את כל הנפגש בדרכו. שמו בלבד של מפקד זה הטיל פחד על מושלימים, יהודים ונוצרים כאחד, ונקל לתאר מה היו הרגשות רעיתי, כשנכנסתי אתה לאולמו אשר בקסרקטין. קצינים עליונים, בשׂרדיהם השחומים, יצאו ונכנסו אליו לקבל מידיו פקודות, ואסירים כבולים באזיקים, חיכו למלקות אשר הועיד להם העריץ באותו יום, והחמה הבוערת מסביב הטילה על כולם זבובים לרוב בזמזומם הטורד.

– האיש הזה, שם מאחורי השולחן הקטן, הוא הוא חסן־בק! – העיר מוסתקים גבה־הקומה.

– כן, זהו איש הפלצות! – השלים אחריו אבו־ג’ובין, שחרחר, ששזפתו שמש אפריקה עוד מימי ילדותו, ועיניו כעיני כושי יפה.

– קרבו־נא אלי – צעק לקראתם הגוץ האיום, בעתרו תמרוני עשן מן ה“נארגילה” שלול בין שפתיו המגעילות בתאותנותן.

קרבנו אליו:

– A tout Seigneur tout Honneur – פנה לראשונה אלי בצרפתית מדויקת, שכן בבית־ספר חברת “כל ישראל חברים” למד לשון זו בעיר ארזרום הארמנית, מולדתו.

ובראותו את רעיתי לידי:

– Mais Madame avant voues, Monsieur – הוסיף וצווה להושיבה על כסא לימינו.

אז החלה אותה שיחה נפלאה, אשר כה הצטיינה בה רעיתי מאז באה בדברים עם ערבים, כי מעטות כל־כך הן בנות־ישראל השולטות בשפת ערב כמותה. עם כל ה“סלאם עליכום” אשר בכל דבריה, וה“אסתכפר־אללה” וה“חדרתק”, וה“אנשאללה”, אשר במילונה העשיר, ביארה לו, מה היתה מטרת בואנו לראותו כשאגרת זכי־בי בידה.

– זכי־בי? – נזעק – אינני אוהב אותו.

– מדוע, יה־סידי? – שאלה רעיתי.

– כי בעד־אנגלי ובעד־צרפתי הוא, ומכתב מאתו יזיק לך ולבעלך לא מעט.

רעיתי חטפה את האגרת חזרה לידה, שלא תפול בידיו הגסות. קיצור הדבר: לאחר שיחת שעתיים, המלצת מוסתקים ואבו־ג’ובין שניהם, הסכים כמעט להרשות לנו לצאת ממשרדו לעומת הים, ופתאום:

– Bardon, Bardon – שכחתי לבחוש בחפציכם. מה זה?

– ספר עברי, אדוני הבק – עניתי במנוחת־נפש ככל היכולת.

– מה שם הספר ה“עבראני” הזה?

– ישראל על הים? מסוכן מאד ספר בשם כזה. מהיכן לישראל ים? ומיהו הרוצה בים ישראלי?

– אני, עבדך, יא בק!

– ובכן אתה מודה בזה, כי עמך עוסק בהכנות מלחמתיות ימאיות…

התאפקתי לרגע, לאחר זה:

– לא למלחמות ימיות, כי רק לסחר ימי עברי, בספינות עבריות, מנמל יפו העבריה הזאת…

לשמע דברי אלה, עלתה חמתו עד להשחית:

– הוא אשר אמרתי, איש מסוכן הוא זה, אדוני מוסתקים ואבו־ג’ובין, ועלי למסור מיד על כך לג’מאל פשה.

לחינם ניסו מוסתקים ואבו־ג’ובין לבאר לו, כי מעולם לא הייתי מלח, וכי מעולם לא ראו ספינה עבריה תחת פקודתי – הוא באחת: “לג’מאל פשה קוצ’וק, מפקדי המיידי!”

– ומה זה? – הוסיף עוד.

– עוד ספר, ביים,– גמגמתי בתקותי להבליעו ממבטו.

– ומה שמו של זה?

– דבורה וברק – מחזה בארבע מערכות, מימי העברים הקדמונים.

– מה היתה דבורה?

– שופטת.

– וברק?

– מצביא!

– אהה! הרי גם זו עדות לרוח המלחמתיוּת של ידידכם זה, מוסתקים ואבו־ג’ובין שניכם, שני הספרים גם יחד יישארו כאן עמדי, במגירה הזאת, עד ליום שבו יבוקרו על־ידי הצנזורים הממשלתיים.

– אבל, חסן־בק – הסתודד מוסתקים באזנו הימנית – ספינתם מחכה להם בנמל מזה כבר שעה וחצי.

– ספינה! ספינה! הלא אמרתי – רעם – כי אישכם זה מסוכן, ספינתו היא היא, כנראה, ספינתו העבריה.

– לא, יא בק, חי אני כי לא – ענהו אבו־ג’ובין – כי ספינה יוונית היא, הספינה האחרונה לצאת מימי תורכיה בימים אלה.

– הספינה האחרונה? מדוע האחרונה? ומהיכן ידעת, כי אבן־אבי זה יעלה בה היום דווקא?

– כי כל שאר הספינות נעלמו, ורק זו נשארה להסיע את אחרוני התפוזים אלכסנדריתה!

– יש לי רעיון – גיחך גיחוך של התעללות – שהגברת רעיתו תישאר ביפו אתכם, והוא יפליג.

– אי־אפשר, יא־בק, היות ואביו, גם ד"ר אבושדיד מחכים לשניהם באלכסנדריה של מצרים.

אז קפץ מכסאו, כעקוץ עקרב ממש:

– הה, עכשיו הבינותי הכל, אבן־יהודה הוא אבי אישכם זה, וד"ר אבושדיד הצרפתי גיסו, ושניהם בוגדים ובורחים… לא ארשה! לא ארשה!

וכך חזרנו כלעומת שבאנו לבית גיסתנו, בסימטה הבודדה ליד הים, מול ה“מנשיה”.

וכל אותו הלילה היה לנו ליל זוועות, עם חרב מתהפכת על ראשינו, כשמוסתקים ואבו־ג’ובין מנחמים אותנו, וספרים – ובהם גם מילון ימי ראשון וניירות חשובים אחרים, מוסגרים בידי המפקד האיום, אשר הכניס אליו, לפני צאתנו אותו, קבוצת ערבים מבית־דגון והלקם מלקות מוות.

עוד אנו שואלים את עצמנו את אשר יקרנוּ, והנה שריקה מלמטה. ובצאתנו לגזוזרה הכירונו את עלי־חמיס, בעל הסירות הידוע לי מימי ילדותי, עם “לוליק” פיינברג שהבריחני אז על־פני הים בסירתו.

– “אבן־אבי” הנה נשלחתי אליכם על־ידי מוסתקים ואבו־ג’ובין להביאכם אל הים, אף להסיעכם ב“ספינה האחרונה”.

– באישון הלילה?

– הוא הדבר.

– ואם יראונו שוטרים?

– הא לך, אדוני, תלבושת ערבית, ולגברת רעיתך שלמה ערביה.

– אל־נא תלכו – הסתערה גיסתי לקראתנו, – כי פח הוא שפרש לרגליכם חסן־בק.

ממרחק צפרה האניה בעשנה המתמר אל ירח בשלשת רבעיו, ועלי־חמיס קורא לנו בלאט:

– אם לא תבואו מייד – נאלצים תהיו להישאר, אולי גם להישפט למות…

בבכיות עצורות לגיסתנו ריקה, הורידנו בעלה לסמטה שבה קבלנו עלי־חמיס והוליכנו בצעדים מהירים, דרך סימטאות עקלקלות ועפושות, לאור השונית הקרובה, אל הנמל הפנימי הקטן.

שם חיכו לנו אבו־ג’ובין ומוסתקים, עם סל מלא כל טוב בידיהם, ולחיצת ידיהם החמות והטובות.

– מה קרה? – שאלתי.

– שום דיבור. כל רגע יקר, ואנחנו שמנו את נפשנו בסכנה להצילכם, להתראות!

ועלי־חמיס עם ארבעה מסירניו מעלים אותנו בעזרת משוטיהם מתוך סירה קטנה אל בין הצוקים במימיהם השפולים והזכים:

קלק – שלק – קלק – שלק – אט, קט, אט, קט, חלק–לק – אט קט קט.

– זהו מזלכם, כי מחר ייסגר הנמל ללא כל יוצא ושב.

ואפול על צוואריו:

– לעולם לא אשכח לך זאת, לנצח – התאנחנו שנינו.

– ה' אתכם, ומי יתנני כמותכם, להימלט מכלב־בכלבים הלזה – חסן־בק – היתה התשובה.

אט, קט, אט, קט, חלק–לק… חלק–לק.

ובטרם זרחה מהררי יהודה, במרחקיהם הקרובים, שמש תקוה ואמונה בעתידותיה העבריים של ארצנו זאת הרדומה עדיין בסיוטיה המתחילים, העלונו המלחים היוונים לאורך סולמיהם־חבליהם על־פני הסיפון העמוס אלפי תיבות תפוזים, ורב־החובלים, החגור חנית לאבנטו ושפמו מגיע עד שכמו – שודד־ים אמתי – מברכנו ב“ברוך הבא” איטלקי.

מי היה מנבא לנו, כי נמלטנו בספינה אחרונה זאת, “מן הפח אל הפחת?”

וטרם כל, עם הרמת העוגן לצאת את הנמל ואנחנו כבר מחוצה לו, נזרקו לקראתנו שתי יריות, “עיוורות”, כפי שמכנים אותן הימאים – זאת אומרת, יריות שאין כוונתן להטביע את האניה המפליגה, בלתי־אם להחזירה לנמל.

רב־החובלים לא נשמע ליריות, ומיהר להפליג בדרך לאלכסנדריה.

ואט, וקט, וקט, ואט, וחלק גם לק, ולק גם חלק.

על־פני מימי ים־תיכוננו.

ים אשרינו (– אשר) דנינו (– דן) וזבולונינו (–זבולון) מלפנים. הים בעתידו העברי הקרוב והבטוח. מעולם לא היה הים שלנו, במסעי הקודמים, כה ספירי, כה שמני, כה קוסם, כמו הפעם, כי עוד היינו מחליקים על־פניו לעומת אלכסנדריה.

כה עבר עלינו הלילה במנוחת שאננים, המלחים הושיבונו על תיבות תפוזים, המתיקונו בממתקים ובמגדנות, השקונו ספלי קהוה במי־וורדים, וסיפרו נו את סיפורי חייהם האישיים.

והנסיעה הברחנית הזאת היתה לאחת היפות ונעימות בחיינו.

עם עלות השחר הדהימתנו אנית־מלחמה אנגלית לשאול אותנו, מאין יצאנו ולאן פנינו מועדות. חשדו בנו, כי מרגלים תורכים אנחנו. חשד זה התגבר לאחר שהקצינים האנגלים ערכו חיפוש בכלינו, ובין מעטפות ומכתבים שבחריטה של רעיתי מצאו את תמונתו של זכי־בי, מושלה התורכי הצבאי של ירושלים וידידו של גיסי אבושדיד.

 

פרק שבעים ואחד: אפריקתה – אל גולת מצרים    🔗

כיצד באה תמונת המושל זכי־בי לתוך חריטה של רעיתי?

ברגע הראשון דמינו, כי מישהו התנכל אלינו בזדון למען העליל עלינו כי מרגלים אנחנו. אך עד מהרה הוברר לנו הדבר:

באותו לילה אשר בו נמלטנו מן הארץ, תחב לנו זכי־בי צרור כסף להוצאותינו המיידיות, ובצרור הכניס גם את תמונתו, ועליה הקדשה לשנינו. את הצרור הזה לא פתחנו בכל הדרך, כי לא הזדקקנו עדיין לכסף. היא הסיבה שלא ידענו כלל מה בצרור. ועל־כן רבה היה תדהמתנו למצוא את התמונה של ידידנו זכי־ביי, אשר כמעט המיטה עלינו אסון.

– אני מצטער מאוד, גברתי הנכבדה – העיר הקצין הימי האנגלי באפורות עיניו שפירית – אבל תמונה זאת מטילה עליכם אשמה כבדה, ונאלץ אהיה להחזיקכם במחנה האסירים מיד להגיענו למקס, באלכסנדריה.

לא הועילו כל הסברותינו על המצב האמתי כמושהו, ועל היותנו פליטים מידי הגרמנים, אשר כמעט והמיתונו.

– סיפורי־בדים. רבים לפניכם סיפרו לנו סיפורים כאלה, וסופם היה כי הוכרו כמרגלים.

– כמרגלים לטובתכם, כאהרונסונים אולי…

כשהפלטתי שם זה מפי, נשתנו פני הקצין:

– כבודו יודע אותם, את כולם?

– כן, את שרה היפהפיה, את אהרון החכם, את אלכסנדר ההדור, את רבקה הטיפוסית, ועל כולם – את אביהם הנכבד, משפחה נפלאה מכל צד.

– השייך אדוני לקבוצתם?

– לא, אך עם אהרון אהרונסון עבדתי תחת פקודת ג’מאל פשה.

– הקטן או הגדול?

– הגמל הגדול – קראה רעיתי בצחוק, וגם הקצין צחק.

– ובכל־זאת, יש דברים שאינם מתאימים בכל הענין, כי קשה להבין מדוע יצאתם לאחר הפסקת הגירוש מארץ־ישראל וכיצד הרשו לכם את זאת, אם כדברכם לאנגליה ולצרפת אתם?

וכך נמשכה השיחה, עד שממרחקי האופקים הופיעה לקראתנו גדת מצרים בחולותיה הנמוכים ובבהק שמשה הצורבת, עם בניני אלכסנדריה מתבלטים לקראתנו לאט־לאט בענקיות נמלה המעוגל.

אותה אלכּסנדריה שכה הרביתי לבקרה לפני מלחמה זאת, עיר פילון האלכסנדרוני, עיר חוניון הכהן, עיר תרגום השבעים, עיר הזירות היהודיות, עיר היהדות המצרית למן הרמב“ם ועד לראשית התקופה האחרונה, עיר הציונות המזרחית, וחברת כי”ח, עיר מרכז להפצת יינות ראשון־לציון, העיר אשר בה מצאו מקלט זמני פליטי ארץ־ישראל ובהם גם אבי ו“אמא” בדרכם אמריקתה – לעיר זו אנו חותרים לאט־לאט, בהשתרכנו דרך גליה המטוייטים והכבדים.

אפס, כי הפעם לא יצאו לקראתנו אל הנמל אותם הידידים מימים ימימה, ובהם ברון דה־מנשה, פיצ’וטו־בי, דוד יודילביץ', ואחרים. כי מן האניה יעבירונו בעוד רגעים מעטים, תחת משמר חיילים אנגלים ומצרים מזוינים, למחנה האסירים ב“מקס”.

*

במחנה זה הוסגרנו כל אותו יום וכל הלילה שלאחיו incommunicado וזה למרות שבינתים נודע להם כי הייתי גם ידידו של אבשלום, אשר את דבר מותו לטובת אנגליה וצרפת אישרוהו לי הקצינים עצמם.

רק למחרת היום בא לראותנו הקצין האנגלי הורן בלאור, מנהל עניני הבריאות – אשר ד“ר אבושדיד נתקבל אצלו כרופא הפליטים מארצו – ובהתראותו עם רעיתי, היא אחות הרופא, נוכח לדעת שכל דבריה היו אמתיים ויציבים. אז נודע דבר בואנו בעיר, לשמחתם של כל בני ה”גולה המצרית" באלפיהם, ודויד יודילביץ' (יחד עם הורי אשר התארחו בביתו) וברון דה־מנשה ופיצ’וטו־בי אשר ערבו לנו, לי ולרעיתי, ושוחררנו לזמן בלתי־מוגבל.

שני העסקנים היהודים המצריים הללו בקשוני להישאר באלכסנדריה, ובן־ציון טרגן, מי שהיה ראש המסדרים בעתוני משפחת בן־יהודה בירושלים, ודויד יודילביץ' עשו כל המאמצים להשפיע עלי להיות בין מנהיגי גולה מצרית זאת. נעניתי לבקשתם המפצירה, בפרט נטתה לכך רעיתי. באשר עם כל אהדה לצרפת של אחיה, ולאנגליה של מורתה הגברת לנדוי, הרי מילדותה היתה בת המזרח, ידעה ערבית וגם תורכית, ורגילה היתה למנהגי המזרח, לנמוסיו, למאכליו, לניגוניו וכו'. מטעם זה לא היתה מרוצה כלל מגילויי־דעתי הנלהבים נגד התורכים. היא היתה בין המצדדים בבית עברית־תורכית בארץ־ישראל.

דעותינו השונות הביאו אותנו לפעמים לידי מריבה פומבית. פעם ישבנו בקהואת ה“בורסה” אשר בלב אלכסנדריה, והנה עברו פתאום על פנינו כשבע־מאות אסירים תורכים, אשר רק לפני ימים מעטים נתפסו בחצותם את תעלת סואץ.

– הידד! – קראתי – הידד לאנגליה בנצחונה עליהם!

דעתה של רעיתי לא היתה נוחה מקריאות־ההידד שלי לאנגלים.

– מדוע לא? בגלל הצטרפותם של התורכים לגרמניה ראויים הם לשנאה ולתבוסה.

– ואני, אין לבי לתבוסת תורכיה.

– והלא את נתינת צרפת.

– אך מיום שנישאתי אליך הרי עותומאנית אני.

וכך פרצה מריבתנו הראשונה, במעמד אבי ו“אמא”, גם דודי יודילביץ' וכל המקיפים אותנו, מתוך רוגזה קמתי ממקומי ואזעק:

– Vivent les Anglais! Vivent les Alliés!

קריאותי אלו עוררו מהומה רבה בבורסה, כי רבים היו המצרים המתנגדים לאנגלים, ומראה האסירים התורכים העיר בקרבם השתתפות בצער כה גדולה, שאחדים מהם החלו להיזעק:

– A bas les Anglais!

– Vive La Turquie!

אנשי צבא אנגלים ומלחים צרפתים הקיפוני אז, והדבר היה בא לידי שערוריה כללית, אילולא התערבותו של קצין מצרי, אשר הוציאנו מן המקום ההוא בחשאי, אל מוצא צדדי.

למחרת היום קבלתי ממושל אלכסנדריה אזהרה שלא לעורר “שערוריות” להבא, פן יגרשוני ממצרים.

– הנה מה שעוללת לי – אמרתי לרעיתי.

– אני אשאר כאן עם אחי, גיסתי וילדיה – השיבה לי.

וכל המאכלים הטובים אשר ערכו לנו יודילביץ' ורעיתו הטובה, צפורה, גם המענגים שהעניקונו ילדיהם וידידינו המרובים, ואורות החשמל לעיר הנאה בלילותיה, והטיולים בסירות הנמל הפנימי הגדול בתכלתו הבהירה, והחזיונות הליל־ליליים בתיאטרונים הצרפתים והערבים, עם שירי “אום כלסום”, אשר החלה להתחבב אז על הקהל ומהתלות הקיש־קיש אף הוא, ורקדניות־הבטן הצ’רקסיות, לא הועילו לשנות את יחסי לתורכים.

רעיתי האמינה עדיין – כראשוני התנועה הציונית, ובהם גם הרצל – שיש אפשרות להשיג עצמאות עברית תוך עותמניה, ואני ראיתי כבר בחזוני את “ביתנו הלאומי” מידי מעצמות אירופה צרפת ואנגליה.

*

ובימי שהותנו בגולת מצרים היתה מצרים זו חיה את חייה תחת שררת המלך חוסיין, עם האנגלים כחוסיו, והיהדות בארץ זו נחלקת לפליטים, רובם באלכסנדריה, ולתושבים ותיקים, רובם בקהיר, עם מספר יהודים בנמל־סעיד, בטנטה ובשאר ערים – בהן גם אלפיון, הידועה מימי הרמב"ם. רבם של יהודי קהיר היה בן־שמעון, עם אחיו הצעיר ממנו כיד ימינו, זוג מלא כוח וחכמה, עם קטאוי פשה כתומכו, ובאלכסנדריה היה שולט ביד רמה חכם אבוּכזיר, עם פיצ’יוטו ובארון דה־מנשה כתומכיו.

ותודות לשלושה אלה, ממעריצי בן־יהודה אבי, החלה עבריתנו לתקוע יתדות נאמנות ברוב בתי־הספר, עם בן־ציון טרגן וכרסנטי – זה האחרון מימי שהותי במוריון של חברת כי"ח בפאריס – כבאי־כוחה העיקריים.

שהותם של אבי ו“אמא” – וגם שלי ושל רעיתי בשתי ערים אלו חליפות – היו להם לשמחה רבה, ובשתי הערים נשאתי בפעם הראשונה את דברי בפומבי בעברית וצרפתית כשפותי העיקריות. זכורני, כי נאומי הצרפתי באלכסנדריה, ביחוד, באולם בית־הספר העממי הגדול, גרם אז למעין “מירעש”, שכן בו הבעתי את דעותי בענין המלחמה ואימצתי את לבות הכוּשלים והתבוסנים שבראשם עמד השען והתכשיטן רוזנטל, “אנארכיסט” לדברי רוב יודעיו. באסיפה ההיא באו הדברים לידי מלחמת־שנים אמתית בינו לביני, והמשטרה הוכרחה להתערב.

אך החשוב למאורעות אז היתה ללא ספק פעולתו הנפלאה של “דודי” דויד יודילביץ‘, אשר נמצא פתאום האיש, שהיה לאיש, במקום שאין איש. כבא־כוח היקב מילא זאב גלוסקין את ידו לעסוק בפליטים ככל אשר יעלה על רוחו, ומפאת הפסקת כל קשר חוטי בין שתי המדינות השכנות (ארץ־ישראל ומצרים), היה יודילביץ’ זה למושל בכיפה מתוך משרדיו בעשרות ומאות מבקריו יום־יום ולילה־לילה. הנה לבונטין ורבים מפקידי הבנק אתו, שהיו נתינים זרים והוכרחו “לברוח” מצרימה. הנה הגברת לנדוי, אשר שני הג’מאל־פשה, הגדול והקטן, היו סועדים על שולחנה עד לאחר הכרזת המלחמה התורכית, והיא ממשיכה כאן את עבודתה הפוריה מירושלים. הנה אשת בן־בנישתי, ותינוקיה בעריסתם מטיילים ליד המפרץ הפנימי במעקתו המאובנת וטיילתו הרחבה. הנה אחד ה“גורלים” הג’ורג’ים מירושלים, אשר מצאו כאן הזדמנות נפלאה להתפתחותם המסחרית, בשל נתינותם הרוסית. הנה גם שמחה קרישבסקי, בכור־מורי הנהדר, אשר הצטיין בלימודיו עד כדי השגת משרה חשובה בממשלת מצרים והוא אחד חשובי העדה היהודית בקהיר, מה שמחתי לראותו באלכסנדריה עם רעיתו בת מצרים כשהוא מנסה ללמדה עברית בן־יהודאית לדבריו.

גיסתי, אשת אבושדיד, מספרת לי כי בנותיה, יולנדה ומפלדה, – שמות שניתנו להן לזכר בנות מלך איטליה, – אינני יודע עד היום למה ומדוע? – בוחרות לדבר עברית, וקשה לה כל־כך להכריחן ללמוד אנגלית “הנחוצה כל־כך לחיי כל אדם בעולם אנגלי זה מסינגפור, עירה – ללונדון עיר תבל”, ובאותן אותנו קפצו לקראתנו בשמחת אין גבול:

– הלו, (hallo), דודה לאה; הלוֹ, דוד בן־ציון!

כי כבר אז נתאזרחה ברכה זאת במצרים, ואנוכי בארתיה כ“גנובה מהעברית”, במובנה – “הלא אתה שם?” “הלא אתה רוצה?”

פתאום, ממרחק העיר הפנימית, צעדה לקראתנו פלוגת “מכבים” מצריים קטנים, עם שלשה דגלים בידי כל אחד ואחת מהם – מצרים ירוק, אנגלי צלוב, ועברי תכול־לבן, כששירי ציון בפיהם, ובן־ציון טרגן ושאר המורים והמורות, בעבריתם המצלצלת, מלהיבים אותם לארצנו.

ואחרון־אחרון חביב בעיני – וויינבלט העלם, גבוה כתומר, במשקפיו לעיניו הנוגות, וציונותו בולטת מעם מגן־דוידו לדשת מעילתו – הראשון לצעירי ה“ילדים” המצריים שהכריזה קבל־עם, ויהי הדבר לפלא בעיני כל. כי עוד רחוקים היו כל־כך רוב יהודי מצרים מכל שאיפה לארץ־ישראל שכנתם, ואחד מהם – אגיון – מעיר בשיחתו עמדי לאמור:

– “טעותו” של משה רבנו היתה, לצאת את הארץ הברוכה הזאת בטיט יאורה ובירקרק אדמתה שאין ערוך לעשרם…

אכן, בכל מה שנוגע ליחס לאנגליה, היינו רחוקים זה מזה ת"ק פרסה: וויינבלט שנא את האנגלים שנאה עמוקה וגילה את שאתו זו בכל הזדמנות.

*

לסוף ערכה “הגולה המצרית” חגיגה גדולה לכבוד אבי, אליעזר בן־יהודה, וכל גדולי מצרים היהודית – אף לא־ציונים שבהם – חשבו להם לכבוד להשתתף בחגיגה באולם הגדול לעדה היהודית בעיר “מוקדון” זאת מלפנים. גם פקידים עליונים מצריים, ובהם גם מושל אלכסנדריה, היו במתנכחיה. לאחר הברכות והתשבחות נשא אבי משא חשוב על תולדות שפתנו הלאומית, אשר דוברה בימים קדומים על־ידי יהודי מצרים ללא הפסקה, עד לתקופת גירושם ממנה. ביחוד הזכיר את גדולת יהודי מצרים בימי הרמב"ם, והביע את תקותו שיעזור להתפתחות שפתנו עם הנצחון “שסופו לבוא”.

אחרי זה בקשוני ברון דה־מנשה ופיצ’יוטו לתרגם את דבריו לצרפתית, ובקומי על רגלי להסתכל סביב, נתקלו עיני בשנים מחברי הטובים ביותר בתקופת לימודי במוריון חברת כי"ח בפאריס – קאסטרו ואלפרד כהן, אשר עזבו את עבודת ההוראה בבתי־הספר של חברה זו בקהיר ובאלכסנדריה, אחד מהם השתלם בעורכות־דין והשני נעשה לסוחר סוכר וחיטה.

מציאתם באולם עוררה קצת חשש בלבי, שמא נפגמה קצת הצרפתית שלי בעשר השנים שעברו מאז למדנו יחד במוריון של כי"ח. לאשרי עורר נאומי התלהבות ארב בקרב אלפי השומעים. בעצם היה נאומי רק כעין מלואים למשאו של אבי, והרחבתי את הדבור על נושא ציוני דמיוני קצת עם שפת־עבר כשפת ים־תיכוננו וכל המדינות לארכו ולרחבו.

והנה בסיימי את נאומי זה, ומקרב הקהל יצא לקראת אבי איש צעיר, בעל סנטר מרובע, לחיים בולטות ומצח עטור שער עורבי בהחלט, וזוג משקפים לעיניו הפוקדות:

– שמי וולדימיר ז’בוטינסקי – הציג את עצמו.

– לא וולדימיר – העיר אבי – כי שם עברי.

– זאב – ענה הלז.

– שמחתי לראותך, אדוני.

– ואני מאושר להכיר פנים אל פנים את אבי הדיבור העברי.

– ומה עושה זאב כאן? האומר הוא ל“טרוף” כבשים תמימים לרעיון הדיבור העברי?

– לא, כי אומר אני להקים לגיון עברי כבעל־ברית האנגלים והצרפתים במלחמתם לשחרור ארץ־ישראל.

– לגיון עברי! צבא עברי! בר־כוכבא חדיש!

אלה היו מלותיו של אבי, ברוב התפעלותו.

– אם אני לבר־כוכבא שני אהיה, הרי כבודו רבי עקיבא – השיב העלם בשפתו המודגשת, כמעט צבאית.

– ואנוכי – התכנסתי מצדי – אהיה לאחד חייליו הנאמנים, אדוני ז’בוטינסקי.

ומסביבנו הכל שומעים ותוהים:

– החולמים! ההוזים!

*

ועוד בטרם החלטנו להפליג מאלכסנדריה לאמריקה, דרך יוון, המתה מצרים לרגל הידיעות המרעישות על־דבר נחיתת האנגלים בגליפולי ובאי למנוס וכניסת הצרפתים לתוך הדרדנלים, עם שם ידוע משכבר הימים עובר מפה לפה – מוסטפה כמאל, כסגן ראשון למפקד הגרמני פון־סנדרס, כמגינה האראלי של תורכיה האירופית.

וכבר הגיעו אלכסנדריתה הפצועים הראשונים מן המערכות הנוראות במרחקי־ים האיים, וגם אסירים תורכים נוספים.

והעיר הומיה מהתרגשות, והמצריים הלאומיים מפגינים לטובת תורכייה, וצעירי הגולים היהודים מבני ארץ־ישראל מתנדבים כבר במאות ללגיון היהודי של ז’בוטינסקי.

ואנוכי מהרהר ומהסס:

הלהצטרף עם רעיתי לאבי ול“אמא”, ולשלוש אחיותי עדה, דולה, וזזה (בנות “אמא”), או לקבוע את מושבי עד לסוף המלחמה במצרים זו שכנתנו, לשם פעולה נמרצת למען ההתנדבות לצבא עברי גדול? או להשמע לרעיתי, ולהפליג לארצות־הברית, שבהן אוכל לפעול הרבה למען עתידה של ארץ־ישראל אם רק ארצה ואעיז…

– מה דעתו של “דודי” יודילביץ'? – שאלתיו.

– לאמריקה – ענני כידיד, כי מי כמוהו ידע את יהודי מצרים בהתנגדותם לכל מה שהיה בו מרוח ציונות? – כן, לאמריקה לך לך, לאמריקה בארבעת מיליוני יהודיה, לאמריקה, במאות מיליוני דולריה, לאמריקה בציונותה המתגברת, שבה לווין־אפשטיין בא־כח יקבי ראשון־לציון וידידי הטוב, יעמוד לימינך.

– לאמריקה – ענתה אחריו רעיתי – שבה נחיה יחד עם אביך ו“אמא”, וניצור לעצמו עמדה כה חזקה, שיוכל נוכל בשובנו ארצה לחדש בה את עתוננו היומי…

לשמע עתוני היומי, ניתר בי הלב, והוכרעה ההחלטה.

– אני מסכים – החזרתי, ורק צרה אחת בפני: אינני מדבר אנגלית…

– תלמדנה! כי אלמדנה לך.

– לכך צריך זמן רב…

– אם למדת רוסית מספקת בשבועות מספר, כשביקרנו בפטרוגרד, במוסקבה ובקיוב, לא תלמד אנגלית? אני, תלמידת הגברת לנדוי, אהיה בעוזריך.

ובמועצת בני המשפחה, של אבי ושל ד"ר אבושדיד, עם סעודה אחרונה בבית “דודי” יודילביץ', הוחלט פה אחד לנסות את עצמנו בקחמה האמריקנית – על־אף נסיון אחרון מצד מעריצי ז’בוטינסקי להחזיקני במצרים, כאחד מסגניו הפעילים.

 

פרק שבעים ושנים: הרפתקאות־ים בדרך אמריקה    🔗

כי עצה נכונה היתה עצתם של ידידי במצרים – הוכיחו המאורעות עוד בזמן הפלגתנו בספינה היוונית הגדולה “קונסטנטינוס”, בת שמונה־עשרה אלף הטונות, אשר חיכתה לבואנו בנמל פיריאוס. ואין הפרזה במלים “חיכתה לבואנו”, כי אכן הורם העוגן שעות מספר לפני הגיענו באניה יוונית קטנה מאלכסנדריה, ורק מתוך הערצת קונסול יוון באלכסנדריה לפעולות אבי בארצנו, ניתנה הפקודה להאחיר את הפלגת הספינה עד לעלותנו על סיפונה הנרחב, בשעה טובה.

למוד־ים הייתי מילדותי, ובכל־זאת חולה־ים הרגשתי את עצמי בפעם הראשונה. לרגעים מה מוזר היה הדבר בעיני, כי גלי התיכון לא גאו ביותר בין פיריאוס לפטראס, מסביב לצוקי הממלכה המאושרה שהעניקה לספינה את שם מלכה הגאה. אך במהרה נתחוור לי פשר הדבר: הפעם למרחקי האוקינוס האטלנטי היו פנינו – עם אבי בראשנו – מועדות, וידוע ידעתי מראש, כי הנסיעה לא נתברכה ב“מזל טוב” מדי. צוללות הגרמנים היו משוטטות כבר לרוב בעצם ים־תיכון זה, שבו נמצאנו, ואף־על־פי שגרמניה הווילהלמית הבטיחה למלך הבעד־גרמני כי נגע לא תגע לרעה בספינותיו, הרי הובלט שם האניה באותיות גדולות ביום וחשמליות בלילה, למען יכירוה ממרחק, וסכנת הפצצות המימיות רחפה עליה בכל רגע. לא עוד, אלא שכבר בלילה הראשון נתעורר אבי מתנומתו החטופה לשמע יריות מקלעים בקרבת האי “כרית” וחיל אחז אחז את רוב הנוסעות כבערב לידה.

עוד זאת: מלחי הספינה, אשר עמוסה היתה כשבע מאות נוסעים מכל ארצות המזרח, אשר הצליחו למצוא מפלט בה מעבודת הצבא – היו מרי־נפש למיומם הראשון ויטלטלונו ממקום למקום ללא כל נוחיות. אבי ו“אמא” ורעיתי ואחיותי אף הן – כולנו הוכרחנו להסתדר בתא צר בן מיטות דחוקות זו בצד זו, ועצם המאכלה הוחלפה למנוֹם מייד לאחר הסעודה הסופית. אם לזה אוסיף, כי האכילה עצמה היתה מרודה למדי, כי יינות יוון היו מזוגים בשמן־קיק – כן, שמן־קיק – וכי מראה חולי־הים היה פועל על עצבי עד כדי בחילה, יובן מדוע הייתי לתועבה לעצמי.

לאשרנו לא אירע לנו כל אסון בדרכנו זאת החדשה ל“עולם החדש” באמת, עד להגיענו לסביבת האי “מלטה”, שכידוע לכל דרדק, ניסו התורכים לכבשו לפנים ואמיר־ימם לא מצאהו.

– “מלטה יוֹק” – קרא הימאי המאוכזב ויחזור לקושטא.

– “מלטה וואר” (מלטה יש!) – קראנו כולנו – ועוד איך: איון קטן בערך, לא יותר בשטחו מתל־אביב היום, ואולם ספינתנו הרגישתהו מיד, כי ספינות־מלחמה אנגליות, צלבניות ברובן, העמידו את אניתנו לשם בקורת. דרך־אגב, השם “מלטה” הוא שם עברי קדמון מימי הדנים והזבולונים, ומובנו – האי אשר אליו היו האניות “נמלטות”, ביחוד בימי חניבעל דובר־העברית, להינצל בו מהתקפות אויבים או מהסתערות רוחות וסופות.

עוד ארבעה ימים למסע פחות או יותר נעים, לאור חמה מתוקה ביום ולזוהר כוכבי־בהק בלילה, עם פינתנו על הסיפון כמרכז ההתענינות לרוב הנוסעים, בשירים העברים מושרים על־ידי רעיתי, כשדולה, עדה גם זזה אחיותי מלוות אותה בקולותיהן – עד שסוף־סוף הגענו בבוקר היום העשירי לנסיעתנו אמריקתה – לגיברלטר.

*

המעט אמרו על האנגלים, כי לא היה עם כמוהם בעולם אשר ידע לגזול לעצמו כל חלקה טובה וכל אי חשוב בעולם כולו?

הכרה זו התבלטה לעינינו פי־כמה למחזה ההר העצום אשר כאילו עלה לקראתנו ממצולות הים בהדר אל־שני. ככרמל ארצנו בשובנו ארצה מן הגולה היהודית ומן העולם הנוצרי, כלבנון סוריה בחתרנו בירותה, (או יותר נכון “בארותה” בשמה העברי), וכווזוּביו היוקד לעיר נפוֹלי האיטלקית – כן היא גיברלטר, הספרדית מפנים והאנגלית של ימינו אלה. הרואה אותה ממרחק תפוס כבר על־ידי סודיותה המוזרה, והניגש אליה לאט־לאט, קו לקו וצו לצו, נשאר פעור־פה ממש להסתעפותה הענקית. למעשה אין זה אלא צוק אחד, שקיבל את שמו מן המצביא הערבי “טארק” אשר לכדו לראשונה מידי הספרדים הקדמונים, והשם הערבי להר הוא ג’בל, כ“ג’בל” כנען שלנו, וממנו הסירוס הספרדי “ג’ברלטר” שהאנגלים אמצוהו להם.

עוד ספינתנו מתחרטמת לקראתו, וארבע אניות רצות אליה, והאחת קוראת לנו מתוך רם־קול:

– Where are you coming from?.

– מפיריאוס – עונה רב־חובלנו היווני.

– And where are you sailing to?.

– לניו־יורק – הוא המענה.

אז יקרא הרם־קול באזננו קול גדול:

– Stop! (דום!).

וללא כל התנגדות “סיטפנו” (דממנו).

אז יעלו לאניה הגדולה כמה קציני־ים אנגלים לחקור ולדרוש בנתינותם של כל נוסעיה ללא־הבדל, ומספר גרמנים ואוסטרים – ובהם יהודים, כמובן – הורדו, על־אף מחאתם העזה, למחנה־אסירים בגיברלטר. רק אז נוכחו הכל, בספינתנו, מהו כוחה של אנגליה בים. צוללות או לא צוללות – סלע גיברלטר רודה במבואות ים־התיכון ובמוצאותיו לאוקינוס האטלנטי הרחב. ולא אשכח את מראהו של אחד הגרמנים המוּרדים מן הספינה, אשר הכרזתי לפניו כי England rules the waves בענותו לי But Germany waives the rules – לא אשכח את עיניו הדהומות לקראתי, והחרפה אשר כיסתה את פניו למחזה תבוסתו זאת.

רק יהודי אחד, נתין אמריקאי, אשר נצטרף אלינו ביוון – אינני מזכיר את שמו, יען כי בינתיים כיפר על עוונו זה ויהי לאחד הנלהבים ביותר לנצחון בעלות הברית – המשיך את וויכוחיו הסוערים עמדי, להוכיח לי כי גרמניה הקיסרית תנצח במלחמתה ל“צערו הגדול”.

– בפחות משנה אחת – הכריז בבטחון – תכניע גרמניה הצבאית והימית את בריטניה ה“אימפריאליסטית”.

האמונה המופרזת הזאת בכוחה של גרמניה!

*

כבמגע־קסם עברנו מגיברלטר זו, עם אפריקה המערבית ממולה ברוכסי הרריה החשופים מכל ירקרק, ונמל סיטה הספרדית ככתם לבן ברגליה, לתוך לבו של הים הגדול ביותר – אולי הוא־הוא “הים האחרון” הנזכר בתנ"ך – לנסיעותי המרחקיות.

זאת היתה אמנם הפעם הראשונה לי – ואני אז עודני רק בן עשרים ותשע – לחזות במו עיני את משטח המים העצומים הללו בזדוניותם כי רבה, ואם באמת הגיעו בני דן וזבולון למרחקים אלה, בהקיפם מצד אחד את אירופה (אי־רבא – בעברית!) עד לאיי־הסלעים, בדרום אנגליה, ולדניה (על שם דן) בים הבלטי, וממנה עד לליטא גם היא, בקלייפדה (היא ממל הגרמנית היום שוב!) – הרי אין ספק בדבר, כי ימאינו אלה הקדמונים לא זה בלבד שידעו כבר אז ללא כל ספק, כי ים תיכננו (והים השחור אף הוא) היה רק בן־ים או ים־משנה לאוקינוס זה (ולכן קראוהו “הים האחרון”, זאת אומרת חלק אחיד לאוקינוס כולו) אלא, שגם הם הרגישו ודאי כבר אז את אשר הרגשתי אנוכי, מעריץ הים לתחינתנו השלישית, בהיכנסי אליו בפעם זו הראשונה.

ומה היה הרושם הראשוני הלזה?

ענקיות האוקינוס, אשר על פניו התרגחה ספינתנו היוונית הגדולה כביצה בודדה בקלחת־מים קלילה.

באשר אמנם, כל גל וגל להמון הגלים אשר התנפצו אל ירכתיה, היה ארוך ומזעזע פי עשרה, אם לא פי עשרים, מגלי ים־תיכוננו, הידועים בקצרותם, ורובם ככולם של נוסעיה, ונוסעותיה ביחוד, סבלו מתנודתם בסבל שלא ידעוהו אף במירע ההתסערות ל“ים־החיצוני” הקטן. באותו לילה לא ירדו אל אולם המאכלה אלא “שבלים בודדות” אחדות השייכות לזאבי־הים המעטים, ואבי גם “אמא”, רעיתי ואחיותי היו שכובים כולם בתאנו המשותף, ורק אנוכי העזתי, על־אף סחרחר ראשי, לנסות ולטעום לגימת־מה מסעודת הערב בכל יפעתה המלאה. הוי, מה הבינותי אז למשורר הקדום בתהלים המתאר בדיקנות ציורית נפלאה את אשר אירע לנוסעי הים בספינה קטנה בימיו הוא. ודומה כי תאור הים של אותו משורר עברי קדמון נעשה בעזבו את ים־התיכון בגליו הקלים בערך. ודומה, כי גם השם “נחשול” בדברי הימאות העברית נוצר אז לגלים ענקיים אלה. גלים אלה הרעידו באותו לילה את אבי עד כדי יאוש ממש, ונחשול גדול אחד – רב החובלים אמד את גבהו למאת מתרים ויותר – התפרץ על־פני הסיפון השני, עם תאנו בקצהו שממול לחרטום.

לא! לא! כי עד ליומי האחרון לא אשכח את עיני אבי, אשר יצא אל הסיפון בחרדתו כי רבה, עיני מדהבה ותבהלה, עיני סוף־כל־הסופים, עיני המוות בכל זועתו – למראה מימיו האדירים בהינפצם כלפינו למיליוני רביבים קרים ומגלידים.

כי יחד עם התגדלות הגלים גדל פתאום גם הקור מסביב, שאדמת אירופה מצד אחד ואפריקה מצד שני, עצרו בעדו כל־עוד היינו בקרב הים־התיכון לירח יוני זה השרבי כל־כך.

וכה עשינו באוקינוס זה אחד־עשר יום – זמן מוגזם לספינה כזאת אמנם – ותתואר שמחת כולנו, בחצותנו את איי־האזורים השייכים לפורטוגלים, עם ימם נהפך פתאום ל“ים־תיכונת” קטנה. כל הנוסעים כולם עלו על הסיפונים השונים אשר לאניה, ל“השתמש” בה אל קרני המאור הגדול בחגו האביבי כמעט, ונוסעותינו טובלות חצי־ערומות, בבלגריהן האופנתיים, בתוך הבריכה הנהדרה ומימיה הירוקים. כי ראשונה היתה פעם זו לי להציץ לטבלניות אלו בבריכה ספינתית כל־שהיא, ומחזה הגברים והגברות בהתעמלותן הימית היה למשפחתנו למרנין־לב לאחר סיוטם האוקינוסי עד לרגעים ההם.

מדוע, איפוא, רצה המקרה, שעוד בטרם צאתנו שוב אל מרחבי הים הענקי, עם תסערותיו המבוּשרות לנו מראש, תפרוץ על־פני הספינה כולה מהפכה שנגמרה בדמים? באשר אמנם מפי ה“אלחוטן” היווני נודע לרב־החובלים גם לסגניו, ומהם, בסוד, לאחד מנוסעי המחלקה הראשונה, וממנו בסודי־סודות, לשאר עמיתיו באותה מחלקה, ומהם בחשאיות מובנה מאליה, גם לנוסעי המחלקה השניה והשלישית אף הן, כי בין מלך יוון ואלתריו ווניזלוס, הגיעו הדברים לידי שנאה אמתית. המלך ג’ורג' היווני הודיע לאנגליה, כי סרב יסרב להצעת סיר אדוארד גריג, שר־החיצון האנגלי, לקבל מידיה את אי־קפריסין (היא כפתור העברית), תמורת עזרתו לבעלות־הברית במלחמתן בגרמניה ובאוסטריה. לעומתו הודיע וניזלוס לצרפת, גם לאנגליה, כי ברצון יקבל הוא את ההבטחה הזאת אם תעזורנה לו ליצור בירה זמנית בסלוניקי לאותם היוונים – והם מליונים – אשר יצטרפו אליו ב“מלחמת־קודש” זאת לחרות וליווניות גם יחד.

וכדרכם של היוונים מאז ומתמיד – שהיא גם דרכנו אנו ביותר מארבעת אלפי שנותינו – החלו הוויכוחים ביניהם לבין עצמם, במרירות שהלכה וגדלה מרגע לרגע.

– אנחנו למלך ג’ורג'! – הביע את דעתו רב החובלים, ואתו רוב קציני האוניה.

– ואנחנו לווניזלוס! – קרא אחד מהם – והרים דגל יוון הווניזלית.

ומפה לפה, גם מאוזן לאוזן, הוזרקו ההתראות, נתרבו ההתקפות, הורמו האגרופים, ניתנו הסטירות, נאחזו הכיסאות, הושלכו הכוסות, הקערות, הבקבוקים – כל אשר נמצא לידי היריבים, ופתאום גם האקדחים, והמלחמה ניטשה על־פני כל, עם רב־החובלים המנסה להשקיטם ללא הצלחה.

– גרמניה תנצח, ועלינו להיות אתה! – התנמקו הללו.

– צרפת ואנגליה ורוסיה תכינה את האוסטרים ואת הגרמנים, וזו היא אמונתנו! – התפתלו מן הצד השני.

– הבוז לווניזלוס! – הסתערו הראשונים.

– הגולה למלך המגורמן! – שאגו האחרונים.

וסוף הדבר – כעשרים פצועים וחלל אחד.

אנחנו העברים, ובולגרים אחדים, גם תורכים ומצריים, התאפקנו ככל יכולתנו שלא להתערב בריח האחים, ורק הסרבי האחד עם משפחתו לקחו חלק בו, ויינצלו בנס מטבח אמתי.

ורק סופה חדשה, בהחלותה את רוב הנוסעים והחובלים גם הם, היא־היא ששמה קץ סוף־סוף ל“תגרית” זאת בכל נוראותה.

ופקודת רב־החובלים לאורחים מאז, לבלתי היכנס עוד במלחמת־דעות ויהי מה.

והאלחוטן הושם על ידו במאסר ליום שלם.

*

שאר ימי הנסיעה היו “שלבניות”.

האויר הורע מיום ליום, והתסערה לא רצתה לחדול. רוחות כבירים גלגלו את הספינה אנה ואנה, ואחד עוגניה נקרע מעם ירכתיה ברעש והמולה. רע מכל היה המעבר דרך ה“גולף סטרים” (זרם המים החמים למפרץ מכסיקו), ההולך אנגליתה, ומשם נורגיתה ורוסיתה עד לנמל מורמנסק, הנמל הרוסי האחד בצפון ללא התגלדות בימי החורף, ומעבר זה היה לנו לזרא ממש, עם כל משפחתי חולה ובתוכה גם אנוכי.

הוי, אוקינוס מקולל.

מה שנאנוהו כולנו, ומה רבות היו התייפחויותינו אל המרומים להצילנו מידו העריצה.

האנחות, הבכיות, וההתאוננויות לא סרו מעמדנו, ואף המלחים היו סרים וזועפים ואומללים, ובפיות כולנו רק תפילה אחת עלתה אל על:

– ניו־יורק!

כן, הנגיע סוף־סוף למטרופולין הגדולה שאליה פנינו מועדות? הן כל אשר התקרבנו אליה כמוכח מן הדגלים היוונים הקטנים על מפת־הספינה בסיפון העיקרי, דומה היה כי לעולם לא נחתור אליה, וכי כסרטנים היינו הצועדים כמותם אחורנית.

פתאום השמיעה האניה את שריקתה – פעם, ושתים, ושלש, וארבע.

– צוללת! – נזעקו רוב הנוסעים.

– אני ראיתיה! – צרחה אשה בחבליה, וילדה בו במעמד.

– אין ספק – העיר זקן בן שמונים, והכין את עצמו לקפיצה הימה.

– לא דובים ולא יער! – העיר היהודי המאמין בנצחון הגרמנים, אשר הזכרתיו לעיל.

ואבי גם “אמא” עומדים בתאם ללא דיבור וחצי דיבור, כי כה חולים היו שניהם. ואף רעיתי ואני, גם אחיותי, חרדים לקראת הבאות.

וכעבור חצי שעה – שריקה אחרונה.

– הסכנה עברה, כי הצוללת לא רצתה להטביע אניה יוונית – העיר אחד החובלים.

ונשתקט.

עוד רגעים שהיו לשעות, ושעות שלא רצו לעבור.

והלילה גם הוא, שהיה אחרון, ערב הכניסה לניו־יורק.

והסערה טרם נחה, והדאגות לא אפסו, ופני הכל חיוורות

כי השאלה נשאלה, אם בכלל תרשנו השררה האמריקנית להיכנס לנמל?

והנה האיר הבוקר, וממרחק דומה היה לנו כאילו הופיע לקראתנו, כבימי קולומבוס, אי שפל וחסר־עצים.

– אדמה! אדמה! – נזעקו הילדים, בהיותם הראשונים להרגישה.

– אדמה! אדמה! אדמה!

זו היתה תחילתו של האי הגדול “לונג איילנד”, אשר הופיע לקראתנו מתוך ערפל כבד, אשר כיסה את רוב האוקינוס בבקיעיו פה ושם.

חמש וחצי, שש, שבע ורבע, שמונה.

הנה ספינה קטנה ניגשת אלינו – ספינת המדריך.

הנה גם פקידים אמריקנים – הראשונים – מכפכפים לקראתנו בידיהם.

הנה דוממת אניתנו לרגעים־מה.

הנה עולים אלינו כתבי העתונות לצלמנו, וקציני הנמל לבקר את תעודותינו – וכולם לועסים ולועסים ולועסים – מה? לא ידענו. הבאמת אוכלים הם כל היום? לא, כי רק לועסים הם chewing gum – המלה האנגלית הראשונה – כדגים כולם במים חיים.

והנה צועדת הספינה לאט־לאט, וחותרת היא ומחליקה לעומת פסל־החירות: אשה מרימה אבוקה לעולם כולו בצרותיו כי רבות, עם כל נוסעי הספינה ונוסעותיה מתריעים לקראתה בקולי־קולות לאין־סוף.

והנה גם שורת הבבלונים הגדולים במשאם הכבד, בנינים המגיעים השמימה ממש כבימי מגדל בבל – עשרות, מאות מהם, עיר המסחר והגאוה לכל ארצות־הברית.

ניו־יורק בכל גדולתה.

ניו־יורק בכל תפארתה.

 

פרק שבעים ושלשה: אמריקה וניו־יורק בחיי עמנו כיום; יהודה וישראל    🔗

מה שהפתיענו בניו־יורק יותר מכל – זולת ענקיות כל אשר בה – תחנותיה, זירותיה, תיאטרוניה, אורותיה, מירקיה, גניה ורכבותיה העליונות והתחתונות – היתה העובדה, שתושביה הרצים־אצים, במה שקראוהו בעצמם Hustle and bustle יהודים היו. על־כל־פנים בעינינו. אכן, עוד בימי היותי בארצנו ידעתי, כי היהודים מהווים בבבל חדישה זאת לא פחות ממיליוניים וחצי, אולי גם שלשה מיליונים, שמהם מיליוניים הם בברוקלין ה“אחות”. אפס, כי אין לך רחוב בעולם, כשדרה החמישית למטרופולין זו, ששבעים אחוזים מכל עובריה ושביה יהודים הם בטיפוסם הכללי. אם־כי מבליעים את עצמם באוכלוסיה דמתקרית “אמריקנית”.

רושם כזה של ביקור ראשון בארצות־הברית, ובניו־יורק כקריתה הגדולה ביותר, אינו שוה בהרבה – אם להשוותו עם דמויות החרוטות בלבנו מתוך העבר הרחוק – מרושם יחזקאל הנביא בעיר בבל העתיקה, או רושם הורדוס המלך באלכנדריה היוונית. גם אז תפסו היהודים מקום חשוב בערים כבירות אלו של העולם הקדמון.

לדעתי, ממלאת ניו־יורק האמריקנית בחיי עמנו כיום, אותו התפקיד, אשר מילאו בימי קדם שתי הקריות הנזכרות לעיל – בבל האשורית ואלכסנדריה המצרית, ושוב אנו עדים ליצירה המוזרה, בדברי ימינו הלאומיים, של יהודה בארצנו וישראל מחוצה לה, עם השפעתו של זה גדולה לרוב מהשפעתה של יהודה הארצית.

לכאורה, אין הדבר מפתיע כלל ועיקר.

אף בתקופותינו הקדמוניות ביותר היתה יהודה קטנה בשטח ובמספר מישראל אחיה, ותדיר מאד גם אז, היה ישראל זה משחק את תפקיד ה“אח הגדול”, כשיהודה מסתפקת לרוב בתפקיד “האח הנבחר”. מאות בשנים היתה בבל, עם “תלמודה”, הרוֹדה הרוחנית בירושלים עם “תלמודה”. ולאחר החורבן היתה אלכסנדריה הפילונית הממשיכה את גדולת יהודה החשמונאית, אף הפועלת עליה בעקיפין גם בימיה הגדולים ביותר.

וכן הדבר היום ביחס לתחיתנו האחרונה.

כיצד תוכל יהודתנו השלישית, עם קרוב לשש מאות רבואותיה היום, להתחרות בניו־יורק ובברוקלין שתיהן עם קרוב לשלשה מיליוניהן היום? ואם לאלה תוסיפו את שני המיליונים הנותרים בכל קצווי ארצות־הברית, ואם מהם ייגרעו מיליוני היהודים הפולנים, הרוסים, הגרמנים, הצרפתים, האיטלקים, ושרידי אירופה כולה – הרי מן ההכרח שנקרא ליהודי הגולה האמריקנית בשם “ישראל החדיש”, כשם שאנו קוראים לחלוצי מדינתנו לעתיד לבוא בשם “יהודה החדישה”.

ובמובנו של הדיבור הישעיאי הגדול על־דבר “שאר־ישוב”, הרי יישאר זה מעתה ועד לדורות רבים אחריו – העודנו “שב” כלעומת ה“שאר־היושב”, זאת אומרת ה“שארית” המתפתחת בכיוון הרצוי, השארית השקועה באדמתה חזרה, כבימיה הגדולים והנשגבים.

שאר יוֹשב ושאר ישוּב.

יהודה וישראל שוב.

דברי־הימים חוזרים חלילה.

*

ובישראל זה האחרון קבע לו אבי מושב ארעי, ־ אשר קרא לו בשם “גולתו” – וייצור לעצמו בה, בגולה זו, כיחזקאל בשעתו, מעין “תל־אביב” לימים טובים יותר, ומה שלא זכו לו קודמים לו, זכה לו אליעזר בן־יהודה בזמן שהותו באמריקה, בעצם תקופת ההתגברות של הציונות.

כי שבעה אישים יהודים פעלו באמריקה באותה תקופה, ולאבי היתה השפעה רבה עליהם: לואי ברנדייס, סטיפן ווייז, יוליאן מק, שמריהו הלוי, לואי ליפסקי, הנריטה סולד ואברהם גולדברג. אני מזכיר רק אחדים מן המנהיגים העיקריים, אם־כי מספר הפעילים רב הרבה יותר ותארך הרשימה מלהזכיר כולם. והשפעת אבי, בארבע שנות שהותו בארצות־הברית, היתה רבה, וכמעט מכריעה, על כולם, בפרט בכוון הציונות הגדולה.

יתכן, שאילולא בא אבי אמריקתה, היה כיוונה של תנועתנו מקבל צורה אחרת לגמרי – רוחנית, “אחד־העמית” בעיקרה.

ואם רק לשם כך בא אבי אמריקתה, אין קץ לטובה אשר הביא עמדו.

אכן, ברנדייס, מק וגם ווייז לא ידעו כלל על תחית העברית, והימים הראשונים שבהם נשמע הדיבור העברי באסיפותיהם היו נראים כהזייתיים בהחלט. באחד ממאמרי ל“הדואר”, אשר בו הבאתי קצת זכרונות מימי שהות אבי בארצות־הברית, סיפרתי סיפור קטן על ברנדייס עצמו ועל אשר אירע לאבי עוד בכיוון השפעתו על יהדות אמריקה.

ואז יבוא תורי אנוכי לנסות את כוחי, לא רק באשר לי ולרעיתי, כי אם וביחוד לעמנו ולארצנו בשטח הלאומי והצבורי. הצרה היתה קודם־כל, כמובן, אי־ידיעתי אנגלית. הלכך עשיתי ביחס לאנגלית כמו שעשיתי בפטרוגרד ביחס לרוסית, בברלין ביחס לגרמנית, ברומא ביחס לאיטלקית – ואפילו בטוקיו ביחס ליפנית – התחלתי לקרוא את העתונים היומיים, בין אם הבינותים ובין אם לאו, וה“ניו־יורק טיימס” היה למורי הטוב ביותר. כה למדתי את יסודות השפה הזאת, בעזרת רעיתי, והדיבור בשוק, והספרות בעתון, גם מילון וובסטר – “בן־יהודה” האמריקני – בכיסי תמיד.

כשהגעתי לאחר ירחיים, לפטפוט מספיק בשפת־עולם זאת, והמעות המעטות אשר היו לנו – אזלו מכיסנו, נמצאנו פתאום במצבם של כל המהגרים באמריקה ונאלצנו לבקש עבודה כל־שהיא כדי פרנסה בצמצום. רעיתי, בגלל האנגלית השגורה בפיה, מצאה לה עבודת רקימה באחת המתפרות downtown (במורד העיר – בעברית). אלה היו ימים רעים לשנינו, כי בריאותה לא היתה טובה ביותר, ואף עיניה היו חלושות, ועבודת־רקמה זו גרמה לה רפיון רב. אך כמה גאה היתה בהביאה “הביתה” – חדר חשוך בבית ידידים מארץ־ישראל (היא משפחת אלעסרי, קרובתה) – תריסר דולרים שבועיים, אשר היו בעינינו כהון רב. משכר זה היינו משלמים כארבעים דולרים לחודש, שכר דירה וכלכלה, וביתרת הסכום היינו קונים בגד ונעל וגם עתון. מצב זה, להיות סמוך על שולחן אשתי, העיק עלי מאוד, אך לבקש עזרת ידידים מבין הציוניים הרשמיים לא אביתי. הלכך עלה בדעתי לפנות לאחד מידידיו הגדולים של אבי, נסים בכר, מי שהיה מנהלי הראשון בבית־הספר של כי“ח בירושלים, אך בגלל התחרות של ענתבי, נאלץ להגר אמריקתה ושם היה בא־כח הכי”ח בארצות־הברית.

פגישתי עם בכר היתה נוגעת עד הלב. אותה האישיות הנפלאה, שהיתה ידועה לי מכבר. בזקנו הארוך, במצחו הרחב, בעיניו המתוקות ובחוורונו, וזעיר־פה זעיר־שם שערות כסופות אחדות אשר הוסיפו לו בעיני לוית־חן מיוחדת.

־ הילד העברי הראשון בניו־יורק! – קרא בכר עברית, בקומו מעם כסאו ובלחצו את ידי בחזקה.

־ אכן, לשאול בדעתו הטובה באתי.

־ בעצתי בלבד, ידידי הצעיר? – שאלני.

־ עצה ולא יותר.

ומה דרישתך?

־ עבודה.

את המלה הזאת בטאתי באנגלית: a job! – כאמריקני אמתי.

־ אין לי job בשבילך במשרדי – העיר בכר – שכן אין זה משרד, כפי שאתה רואה, בלתי־אם חדרון קטן, אשר כל פינה מפינותיו תפוסה עד לכפה, ואפילו מקום למזכירה אין לי, ומזכירה לא כל־שכן.

ואמנם, אם הגזים נסים בכר בדבריו אלה, הרי הגזים “בהמעטה” ולא ב“הנפחה”, כדרך האמריקנים, בדרך כלל. ומה כאב לבי לראותו בכך, לאחר שזכרתי את משרדיו הרחבים בירושלים, כשהיה המנהל בה"א הידיעה וידידם של כל “פחות” ארצנו.

אך כעבור רגע הרים אפרכסת קול־חוטו (טלפון) וצלצל לאחד מידידיו הנאמנים, מרקוס, מנהל בנק אמריקני גדול ידוע בשם U. S. Bank The ואמר לו:

־ בקשה לי אליך מרקוס ידידי, במשרדי יושב עכשו בנו של אליעזר בן־יהודה הגדול, אשר הוגלה זה לא כבר לאמריקה עם כל משפחתו, וג’מאל־פשה דנו למיתה…

הלז נזעק, כנראה, מתוך בהלה:

־ דנו למיתה? אויה!

־ אין דבר, אין דבר, ידידי – הוסיף לספר – אך היום בריא ושלם הוא, ויודע כעשר שפות, וגם אנגלית טובה ומדויקת…

־ אדוני בכר – שיסעתיו – אין זה נכון…

־ נכון… נכון… – הפסיקני בסתמו את פי האפרכסת, ואחר כך חזר ופתח אותה. –כן, אדוני מרקוס, ואין כמותו לבינה, לחריצות, לנועם המידות, להבנת נפש כל אדם, לסדר ולשיטה. התוכל לתת לו מישרת־מה במשרדך?

־ אין לי בלתי־אם משרה אחת, משרת סגן־גזבר – השיב מרקוס בקולו המעוך מתוך הקול־חוט. ־ הוא יבוא אליך בעוד רגעים מספר.

נדהמתי לשמע כל השיחה הזאת, אך נסים בכר עודדני בהעירו, כי זוהי הדרך באמריקה. בזה דומים האמריקנים לרומאים, וכיוליוס קיסר בשעתו “באים הם, רואים הם ומנצחים הם”. עשה כמותם. לך־לך, ראה מה הדבר, והסכים לכל!

ובלחצו את ידי שוב הכריחני להסתלק מעליו – לטובתי.

ואלך לי אל השולחני אבל וחפוי ראש.

*

־ מאימתי יודע כבודו אנגלית? – שאל מרקוס ממעמקי משרדו הנרחב בבנק הגדול לרחוב דלנסיי, בעשרים עליותיו, והמשרד בעליה הראשונה.

־ מזה כבר שנים – עניתי, כדרישת נסים בכר.

־ והיכן למד אדוני את השפה הזאת?

־ בלונדון (שעוד לא בקרתי בה) – הוספתי בקול מונמך קצת.

־ והלמד כבודו עניני בנק? – המשיך לחקור.

־ רק כבדרך־אגב, אדוני, אך דומני כי במשך זמן קצר אלמדם על בורים.

־ ההיה פעם גזבר?

־ רק סגן לגזבר, זאת אומרת, שהייתי מחזיק בידי את ניירות־הערך והגזבר היה עושה את העיקר… במעט

נסיון יעלה בידי למלא את חובתי כיאות, אקוה.

־ יפה, ומרצוני לרצות את נסים בכר ידידי, הנני ממנה אותך לסגן־גזבר.

קפצתי כמעט משמחת אין־גבול.

־ ומשכורתך תהיה ששים דולר לחודש.

־ אלפי תודות – נחנקו כמעט הדברים בגרוני.

־ להתראות ביום ב' הבא.

הוי, מה רב אשרי!

ככל האמריקנים כן גם אנוכי היתה לי עבודה, היה לי job, יצרתי לי עתיד לשנה לפחות, עד לגמר המלחמה אולי – שאמריקה לא הצטרפה לה עדיין, ובשובי הביתה, לבית האלעסרים, אמרתי לרעיתי:

־ לאה, יכולה את להסתלק מעבודתך הקשה, כי השגתי עבודה בשבילי.

באותו ערב הזמנתי את רעיתי ואת כל המשפחה ל“ראינוע” (הקולנוע טרם הומצא עדיין), לחזות באחד הסרטים האחרונים של צ’רלי צ’פלין.

אך בהגיע היום שלמחרתו היה עלי להתחיל את עבודתי, הסתחרר ראשי עלי קצת, בשאלי את עצמי כיצד אדע להתאים את ידי לעבודתי החדשה?

גזבר – ומדוע לא? הן גם יהודה גרזובסקי, הסופר והמלונאי, נתקבל כגזבר במרכז אפ"ק ביפו על־ידי לבונטין.

גזבר – הן רוקפלר בכבודו ובעצמו היה גזבר קטן בראשיתו, והרוטשילדים היו גזברים רובם אם לא כולם…

ומדוע לא כמותם יכול וצריך לעשות גם הילד העברי הראשון באמריקה היהודית? ובבקרי בו ביום בבית אבי ו“אמא”, בלוית רעיתי, כה טרטרו באזני שלשתם: “אומץ־לב, בן־ציון”. החלט החלטתי, ויהי מה, לנסות את כוכבי המוזר.

וכה זוכר אני את נסיעתי הראשונה ב“תחתית” אל רחוב דלנסיי, בבוקר השכם, מעוך ומסוגר, כאחד הסרדינים בקרב הרכבת המהירה עם שאר מחזיקי ה“עבודות” השונות, ומגיח סוף־סוף מתוכה בתחנה הקרובה לבנין ה־United States של מרקוס.

בצעדים מדודים, מהססים, כמעט מתחרטים, אני נכנס אל מעבר לאשנב הגזברות, ליד כסא הגזבר הראשי – אשר במקרה אחר לבוא בבוקר ההוא לעבודתו.

בינתיים החלו הלקוחות לזרום לאשנבים השונים ולאשנבי גם הוא. לאשרי בארה לי אחת המזכירות קצת מן המקצת בסדר ההכנסות וההוצאות, אך בטרם ידעתי את הדברים לאשורם, הכניסה אשה מסורבלת 500 דולרים לבנק על שמה, ותגיש לי את ניירותיה ופנקסה.

־ חמשים – רשמתי מתוך פזרנותי.

האשה נדהמה ותמהר אל המנהל למחות כנגדי:

־ זוהי גניבה בפרהסיא – נזעקה בקולה הבכיני. זוהי נבלה שאין לעבור עליה כלאחר־יד.

מרקוס שלח לקרוא לי:

־ מה עשה, אדוני היקר?

הבטתי בפנקס ואדהם לבלי־סוף, כשהמסורבלת מראה לי את אגרופה עטור הטבעות.

בקשתי את סליחתה, ואבטיח להיטיב את דרכי להבא.

עוד אני חוזר אל מושבי מעבר לאשנב, ומתישב הפעם ליד הגזבר הראשי, אשר בא בינתים לבנק, ואיש אחד, ששון בשמו הדמשקאי, דורש מאתו חמש מאות דולרים. הגזבר פוקד עלי לסדר לו את הענין במהירות, אך כה דהום הייתי מטעותי בפעם הראשונה בעצם סכום זה, שמסרתי לו חמשים רק. האיש מנה, מנה, מנה – ותחל הזעקה מחדש.

־הלגזול אותי הוא אומר" – קרא קול גדול – הן לחמש מאות חכיתי והלה נותן לי חמשים…

הפעם חרד מרקוס אל האשנב ובהבינו לפתע את כל האמת כולה – כי מימי לא הייתי גזבר וכי “מספרים” בשבילי אינם אלא אותיות פורחות באויר, הוציאני מעם האשנב ויביאני על־ידו, בעצם משרדו, להיות לו לעוזר בלשונות המזרח.

־ רק מידידותי לנסים בכר ולשמו של אביך הגדול, אחזיקך כאן להבא – גמגם כשפניו מסתידים מחרון ניכר.

וכעבור ירחיים וחצי למשרה, בלתי־אפשרית מראשיתה הן לרוחי והן לגופי, נסתלקתי מאתו בתודה, ואהי, כמאמר האמריקנים, ל־jobless – ובעברית למחוסר־עבודה, או יותר נכון ל“מובטל”, המלה שיצרתי אז. למובטל ולבטל גם יחד!

*

רעיתי, עם כל זעפה עלי בשל “הדיוטותי” זאת – כדברה עלי ברגעי כעסה – חזרה לעבודת רקמתה, ואנוכי רקמתי לעצמי רקמות עתיד אחר, מתאים יותר לישותי העבריה.

ובו ביום כשלוני הנורא נסיתי את כוחי בכתיבת מאמר ב“האומה”, העתון העברי היחידי באמריקה אז לפני ה“תורן” הברייניני שנסגר ו“העברי” למאיר ברלין, שעוד לא הופיע.

־ נשלם לך – הודיעוני עורכיה – חמשה דולרים לשבוע.

זאת אומרת עשרים לחודש, אם בכלל יקבלו את כל מאמרי ואם בכלל יעמדו בדבורם לשלם לי את השכר הזה.

וראו זה פלא, כי דוקא מאמר זה “מה שנתנה לנו ארץ־ישראל” – אשר לא קבלתי עבורו, דרך אגב, את המובטח במיעוטו – הוא הוא אשר הוציאני מאפילה לאור ומן הצער אל הדרור.

כאשר אמנם, באחד הימים לאחר הופיעו, ביקר בבית אבי אחד מרבני אמריקה ה“רפורמית”, אשר ידע עברית על בוריה, הוא יואל בלאו, עליו השלום, אשר היה מחותמי שבועון עברי זה, ולאחר הביעו לו את שמחתו לראות במו עיניו את אבי הדבור העברי, הגיד לו בין שאר דבריו אליו:

־ אדוני היקר, זה לפני שבוע קראתי ב“האומה” מאמר מצוין באמת, מאמר שהפתיעני הן בתכנו והן בשפתו – שפה עברית חיה, וכותב המאמר הוא איתמר בן־אב"י. היודעו כבודו?

־ במקרה ידעתיו! – ענה אבי באחת מבנות־צחוקו החינניות.

־ מה מאושר הייתי לתת לשני ילדי מורה בשפה חיה אשר כזאת. האוכל להשיג את מענו?

־ במקרה – הוסיף אבי – אראנו מחר בספריה הצבורית, אשר בה אני עובד על אבני מלוני, וברצון אבקשו לכתוב לכבודו את מענו.

ימים אחדים לאחר־כך חזר הרב יואל בלאו, והפעם לחדר הספריה:

־ תודתי לו, אדוני בן־יהודה. על חסדו עמדי. איתמר בן אב"י הבטיחני להיות מורה לילדי בסך חמשים דולרים מדי ירח בירחו. מה מאושר אנוכי על־כך, כי אכן מעתה יודעני ידוע, כי עברית ארצי־ישראלית ידברו שניהם.

עוד הוא מודה לאבי על חסדו זה כלפיו, ואנוכי נכנסתי לחדר אבי, כדרכי רוב הימים לעזור לו קצת בהכנת מלונו, עם פרויידס הספרן, עליו השלום גם הוא, מצטרף אלינו לשיחות מלאות ענין והומור.

־ איתמר בן־אב“י – קרא אבי, בהציגו אותי לפני ד”ר בלאו.

־ הוא עצמו?

־ כן, הוא עצמו.

וארבעתנו – עם פרויידס, שנכנס גם הוא אז לחדר לשיחתו הקבועה עמנו – מטפלים בספרותנו ובעתידותיה.

פתאום פנה פרויידס אלי בדברים האלה:

־ הנה צדקתי באשר הגדתי לו, וגם אביך מסכים לדעתי (בענין מונח ממונחי הלשון).

־ אביך? – פנה יואל בלאו לאבי – מה זאת אומרת, אדוני בן־יהודה?

־ זאת אומרת – השיב אבי בבת־צחוק מוגברת – כי איתמר בן־אב"י הוא בני.

־ זאת אומרת, איפוא, העיר פרויידס – כי איתמר בן אב"י הוא “אחי”.

־ זאת אומרת, סיים יואל בלאו – כי איתמר בן אב"י הוא לא רק “אחי” אנוכי, אלא גם “אח לאביו”.

־ ודוֹד לבניו, אדוני בלאו, תלמידי העברית המחוּיה אשר בה כה הגה בימים אלה.

*

ויהי יואל בלאו מאז לידידנו הנאמן כל שנות היותנו בניו־יורק – עם רעיתו השוקדת עליו ונותנת לו בן שלישי – ומצבי הובטח יפה, כי יצור יצר בשבילי מחלקה לדוברי עברית – שרובם היו דוברות עברית באותיות לטיניות – הנסיון החי הראשון לשיטה זאת, וכמאה וארבעים דולרים למשכורתי החודשית.

ובין תלמידי ותלמידותי אז הגברת הנרייטה (הן ראית?) סולד, יוצרת “הדסה” – אשר רצתה לתת להסתדרותה את השם “אסתר”, ואנוכי יעצתי לה את השם העברי הנזכר, שנתקבל – והגברת שטראוס ובתה, והגברת לנסברג, והגברת סמפטר – המשוררת הנפלאה – והגברת גוגנהיימר, והגברת לינדהיים, והגברת רוזנבלט, והגברת ברגר, ועוד רבות אחרות התופסות היום מקום בראש תנועת הנשים הציוניות בארצות־הברית.

והרב וייז מזמינני אז ללמד את בנו, ג’ימי, ואת בתו, ג’סטין, אשר שנאו את האותיות המרובעות ויאהבו את האותיות הלטיניות, אך פקודת אביהם לבלתי אבד את שנותיהם בלימוד “אותיות שלא היו שלנו מעולם”. לחינם נסיתי לבאר לו, כי עצם האותיות הלטיניות הן הן יורשותיהן האמתיות של אותיות האלפא־בית העברית הקדמונית מימי משה בן־עמרם והחשמונאים גם בר־כוכבא. הוא באחת:

־ למד את ילדי עברית מסורתית, עברית עזרא הסופר!

ויהי באחד הימים, עם טיול לאורך ה“ריוור־סייד” הנהדר, על יד נהר ההדסון הספירי, וידבר על לבי יואל בלאו להעיז סוף־סוף את אשר חלמתיו כל ימי – לא רפורמיות יהודית בארצנו בלתי־אם התחיות דתית עברית דוגמת ההתחיות הדתית באמריקה מיסודו של בילי סנדיי.

־ או אז אצטרף אליך, ואהיה הרב הראשון ל“מקדש מעט” זה, אשר יחדש את נעורי היהדות כבימי עמוס וישעיהו שניהם.

־ “לישעיאות” הייתי מימי ולישעיאות אני מוכן להילחם אתך יחד, ידידי בלאו.

־ כן, והנני להחליף את שמי הגרמני־אנגלי, בשם העברי ימיני – ויואל ימיני יהיה זכרי להבא, ואת כל כתבי האנגלים אתרגם בעזרתך, וניו־יורק שלי תהיה בתל־אביב היחזקאלית.

ויתרגם אז יואל ימיני את אחדים מכתבי העברים לאנגלית, כגון: We, Youbg Palestinians אשר הופיע ב־“ניו־פלשתיין” וביחוד החוברת No, Uou Do Not Kbow the Land שגברת סולד פארתה ורוממתה כל־כך.

ואחרון אחרון חשוב – הוא־הוא אשר קיבל על עצמו ללטש את סגנוני האנגלי, עדי היותו לי לכלי־ברכה בעבודתי הצבורת לאחר־כך.

ובעזרת הגברת גוגנהיימר והגברת גוטהייל החלו לצאת לי “מוניטין” כנואם בשפה האנגלית, שכן, הן־הן אשר פתחו את שערי בתיהן לפני אורחות במאותיהן, אשר באזניהן השמעתי את בשורת ציון להבא, עם המצאתי לסיים כל נאום בעברית – מלים מעטות רק, אך רושמן הוא־הוא אשר הכריע את הכף לטובתי.

*

הנה כי כן סוימה השנה הראשונה לשהותי באמריקה, היא שנת 1915, בנצחון גדול לי על שדה הוויכוח המדיני.

הדבר אירע בביתם הנהדר של פרופסור והגב' גוטהייל, עם גיסתם איווה (חוה) לאון. הם הזמינו בהזדמנות זאת פרופסורים, סופרים, משוררים, שחקנים, סתם יהודים, ובהם את יעקב דה־האז, לואי ליפסקי, יוליאן מק, שמריהו הלוי, ד"ר בנציון מוסנזון וברנרד רוזנבלט. שני אלה דברו יידית ואנוכי דברתי אנגלית בסיום עבריתי הקצרה.

והשאלה אשר בה דנו, היתה – התיכנס אמריקה למלחמה העולמית?

־ לא! – קרא פרופסור גוטהייל, בהתלהבותו האמריקנית המיותרה.

־ לא! נזעק שמריהו הלוי, הגדול לנואמי היהודים באמריקה – “למד אלף לא” – כאשר נזעק בימי הרצל, בן־יהודה מסביב לשאלת אוגנדה.

־ לא! – ענה אחריהם ברנרד רוזנבלט, אשר האמין אז בנצחון גרמני מובטח מראש.

ואני אז בן שלשים ואחת, עם תחילת עבודתי הצבורית בארצות־הברית נשקפת לפני כאחד מעשי הגדולים להבא, נושא את המנאם הכולל, שבו הוכחתי ב“אלף ובית” כאחת לא רק כי בעלות־הברית תנצחנה לחלוטין, אלא כי אמריקה הווילסונית תיכנס למלחמה ללא כל ספק בבחירות הבאות.

ואדבר על הלגיון העברי שיצאתי לטובתו.

ואספר את נפלאות הישוב, עם חלוציו וגבוריו הצעירים המוכנים לכל קרבן.

ואעורר התלהבות כה רבה, שלמחרתו קראוני דה־האז וליפסקי למשרדם החדש, תחת הנהלת ברנדייס, ובמעמדו הזמינוני להיות אחד מנואמיהם העיקריים, עם פרומנסון – מנהל התעמולה – כמפקדי ואלכסנדר זקס כנושא־כלי, ומשכורתי חמשים דולרים לירח, בתוספת שבעה דולרים להוצאותי היומיות.

רעיתי, גם אבי ו“אמא” מאושרים ללא גבול. וחובבי העברית נהנים ממנאמי לפניהם שלא על מנת לקבל פרס.

ושמריהו הלוי, ומוסנזון, גם יצחק דוב ברקוביץ, מכבדים אותי בנוכחותם מדי דברי לעברים. בריינין בא אז לארצות הברית לחדש בהן את פעולתו העברית, ויהי לי ליועץ ולמליץ.

ופרופסור נחום סלושץ, הסופר והחוקר, מחדש אתי את יחסיו.

וישראל בלקינד משיג מאתי עזרה לבית־ספרו “קרית־ספר”.

ובן־גוריון גם בן־צבי מהללים אותי על המאמר “גם עתידנו על הים”, כשהם מתעתדים כבר לנסוע לשרת בצבא האנגלי כחיילים יהודים.

ונתן שטרויס מתפעל כל־כך ממאמרי זה על הים, שהוא מזמינני לביתו, אשר בממרונק, עם רעיתי, ומבטיח לי להקים צי עברי מסחרי בתום המלחמה.

והגברת מרים פלז מוצגת לפני על־ידי ברנרד רוזנבלט, והיא מבטיחה לי כי תבוא אתי ארצה אם אסכים להיות מזכירה.

וברנרד רוזנבלט ורובינזון מצרפים אותי ל“קהלית ציון”, שאת שמה העברי ואת מטרתה העיקרית נתתי להם אנוכי, כמוכח במאמר־היסוד, והנסיון היווני כבסיסו.

 

פרק שבעים וארבעה: הצפיה לבן הראשון; “אופיר” ו“דרור־אילת”; פגישות עם ארצישראליים    🔗

רעיתי התכוננה אז ללדת.

אבי שהיה שקוע כולו בחיבור מילונו הגדול, בעזרתו החמרית של הנדיב וורטהיים, חיכה בכליון־עינים לנכדו הראשון.

והימים ימי חרדה לציון הנצורה. הידיעות על הנעשה בארץ היו מגיעות לאמריקה באחור רב ולמקוטעין.

־ זכיתי – היה אבי חוזר ואומר – שהילד אשר נולד לי ולדבורה אשתי הראשונה, היה הראשון גם לדבור העברי החי. זכיתי שכל הנבואות השחורות, אשר נבאו יחיאל־מיכל פינס, אחד־העם ודוד פרישמן, על בני זה שהושמה בפיו, עם חלב־אמו, לשון מתה, וסופו להשאר “אלם וחרש” – לא נתקימו. הנה זכיתי לראות את בני זה פועל בציון ועמל למען ציון ולשונה העברית גם בימי שהותו בגולות אירופה ואמריקה. ואם אמנם לא זכתה לכך אמו־הורתו דבורה, הרי זכתה לכך אמו־דודתו חמדה. ובשנה הרביעית ל“חושמה” (קונסטיטוציה) התורכית, זכינו שנינו לראות בעינינו את הנכדה הראשונה לדבור העברי, היא בת ימימה “העבריה הראשונה”, רות בשמה הרמיז. ומי יתן ויוולד לנו עתה נכד עברי, נכד עברי ראשון בדבורו החי, דור שלישי לתחיה השלישית.

גם רעיתי ואנוכי חלמנו שנינו על בן, וגם בקשנו להכין לו שם עברי מקורי, שיסמל את גדולת ישראל בעבר ואת געגועינו על מלכותנו הקדומה.

למתאים מכל השמות המוצעים חשבנו את השם “אופיר”, המזכיר לנו את הגדולה לתקופותינו הימיות: הראשונה בימי דבורה הנביאה, עם דן וזבולון השבטים הימיים, השניה – בימי שלמה ו“אבים” נכדו, השלישית – בימי החשמונאים ויורשיהם, והרביעית – ימי בראשית תחיתנו הימית הרביעית, הימים אשר בהם הפליג “לוליק” לחדרה, הימים אשר בהם באו דייגי אסטרחאן ירושלימה להתישב ליד עתלית, הימים אשר בהם הבטיח לנו הנדיב נתן שטראוס את ספינתו האישית כבסיס לצי עברי. כל אלה היו ניצנים ראשונים להתעוררות העברית לכיבוש הים ומרחביו.

כן, “אופיר” יהיה שמו של בננו.

“אופיר” – אשר יסמל לנו לא רק את החזרת חיינו בים־תיכוננו, גם ב“ים־סופ”נו (סופנו – אולי במובנו האוקינוסי), אלא – וזהו העיקר – במרחקי הים ההודי, הנוגע באוקינוס השקט.

“מים עד ים” – ללא שקיעת החמה במרחביו האלהיים.

“אופיר” – שהוא אולי שם־היסוד לאופיריקה, וממנה אפריקה אחר־כך. כל הצרופים הגיאוגרפיים־בלשניים האלה נולדו אצלנו תוך הכנת שם לבן הצפוי לנו.

לאחר שורה של הרפתקאות: תאונת נפילה בגן העיר ניו־יורק על־פני שלג מחליק, מחלות שונות, פחדים ללא־סוף, הגיעה רעיתי ממש ביום האחרון שלפני הלידה – לבית־החולים שבהנהלת הרופא סובל (ידידנו האמריקני). בארבע לפנות בוקר הזעיקני הקולחוט בחדרי, וקול בשרני בו:

־ בן־ציון, לאתנו ילדה במזל טוב.

־בן?

־ לא, כי רק בת, והאֵם מאושרת.

־ ומאושר גם אני על בתנו “דרור־אילת”, שמובנה דרור ים־סוף בנמלו אילת.

ליל־שמחות היה הלילה הזה.

אם כי לא בן, אלא בת נולדה, בת נולדה לנו.

*

רק פגם אחד היה בשמחתי האבהית: לא בארץ, בירושלים, ראתה בתנו דרורה אור־עולם, אלא בגולה, ולא תוכל להדגיש בגאוה כי “ירושלמית” היא כאמה וכאביה שניהם.

־ ראה תראו – התגרתה בנו אמריקנית נלהבת – כי יום יבוא, ובתכם תשתמש בנתינותה האמריקנית להיות אזרחית הארץ הזאת.

והערה זאת, אשר חזרו והוסיפו וחזרו אף ידידינו האמריקנים מהדגיש לנו פעם בפעם, היתה המעיבה תמיד על ששוננו המשותף. עם כל זה לא היה גבול לאשרנו, ותהי לפלא בפרט כאשר החלה ממלמלת את המלים העבריות הראשונות: יצור עברי קטן על אדמת אמריקה. וכמנהג אמריקה קנינו ספר־זכרונות, ורשמנו בו כל הגה ומלמול שיצא לראשונה מפי בתנו, וכך מלאנו את דפי הספר בעשרות ביטויים, שאבי היה מוציא מהם מובנים למושגים נשכחים בשפתנו…

אפס, כי עלי להודות, לשמחתי, כי ברוך ה' לא היינו באותם הימים היחידים באמריקה זאת למגדלי ילדים וילדות דוברי עברית בכלל. בביתו של הלל בבלי, המשורר, היו כבר אז מדברים עברית, ובנו היה מדבר עברית מילדותו. בבוסטון, בקליוולנד (בזו האחרונה המורה פרידלנדר ורעיתו יפה, בת יפו, ומתלמידותי בזמן היותי מורה באחד מבתי־ספרה), זכו גם הם לבת עברית. ד“ר ישראל אפרת, דניאל פרסקי ועוד מאות בכל רחבי הארץ דיברו ביניהם עברית. ד”ר יהודה־ליב מגנס (תלמידי בעברית בברלין) עם רעיתו, מינוני למורה לשני ילדיהם, שהיו למופת לכל רואיהם.

אבל המוזר ביותר הוא – ובמידה רבה גם המצער ביותר – כי קרוב לארבעים אלף מן האמריקנים היהודים באותו זמן, יוצאי ארץ־ישראל היו, לפי המקובל.

ארבעים אלף – זאת אומרת כמספר היהודים מעולי בבל – ורבים מהם אמידים ובעלי השפעה. אחד מהם אמר לי, כי אילו רצו אחדים מארבעים אלף אלה לחזור ארצה, יכולים היו בהונם לרכוש לעצמם יותר מחצי הקרקעות בארצנו בימים הראשונים לבית הלאומי העברי, כשהאדמה היתה זולה עדיין, כמעט בלי מחיר. וזהו המצער בכל הענין. מבין יוצאי הארץ פגשתי רבים, שגעגועיהם לעברית היו גדולים, והם המשיכו לדבר עברית בבתיהם. בין אלה – אחדים מבני המושבות הראשונות, אשר מטעמים שונים נאלצו לעקור דירתם מארץ מולדתם. בין משפחות עבריות אלו בנכר בלינו הרבה שעות יפות ומעודדות.

אחד האנשים הנפלאים מבין יוצאי הארץ, שפגשתי בניו־יורק, היה ברון, חתנו של נסים בכר, נושא בתו היפה, אשר כה אהבתיה בילדותי. הוא היה תלמידו של בן־ציון הצייר, ואף הוא עסק בציירות. ספרדי נחמד, בעל יחוס, לא סר האיש מהחלטתו להיות עברי בארץ זאת כל ימיו, ובהגיעו לארצות־הברית היו הוא ורעיתו לעזר לנו בכל המובנים.

גם אברהם, בן דודי, שהיה מנהל “זינגר” ביפו, המשיך את מסורת דודו באמריקה, והזיידלים, אשר יצאו לקראת אבי, עם אחיו בראשם נצטרפו למחנה זה, אם כי הלה היה אדיש קצת לכל מה שהוא לאומי. בהשפעת אחיותי עדה, דולה וזזה נעשתה עד מהרה כל המשפחה לציונית, מי הרבה ומי פחות, והדודה זיידל עלתה על כולם בציונותה ובעבריותה.

*

פעם בדרך לתחנת פנסילבניה הגדולה, הופתעתי ביותר לפגישה לא־צפויה כלל. מישהו היה עולה את ה“מדרג־נעות” אשר לתחנה, כשאני יורד אותן ופתאום אני שומע קול:

־ איתמר בן־אב"י!

־אלכסנדר אהרונסון! – התרעתי לקראתו.

הוא עמד לפני מהודר ומצוחצח, בחליפתו הגהוצה לפי האופנה האחרונה, יפה עינים ומאיר פנים. התעכבנו בתחנה, אם־כי דרכינו היו שונות: הוא חזר ניו־יורקה ואנוכי אמרתי לנסוע, במנוֹם, בלטימורה, בסיורי הראשון לערי־השדה לפי חוזה עם דה־האז. באולם צדדי אשר למסעדה אמריקנית הסבנו שנינו ועל כוס,קוקטייל" אמריקני סחנו זה לזה את אשר אירענו בשנתיים האחרונות.

מפיו נודע לי על־דבר עבודת ניל"י – המרגלים הנפלאים, רובם מבני משפחתו. מפיו שמעתי על־דבר מות שרה מידי הקצינים התורכים בפחדם את הגרמנים. הוא אישר לי את הידיעה על מות אבשלום במדברות הדרום. כך נמסר לי הסוד הגדול ביותר: בריחת אהרון אהרונסון מברלין לקופנהגן, ומקופנהגן אמריקתה, אשר אליה עמד להגיע, דרך לונדון. כן ספר לי אלכסנדר, כשעיניו נוצצות מאושר, על פגישתו – יחד עם אחותו רבקה – עם רוזנוולד, ועל ראיונו עם ברנדייס לפני ימים מספר. בסוף שיחתנו נדברנו להיפגש שוב באחד הימים הקרובים. אגב ספר לי, כי לאחר פגישתו עם אהרון אחיו הבכור, החליט לצאת שוב בשליחות סודית ארצה־ישראל – דרך מצרים, כמובן.

ארצה ישראל! הוי, מה לא הייתי נותן כדי להתחבר אליו בנסיעה זאת. פגישה זו עוררה בקרבי געגועים עצומים לארצנו הסגורה ומסוגרת כיריחו בשעתה, אין יוצא ואין נכנס, ומוכן הייתי להסתכן ולהפליג אליה בכל דרך שהיא – בספינה, בצוללת, באוירון – יחד עם אלכסנדר, ובלבד לראותה מקרוב.

־ התבטיח לי דבר זה? – שאלתי את עמיתי.

־ מצדי הנני מבטיח – בתנאי שיסכים לכך אהרון.

ובלחיצת־ידים חזקה ובקריאה “להתראות” נפרדנו איש מרעהו, כשהוא משהה עלי את מבט עיניו התכולות, ואני משלח בו את מבטי האפור.

*

שבועיים חלפו מאז נולדה בתנו דרור (אנו קוראים לה כיום “דרור הראשונה” או “דרור א'”, כי לשתים מבנותינו קראנו בשם זה, והשניה – תאריך ימים – נקראה בשם אחותה הראשונה שלא האריכה ימים, לדאבוננו), ואני יצאתי לבית־החולים כדי להעביר משם את היולדת והנולדת לעיר אלברון, ליד האוקינוס, שם עשו את פגרתם גם אבי ו“אמא”, על חשבון הנדיב וורטהיים. ושם החל אבי בעיבוד המבוא הגדול למילונו, וכן בכתיבת תולדות חייו (כמה פרקים ראשונים נדפסו ב“התורן”).

ממול ל“ווילת” וורטהיים זאת, השתרע האוקינוס האטלנטי למרחקי האין־סוף, ומעם הטיילת הארוכה לאורך שפתו היו אבי ו“אמא”, ובנותיהן שלש, וכן רעיתי עם התינוקת ואנוכי, מסתכלים בגלים, שעל־פניהם היו מתרגחות סירות לרוב, וקצת הלאה מהן היו ספינות גדולות וקטנות, ברובן מיפרשיות, מתחתרות לנמלים קרובים בצפון ובדרום, גם מפליגות למרחקי אירופה הנתונה אז בתבערת מלחמתה העולמית הראשונה. תוך כדי טיולינו אלה היו העוברים והשבים מתעכבים לפעמים להאזין לקולות העברית החיה שבפינו, קולות שהזכירו להם את הצרפתית, האיטלקית והספרדית חליפות. בגעגועים היינו מביטים אל הספינות ובלבותינו רק תפילה אחת – לזכות ליום המאושר, שבו ניכנס גם אנחנו לאחת מהן ונפליג חזרה לארץ שאיפותינו.

יום אחד הגיעו אלינו “משמנה ומסלתה” של יהדות אמריקה וציוניה: סטיפן וויז, בראש־האריה שלו ובקומתו הגבוהה, השופט יוליאן מק הכרסתני, לואי ליפסקי ארוך־האף ודק הכתפים, ראובן בריינין בגלגלתו הביטהובינית, אב. גולדברג נמוך־הקומה, וגם ראשו דומה במקצת לזה של ביטהובן, הגברת הנרייטה סולד אצילת־הדמות, ד“ר יואל בלאו במראה־כהן שלו, ונסים בכר בצד וורטהיים הזקן, תומכו הכספי של אבי – כולם באו לחוג אתנו יחד את תחילת שנתנו השניה ב”גולת ניו־יורק".

כי מורגנטוי, ציר אמריקה בתורכיה, התעתד אז לנסוע, יחד עם וורטהיים הבן (חתנו), לארץ־ישראל במשלחת מיוחדה, ולווין־אפשטיין היה מלווהו למעונם של אבי ו“אמא”.

ולא אשכח את פני אבי בקבלו את המשלחת כשפניו מפיקים יאוש שהיה פוקדו רק לעתים נדירות מאוד. קרוב לששים הוא – כך הגיד לכל מבקריו – ומי יודע, אם יזכהו אלהיו להחזירו ארצה בעוד מועד?

־ האם לא תבוש, אבי? – העזתי להעיר תוך צער עמוק – האם נאה לבן־יהודה המאמין והבוטח כל ימיו בעתיד, לבוא לידי דכדוך־רוח כל שהוא? הנה נאספו ובאו מגדולי היהדות האמריקנית לחלוק לך כבוד. הנה נוסע מורגנטוי תורכיתה לנסות שוב את כוחו עם השולטן – אותו השולטן אשר קיבל לראיון את הרצל רק לפני כשלשים שנה, והן אפשר כי פגישה זו תתן פרי הלולים. ארץ־ישראל תיפתח לפניו, וכמלאך־מושיע יופיע לפני שרידי ארצנו לווין־אפשטיין, אחד בניה הנאמנים. אפשר שזהו רגע גדול, מכריע לכל ישראל כאן בגולה וליהודה השלישית שם בארץ, עם “צ’ארטר” מתחדש וזוהר מדינתנו מבריק לעינינו שוב. התעודד־נא אבי, והתאושש, כי חזור תחזור בלי כל ספק לארץ־האבות.

את הדברים האלה אמרתי תחילה באנגלית, עם קיצורם העברי בצדם, וכל הנאספים שומעים כיצד מוכיח הבן את אביו, הוא אבי התחיה העברית, ברגעים של חולשה ויאוש.

אז נתעוררו יואל בלאו (הוא ימיני) ונשא את דבריו גם הוא, ונסים בכר גם וויז סיימו בדבריהם את הטקס הבלתי־צפוי הזה, כשאבי עונה לכולם בדברי ארגעה ונחמה. אגב, בישר להם, כי אם יזכהו ה' ויחייהו ויחזירו לארץ אבותיו, יוסיף למילונו ולתולדותיו ספר חדש לגמרי, שיהיה מפעל חייו, ־ את “אבות הלשון העברית”, שיתפוס לפי השערתו כעשרה כרכים.

־ אני מתחיל את הספר היום, הספר אשר רחף לעיני תמיד…

־ ואני “קונהו” ממך – התפרץ לאולם שמריהו הלוי, כדרכו בענינים כאלה.

הדבר נגמר בלגימת יין ארצי־ישראלי, אשר הביא אתו לווין־אפשטיין, ובשתית לחיי עתיד עברי מזהיר לכולנו. מרעש השמחה נתעוררה משנתה בתנו הקטנה, בת ארבעת הירחים, בצחוק ראשון, ויהי אף זה בעינינו לאות ולסמל.

*

ולמחרת אותו הלילה נשאתי את מנאמי הגדול הראשון בתיאטרון אמריקני גדול, לא רחוק מלונג־ברנטש, ואבי גם “אמא” נוכחו בו.

לא הייתי מאריך בתיאור תכנו גם היקפו, אילולא נגע, במקרה, בתקופה החשובה ביותר למלחמת־העולם מבחינה ארצי־ישראלית. כי בימים ההם אירעו שני מאורעות מכריעים למלחמת־אימים זאת – האחת, תבוסת האנגלים והצרפתים בדרדנלים, עם פון־סנדרס הגרמני ומוסטפה־כמאל התורכי כמנצחים, והשני – נצחונות האנגלים לאחר כשלונותיהם הרבים והגדולים, תחילה בחצי־האי סיני ואחר־כך בארצנו.

כידוע הוכרחה הממשלה האנגלית לשלוח לדרדנלים את לורד קיצ’נר עצמו כדי להחליט בענין התבוסה האנגלית שמה. והכל יודעים כי החלטתו היתה להזניחם, מאחר שמערכות אלו גרמו לבריטים קרוב לארבעים אלף אבידות ממשיות בנפש ואניות מלחמה לאין מספר. לא כן במצרים, שאליה הועבר כל כובד־המרכז למלחמה בתורכיה ובה דומה היה כי גרמנים, תורכים ואוסטרים יחד ייכנסו עד לקהיר עצמה. אותו קיצ’נר שלח לכאן את תלמידו הגדול, כוכב חדש ברקיע התכסיס הבריטני, קצין־הפרשים אלנבי – שהמצרים ביטאו את שמו “אל־נבי” (ה“נביא” בעברית) ומרגע הגיעו למחנהו החל כוכבה של אנגליה להזהיר במזרח הקרוב.

וכך תארתי באזני קהל מאזיני ומאזינותי באנגלית, מתובלת מונחים ומאמרים צרפתים לרוב, את פרשת נצחונותיו של זה האחרון כדלהלן:

"אם אמנם נכון הדבר, כי האנגלים והצרפתים הוכו מכה רבה בדרדנלים ולא יכלו לחצותם, הרי אין ספק כי תוך תבוסתם גרמו גם לאבידות תורכיות שלא היו כמותן במיצר זה (כאן תיארתי את דבר פגישתי עם מוסטפה־כמאל בירושלים), ועל־ידי כן לא יכול הצבא התורכי לרדת דרומה להגביר את כוחות צבאו של ג’מאל פשה (כאן תארתי, בתוספת פרטים מענינים את “ג’מאל־פשה הגדול”, והספורים עליו ועל “ג’מאל־פשה הקטן” בין תלמידות בית־ספר הגברת לנדאו).

־ היוצא מכל אלה – המשכתי – הוא, כי אלנבי זה הצעיר בלכתו אחרי תכסיסי לורד קיצ’נר־אוף־חרטום, הכין בראשונה מסילת־ברזל דרך מדבר סיני – בערך במסילה שבה הוביל משה בן־עמרם את בני־ישראל בצאתם ממצרים – ובפחות מארבעים שבועות יכול היה להסיע את צבאו הרב לרומני תחילה, לאל־עריש, היא סוכות, בשניה, ומשם (בעזרת אהרון אהרונסון הזכרוני, אשר הגיע לניו־יורק בימים אלה ממש) – חדר פתאום לבאר־שבע והפתיע אותה בפלישתו המזהירה."

דברי נתקבלו על־ידי הקהל במחיאות־כפים סוערות, בפרט בהזכירי את שמו של אהרון אהרונסון הזכרוני, שכל עתוני ניו־יורק הרבו כל־כך להללו לא רק על עזרתו לאלנבי, כי־אם גם על גילוי אֵם־החיטה.

־ והידעתם – הוספתי, לאחר שיסוע מחיאות־הכפים – כיצד הצליח אהרון אהרונסון זה למהר לעזרת אלנבי? בזה שידע יפה, מתוך לימוד ומחקר, את כל מקורות המים ומעינותיהם החבויים בחצי־אי סיני. עם המפה הסודית שלו בידיו, עבר, כיהושע בן־נון וככלב בן־יפונה, בראש המחנה האנגלי וינהלהו אט־קט דרך המדבר הנורא ההוא, שהתורכים היו בטוחים כי לא יעברוהו לעולמים. והתוצאה? הלא הזכרתיה לכם – באר־שבע, הבאר “השביעית” גם באר ה“שבועה”, ומכאן ואילך ־ ־ ־

סערת־הכפים שיסעתני שוב.

־ ומכאן ואילך – המשכתי לאחר הפסקה קצרה – אין אני חושש להתנבא את אשר יקרה בימים הבאים: מבאר־שבע יעלו האנגלים לחברון, מחברון לבית־לחם, ומבית־לחם ירושלימה מצד אחד, ואגף שני יעבור את הגבול הארצישראלי ברפח ובחאן־יונה, ומשם למגדל, וממנה לעזה, ומעזה אשקלונה, ומאשקלון רחובותה, ראשונה־לציון, מקוה־ישראל ותל־אביב…

למחיאות הכפים לא היה עוד קץ.

־ ומי לידינו יתקע – קם איש מן הקהל ושאל – כי כאשר תארת לנו את הדבר ארע יארע באמת?

לא נבהלתי מהפרעה זאת, ואשיב בבטחה:

־ ראה תראו את הדבר לא יאוחר מבעוד ירח ימים!

־ התמיר במאה דולרים?

־ אמיר באלף!

ובשירת “התקוה” ובברכת הנצחון נסתיים ערב הנאום ללילה אל־שני זה בחיי הסוערים.

ונבואתי נתקיימה. ולא זה בלבד: ביום שהגיעו האנגלים ירושלימה, וחסן־בי, ראש העיריה הערבי של אז, מסר להם את העיר בקרבת נפתוח, הוא הכפר ליפתא (היום רוממה, שבה עומד עמוד־הזכרון), חולקו לתושבי ירושלים – היהודים המושלמים והנוצרים צרורות המכתבים הראשונים שנתקבלו בשבילם מחוץ־לארץ. בין אלה היתה גלויתי לד"ר אברהם אבושדיד, גיסי, ולמשפחתו ובגלויה נאמר: “ביום שתקבלו את גלויתי זאת, יהיו האנגלים, הצרפתים והאיטלקים בעיר הקודש, תחת ידי אלנבי”.

כרטיס זה עודנו שמור בארכיוני. ורק טעות אחת טעיתי: נקבתי את דבר בואם של האנגלים ליום העשרה בדצמבר, והם הקדימו ובאו אליה ביום התשעה בו…

*

לא עברו ימים רבים, ובאחד המלונות הגדולים נאספו כל ראשי הציונות האמריקנית, עם ברנדייס בראשם, להאזין להרצאתו של אהרון אהרונסון הנזכר – אשר נח מנסיעתו החשובה לניו־יורק דרך קופנהאגן ולונדון.

אין עוד ספק בדבר – הטעים דברו בקול רב־בטחון, האיש שעיניו עיני הנשר, ערפו כשור ופיו כנמר – כי הנצחון לבעלות־הברית. הנני מביא לכם את בשורתי זאת מאחורי הקלעים, מקושטא התורכית, מסופיה הבולגרית, מווינה האוסטרית, ומברלין הגרמנית, שדרך כולן עברתי במשלחת ג’מאל־פשה ובהסכם הקיסר עצמו – ונמלטתי לבירה הדנית. אל תשאלוני כיצד ועל־מה. כי ביניכם הנני עתה, וזהו הצעד הראשון והמכריע לקראת תקומת ארצנו כממלכה עברית.

יומנו הגדול – בא.

אין לתאר את הרושם שעשו דבריו הקצרים של אהרון על כולנו. כמשוגעים היינו מרוב שמחה. הבאמת זכינו אנו, הקטנים, לבשורת הגאולה המתקרבת?

ואולי – נתעורר לפעמים הרהור של ספק – רק חזון לעתיד רחוק הוא זה של איש אחד, הוא אהרון הזכרוני?

ואבא – לא אשכח את הדבר – עמד כולו אדום כדם, עם פנים מכורכמות, נרגש ונפעם, ורק בקושי הצלחנו להשקיטו.

־ אמותה הפעם – קרא בדברים חנוקים בגרונו כמעט – כי זכיתי לכך!

דה־האז, מזכיר התנועה באמריקה, ובעבר מזכירו של הרצל – חש אל אבי לעודדו ולהשיב את רוחו.

באותו ערב ביקר אהרון אהרונסון בדירתנו אשר בניו־יורק.

והיתה זו פגישה רבת ענין, בין האכר וחוקר־הצמחים, אכר בן אכרים מזכרון־יעקב, כולו מושרש בקרקע העברית, ובין הסופר והבלשן, אבי התחיה של הדבור העברי.

זה היה ליל קסמים.

עד ארבע בבוקר ישבנו יחדיו, האבות והבנים, הקשישים והילדים, ערים ורוננים ושירי הארץ של הימים ההם בפינו.

ואבי חוזר פעם בפעם על הפסוק בתהלים, בתקון קטן:

“בשוב אדוני את שיבת ציון בשניה היינו כמשוגעים” ־ ־ ־

 

פרק שבעים וחמשה: בשורת “הצהרת בלפור”; חלומות על קנטונים ועל צי עברי    🔗

במסעי דרומה, מעיר לעיר, באתי לניו־אורליאנס, כדי לשאת את דברי בבית־הכנסת של הרב הלר, מראשי הציונים. והנה באמצע תפילת ליל־השבת בבית־הכנסת הוגשה לי מעטפה צהובה, שהביא ברגע זה המיברקן:

־ זהו מברק לאדון איתמר בן־אב"י.

מברק בבית־הכנסת, באמצע התפילה? מה הדחיפות?

כי “דחוף” היה, והמיברקן לא זז ממקומו עד שנתנו לו לגשת אלי ולמסרו לידי ממש. ברגע הראשון זע לבי בקרבי, וזיעה קרה כיסתה את מצחי.

הייתכן כי קרה אסון לאבי?

הן שנים רבות הכריזוהו לנוטה למות, והוא התגבר על ההכרזות הללו ועמד על רגליו.

ואולי אירע חס־ושלום משהו לרעיתי, או לבתי, שלא ראיתין זה כבר ירחיים?

והרי רק הבוקר קבלתי מהן את התשובה למברק־השבת שלי אליהן כדרכי שבוע־שבוע.

ומתוך חרדה לתכנו של המברק, קרעתי מהר את המעטפה, לעיני קהל המתפללים, בשכחי כי שבת היא, ומזמור “לכה דודי לקראת כלה” הושר ברגעים ההם. נקל לשער, כי רבים מתוך הקהל סלדו לחילול שבת בפרהסיא על־ידי האורח המטיף לציון.

אך הנה נתקלו עיני בתכנו של מברק, שעליו היה חתום יעקב דה־האז, מזכירה של ההנהלה הציונית בארצות־הברית, וזו לשונו:

“לאיתמר בן־אב”י. מחמאות. זה עתה קבלתי מברק מד“ר וייצמן המודיעני, כי הוד־מלכותה ממשלת בריטניה הודיעה ללורד רוטשילד על החלטתה להעניק בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל”.

נרעש ונפעם כולי מתכנו של המברק, נפנפתי במעטפה הצהובה שבידי, ובקול חגיגי קראתי בהטעמה בקול רם את תוכן המברק, וחזרתי על הנוסח כמה פעמים, כדי שיבינוהו גם אלה אשר ברגע הראשון לא תפסו את הדברים.

לבקשתי הופסקה התפילה לשעה קצרה. הרב, ורבים מן הקהל, עמדו נפעמים כשעיניהם מלאות דמעות.

־ המרגישים אתם את משמעות הדברים שבישר לי דה־האז במברקו? – שאלתי מתוך התלהבות חגיגית – ככורש מלך פרס בימי נחמיה ועזרא, כן נותן המלך ג’ורג' החמישי פתשגן הפורקן והדרור לעמנו בציון. ולאחר כאלפיים שנות גלות ושעבוד נחזור להיות עם במולדתו. הגאולה, הגאולה עומדת מאחרי כתלנו. קול מבשר ואומר על הר ציון: מלכותנו השלישית קרבה והולכת!

אחרי קם גם הרב הלר ממושבו והסביר לעדתו את היום הגדול, גדול התאריכים בדורנו. ושירת “לכה דודי לקראת כלה” הושרה אחר־כך מתוך התרוממות הרוח, ורק עכשו היה טעם בחרוזיו הנפלאים של המשורר הצפתי ר' שלמה אלקבץ. ומה שלא עשתה התעמולה הציונית בדרום בכל עשרים שנות כהונתו של הרב הלר הציוני, עשה בלילה זה מברקו הקצר של יעקב דה־האז.

ועוד בלילה ההוא, עם גמר התפילה, נאספו למען ציון ארבעת אלפי דולרים.

עת לעשות לציון – הפרו קדושת השבת, כחשמונאים בימיהם במלחמותיהם נגד היוונים, והרומאים אחריהם.

היה זה אולי הכסף הראשון לביתנו הלאומי, שנתרם על־ידי יהודים מיד לאחר הידיעה על “הצהרת בלפור”.

*

הימים הראשונים שלאחר הצהרת־בלפור היו ימים גדולים בכל תפוצות ישראל שדבר ההצהרה הגיע שמה. היו אלה הימים הגדולים ביותר גם בשלושים ואחת שנותי, רבות התהפוכות וההרפתקאות. כאילו סם־חיים חדש הוזרם לתוך עורקי המזועזעים.

מסע־ההרצאות שלי היה מסע של נצחון מעיר לעיר ומכפר לכפר. הייתי נושא יום־יום משנים עד ארבעה מנאמים – פעמים גם חמשה וששה – על נושא־הנושאים “עמנו בגולתו”. ריאותי התנפחו כמעט מרוב התאמצות, ולבי הוסיף לפעום בדרך נסית ממש. כה רבות היו הידיעות היום־יומיות על מאורע־המאורעות בחיינו הלאומיים, שלא היה כל קושי לפרשם ולהסבירם, להעשירם ולהרחיבם, להקשיתם בצבעי הקשת, לנמקם באלפי נימוקים, וגם להסעיפם כאוות־נפשנו, ותמיד־תמיד היו המאזינים מוצאים בהם ענין חדש, ודומה שלא חזרנו על מה שאמרנו בדברינו הלוהטים, אלא מצאנו כל פעם נוסח חדש וצורה חדשה.

הנה מה שאמר לויד־ג’ורג', ראש שרי בריטניה, לד"ר וויצמן. הנה מה שהגיד וויצמן לעתונאים. הנה מה שהצהיר בלפור עצמו. הנה מה שאמרו הרברט סמואל, לורד מונטגיו, הרוטשילדים, בלונדון ובפאריס, הרב הכולל לבריטניה הרץ, הרבנים בכל אפסי העולם, ואפילו העמים שהם שונאינו־בנפש. היום נאספה בלונדון אסיפת־עם ענקית. בעיר פלונית נאספו צעירים במאות כדי להתנדב ללגיון היהודי. מרוסיה מודיעים על התלהבות אל־שניה בקרב ההמונים. באיטליה הודיע שר־החיצון את דעתו לטובת ההצהרה. ריבּו, בצרפת, מצטרף לה בכל לבו, וקלימנסו, המיועד להיות ראש ממשלת צרפת בקרוב, מביע ליהודים את תקוותו כי גלותם לא תימשך עוד. באמריקה עצמה הביע ווילסון את אהדתו לרעיון הבית הלאומי העברי, ומספרים כי לורד רדינג עזר בהכנתה.

והתנועה הציונית הלכה והתגברה, ונשכרו משרדים חדשים ונרחבים לה בבנין אדיר, ולואי ליפסקי, דה־האז, ופרומנסון, אב. גולדברג, ד“ר בנציון מוסנזון, ד”ר שמריהו הלוי, ברנדייס, וויז, סילבר, הלר, לזרון, סולד ואחרים לעשרות, עוברים מקצה הארץ ועד קצה להכין בעיר בלטימור את הוועידה הראשונה שלאחר הצהרת בלפור, בנשיאותו של פרדיננד הרופא. והוגטהיילים עוברים ממכללה למכללה, ומכניסים בביתם את רעיון האסיפות הלאומיות parlour meetings, עם הגדולה לאסיפות בבית המיליונאי אדולף לואיסון. פתאום חליתי בגרוני, אך מחלתי לא מנעה את פרומנסון מלבוא לביתי ולהוציאני ממטתי, בפקודת מק, ואני נושא בקול צרוד את מנאם־הסיום, במעמד עשירים כבירים, ושבעים אלף דולר נאספים בו במעמד למען ציון.

קשה לתאר את ההתלהבות שתקפה אז את עמנו כתוצאה מהצהרת־בלפור זו. ד"ר וייצמן היה זקוק לכסף תועפות בלונדון כדי להשלים את עבודתו, והוא דרש מאת ציוני אמריקה כמה עשרות אלפי דולרים במזומנים – ובקופה הציונית המרכזית לא נמצאו אפילו אלף. לואי ברנדייס נתן מכיסו עשרת אלפים, והסכום הדרוש נשלח ללונדון בשעה הנכונה.

כבמגע־קסמים הפכה אז תנועתנו לתנועת־עם כבירה. כל עתוני ניו־יורק, ואמריקה כולה, עסקו בענין רב בכל הנוגע לציונות.

הפליא לעשות בתעמולתו – הד"ר שמריהו הלוי, אשר ידע לרכוש לתנועתנו אפילו איש כביר־ההון כרוזנוולד, אשר פזר מכספו קודם לכן רק לרוסים.

*

ודווקא אז בא מעין קרע במחנות הציונים. שמריהו הלוי חרד לגורל היהודים הגרמנים והתורכים, וחשש מאוד פן תגרום ההתלהבות הציונית הכללית להצר את צעדי היהודים בגרמניה. לא כן אבי, שהצהרת בלפור הביאתהו עד כדי דבקות נחמיאית. גוטהייל לא יכול היה לסלוח ל“ציונים החדשים”, אשר תפסו את הרסן שהיה קודם נתון בידו, והסתדרות הפועלים האמריקנים, עם גומפרץ בראשה, נלחמה בפרהסיא כנגד “רעות רוח” זאת.

במחנה הרבנים חזרו ימי “רבני המחאה” של מינכן מימי ראשיתה של הציונות, ולנצחון גדול נחשב לי הדבר, כי בהיותי בשיקאגו עם ד"ר מוסנזון אז, נפל בחלקי להפוך את הרב הירש, מתנגדה הותיק של הציונות, לציוני נלהב בכל לבו ונפשו. ונצחוני הגדול ביותר בימים ההם היה רכישתי לתנועה את הגדול לרבני פילדלפיה – הרב קראוזקופף, והמאורע הזה היה לחידה בפי כל.

בימים ההם הועלתה שאלת הנשיאות השניה לוודרו ווילסון – ואנחנו אז שוב בביתו של ד"ר גוטהייל – והנה פרצה המריבה לכל עומקה ורחבה.

שמריהו לוין רב עם רוזנוולד, ואגודת הנשים היהודיות באה לידי מריבה עם הגברת סולד, וברנדייס רב עם לואיס ליפסקי, ואברהם גולדברג רב עם “פועלי ציון” – ותהי הערבוביה גדולה והאנדרלמוסיה כללית, ומצבי שלי היה קשה למאוד בין היריבים כולם. במלים אחרות: המשבר הציוני הראשון לאמריקה, בעצם פריחתה המהירה של הציונות.

לאשרה של הציונות כונסה בפיטסבורג “וועידת המצע”, שבה היה נוכח לואי ברנדייס, הפעם לא עוד כראש ההנהלה הציונית, בלתי־אם כחבר היהודי האחד לבית הדין העליון באמריקה, ופיו היה סגור על־פי הרוב; ־ I wish I could – העיר כשנתבקש לדבר, והסתפק רק בהשפעה על כל חבריו לרעיון ולפעולות.

בועידה הזאת, אשר אישרה את הצהרת בלפור בשם יהדות אמריקה, ובה נוסחו הדרישות היסודיות לבית לאומי עברי, מילאתי שני תפקידים: האחד – כמטיף ללגיון העברי, אשר החל לפעול, בעזרת מצביאים אנגלים, והשני – לייסוד “אגודת ילידי הארץ”, ובראשה נתן שטראוס ומרים פלז. את בני הארץ ייצגו באותה ועידה אהרון אהרונסון (אשר חזר בינתים אנגליתה ומצרימה), אלכסנדר אהרונסון אחיו ואנוכי, וכן רוזנבלט ורובנזון כאוהדי בקהילת ציון". מטרתי היתה: לגייס כוחות כספיים למען בני הארץ, עם “קהילת ציון” זאת שתעביד את אכרינו הצעירים, ותיצור להם, ככפר ראשון, את בלפוריה.

־ ואני אתן לכם חלק גדול מכסף בעלי המנוח, יוסף – פנתה אלי מרים פלז, הציונית הנלהבה בקומתה הגמודה – אם יואילו ילידי הארץ לקרוא לנקודה החדשה בשם “יוספיה”.

־ ואנוכי – אמר נתן שטראוס – אבנה ב“יוספיתכם” את ארמוני הפרטי לבלות בו את חדשי החורף.

כל זה בא בעקבות נאומי, בסוף “אסיפת המצע”, שברנדייס נוכח בה ואף ברכני על “הצלחתי העצומה”.

־ דבר אחד איעצך להבא – אמר לי ברנדייס בגשתו אלי לקול תרועת ההמון – שתתמתן קצת בסערתך ותרד יותר אל האדמה הפשוטה ממרומי שיא הרקיעים הגבוהים. במלים אחרות – היה פחות סופר ויותר סוחר, פחות משורר לאידיאלים רמים, ויותר מעורר למעשים ממשיים.

עצתו זאת היתה לי אמנם כמקלחת קרה למדי, אך הערצתי לו כמנהיג לא פחתה במשהו, כי במידת־מה צדק בוודאי.

*

אז הזמינתני מרת פלז לביתה אשר ברחוב השמונים־ושלשה, ושם, במעמד ברנרד רוזנבלט, מינתני כמזכירה המדיני, ויחד הנחנו את היסוד לפעולותיה הארצי־ישראליות בעתיד.

־ אם באתי אליך, גברתי היקרה, ־ אמרתי לה – הרי זה כדי לעניין אותך בגורלם של ילידי הארץ. לפועלינו ולחלוצינו בכלל, נמצאה העזרה עוד מתחילתה של התנועה הציונית, וד"ר רופין, בא־כוחה בארצנו (באותה שעה היה בקושטא עם הגרמנים), וכן הנהלת הקרן־הקימת בכל רחבי העולם עושים הרבה לישבם על הקרקע. לא כן בני הישוב הישן, העירוני והכפרי כאחד. ועל־כן נאלצים מהם להגר חוצה לארץ. יותר מארבעים אלף ארצי־ישראלים היו נמצאים אז באמריקה, חמשת אלפים באוסטרליה, ארבעת אלפים בארגנטינה ועשרת אלפים בשאר ארצות־העולם – כמאת אלפים בערך. – מספר עצום לגבי ארץ־ישראל, בכל־אופן, כי כבר רבו הארצי־ישראלים מחוץ לגבולותינו על הארצי־ישראליים בתוכם, והנורא ביותר הוא, כי אלה מושכים אליהם כאבן ממוגנטת, את כל שארית הישוב האומלל הלזה.

־ ומה אתה מציע, איפוא, לעשות? – שאלתני, כשידה בידי.

־ אני מציע, שגברתי תקצה חלק קטן מהונו של יוסף פלז לשם יצירת “בנק ילידי הארץ”, והיה בנק זה עוסק בקנית קרקעות ומושיב עליהם את בני האכרים וגם את העירונים הרוצים בחיי אדמה. בנק זה ילווה להם את כספו בשני אחוזים לכל היותר, ודעותיו של פלז תהיינה לו לקו.

ברנרד רוזנבלט רמז לי ממושבו בעיניו המתעגלות, כי הגזמתי על המידה. אז הגבהתי את קולי עוד יותר לאמור:

־ כן, גברתי הנחמדה, ואם כה תעשה לנו עם גמר המלחמה, יראה בה הישוב כולו את מושיעתו הנערצה ובהגיעה לארצנו יצאו לקראתה בחורינו ובחורותינו, רכובים על סוסים, להגיש לה את ברכתם קבל עם. זה יהיה יומה הגדול, זו תהיה פעולת־פעולותיה בחייה הצבוריים. אם בישראל תהיה לנו הגברת סלע – שמה בעברית –סלע בלב ים לעמנו בציון.

אז קמה האשה הקטנה מעם ספתה הרכה בחגיגיות נלהבת:

־ האזנתי, ידידי הטובים, לדבריכם אשר נאמרו באזני בהתלהבות כה ברוכה, והנני להודיעכם, שאני מעמידה לשרותו של הישוב סך…

ולאחר הפסקה של רגע:

־ מאה אלף דולר!

*

ממנה הלכתי אל ה' יעקב דה־האז, במשרדו החדש, והוא אז מתיעץ עם ברנדייס על הצעדים החדשים לביצור ההצהרה הבלפורית, הוא הכניסני אל ברנדייס לשיחה סודית:

־ מה תספר לנו, בן־אב"י, על רושם ההצהרה הבלפורית בכל המקומות אשר דרכם עברת?

ספרתי לו על ההתלהבות הרבה בכל מקום, ועל האמון הרב שהציונים רוחשים לו, לשופט. עיניו הזהירו משמחה, והוא פנה אלי בשאלה נוספת:

־ ומה דעתך על משטר הארץ, לאחר הנצחון המובטח לנו מראש?

־ האוכל, אדוני השופט, להביע את דעתי הפרטית?

־ אנא, וללא רתיעה.

־ ארץ־ישראלי אנוכי, בה נולדתי ואת עצם לשדה ינקתי. דומה כי יודעני את ארצנו לאשורה, ואיני יכול להתעלם מן המציאות כמות שהיא. עובדה היא, שיש בארץ גם מושלימים ונוצרים, שאין לעבור עליהם כלאחר־יד. יש גם סברה, שאין אלה ערבים טהורים כאלה שבארצות־ערב אחרות. לא מן הנמנע, שנוזל בהם גם דם עברים אשר נשארו בארץ גם לאחר החורבן, ונטמעו בעמים הכובשים. אבי, אליעזר בן־יהודה, שאדוני הכירו מקרוב ־ ־ ־

־ אכן, הכרתיו ואני מעריצו מאד – העיר השופט.

־ אבי זה מצא בשפה העברית הארצי־ישראלית, או יותר נכון התלמודית והמשנית, כארבע מאות שרשים למונחים אכריים, אשר אין להם אחים לא בערבית המצרית ולא בערבית הסורית, לא באותה של עיראק ולא באותה של מארוקו, כי רק בערבית המדוברת בלבנון ובפלשתינה. המשתמשים בהם בשתי המדינות הם נוצרים בלבנון ומושלימים ביהודה. אף מכאן ראיה למורשת של שרידי העברים הקדומים. גם פרצופיהם של הרבה מבני הכפרים דומים לאלה של השומרונים והתימנים, וכן של יהודים אחרים מבני עדות המזרח ואפריקה.

־ מענין, ומה מסקנתך?

־ כי עלינו לקרבם ולשתפם בעבודתנו. כבשוויץ האירופית, שבה נתחברו צרפתים, גרמנים ואיטלקים ליחידה מדינית משותפת אשר קראה לעצמה “שוויצריה”, ־ כן גם בארצנו – יש מקום ליצור יחידה חדשה שקרא נקרא לה “יהודאים” או אפילו פלשתינאים.

־ ומה בסיס המשטר הזה?

־ הבסיס ה“קנטוני”. לכל אחד משלשת הגזעים ייקבעו “קנטונים” משלהם בשפתם וברוחם, והיתה ארצנו אז ל“שוויצריה מזרחית”, אשר תהווה גשר בין המזרח ובין המערב על פרשת הדרכים לים־תיכוננו.

־ המשך דבריך – הפציר בי ברנדייס, ואף דה־האז מעודדני להוסיף.

אז אמרתי, שלפי שעה יש למנות בארץ מושל נוצרי, אנגלי או אמריקני, ושני סגנים לו – מושלימי ויהודי. ה“קנטונים” של כל אחד משלשת העמים יהיו נתונים לשיפוטיהם השונים. ובמשך הזמן, כאשר יהיה הרוב בארץ יהודי – יהיה המושל יהודי, וסגניו שנים – מושלימי ונוצרי.

־ הדברים טעונים עיון ושיקול רב – העיר ברנדייס בפנים רציניים ־ אך יש בה בהצעה הלזאת מן הצדק והיושר העברי הקדמון.

־ דוגמת השבטים העברים – הוסיף דה־האז.

־ הוא־הוא, אדוני, שבטים־קנטונים.

*

באותו יום אינה לי המקרה להיפגש שוב עם נתן שטראוס, אשר כה הרבה לקרבני בפיטסבורג לראשונה, בווילתו אשר בניו־יורק.

־ מה עם ספינתו, אדוני היקר?

־ היא מוכנה לקראת היום הגדול, שבו יווסד צי עברי.

־ עם דגל ציוני.

־ בוודאי, והדגל מוכן כבר אצלי, רק רב־החובלים איננו עדיין.

־ מה מאושר הייתי להיות רב־חובלה.

־ לא, כי אין מלאכת הספנות הולמת אותך.

־ אהיה־נא לפחות רק אחד חובליה…

־ ולאחר אימון רב, תהיה אולי פעם גם אחד ממפקדיה.

־ ואולי בעתיד הרחוק ביותר, גם מר־ימה?

חייך האיש, בזקנו הטוב ובעיניו הערות כל־כך לרוחב פניו היהודיות:

־ מר־ים הייתי רוצה גם אני להיות בצי העברי.

וכה נתגלגלה השיחה בדרך משאלות טובות וחלומות־בהקיץ, במעמד מרת שטראוס, לינה החביבה, אשר לא היתה זזה מעליו.

ולאחר רגעים מה:

־ הגידני־נא, אדוני בן־אב"י, היודעים בחורי ארץ־ישראל את מלאכת היריה?

־ יודעים ויודעים, אדוני שטראוס.

־ והיודעים גם לאחוז בחרב וברובה?

־ יודעים ויודעים, אדוני שטראוס!

אז התערבה גם מרת שטראוס בשיחה:

־ אינני אוהבת מעשי מלחמה. עם ישראל הוא עם שופטים וחכמים, וזה יעודו. דעתי בענין זה כדעת…

כאן התחבטה המסכנה לזכור את השם.

־ אחד־העם – נסיתי לחלצה מן המיצר.

־ כן, אחד העם, ושמריהו לוין…

כאן פרץ שטראוס בצחוק אדיר:

־ שמריהו הלוי איש־מלחמות הוא, ומובטחני, כי כמוני וכמוכם, בני־ארץ־ישראל, אין הוא נרתע מקשתות ורובים בעת הצורך. הרבה סבלו היהודים בלי נשק מגן, וככל הגויים נזקקים גם אנחנו עכשיו למקלעים ולספינות־מלחמה, וספינתי תהיה ראשונה להן…

עוד אנו מדברים, וממרחק התכלת, אשר לאוקינוס הגדול, חתר לחוף הקרוב – חוּפּוֹן קטן – “יעט” רחב־ידים־ “יאכט” באנגלית – יעטו של שטראוס, אשר בו היה מפליג במיטב ימיו לתיורים ימיים תדירים, וכילד קטן ונלהב קם מעם קש־אתנוחו הזקן הנהדר:

־ הנה היא! הנה היא! רק עוד פעם אחת אתרגח בה, ומיד אחר־כך אתננה כמות שהיא לחברה הימית העברית – אם תימצא.

וחבל אמנם, כי כה רחוק היה בימים ההם עמנו מעניני ים, כה אדיש למרחקיו, כה מהסס מעצם רעיון הימאות לכל צדדיו, שלכשביקרנו יחדיו בספינתו, אמר לנו רב־חובלו, כי עד ליום ההוא עוד לא בא איש לקחתה…

וכשהבאתי למערכת “התורן” מאמר אשר בו הצעתי ליסד “ליגה עברית ימית” תחת נשיאותו של נתן שטראוס, העירה לי המערכת במלים קצרות:

“עדיין אין לנו יבשה, ואתה אומר להעמיס את עמנו במים רבים”.

ובשובי מן המערכת, אשר הואילה לפרסם מאמר ראשון בחתימתי על עניני הים, נפגשתי ברחוב עם פרופסור נחום סלושץ, יואל בלאו (ימיני) ודוד בן־גוריון, ובטיילנו יחד לאורך נהר ההודסון, שוחחנו על הנושא הימי וכאבנו את כאב הצי העברי שעודנו רחוק, אך בן־גוריון קורא לנו:

־ עוד יבוא גם היום לימינו!

ובעצם אותו היום נסע קנדתה, עם בן־צבי, להצטרף לצבא הבריטני.

 

פרק שבעים וששה: עם מסריק בפילדלפיה¹⁸    🔗

בשנת 1918 הייתי בבוסטון. ההנהלה הציונית בניו־יורק, עם ברנדייס, וייז, מק, דה־האז וליפסקי בראשה, שלחתני לעיר זו, על־מנת לנסות ולהלהיב לא בלבד את תושביה היהודים, אלא גם את האנגלו־סאכסים. יומם ולילה ממש – עשרים שעות רצופות ליממה לפעמים – הייתי עובר מפרבר לפרבר, אם בבתי־התפילה אשר לנוצרים, ואם באולמי המכללה והעיריה, אם במועדוני העתונאים והמדינאים, ואם בבתי־הכנסת אשר ליהודים, ודבר ירושלים משפתותי כקדרון שוטף. הן לא קשה היה, בימים ההם, להעפיל למרומים. כשרון לא היה נחוץ לכך. הצהרת בלפור שלהבתנו בשלהבת־יה. אם חולמים היו אבותינו לפנים, בשובם מבבל לציון, על כנפי־שחקים דאינו אנחנו עם אותה ציון באופקינו המוזהבים, לאחר אלפי שנות נדודים. היפלא, אם חדרו דברינו הלוהטים ללבות ההמונים. בשורת המדינה היהודית נישאה על פני כל. דגלנו נפנף אל רוח הדרור. הכספים זרמו לקופתנו המרכזית. בכל מקום קבלונו בזרועות פתוחות ובני ארץ־ישראל ביחוד, שמזלם גרם להם להמצא באדמת קולומבו הנרחבה, היו לגבורי היום.

לילה אחד, על במת התיאטרון המרכזי אשר לבוסטון העיר – עם ארבעת אלפי איש דבוקים, כבזרם חשמל, לשפתי הצורבות – הועבר אלי פתאום מברק נתון במעטפה צהובה. אהה, כי נגזל מברק ההוא מידי על־ידי אחת המאזינות הנלהבות לזכרון, שהרי בו הריצה לי ההנהלה הציונית את הפקודה הקצרה הזאת: “צא מיד פילדלפיתה ושם יקבלך מסריק לראיון. אלכסנדר סקס (סגן־מזכיר ההנהלה הציונית) נוסע אליך מחר, למסור לידיך פרטים מלאים בענין מדיני חשוב.” על החתום – דה־האז.

תתואר התרגשותי. כמעט שקפצתי מעל במתי אל בין השומעים למנאמי. לא ידעתי התאפקות. קצרתי את דברי ואקצצם. אף התרעת העם לשמה של יהודה המשוחררה, לא נגעה אל לבי ברגע המזעזע ההוא. באזני צלצל רק שם אחד – מסריק. ובלבי רק רגש אחד המה: מחר אראנו… מחר אתקבל לראיון על־ידו!

כי אמנם – מי לא ידע את מסריק הישיש־המזהיר? הן סמל כל העמים הנרדפים, שהתפללו לשחרור ודרור, היה האיש הזה. הוא היה יוצא ובא בארמונו של וילסון. בארמון זה נרקמו על־ידו תכניות מסוימות לעתיד הקרוב. הוא ידע כי לא לחינם נכנסה אמריקה לקרב. ויהי מסריק הצ’כוסלובקי, בעיניו העמוקות, במצחו הרחב, בשפתיו הצוחקות, בידיו הדקות ובקולו הקוסם – למעורר הגדול, החי, הנע של כל האומות הרצוצות, הנאנקות, הגוססות כבר תחת ידי עריציהן הגרמנים, האוסטרים, והעותומנים. ואליו, אל שופר המיליונים המחכים לגאולה, אל הגדול שבבני־המחר, נשלחתי אנוכי עבדכם כשליח העם היהודי.

בתחנת פילדלפיה קבלני אלכסנדר סקס. צהלת אין־סוף הזיוה את פניו, בידיו הניף את ההוראות אשר הורצו אלי ופיו דובר לי לאמר:

־ התבין? מסריק הוא־הוא שפנה לברנדייס גם לסטיפן וייז בהצעה ישרה לשתף את הציונים בכנסיה הבאה להכרזת החופש אשר לעמים הנרדפים. אז ינצנץ בקרב המנהיגים רעיון פתאומי: לשלוח אל מסריק את הארץ־ישראלי האחד, אשר בגלות אמריקה, שהתמחה במידה ידועה בעניני מדינות, אותך, בן אב"י. התרגיש את הכבוד? התשיב את הרגע הנפלא? התדע לעמוד על הגובה הדרוש?

לחצתי את ידי הדובר אלי. מלה לא יצאה מפי. הן לא תמים ביותר הייתי, ובשלושים שנותי הסואנות אז לא ידעתי עוד, אם מוכשר אהיה למשלחת הגדולה אשר בה התכבדתי לפתע כל־כך. רק לאחר חמשה דקים ארוכים, שהדהימו את חברי הטוב, קראתי רתת:

־ הנני מסכים!

*

ובו ביום ראיתיו, את מסריק.

לא ארוכה ביותר היתה השיחה. אך מה מלאת־ענין ומה רבת־הקסם! מאז הרצל על הררי ירושלים לא ראיתי בעצם עיני חולם והוגה שכמותו, איש כביר־הדעות וענק המעשים, שהעביר בדמי־עורקי את קסם אישיותו הנפלאה. הוא גלל לפני את מפתה של אירופה החדשה – כפי שרצה אותה עם סוף המלחמה ותחילת השלום. באצבעותיו הדקות הורה ביחוד על מרובע ארוך וקצת עקום – צ’כוסלובקיה מדינתו. מה הצעירו פניו הזקנות והליאות! מה להטו עיניו הרועדות והזהירות. הוא דיבר כנביא. לכל מלה ומלה היתה רוניות מיוחדה, ותתעטף עלי נפשי ביחלנותה הדבקה:

־ אכן, ידידי הצעיר, חיה נחיה יחדיו לראות את יום הגאולה. האמן־נא, לאיש שיחך. שעת החרות צלצלה, התשמע לצליליה ממרחק? מה מתוקים הם לאזני היודעים לחכות. בכנסיתנו, מחר, אבשרה לכולכם, בדרך רשמית לכולכם, אתם באי־כח כל העמים הנרדפים והמקוים.

וכך היה הדבר.

למחרתו נאספנו כולנו – צירי שנים־עשר עמים קטנים, ובהם ציר העם העברי, הירושלמי הצעיר. הודות להמלצתי הוזמן עמדי גם ציר ארמניה האומללה, שנשכחה על־ידי מסריק כליל, ושאת בא־כחה המאוכזב והמיואש, פזדרמג’יאן הנחמד, הכנסתי לאולם הועידה בדרך־נס ממש, ברגע האחרון להרשמת השמות גם הסמכויות אשר לכל ציר וציר ביחידותו.

*

לא אפרט את כל פרטי הישיבות הדוריות אשר לכנסית העמים הנרדפים בוושינגטון ביחוד.

בימי הדיונים בוושינגטון הגיע מברק מפראג, שבו הודיעו הצ’כים המשוחררים לפרופסור מסריק שלנו, כי לנשיא צ’כוסלובקיה הוכרז פה אחד. ויהי הדבר לנו לגאות אין־סוף – לנו, חבריו לעבודה ותלמידיו לפעולה. ונמהר אליו אז יחד לברכו בברכת־רננות, גם לקבל מידיו הברוכות את סמיכת הרב שזכה לגשם את חלומו בחייו, ועיני כל רואות אותנו וכלות….

אז יודיענו נשיאנו, כי למחרתו נתאסף בפילדלפיה בפעם האחרונה אולי בחגיגיות מרובה, היות ועליו לשוב מיד לארצו.

־ הטהרו בני, כי קדוש הרגע לכולכם. מהיום הזה בני־חורין הנכם כולכם.

ולמחרתו – שוב בפילדלפיה.

בבירתם של הינקים לפני יסוד הבירה המרכזית, באולם החופש, שבו ישבו אבות החרות האמריקנית, שבו כתבו וושינגטון, ג’פרסון, פרנקלין וחבריהם הגדולים את כתב החרות אשר לארצות־הברית החדשות – נתאספנו גם אנחנו בחצי־מעגל.

יום שבת היה היום ההוא. בשעה העשירית לבוקר מזהיר.

שנים־עשר באי־כחן של המדינות הנרדפות הביאו את דגליהם. בסוף המעגל שמשני צדדיו של מסריק נשיאנו, הועמדתי אנוכי, בנה של יבוס הרחוקה, ודגל ציון לשמאלי. דגל־משי נאה שנשלח אלי מניו־יורק.

אז תתחיל פרשת החתימה.

החתימה על כתב השחרור, שחובר על־ידי מסריק הגדול, בעזרת שנים עשר עמיתיו השונים ושתורגם עברית על־ידי בן־יהודה.

בכסאו של וושינגטון התישב מסריק לרגע קל, בעטו של ג’פרסון חתם את שמו, על שולחנו של פרנקלין הספיג את חתימתו כששערותיו וזקנו הכסופים מעטירים את נשיאנו בעטרת אושר גם נצחון.

ואחריו – התישב כל אחד הצירים באותו הכסא, ויאחז באותו העט, וישען אל אותו השולחן.

ובהגיע תורי – נשמע קול אחד המתנכחים היהודים שבאולם:

־ שבת היום הזה, ותידום־נא היד המעיזה לכתוב!

אך ידי לא דממה. ובמושבו של וושינגטון, עם עטו של ג’פרסון ואל שולחנו של פרנקלין חתמתי את שמי העברי בשולי הגליון הבין־לאומי – איתמר בן אב"י הירושלמי. שהן חוק חקקו גדולי ישראל מימים ימימה – בימי המכבים ביחוד, אם לא אטעה – ולמה ארתע אנכי? האין יום זה גדול לעמי, לארצי, לעירי?

ובהגמר הטקס הנהדר – עם פזדרמג’יאן הארמני אחרי – יצאנו החוצה כולנו, אל חצר הדרור אשר לארמון הדרור. שם עמד הכן פעמון־החופש, שהוצק במתכנתו של פעמון המשחררים האמריקנים – מתנת וילסון לעמים הנרדפים.

ויצלצל הפעמון.

וכל העם חרד לצלצולו המלא.

כי חדלה העריצות לעולמים, ושמש העצמאות זרחה לקראתנו בכל זהרה המחלים.

והנה עומד מסריק על הבמה שנערכה לכבוד הצירים המאושרים, עם מנאמיהם בידיהם.

אז יפתח את פיו לדבר אל עשרת אלפי האיש שהצטופפו ברחבה הענקית אשר מאחרי הארמון:

“חפשים אנחנו סוף־סוף. כמותכם האמריקנים, בעזרתכם הכבירה!”…

ובפנותו אל הפעמון:

“ואת פעמון זה אתנו נקחה, ויחדיו אותו נובילה לפראג המעטירה שממנה נתבשרנו לראשונה בבשורת החופש לעמים הנרדפים!”

מה נזדעזע האויר לדבריו אלה הנלהבים.

אך רותח בפינתו רקע הירושלמי, וכנשוך־נחש – כן זנק הבמתה בהגיע תורו לנואמים:

“בכל צדקת, הוי מסריק נשיאנו – התריע את שאגתו לאלפי השומעים – רק לא באחת: בפעמון זה שבו דברת בגאון ובעוז. לא, לא בפראג תשאירנו, מסריק נשיאנו! מפראג זו עליך להסיעהו הלאה, הלאה תמיד, הלאה עוד, אל מעבר להרים הגבוהים גם לימים הרחבים, עד יגיע אתך יחד אל אותה העיר הקדושה, הרמה, המחכה, כשממנה לעולם תרבות, שממנה לכל המדינות רעיונות הצדק, היושר והאחוה”…

ואסיים, כדרכי תמיד גם עם הנוצרים, בעברית מצלצלה:

־ כי רק לציון עם תורתה שייך פעמון החופש עם צלצולו!

מה שקרה בקהל אז לא לי לספר. ה“פבליק לג’ר”, גדול עתוניה של פילדלפיה הגדולה, הנציח את הדבר מעל עמודיו. לא רבים היו בכל־אופן, ימי־ציון שכאלה בגולה לפני־כך, ביחוד לא בזו פילדלפיה האמריקנית, ובמשתה־הערב שנערך לכבוד הצירים על ידי ג’ון־ונמקר המפורסם, ־ האדיר שבסוחרי ארצות־הברית העשירות – נשמעה אולי בפעם הראשונה בארצות הברית, מפיו של אכסנאנו הגדול, ברכת־גוי אל־שניה:

־ תחי יהודה העבריה עד לקץ הימים!

*

הנה באת אלינו, מסריק.

את הבטחתך לעמיתך הצעיר ממך – שם, באמריקה הנרחבה, גשמת אכן.

ברוך בואך אלינו, הנשיא הגדול.

רק אהה, בכל־זאת, על עוול אחד ומיוחד מצדך לא אוכל להבליג ברגע נפלא זה לפגישתנו עמדך.

הפעמון, הפעמון איהו?

פעמון הדרור, פעמוננו כולנו – למה זה לא הבאתו לציון אתך?

 

פרק שבעים ושבעה: מבני־סטרדיי לאמיל ברלינר    🔗

כשספרתי לשופט העליון לואי ברנדייס את פרטי עבודתי, כבא־כוח ציון בכנסית העמים הנרדפים בנשיאותו של תומס מסריק, קם על רגליו, ולאחר הביעו לי את תודתו העמוקה בשם ההנהלה הציונית על “הצלחתי זו המרובה”, פנה אלי בדברים הבאים:

־ ועכשיו, ידידי בן־אב"י, הריני למסור לך תפקיד חדש, בתקוה כי תמלאנו באותה ההצלחה.

־ ומה הוא, Chief? – שאלתיו.

־ יושב כאן, בוושינגטון, יהודי גרמני מסוג המתבוללים הגמורים, איש כבד־הון וכבד־לב כאחד – כלפי היהודים אחיו, בפרט. אהבתיו מאוד כאדם, אפס כי מעולם לא הצלחתי להטותו לציונות.

־ אנסה, אדוני השופט.

־ ואולם – סיים ברנדייס – עלי להעיר את אוזנך, כי מתנגד גמור הוא גם לדת ישראל, כי כופר גמור הוא בפרהסיא, וכי יסד אפילו בית־קברות מיוחד לבני־בלי־דת ממשפחתו ומן הנוהים אחריו. שים־נא את לבך, איפוא, שלא להלעיטו יתר על המידה בדברי מסורת. ואולי טוב שלא תדבר אתו לפי שעה על דת־ישראל.

־ אעשה ככל אשר לאל ידי, אדוני הנשיא.

לא ברצון מיוחד נעניתי לתפקיד שהטיל עלי. בפרט לא נטיתי מעולם לקבל עלי תפקידים “מיסיוניים” ולפתות אנשים לעניני דת. עם כל זה, רציתי מאוד להוכיח לנשיאנו הנערץ, כי חייל־משמעת אני, ומוכן תמיד לציית לפקודת עליוני.

ועוד בו ביום ניגשתי לעבודתי.

לא רק מפי ברנדייס, כי גם מפי כל ידידיו של אותו יהודי כופר – אמיל ברלינר שמו – ידעתי, שקשה “להגיע אליו”, מתוך חשש פן ינסו “לסחוט ממנו” כספים למטרות אחרות ממטרתו האחת, שלמענה מוכן היה להזיל מכיסו: הפצת כפירה. תעודתי הראשונה היתה, איפוא: למצוא דרך נאותה אליו. למזלי, נמצאה לי באותה וושינגטון אשה נהדרה, לא יפה אמנם, אך נבונה להפליא ורבת־ההשפעה, שבביתה התארחתי כל ימי שהותי בבירה האמריקנית.

־ אולי – פניתי אליה, בשובי מבית השופט העליון ברנדייס – תואיל גברתי ליעצני עצה, כיצד ומה הדרך לבוא בדברים עם ברלינר זה?

־ הדבר לא ייתכן בשום פנים – השיבתני בקול פסקני – וחבל להפסיד עליו אף שעה קלה.

־ ובכל זאת?

־ תן־נא לי, לפחות, שהות של יום־יומים לעיין בדבר, אם־כי בטוחה אנוכי מראש בכשלוני הגמור.

ולכוס High Ball מזוג “וויסקי” ו“קנדה־דריי” מהולים עוּקבים מגלידים, ישבנו בטרקלינה עשיר הרהיטים היפנים והתכשיטים העתיקים, ונתגלע בינינו וכוח סוער בעניני הציונות.

עוד אני מנסה להסביר לה את הציונות החדשה כראות עיני, והנה חזר מעבודתו, בחנות היפה לרחובות הזוית J גם I (כך נוהגים הוושינגטונים לקרוא את שמות רבים מרחובותיהם) – בעלה, מר כהן, מיוצאי ליטא, ועתון־הערב בידו.

־ ראי־נא, זוגתי – פנה אליה במונח “יידי” זה – את אשר יארע מחר אחרי־הצהרים בבירתנו זאת.

זוגתו הוציאה מידי בעלה את העתון, וקראה בו בקול רם:

־ בילי סנדיי ידבר בסוכתו הענקית.

ובמהירות־הבזק חשה אלי בעליצות של אדם שממצא מציאה, והכריזה:

־ מצאתי! מצאתי!

־ מה מצאה הגברת היקרה? – שאלתיה נדהם.

־ את הדרך לבית אֶמיל ברלינר…

־ מה לבילי סנדיי ולאֶמיל ברלינר?

־ ראה תראה, בן־אבי ידידי, ראה תראה…

*

ואמנם לעת־ערב צלצלה מארחתי למספר ידוע רק לה, ובמעמדי התנהלה השיחה בינה לבין המאזין מעברו השני של הקולחוט:

־ אני שמחה כל־כך לדעתו חזרה בוושינגטון.

־ כן, כן, מדהימה גם מרעישה…

לא! חלילה! זהו רעיון אשר צץ במוחי ברגע זה, כי מחזיקה אני את בעל הרעיון בביתי והדבר דחוף…

־ אוה, כן.. הלא ידעתני מאז ומתמיד ומעולם לא התחרטת על הצעותי אליך.

־ ובכן, יפה, בעוד עשרים דק אבוא אליך, והעניין יעשה – האין זאת?

והגבירה הנבונה הניחה את הקולחוט והכריזה שוב בשמחה:

־ רעיון גאוני… הדבר ייעשה… הדבר יעשה…

נשארתי בביתה עם בעלה, ללא מלה בפי.

ההשתגעה? הנטרפה דעתה?

־ לא – ניחמני בעלה בחיוכו הרגיל ־ כי זוהי דרכה בחיים: היא רגילה בעשית דברים שאין אדם מאמין באפשרותם, וגם הפעם הצלח תצליח לבטח, אם־כי אינני ידוע אף שמץ דבר מן הנעשה היום.

חצי שעה, שלושת רבעי שעה, אחת, אחת וחצי – והאשה טרם חזרה.

בעלה החל חרד פן אירע לה דבר־מה בדרך, גם לצלצל אליה אינו יכול, כי לא הניחה בידנו את המספר המיסתורי. פתאום נפתחה הדלת, והיא נכנסת בסערה וקוראת באוזנינו:

־ הצלחתי! הצלחתי!

־ במה? – חקר הבעל ללא התפעלות מיותרת.

־ בן־אבי ידבר מחר בסוכת בילי סנדיי, בשעה ארבע אחרי הצהרים. רק עשרה או תריסר דקים, אבל הוא ידבר במעמד עשרים ואחד אלף גברים ונשים.

רק אז נתעוררתי מדהימתי, ואשאלנה אם ידעה כי עלי לנאום באסיפה פומבית אחרת שנקבעה ליום־מחר.

־ בטל את האסיפה הזאת, ידידי, בטלנה, כי זו תהיה הזדמנותך הגדולה ביותר מאז החילות לנאום; שער־נא, לדבר יחד עם בילי־סנדיי, הגדול לנואמי אמריקה, בלבה של וושינגטון הווילסונית. הן אילו גם רצית לשלם במיטב כספך בעד הזכות הזאת, לא היית יכול להשיגה, כי שונא־שוחד הוא ואת אשר עשה…

־ עשה למי ולמה? – שיסעה בעלה.

־ עשה לכבוד ירושלים העיר, ובמדת־מה גם לבקשתי־אני.

והיא תארה לנו אז כיצד עלה בידה לשכנעו כי ירשה לי לדבר מעל במתו, לפני עשרים ואחד אלף איש הנוצרים הללו, על המלחמה העולמית בכלל, על מאסרי בירושלים, על נצחון האנגלים במלחמתם בתורכים ובגרמנים, וכן על כניסתה הודאית של ארצות־הברית למלחמה זו..

־ וכל זה בשנים־עשר דק?

־ כן, בשנים־עשר דק.

־ ובשפתי האנגלית העילגת?

־ דוקא האנגלית שלך היא אשר תקסים את הקהל האמריקני האוהב “זריוּת” כל־כך.

ברצוני או שלא ברצוני – הכינותי את עצמי לקראת “היום הגדול”.

*

אותו יום ראיתי פתאום את עצמי נזרק לתוך הזירה הענקית – היא סוכתו של ה“מחיה” המפורסם (כפי שהיו קוראים לו) בעשרים ואחד אלף מאזיניו – מחזה שלא ראיתיו מעודי עד אז. ים, אוקינוס של ראשים, נשים וגברים – בפרט נשים – אשר נראו לעיני מעין שדה רחב של שבלים הנעות למגע הרוח גלים־גלים לאין־סוף. בפעם הראשונה לחיי תקפתני אימה מאין־כמותה, וכמעט חישבתי להתעלף. כיצד אופיע בפני המון רברבי ומגוון זה? כיצד אפתח פי ואדבר אליו. ראיתי לנגד עיני באותם הרגעים את “בן־חור”, את יוחנן מגוש־חלב ואת שמעון בר־גיורא, בהופיעם במרוצי־הסוסים או במלחמות עם האריות והנמרים במעמד רבבות הרומאים, אשר בקולוזיאום העצום ברומא, כשחיות־הטרף משסעות את גופותיהם האומללות. אם אטעה במשהו, אם רק אכשל בדבור קל או בתנועת־מה – ישסעוני גם אלה כאן, ולא ישאירו עצם אחת בבשרי…

לאשרי הרגיש בילי־סנדי, ברום קומתו ובטוב־לבו, את אשר הרגשתיו ברגעים ההם, ורמז לידידתי היהודיה, שתניחני בזווית הקרובה ביותר אל שער המוצא, בינתיים נכנס לאולם, בראש במתו, להתרעתו הבלתי־פוסקת של הקהל ברבואותיו. שם, באמצעיתה, טיפס הנואם המפורסם על שולחן רחב, להיותו בולט עוד יותר בעיניו, ובהחזיקו כיסא בידו האחת ורם־קול בידו השניה – לא רם־קול חשמלי עדיין, בלתי־אם שופר – החל לדבר לעם הזה בקולו האדיר בברקיו וברעמיו. זה היה מנהגו תמיד בתחילת כל אחד ממשאיו. באולם הסוכה, עשוית הפחים, הושלך הס, ודבריו הרעיפו על קהל המאזינים מדלף מטר סוחף בכל עזוזו. פתאום – אף זה היה חלק מתכסיסו המנאמי – זרק את כסאו על־פני רצפת הבמה, וקפץ מעם השולחן אשר עליו עמד, אל תוך עצם הקהל – דוגמת התהפוכות לכדור הרגל – ומאיש לאשה, ומאשה לאיש היה עובר ועיניו קבועות בעיניהם, כשגרונו מטרטר לעומתם את מליצותיו גם תהילותיו, תוכחותיו גם תביעותיו ודרישותיו, והקהל העצום הלזה סואן, הומה, תורע ושופר, רוקע ברגליו ומכפכף בידיו עד לשבירת הכסאות אשר עליהם ישבו, ופריקת כוסות וספלים אשר מהם שתו “קוקה־קולה” מתוקה וגלידה, בגלל החום הכבד מסביב.

פתאום לפתע חזר, בקפיצות גסות, אחורנית אל הבמה, ועלה שוב על שולחנה:

־ אמריקנים – קרא להם מתוך שופר רם־קולו – הנה דברתי לכם כאמריקני לשביעת רצונכם, אך בעוד רגע שמוע תשמעו לדברי חברי ועמיתי היהודאי, בן ארץ־ישראל מלידה ומבטן, אשר בא אליכם ישרות מ“פלשתינה” זאת הקדושה, הריהו שם בפינה, מאחוריכם.

ים הראשים, אשר הפכו לעומתי כמתוך משק־כנפים לאלפי נשרים, הרעידני עד לחוט־שדרתי, וזיעה כיסתני מכף רגל ועד ראש

־ בני סטרדי – הרעים בקולו – עלה נא על הבמה בצדי!

אם הוא היה “בילי סנדיי” בפי ההמון הרועש הלזה, הרי הייתי אנוכי “בני סטרדיי” לו גם להם, למן הרגע אשר בו פתחתי את פי, ולא ידעתי איך וכיצד, גם לא באיזה אופן הוסערתי מפינתי אליו, אשר חיכה לי והציגני לפניהם בשמחת נצחון כמעט.

וכך דברתי לקהל, המתריע לקראתי, רבע שעה. דברתי, זעקתי, הלמתי גם הרעמתי, הפסקתי ואדום, התרוננתי ואסתלסל, עד שלסוף התבלמתי ואתחתר אל עומת מטרתי בדומיה שהלכה וקטנה, עדי היותה לתפילה הומיה, לדממה דקה, זכה, ורצופה הקוראת לנצחון הצדק על הרשע, היופי על הכעור, האמת על הכזב, ועל־הכל – ציון האלהית על עוול הקיסרות הברלינית…

וכל הקהל נשבע, קול אחד, יחד אתי:

“לשנה הבאה בירושלים, אמן!”

*

לא מסרתי בזה את תוכן דברי, כי אינני זוכר עכשיו בדיוק את אשר אמרתי לו, לקהל האמריקני, ברגעים ההם להסתערותי הבמתה. עתוני הבירה תארו בצורה נאה את כל המעמד הגדול הזה ואת תוכן מנאמי, שהיתה בו קריאה לידידות מחודשת בין נוצרים, יהודים ומושלימים. והיו אחר־כך הדים רבים וגם תוצאות מעודדות מעשיות, ואחת התוצאות: רושם המאורע ההוא על אותו אמיל ברלינר, המתרחק מכל ענין יהודי שברנדייס שאף לקרבו אל התנועה הציונית.

למחרת היום, עם בוקר, בעודני רדום במיטתי בביתם של ידידי ה“כהנים” – צלצל הקולחוט אל גברת הבית לאמור:

־ קראתי הבוקר ב“וושינגטון פוסט” על דבר משאו של בני־סטרדיי בסוכת בילי סנדיי. אכן, זהו יהודי כלבבי, לאומי, גאה, ועם־זה ידיד לנוצרים גם למושלימים. התוכלי להפגישני עמדו? – היה זה קולו של אמיל ברלינר.

־ ודאי וודאי. לכבוד יהיה לי אם תפגשו שניכם בביתי.

־ לא, כי מעדיף אני להפגש במלון “מייפלאור” (המלון הגדול ביותר בבירה). רצוני להזמין לפגישה זו עשרה מידידי, למען ישמעו במו אזניהם את אשר הגיד הירושלמי שלך לנוצרים בסוכתם העצומה.

מרת כהן צהלה מרוב שמחה. תחבולתה הצליחה: הן לכך נתכוונה, כשאיפשרה לי לשאת משאי בסוכת “בילי סנדי”.

וביום הנועד לסעודה במלון “מיפלאור”, שקדה על כך, שאופיע למסיבה מגוהץ ומקושט כדון־ז’ואן אמתי. לבוש שחורים מגוהצים וחזית לבנה כשלג וקרנפול נעוץ בדשת מעילתי. כן נתנה לי הוראות של נמוסי אצילים, והכל כדי להוכיח לו, לברלינר המתבולל והכופר, כי יכול גם בן־ארץ־ישראל להתחרות בנמוסים ובגינונים עם המדויק לאצילי האנגלים. וכך הופעתי במלון “מייפלאור”.

אמיל ברלינר, בשפמו העבה ובפניו השמנות, היה מן הטפוס היהודי הפרנקפורטי, אשר ניסה ל“התאמרק” ככל יכולתו, ואולם מבטאו נשאר ברליני גם בדברו אנגלית. הרושם, אשר עשיתי עליו בלבושי ובנמוסי ובמבטאי, היה עצום:

־ הזהו – שאל את ידידתי – הירושלמי אשר בו דברת? האם כל הירושלמים דומים לו?

־ כמוני, לכשהם מתלבשים, אדוני היקר – עניתי במקום ידידתי – ומה שנפלא ביותר, כמוני לכשהם בבגדי־יומם, בבגדי־עבודתם. כי אצילים הם בני עמנו, במזרח בפרט, ברוחם גם בגופם, בדרכיהם גם בהליכותיהם.

ויציגני למוזמניו בהשתחויה גדולה.

־ מה רצונו לאכול, אדוני? – הוסיף וישאלני ליד השולחן העגול והרחב, בגשת הדייל אלינו עם תפריט מלא כל טוב.

־ כרצון אדוני – עניתיו – בהתאימי את עצמי ל“כל אשר אומר בעל־הבית עשה חוץ מצא”.

־ אני בוחר בשבלוליות…

־ גם אני אעשה כמותו, אדוני.

־ הרוצה אתה לומר, כי בארץ־ישראל אוכלים היהודים שבלוליות?

־ לא, אדוני ברלינר, לא, אבל אין איש מפריע בעד אוכליהן כטוב בעיניהם.

־ ואתה רוצה לומר, כי יכול אהיה לטייל ברחובות ירושלים ביום השבת בעגלה, עם סיגרה בוערה בפי?

־ אין היהודים עושים זאת בארצנו, אבל הרוצה לעשות כן מי יפריעו?

־ ובכן, שקר ענו היהודים לאמור, כי על כל עבירה קטנה מנדים את החפשים בדעות…

־ ימי הנידוי והחרם עברו לבלי שוב בארצנו המחודשה ובן־יהודה שהוחרם לפני שנים, מקודש הוא היום ונערץ אפילו על־ידי אדוקי הרבנים.

את השבלוליות טעום לא טעמתי, כמובן, בטעני כי המשקאות החריפים קלקלו כביכול את קיבתי, ועל־כן הסתפקתי בחביתה עם מליח. ולאחר שיחה נעימה בחברה נעימה, כאילו שכח אמיל ברלינר את כפירתו באלהים, את התנגדותו לציון, את כל התבדלותו מעדת ישראל, ובלגימת “לחיים”, במבט האשכנזי, הגריף לתוך גרונו כוס אחרי כוס מן השרף החריף, ויתר המסובים עמו.

עוד הוא מנסה אז לדבר אלי צרפתית שבורה לנסותני שוב, ואני עונה לו בצרפתית מדויקה להפתעתו הרבה, והנה כטוב לבו הוציא האיש מכיס מעיליתו את חפיסתו העורית, ומתוכה העלה את פנקס המחאותיו.

־ הירשני כבודו למסור לו בזה המחאה בסך עשרת אלפים דולרים על שם…

־ השופט העליון ברנדייס – העירותי.

־ ויגיד־נא לו, לשופט העליון ברנדייס, כי כסכום הזה אמסור לו גם בשנתיים הבאות.

כל הנאספים קמו ממקומם לערוך לאמיל ברלינר תשואות שלא ידע כמוהן עד אז.

וסיפור השבלוליות עשה לו כנפים, וימים רבים אחר־כך היה עובר מפה לפה. גם השופט ברנדייס היה מבדח בו את מקורביו.

*

למחרת יום הסעודה ב“מייפלאור”, הוזמנתי לברנדייס בחדרו הקטן, אשר באחד הבנינים המשותפים הגדולים אשר לבירה האמריקאית, והוא מיסב אז בספתו שבאה לו כנראה בירושה מאבותיו בנירנברג הגרמנית.

־ הצלחת, איפוא, ־ קרא באזני בקומו לקראתי וידיו הגדולות, הזנגויליות לוחצות את ידי בחזקה.

־ נכון, אדוני השופט, ובזה הנני למסור לו את ההמחאה הראשונה.

־ עשרת אלפים דולרים אלה יישלחו לד"ר ווייצמן לשם עבודתו המדינית.

־ הוי, מה רוצה הייתי להצטרף אליו בעבודתו זאת, אדוני השופט העליון.

־ אם תשיג מברלינר עשרת אלפים נוספים – אשלחך לונדונה אל ד"ר ויצמן.

אז אקום על עמדי, עם ידי למצחי:

־ הכן, אדוני השופט, ועוד מחר אסור אליו, אם רק יתן בידי מכתב־תודה כראוי לגודל נדבנותו.

ברנדייס היה מן האומרים ועושים, ובו במעמד כתב לאמיל ברלינר, בכתבו המיוחד – כתב שמן ומעניין כאחד – את היפה למכתביו עד אז, ולאחר שיחה נוספת על דעותי הקודמות ביחס לעתידות ארצנו בסוף המלחמה, נפרדתי מעליו בהרגישי את עצמי כמפקד צי עברי בצייתנותו לנשיא־המדינה.

הלכתי, ראיתי, גם נצחתי שוב. אפס כי ההמחאה היתה חתומה באיחור שנה אחת בדיוק, ובזה הראה ברלינר את חושו המסחרי היהודי. לתת – נתן, אך שמר לעצמו את הזמן…

וברנדייס מסר לי הפעם מכתב קצר לדה־האז, מזכירו הנאמן, וזה לשונו:

“הבטחתי לבן־אב”י, כי אשלחהו לונדונה לד“ר וויצמן נשיאנו, בעבור עשרים אלף דולריו מידי ברלינר. אל תפגר במילוי הבטחתי זאת בהזדמנות הראשונה. אני ממנה אותו נספח למלאכות־השלום, אשר תכנס בלונדון או בפאריס. זכותו היא זאת, גם כבן בן־יהודה אביו הגדול”.

ולא היה לי בכל ימי עד אז יום מאושר מזה.

 

פרק שבעים ושמונה: עם הנצחון; שביתת־הנשק המדומה והאמתית    🔗

נשיאה הנפלא של אמריקה, בנצחונו השני לנשיאותו הרת־העתידות, הופיע בימים ההם להזדוריה האמריקנית כיורש נאמן ללינקולן ולוושינגטון, וגם עולה עליהם, בהיותו המדינאי ה“יאנקי” הראשון בהשפעתו על מהלך עניני אירופה והעולם, שלקח בהם חלק מכריע מכל הבחינות. על אף נבואותיהם של פרופ' גוטהייל, שמריה הלוי, ברנרד רוזנבלט ואחרים מידידי ה“תבוסנים”, הרי זכינו סוף־סוף בסוף השנה הרביעית למלחמת־העולם (ובתחילת השנה השניה להשתתפות אמריקה בה) לראות במו עינינו את נצחונן הגדול של בעלות ההסכם, עם לויד ג’ורג' הבריטני, קלימאנסו (אשר הכרתיו מקרוב בפאריס) הצרפתי, אורלנדו האיטלקי, וּוילסון האמריקני.

פתאומי מאוד היה הנצחון.

בזמן שהותי בשיקאגו (נואם הייתי בבית־הכנסת של הרב הירש), הודיע ה“שיקאגו טריביון” – עתון־הבוקר היחידי בעיר בעלת המיליונים – כי צבאו של לונדורף הגרמני הובקע ליד נהר ה“סום” על־ידי “טנקיו” של המצביא הצרפתי מנג’ן. ומאז התקדמו הענינים כבסרט נע. יום־יום הודיעו על תבוסתו הגדולה והמהירה של הצבא הגרמני. הינדנבורג היה מתחנן לפני הצבא המוכה והמובס להחזיק מעמד בשרידי כוחותיו – וללא הועיל. והנה נפלה אוסטריה לפני האיטלקים. הנה נמלט מקנזן הדחליל מרומניה. הנה התפטר ממשרתו לודנדורף עצמו. הסרבים החלו חוזרים לסרביה, והאנגלים גם הצרפתים החלו לזרום לתוך בולגריה ותורכיה – כשבארצנו עצמה הלך אלנבי מחיל אל חיל, ולכד כבר את נצרת, את חיפה, את שכם, ופרשיו ממהרים לדמשק ולבירות ועד לחלב הגיעו.

ובהגיעי חזרה עם רעיתי, אשר אף היא היתה מקטני־אמונה כרבים אחרים, היתה נדהמת מכל הבשורות הללו שהתאימו כל־כך לנבואותיו של בעלה בעל־הדמיון. והנה הגיעתנו הידיעה החשובה ביותר, על הקיסר בכבודו ובעצמו, שנמלט אל הולנד, למצוא מקלט לעצמו בחסדה של המלכה מיטיבתו.

הקיסר נמלט. הקיסר – פטיש העולם, נשר גרמניה ובעלות בריתה, נפל שדוד כנפול כל עריצי תבל לפניו.

ומקס הנסיך מסתמך על השתפנים והקיצוניים בגרמניה להקים ממשלה עממית דורשת “השלום ויהי מה”, tout prix ã בצרפתית.

ולויד ג’ורג' טס פאריסה להיפגש עם קלימנסו, כדי להחליט מתי והיכן תכונס ועידת־השלום.

ווילסון עצמו מפרסם את “דברסרו” המפורסם, הלא הן ארבע־עשרה דיברותיו הידועות לקימום ה“עולם המחודש”.

ואירופה וכל העולם מתפלאים שעדיין לא הוכרזה שביתת־הנשק.

ואבי מחכה בקוצר־רוח שאין כמוהו לבשורה היחולה, ושנינו נדחקים כמעט יום־יום לספריה הצבורית הניו־יורקית, ומחכים למתרחש ובא בהכרח המאורעות.

האויר כולו מחושמל מהבאות. אך נשיאים ורוח – וגשם עוד אין!

*

לסוף, בבוקר נהדר אחד לחורף עוד במלואו – כשניו־יורק נהנית מחמה כמעט סתוית – והנה פרצה הידיעה על־דבר שביתת־הנשק.

מהיכן באה? מי הכריזה?

איש לא ידע.

והידיעה עשתה לה כנפיים במהירות הבזק, ועתוני הצהרים פירסמוה באותיות “גורדות־השחקים” (כפי שמכנים את בניני אמריקה הענקיים),ומכל חלונות הרחובות ואשנביהם החלו ממטירים ניירות ובני־ניירות, פתות ובנות־פתות, רצועות ושלשלאות מנוירות גם הן, עתונים למיליונים שנמצאו בסלים ובמגירות. ויהי כל זה למבול ניירי בשלל צבעיו אשר לא ראינו כמותו עד היום ההוא מעצם אותה ספריה, בגגה הרם, אשר טיפסנו עליו יחד עם פרויידס, מנהל המחלקה העברית שבספריה. בכי־של־אושר תקף את הכל. הכל בוכים כילדים על הקץ לשפיכות הדמים, ואבי מרקד לפני הקהל כדויד המלך לאחר הכניסו ליבוס את ארון אלהים.

וכל זה – על בלימה.

כל זה – מתוך השמועה.

כל זה – עורבא פרח, ־ כה גדול היה החכיון, כי עמוק הרצון לשלום, כה יצרית והכרחית השאיפה לתשועה, שאפילו בחוגי הממשלה, בכל ארצות הברית כולן, לא עללו בלתי־אם ללכת בעקבות ההמון אשר יצר את שביתת־הנשק כיש מאין ממש.

וראו־נא זה פלא: לאחר יומיים שלמים – ארבעים ושמונה שעות רצופות – שבהם טבלנו כולנו באוקינוס אמונה שלא היתה במציאות – כשבאה סוף־סוף, לפי ידיעה רשמית מוושינגטון הבירה עצמה, ההודעה הפאריזית על־דבר בקשת משא־ומתן בין ארצברגר מצד אחד והמצביא פוש מצד שני – כה נפגמו הרגשות וכה נדהו הדמים, שכל הענין בכל גדולתו הדרמתית, כאילו נפל בחלל ריק ללא בנות־קול.

וגם כשהגיעה בלילה השלישי הבשורה, כי המקלעים נדמו, ולא השמיעו עוד את ברקיהם ורעמיהם משני צדי החזית בשעה אחת עשרה לפני הצהרים באירופה (השעה החמישית בערב בניו־יורק), לא התעודדו עוד ההמונים במליוניהם להפגנה חדשה.

כה היתה התגובה לבשורת האמת הגלויה.

כה התרשם הנצחון הווילסוני.

יען כי בשביל ההמונים במיליוניהם – שביתת הנשק הראשונה, היא היא שהיתה הרשמית.

ובקושי רב יתקנוה הדורות הבאים לפי התאריך האמתי.

בכל־אופן – זה היה רושמנו אנו ביום הרביעי למאורע האל־שני.

ורושם זה נשאר בנו ימים רבים, רבים.

*

מה צדק אמנם קלימאנסו באמרו לעתונאים, כשדמעותיו זולפות מעיניו, על שזכהו אלהיו לעשותו המנצח הגדול למעשה: “רק מעתה נדע, כי קשה יותר לעשות שלום מלעשות מלחמה”. “בשנתי האחרונה הייתי קורא תמיד: je fais la guerre ואצליח בה. האצליח בעשית השלום, אף בהשלטתו?”

זו היתה שאלתו בשפתו של המלט השקספירי.

כן, זו היתה גם שאלת העולם כולו.

כידוע, לא הסתפק ווילסון בתפקידו כמכריע גורל המלחמה ממרחקו האמריקני. הוא נשא זה לא־מכבר אשה יפהפיה שדם ההודים האדומים בדמיה, והוא רצה לתת לעצמו וגם לה “טיול ירח דבשי”, שלא זכתה לו אף הגדולה למלכות אירופה, ועוד כלפני שנה, עם הצהרת־בלפור כפרי נצחוננו אנחנו, הפליג לאירופה להשתתף כמועצת־השלום, אשר נקבעה להתכנס בוורסליה בנשיאות ה“נמר” הצרפתי הגדול.

ומכאן התחילה סידרתה של האכזבה המדינית הגדולה ביותר בדברי־ימי העמים.

כאשר העיר נשיא וועידת־השלום: הקושי החל רק אז.

לא לי, לכותב זכרונות אלה, לתת בזה סקירה לו גם אגבית על המאורעות הכבירים אשר השתלשלו באירופה הזקנה לעיני ווילסון ורעיתו למיום הגיעם לונדונה, וביקוריהם בפאריז גם ברומא – שבהן עמד במרכז ההתענינות.

להלן אביא בקיצור רב את הדברים הנוגעים לעמנו ובעיותיו, בפרט בעית ביתו הלאומי, בין שאר בעיות העולם, בוורסליה.

כפי שהזכרתי כבר, ביקש ברנדייס מדה־האז לספחני למלאכות הציונית אל מועצת־השלום שבראשה עמדו וויצמן וסוקולוב, כנספח־חלוץ בשם אמריקה היהודית וגם ארץ־ישראל. לא לי להחליט, כי נבונה היתה בקשת ברנדייס. בימים הראשונים ההם לאחר שביתת־הנשק לא יכול מישהו מבין מנהיגינו הציוניים לנסוע לונדונה או פאריזה, כי רובם היו נתיני־חוץ ורק דה־האז, כנתין אנגלי קודם, יכול היה להפליג ישר ללונדון כבא־כוח מלאכות אמריקנית. היה איפוא הכרח להשתמש בי כראשון למשרתי הפתאומית, באשר עבודתי בקרב וועידת העמים הנרדפים היא־היא אשר פתחה לפני את שערי הציר האנגלי בוושינגטון. לורד רדינג, אשר ידע את שמו של בן־יהודה אבי, ומשהו גם עלי, ובהמלצת פרופיסור מסריק, נשיאי בוועידת פילדלפיה, מסר לאבי גם לי את שתי המסעיות הראשונות חזרה לארץ־ישראל – מסעיות מדינאיות – Diplomatic Passport – ראה־נא – אמר לי דה־האז, בפנותו אלי באסיפת־הערב הנפלאה לפני צאתי את אמריקה – המזל הגדול אשר קרך, כי רצו המרומים ש“הילד העברי הראשון” לשפה העברית המחוּיה, יהיה גם המדינאי העברי הראשון ליהודה השלישית, כדבריך, בקורות עמנו המחודש. מה לא היה שמריהו הלוי נותן לך כדי להחליף את מסעיתו הרוסית במסעיתך אתה? ובטוח אנוכי, כי גם אתה, בן אב"י, היית נותן הרבה אילו יכולת להצטרף לשמריהו הלוי כנשיאך במלאכות גדולה מצדנו. אם־כה ואם־כה, הרי אתה הולך לונדונה בשמנו, ובשם ברנדייס גם וויז נשיאיך כאן, לייצגנו במלאכות הציונית אשר תתכונן בקרוב בלונדון העיר, למסור להם את ברכותינו להצלחתה ואת תקוותינו ממך כנציגנו הצעיר (הייתי אז רק בן ל"ג).

לשמחתי לא היה גבול, ובקושי רב כבשתי את יצר גאותי, וכדי להוכיח את זאת לנאספים, אשר התריעו לכבוד דה־האז וברנדייס, עניתי בדברי המעטים, כי אנסה להשיג לשמריהו הלוי מסעית מדינאית גם לו בהמלצת מסריק לפני לורד רדינג שוב, להיותו יכול לנסוע אתי יחד למועצת־השלום.

ובאמת כך היה. באחד הימים הבאתיו אתי לוושינגטון ואציגהו למי שהוכרז כבר נשיא צ’כוסלובקיה על־ידי עממיו באירופה, ותהי שיחתם ברוסית מן הפוריות ביותר, כי שמריהו הלוי היה, כידוע, אמן הספורים והבדיחות היותר נפלא בעמנו. הוא סיפר לנשיא, כי נולד בעיר ברין אשר במוראביה המדינה, והוריו העבירוהו אחר־כך לרוסיה, שבה נשאר. בזכות זאת ציווה מסריק לפקידיו להכין לו מסעית חדשה. אפס, כי הפקידים שלחו את הניירות לעיר “מולדתו” לשם חקירה, ושם נתעכבו הניירות הרשמיים, ובין־כך־וכך לא יכול להשיגם בזמן הנכון, ונסיעתו נדחתה לימים אחרים.

בינתים קיבל הסופר י.ד. ברקוביץ על עצמו את עריכת “התורן”, ועל־פי המלצת שמריהו הלוי נתמניתי ככתבו הראשון המיוחד של עתון עברי זה למועצת וורסליה.

דה־האז דאג בעצמו להשגת הכרטיסים בספינה האנגלית “אדריאתיק”, אשר נתנו לי את הרשות לנסוע במחלקה הראשונה, כאחד ה“מדינאים” האחרים – כאלף במספרם – ואתי רעיתי ובתי הבכירה דרור, אשר מלאו לה כבר אחד־עשר ירחים. הוא גם מסר לי המחאה בסך אלף דולרים כדמי־הוצאות לששה ירחים, עם הטלת שאר הוצאותי לימי המועצה הגדולה על ההנהלה הציונית באנגליה, יחד עם מכתב הוקרה לד"ר וויצמן ולסוקולוב, בתוספת ביאורים על דעתה של הציונות האמריקנית בקשר עם עתידות ארצנו, המיוסדים במקצתם על דעותי הנזכרות לעיל בפרקים הקודמים.

ובין המלווים אותנו לספינה היו דה־האז עצמו, אלכסנדר סאקס, פרומנזון ואחרון־אחרון חביב, שמריהו הלוי גם הוא, אף בא־כח הציריה הצ’כוסלובקית בוושינגטון.

ואבי גם “אמא” ואחיותי נשארו בניו־יורק עם מסעיתם בכיסם לחכות לאניה אחרת, גם לחגיגת שנת הששים ולמתן־העם…

 

פרק שבעים ותשעה: ב“אדריאתיק” – לועידת וורסליה    🔗

מעולם אולי לא היתה כספינה “אדריאתיק” למסע נצחון, כי הראשונה היתה להפליג מניו־יורק – לאחר הנצחון הווילסוני הגדול, ־ ללא פחד הפצצות והצוללות.

יותר מאלף מדינאים, מצביאים, פקידים עליונים, צירי־הממשלות הפליגו באניה זו למדינות אירופה השונות, שהיו נתונות עד לנצחון זה בידי מעצמות המרכז. הנה נגש אלי סגן ראש ממשלת מונטנגרו – אשר נמלט בשעתו מסטיניה וחכה ליום גדול זה עד לחתימת שביתת־הנשק, שהחזירה להרשחורים את מדינתם, ־ ואתו המצביא פורשקוויץ, מן המפקדה העליונה בסרביה עצמה. במעמדי היו מתיעצים ביניהם, בעניני מדינתם, כיצד לייסד את “יוגוסלאביה” המאוחדה. הנה סיר ג’ון פוסטר־פרייזר, העתונאי האנגלי הראשון להשיג את התואר “סיר”, כשהוא מטייל על פני הסיפון עם מר פוטנם, נשיא הספריון הקונגרסי, שנשלח ל“בריטיש מוזיאום” להתאים את רכושם של שני הספריונים הגדולים, וגם להקים מחדש את ספריון העיר “לוּון” שהגרמנים שרפוה עד היסוד. את זה האחרון הכרתי באחד ביקורי בוושינגטון, בשנה האחרונה. פגישתנו כאן, על אניה זאת, היתה לנו להפתעה נעימה.

עוד אנחנו מתפטפטים ומזכירים “נושנות” כבר, והנה רצה לקראתי בכורתי, כשאמה אוחזת בה בכח רצועה, והיא צועקת:

־ אבא! אבא!

חרדתי אליה, ואחבקנה:

־ מה לך בתי? מה לך?

־ דגים! דגים! – נזעקה בבהלה.

באוקינוס לפנינו, מתוך גלילים קטנים הזדנקו כלבי־ים במאות, ויתרקדו על בטניהם כבמשחקי־ילדים.

השקטנוה, אך מסביבנו נאספו עשרות מן הנוסעים לשאול בענין רב:

־ מה היא דוברת?

־ עברית! – ענתה רעיתי בהטעמה.

־ עברית? היש שפה עברית מדוברת?

־ כן! – השיבה רעיתי – וזהו דור שלישי כבר לשפת התנ"ך המחוּיה.

־ כן! כן! כן! – ענתה דרור בכפכפה את ידיה.

וכל אותו אחר־הצהרים היה לעברית שפתנו יום נצחון ותעמולה באניה, כי הכל אהבו את ילדתנו העבריה בשיריה המגומגמים גם הם.

אז ניגש אלינו, מפינתו בקהואת האניה, בחור יפה־עינים, ולבוש חליפה ספורטיבית בצורתה האנגלית ומגפיו לרגליו האיתנות.

־ האתה בן־ציון בן־יהודה? – שאלני.

־ כן, וזוהי רעיתי לאה לבית אבושדיד.

־ אני בן־ציון רובנשטיין, ואבי הוא ידידו של אביך, הציוני הראשון באנגליה, שבה נפגש עמו לפני עשרים שנה.

ושוב מקיפים אותנו עשרות נוסעות ונוסעים, עם צרפתיות, ביחוד, המוצאות כי העברית התנ"כית דומה בהרבה בצלצולה לצרפתית.

־ לא ייפלא – עניתין – שכן כנענים דוברי עברית ישבו בצרפת בטרם לכדוה ה“גלים”.

־ צוללת! צוללת! – קרא אחד המלחים אשר עבר על פנינו.

ותהי האניה כמרקחה, ומכל צד חגרו הכל חגורות־הצלה, ומפקד האניה אף הוא הכין את עצמו לקראת הסכנה.

היתכן, כי אחת הצוללות הגרמניות לא ידעה עדיין ולא כלום על־דבר שביתת־הנשק? או אולי רצתה אחרונת־גרמנים זו לזרוק אל ירכתי אניתנו חץ־נקמה אחרון?

אם כה ואם כה האניה הגדולה, בשלושים־ואחד אלפי טונותיה, החלה להזדגזג אנה ואנה, ורק המשמעת האנגלית המפורסמת מנעה בעד תבהלה מסוכנה.

לסוף נודע, כי הצוללת היתה אנגלית, דווקא, בדרכה חזרה אנגליתה, וכי דבר־מה קרה לה במכונותיה הפנימיות אשר מנעה מאותת את סימניה הרגילים.

התאספנו אטית בקהואה הגדולה לשתית התה האנגלי המפורסם – “שעה חמש” – בעוגותיו וקורצותיו העשירות, ובקוקטליו גם הם כמובן.

*

אנחנו נכנסים למאכלה הנהדרה של ה“אדריאתיק”, כשעינינו פוגעות ב“לוחת” הכרוזים וההודעות, ובהן באותיות גדולות ובולטות “סיר ג’ון פוסטר פרייזר ינאם על מלחמת העולם ותוצאותיה – במאכלה זאת, ביום ד' בתשע בערב בדיוק”.

־ אם נואם גדול מושך אליו אלפי מאזינים ומאזינות, בעיר מן הערים, לא־כל־שכן בספינה מן הספינות, בפרט בלילות־החורף הארוכים ותסערותיהם המרובות – העיר בן־ציון רובנשטיין את אזננו לאמור, כי יחד היינו יושבים אל דלפק עגול.

־ והוא נואם נפלא באמת – הוסיף אחד מידידי הסיפון, מתוך הערצה יתירה.

־ אל־נא תאחרו את המועד הקבוע – נכנס לשיחתנו ראש הדיילים, בהדחותו את הכסאות לשלשתנו ומפתו על זרועו – אני אשמור לכם את מקומותיכם אם תדייקו בזמנכם, ללא הפסד רגע אחד.

ולמנגינת תזמורת נהדרה, שרוב מנגניה איטלקים, לא דברו בצהרי יום זה אלא בסיר ג’ון, כפי שכינוהו בקיצורו האנגלי, אשר היה מעטיר את עינו הימנית בזכוכית צ’מברלינית בחוטה השחור, כשהוא משתוחח עם רב־החובלים בקרבתו.

ואמנם, ביום ד' ההוא, בשמונה וחצי כבר, החלו הדיילים לנקות גם להסדיר את אתנוחי המאכלה עצמה, כי האולמן לא היה יכול להכיל אפילו רבע ממספר הנוסעות והנוסעים, ובני המחלקה השניה השלישית הוזמנו, כמובן, אף הם להאזין ל“מסמר” הלילה ההוא. אנוכי ורעיתי התישבנו ליד בן־ציון רובנשטיין, ומימי לא עשתה עלי אסיפה פומבית רושם אשר כזה. רב־החובלים ישב ליד פוטנם, וסיר ג’ון התמקם לצדו השמאלי. כל המנורות גדולות וקטנות, חושמלו במיטב חשמלן, עם הנברשת הענקית באמצע הכפה, ושלל הצבעים לשמלות הנשים במאותיהן, בניגוד בולט ל“שחוריהם” של הגברים, העניקו למאכלה גוון רשמי יוצא־מן־הכלל באמת, עם קוכלות המדינאים והמצביאים המוסיפות חגיגיות מיוחדה.

פוטנם קם ממקומו להציג לפנינו את העתונאי המפורסם, שרק לורד נורטקליף למשפחת ה“רוטרמירים” יכול היה להתחרות בו אילו נמצא בערב ההוא בינותינו – ויהללהו עד לשמי־עד. אז חזר וישב על מקומו, וסיר ג’ון, שהיה דומה לוולטר סקוט בכל קוי פניו, מתעמד לידו, כשהוא מסלק מעינו הימנית את זכוכיתו הצ’מברלינית, והתחיל נואם באנגלית כה גברית וצלולה, כה נאה ומאצילה, שכל הקהל נצמד לשפתיו הדקות בדבקות כמעט דתית.

־ מה נפלא הוא, מה קוסמים דבריו! – העירו רוב הנשים, והתריעו לקראת כל מימרה ממימרותיו המוצלחות ברובן.

ובין המתריעות, כמובן, רעיתי אשר הוכרחה לזון פעמיים כדי לבקר בתאנו את בכורתנו הרדומה.

פתאום, כלבלי משים – ולא מייד הרגשנו בכך – נפלטו משפתותיו מרגליות מין אחר לגמרי, “מרגליות” מורעלות שביניהן היו הדברים הללו: “אך מה יכולה אירופה הזקנה לעשות עכשיו, למחרת נצחונה המזהיר, אם נרגנים בין־לאומיים, המכנים את עצמם מדינאים, תפסו בידיהם החומסות את רוסיה העשירה ועתיקת־הימים, להפכה בפחות משנתיים, לגיהינום אל־שני. חמסנים בין־לאומיים אלה, רובם ככולם יהודים הם הם, האומרים לרדות בתבל המחר, ואויה לנו, המנצחים, אם לא נדע להצמיתם עד אחד בעוד מועד, כדי לטהר את אוירתנו האירופית מארס מחלחל זה עד כדי תמותה. Et patati et patata ־ ־ כמאמר הצרפתי.”

וכו' וכו' וכו' – בתרגום העברי הרגיל.

אני הייתי יושב כעל גחלים, ולא פעם אמרתי לשסע את הנואם באמצע דבריו אלה, אך רעיתי ובן־ציון רובנשטיין שניהם, הבלימוני בעיניהם המתחננות. לא כן שאר הקהל – כולו כאחד עבר על הענין, לא חס וחלילה, מתוך אדישות גמורה, אלא ברובו מתוך הסכם בולט לעין, עם הזקנות ביחוד המדגישות את הסכמתן זו במנודי־ראש חיוביים בהחלט.

אך כשסיים סיר ג’ון את נאומו, וכל המאכלה מסתערת לקראתו במירעם אין־כמות, התעמדתי, על־אף רעיתי ובן־ציון רובנשטיין חברי, ודברי מופנים אל רב־החובלים:

־ אדוני הקפיטן! – פתחתי לאמור – אין אני יודע, אם יש כאן יהודים בקרב הקהל אשר האזין למנאמו החשוב של סיר ג’ון פוסטר פרייזר, אך אני היהודי, אני הארצישראלי, לא אוכל לעבור בשתיקה על החלק בנאומו, אשר בו הוא תוקף את היהודים כחמסנים וכהרסנים. האנגלים ידועים הם כג’נטלמנים, ואני פונה אל אדוני הקפיטן, כאן ג’נטלמן אנגלי, בבקשה להרשותי לענות לסיר ג’ון באותה מאכלה ואל אותו שולחן, תחת אותה נשיאות…

רוב האורחים והאורחות הביטו בי מתוך תמהון מהול כבוד.

־ הדבר קשה למאוד – ענני רב־החובלים – כי אנו מגיעים לסוף הנסיעה, ומחרתיים נחתור לליברפול הנמל, והנוסעים והנוסעות, ביחוד משתמשים ביומיים אחרונים אלה לצרור את חפציהם, וכיצד תרצה אדוני שיתאספו כאן לבלי בגדיהם הרשמיים? ובכל זאת מבין אנוכי לרגשותיו, גם אם מאמינני כי לא היתה בדברי סיר ג’ון כוונה להעליב איזה עם שהוא… הלא כן, סיר ג’ון?

ועלי להודות כי הנואם השיב מייד:

־ ברצון אאזין לדברי מבקרי מקרב הקהל.

־ יפה – הוסיף אז רב־החובלים – למחר נתאסף כאן שוב.

־ תודה, אדוני הקפיטן!

־ עשית את השגעון הכי־גדול בחייך – הוכיחתני רעיתי לאחר המעשה. מי יבוא להאזין לדבריך? מי ירצה להיות בין הממרים את פי הלביא האנגלי הלז?

־ דעתי כדעת רעיתך, ידידי בן־אבי – הוסיף משלו חברי.

־ אל תעורר “סקנדלים” – מרמר באזני יהודי קטן, אשר ניסה להבליע את יהדותו ויהדות אשתו – יהודים צריכים לעמוד בצד…

אך אני בענין זה ברזל כאבי, עניתים כולם:

־ אכריחם להאזין לדברי!

ובגשת ברגע ההוא רב־החובלים לשאול מה יהיה נושא המנאם, רשמתי לפניו על הנייר באנגלית:

Ittamar Ben־Avi of Jerusalem will reply tomorrow at the same hour and at the same place to Sir John Foster Fraser of London.

־ הזמנה גאונית – העיר רב־החובלים מתוך חיוך נעים – שכן ירושלים ידועה היא לעולם כולו.

והאמינו־נא, קוראותי וקוראי, כי כאיש אחד כמעט, חסרים גברים אחדים ואשה אחת – שונאת ישראל מימיה, כפי שנודע לי אחר־כך, נוכחו כולם בשעה ההיא ובמקום ההוא. ואני יושב ליד פוטנם מוכן לקרב, ומצדו השני סיר ג’ון פוסטר פרייזר בכבודו ובעצמו.

זה היה – כמאמר הצרפתים והאנגלים – מאורע זכיר – a memorable event כאשר כתב לי פוטנם עצמו באחד מכתביו אלי בשנים האחרונות, ומתוך כך אנסה לתת בזה את תמצית מנאמי כפי שהפלטתיו מפי, תחת הרושם הראשון להתקפתי זאת את הגדול לעתונאי אנגליה בימים ההם.

־ אדוני רב־החובלים, סיר ג’ון פוסטר פרייזר! – התחלתי בהביטי ישר לתוך עיניו של זה האחרון, והוא נדהם לקריאתי זו הישרה אליו – עם כל התפעלותי מיפי מנאם האתמול, הן מצד סגנונו והן מצד תוכנו, אין אני יכול להימנע מהעיר בזה הערות אחדות ביחס לכיוונו הסופי, ומאושר אני להודות בזה לרב־החובלים גם לקהל הרחב כאן על שנתנו לי את ההזדמנות הזאת להגישן פומבית.

־ כשמדינאי מפורסם למדי הידוע בשמו המזהיר, לורד ביקונספילד, שהכל מודים כי הוא הוא הדגול מרבבות בבריטניה הגדולה, וכי לו חייבת היא את עצם גדולתה הקיסרית, כשאישיות נערצה זאת אשר לו חייבת וויקטוריה המלכה את עצם כתרה ועטרתה רבות הזוהר והתפארה, ושנה־שנה כשכל אנגלי מפזר פרחי־הוד על קברו האהוב והנצחי – היהודי הוא במקרה אם למעשה? היהודי הוא בטיפוסו אם בתכונתו? ועל הכל בשם “ד’ישראלי”, שמו האמתי? לא! הוא רק האנגלי היותר גדול, וה“אנציקלופדיה בריטניקה” מענידה לו מתוך עמודות לאין־מספר, את מיטב תהילותיה והערצותיה. אך אם ברוסיה של היום אישיות אחרת שלא ידענוה מתמול־שלשום, הצליחה בכשרונותיה הנאומיים ובהבנתה התכסיסית, להתרומם למדרגת סגנו ועמיתו של הנוצרי לנין, נצר למשפחה אפרתית, ותוצאות שררתה המשותפת עם הנוצרי האציל הזה אינן מותאמות למשטרם העריץ של צרי רוסיה בהמשך הדורות מאז איוון הרשע ועד לניקולאי הרפה – הלרוסי הוא נחשב, זה שטרוצקי שמו – כאדונו ועמיתו לנין? לא! רק היהודי המהרס הוא, רק השמי האיום הוא – “ברונשטיין” בשמו הקודם.

־ כשפילוסוף וסופר בין־לאומי, אשר עשה זה לא כבר שבועות אחדים בארצות־הברית במשלחת צרפתית רשמית, כשאדם נהדר זה שייך לאקדמיה הצרפתית הרמה, ויצר, כשפינוזה היהודי לפניו, פילוסופיה חדשה משלו, וכל צרפת והעולם רואים בו את הגדול לפילוסופי הזמן הזה – ברגסון בשמו היהודי, יוצא חלצי יהודים מפולין, אשר היגרו יחד אתו אנגליתה וממנה צרפתה – היהודי הוא במקרה אם למעשה גם יחד? כי לא! צרפתי הוא בכל אבריו, בכל מחשבותיו, והכל־בו הצרפתי מיחס אותו ישרות לגדולי צרפת הפילוסופית מאז רבלה (דרך אגב יהודי גם הוא) – ומונטסקיה, וולטר, וז’ן ז’ק רוסו. אפס כי אם בשיקאגו או בניו־יורק יארע לו לאחד הרוצחים לזייף ולרמות, לכזב אף לרצח, כקפונה האיטלקי ודילינגר האמריקני – אם שמו הוא רוזנברג, אבל, או דובינסקי – האירלנדי הוא, או צרפתי, או גם נורגי או שוודי? כי לא, רק היהודי הנודד הוא, היהודי המקולל, היהודי הארור עם אות קין על מצחו… – אם הנהדרה לשחקניות תבל, אשר גם היא היתה במבקרות הרשמיות בארצות־הברית, והדהימה אותן באמנותה השחקנית המהוללה, וכבודו, סיר ג’ון ־, התפעל ממישחקה הנהדר, ה“נשרון” לרוסטאן, וכרחל קודמתה, היהודית אף היא? כי לא! אך רבקה היפה־פיה, באחד מרחובות קהיר המצריה, שגורלה המר הכריחה להרויח את לחמה בזיעת אפה וחרפתה, כאלפי המצריות, הסוריות, האיטלקיות, הצרפתיות והאנגליות הרוגלות בקרבת שפרדס הוטל וסמירמיס גם הוא – אם רק סרוב תסרב להיענות מייד לאחד בזויי העשירים בגשתו אליה “גסות”, רק יהודיה נבזה היא מכל צד ועל כל עם ישראל כולו תפול חרפתה זו האמולה…

ולאחר המטירי על ראשיהם הדהומים את מבול האשמותי אלו, דממתי בכוונה לרגעים־מה, לחזות ברושם אשר עשיתי עליהם, ובמצאי אותו מספיק למדי קראתי אז מתוך מחוג תיאטרוני אולי יותר מדי:

־ אם רעים אנחנו וחטאים, אם אין בנו מתום, אם אחת דתנו להישאר העם המקולל והנדח – החזירו לנו פעם ולתמיד את ספר־ספריכם, הוא ספר ספרינו, התנ"ך בכל גדולתו! החזירוהו־נא לנו, יחד עם הרע אשר בנו, לדבריך סיר ג’ון, גם את התכשיט הטוב הלזה, שהכל מודים כי אין כמותו ליופי, לזוהר, לגדולה, לנצחיות, עם הנערץ לאדוניכם, היהודי גם הוא…

*

לא אמשיך בפירוט מנאמי עד סופו, לא רק יען כי “תפס” שעה ורבע לפחות, אלא יען כי לא אזכרהו לכל פרטיו, וזכרתי רק את תחילתו הפתעית שיצאה מלבי השותת דם. מברק אל־חוטי מיוחד מן הספינה ל“שיקאגו דיילי־ניוז” נתן תמצית מספקת משאריתו – כנמצאת בארכיוני הירושלמי – והרושם היה כביר על כולם כמוכח מההתרעה אשר נערכה לכבודי.

ראשון למתריעים – עלי להודות – היה סיר ג’ון פוסטר פרייזר עצמו, אשר, כג’נטלמן אנגלי, קם ממושבו וילחץ את ידי שתיהן בידיו הרחבות, וקבל־עם ביקש את סליחתי ואת סליחת העם היהודי:

־ אם כדבריך – קרא בהתרגשות – טיפוס חדש של חלוצים גאים יצרה הציונות בארץ־ישראל, אשר לא תסבול עוד עלבונות ולא תדע עוד הרכנות, כמכבים לפניהם, הריני להצהיר כי הראשון אהיה אני ללכת לבקרם גם להכריזם בעולם.

אז הצטרף אליהם וויקהם סטיד, יו"ר האסיפה, באמרו כי וויכוח זה בין הירושלמי החדיש והלונדוני המפורסם הוכיח לנאספים בערב הזה, כי ציון נשארה עיר האלהים וכי לונדון החזירה לה זה לא־כבר את עצמאותה ותפארתה, ועוד דבר ה' יצא ממנה גם בעתיד.

ופוטנם, בשם ספריון הקונגרס האמריקני, מסר לי הודעה רשמית, כי ההעתקה הרביעית “קתלוג הספריון” בסך שמונה מאות אלף פתקאות, תישלח ירושלימה בהזדמנות הראשונה, כאשר נשלחו זה לא כבר שתי ההעתקות האחרות האחת לונדונה והאחת לברוסל.

לשמחתי לא היה גבול, ובו בלילה בירקתי את תמצית הדברים ליעקב דה־האז – מעשי הראשון כניספח מלאכות־השלום הציונית לוורסליה.

והנפלא ביותר: אותו לילה נתגלה לי, כי מספר היהודים בספינה היה קרוב למאה – שכן כל אחד מהם, וכל אחת, נגשו אלי להודיעני צחות:

־ גם אני יהודי!

־ וגם אני יהודיה!

אך אחרון־אחרון חביב – ידידנו החדש, בן־ציון רובנשטיין, בעיניו הצוחקות, אשר לא חיכה למנאם זה כדי לגלות לפנינו – כאשר העירותי קודם לכן – את חדרי לבו הציוני.

־ הרשו־נא לי – פתח, על כוס ה“שמפן” הקר וה“קביאר” הטוב, את דבריו לאמור: הרשו־נא לי לברככם על ערב מזהיר זה, שלא יימחה עוד מזכרוני. רצוני לשאול מכם רק שאלה סופית אחת: מה תעשו בארץ לאחר הגיעכם אליה?

־ אייסד, אם אוכל, עתון יומי חדש, עם אבי כעורכו הראשי.

־ ועל עתון אנגלי לא חשבת?

־ כן, וגם על עתון ערבי – שלש השפות לארץ־ישראל ה“קנטונית” להבא, אלא, שרק צרה אחת היא צרתי – מחסור בכסף….

־ מה הסכום – שאל אז – אשר תזדקק לו לתחילת עבודתך העתונאית המחודשת?

פקפקתי לרגע, ואגיד מתוך צניעות מיותרה אולי מדי:

־ חמש מאות לירות אולי…

־ תבע עוד!

הבטתי בעיני רעיתי, כשהיא מאמצת אותי כדרכה בקודש:

־ אלף אם תהיינה לי, לא אדאג להצלחת הנוסחה העברית.

־ לך הלאה – הוסיף רתת

־ האעז באמת?

־ העז!

־ אלפיים אם־כן, והתחלתי אז גם את השבועון האנגלי.

־ לך הלאה – הדגיש בנועם אל־שני.

־ אינני מעז…

הוציא מכיסו את פנקס־המחאותיו, וירשום על שמי את הסכום העצום – שלשת אלפי לירות.

־ וזאת היא רק התחלה. בסימן טוב לכם, כי תוכלו אז להוציא גם את הערבית.

 

פרק שמונים: עם וייצמן בלונדון ובפאריז    🔗

בהגיענו בשלום לנמל ליברפול, לאחר ארבעה־עשר ימי נסיעה, הרגשנו את עצמנו כולנו מאושרים מן האוירה האירופית שנתחבבה עלינו מאז בקורנו הקודם. ובהופיע לעינינו השוטרים האנגלים, בקובעיהם השחורים, חשנו כאילו הוסרה העקה הצבאית שהרגשנו ברוב מדינות המרכז האירופי ומזרחו. והיתה לנו עוד הרגשה נעימה נוספת: הפעם באנו למדינה ממדינות אירופה זאת כבני־חורין וכבעלי־ברית למעצמה האירופית הגדולה ביותר – הרגשה שלא ידענוה מימי בר־כוכבא וטבריה לפחות, זה כאלף וארבע מאות שנה.

“ברוך שהחיינו וזיכנו לזמן הזה” – ברכנו את עצמנו, ומייד יצא לקראתנו בא־כח ההנהלה הציונית, מתוך הערפל הכבד אשר כיסה את כל הנמל והעיר, לאחר ימי־קיץ כמעט, לירח דצמבר זה בספינה.

־ הנני מברכך – העיר – בשם ד"ר וייצמן, ובקשתי מאתך להתחיל את עבודתך הראשונה כאן, בליברפול ובסביבותיה, בנאומים אנגלים ליהודים וגם לנוצרים.

ובארבעת הימים לשהותי בעיר זאת הכניסו מנאמי קרוב לאלפיים לירות ל“קרן הגאולה”, אשר כבר הוכרז עליה.

אך לא זאת היתה מטרת בואי אנגליתה, ולבי לא נתנני ל“התנצח” במלאכות צדדיות. תפקידי הראשון היה למסור לד"ר וייצמן, יוצר ההצהרה הבלפורית, את אגרותיהם של ברנדייס, דה־האז וליפסקי, ותפקידי השני היה לנסות, בכוחותי הדלים, ולבאר להם כי עלינו להתאמץ ולהביא לפני האנגלים את מיטב דרישותינו למדינה יהודית אמיתית – כחלומו של הרצל בחוברתו המפורסמה.

כשהגענו לונדונה היתה התרגשותי על משלחתי זו כה גדולה, שלא יכולתי גם לא רציתי להטות את עיני לעיר ענקית זאת, בבניניה הכבירים וברחובותיה ההומיים, בפרט מאחר שמטר דולף, מבול לונדוני, העיב אותה כל הלילה וכל היום. בהיכנסי, לסוף, למשרדים החדשים אשר נשכרו ברחוב “רוסל”, לשם העבודה הציונית רבת־העתיד, הייתי רטוב מכף רגלי עד ראשי.

וישרות הובאתי לפני האיש המורם מעם, אשר ידעתיו כבר מימי הכנסיה הששית כראש ה“פרקציה הדמוקרטית” המפורסמת. בקרחתו לראשו הנפלא ובנות־צחוקו מאירות את פניו החיוורים וזקנו הקצר והמחודד.

־ זה לא כבר חזרתי מירושלים – הגיד לי, בלחצו את יד ימיני – שבה עשיתי כמה ירחים כאורחו הרשמי של לורד אלנבי, כובש ירושלים, וכראש “ועד הצירים”, ואני מאושר לראותך כאן לא רק כילד הראשון לתחיה העברית, ובכורו של בן־יהודה מוערצי, אלא גם כנספח אמריקני וארצי־ישראלי למלאכותנו הבאה במועצת וורסליה. אכן חשוב הדבר למאוד, ועוד אדבר אתך ארוכות על תפקידיך אתה במשלחת זאת. בינתים מעביר אני אותך לידי מזכירי הפרטיים וידידי היקרים זיו ורעיתו גם מרקס ואשתו, אשר יכינו את כל הצעדים הנחוצים לנסיעתכם המהירה פאריזה.

־ אימתי נסע לבירה הצרפתית? – שאלתי בתקותי, כי אתראה בינתים עם בן־ציון רובנשטיין, עמית ספינתנו ונותן ההמחאה בסך שלשת אלפי הלירות ליצירת העתון היומי החדש בירושלים.

־ בתחילת השבוע הבא.

דברו זה של וייצמן שמחני ללא גבול, כי אחרי ככלות הכל הן עתונאי הייתי ביסוד־יסודי ומתנתו של רובנשטיין עוררה בי געגועים כה עזים למלאכתי זאת, שפתאום לפתע פרצה מלחמה קשה בקרבי אם להמשיך את התפקיד אשר הטילו עלי ברנדייס ודה־האז או לקפוץ למשרדי “קוק” ולקנות את הכרטיסים לנסיעה ירושלמית מהירה.

אז תכריע רעיתי את הכף לצד תפקידי המדיני. הן מי כמוה ידע את סבלותי בעתוני הקודמים, גם את הכסף הרב אשר הפסדנו עליהם, ובו בלילה ביקרנו יחדיו בבית אמו של בן־ציון רובינשטיין (אביו מת לפני כמה שנים), ובמעמד המשפחה כולה מסרתי לו את המחאתו חזרה עד להחלטתי הסופית.

־ עוד לא ראיתי מימי “משוגע” כמותך – הצהיר לנו אפשטיין, דודו של ידידנו הטוב – הן “לעולם תקח” היתה סיסמתנו לפנים, ואתה מחזיר כסף אשר ניתן לך כבר, ומתוך רצון?

רק אחת שמחה על “חזרה” זו – היא אמו האלמנה, אשר חששה מאוד פן יבזבז בנה־בכורה את כספו יותר מכפי יכולתו, אם־כי רב היה כוחו בעשית כספים חדשים לבקרים כסוחר־עץ גדול בסחר אנגליה־אמריקה.

ויחד עם זיו ומרקס נסענו ימים אחדים אחרי־כן לפאריז, עם מכתב ארוך עלי מאת ד"ר וייצמן לסוקולוב חברו, אשר “תפס” כבר משרד מדיני מיוחד למלאכות הציונית הרשמית ברחוב אדוארד השביעי.

*

מה נהדר היה רגשי הראשון למראה פאריז, חביבת בחרותי, בשובי אליה זו הפעם השלישית. כל רחוב מרחובותיה, כל שדרה משדרותיה, כל בנין וכל בית, כל אילן וכל ככר, אף כנסיותיה הנוצריות בצלביהן – ובית־הכנסת הנהדר ברחוב הנצחון – הצטחקו לפני בזיו החמה החורפית לפברואר זה, עם שדה אליזה, רחבת השלום וארמונות המלכים מלפנים עטורים בשער התפארה לצרפת הנפוליונית בניצחונותיה ההזדוריים. והפעם לא כעתונאי באתי אליה, לא כמורה אפילו, לא כחייל גם־כן, לא כמלח אניות עבריות עדיין, בלתי־אם, כבן־חורין לעמי המחוּיה, כנספח מדיני למלאכות הציונית – שווה בשווה עם נספחי כל העמים כולם, ומוכר בתור־כך על־ידי בעלות־הברית, כרשום במסעיתי הראשונה במלים הללו: Attending the –Peace Conferenee at Verssilles

היזכוני המרומים לשוב אליה בפעם הבאה כאחד שריו של ביתנו הלאומי, אם לא כשר־חיצוני, היות ומשרה עליונה זו שייכת, כמובן, לאביר עתונאינו וסופרינו – נחום סוקולוב?

וצעדי הראשון בכיוון זה היה למסור מכתב פרטי מאת תומס מסריק לד"ר בנש, “שר־החיצון” הראשון לצ’כוסלובקיה הצעירה שסיפחה לעצמה את “רוטניה הרוסית”, אשר בא־כחה היה חברי בוועידת האומות הנרדפות, ואמצאהו יושב ליד שולחנו באותם המשרדים.

־ מאושר אני להיפגש עמך, בן ארץ־ישראל העתיקה בתחיתה המופלאה, במשרדים זמניים אלה לצ’כיה זאת עם בירתה החדישה, ודרישתך מאת נשיאנו כי נעביר את פעמון־הדרור ממנה לציון הנצחית תתקיים באחד הימים הקרובים.

בדברים קצרים אלה ברכני המדינאי הצ’כי הצעיר בהיותו קרוי בו ביום לקלימנסו “הנמר” אשר שימש כבר כנשיא מועצת־השלום, עם ווילסון, לויד־ג’ורג' ואורלנדו כעמיתיו העיקריים, ומפני־כך לא היתה לי הזדמנות מספקת לראיינו יותר מרגעים אחדים. לא כן עם שאר חברי המלאכות הצ’כוסלובקית, שהצעיר בהם היה בנו־בכורו של הנשיא הישיש – יאן מסריק, ציר מדינתו בלונדון במשך שנים רבות.

ומשם עברתי ב“מיסית” צרפתית מהירה אל שר־חיצוננו אנו – אשר מצאתיו יושב בכסאו המיניסטרי ממש ליד שלחן כבד־מיסמכים, עם זכוכיותיו הזהובות לחוורון פניו האצילים כל־כך. אותו סוקולוב ממש, כפי שראיתיו בוורשא ערב המלחמה העולמית הראשונה, וכפי שהופיע לפני במערכת “העולם” מימי ברלין הציונית, אלא שמאורעות המלחמה והשגת הסכמתה של צרפת להצהרת בלפור, בחסד ריבו, שר־החיצון הצרפתי, ידידו הפרטי, העניקו לו איצטלא רשמית שלא ידעוה באי־כחנו במאות השנים האחרונות. לדון יוסף נשיא שוויתיו הפעם, ומשך שעה שלמה גוללתי לפניו את אשר דרשו מאתו ברנדייס גם דה־האז וליפסקי, ואשר הסכימו לו גם וייצמן עם זיו ומרקס מזכיריו.

לפי דרישות אלו היה צריך סוקולוב למסור לברנדייס וליעקב דה־האז הרצאה יום־יומית מלאה על המשא והמתן עם ממשלות הברית, ועם אנגליה בפרט, גם לעמוד בכל תוקף על שותפות ההנהלה הציונית האמריקנית במשו"מת זו. ובאשר לי – הרי היה תפקידי להיוועץ עם וייצמן וסוקולוב שניהם בכל הנוגע לארץ־ישראל עצמה, גם להוסיף מצדי הצעות ודעות באשר ליחסים עם הערבים, ביחוד.

סוקולוב – כפי שנוכחתי מיד – לא היה מרוצה מכל הענין כלל וכלל, ובדברים ברורים הצהיר לי, כי מספר חברי המלאכות גדול ביותר ושלצערו הגדול אין ביכולתו להיענות לכל דרישות הציונים האמריקנים.

־ הם יושבים במרחק מקום מלונדון ומירושלים שתיהן, ועם כל הערצתנו לברנדייס, ליעקב דה־האז ולליפסקי, הרי אין הם יודעים את הנעשה מאחורי הפרגוד. גם העובדה, שאין האמריקנים יודעים את שפות אירופה, תהיה להם למוקש. הילכך מציע אני לך, ידידי בן־אב“י, להסתפק בתפקיד יותר מוגבל, בתפקיד אשר הזכרתו לפני בעצמך והוא – היחסים עם הערבים. כידוע לך, הניח ד”ר וייצמן את היסוד לכך בקהיר דמצרים, עם ברון דה־מנשה ויעקב מוצרי, שנים מן החשובים ליהודי הארץ ההיא, וזה האחרון יבקר בפאריס בקרוב ומייד לבואו אפגישך אתו.

פני – הנני להודות – התעוותו. לא, חס וחלילה, שלא רציתי להתרכז במחלקה כזאת, אלא שהרגשתי מייד בהתנגדותו האישית אלי כעתונאי, ובהרגישו את אכזבתי מתוך מבט־עיני הוסיף:

־ דרך־אגב, בעוד ימים מעטים נגיש למועצת־השלום את הצעותינו במיסמך ארוך, ערוך בחוברת רשמית בצרפתית ובאנגלית. התסכים לתרגמה לנו לעברית והיה זה חלקך אתה בצעד המדיני הראשון לביתנו הלאומי?

ונגוע חשמל להצעה אחרונה זאת – שכחתי את הכל, את קרירותו אלי בכלל, ואל הצעותי המדיניות בפרט:

־ מאושר אני מאין כמות, שר־חיצוננו – קראתי בהיפרדי מעליו, ואקח את המיסמך בידי להביאו לרעיתי, אשר נשארה עם בתנו דרור, לחכות לחזרתי למלוננו שבע שעות ארוכות ומטרידות.

*

בלילה ההוא הנחנו את בתנו לבדה בחדרנו, ונלך למלון “מריס” – המלון הנהדר, אשר בו התארחו רוב צירי המעצמות, ושבו קבעו להם את מושבם הארעי וייצמן, סוקולוב, זיו ומרקס. וייצמן ורעיתו הגיעו רק לפני שעות מעטות מלונדון, ובן־ציון רובנשטיין ליווה אותם כדי להיפגש עמדנו, ולאשרנו מצאנו, כי גם אנחנו היינו בין המוזמנים לארוחה “מדינית” אל שולחנותיהם.

עוד אנחנו נהנים מארוחה זאת, והנה ניגש לד"ר וייצמן איש לבוש בגדי טייס, עם משקפיו השחורים לעיניו, ולא הכרנוהו מיד. הוא הוציא מכיס מעילתו חפיסה מלאה ומסר לידיו את אחד המסמכים החשובים ביותר:

־ מכתב מיוחד מאת לורד בלפור.

ד"ר וייצמן הרכיב את משקפיו האמריקניים לעיניו, ויקראנו בלאט, כשכולנו מחכים להבעת פניו.

־ הכל יפה, אהרון, ־ קרא המנהיג – ותודה לך על מאמציך בענין ההוא…

זה היה, כפי שהבינונו אז, אהרון אהרונסון, אשר חזר באוירונו ה“פרטי” מלונדון, כמעשהו פעם אחר פעם בשבועות האחרונים – בארו לנו זיו, מרקס ובן־ציון רובנשטיין.

הסעודה היתה כיד המלך. היינות מיקבי הברון דה־רוטשילד בצרפת, וה“הוויסקי עם סודה” זרם אף הוא בשפע אנגלי עד לסוף השיחה הידידותית, וכשסוף־סוף עברו ויצמן וסוקולוב לאולם צדדי, אשר בו היו מתיעצים בסוד גמור על ענינים מדיניים, סרנו עם אהרון אהרונסון לפינה אחרת, ובה בילינו אחת השעות הנפלאות ביותר בימי חיינו.

כי הרי אמנם היתה זאת הזדמנות לספר לנו מקצת־מן־המקצת ממעשי גבורותיו, מאז נפרדנו מעליו באמריקה ועד לתעופתו זו האחרונה:

־ רק לכם, ידידי, אספר דברים אחדים “מאחורי הפרגוד”. רק לכם אלחש, בסוד, את צערי העמוק בקשר עם המתהווה בשטח ההצהרה הבלפורית. אותם האנגלים אשר להם נלחמנו כל־כך, אשר בעבורם סיכנתי את ראשי בהימלטי מתורכיה, אשר לטובתם מסרה אחותי שרה את נפשה, אשר בגללם מת במדבר אבשלום חביבי – אותם האנגלים, אשר לפניהם גיליתי את דרך המעינות מתעלת סואץ ועד לבאר־שבע, ובזה הבטחתי להם את נצחונם השלם ואת כניסתם לחברון גם לירושלים – הם־הם המכינים עתה את כשלוננו. כמובן, לא אנשים כבלפור האציל, לא כלויד־ג’ורג' הגדול, לא כאלנבי עצמו, אהובי ומוערצי. הללו שייכים לשורת גדולי אנגליה מימי פיט וביקונספילד, ואילו הלכו הדברים כרצונם, לא היה כל חשש לעתידותינו. אבל ה“ישבנים” (הקולוניאליסטים) רובם גילו בשבועות האחרונים את כל רוע מעלליהם. הם מתחרטים היום על אשר ניתנה לנו ההצהרה. הם חותרים תחתינו ואומרים לכוון את הדברים על אפנו ועל חמתנו, כי ארץ־ישראל היא להם היום החשובה במידינות הנכבשות, ומתוך כך מתאמצים הם לתת להצהרה פירוש אחר לגמרי – לא “ביתם הלאומי של היהודים”, כי רק “בית לאומי ליהודים בתוכה”. במלים אחרות: לא היהודים יהיו אדוניה העקריים, אלא הערבים הם־הם שיהוו את הרוב בה ושוב יהיה גורל היהודים כגורל כל המיעוטים בעולם.

והוא מסמיק מכעס, ופניו מראה־אימים להם, ועיניו דומעות:

־ כן, רק לכם, ידידי, אני מגלה את התככים הנרקמים מאחורי גבנו, ובהם אומר אני להלחם. ולא אנוח ולא אשקוט עד אשר יעלה בידי, בעזרת הבלפורים מבין האנגלים, להחזיר את הדברים למכונם. וזהו דבר החלטתי להשתמש באווירון כאמצעי־תחבורה לתנועותי המהירות מלונדון פאריזה ומפאריז לונדונה, ואני נוהג בעצמי באווירון, כי ירא אני להימסר בידי אנגלי ברכבת או במכונית, פן יארע לי משהו…

רעד עברני בכל גופי, ורעיתי ואנוכי מזהירים אותו לבלי נפול בפח נוכלים.

־ אל־נא יטוס עוד באוירונים. נא, יבטיחנו.

אך אהרון אהרונסון מסיים את שיחתו עמנו בדברים, אשר כעבור ימים ראינום כדברי צוואה של בן גדול ונאמן לעמו:

־ זכרו־נא את דברי אליכם, והגידום לכל ידידינו בשובכם לארצנו: רק בנו תלוי אשרנו, ורק בהתמדתנו המדינית תלויה הצלחתנו, ומובטחני כי טובי העם האנגלי לא יעזבונו. לא! לא! לא!

ובקומו מעם הספה ה“לואי־הי”ד", לחץ את ידינו בברכת “להתראות באווירוני הבא בעוד ימים מעטים”.

־ איזה איש! – קראה רעיתי בהתפעלות, לאחר שנפרד מאתנו.

־ כן, זהו האיש! זהו מנהיגה של ארץ־ישראל הילידית – עניתיה – הוא ולא אחר.

ובהגיענו בשעה אחת בבוקר למלוננו, הגיעו אלינו קולות התיפחות ובכי.

טיפסנו בחרדה במדרגות, פתחנו את דלת חדרנו, ונמצא את בכורתנו באור החשמל אשר הדליקה, עומדת על שולחנת המיטה ורגליה מנסות לטפס על מוטותיה.

חרדנו אליה, וברכנו את אלהים שהחזירנו אליה ברגע הנכון, כי אילו אחרנו רגע אחד היתה נופלת ארצה ושוברת את עצמותיה.

וכך עברו ימים ושבועות, בלי התקדמות מצד הנהלתנו הציונית.

ד“ר וייצמן היה מרוגז יותר ויותר, ותגליות אהרונסון על תככי וזרת־המושבות, עם לורנס ופילבי שניהם כמתחרים בעניני הערבים, החרידו את מנוחתנו כליל. אז יעלה בדעתי לנסות דבר מצדי, כמי שמבקש להאחז בכל קש, במאבק עם גלים זדוניים: לחזור יחידי לונדונה ולנסות להיפגש עם מזכירו של לויד ג’ורג', פיליפ קר, שאליו הריץ דה־האז בידי אגרת מיוחדה, בהיותו מכירו מימי היותו יושב באנגליה ומשמש בה כמזכירו של הרצל. את המכתב ההוא הראיתי לד”ר וייצמן ולסוקולוב. סוקולוב לא ייחס לו כל חשיבות וביטלו כעפרא דארעא. אך ד"ר וייצמן, שהיה מתון יותר, אמר לי בנעימה של “אם לא יועיל לא יזיק”:

־ אדרבה, נסה־נא את כוחך, שמא תצא מכך טובה כל־שהיא לעניננו.

וכך היה: רובנשטיין שלח לי את הכסף הנצרך לנסיעתי זאת. ישבתי במלון “סאבוי”, הגדול והמהודר למלונות הבירה האנגלית. במעטפה של מלון זה תחבתי את אגרתו של דה־האז, אשר הציגני לפניו ברוב תהילות, וחכיתי לתשובתו.

לאחר ארבעה ימים קיבלתי את מענהו, שבו הועיד לי לפגישה את יום א' של אותו שבוע.

לראות לפחות את מזכירו של האריה האנגלי, אם לא את האריה עצמו – האין זאת הזדמנות נפלאה? הן מפיו אשמע במו־אזני על כל עלילותיו של “וולשי קטן זה” – כפי שכינוהו האנגלים – במלחמת־האיתנים עם קיסר־גרמניה ווילהלם ומצביאיו, עם לונדורף בראשם. לפגישה זו חכיתי בקוצר־רוח.

כשהגעתי ל“דאונינג סטריט” – אל הבנין העתיק למיניסטריון־החוץ האנגלי, ־ יצאה לקראתי מזכירה אנגלית צעירה ויפה. שום שוטר או נוטר לא חקרני ולא חיפש בכלי, ובפחות מעשרה דקים הוכנסתי ל“משרדונו” של המזכיר גבה־הקומה, דק־הגו ורב־הבלורית, עם משקפיו העבים לחטמו הארוך, הפרנקפורטי כמעט:

־ קח כסא ושב! – העיר בדרשו לשלומי ותוך קריאת מכתבו של דה־האז, חייכו פעם בפעם שפתיו הדקות לפניו החיוורות, ולסוף אמר:

־ נעים מאד להכיר את בנו־בכורו של מחייה השפה העברית התנ“כית, שלמדתיה קצת בבחרותי, כשאמרתי ללמוד את לשונות המזרח. אחד מחברי במיניסטריון האנגלי, אורמסבי־גור, שחזר זה לא־כבר מארץ־ישראל היודע על חולשתי לעברית, נוהג לברכני בברכת ה”שלום" העברי, בנוסח ארץ־ישראל.

בינתיים לא פסק קול־חוטו מלצלצל בלי הרף. הדבר הרגיזו כל־כך, שסילק את האפרכסת ממקומה כדי להפסיק את הצלצולים.

־ ועתה, אדוני בן־אב"י, בשמך העברי היפה, מה שאלתך ובקשתך?

־ שני דברים, מיסטר קר – עניתיו – האחד, לדון עם כבודו בענין מועצת־השלום בוורסליה ויחסי אליה כ“נספח” למלאכות הציונית.

־ והשני? – שאל בהעמיקו את זוג עיניו הירוקות בתוך עיני.

־ לראות את לויד־ג’ורג', לו רק לרגעים־מספר.

־ אענה על ראשון־ראשון ועל אחרון־אחרון – החזיר בחיוכו הרחב – ראה־נא את המפה אשר לידי, בה סומנו גבולות הבית הלאומי העברי על־ידי לורנס בכבודו ובעצמו (והוא מראה לי בקוים אדומים את הגבולות האלה, כמאה מילין ממזרח לרבת־עמון) – השמח אתה בהם? – שאל.

־ על צד האמת – מלמלתי – האמן האמנתי, כי לפחות עיר קטנה אחת תינתן לנו בנהר פרת, נהרם הגדול של אברהם אבינו, ושל דויד ושלמה מלכינו שניהם.

־ אל תפריזו בתאבונכם. רומא לא נולדה אף היא ביום אחד, וירושלים שלכם אפילו נלכדה רק בימי מלכותו של הגדול למלכיכם בכל הדורות. ובאשר לטענת דה־האז ידידי – הוסיף פיליפ קר – כי הישבנים מנסים לקצר את חייכם בארצכם, ולהניח על דרככם מכשולים לבקרים, הרי הדגשתי כבר כי לורנס, אשר חשבתם אותו כמתנגדכם הוא האוהבכם ביותר, ובשובך לארץ־ישראל תיווכח על־כך מפיו עצמו, שכן אתן לך מכתב המלצה אליו (המכתב לא הגיעני לפאריז, ואיני יודע עד היום אם מישהו עכבו במזיד, או שאבד).

־ ומה אענה לד"ר וייצמן ביחס לדרישתו העיקרית?

־ כי אפנה ל־My Chief, ואעשה את כל הנחוץ לשם כך.

עוד הוא מזכיר את שמו, ודלתות משרדו הרחב של המדינאי הגדול התדפקו, כבכל ביקוריו הפתאומיים אליו, ופיליפ קר יצא לקראתו בבהלה כשדלתו הוא פתוחה לרוחה.

־ יבוא־נא עמדי, אדוני בן־אב"י, ואנסה להציגך לפניו לרגע־קט.

קפצתי ממושבי ואזדנק לפרוזדור, ולאחר שיחה קלה בין שניהם – המזכיר הגבוה והאדון הנמוך – הועמדתי בפני הוולשי הנפלא, ברעמת שערותיו אשר לראשו ובזכוכיתו היחידה שבידו:

־ האדון איתמר בן־אב"י, בן אליעזר בן־יהודה מירושלים!

ולרגע אמנם, לא יותר מרגע, הורמה הזכוכית הקשורה לאטון שחור מאוד לעינו הימנית, ובהביטו בי בסקרנות מודהמת, התבטא בקולו העמוק כל־כך:

־ ברצון אראך באחד הימים הבאים כאן או בפאריז.

וזה היה הכל.

פיליפ קר הוכרח להיכנס אתו למשרדו פנימה, ויסלקני במלים הצרפתיות: Au revoir, done ã bientót..

*

עם שובי פאריזה ימים מספר אחר־כך, מאוכזב קצת מקוצר הראיון עם ה־Chief – מצאתי את ד"ר וייצמן מאושר ורחב־הצחוק, כי אמנם הודיעהו האדון פיליפ קר על־דבר תיקונים חשובים בהצעות אנגליה להגשמת הבית הלאומי, בפרט בנוגע לגבולות.

וסוקולוב סיים כבר את תיקון תרגומי – אשר לפחות ארבעה מעמודיו נשארו בארכיוני לזכרון – וזיו גם מרקס מסרו לי, כי הדברים הלכו למישרים בעיקרם.

והנה פתאום ראיתי במלון “מריס” את ארבעתם, והם נבוכים מאוד.

־ מה קרה? – שאלתים.

־ אוסישקין בא לעיר.

־ ומה האסון?

־ הוא דורש להצטרף אלינו כאחד מחברי המלאכות, אשר תופיע בפני ה“ארבעה” (קלימנסו, ווילסון, לויד־ג’ורג' ואורלנדו), והוא רוצה להיות מראשי המדברים ודווקא בעברית!

־ זהו מעשה נהדר מצדו של אוסישקין! – העזתי להעיר.

־ אולי מצד הרגש אך בזה נזיק לכל הענין, כי נפסיד רגעים חשובים, כי הן הזמן שהוקצב לנו לשם הצעת מגמתנו הוא רק שלשת־רבעי שעה לכל היותר.

עוד אנו מדברים, והנה הופיע הענק בכל “רוסיותו” החיצונית, אותו אוסישקין אשר ידעתיו מימי ביקורי באודיסה. רזה קצת מאז ראיתיו, בשל הרפתקאות המלחמה ונסיעתו הארוכה דרך הבלקנים ואיטליה פאריזה.

וייצמן רמז לי לא להמשיך בשיחה, וחמשתם נתכנסו מייד לישיבה סגורה, כשאוסישקין אומר לי קודם שנכנס לישיבה:

־ חכה־ נא לי כאן, בן־אב"י, כי רצוני לראותך.

החכיון ארך הפעם יותר מדי, ורק מנגינות הערב במלון הגדול לפני הסעודה הגדולה אשר חיכתה להם בשעה השביעית ודפדופי בעתוני־הערב – בידרוני במקצת. פתאום מגיע לאזני קול אדיר של מוכרי העתונים:

Clemeneeau Assassinê!

Colin tire sur Clemeneeau!

כל המלון כולו נהפך לתבהלה. משרתיו חרדו החוצה להביא את עתוני־הערב מידי מוכריהם. המדינאים התפרצו מחדריהם, ונשים לבושות־הדר התעלפו. ואוסישקין יצא אלי בחוורון־פנים, כי וייצמן וסוקולוב וגם זיו ומרקס היו כבר בדרכם ללונדון במשלחת דחופה.

־ מה יהיה? מה יהיה? – שאלני אוסישקין בעינים חרדות.

־ לא כלום, אדוני היקר, לא כלום. מן המעט אשר קראתי בעתונים הבינותי, כי הכדור לא פילח את ערפו ודעת הרופאים היא שהוא יוסיף לחיות.

־ אך הלא הודיעו העתונים, כי הוא נרצח!

־ זוהי דרכם של העתונים כאן, כדי להגדיל את התפוצה.

ובשבתנו, לאחר זמן, ליד אחד שולחנות המלון “מריס”, לסעוד במנוחת־מה, יחד עם רוב הסועדים, ואנו שותים לחייו של “הנמר” הצרפתי, קלימנסו, מסר לי “הנמר” היהודי שלנו, אוסישקין, את רשמיו על וייצמן ועל סוקולוב שניהם:

־ האגיד לך את האמת לכל עירומה? אינני מרוצה מהם, מוייצמן ומסוקולוב שניהם. לא חס וחלילה על סרבם להיענות לדרישתי, כי הלא יודע אתה שאי־אפשר להפריעני ודבר אדבר בפני ה“ארבעה” – אפס כי כל דרכיהם בענין ביתנו הלאומי מוזרים בעיני. כל הכבוד לוייצמן על הצלחתו עם בלפור, וכל הכבוד לסוקולוב על הצלחתו עם ריבו תחילה ואחר־כך עם פישון, שר־חיצונו של קלימנסו. ואולם מה רכים הם במשאם־ובמתנם עם מדינאי העולם. ומה נרתעים הם אחורנית צעד אחר צעד. הנה תירגמת כבר את ההצעה הרשמית למועצת־השלום, ומאין לי ידיעות מספיקות באנגלית ואפילו בצרפתית, בחרתי לקראה בתרגומך העברי – ודרך־אגב, מחמאותי לך על סגנונך הצח – האם אין כל שורה משורותיה נודפת הצטדקות התרכנות, ו“מה יפית”. אה, אילו גרם לי מזלי להיות בלונדון בשעת ניסוחה – הדבר הראשון אשר הייתי עושה היה למחוק בכלל את חצי נוסחתה האחרונה של הצהרת בלפור.

־ אבל, אדוני היקר, אם רק יידעו מנהיגינו להתיחס אליה ברצינות, חצי־נוסחה זו תהיה לנו אולי למגן בפני שונאינו בעולם?

־ זהו, אמנם, הסברם של וייצמן וסוקולוב ידידי, אך הריני לנבא לך, כי מכאן יתחילו צרותינו. לכן רוצה אני להופיע בפני ה“ארבעה”, והיה־נא בטוח כי אדבר להם רמות, גם אדרוש מהם את תיקון הניסוח אשר בו דברתי לפני רגע.

מפני כבודם של זוג מנהיגינו הנזכרים, אין ברצוני להמשיך בזה את שאר דבריו עליהם. הרבה ידוע למדי בין כה וכה, והרבה טוב שלא ייוודע, ביחוד באשר לסוקולוב, שאחת האשמותיו כנגדו היתה, כי הוא מ“צמר־גפן, ולא תמיד לבן”.

שבועות מספר אחר־כך, עם החלמתו הגמורה של קלימנסו, הוצגה המלאכות הציונית, ואוסישקין כאחד חבריה, לפני המועצה העליונה. עד יומי האחרון לא אשכח, למחרת היום, את אוסישקין הענק מטייל אתי כשעתיים מלאות בשמשה החמימה של פאריז כבר אביבית למאוד, עם פרחי ה“טווילרי”, בשלל צבעיהם מרהיבי העינים, ושדות־אליזה ירוקים וצוחקים עד לשער־הנצחון, בשלהבת־התמיד מודלקת כבר למזכרת “המנצח האלמוני”. הוא היה שופע מרץ ועליצות, אמונה וגם גאון על־אף גילו הקשישי, וידו הרחבה חובקת את שכמי תדיר.

־ אילו ראיתני, בן־אב"י, עומד בפני הארבעה ודובר להם בשפתנו, היא שפת בן־יהודה וילדותך גם אתה – היה לבך, הראשון לדוברי העברית, מתמלא גיל אין־קץ על המחזה הנהדר. לא לשם התפארות אני מספר לך זאת, אך האמן־נא לי, כי עם כל יופיו של נאום וייצמן ודברו של סוקולוב גם הם – אלי הביט קלימנסו הנמר, אם כי לא הבין מלה ממלותי, ואל אגרופי המורם הביט בכבוד, אף הבינו כאילו. הן זוהי גם דרך נאומו. ובסיימי את דברי הקשים כסלעים, הרגשתי כי לאחר שיתרגמו להם דברי ללשונותיהם העז לא יעזו ארבעתם לפגוע במשהו בזכותנו לארצנו.

על פנינו עברה אז פלוגה צבאית בדגליה הצרפתים, והתעכבה ליד השער הנפוליוני הנהדר, עם קצינה הפוקד על תזמורתה לשיר את ה“מרסלייז”, לקול המון שהתאסף מסביב עד מהרה:

־ למרסלייזה שלנו, בן־אב"י!

־ ל“יהודאית” שלנו, אדוני ורבי אוסישקין!

ויהי לנו יום זה למזכרת־נצח בימים הבאים למלחמותינו ההכרחיות בשובנו לביתנו הלאומי.

 

פרק שמונים ואחד: מ“ארמניה” ל“איטליה”    🔗

הקוראים יתמהו ודאי על שמו של פרק זה: וכי הייתי בארמניה? ובכלל מה היא קפיצת־הדרך מ“ארמניה” ל“איטליה”?

כותרת זאת מסמלת את ביקורי הראשון במדינת הארמנים המשופצים – אותם הארמנים אשר לטובתם יצאתי בירושלים עוד בימי השררה התורכית, וזרובבל כינה אז את מאמרי בשם “דראון עולם”.

כיצד?

הבה ואספר:

יום לאחר ההתנקשות בחיי קלימנסו, מטייל הייתי בפאריס, שהיתה מזועזעת כולה ממעשה־הטירוף של מטורף צרפתי בן כ“א, והנה נתקלתי ב”שדרת האיטלקים“, סמוך ל”קהואת השלום“, בידידי הארמני ד”ר פזרדמג’יאן, שאני הכנסתיו למסריק, כבא־כח הארמנים בועידת תריסר האומות הנרדפות. הרופא הזה לא שכח לי את החסד שעשיתי עמו, ובהזמינו אותי לכוס “דיבונה” צרפתי שאלני:

־ הירצה כבודו לכבד את הארמנים בפאריז במנאם?

־ ברצון רב, כי יודע אדוני את יחסי לאומה זו מאז ומתמיד.

־ מחר בשעה אחת אחר הצהרים, בבית נשיא ארמניה אהרוניאן, אשר הגיע לכאן זה־לא־כבר להגן על מדינתנו במועצת וורסליה.

ובשעה המדויקה בא אלי למלוני ולקחני אתו ב“טכסי” לאחד הארמונות היפים ביותר ל“שדרת יעורת בולוניה” – ביתו של שטיחן ארמני עשיר, אשר נמסר לשרות הנשיא אהרוניאן עד לגמר מועצת וורסליה.

האיש דמה כמעט קו־לקו לאבי המנוח. אותן הפנים הרחבות, אותו חוטם קצת בולט, אותן העינים הנוגות, אותן הידים הדקות, ופלא־הפלאים – אותה אצבע מקוצצת. הוא היה מתוק מדבש בדבריו, ורציני למאוד בהערותיו, ושאלני אם ביקרתי פעם בארזרום, בירתה הקודמת של ארמניה.

־ לא, כי רק את פרבר ארמניה בקושטא הכרתי יפה, ואת ארמניה הזעירה בירושלים, עם כומריתה העצומה.

־ שם אביך ידוע לכל ארמני, וגם אתה, אדוני, ידוע לנו בשל מאמריך לטובתנו.

הבעתי לו את שמחתי על־כך, ורגע לאחר זה נכנס החדרה – או יותר נכון האולמה, כה גדול היה החדר ברהיטיו הצרפתיים העשירים ובשטיחיו הפרסים והסינים הנהדרים – נורדונגיאן, אשר היה שר־המשפטים בתורכיה הצעירה, ואנוכי הכרתיו ביעף.

־ שלום לך, אדון בן־אב"י.

־ מה נפלאה פגישתנו זו כאן, אדוני נורדונגיאן. עוד לא ראיתי ארמני ללא “יאן” בסופו, וזוכר אני את אחת יפהפיות ירושלים – אחות הצלם קריקוריאן.

־ והנה כאן יוסיפאן – מזכירתי.

־ וגרבדיאן מזכירי – הוסיף נורדונגיאן.

לצחוקנו הכללי אמרתי להם, כי שמי המלא הוא בן־ציון בן־אליעזר, בן דבורה, בן־יהודה…

־ הכל, אם־כן, “בן” בארץ־ישראל.

אז ישטיח פזדרמג’יאן, ידידי ועמיתי הוושינגטוני, את מפת אסיה הקדמית על השולחן הארוך, בקסתו המשוישת הענקית, ללמד יחד אתי את מצבה של ארץ־ישראל ביחס לארמניה.

־ הנה – קרא אהרוניאן בקול רועד – ארמניה הגדולה, כפי שציירה לנו ווילסון הנשיא, והיא יורדת לאורך הפרת עד לדיארבקר ולאורפא מצד אחד, ועד למראש ולקיליקיה מצד שני – מדינה כפולה מאיטליה ורחבה כצרפת ורבע.

־ והנה – העירותי למולם – ארץ־ישראל מימי דויד ושלמה המלך, עם תדמור ואותו הפרת, שאברהם אבינו ומשה רבנו הניחוהו לנו בצוואתם.

־ ובכן – התכנס נורדונגיאן – יהיה לנו גבול משותף באחד המקומות כאן – ואצבעו נגעה במראש הנזכרת.

־ כן, “מראש” בעברית – עיר הראש אולי, לשני עמינו גם יחד.

וכה התנהלה שיחתנו במשך ארבע שעות רצופות, עם סעודת מלכים ב“פילאפו” הארמני ובניחוחי הקהוה התורכי כקינוחה הטעים.

ועל הנייר, לפחות, פתרנו את בעיותינו המשותפות.

*

בעברנו בו בערב ליד מלון “קריון”, זכינו לראות במו־עינינו את ווילסון ורעיתו משקיפים אל עומת רחבת הפשרה, מקומתם העליונה, עם אורות מימיה בשלל צבעיהם, זורמים בשפע מתוך גולותיהם הענקיות ועם עצום מתריע לקראתו:

Vive Wilson, Vive l’Amerique!

וכמובן גם:

Vive Lafayette, Vive Père la Victoire!

הוא קלימנסו, אבי הנצחון.

עוד אנו משתתפים בהתרעה והנה נכנסים למלון פנימה פרופיסור גוטהייל, רעיתו ואחותה איוה (חוה) לאון, ממיסדות “הדסה” – אותם אשר בביתם, פעמים לפחות, התנבאו לנצחון גרמניה ולהימנעות ארצות־הברית מהצטרפות לאנגליה ולצרפת.

הם שמחו מאוד לקראתי, אם־כי עצרו בקרבם את התבישותם על נבואותיהם התבוסניות. הם הזמינונו למסעדת המלון, שבו השקונו יינות ראשון־לציון אשר נותרו מימי המלחמה, ובסוף שיחתנו הודיעונו כי בקרוב יפליגו ארצה־ישראל להישאר בה ירחים, אולי גם שנים.

פתאום שמענו רעם יריות מקלעיות ברחבה הנפלאה, כי איטלקים למאות החלו להרעיש את האויר בקריאות: Vive Orlando, á das Wilson

ובקושי רב עלה הדבר לפזרם.

באשר אמנם ידוע הדבר, כי ווילסון לא הסכים למתן פיומה לאיטלקים, ואורלנדו התפטר ממועצת הארבעה וחזר לאות מחאה לרומא, עם סונינו היהודי גם הוא. דרך־אגב סיפר לי גוטהייל, כי סונינו היה גאה מאד ביחס להצהרת בלפור, ובזה הוכיח כי יהדותו לא נשכחה מלבו על־אף התנצרותו.

אם כה ואם כה, קשה היה לי להשיג ויזה איטלקית לאיטליה ברכבת, אך לסוף נמסרה רשות־מעבר לרעיתי ולבתנו, גם לי, ורק אחת נשארה לי לעשות והיא לבקר במוריוני הקודם. שם נפגשתי עם האדון ביגאר, אשר נעשה ל“כמעט ציוני” ודנון היה עדיין המנהל, והצטחק אלי בהזכירו את מריבותינו במוריון בימי למודי בו.

גם בנו של הרב צדוק הכהן נעשה לציוני מאוד, וכשבאתי לבקרו זכר את אשר עלל כנגדי בהכריזו אותי כמעט משוחף ובגרמו לגירושי. את לונץ לא מצאתי גם לא את ד"ר סגל, שכן שניהם נשלחו מצרימה וארצה־ישראל לעבוד כרופאים בצבא הצרפתי. רק אלדש הגלילי בא אז לראותני במלוני, והביע לי את צערו על ירידת התנועה הציונית מחוסר כוחות, כי שני אריות תנועתנו, והם הלא מכס נורדוי ומרמורק, מוגלים מצרפת, האחד בשל “גרמניותו” המדומה, והשני בשל “אוסתריותו” השכוחה, ואחד בספרד, והשני – כך אמרו – בפורטוגל. הנה־כי־כן לא יכולתי לעשות נפשות חדשות לתנועתנו בקרב היהדות הצרפתית, ובבוקר עבות אחד יצאנו שלשתנו את פאריז למודאן וממנה לטורין תחילה, ולרומא אחריה, ־ ונתארח, לאחר ביקור בבית הרב סצ’רדוטה והרב דנטה לטס, בנפולי העיר, במלון שלא ידע שמש – דווקא בנפולי זו – כשבועיים ימים.

“ראה נפולי ומות” – אומרת מימרה איטלקית ידועה, ובזה רוצים לאמור, כי אין צורך בחיים לאחר ביקור בקרבה, כה יפה היא וקוסמה.

לאחר שבועיים של מבול אמתי, נזעקה רעיתי:

־ ראה נפולי וברח לך!

רק לברוח ולהימלט הימנה, אבל כיצד? ואיך?

כי לא היו בה אניות, ונמלה סגור ומסוגר עדיין מסיבת המלחמה “אוכלת הספינות”.

*

והנה, באחד הבקרים של חמה מציצה מבין עננים כבדים, יצאנו שוב לסניף קוק להתחקות על סחרית (ספינת־סוחר) מסחריות האנגלים, שהודיעו על ביאתן הקרובה.

־ תהי לכם סחרית עם שחרית – אבל מהרו להכין את הכרטיסים מיד.

־ אנו מסכימים – קראנו בשמחת אין־גבול, כשפתאום שמענו לא רחוק מאתנו עברית מדוברת בנוסח ארץ־ישראל.

־ אולי נסכים גם אנחנו?

־ הן אלה הם אבא ו“אמא”, עם עדה, דולה וזזה. – הרעימה רעיתי.

ותארו לכם פגישתנו זאת הבלתי־צפויה. אבי היה במיטב בריאותו. פניו הבהירו, קמטי מצחו נעלמו, ודומה כאילו היה אחי הגדול, עם פחות שערות לבנות משערותי אנוכי. “אמא” החלה להכסיף לאט, אך כמנהגה מאז לא היה גבול למרצה ולא היה קץ לבטחונה. היא סיפרה לנו בפרטי פרטים את כל היופי וההדר בחגיגה אשר נערכה לכבוד ששים שנות אבינו, עם בריינין, שמריהו הלוי, ישראל מץ, נחום סלושץ, י.ד. ברקוביץ, והיידישאים אף הם, עורכים להם פרידה נפלאה, בה הוגשה להם המחאה בסכום נאה לבנין בית ולהוצאת כרך נוסף לפחות של המילון. רק דאגה אחת עטפתהו: הספינה המקווה להמשכת הנסיעה ארצה. הם נמצאו בנפולי כבר שבועיים לפנינו, ורק הפעם נפגשנו יחד ונעשה בה יחדיו עוד שבוע וחצי. יום־יום היינו יוצאים את מלוננו Hotel de Londres למלונם Hotel de Genève, ובין ארוחה לארוחה שם – ארוחות איטלקיות עם יין “קיאנטי”, היינו מבלים את שעותינו ב“עמודית” וויטוריו עמנואל, אשר בו קהוואות, מסעדות, תיאטרונים (בימים ההם ראינועות לא היו עדיין), מרחצאות וחנויות גדולות וקטנות. מפעם לפעם עברו על־ידינו מנגנים בכנורותיהם ונבליהם, וחיילים גם מלחים וטייסים למאות. כמה סערת החיים, כמה גאות הנצחון, כמה שמחת התנועה.

והימים ימי החימה והחרון על ווילסון, והעתונים מוכתרים באותיות גדולות לבשר לקהל הסוער, כי ד’אנונציו גדול המשוררים לאיטליה אומר ללכד את פיומה. הנה עוברים על פנינו לגיונות הנשמעים לו “עד מות” ושיריהם הם שירי Mare Nostrum גם פיומה ודלמציה. הם מקללים את צרפת ידידתם במלחמה. הם דורשים גם את קורסיקה. הם מכריזים, כי הים האדריאטי צריך ליהפך לאגם איטלקי והם תובעים אפילו את אלבניה.

־ ודעתנו היא – לחשתי לרעיתי – שכל יום נוסף שנעשה באיטליה, יביאנו לידי מצב קשה.

פתאום צף שם חדש, שם שהמלחמה הביאתהו כבר בראש חוצות: מוסוליני!

־ מו־סו־לי־ני.

רק במתחבא עדיין, רק כלפי פנים, רק בניגוד למהפכה הבולשבית ברוסיה, רק כמין קרנסקי איטלקי.

אך השם עושה רושם, והצעירים מבטאים אותו בניגון, והזקנים מיחלים לו.

ד’אנונציו ומוסוליני.

ואבי מאזין ומתפעל, ושאלתו האחת:

־ הוי, מתי יבוא תורו של עמנו, לדעת בארצנו גם אנו תנועה עממית אשר כזאת? הנדע לדרוש את צידון בצפון, את סוכות בדרום, את קיר מואב במזרח?

־ והנדע לדרוש את הים במערב, אבי, את Mare Nostrum שלנו, ואת נהר הפרת עד למפרץ הפרסי?

ובתנו דרור־אילת, מונה אחרינו:

־ הים “מרלה נוסלוס”, צידון, הפרת.

ומכפכפת היא בידיה הקטנות:

־ אלצה! אלצה! אלצה!

*

כך הגיע היום המאושר סוף־סוף להפלגתנו.

הסחרית היתה קטנה וכבדת־המשא, ורק עשרים נוסעים נלקחו עליה ובהם שמונתנו.

מטעננו היה זעיר דזעיר, עם עריסת ילדתנו, אך מה בכך? מדי צהרים נפגשנו עם רב־החובלים האנגלי במסעדה הפעוטה ומאכליה לא היו טעימים ככל המאכלים האנגלים. מה התגעגענו מיד למאכלי Hotel de Genève, אפס, כי המקולית החדשה אשר קנינו בפאריז עזרה לנו לבלות את זמננו בנועם, כשאחיותי ורעיתי מרקדות בערבים וראינוע אל־קולי מציג לנו מחזות מלחמתיים אנגלים.

ארבעה ימים וחצי עשינו בים זה לשיחות מה־בככיות עם החובלים האנגלים ועם הקיץ הים־תיכוני ההולך וגדל בה במידה שקרבנו מצרימה.

עד שלסוף יצאה לקראתנו צוללת אנגלית במרחבי אלכסנדריה הלבנה.

ושוב מחקרה, ושוב בקורת, ושוב “מאין אתה ולאן אתה הולך?”

עד שעלה לקראתנו הטוב לידידינו – יודילוביץ'.

 

פרק שמונים ושנים: אל ביתנו הלאומי    🔗

לסוף הנה זכינו – אבי ו“אמא” גם משפחתם, ואנוכי, רעיתי ובתי – להיות בין החוזרים הראשונים לא רק לארץ מולדתנו ומקור מחצבתנו, ־ כבולגרים, כסרבים, כאלבנים וכיוונים – אלא לביתנו הלאומי בתוקף הצהרת בלפור שניתנה לנו לפני פחות משנתיים.

הוי, מה ארוכה היתה לנו ברזלת אלכסנדריה־נמל סעיד, שממנה נרד לקנטרה המזרחית, וממנה דרך מדבר סיני, לרפח, לחן־יונס, לאשקלון ולאשדוד, לרחובות וללוד.

את כל הפרטים האלה מסר לנו אותו יודילביץ' “דודי”, שכה הרבה לעשות לנו בערב הפלגתנו אמריקתה, והוא מזהירנו שלא להשלות בתקוות יותר מדי. על צד האמת, הוא־הוא אשר הפציר בנו, בהגיע ספינתנו אלכסנדריתה, להתמהמה בה מספר שבועות, כי על־אף הנצחון המכריע על מעצמות המרכז והבטחון בשלום סופי בעוד ירחים מעטים, עוד רשמי המלחמה במזרח הקרוב בולטים היו כל־כך בכל, שרכבות מצרים התלאטו בדרכן, ובמדבר היה מספר השודדים כה רב, שכל נסיעה ארצה היתה מסוכנת מאוד.

אך אבי עמד על דעתו לחזור מיד ויהי־מה, כאילו אמר לו לבו שאם לאו לא ייהנה מחזרתו זאת – לאחר ארבע שנות גלות ארוכה במידה מספקת.

־ ירושלימה! ירושלימה! – היתה קריאתו לנו בליל הנסיעה הרכבתית עד לטנטה ראשונה, ולזגאזיג אחריה – דרך הנעשית בחמש שעות בימים כתיקונם, אך דרשה מאתנו כל הלילה כולו, ובעיר זו האחרונה השתהינו כארבע שעות נוספות עד לקבלת רשיון מיוחד מקהיר

לאשרנו הגיעתנו בשורה חדשה: לא נמשיך לנמל סעיד, כאשר הודיעונו בתחילה, כי בקנטרה המערבית, לפניה, נרד מרכבתנו זאת, כדי לחצות את תעלת סואץ על גשר חצי־ברזלי לקנטרה המזרחית, בשפתה האסיאתית, והיו לנו ארבע שעות הנותרות לנקודות אלו בזיווגן הקוסם לשעשוע אין־כמות.

אך דום!

רק עברנו את המדבר הזגזיגי – אשר עליו הכריזו הגרמנים, בשקר, כי לכד לכדוהו מידי האנגלים בתחילת המלחמה העולמית, לאחר כניסת התורכים אליה – וחנינו בקנטרה המערבית והנה – ידיעה רעה. הגשר הזמני ניזוק בעצם הלילה ההוא, והיה צריך להעבירו ממקומו בעזרת מטעינים גדולים, ואי־אפשר היה, איפוא, לעבור לקנטרה המזרחית בקרוני הרכבת עצמם.

דחייה זאת גרמה לאבי האומלל הפסד של יום שלם, אשר בו הואילה הרשות להבטיחנו כי בלילה שלאחריו יעבירונו אליה בסירות קטנות, בשעות שבהם הן האניות מים התיכון עוברות דרך התעלה לסואץ ולים האדום.

מעולם לא ראיתי את אבי נרגז ומזועזע כל־כך. בפעם הראשונה בחיי שמעתיו מקלל את התעלה ואת בונה הגדול דה־לספס גם הוא, בשכחו כליל כי לולא הוא היתה המלחמה נגמרת אולי בנצחון גרמני, שהרי רק תעלה זו, כידוע, מנעה את הגרמנים מפלוש מצרימה בוודאות גמורה.

כך ישבנו ליד קהוואה יוונית מקומית, שבה נהנינו מעראק “כפתורי” טוב ומגבינה מצרית מלוחה, טבולה בשמן ארצישראלי טעים. והסתכלנו בסבלנות לקראת חצי הלילה שהבטיחוהו לנו כרגע האחרון לספק סירות להעברתנו לצד המזרחי. בינתים השתרכו במי התעלה משעה לשעה, אנה ואנה, ספינות אדירות, מלחמתיות גם סחריות, עם זרקוריהן המאירים את התעלה בסילונים חשמליים. הנה ספינה היורדת לעדן, לקולומבו ולסינגפור, והנה אחרת העולה לנמל־סעיד גם למלטה ולגיברלטר. מיספרן עד לרגע המיוחל היה עשרים־ואחת, מהן הולנדיות, יפניות, אנגליות, צרפתיות אפילו רוסית אחת ורומנית אחת – רק לא עבריות עדיין.

עד מתי, רבונו של עולם, תמנענו מתענוג זה? ועד מתי תישאר תעלה זאת מצרית לבד, או גם מצרית־אנגלית וצרפתית בה בעת? האם לא הגיע תורנו זה עתה להריץ בתעלה זאת ספינות עבריות משלנו כבימי שלמה ואופיר? ומדוע לא תהא תעלת־קסמים זאת הגבול האמתי לארצנו ולמצרים שתיהן – נחל מצרים" מהתקופות הקדמוניות.

ובהעבירי את התמונה הזאת לעיני אבי, “אמא” רעיתי, ואחיותי, עוד העזו אלו האחרונות לקרוא לי: “הוי החולם וההוזה, אשר תקנה לא תהיה לו עוד לנצח”…

*

אך בעברנו לצד שכנגד, לקנטרה המזרחית, באחת הסירות הכבדות עם מלחיה המצריים – מה נהדר היה המחזה ומה אחרים היו הרגשות.

כי הנה בפעם הראשונה לדברי־ימינו המחודשים, צעדו רגלינו קוממיות משפת אפריקה המצרית לשפת אסיה (אז־יה בעברית) העברית, ולראיה כי השם קנטרה כאן נרשם לא רק באנגלית ובערבית, בלתי־אם גם בעברית!

־ אמותה הפעם! קרא אבי בהתרגשותו, למראה האותיות העבריות – אמותה הפעם, כי זיכני אלהים להחזירני לארצנו עם אותיותיה של שפתנו מכריזות רשמית סוף־סוף את זכותנו על אדמת־אבות זו, שהיתה מעתה גם אדמת הבנים. אכן, מעתה ורק מעתה, מרגישני אמנם, כי הצהרת בלפור אינה "פיסת נייר בלבדה וכי מיוסדת היא על הכרת עממיתנו המשופצה.

־ בית לאומי הוא זה לאמתו של דבר – השלמתי את רעיונו – לא רק בנאומים פומביים, כאשר הבלטתים פעמים לרוב מעל במות ארצות־הברית, כי גם באותיות מרובעות, אותיותיו של עזרא הסופר לעת־עתה.

־ רואה אתה – העירה אחותי עדה – כי יש זכות כל־שהיא לאותיות המרובעות.

־ ומעתה לא אסכים לעולם ללטיניות – הדגישה רעיתי נצחונית.

־ אבל מה נחמד יהיה שם המקום הזה במלואו, אם ייכתב לטינית Kantara Mizrahit. כל ה“גויים” העוברים כאן יקראו וישאלו מה מובן התוספת השניה, ואז יבארו להם כי זהו כינוי לשוני עברי לעצם מקום זה.

־ תהי התחנה העברית הראשונה בדרך ארצה־ישראל! – קראו דולה וזזה.

־ יחי ביתנו הלאומי בתחילת עבריותו – הדמיע אבי ברוב שמחתו.

חשנו אל הקרונים אשר גם הם נדבקו מודעות בשלש השפות – עוד בטרם הוכרזה העברית רשמית על־ידי סיר הרברט סמואל – והמודעה החשובה ביותר בעיני אבי היתה: “לא לירוק”.

־ אכן, חיה היא שפתנו באמת אם יש “יורקים” יהודים הניזקקים ל“לא” עברי אשר כזה – ורק “רוצחים” ו“גנבים” עברים חסרים לנו עוד להשלים את צורתו העברית של ביתנו הלאומי – הוסיף בבת־צחוק.

התמקמנו במושבינו הקשיים שבמחלקה השניה, שבה היו פקידים מצריים עליונים, קצינים אנגלים, מלחים צרפתים ויהודים שנים, אשר הצטרפו אלינו ברגע האחרון מנמל סעיד הקרובה – לוריה ממחסני ראשון־לציון, ובנין העדני, בעל מאה וארבעים בנינים בעיר הימית ההיא. הראשון הכיר את אבי מיד והציגהו לפני בנין:

־ לראות פניך לא פיללתי – העיר העשיר, בהשתחוותו לפניו דוגמת חכמי המזרח.

והרכבת, עם אחרוני הסבלים מכניסים בה את אחרונות חבילותיהם – זזה מתוך צפירה ארוכה ועכורה.

הוי, ליל קסמים זה לראשית נסיעת השיירה הבן־יהודאית לעומת הנגב העברי, בתקוותיו המחודשות. הנה רומני, שנכבשה לראשונה על־ידי אלנבי לפני כשנה וחצי בערך, והיא רק בית מנוקב אחד ומספר תמרים, ובעוד שעה וחצי אל־עריש (היא סוכות) במסגדה הקטן, בבתיה הרדומים לעשרות וביערות תמריה לרבבות, עם סנסניה הכבדים והבשולים כבר, וימה המשתטח לרגליה בתכלת עמוקה, בהשחיקו לתוך גליו ירח ברבעו האחרון. והנה גם רפח, עם אשמורת הבוקר, עם משמרה האנגלי הקטן, והנה חאן־יונה, שבה התעכב ג’מאל הקטן כשנה וממנה נמלט ג’מאל הגדול, עם חברו הגרמני המצביא בק, אשר אמר לתפסני חי או מת כדי לתלותי על “בגידתי” לתורכיוּת המגורמנת. והנה אשקלון היפהפיה, עם השמש המורידה את מגדליה ומנהרותיה כבימי מסעי־הצלב, והנה עזה השמשונית – עיר גדולה עדיין, אשר בקרבתה נחלו האנגלים תבוסה רבה בטרם כבשה אלנבי, ושווקיה הומים כבר מגמלים וחמורים למאות. והנה גם אשדוד ויבנה – מרכזי פלשת לראשונה ועירו של יוחנן בן־זכאי בשרידי עצמאיותה היהודית. והנה רחובות ־ ־ ־

כן, רחובות הדונדיקובית, הווינרית, הטלרית, האייזנברגית, הסמילנסקית, הווילקומיצית, מראשית ישובנו החקלאי עם פרדסיה הירוקים ותפוזיה הבשלים. כאן דוממת הרכבת, יותר מכפי המידה, לקבל עשרה אכרים ובניהם הנוסעים תל־אביבה, ובהם אייזנברג עצמו, ראש אכריה בקומתו הרחבה, דוגמת אוסישקין שני, והוא נפל על צווארי אבי:

־ מה תאמר על כל זה, בן־יהודה? חלומך בא ויהי!

ובעוד עשרים דקה חוצים אנו את זיתי לוד ברבבותיהם, שמהם בני שבע מאות שנים, ואחדים ־ כך אומרים – גם בני אלף ויותר, מאחרוני האילנות אשר ראו את אחרוני יהודאינו העצמאיים.

והתחנה הלודית עצמה, שבנוה הצרפתים ויקחוה התורכים והגרמנים, והאנגלים הם רודיה היום.

לוד או לוז התלמודית מלפנים, עם ישיבותיה ותגריה גם חכמיה, אשר היו מספרים ביציאת מצרים שנה אחר שנה ללא הפסקה.

ו“יוצאי מצרים” היינו גם אנו הבוקר בסביבתה.

*

לא פעם, בימי השלום, היינו אנו, בני־הארץ, מגיחים מרמלה ללוד זאת ברכבת, ושנא שנאנו אותה בגלל עגמתה המרובה, אך הפעם היתה עגומה פי כמה, עם רדתנו מתוך רכבתנו להסתעף לרכבת הירושלמית. האנגלים החליפוה כליל, ותקנוה מנקודת מבט הצטלבותה הברזלית, אפס כי לא הכרתיה אף במיטב מבט עיני, ואלמלא יצא לקראתנו הוברד, בא־כח ועד־הצירים האמריקני, תחת נשיאות ד“ר פרידלנדר ורוברט סולד, כי עתה לא ניתנו לנו הכרטיסים להמשכת נסיעתנו לבירת ביתנו הלאומי. הוא הוא אשר הכירני מימי עבודתנו המשותפת באמריקה, ובגלל אהדתו אלי ציידנו בכל טוב, מפרי ועד מאכל, וברכנו ב”צאתכם לשלום" לבבי.

הנה כי־כן עלינו הפעם, ברכבת שניה, משרידות הרכבת הצרפתית, כולה כמעט רצוצה, להשתרך לאט־לאט, דרך רמלה התמורה ודירבאן הטרשית עד להר־טוב, מושב האכרים הבולגרים שבה השתהינו כעשרה דקים להשקות את קטרנו במים מספיקים. כל הכפר כולו, בבחוריו, וטפיו, נשיו וזקניו, יצאו לברכנו ב“ברוכים הבאים”, ובהכירם את אבי ואת רעיתי, התריעו לכבודנו ברעם מחיאות־כפים. דמומיות וחנונים וכלניות גם סגולים נזרקו על ראשינו, והערבים אשר היו אתם הוסיפו משלהם גם הם.

־ להתראות! להתראות! – קראו ורקדו בשמחתם כי רבה.

הוספנו ועלינו הלאה, עם הרכבת הנושפת, על־פני מערת שמשון במרומי ההרים, ועד לביתר עם שרידיה המבצריים, המזכירים את בר־כוכבא, שבקרבתה פגע ניצוץ פחום בעינו השמאלית של אבי, אשר עיוורהו כמעט וסבל יסורים רבים עד אשר חרד אליו רופא ירושלמי שנקרא לחולה מחולי המקום ושחררהו מכאביו גם מן הסכנה לראייתו.

שם נצטרף אלינו בן־יהודי (אידלסון), מתלמידי אבי בשנים האחרונות לשהותו בירושלים בתחילת המלחמה העולמית הראשונה. הלה סיפר לו על־דבר הפלא הגדול, שמושל ירושלים, המצביא רונלד סטורס, טבע לעצמו חותמת מיוחדה עם המלים העבריות “מושל ירושלים”, ואבי נהנה מבשורה זאת כל־כך.

ובשעה האחת וחצי לאחר הצהרים נתראו במרחק, אל ברק שמש צוחקה ומטריאה, ראשוני בתיה של בירתנו הקדושה.

ירושלים, הוי ירושליימנו, הלעיטינו מזיו עברך!

ירושלים, הוי ירושליימנו, אספינו אל חיק עתידך!

אבי לא ידע עוד מנוח. הוא רץ מקרון אל קרון וראשו הוצא – על־אף האיסור – מן האשנבים השונים לחזות בכל סלע ועץ, בכל בקע ועשב, בכל עמוד מברקי ובכל חוט שחרחוקי, בכל פלח ובדויי, בכל גמל, סוס, וחמור, בכל יהודי ויהודיה מן השכונות הקרובות, שמהן נראתה כבר יפה מונטיפיורי, בכל ילד וילדה, בכל כלב וחתול, בכל יון ויונה, בכל תרנגול וצפור – כי רעב, הוי רעב וצמא היה לשאוב לתוך עיניו את כל אשר יכול לחבוק גם לספוג לקרבו.

ירושלים, הוי ירושליימי, הנה־את חזרתי אליך!

ירושלים, הוי ירושליימי, סלחי־נא על העדרי מעליך!

והנה דום!

דום לכל נוסעי הרכבת, דום ביחוד לנו גם לו.

בתנועה מקפיצה עמד הקטר, והרביץ את סביבתו ברעש קיטורו האחרון.

ועל השטחה הלבנה – אותה השטחה הקודמת, עמד לקבל את פנינו אותו ראש־תחנה, אותו מורקוס הנוצרי ידידנו, וידינו שלוחות אליו לחבקו.

ואמה של רעיתי, בשמלתה השחורה, ואחיותיה פרלה הטובה עם בעלה, בר־אדון הבצלאלי, וריקה היפהפיה עם בעלה רואימי הסוחר, והרב ירוחם אלישר, ומזרחי, ידידי הטובים, ומזכירם של אבי ו“אמא” משה נסים, ואברהם אלמליח אמיתי מימי עתונינו, ומשה קלמי, בן המורה הידיד לאבי, ועוד פנים ידועות הרבה או מעט – כולם היו באותו מעמד להורידנו מרכבתנו עד אחד.

ודרך רחוב חברון, בעגלת־סוסים לעגלוננו “יענקלה”,מלווים מכוניות פורדיות, התגעשנו ונסתער לרחוב יפו, כשהכל מברכים אותנו מרחוק, עד לרחוב החבשים בו גרו אבי ו“אמא”, ליד ביתו של מרדכי בן־הלל הכהן.

הלילה ההוא היה לנו לליל קסמים השני.

הלילה בו באה כל ירושלים, על חכמיה, סופריה ומוריה, רופאיה ובנקאיה, גם דיזנגוף אץ אלינו מתל־אביב.

אבי יצא לגזוזטרה, שמתחתיה נאסף עם רב להתריע לקראתו.

־ יחי בן־יהודה! תחי הצהרת בלפור!

ואבי רואה ומתמוגג משמחה, ואבי לא מאמין למראה עיניו.

ואני ורעיתי ובתי חוזרים לביתנו הפרטי בסימטת אבושדיד.

 

פרק שמונים ושלושה: אנו מצטרפים ל“הארץ” ומתאכזבים    🔗

הדבר הראשון אשר עשיתיו, לאחר שבוע מנוחה שלמה בדירתנו הקטנה – הדירה האבושדידית לימי חתונתנו הברוכה – היה ללכת לבית־הממשלה, בקרבת שער דמשק, אשר בו ישב כבוד אותו מצביא רונלד סטורס, שבן־יהודי (אידלסון) סיפר לאבי עליו ברכבת. הוא היה יושב בבית נהדר לכומריה הגרמנית, עם חדריה המשוישים שהתורכים הסתדרו בה לפני־כן ומתוך שיחה נפלאה, באנגליתי האמריקנית, קשרתי אתו יחד קשרי ידידות אשר לא נותקו עוד גם בהזדמנויות חמורות אחר־כך. הוא ביקש ממני לעלות לחדר עליון, אשר בו ישבו שני צעירים, האחד פרץ דגן (קורנפלד) לבוש בגדי שרד, שלישו היהודי, ויוסף לוי, מיהודי אמריקה, אשר היה עוזר על־ידו בתרגומים ובאוסף ידיעות. גם עם שני אלה נקשרתי מיד בעבותות ידידות. באותו מעמד נפגש אתנו טיפוס מוזר במינו, אשר המקרה רצה להקצות לו מקום רחב במש"ומותי הבאות – הוא גודל קצוץ האצבע, עם אחותו כיועצתו לטובה. במלים אחרות – הוא היה בתקופה זו החדשה בחיי מה שהיה לי מנדל קרמר קודם לכן. אגב, קרמר זה נדחק לשררה החדשה, באותה משרתו הקודמת.

בינתים חזר לארצנו ממצרים הלוחמת ברוך בניה, מיתומי ישראל בלקינד לקרית־ספר, אשר היה צעיר חרוץ, ובימי שהותו במצרים הוציא שם שבועון עברי לידיעות המפקדה בשם “חדשות הארץ”, ואם כי שבועון זה היה לקוי מכמה בחינות, הרי מילא בכל־זאת תפקיד יפה לחיזוק הרוחות בקרב פליטי היהודים בגלותם המצרית. לא עוד אלא שבירחים הראשונים לאחר כניסת לורד אלנבי ירושלימה השלים ברוך בינה זה את אשר לא עשתהו עוד ה“חרות” בשל מותו של בן־עטר הצעיר, שהזכרתי בפרקי על אודות עתוני היומי האחרון.

כי שבועון זה לא היה מספיק לישוב הרך, שעם כל אבידותיו בארבע שנות המלחמה העולמית הראשונה גדל פתאום, במעט יותר מחמשים אלפיו למדריגת קורטוב מדינה – מובן היה מאליו, ואבי האמין, והיה בטוח, כי באי־כח ישוב זה, יבואו אליו לבקשו לחדש את הופעת עתונו־עתוני גם יחד. הן מעין “חזקה” היתה זאת במשפחתנו, כמוכח למדי מן הספרים אשר פרסמו יודילביץ־פבזנר על תולדות העתונות בארצנו, גם מכל אשר סיפרתי בזה בפרקים האמצעיים לאוטוביוגרפיה זאת. אפס כי לשברון לבו של אבי – ולאכזבתי המרה גם אני – הופיע פתאום באופקי רקיעינו איש אשר לא ידענוהו מתמול־שלשום, וזלצמן שמו, ובאחד הימים הודיע ברבים כי עלה בידו לקנות מידי ברוך בניה את ה“פירמן” להוצאת “חדשות הארץ” – שכן עוד היתה החוקה התורכית נוהגת בארצנו בימים ההם, כדרך האנגלים בכבשם מדינה חדשה.

נפגשתי אתו ברחובות ירושלים, וכדרכי תמיד פניתי אליו בדברים הללו:

־ אם אין אדוני חושב, כי יש לי זכות “חזקה” ביחס לעתון יומי בירושלים, הרי אין בכך כל עוולה. עול־ימים אנוכי ועוד שנותי לפני, והיכולת בידי לעשות את דרכי לבדי. לא כן באשר לאבי – הוא אבי הדבור העברי, הוא אבי העתונות העברית, הוא אבי המדיניות העברית. לעבור על פניו ללא נסיון לשתפו בעתונו היומי החדש – עוולה היא לאין כמותה.

־ צדקת – ענני זלצמן והכה “על חטא”.

והיות, שבימים ההם הגיעו ארצה גם זאב ז’בוטינסקי ופנחס רוטנברג, אף הוא היה בידידי אבי – החליט זלצמן לנסות דבריו אל אבי ובשם הנדיב הידוע י. ל. גולדברג, אשר נתן אלף לירות יסודיות לחברת “חדשות הארץ” ואלף לירות נוספות להוצאת העתון החדש – ביקש מאבי להשתתף בו במאמר אחד לשבוע או לשבועיים תמורת תשלום.

ואף על־פי שאבי הביע לי את התמרמרותו גם את רגשי עלבונו על הצעה בלתי־נאה זאת לאביר־סופרים כמותו, הרי היתה אהבתו לעתונות בכלל ולעמו בפרט כה עמוקה בו, שהסכם הסכים מיד להקריב על מזבח “חזקתו” את זכותו לעתון יומי מצדו.

־ וגם אותך, בן־אב“י, נבקש להשתתף ב”חדשות הארץ" היומי.

־ מסכים – עניתיו מיד – אך רק בתנאי אחד, והוא שלא תקצצוני ולא תז’רגנוני במלותיכם הזרות.

זה היה, דרך־אגב, גם אחד מתנאיו של אבי.

מה אירע, לאחר כשבועיים, אחד המאורעות העתונאיים הגדולים ביותר בארצנו אז – כי עוד “הארץ” חי ומופיע עד היום הזה – הופעת העתון היומי הראשון שלאחר המלחמה העולמית – כי העתון היומי הראשון בכללו היה עתוננו אנו, “האור”, או יותר נכון היו עתונינו “האור” ו“הצבי” חליפות – עובדה הזדורית שלא תיגזל מאתנו, כמדומנו, על־ידי מישהו, וזה יהיה שכרנו בימים הבאים, לכשקנאה וקטנות לא יתפסו מקום בדברי־ימי ביתנו הלאומי.

בכל אופן – חג גדול היה יום הופעת העתון היומי החדש, וכל ארצנו חגגה את היום ההוא “בתופים ובמצלתים” כמעט. העתון היה דל הנייר והצורה, אמנם – ארבעה עמודים קטנים יום־יום, זולת הגליון הראשון בשמונה עמודיו, ־ אך מאמריו היו נאים, אותיותו יפות וסדרו רציני. הנני להוסיף לכך, כי אלמלא מכרתי לחברת “חדשות הארץ” את דפוסי הקטן מנחלת־שבעה, יחד עם שאר מכונותי וביחוד גליל ההגהות מעשי ידי ווינה, כי עתה היתה הוצאת העתון נדחית לירחים, שכן עניה היתה עדיין ירושלים בדפוסים בגלל התכת רוב אותיותיהם, בפקודת המפקדה העליונה התורכית, בשנים האחרונות למלחמת העולם.

ומאמרי אבי ומאמרי אנוכי הופיע בו גם הם

“אחדות קדושה” – העיר זלצמן, בשמחתו הצודקת על הצלחתו זאת המרנינה.

*

מה קרה, איפוא, ש“אחדות קדושה” זו בעתונותנו התפוררה כמעט למיום התהוותה? מדוע הוכרח אבי, והוכרחתי גם אנוכי, להסתלק עוד מתחילת העסק הזה מכל ענין השתתפותנו ב“חדשות הארץ” אשר הפך ויהי ל“הארץ” סתם?

שהדי במרומים, כי לא באשמתי הדבר, אך כדי להבין את כל אשר אירע באמת בענין זה – והדבר חשוב אולי לתולדות העתונות העברית בארצנו בכלל, ־ איטיב לעשות אם אקדים לביאורי הערות מספר בנוגע למצבי בארצנו עם חזרתי.

כאשר ביארתי כבר בפרקי הפאריזי, גרם יחסו השלילי של סוקולוב אלי – ליצירת אוירה מתנגדת לכל השתתפות מצדי במהלך הענינים המדיניים שלנו, ובמכתבי ליעקב דה־האז מסרתי לו את הפרטים הללו לכל היקפם ולא ארחיב כאן את הדברים ב“עסק ביש” זה. איני נוטר לו איבה, ואין בדעתי חלילה להמעיט את דמותו המדינית בקרבנו – הן שותף היה להצהרת בלפור, ובמידה רבה הצליח הוא ביחסיו הטובים עם ריבו ועם פישון שניהם ללחוץ על האנגלים לרכך את עמדתם אל ד"ר וייצמן, אם כי נצטננו לא מעט לעצם ההצהרה אשר יצרוה בהתלהבותם הראשונה.

־ אל תקראו לזה “הצהרת בלפור” – העיר דויד ילין באחד הימים לזקנתו היפה – בלתי־אם “צרת־בלופר”.

דברים אלו נאמרו באסיפה רבתי, אשר נועדה בבית מורי זה היקר מימי ילדותי, במעמד אבי ובמעמדי אנוכי, וזכורני כמה כעסנו עליו, שלא האמין מתוך עוורון גמור להבטחות אנגליה. אלא, שאמת רבה היתה בדבר – כידוע לנו היום, לאחר שערורית מקדונלד הבן – ולסוקולוב עלינו להודות שבזכותו לא בוטלה ההצהרה לחלוטין, כי צרפת רצתה בנו כמונעים לערביות מיותרה במדינות הלבנון אחותנו. ועוד אחזור לדבר בזה, כאשר אגיע לקווים היסודיים במדיניות הערבית גם לארעון המלך פייסל בהיגרשו מסוריה, ובהתמנותו על־ידי האנגלים כמלך עיראק.

“בין כה וכה – כמאמר העברי הקדמון – אויה לקדרה”, והקדרה השבורה הייתי אנוכי דה־האז הודיעני, כי לרגל התנגדותו של סוקולוב לאישיותי לא תוכל ההסתדרות הציונית האמריקנית להמשיך בתמיכתה ה“מדינית והכספית” אותי – שכן היא־היא אשר שילמה עד אז את הוצאותי כ“נספח” בצרפת, ואני נשארתי תלוי על בלימה באשר לפרנסתי המיצערה.

לאשרי היה לווין־אפשטיין האב, מגדולי המעריצים את פעולת אבי לשפתנו ולספרותנו, גזברו של “ועד הצירים”, ובתור כך בו היתה תלויה ההחלטה הסופית ביחס אלי, והודות למכתב אוהד מצד ד“ר וייצמן, אשר הוקיר את עבודתי בפריז במידה לא מעטה, החליט ידידנו זה לקבוע לי משכורת עשרים וחמש לירות ירחיות להיותי “קצין־המקף” (Liaison Officer) בלע”ז בין ועד הצירים ובין חבורות הערבים, עם ראג’ב אל־נשאשיבי, בן־אחיו פחרי, ואסעאף המשורר והפילוסוף כחבורה האהודה לנו ביותר.

מצבי זה החדש, עם כל היותו תלוי על בלימה, כאשר אבאר בפרק מיוחד על החומיינים והנאשאשיבים – הגביר, איפוא, עוד יותר בקרבי את ההכרה הגמורה כי “ברית האחים” בין יצחק־ליב גולדברג, שלמה זלצמן ולייב יפה – אשר נמנה בינתים כמנהלו המדיני של העתון – נחשבה בעיני, על־אף “חזקתנו” המפורסמה, כבסיס חיי להבא. בהיפוך למאמר קלימנסו “הנמר”, בהגרשו מן המורשון, אשר אמר: “יען גרשוני מנאומי מעל הבמה, הנני ליצור לי במת־הרחוב – היא עתוני זה ה”אורור" – הנני להכריז כי מכיוון שלווין־אפשטיין יצר לי במה מדינית, וויתרתי ברצון רב על במתי האישית – הם עתוני השונים.

וכבר הכינותי – יחד עם אבי – את מאמרי השני לעתון “הארץ”.

לא עוד אלא שאמור אמרתי להיות לעתון החדש גם ידיד יום־יומי בהעניקי לו, חינם אין־כסף, ידיעות מקומיות ועולמיות להיותו המקדים בפרסומן ככל האפשר, כמוכח מן הסיפור הקטן דלהלן:

במקרה נמצאתי בקרבת הדואר המרכזי, בשעה שנתקבלו מברקי רויטר המקוצרים לשררה האנגלית, והפקיד הממונה על הבאת המברקים הללו פתחם בדרך לבנין הממשלה, כשהוא קופץ מתוך התלהבות אין־כמות:

־ ידידי בן־אב"י, האנגלים נחלו נצחון גדול.

־ במה? במלחמה פתאומית חדשה?

־ לא, כי באוקינוס האטלנטי.

־ מה קרה שם? ההוטבעה ספינה של אויב מדומה?

־ לא, כי אלקוק ובראן המעופפים, טסו מקנדה לאירלנדיה בקפיצה אחת – הטיסה המרחקית הראשונה מעל אוקינוס זה בין אמריקה ובין אירופה.

כחץ מקשת – הן עתונאי בדמי הייתי מימי – רצתי ברגלי המהירות למשרדי “הארץ”, ממול לגן העיר, ואמצא בהן את שלמה זלצמן, מפקח בעצמו על ההכנות להוצאת הגליון הרביעי.

־ הא לך הידיעה המרעישה ביותר מאז גמר המלחמה – קראתי לו בהתלהבות.

־ אבל, העמודים כבר תחת מכבש הדפוס – גמגם האיש בדהימתו כי רבה.

־ הוצא מהחומר שורות אחדות, והכנס במקומן את הידיעה ההזדורית הלזאת.

זלצמן הסכים לעלות למערכת, כדי להיוועץ עם חבריו כדת מה לעשות בהזדמנות זאת, ודעת כולם, לבלי יוצא מן הכלל, נטתה לדעתו של זלצמן, אשר חזר והגיד לי, כי מאין “להארץ” מתחרה, תינתן הידיעה המרעישה הלזאת רק למחרתו, בגליון הבא.

־ בינתים יוודע הדבר מתוך עתון ערבי…

־ מי קורא אצלנו עתונים ערבים

־ אבל הדבר ייחשב לדורות כחטא עתוני שלא יכופר.

־ Après nous le deluge“” – הצטחק זלצמן בפניו השועליות.

והעתון הופיע בלא הידיעה ההיא, עד שבא לעיר בבוקר העתון המצרי La Bourse Egyptiebnne, וכל הארץ קראה את הידיעה בכותרת ענקית מתוכו, כש“הארץ”, עתוננו היומי היחידי, נתנה בערב באותיות קטנות בעמודו האחרון.

*

מה קרה, איפוא, ש“ברית אחים” זאת נתבטלה עוד למראשיתה?

על זה בפרק "כיצד יסדנו את “דואר־היום”.

 

פרק שמונים וארבעה: הימים הראשונים של “הנציב הראשון ליהודה”    🔗

בימי המשפט התורכי היתה ארצנו נתונה להשפעתן של שלוש משפחות עיקריות – החומיינים, הנשאשיבים, והדג’אנים, שעליהם נמנו גם ה“טוקאנים”, ה“חאלדים”, ה“קישקים” (אלה האחרונים בכפרים) ועוד. ממשלת תורכיה היתה מנצלת את הפירוד והתחרות בין המשפחות כדי להפיק תועלת לשלטונה־היא העליון. דרך זו של “הפרד ומשול” הביאה את הארץ לעזובה ולניוון. דבר זה ידוע למדי, ומוזר הדבר למאוד, שממשלת אנגליה, בכבשה את הארץ מידי התורכים – ולא מידי הערבים, כפי שטענו הללו בלי כל יסוד – המשיכה אף היא להסתמך על המשפחות הנזכרות, חליפות, כרצוי בעיניה.

כך מינתה את עארף אלדג’אני להיות ראש שני לעירית ירושלים – לאחר חסן אפנדי, האיש אשר מסר במבוא ירושלים (כיום רוממה) את כניעת העיר לאנגלים. ועם מות המופתי הקודם – אשר היה רצוי לכל, גם ידיד ליהודים ועוזרו הערבי של אבי במילונו – החליט המושל האנגלי רונלד סטורס לתמוך במינויו של אחיו הצעיר ממנו, אמין, למשרה זו. ממשפחת הנשאשיבים שמרו האנגלים את נציגה הנבון ביותר, ראג’ב, כמפתח כל המעמד המקומי לימי משבר.

וימי המשבר באו אמנם עם מינויו המפתיע של הרברט סמואל כנציב הראשון לביתנו הלאומי.

רבים, מבני גילי ולמטה, יזכרו את היום המזהיר ההוא, שבו הגיעה למימי יפו, ועגנה בנמלה, ספינת־המלחמה הבריטנית, עם נצר לאחת המשפחות היהודיות החשובות ביותר באנגליה. לא היתה זאת משרתו הראשונה של סמואל כפקיד אנגלי גבוה, ועוד קודם־לכן, בווזרת אסקווית, עלה למשרת מזכיר (מיניסטר בלע"ז) הדואר והמברקה. אך משרה זו של נציב לארץ־ישראל היתה לו, להרברט סמואל – כפי שסח לי בעצמו בשיחתי עמו בלונדון, קודם הפליגו לחופי הארץ – המשרה החביבה עליו ביותר שכיהן בה עד אז.

־ יהודה זאת – אמר לי – קטנה היא ומספר תושביה כולם אינו עולה על שמונה מאות אלף לכל היותר (משני עברי־הירדן), בעוד שאנגליה מונה יותר מארבעים וארבעה מיליונים – אך שקול בעיני השלטון על קומץ זה משלטון על מיליונים, גם בגלל קדושת הארץ והוא קדמוניותה וגם בגלל קירבת הגזע והמטרה הנעלה אשר להגשמתה נשלחתי הנה: הכשרת הארץ לבית לאומי יהודי…

החומיינים, עם המופתי־לעתיד אמין חוסייני ועם עארף אל עארף ממקורבי המשפחה הזאת, אף מוסה קאזם־פשה, יצאו כידוע נגד נציבותו של היהודי סיר הרברט ורוב ראשי־העיריות הערבים, מיפו ועד באר־שבע ומשכם ועד חיפה, מיחו נגד הנציב היהודי, ורק אחד, ראג’ב בי (כשמו התורכי) נענה לבקשת השלטונות האנגלים והופיע כראש עירית ירושלים, בתחנת מסילת־הברזל, לקבל רשמית את פני הנציב גם בשם הערבים המתונים.

*

האח, הימים הראשונים ההם של “הנציב הראשון ליהודה” בארץ – מי ישכחם? מדינאי גדול ואיש־מחמדים זה היה מבליט בכל עת ובכל הזדמנות את יהדותו, יחד עם רעיתו הליידי סמואל, ועם שני בניו ובתו. באותו בנין־תפארה בהר הצופים, אשר בנהו ווילהלם קיסר (שהיה מחובביה הגדולים של הארץ) למעון לעצמו ולרמי־המעלה הגרמנים, בבנין זה הקים אחינו שמואל – המושל היהודי הראשון לאחר אלפיים שנות מושלים זרים – בית־כנסת קטן לתפילותיו היום־יומיות, השבתיות והמועדיות. וכשהדסה (כלתו של סיר הרברט, בתו של המורה והבלשן יהודה גרזובסקי, חברתי מימי נעורי, בעבריותה הבן־יהודאית) שאלתני יום אחד מה השם תתן לוולדה העומד להוולד, יעצתיה שאם תהיה בת – תקרא לה בשם “שבתה”, ואם בן – “שבתון”…

ולא אשכח את שמחת אבי, כשהלך פעם ברגל מפנים ירושלים ועד להר־הצופים, כדי להתנכח באחת התפילות הרגילות בבית־כנסתו של הנציב. גבורה היתה זאת לאבי לעשות דרך ששה קילומטרים לפחות ולחזור ברגל, כשהשמש צורבת ממרחקי האפקים.

־ “עולה רגל” הייתי היום – הדגיש אבי, כשזיעתו נוטפת על פניו ובגדיו – כאחד מעולי הרגל הקדומים שלנו בימי כוהנינו ומלכינו.

ולא אשכח, ביחוד, את סיר הרברט עצמו, לבוש בבגדי־שרדו, כשהוא יורד ברגל באחת השבתות מהר־הצופים לחצר־הרוסים שבמרכז ירושלים, בעצם חום היום, כדי לפקוד את חילו האנגלי באמצע תמרוניו הסתוויים, וכל מצביאיו וקציניו יורדים אף הם, ־ לכבוד שבת ישראל שהנציב מקפיד על שמירתה – מעם אוכפי סוסיהם ועוברים יחד עם הנציב והוא גם המצביא העליון לצבא הבריטי בארץ, על־פני החיילים, עד לסוף הטקס הנהדר, כשעיני רבבות אנשים – מושלימים, נוצרים ויהודים (כן, יהודים שגורשו מחצר רוסית זאת לפני כמה שנים) – צופים ומתלהבים למראה עיניהם המורהבות.

כאלכסנדר מוקדון יורד מעם סוסו בהיפגשו, לפי אגדה מאגדותינו, עם שמעון הצדיק – כך ירדו הגויים במעמד ה“מלך־היהודי”, כאשר כינוהו כבר אז רבים.

ולא אוכל לשכוח את מחזה החגיגה הנוצרית אשר חלה אז במקרה ב“חנוכתנו” אנו, כשסיר הרברט סמואל נכנס למתפלה הנוצרית “סיינט ג’ורג'” אשר בקירבת המושבה האמריקנית, וכל קונסולי המדינות כולן, כל שייכי הערבים, כל ראשי העדות הנוצריות, כל פקידי הממשלה לעדותיהם – מעבירים את סיר הרברט והגברת אשתו אל הבמה הגבוהה להושיבם בכסאותיהם כנסיכים ו“החליליה” הענקית מנגנת את ה“הללויה” גם את “Gloire aux Maccabèes” (שיר המכבים) של סן־סנס.

בכוונה תחילה עצמתי את עיני להאזין ביתר קשב לשירה הזאת, שמילות ה“ההלויה”, “אמן”, “סלה”, “כרובים” ושאריתם עבריות הן גם בתפילות הנוצרים, ואספוג לקרבי כל מלה, כל נגן כל לחן, כל צליל. ובפתחי את עיני שוב, דמיתי לראות את עצמי באולם המקדש ההורדוסי, בימים הטובים של בונה המקדש השני, או של אגריפס, כשכל הקהל זורק אתרוגים לרגליו ומהדד לקראתו (כמסופר בתלמוד):

־ “אחינו אתה! אחינו אתה!”

כן, אחינו ישב לפנינו כאן, אחינו ממש, הנציב היהודי הראשון לתקומתנו השלישית, עטור כבוד מלכים, אשר ממנו קיווה כל הישוב כולו, קיווה כל ישראל לתפוצותיו, כי בימיו תוושע יהודה וישראל ישכון לבטח ויתגשמו כלילת תקוותיו ומיטב חלומותיו עוד בימינו.

הוי, מדוע בא עד מהרה הקץ לכל התקוות הללו על־ידי ארעונות שלא שערנום אף במירע סיוטינו?

מדוע הפך טקס ההצהרה הממלכתית הגדולה שבמעמד כל נכבדי הערבים וכל יתר ראשי העדות, הוקראה הכרזת כורש־זמננו, ג’ורג' החמישי – על ביתנו הלאומי כעובדה קיימת, כמעשה שאין לערער עליו – לשרשרת של מעשי־זוועה במשך ארבע שנות כהונתו של נציבנו הראשון?

דם ואש, ומהומות, וגזירות, ואכזבות, והתרוקנות ההצהרה הבלפורית מכל תוכן ממשי, עד כדי כנויו של סיר הרברט בשם “בוגד בעמו”.

 

פרק שמונים וחמשה: כיצד יסדנו את “דואר־היום”    🔗

במצב־דברים זה שהשתרר בארץ, כשהיה דרוש עתון לוחם ותקיף וחי וזריז, שיגיב בזריזות על כל המתרחש, היה “הארץ” העתון היומי היחידי, שעורכיו היו סופרים טובים ובעלי־מוניטין אך עתונאים גרועים, שלא היה להם כל מושג ממהות העתונות בימינוּ. את הספור המרעיש על התעופה האטלנטית הראשונה, אפשר היה לדחות – כפי שסיפרתי כבר קודם־לכן – ליום־יומיים, עד שיתפרסם תחילה בעתוני הערבים. ולכך יש להוסיף עוד סיפורים לבלי־סוף. בסוף העמודה השביעית בעמוד האחרון של העתון נתפרסמה תחת השם “תאונה”, באותיות רזות ובזוג שורות, הידיעה על אסון־רכבות איום בגרמניה, שבו נהרגו מאתיים איש, וכל ראשי המדינות שלחו לנשיא־גרמניה אז מברקי־תנחומים. על המלחמה בין תורכיה הקמאלית ויוון הקונסטנטינית, שבה נכבשה איזמיר מידי היוונים – נמסרה ידיעה בכותרת צנועה מאוד בעמוד ג' או ד', העמודים המיועדים בדרך־כלל לכתבות מקומיות ממדרגה שלישית ורביעית.

ונוסף על כך היו עורכי העתון הזה, נוהגים לקצץ את מאמרי כל הסופרים, אף לתקנם כראות עיניהם. בגלל מעשים כאלה עזבו את ה“טן” הפאריזאי – אלפונס דודה וג’ורג' קלימנסו, והאחרון נאלץ ליצור לו עתון משלו. רוב סופרי “הארץ” התרעמו על העורכים העושים במאמרי אחרים כבתוך שלהם, ורבים עזבו את העתון הזה וביקשו להם במות אחרות לכתוב בהן. אחדים נשארו מחוץ לעתונות במשך שנים רבות, מאין במה מתאמת.

בימים ההם חזרו אלי געגועי לבמה משלי, לעתונות חפשית, לבמה עממית באמת, לעתון שהכל יכולים לקראו ולמצוא בו את מבוקשם במבט־ראשון, עם כותרות מתאימות ומושכות, עם אותיות גדולות ובולטות במקומות הרצויים, עם סיפורים נמשכים ומדורים לכל הוויות החיים. בהיותי מיסב יום אחד ב“מלון החדש הגדול” עם בנו של חיים קלמי, הוא שלמה בנו הצעיר, נסבה השיחה מסביב לרעיון העתון. הלה שאלני פתעית:

– מדוע לא תיסד עתון יומי משלך?

– כי לכך אין לי כסף, לאחר שבטפשותי החזרתי לרובנשטיין את המחאתו לפני כשנה.

– יודע אני איש צעיר בארצנו, המוכן להשקיע בעתון חדש זה את הכסף אשר בידו.

– כמה?

– ארבע מאות לירות במזומנים, ואת השאר אפשר יהיה להשיג על־ידי מנויים בכל הארץ. דרוש לנו עתון, לאחר ש“הארץ” איכזב אפילו את ידידיו והרחיק מעליו כל אוהב חירות הדבור.

– מוכן אני לראות את האיש הצעיר בעל ההשקעה ולשוחח עמו על העתון.

למחרת היום ההוא הביא אלי, לדירתי הקטנה בבית אבושדיד, את אשר ספיר, קצין צרפתי לבוש שרדו ה“קאקי”, אשר מילא, כאשר הזכרתי בפרקים קודמים, תפקידים רבים במדינות הבלקנים. תפקידו כקצין צרפתי היה: לשמור הכנסיה הנוצרית בפנים ה“בטרק”.

– יהודי “שומר קדשי הנוצרים” כמנהל עתון יומי חדש, אין זה רע כלל וכלל – אמרתי לו דרך בדיחה.

ובפגישה זו הנחנו את היסוד הראשון לעתון החדש, בהכניסו את כספו זה לפקדון על שם “דואר היום”, הוא שם העתון שעליו החלטנו שנינו מתוך הסכם מלא.

– ומי ישתתף עוד במערכת? – שאל קלמי.

– אתה, ואלמליח, ודגן (קורנפלד), ויצחק עבאדי, הצעיר בכולנו. הרי לנו מערכת נפלאה – הוספתי.

– ואלכסנדר אהרונסון – הוסיף ספיר – כי אין בעל־כשרון כמותו.

– וישעיהו קרניאל…

– ושלמה פלדמן.

– וגד פרומקין – הוסיף שוב ספיר.

– וחיים מיכל מיכלין.

– ואחרון־אחרון חביב, הגדול בכולם – בן־יהודה עצמו.

ולאחר חתימת חוזה עם האחים עזריאל בתנאים נוחים לנו – ירח ימים ללא תשלום פרוטה בעד הדפסת העתון היומי – הודענו לקהל בערים ובמושבות, כי בי"ב לירח תמוז יופיע הגליון הראשון של “דואר־היום”.

– עתון זה לא יאריך יותר מארבעה שבועות – הכריז בקולי־קולות, שלמה זלצמן, המו"ל של “הארץ”.

– “הארץ” ישתיק את “השרץ” – ניבא ש. פרלמן, מעורכי “הארץ” בימים ההם, בבטחון גמור.

והיה הדבר למאורע גדול, כי זו הפעם הראשונה נזדמנה ל“ילידי הארץ” לצאת בפרהסיא לשוק ביתנו הלאומי. דם צעיר, דם עלומים הוכנס לרחוב, ואם־כי ידענו כי הרבה נסבול מחרון שבי־הגולה, בכוחם הכספי, בכשרונותיהם הרבים ובעזרת ההנהלה הציונית להם ולכל מעשיהם, – לא חרדנו, לא נרתענו, לא נכנענו, ובמועד הקבוע הופיע הגליון הראשון.

עם האחים החיותמנים כמוכרינו ומפיצינו הנמרצים, וכל הישוב הישן תומך בנו בכל לבו.

*

קשים מאוד היו הימים לתחילת עבודתנו העתונית, בסוכה קטנה, ממול לדפוס עזריאל. אני – עורך ראשי, קלמי – כותב צרפתית ואני מתרגמו, אלמליח עורך קבוע לפי קויו הקודמים, וספיר מנהל חרוץ הרודה בממשלת עריצים. כסופר רציני ממדרגה ראשונה נתגלה יצחק עבאדי (מתורגמן ראשי בממשלה), אלכסנדר אהרונסון פתח מדור מיוחד לבדיחות בשם “עזמות”, וקורנפלד־דגן היה כותב על הענינים הפנימיים. אז הופיע בפעם הראשונה שמו של עובד בן־עמי (דנקנר) כבא כחנו וכתבנו בגדולה למושבותינו, היא פתח־תקוה, אשר כבשנוה בסערת מלחמה, וידידנו הגדול פרומקין, השופט היהודי (בנו של ישראל דוב פרומקין עורך “החבצלת” הירושלמית בשעתה), מעניק לחברתנו את השם “הסולל”.

ומרצון ושלא מרצון – ניטשה המלחמה בין ה“סוללים” לבין אנשי “הארץ” ברשמיותם.

יום־יום היה עתוננו ממציא “מירעשים”, דוגמת אמריקה, אנוכי הייתי ה“מפתח” את המברקים שהגיעו ממקורות גרמנים וצרפתים, והקדמנו בחדשות את “הארץ” יום־יום, בהיותנו הראשונים בשוק כעתון בוקר (הראשון לעתוני הבוקר בכל המזרח), ו“הארץ” רק עתון־צהרים כבד שהגיע לקוראיו בשעות הערב.

כי זה היה חידושי הגדול, שהצלחתי להגשים שנים רבות לאחר היותי העורך הראשי הקבוע לעתונים היומיים הראשונים “האור” ו“הצבי”: לתת בידי הקורא עתון חי ומפרכס אל כוס הקהווה.

גדולה היתה הצלחתנו כבר בשבועות הראשונים להופעת עתוננו, שלא נשאר להם, ליריבינו, כל אמצעי־מגן אחר מאשר לכנות את עתוננו בכינוי “העתון הצהוב” לעומת “העתון ההגון” שלהם.

את ההבדל בין שני העתונים בארץ הגדיר בשעתו אחד הסופרים המפורסמים במלים הללו:

“הארץ” הוא אולי עתון הגון, אך לא עתון, ו“דואר־היום” אינו אולי הגון, אבל הוא עתון…

מעולם לא קוויתי למחמאה טובה יותר מזו לעתוננו.

באחד הימים להעזתנו הגדולה, לאחר שעברנו מן הסוכה העזריאלית לבנינו הגדול של פיינגולד, – אשר בדפוסו הייתי מדפיס את “הצבי” היומי קודם מלחמת־העולם הראשונה – נגשו אלי אלכסנדר אהרונסון בשרדו האנגלי, ואשר ספיר, בשרדו הצרפתי, והזמינוני לגן־העיר, לשם התיעצות חשאית וסודית, על ספלי קהווה תורכי.

– הגיע הרגע – פתח “אלכ”, כפי שאהב להתכנות – לכרות ברית משולשת איתנה בינינו, ברית יציבה וקיימת, ברית שתאחדנו עד ליום מותנו, כדי לשמור את הרכוש הזה אשר אנו מקימים בלשד ליחנו ובשרנו, ואני מציע שאת הברית הזאת נחתום בעצם דם עורקינו.

עלי להודות, כי נדהמתי לשמע הצעה פתאומית זאת, שכן מעולם לא רדפתי אחר “קשרים” וה“קשרנות” היתה לזוועה לי תמיד. מכאן המנעותי כל ימי מלהתחבר לחבורות חשאיות תהיינה אשר תהיינה, למן “בני־ברית” ועד ל“בנאות החפשית” (רק לפני שנים מספר נעניתי סוף־סוף לבקשת ד“ר אבושדיד, גיסי, להתנכח בטקס הקבלה של ה”בנאים החפשים"). לא כן ספיר, או “אשר’ל”, כפי שכינוהו ברחובות ירושלים. הצעת הזכרוני המזהיר אלכ עוררה בו שמחה והתפעלות, והוא תקע מיד את כפו בכפיו ללא כל פקפוק.

– רואה אני, כי ידידנו בן־אבי מהסס קצת. אני מציע איפוא, שאת הטקס המוצע על־ידי נעשה בביתי בזכרון־יעקב. בינתיים יספיק להימלך בדבר.

ומכונית יפה, אשר עמדה לשרותו של אלכ, העבירה את ספיר ואותי – זכרונה. בדרך סיפר לנו אלכ מקצת מפעולותיו בשדה הריגול לטובת אנגליה – למען כיבוש הארץ – אף גולל לפנינו פעולות גדולות לעתיד:

– משתוקק אני – הטעים לנו – להיות לישראל המחר מה שהיו לישראל האתמול יהושע בן־נון וכלב בן־יפונה. הן גם הם היו “מרגלים”, ואין לכם דבר קוסם ומלבב כריגול הנעשה מתוך אהבה שוקקת לעם ולמדינה. במלחמה האחרונה עשינו בעיקר בשביל אנגליה. להבא נעשה את אשר נעשה ליהודה החפשית כבר. הן זו היתה עבודתו של סיר ווינדהם דידס בכבודו ובעצמו, מזכירה הראשון של ממשלת ארץ־ישראל בתקופת נציבותו של סמואל. זו היתה עבודתה של יהודית קאוול לטובת בלגיה ואנגליה שתיהן. אף גילברט קלייטון, ידידו הגדול של וייצמן, מרגל היה רוב ימיו, ולורנס גם פילבי מרגלים הם היום שניהם. מרגלים מן המין העליון, כמובן.

אצה־רצה המכונית על־פני עמקינו הירוקים והרינו המיוערים עד לבואנו זכרונה, אל הבית בו מתה שרה, אחותם של אהרון ואלכ, מות גבורים, בסרבה למסור לתורכים ולגרמנים את סודות מרגלינו עם האנגלים.

בהגיענו לבית, יצא לקראתנו אבי המשפחה, בן השבעים, בזקנו הארוך ובתרבושו התורכי עדיין לראשו. חזות נהדרה באמת ושקטה כל־כך על־אף התאבלו על מות בתו החביבה שרה. אחריו קיבלה את פנינו – רבקה, בעדשי פניה החיורים ובשלשלת פרחיה לשערותיה הפרועות.

לאחר הסעודה המהולה יין זכרוני עתיק, שהכינה לנו האם, הביאנו עמיתנו לאגף העיקרי אשר למבצר אמתי זה, הוא אגפו של אהרון אהרונסון, אשר בו אסף את כל החומר העצום לעבודותיו המדעיות בתמיכת רוזנוולד הנדיב. רגעים מספר עמדנו דום בחדר האמבטיה, אשר בו שלחה שרה יד בנפשה ומתה מות גבורים. כידוע, פילחה בת־ישראל זאת את ראשה בירית אקדח, ברגע שניפצו רודפיה את דלתה הסגורה. תמונתה ממעל למראה קטנה הבליטה לעינינו את זהב שערותיה ואת אין־כמות עיניה התכולות, בהביטן אלינו כאילו היו חיות וחמות עדיין בשלהבת אהבתה לעמה.

פתאום שמענו קול ממעמקים, קול טורד ועבה, שחזר על עצמו שלש פעמים:

– הגיע רגעכם לרדת!

אשר ספיר, שידע כנראה את פירוש הדבר, הרגיעני בראותו את מבוכתי.

– אל־נא תדאג, בן־אב"י, כי זוהי דרכם של האהרונסונים – הכל “בדחילו וברחימו”.

ואלכסנדר אהרונסון פתח דלת סודית במעבה הכותל – וירדנו מדרגה אחר מדרגה אל מרתף ארוך ואפל.

– גשו־נא הנה! – השמיע הקול את עצמו ברביעית.

ושם, אל שולחן ארוך, מואר בפנס דהה, התישבנו על ספסל־עץ ממול לבעל הקול. פניו הוארו לאור הפנס באור מהבהב ומרעיד, והוא קורא מעל נייר אפור את כתב “הברית המשולשת” אשר בה דיברנו בגן־העיר בירושלים.

– את זאת נחתום בדמנו – העיר אלכסנדר.

מארחנו הצעיר נעץ אזמל דק בידו השמאלית, והוציא ממנה כמה טפות־דם, בהן טבל את עטו לחתימתו הארוכה על הנייר הזה.

– ועכשיו תורו של איתמר בן־אב"י…

ברגע הראשון אמרתי לסרב. עצם המקום, והסביבה, גם הטקס לא נעמו עלי בתנאים אלה, בפרט כשהופיע על־ידי לפתע אחיו של אלכסנדר, הוא שמואל (“סם” באנגלית) וסם־מות היה זה לי. אפס כי כאשר נפלתי נפלתי, ונטלתי את האזמל מידי “סם” זה ובדם ידי הימנית גם אנוכי טבלתי אותו עט פעמים אחדות וחתמתי את שמי. אשר ספיר חתם האחרון…

האור כובה, והקול – הוא קולו של “סם” – נשמע בהטעמה:

–ברית בין הבתרים היא זאת לכם, ואבוי למי שימרה את קדושתה…

אלכסנדר אהרונסון ציווה לספיר לעלות הראשון במדרגות, ואחריו עלה הוא באחזו את ידי הימנית להעלותי אחריו.

– והיכן סם? – שאלתיו.

– הס, – ענני – כי איננו…

בצאתנו מתוך המרתף, מצאנוהו כבר מקבל את פנינו בבת־צחוק, כאילו לא קרה דבר:

– אבא ורבקה מחכים לכם בגן מאחורי הבית.

*

למחרת חתימתה־בדם של “הברית המשולשת”, הגיש לנו אשר ספיר את התקציב של העתון לששת הירחים הראשונים, ומועצתנו עיינה בו בדאגה רבה, כי אף־על־פי שהצלחנו להתחבב על הקהל הרחב, ועתוננו נפוץ בכל הערים והמושבות, הרי עלו ההוצאות על ההכנסות ביותר מאלף לירות.

– כל הסכום שהכנסתי בבנק אפ"ק אזל – העיר ספיר – ואנו חייבים סכומים ניכרים בבנקים השונים. אם לא נמצא מקורות חדשים לעתוננו, הוא צפוי לסגירה.

– לדעתי – השיבותי – עלינו להכניס קמוצים במשכורות. לא ייתכן שבעתון מתחיל כזה יקבלו מנהלינו ועורכינו משכורות עצומות. אנחנו, הנלחמים במשכורות השמנות הנהוגות בהנהלה הציונית, חייבים להטיף אותה תורה לעצמנו. אני מציע, איפוא, להוריד את משכורת המנהל והעורך עד החצי, ואת משכורות העורכים האחרים, כאלמליח למשל, עד כדי שליש, ואת משכורות כתבינו עד כדי רבע, ואותן של מגיהינו, מתרגמינו ודומיהם, עד כדי חמישית.

הצעה זו הכניסה בפעם הראשונה רגש של פירוד.

– איני יכול להסכים להפחתת פרוטה ממשכורתי – העיר דגן – למשפחתי יש תקציב קבוע וכל פרוטה נחוצה לאשתי.

– כמנהל, אין אני יכול לוותר על החצי – שיסעני ספיר – ובכלל לא בזה נאזן את תקציבנו.

– אני אהיה נאלץ להיפרד מעליכם ולפנות לעתון אחר – הטעים אלמליח, ופניו זועמות.

והמגיהים, והמזכירים, והפועלים עומדים, כמובן, על משכורותיהם הפחותות בערך.

ובר־דרורא, כתבנו העיקרי ביפו, ועמד אף הוא על שלו בכל תוקף, והוא יודע כי מבלעדיו לא נוכל להמשיך את המדור היפואי.

והחיותמנים אינם זזים מאחוזיהם, הן במכירה והן בהפצה.

והמחלקים דורשים, אדרבה, הוספה על המגיע להם בהיותם היחידים לקום בבוקר.

הסוף לוויכוח הזה היה, שאני היחידי הסכמתי להקטין את משכורתי למחצה, וכל האחרים, בלא יוצא־מן־הכלל, עמדו על שלהם, עד שקם אז אלכסנדר אהרונסון להטיף מוסר לכולם – מאחר שהוא לא קיבל גם פרוטה בעד עבודתו במערכת – מאמר אחד לשבוע, אשר חתמהו בשם “עזמות”. (בשם זה חתם לאחר־מכן על ירכתוניו ו. קרניאל).

– לא זה הדרך, ידידים – טען בנוסח אחד־העם – ואדרבה, רק בהון מספיק נוכל להיטיב את מצבנו להבא.

– טוב ויפה – קראו רוב הנוכחים, ובהם קלמי ועבאדי – ומה הצעתך?

– יש בתוכנו אדם, אשר הראה את כוחו באסוף כספים באמריקה להסתדרות הציונית. למה לא יעשה כך גם בארצנו למען ילידי הארץ?

– אבל הוא עורכנו, אשר ויתר כבר על חצי משכורתו מרצונו הטוב, ומי יערוך את עתוננו?

– הצרפתים אומרים Personne n’est indispensable. נעביר את בר־דרורא ירושלימה כממלא־מקומו בעזרת אברהם אלמליח, ואותו נשלח “אמריקתה” – כאשר אומר בן־אב"י.

– רעיון נהדר – הדגיש דגן־קורנפלד – אך מי יתן את הכסף לנסיעתו?

– אני! – השיב אלכסנד אהרונסון, מתוך מחוה חגיגי.

ופה אחד – זולתי, כמובן – הוחלט כי בספינה הראשונה אצא דרך מצרים לארצות־הברית, כדי לנסות את כוחי, וגם במדינת היאור אנסה בין ידידי המרובים שם.

רק עכשיו תפסתי, מה היה מובנה של “הברית המשולשת”, על כל התכונה והמסתורין שבה.

בעצם ידי, בעצם דמי, חתמתי על התחייבות להיות מוכן לכל מה שיטילו עלי.

והנה השליחות הראשונה.

ולא היה אחר כנראה זולתי, לעשות את המלאכה. ועל כרחי, ושלא לרצוני ירדתי עוד למחרת בבוקר ברכבת מצרימה, כשכל חברי ההנהלה והמערכת מלווים אותי בתחנת לוד, ורעינתי אתי גם היא.

 

פרק שמונים וששה: במצרים – בימי שיחות מילנר־זגלול    🔗

בהגיעי לקהיר, עם אורותיה המבהיקים בלילה – בפעם הראשונה ללא בקורת צבאית – התמקמתי על המרפסת המפורסמת של מלון “קונטיננטל” לחזות בעוברים ובשבים לאלפיהם. פתאום הגיחו מכל הרחובות הצדדיים רבבות מפגינים מצריים, מי ברגל ומי ברכב, מי בחשמליות ומי על סוסים ופרדות, והם קוראים עד להבקעת גרונותיהם:

– מוות למילנר!

ומיד אחר־כך:

– יחי זגלול!

בעצם מרפסת זאת ישב בפינתו האחרת לורד מילנר האנגלי, אשר נשלח למצרים כדי לנסות לפתור את בעית ארץ־היאור, ובפנה שניה ישב זגלול־פשה בחברת מנהיגים מצריים לעשרות – ושניהם היו קורצים במבטיהם זה לזה בלי דבור. כי זו היתה דרכה של המטרה האנגלית במצרים – כבארצנו, לאחר הכיבוש הבריטי – לא לפזר את המפגינים, יהיו אשר יהיו – אם רק לא יצאו מגדרם ולא התקיפו את מישהו.

וכך נמשכה ההפגנה העצומה יותר מחצי שעה. מיד הלכתי למברקה והברקתי ידיעה ארוכה ל“דואר־היום” עתוני. הידיעה “מאת כתבנו המיוחד” עשתה רושם כה עצום בארצנו, עד שספיר ואלכס ראו צורך להבריק לי את ברכותיהם הנלהבות על הצלחתי.

בשובי מן המברקה, היו עדיין זגלול וחבורתו גומעים ספלי־קהווה בזה אחרי זה, אך הפעם ישבו על־ידם שיקורל וקסטרו. בראותם אותי, הציגוני לפני אדונם הגדול, מאחר ששניהם היו נחשבים כבר אז לתומכיה היהודים של הסיעה החדשה. הציגוני גם לפני שני חבריו העיקריים, נוקרשי הסוער ונחאס הפוזל בעיניו. נחאס היה מרבה לדבר גם להתרות, וזגלול, בן השבעים, הצביע עליו כעל יורשו בעתיד.

כשנפרדנו מעליהם, ואני נשארתי עם שיקורל וקסטרו, חקרתי ודרשתי אם יש מקום לתעמולת־מה למען עתוננו במצרים.

– גם לא בחלום־לילה – העיר שיקורל, וקסטרו תמך בו – כי בתעמולתך ל“קרן הגאולה” – רוששתנו בהחלט. המעט לך ט"ו אלפי הלירות שעשית בתוכנו, כי תדרוש מאתנו עוד אלפי לירות גם לעתונך?

היתה זאת אכזבתי הראשונה בתפקידי החדש לעשות משהו לעצמי, אם־כי לא היה זה עניני הפרטי בלבד.

ועוד בו בשבוע – לאחר שיחה שלילית עם ברון דה־מנשה ועם פיצ’וטו בי באלכסנדריה, הפלגתי בספינה איטלקית לוונציה, ומשם המשכתי את דרכי פאריזה עם מגמתי לחזור ל“דולריה” (אמריקה), כפי שכניתיה בקשר עם נסיעתי הפתאומית לארץ הדולרים.

עודני בפאריז, ורגלי מוליכות אותי לחברת “קוק” לקנות בה כרטיס “תיירי” על גב ספינה צרפתית “תרשישית”, והנה מודיעים לי כי תבערה פרצה בספינה ההיא, והספינה שלאחריה תפליג רק בעוד עשרה ימים. שלחתי מברק לידידי מימי ה“אדריאטיק” בן־ציון רובנשטיין, בו בארתי לו את האסון ושאלתיו אם אוכל לבקרו בלונדון עד להפלגת הספינה אחריה.

על שאלתי זאת בירק לי מיד: “יהיה זה השבוע המאושר ביותר בחיי. בוא־נא מיד”.

בו בערב עשיתי את דרכי, דרך מיצר לה־מנש מעיר קאלה לנמל דובר, וממנו לונדונה, כשמכוניתו של ידידי, עם נהגו, מחכה לי בתחנה להביאני לדירתו.

אותו הלילה היה אחד הלילות הנפלאים ביותר בחיי עד אז, ללא תנומה ותרדמה עד לארבע וחצי בבוקר – ממסעדת “סימפסון” ברחוב הסטרנד, המואר כ“ברודוויי הניו־יורקית”, ועד למלון וולדורף, שבו הועיד לי את היפה בחדרים. בין זה לזה הביאני למועדון לילי ברקדניותיו הנהדרות, שאחת מהן מקסימה בשערותיה כזהב־פרווים, היתה ידידתו. ורק עם אשמורת יצאנו כל אחד לחדרו להרדם בתרדמת שאננים.

שלשה מאורעות חשובים ארעוני בביקורי זה הגורלי לונדונה.

אחד מהם – מברק מהיר לד“ר וייצמן מאת דה־האז, בו הזמינני מזכיר ההנהלה הציונית האמריקנית, בשם ברנדייס, לבוא מיד אמריקתה לשנה שלמה. ד”ר וייצמן יעצני להישאר באנגליה כששה שבועות לשם תעמולת־בזק ל“קרן־הגאולה”, ורק אחר־כך להיענות להזמנת דה־האז. מיד שלחנו שנינו לדה־האז מברק משותף ברוח זו. דה־האז ענה, כי עלי להקדים ולבוא לא יאוחר משבועיים. למען האמת עלי לומר, כי לא ידעתי מה לעשות. עמיתי בירושלים, עם אלכסנדר וספיר בראשם, הפציצוני במברקים לאין־סוף, שבהם “אסרו עלי” לנסוע לארצות־הברית במשלחת זאת: WE EXPECT YOU PROCEED AT ONCE ON OUR BEHALF.

מעולם, עד אז, לא היה מצבי קשה יותר, ואשאל אז בעצת רעיתי ובן־ציון רובנשטיין שניהם – האחת מירושלים והשני מלונדון עצמה. ובהיות ששניהם נטו לבקשת וייצמן, עניתי לדה־האז כי לא אוכל להפליג מיד, ולעמיתי בעתוננו הודעתי, כי בן־ציון רובנשטיין מקבל על עצמו את ענין העתון.

וכך התחלתי במצרים־אמריקה ואסיים באנגליה־יהודה. אשר ספיר שלח אלי מכתב נורא, שבו הודיעני כי “אלכס” ראה בהחלטתי זאת “הפכפכות” איומה, ולא יסלח על “הפרת הברית בינינו”, ולרעיתי הוגד, לדהימתה הגדולה, כי כל הענין נעשה, כנראה, בשל “רדיפתי אחרי כל שמלה”.

– מיהי הנערה, העלמה, או האשה – שאלו את רעיתי, לפי מכתבה אלי – אשר היתה ל“דלילתו” בגלחה את מחלפות ראשו על ברכיה השוקקות?

לא הועילו כל מברקי אליהם, עם הסברותי. ובאחד הימים הודיעוני “בשם המערכת וההנהלה”, כי אם לא אפליג מיד אמריקתה “יוכרחו לצערם הגדול למנות במקומי את בר־דרורא סגני כעורך ראשי תמידי”.

לרגע – עלי להודות – עלתה בלבי מחשבה להודיעם, שאני מתפטר מכל הענין, כדי להתמסר לעניני ההנהלה הציונית. עד היום שואל אני את עצמי לפעמים, אם לאור היחס של עמיתי אלי במשך הזמן, לא הייתי מיטיב לעשות בהתפטרותי. אפס, כי בן־ציון רובנשטיין ידידי, אשר פיתח כלפי אהבת “דויד ויהונתן” ממש, מנעני מכך:

– עשה את רצונו של וייצמן תחילה, הטיף ל“קרן־הגאולה” בששת השבועות הבאים, ובאשר ל“דואר־היום” – הרי אסע אתך יחד ארצה להשקיע בו את הכסף הדרוש, כאשר הבטחתיך על גב הספינה “אדריאטיק”. בו ביום שלח לידידינו הזועפים, אנשי “דואר־היום” מברק ברוח זו.

– מיהו רובנשטיין זה שלך? – שאלני במענהו אשר ספיר – מי יתקע כף לידינו, כי אין הוא מרמה אותך? עליך לתת לנו ערובות נאמנות להבטחותיו, כי אחרת נכריחך לחזור ירושלימה.

על מכתבו זה לא עניתי, לא במברק ולא במכתב. כדרכי תמיד בשאלות חמורות ומורכבות, עשיתי כהבנתי ברגע זה, בפרט לאחר שבפנים לבי ידעתי ללא פקפוק, כי בבן־ציון רובנשטיין זה רכשתי לעצמי את הגדול בידידי בכל ימי־חלדי.

ועוד בו בלילה נשאתי בלונדון את נאומי הראשון ל“קרן הגאולה”, תחת נשיאותם של הרב גולדמן והפרופיסור ז. ברודצקי.

התוצאות היו – אלפיים לירות במזומנים.

 

פרק שמונים ושבעה: אורחו של הרברט סמואל על סף נציבותו    🔗

בד בבד עם פעולתי הכספית לקרנותינו הציוניות, המשכתי את פעולתי המדינית והעתונאית. קודם־כל התוודעתי ל“מיסטר הרברט סמואל”, בטרם היותו הנציב הראשון ליהודה, ושלחתי ארצה את פרטי ראיוני עמו. מובן מאליו, כי מטעמי זהירות וחשיבות התפקיד העומד לפניו לא יכול היה יהודי גדול זה, אשר במשך הזמן הכרנו אותו מכל צדדיו וידענו את כל הקשיים שנתקל בהם בימי נציבותו בארץ – לא יכול היה, בימים ההם, להרשותני לספר לקוראי “דואר־היום” את כל אשר סח לי בגלוי בין כתלי חדרו במעונו המפואר. ואף־על־פי שידעתי כבר אז – לאחר שחזר מתיור מוקדם לארצנו במשלחת מאת לויד־ג’ורג' – כי תיור זה היה צעד ראשון לקראת מינויו לאחר־כך – נאלצתי להצטמצם בכתבה רק בדברים שהורשיתי לפרסם. הדבר עורר – כפי שנודע לי אחר־כך – לעג וקלסה מצד מבקרי מבין “הברית המשולשת” שבמערכת. לעומת זה היו במצדיקי היחידים – דגן־קורנפלד, יצחק עבאדי ואברהם אלמליח. אך כיום, במרחק של זמן, מותר לי לציין, כי יום הראיון ההוא עם סמואל ועם הגברת רעיתו היה אחד הימים הגדולים בחיי עשירי־ההרפתקאות. שם, בין ד' אמותיו העשירות, אל שולחן הסעודה הנהדרה בקרב מדינאים אנגלים ועסקנים יהודים (בהם ווילי כהן, הנפטן היהודי הגדול, וקוואס כהן, הנוקד העשיר ממנצ’סטר, אף גרדינר, עורך ה“דיילי כרוניקל” ומזכירו של לויד־ג’ורג', פיליפּ קר) או בגנתו הגדולה ב“שעה חמש”, ואפילו בלילה, שבו הזמינני לנום בביתו ושיחתנו נמשכה עד לאחר חצות – שפכה אישיות נהדרה זאת את כל המית לבה לפני, ואילו הרשני למסור בשעתו אף תמצית־תמציתה של השיחה לקוראי עתוני, הייתי קונה את עולמי בראיון אחד.

– התבין, מעתה, בן־אב“י ידידי – אמר לי בין השאר, והשעה אחר חצות הלילה – מדוע עודני מהסס, אם לקבל עלי את המשרה המוצעת לי. משרה זו מצד עצמה – מה היא? הן משרה גדולה ממנה היתה לי כשר הדואר והמברקה באנגליה, ומה ארץ־ישראל הקטנה כלפי מדינה זאת? – מספר כל תושביה כולם לא יגיע למיליון, ומספר בני־עמי רק שמונים אלף לכל היותר. שמא תאמר כי כ”מלך היהודים" אחשב? אכן, זהו הצד הנפלא אשר למשרתי הבאה כ־High Commissioner of His Britannic Majesty והראשון לנושאיה בעתיד. מודה אני כי צד זה לעטרה שבה מעטירה אותי ממשלתי יש בו כדי לצודד את לבי. אפס, כי דווקא צד זה הוא גם המפחידני מכמה טעמים, והטעם העיקרי פן חס־ושלום לא אצליח בה. מי כמותי לדעת, כי לא רק יהודי אנוכי, אלא גם אנגלי, נתין למדינה אוהבת היהודים, כאשר הוכיחה למכביר לא רק בהצהרת־בלפור זאת, אלא בכל השנים הקודמות, עם לורד ביקונספילד היהודי כגדול בניה ולורד רידינג היום כשופטה העליון וצירה הנערץ בוושינגטון. אני חייב לה הכל ואוי ואבוי לי, אם מטעם אהבתי לעמי אעשה צעד כל־שהוא, שהאנגלים בכלל, ויהודי אנגליה בפרט, יראו בו משהו מזיק לעניניהם. “שניותי” זו היא־היא המטרידה אותי ביותר והבן תבין להיסוסי.

– ובכל־זאת, אדוני סמואל – העירותיו לאמור – אל־נא ישכח, כי זה יהיה המפעל הגדול ביותר בחייו. כבודו ייחשב תמיד ליהודי הראשון לאחר גלות של אלפיים שנה, שישב על “כסא המלך דוד”. וכבודו פותח את שערי “אחרית הימים” לישעיהו בן־אמוץ. ל“שאר ישוב” נשא הגדול לנביאינו בזמנו, וכבודו, אדוני סמואל, יהיה הרודה ב“שאר הישוב” כבר ברבבותיו רק היום, אך במיליוניו אולי, בדורות הבאים לארץ־ישראל הנרחבה מהפרת והלבנון ועד לנחל מצרים – היא תעלת סואץ בדרום…

– צדקת, בן־אב“י, צדקת, אבל כאן אני מרגיש את עיקר פחדי, את חששי פן לא תעמוד אומתנו על הגובה, ופן לא אעמוד אנוכי עצמי על רום בעיותיה הקשות. גם מצד זה אדם ה”שניות" אנוכי, יהודי ושמי, עם הערבים כ“בני עמי” בלשונם הם – והאוכל לשער, כי אעשה משהו לנשלם מאדמתם, להנמיך את קומתם, או לשעבדם אפילו. לא, את זאת לא אוכל. אין אני רוצה להיות הורדוס חדש, אשר בגד ב“אדומיותו” וב“יהדותו” כאחת. למושל הצדק והיושר אני אומר להיות, לברית־אחים אני חולם לפעול. האוכל? ועיקר העיקרים – האורשה?

– כן, אדוני סמואל, כן, – ושמואל יהיה שמו להבא, שמואל השני, יוצר התנועה הקהליית בארצנו, לעם הדמוקרטי היותר עתיק לאנושיות החולה והמיחלת.

וכך נמשכה שיחתנו עד אחרי חצות לילה. אז באה אלינו הגברת רעיתו להודיעו, כי השעה כבר אחת וחצי:

הוי, אילו רק יכולתי למסור חלק מתוך ווידויו הגלוי של האיש הגדול הזה. הרבה מן ההאשמות אשר טפלו עליו בימי נציבותו בארץ היו ודאי בטלות ומבוטלות – – –

 

פרק שמונים ושמונה: עם הלורד נורטקליף, מלך העתונות    🔗

מאורע חשוב בחיי היתה גם פגישתי עם לורד נורטקליף, “מלך העתונות” באנגליה וגם בעולם, כפי שכינוהו בימים ההם בכל מקום. מלבד ה“טיימס”, החשוב לעתוני תבל – היה הלורד גם בעל עתונים אחרים לעשרות.

כיצד הגעתי אליו? – כעורך ה“פלסתיין דיילי מייל”, המהדורה האנגלית של “דואר־היום”.

– How queer – קרא למזכירו – and how significant שבאולם זה לעתון ה“טיימס”, נפגשים יחד עורך ה“לונדון דיילי מייל” ועורך ה“ג’רוזלם דיילי מייל”.

ישבנו איש ממול רעהו, שני עורכי עתונים מעולמות שונים – הוא, בפניו הנפוליוניים, עם בלוריתו הגולשת על מצחו וחטמו הקצר מעם עיניו האפורות, אנגלי טיפוסי על אף דמיונו זה, בסנטרו הנמרץ ובידיו השמנות קצת מדי. ואנוכי, שהדמיון היחידי שלי אליו היה – לדברי רונלד סטורס, מושל ירושלים, בספרו – הבלורית שלי, הגולשת גם היא, ואולי גם עיני האפורות (עיניה של אמי זכרונה־לברכה).

הוא – בן לונדון, המתימרת ביחוס של אלפיים שנותיה לפחות, לכודת הרומאים בעודה עיר קטנה, והיום בירת הקיסרות הגדולה ביותר בעולם, עם “רחוב הימיה” – הוא רחוב רוב העתונים היומיים והשבועיים, ובראשם ה“טיימס”, שהוא כעין מלך העתונים. ואני – בן ירושלים, עיר היבוסים דוברי־העברית, עם מלכי־צדק מלכה, אף היא נלכדה על־ידי הרומאים לאחר שררה עברית ממושכת. וכיום בהתחלת־תחיתה השלישית, בחסות הקיסרות הבריטית הגדולה. ואני עורך עתון בלשון שגם היא הוחייתה מחדש, וקוראיו עדיין מועטים. אך יש עם־זה משהו המקשר בינינו: האהבה לעתונות, והענק הבריטי מלא התפעלות מננסו העברי.

לאחר שתארתי לו בצבעים בהירים ומבריקים, ובמיטב המליצה של בן האוהב את עיר מולדתו, את יפיה ואת הדרה של ירושלים, אמר לי הלורד נורטקליף:

– מי יתנני יושב בציון המעטירה, אם לא תמיד הרי לפחות ימים או גם שבועות שנה־שנה, כי מאמין גדול אני בעתידותיה המחודשים של עיר זו כבירת כל הדתות כולן, בנותיה של דת ישראל.

– ומדוע לא יבקר בה, הוד לורדותו, באחד הימים הקרובים?

– אני נושא את נפשי לנסוע מסביב לעולם, ירושלים שלך תהיה בלי ספק אחת הערים אשר בהן אעשה שבוע לפחות.

פתאום קם הלורד נורטקליף מכסאו:

– התרצה שאראך את כל משרדי, למן ה“טיימס” ועד ל“דיילי מייל”, גם את דפוסיהם הגדולים?

– לא אזכה לכבוד גדול מזה, הוד לורדותו.

ובמשך חצי שעה הוליכני הוא עצמו דרך כל משרדיו בעשרותיהם, ובתי־מלאכתו, עם הדפוס העצום במרתפיו, והמסתובבת הענקית, אשר ממנה ראיתי את ה“דיילי־מייל” יוצא מקופל כולו במאתים אלף טפסים לשעה (בימים ההם היה זה עדיין חידוש דפוסי גדול).

– מכבש אשר כזה נחוץ לך, בן־אב"י, לעתונך הירושלמי.

– אסתפק בחציו, אפילו ברבעו – הצטחקתי אליו.

אז העבירני דרך האולם הגדול לארבעים “אתנועיו” (ליינוֹטייפּ), שלידם עבדו ארבעים המקצוענים במכונות־סידור אלה, גם ה“חתאותיות” (מוֹנוֹטייפּ) המהירות בהסדרת השורות הדהימתני. בינתים בא ונלווה אלי גם בן־ציון רובנשטיין, והלורד שאלנו אם ברצוננו לקנות מאתו “אתנועים” אחדים.

– ברצון רב – ענהו רובנשטיין.

– כל אתנוע עולה באלף וארבע מאות לירות.

– אני משלם – הוסיף חברי.

– ובכן העסק עשוי – הצטחק הלורד.

וכך הניח רובנשטיין את היסוד הראשון לדפוס “הסולל” באתנועים שרכש מאת הלורד נורטקליף.

בטוחים היינו, כי חברי המערכת בירושלים ישמחו על כך, אך כשהודענו להם את הדבר במברק, קבלתי מאשר ספיר ומאלכסנדר אהרונסון מברק מוזר לאמור:

“אנו זקוקים לכסף ולא לשגעונות”.

*

בזה לא נסתיימו קשרי עם לורד נורטקליף.

למחרת הוזמנתי למערכת ה“טיימס”, והלורד הציגני לפני עורכו הראשי – וויקהם סטייד, ולאחר שיחה נתקשרנו בקשרי ידידות. הוא שאלני, אם יתכן ליסד במזרח הקרוב, עם ירושלים כמרכזו, סניף מיוחד ל“טיימס” בעברית גם באנגלית. הסכמתי להצעתו בהתלהבות. אז פנה אליו לורד נורטקליף בשאלה:

– מדוע לא תמנה בינתים את בן־אב"י ככתבך הירושלמי?

– עשוי! – הכה סטייד על שולחנו, לאות הסכמה.

ומיד נערך מכתב אלי, שבו קבע לי שכר של חמש ועשרים לירות שטרלינג לחודש, על מברק אחד בשבוע.

– ואם תבריק לי יותר מזה – הוסיף – נשלם לך שלש לירות נוספות לכל מברק. מסכים?

– מסכים, אדוני סטייד.

ולורד נורטקליף הוסיף מצדו:

– ומברקיך יהיו מכונים from our Zionist Correspondent

– מאושר אני, הוד לורדותו.

אז סיפר לי סטייד בקיצור, במעמדו של הלורד, את תולדות ה“טיימס” מראשיתו, והראה לי מבעד לחלון המשקיף אל הבנין העתיק הלזה – בניגוד לבנין ה“דיילי מייל” הבבלוני – את הגזע חשוף־העלים לאילן אשר היה עד ליצירת עתון ה“סיטי”. משפחתו של סטייד היתה נהנית אז עדיין מקיצבה שנתית עצומה בסך עשרת אלפים לי"ש.

– מי יתנך זוכה לכך בארץ־ישראל, עם משפחתך גם אתה באחד הדורות הבאים – העיר בבת־צחוקו לפניו החיוורים, עם מצחו וזקנו הדומים קצת להנרי הרביעי למלכי צרפת:

– דרך אגב – קרא אז – המדבר אתה צרפתית?

– ודאי, ודאי! – עניתיו בהטעמה – ונעבור לשיחה שכולה צרפתית פאריזית.

ולורד נורטקליף מתפלא:

– כמה שפות אתה מדבר?

– שבע לפחות, ועוד אחדות שומע אנוכי.

– ואנוכי מדבר רק שפה אחת – וגם אותה לא על בוריה…

ובגמגמו אלי את צרפתיתו, נוכחתי כי בכוונה הגזים, ואילו דברתי איטלקית כשם שהוא דיבר צרפתית, הייתי מתגנדר בה מאוד.

לסוף שאלני אדון כל הבית הזה, והוא רק בן חמשים אז:

– התכבדני לארוחת ערב בארמוני אשר ב“קרלטון טרס?”

– בכבוד רב.

– ובכן, להתראות מחרתיים בערב, בשבע בדיוק.

– ה“יהודאים” דייקנים הם כאנגלים, הוד לורדותו.

– לא כן ה“יהודים” – השיב רתת. נראה שיהודי לונדון עירו הכזיבוהו בדקדוקי דיוק.

אל הסעודה הובאתי מבית־מלוני הקטן ברחוב סטרנד, במכונית רולס־רויס של הלורד עצמו, והארכתי בסעודה עד חצות־וחצי. בין המוזמנים היו וויקהם סטייד ורעיתו, איטלקיה סוערה ונפחנית, שנים מאחיו – האחד סגן שר החיצון, סיר הוורד הרמסוורת, והשני, בעל המים הגזוזיים הידועים בשם “פריה” בדרום־צרפת, הסופר והעתונאי גרדינר, אחת השחקניות המהוללות ביותר ועוד אחדים.

התחלנו ב“קוקטיילים” אמריקניים עשירים, שהומזגו בבדולחיות גבוהות, וליפתנו בתופינים עם קוויאר מאסטרחאן הרוסית. הטרקלין הנהדר היה דוגמת טרקלינו של קרומוול. משם עברנו לחדר העבודה והספריה של נורטקליף, שהיה דומה לחדרו של לורד וולינגטון, מביסו של נפוליון. עם בואה של השחקנית באיחור זמן קצת, עברנו למאכלה אשר בקומה העליונה, שמחלונותיה הגבוהים נשתקפה לקראתנו לונדון האפרתית, בכל ארמונותיה ומירקיה הנפלאים. דיילים משורדים, בכפתוריהם הזהובים, הושיבונו מסביב לשולחן עגול בקערותיו הצדופות ובמזלגיו, כפותיו וסכיניו הכסופים. זר “גרדיניות” – היקרים לפרחי לונדון – ניחחנו ממרכזו, ותוך כדי שיחה החלה הסעודה עצמה.

אין צורך לתאר את הסעודה עצמה. אם כי לא השתתפתי מימי ב“סעודת מלכים” כבטוי המקובל, שערתיה כסעודה של הערב ההוא. הייתי, כמובן, לבוש שחורים, וכפי שמספר הרצל בזכרונותיו על עצמו, כך העפתי גם אני עינים למסובים אתי מימין ומשמאל, לראות כיצד נוהגים הם במנות השונות. לאשרי עבר הכל בשלום, ובצאתנו אל חדר העישון להתמיר את הסיגריות המיוחדות – הוואנה בחצי “קראון” האחת – ביקשני הלורד נורטקליף (רעיתו נעדרה ביום זה מן הבית, כי שהתה בצרפת) לספר להם על ארצי.

עשיתי רצונו במיטב מאמצי ובמבחר אנגליתי, למחיאת־כפיהם הסוערה של כל הנוכחים.

ובקומי להיפרד מעליהם, עמד לורד נוטקליף על דעתו, שהוא ועורך ה“טיימס”, סטייד, ילווני לבית־מלוני.

למלוני הקטן ברחוב הסטרנד, כשמנהלו ומשרתיו המאוחרים נדהמים לראותי יורד מרולס־רויס נהדר. Our friend must be an Oriental Prince העיר אחד מהם, כשאני מועלה במעלית לחדרי ברבוי השתחוויות.

נאלצתי לתחוב “שילינג” על־כך, כמובן, לתוך ידו המושטה.

*

אסיים פרק זה בהזכירי עוד מאורע לונדוני אחד: הזמנת המועדון הלאומי הליברלי לשאת בו מנאם על המזרח הקרוב ועל ביתנו הלאומי. בראש המסיבה ישב גרדינר, עורך ה“דיילי כרוניקל” – עתונו החצי־רשמי של לויד־ג’ורג'. מנאמי זה נישא שבוע לאחר מנאמו של הלורד אסקווית וכמה ימים לפני שעמד לנאום שם ה“וולשי” הדגול מרבבה. קהל המאזינים – יותר מארבע מאות מדינאים, עתונאים, צירים, אמנים וסופרים – הריע לקראתי במיטב תרועותיו, וה“כרוניקל” כתב בעמודו למחרת, בין שאר הדברים:

Seldom has our club heard such burning elquence and at times it seemed as if a Palestinitan Prime Minister spoke to our crowd.

(“לעתים נדירות שמע מועדוננו לשון צחה־לוהטה כזאת, ולפרקים נדמה היה כאילו ראש ממשלה ארץ־ישראלי דיבר לפני המסובים”.)

תעמולתי ל“קרן הגאולה” נסתיימה בתודה גלויה מאת ד“ר וייצמן, הרב גולדמן ופרופ' ברודצקי – על תריסר אלפי הלי”ש שאספתי בחמשה שבועות ומשהו. החלטתי לשוב לארץ ובן־ציון רובנשטיין נלווה אלי.

נסענו טרייסטה, להפליג משם בספינה האיטלקית השפירה “הלואן” לאלכסנדריה, וממנה ברכבת – לירושלים.

 

פרק שמונים ותשעה: המהפכה הדפוסית והעתונית בירושלים    🔗

בהגיעי עם בן־ציון רובנשטיין ברכבת־הלילה מקנטרה המזרחית דרך לוד לירושלים, בשעה אחת־עשרה לפני הצהרים, באו לקבל פנינו בתחנה כל עמיתי ה“דואר־יומיים” (או: ה“דואריומניקס” לפי זלזולם של יריבינו) עם אשר ספיר, אלכסנדר אהרונסון, בר־דרורא, אברהם אלמליח, יצחק עבאדי, דגן־קורנפלד, שלמה קלמי, שלמה פלדמן, וויט, החיותמנים – ובן־עמי מפתח־תקוה, חברי הצעיר. מצד משפחתי באו אבי ו“אמא” ורעיתי לאה עם בכורתי־יחידתי, בלוית אחותה פרלה וגיסי ד"ר אבושדיד.

בהופיענו ליד האשנב, שמעתי את אלכסנדר אהרונסון אומר צחוקית:

– הבה נראה מיהו ומהו בחור־החמד שהביא אתו.

ואשר ספיר עונה אחריו: הלואי והיה מביא במקומו “בחורה נחמדה”.

הערות אלו, ברוח בדוחה לכאורה, מעידות על רוח ההסתייגות כלפי וכלפי אורחי גם בתוך קבוצתי, רוח זו נמשכה גם אחר־כך.

ורובנשטיין – בחור נחמד לאין־כמותו, בחליפתו האנגלית ובנקיונו המצוחצח ובנמוסיו המדוקדקים – “ג’נטלמן” במלוא משמעות המלה האנגלית הזאת, אם־כי חטמו הנשרי במקצת ועיניו החומות למחצה וחוורונו המוגזם למאוד היו של יהודי טפוסי.

– האתנועים, גם המכבש המהיר (מסתובבת) הם כבר בדרכם אליכם – פנה אל חברי בחיוך.

– וכסף? – חקר ספיר כמעט בגסות.

– גם כסף יהיה – הניד את כתפיו לקראתי, נדהם קצת מן השאלה השחצנית.

ובאותו לילה הזמיננו בן־ציון רובנשטיין למלונו, ששינה את שמו מ“פאסט” ל“אלנבי”. זו היתה ארוחת־רעים באמת, מאכל “הסתלחות” במובנו המזרחי, עם יינות ראשון־לציון כיד המארח. ו“אלכ”, אשר הביא לארוחה גם את רבקה אחותו ואת סם אחיו, מראה לנו את ידיעתו הגדולה בלגימת וויסקי בסודה. כוס אחרי כוס, בלי מספר. ובגמר הסעודה, בהיותו מבוסם כהלכה, כתב מאמר מצוין באמת על הלורד מלצ’ט ובתו, שביקרו אז בארץ. אלא שבהשפעת היין האריך קצת יותר מדי בתאור רגליה הנאות של הבת. ומובן שאת הקטע הזה על הרגלים השמטתי מתוך מאמרו הראשי, והמאמר הזה, כיתר מאמריו של אלכס, היה כתוב בכשרון ועשה רושם.

למחרת היום, כאשר ביקרתי עם רעיתי אצל רובנשטיין, במלונו, ושאלנוהו להתרשמותו מליל אמש בירושלים הקדושה, סח לנו בצחוקו על הרפתקה שאירעה לו באותו מלון, לאחר גמר הארוחה, ובקושי רב עלה הדבר בידו להימלט משם ל“מלון אמדורסקי” שבפנים העיר.

בינתים גברו בעלי־החובות על מערכתנו, ואחד מהם התרה בנו לתבענו לערכאות. אשר ספיר כמעט נטרפה דעתו. הוא לא יכול – כך הצהיר לנו – לסבול עוד את העול, ואלכ אהרונסון הסכים לו, וכל זה במעמדו של בן־ציון רובנשטיין.

– יפה, נלך־נא לבנק – ריתת ידידנו.

– שנים הם הבנקים “שלנו”, ובשניהם עלו חובותינו עד ל“קפיצה” – הם ה“אנגלו־פלשתינה בנק” וה“אנגלו־אג’יפשיאן בנק”.

– נלך־נא לשניהם.

עיני ספיר ואלכ התעגלו: כנראה, צדקתי בהדגישי בכל מכתבי אליהם, כי הוא “בחור נחמד”.

– רק שלא יהיה הענין, כפי שנאמר בתנ"ך: “נשיאים ורוח, וגשם אין” – העיר אלכ.

ירדנו לרחוב הבריכה תחילה. מנהל ה“אנגלו־אג’ישיאן בנק”, קלרק, קם לקראת רובנשטיין בחרדה אמתית.

– במה אוכל לשרתו אדוני? – שאלו.

– יואיל־נא לזכות את “הסולל” באלפיים לירות.

קלרק קרא לשווילי, סגנו, ומצווה עליו למלא מיד את דרישתו של בן־ציון רובנשטיין.

– ועכשיו נלך לבנק האפ"ק.

משנכנסנו והצגנו את אורחנו לפני המנהלים, הד"ר יצחק לוי וגורדון הנדהמים, שאלוהו מיד:

– מה ברצונו, אדוני?

– לזכות את חשבון “הסולל” באלפיים לירות.

אשר ספיר ואלכסנדר זועזעו כבמכת־רעם.

– איזה בחור נפלא! איזה אדם המעלה!

– You bet! – העיר דגן־קורנפלד, אשר הצטרף אלינו שם במשלחת ממשלתית.

ומאז והלאה נעשיתי בעיניהם לאיש־קסמים. מי שיכול היה להטות את רובנשטיין למעשה רב כזה, ודאי יש בו קצת מן הכשרון וההתמדה…

ואלכסנדר הציע לי אז להשפיע על ידידי להצטרף ל“ברית המשולשת”, כדי שזו תהיה “ברית מרובעת”.

– רק לא זה, בן־ציון – ענה חריפות – אינני אוהב חבורות חשאיות…

ואלכסנדר כובש את יצרו לאמור בפנותו לידידי:

– עוד נתראה פנים בלונדון הבירה, כשנתיחד רק שנינו בלבד…

*

העתנואים הגיעו, והמכבש גם הוא, ושאר המכונות המקושרות במה שקראו לה הכל אז “המהפכה הדפוסית” הגדולה ביותר בארצנו מאז החלו להידפס בה ספרים ועתונים.

כי אכן, לא היה בירושלים אתנוען אחד ומדפיסנו עמד דהום בפני ה“סובבת” המסובכה. בן־ציון רובנשטיין נאלץ איפוא להביא על חשבונו המיוחד גם מאמנים ומחנכים לאמן את מסדרינו במלאכתם החדשה. הדבר עלה לו בארבע מאות לירות נוספות, אך לכשהחלו אתנועינו – רוסו, פרלמן, נחמה – לסדר במכונותיהם הנפלאות, נהרו כל בעלי־הדפוס בירושלים, גם משאר ערי ארצנו, לראות בפלא הגדול. הקשיים לא היו מעטים, האתנועים נתקלקלו לא פעם. המכבש הועמד פתאום, העתון לא יצא במועדו. הפסדינו היו מרובים, התאוננויות פועלינו עצמם נתרבו מיום ליום, אך לסוף הצליח הדבר עד כדי יכולת לחוג את המאורע הגדול הלזה, במהפכתו הדפוסית, קבל עם ועדה, וסיר הרברט סמואל בכבודו ובעצמו נענה לבקשתי לפתחו חגיגית.

ראשי העדות, מושלימים, נוצרים, ויהודים, מנהלי הבנקים, פקידי הממשלה, מורים ומנהלים, סוחרים ופועלים – מי לא התנכח בטקס החגיגה, עם הנציב המסדר את השורה הראשונה בעצמו, ואבי אליעזר בן־יהודה את השורה השניה, ורובנשטיין את השלישית, ואנוכי את הרביעית, ושאר העורכים אחרי כל אחד את שורתו לזכרון.

ורעיתי סידרה את שורתה, ודרור בכורתי, מתוך פחד ובכי, את שלה.

וד"ר אבושדיד גיסי.

וסיר רונלד סטורס, מושל ירושלים, ולוק סגנו, ושני הדומיניקנים פייר קרייר ופייר דורם, וקונסול צרפת, וראג’ב אלנשאשיבי, ראש העיר, ודיזנגוף אשר בא במיוחד מתל־אביב, קצת באיחור, ודויד ילין, והגברת לנדוי, מנהלת בית־הספר לבנות והראשון־לציון ר' יעקב מאיר – כל אחד לפי סדר הגיעו למקום החגיגה.

והיה היום ההוא בירושלים בירתנו יום גדול באמת, וכל בעלי־הדפוס, והזקנים בתוכם, מברכים אותנו למהפכה הדפוסית והעתונית שהבאנו לעיר הבירה.

ורק העזריאלים מתרעמים על שאיבדו את עבודתם בשבילנו, והסתדרות העובדים חוששת אף היא פן יתרבו המובטלים בגללנו.

בינתים הלך עתוננו הלוך וגבור, הלוך והצליח, והחלטנו לסדר את השבועון האנגלי “Palestine Weekly” – משאת־נפשו של בן־ציון רובנשטיין, אשר חזר לונדונה ושלח אלינו, על חשבונו הפרטי, עורך מיוחד לשבועון, הלא הוא הרי סאקר, עורך־הדין, אשר לא היה עדיין האישיות הגדולה שלאחר־כך.

ובה בעת יצרנו גם את העתון היומי הערבי “בריד־אל־יום” עם אלמליח חברנו כעורכו היהודי, להשגיח על עורכו הערבי.

בקיצור: היתה זאת מהפכה עתונאית ודפוסית כאחת, עם מברקים מיוחדים לנו מלונדון (שוב בעזרת רובנשטיין) ומקהיר, עם שליח מיוחד לקונגרס הציוני להודיע לנו את מהלכו לא ברוחו הרשמית, כי ברוח שלנו, רוח “בני־בנימין”, שעוד ידובר בהם בספרי זה.

ואחרון־אחרון: בעקב כל המהפכה הזאת, החלטנו לבנות לעצמנו בנין מיוחד, וראשון לעתונות העברית, ברחוב משלנו – דוגמת ה“פליט סטריט” בלונדון, ולקרוא לרחוב בשם “רחוב הסולל”.

כל הזוהר הזה הועב לזמן־מה על־ידי הכרזת שביתה נגדנו. מה היה חטאי, שלי ביחוד, ומה עווני, על היותי הראשון בציון לעשות מה שעשאוהו כל העתונים האחרים לאחר כמה שנים, למן “הארץ” עצמו ועד ל“דבר” ול“הבוקר” ולשאריתם? הן בדרכי כל היוצרים ניסיתי ללכת, בדרכי כל החולמים, ואם פה ושם נעשו שגיאות כספיות, כלכליות, האם צריך היה לעורר כנגדנו חרון וחימה?

לרגעים הגיעה שביתה נוראה זאת עד לשיא המרירות. אחד השובתים זרק מגזוזרתנו אבן גדולה בי, והאבן פגעה ברעיתי. רחוב יפו, בחלקו הדפוסי, אשר לבנין פיינגולד עדיין, הפך לככר ריב ומדנים יומם ולילה. ומסדרינו גם מדפיסינו הוחרדו כנגדנו עד לידי שפך דם.

לאשרנו עלה בידי להביא את הצדדים לידי הסכם, ומאז לא חדל דפוסנו מהיות למופת לכל דפוסי ארצנו.

 

פרק תשעים: איך נוסדה הסתדרות “בני בנימין”    🔗

השביתה בדפוס השביעתני מרורות כה גדולים, שהחלטתי להגשים את הרעיון של ייסוד סיעה מיוחדת בישוב של ילידי הארץ. היה זה חלומי עוד מימי בחרותי, ובטאונינו השונים נועדו לשמש מטרה זו. יתירה מזו: מרירותי היתה כה גדולה בימים ההם שהוציאתני מגדרי לגמרי, עד שכתבתי מאמרים אחדים על “הנחיצות ליסד סיעה פאשיסטית בארצנו” – מאמרים שלא נתכוונו חס וחלילה, לא כלפי העובדים ולא כלפי הסתדרות העובדים בכללותה, בלתי־אם כלפי “המופסים והאדומים” למיניהם, המסיתים לשביתות ולמהומות אשר מהם יראתי לעתידות עמנו וארצנו.

בעצם הימים ההם נתאווה גם אלכסנדר אהרונסון לאותה מטרה של איגוד הילידים, ובאחד הימים נפגשנו שנינו, בלוית אותו עובד בן־עמי, כתבנו הפתח־תקותי, אשר החל כבר אז להראות את כוחו הסדרני והרעיוני, ובראשון־לציון הנחנו את היסוד לסיעה אשר קראנוה בשם “בני־בנימין” – לזכר בנימין הרצל ובנימין רוטשילד כאחד. פה אחד החליטו באי־כח צעירי הכפרים כולם – אשר היו ברובם “גדעוניהם” של האהרונסונים, – להציע את אלכסנדר אהרונסון לנשיא, ואנוכי נתבקשתי להיות סגן הנשיא. הסכמתי. השפעתו של אלכס היתה גדולה מאוד על כל צעירי המושבות, וזמן־מה דומה היה באמת, כי קם לנו מנהיג משלנו. ברוח זו כתבתי מאמר ראשי, עם שובו מנסיעתו הקצרה לונדונה.

אפס, הגורמת המיידית ליסוד האגודה היתה הודעת הגברת פלז במכתבה אלי, שהיא עומדת לקיים הבטחתה לי ולבקר בקרוב בארצנו, ועמה האדונים מוהל וברנרד רוזנבלט כיועציה, ואותי הזמינה למזכירה המדיני. הודעה זו הכניסה רוח חיים ותקוות לעתיד בועידת בני־בנימין בראשון־לציון. עם מסירת ההודעה לועידה הבעתי אמונתי שאם נדע לרכוש את לבה של מרת פלז לשאיפותינו, תסכים להקציב מאה אלף דולרים לשם רכישת קרקע להתנחלות בני המושבות מילידי הארץ בכפר שייקרא בשם “יוספיה”, וגם ליסד בחלק מסכום זה בנק “בני־בנימין”. הדברים נתקבלו בהתרעות ממושכות, והאגודה נוסדה ואף מזכיר מינו לה – בן־עזר, אחד מצעירינו הנחמדים.

מאה אלף דולר שהם עשרים אלף לירות שטרלינג – סכום לא מצער בימים ההם אפילו בקרן הקיימת לישראל. בני המושבות חיכו לבואה של מרת פלז בכליון־עינים ממש.

התכונה היתה רבה לקראת בוא המנהיג מלונדון, והנדיבה מאמריקה. להקביל פניהם בלוד יצאו יחד עמי – שבעה מטובי האכרים הצעירים, האחים מכנס, בןן־עמי, ובן־עזר. גם קשת חגיגית מקושטת עלים ופרחים העמדנו, וכשהגיע אלכסנדר אהרונסון, לבוש כשיך מושלימי, וחרבו על ירכו, נתקבל על ידינו בתרועות נלהבות. עלם יפה־תואר זה, בעביאתו השחומה לגופו הרזה ובעגאלו הזהוב לראשו הגאה, היה דומה לנסיך מזרחי אמתי, ושערנו כי גם בהידורו החיצוני והאכזוטי, יצוד את לבה של מרת פלז, וכל משאלותינו יתמלאו.

רעיתי אשר ידעה את מרת פלז פנים אל פנים – נתבקשה לערוך משתה לכבוד האורחת ולהזמין אליו גם את אלכס ואחותו רבקה ואת ישראל בלומנפלד. בסוף המשתה שהיה ערוך בטוב־טעם ובמיטב המאכלים בנוסח הספרדי, הסכימה הגברת פלז לבקר בבית האהרונסונים ואף התארחה אצלם כשבועיים ימים.

עם הופעת הנדיבה בתחנת לוד, מלווה על־ידי רבקה (אשר שיחקה לפעמים בהצלחה את תפקיד בת־יפתח) דהרה לקראתה להקת רוכבים מבני־בנימין על סוסיהם האבירים. ופגישת ה“שיך” עם האורחת היתה בטקס תיאטרוני מתוכנן להפליא. בפתח־תקוה הובאנו כולנו לועידה הרשמית הראשונה של “בני־בנימין”.

בר־דרורא, כתבנו הראשון ביפו ובתל־אביב, תאר ב“דואר־היום” בכשרון רב ובפרוטרוט את הועידה שהוא עצמו ישב ראש בה וניהלה ברוב כשרון. אלכסנדר אהרונסון ישב ליד הגברת פלז מימינה, ואנוכי ישבתי ליד רבקה, משמאלה, ובן־עמי היה עובר ממקום למקום ומפקח על הסדר. נאומו של אלכס סובב על סיסמתו הידועה: לשמור על הקיים ולבנות את ההרוס – סיסמה שהופיעה גם מסרטי הבמה. אנוכי דברתי מנקודת־מבט הרגע ההזדורי בחיי העמים ובחיי “יהודה השלישית”, נושאים הקרובים ללבי.

ביום השני לועידה – לאחר ויכוחים ארוכים ומלאי־ענין, כפי שהובאו בשעתם בעתון לפרטיהם – קמה הגברת פלז והודתה לקהל “בניה היקרים”, אשר בהם ועליהם תיסד את כל עתיד חייה. אחריה קם ה' מוהל, והרצה בקוים כלליים על שיטת בעלה המנוח של מרת פלז, בשמה האנגלי Single Tax, ואחר כך מסר הודעה רשמית, כי בעוד ימים מעטים יגשו לקנית שטח קרקע בן עשרת אלפי דונמים ליד חדרה בשביל “יוספיה”, כפרם הראשון של בני־בנימין.

להתפעלות הנאספים לא היה גבול, עם האבות כאורחים על הבמה וממטה לה, ועם מאות הנאספים מסביב המריעים בתרועות מרעישות־אזנים.

הועידה נסתיימה ב“הורה” בנימינית שנמשכה עד אור הבוקר, כשמרים פלז מצטרפת למעגל בהתלהבות רבה ו“אלכס” עם בלומנפלד מחוללים באבחת חרבות הבידואים.

 

פרק תשעים ואחד: מלחמתי באוסישקין: “לך לך!”    🔗

בינתיים אירעו שוב בחיי שני מאורעות עיקריים: מלחמתי באוסישקין, כראש ועד הצירים, וכניסתי לאסיפת־הנבחרים. על המאורע הראשון אני מצטער כיום בכל לב, לא בגלל עצם מאמרי כנגדו – מאמרן־לוחם־פולמוסן הייתי מעודי, ועתונאי זה תפקידו להלחם בלי משוא־פנים בכל תופעה צבורית פגומה. גם מאמרי כנגד אוסישקין יוכל להיחשב לסוג זה – אלא, על מה אני מצטער? על שנתתי ארשת מרה לעטי הסואן ולא נהגתי לפי הכבוד הראוי בענק עמנו זה, עם כל מגרעותיו.

הסיבה האמיתית למאמרי המפורסם בשם “ובכל־זאת לא אתה האיש”, אשר סיימתיו במלים הקשות “לך לך!” היתה אמנם לטהר את ההנהלה הציונית בימיה אז מאישיות תוקפנית ביותר. אוסישקין היה יותר מדי נוקשה וחסר־גמישות מכדי לעמוד בראש “ממשלתנו” היהודית. הערבים שנאוהו אז ללא קץ, וגם אחרים רגנו עליו. התמרמרות עורר בשעתו המעשה ב“ארכימנדריט” היווני־רוסי, אשר בא להציע לו קרקע למכירה, והוא נתן לו לחכות בממתנה ארבע שעות רצופות.

– אצלי אין “גדולים” – היה נוהג לומר האיש שעמד בראש הנהלתנו בירושלים, בקולו העז – הארץ היא ארצנו, ועל המציעים לנו קרקע למכירה לשמוח, שאנו מסכימים לשלם בעד אדמתנו מימים קדמונים בכסף עובר לסוחר…

אף האנגלים היו רוגנים על ראש ההנהלה הציונית, ומושל־ירושלים, סטורס, היה אומר שאילו במקום אוסישקין היה פנחס רוטנברג בראש ההנהלה – היו היהודים רוכשים את כל הארץ בעשר שנים.

ויש יסוד לשמועות ממקורות נאמנים, שאילו ידע להתהלך עם ראג’ב ועם סטורס ביתר גמישות, היה הכותל המערבי שלנו בידינו היום…

והנה, כשהועלה אוסישקין זה למשרת ראש ההנהלה, חטא, לדעתי, בהישמעו לעצת מרדכי בן־הלל הכהן, אשר שנא תכלית שנאה את אלכסנדר אהרונסון, ובהזדמנות הראשונה הרחיקו מלהיות מתווך בין הממשלה ובין ההנהלה הציונית, וכן חסם בעדו את הדרך לנהל משא־ומתן עם הערבים, שהיה מעורב ביניהם והשפעתו רבה עליהם. דבר זה גרם למרירות כה רבה בלבו של הזכרוני הסוער. הדברים עוררו מרירות ידועה גם בלבי וראיתי חובה לעצמי להגן על “חברי לסיעה”. יצאתי מגדרי לנוכח העוול שנעשה לעמיתי, בלי להקפיד עוד על גבול ומידה.

– אינני רוצה במרגלים במשרדי אלה! – נזעק איש־הברזל.

ו“המרגלים” כולם, שחלקם היה רב בהצהרה הבריטית על הבית לאומי ובכל אשר בא אחריה – טואטאו כטאטא הרוח את הארבּה.

 

פרק תשעים ושנים: הסערה באסיפת־הנבחרים הראשונה.    🔗

פרשה חשובה בחיי היתה בחירתי כציר לאסיפת־הנבחרים הראשונה. עתוננו יצא נגד אסיפה זו, לא מפני התנגדותו למוֹרשוֹנוּת בכלל, אלא מטעם הגנה על ילידי הארץ שלעניניהם לא יושם לב וסיעות השמאל ישתלטו על הישוב. בישוב היתה שוררת בימים ההם דעה כללית, שאין מתחשבים בצרכיו ובתביעותיו של הישוב הותיק, ושכל כספי הקרנות הציוניות מוצאים רק להתישבות החדשה שחבריה משתייכים להסתדרות השמאלית. מטעם זה עמד מאחורי גבו של עתוננו כל אותו חלק הישוב הותיק המקופח, שסבל מחוסר ליכוד ולא ידע להגן על עניניו. עמידתי על משמר ההגנה של המקופחים גרמה לכך, שעם ההחלטה על הבחירות לאסיפת הנבחרים, פנו אלי הספרדים, עם ד"ר לוי בראשם, להיות צירם באסיפת הנבחרים ולהיות על במתה לפה לישוב הותיק. היה זה כבוד גדול בשבילי, והופעתי באסיפת הנבחרים, שנשיאה היה אוסישקין, נתנה לי סיפוק רב. הרגשתי את עצמי פתאום כעין “ראש האופוזיציה של הוד מלכותו” במורשון הבריטי.

את מנאמי מעל הבמה שיסעו בלי הרף האדונים בוגרשוב ומוסנזון, ואשר ספיר מתריס לעומתם דברי התגרות.

מעם היציע הועפה לקראתי מפי אשה־עסקנית, רעיתו של עתונאי ידוע, קריאת זלזול לא מורשונית, מחציתו של פסוק תנכ"י:

– מצח אשה וכו'.

ומתוך האולם הגדול התרוממה ממקומה עדה פישמן, צירה מסיעת הפועלים ובפיה זעקה גדולה ומרה: “הבוז לבן־אב”י, והחרפה לסיעה הספרדית שלא מצאה אדם משלה להגן על עניניה".

הייתי טרף לנשים, לחינם הכה אוסישקין נשיא האסיפה בפטישו על השולחן, אם־כי אולי לא הצטער כל־כך על הסערה שהתחוללה נגד מתקיפו. לאחר שהספרדים וגם אנשי הישוב הותיק מבין האשכנזים, הרעימו נגד המשסעים, עלה בידי להשמיע את דברי ולמן הרגע שהושלך הס באולם החלו המאזינים אף מן השמאל להטות אוזן קשבת לדברי.

– נבחרות ונבחרים! – התפרצתי לקראתם – הרשו־נא לי רק דברים אחדים, והיה אם לא אשכנעכם הנני להבטיחכם, כי בעצמי ארד מעל במה רשמית זאת.

– רד! רד! – חזרו רבים, ובהם בוגרשוב ומוסנזון בשלישית.

אך אחרים לא תמכו בקריאה זאת. הם הבינו כי על הצדק יצאתי להגן וכי זכותי היתה להביע את אשר עם לבי. אז הכריע דווקא אוסישקין, אשר שמעני זו הפעם הראשונה פומבית והגן עלי בזכות אבי, כביכול:

– שקט! אני דורש מכם! הנה עומד כאן אויבי הסוער, אך הוא גם בנו של בן־יהודה, היושב ביציע ממעל ומשקיף לאשר מטה. למען מחיה השפה, אם לא למען הילד הראשון לשפה העברית – הבה נאזין־נא למורשה זה המדבר בשם הימין.

– כן, אדוני אוסישקין, – בשם “הימין” הזה, שאלמלא הוא לא היית גם אתה כאן, שאלמלא חלוציו הראשונים מלפני שמונה מאות שנה, שאלמלא יהודה הלוי אשר נרמס על־ידי פרש ערבי, שאלמלא הרמב“ן שייסד את ראשית הישוב העכשוי, שאלמלא דון יוסף נשיא, אשר יצר את מדינת טבריה, שאלמלא משה מונטיפיורי וכל שכונותיו, לא היה לכולנו מדרך־רגל בירושלים החדשה, שאלמלא זקניו וזקנותיו ליד כתלנו המערבי לא העיזותם להיכנס לעיר הקודש פנימה, שאלמלא “משגב־לדך” ו”ביקור חולים" לא היו לכם, החלוצים והחלוצות, היכולת להעלות ארוכה לנפשכם, שאלמלא פתח־תקוה מיסודם של הירושלמים, ואלמלא מוצא וראשון־לציון וזכרון־יעקב וראש־פינה ומשמר־הירדן, ובן־יהודה ודויד ילין, והרב יעקב מאיר, וישראל דוב פרומקין, ויואל משה סלומון, וכל אלה אשר הניחו את היסודות לישוב בארץ, והתגוררו בבתים בלי חשמל והתהלכו בחוצות בלי כבישים ומסילות – בלי כל אלה הראשונים והותיקים מה היתה דמותה של הארץ כיום?

– הבו כבוד ליושבי מאה־שערים, שהם־הם, עם נחלת־שבעה וזכרון־משה, עם מחנה־יהודה ובית־ישראל, הפותחים לכם את השערים עד היום הזה. מששים אלף יהודים היום, עוד הם־הם הרוב המכריע. אל־נא תגעו בהם לרעה, ועל־כל־פנים תנו־נא להם לדבר בשמם, להשמיע את קולם.

– אין אתה בא־כחם האמיתי! – נזעק שוב אחד ויחיד הפעם, – הוא יצחק לופבן, מעורכי “הפועל הצעיר”, סגני לשעבר בעתוני “הצבי”.

– בן־אב"י הוא בא־כחנו! – הרעיש כל הימין.

– הוא־הוא ולא אחר!

לא אאריך במסירת יתר דברי ולא דברי משסעי ומתגרי. אך בתום נאומי שנמשך כשעה שלמה, ניגשה אלי אשת העתונאי שהעיפה בי את הפסוק העולב וביקשה את סליחתי. ועדה פישמן החמיאה לי על אומץ לבי, ואוסישקין עצמו פנה אל אבי ביציע ואמר לו, כדרכו הנפלאה בשעות גדולות:

– רק היום ידעתיו, רק היום הוקרתיו, בן־יהודה ידידי – ומוכן אני לשכוח את כל התקפתיו כנגדי.

ובהושיטו לי את ידו:

– עלה והצלח בן־אב"י, כי מקום גם לך בישובנו זה המשותף!

*

לופבן כתב אז ב“הפועל הצעיר”, ברשימותיו על אסיפת הנבחרים:

“בן אב”י עולה על הבמה – הבמה יורדת. בן־אב“י יורד מהבמה – הבמה עולה”…

אך בן־צבי ובן־גוריון, ורמז, ואליעזר יפה, ורבים אחרים החלו להתיחס אלי אחרת:

– רק אחת לא נוכל לסלוח לך עדיין, והוא – יחסך לאהרונסונים…

– רציתם לומר: לאלכסנדר…

– כן, לאלכסנדר ביחוד.

– יבוא היום – עניתים – וראה תראו את אשר יעשה האיש הזה לישוב כולו… ראה תראו.

הוי, מדוע לא נתקיימה נבואתי? מדוע נוכחתי עד מהרה, כי טעיתי במשפטי? מדוע יסרני הגורל לגלות לעיני את ידיד־בריתי זה, לצערי ולבושתי, בצבעים אחרים לגמרי משתארתיו לעצמי קודם לכן?

 

פרק תשעים ושלשה: תמורות וחליפות ב“דואר־היום”    🔗

ימים מספר לאחר השתתפותי באסיפת הנבחרים, בא אלינו שוב בן־ציון רובנשטיין מלונדון, לסדר את עניני “דואר־היום”, המזועזע עקב הנהלתו הקשה. הוא עשה זאת, יען כי ספיר ביקר אצלו בלונדון זולתי, בתקותו כי יעלה בידו להשיג מידידי את כל אשר ירצה, בדרך ישרה, ואלכסנדר השתמש בהעדרו כדי להורידו ממשרתו כמנהל העתון. במקומו הכניס את אחיו שמואל (סם), והוא עצמו היה הרודה בהנהלה. יחסו זה אל ספיר חברנו, עם כל מגרעותיו, זעזעני ממש, ואבקש דרכים לתקן את המעוות. ראשית־כל השגתי לו מאתים וחמשים לירות כפצוי, אף השפעתי על רובנשטיין לקנות במאתים וחמשים לירות נוספות את מניותיו של ספיר בעסק. וכך איפשרתי לו לספיר להתחיל את דרכו המרעישה כאיש־עסקים בפאריז. תוך כדי חלופי גברי ב“דואר־היום” נכנסו כשותפים לו, בהנהלה, זלמן ווייט ואלעזר אלישר. הראשון כמנהל־חשבונות בשכר חמש לירות ירחיות, ולאט־לאט גדל ואסף כספים עד היותו שווה בהונו לבנו של אחד מעשירי ירושלים הפנימית – יוסף אלישר. שני אלה הביאו אלינו גם את אלישר השני, מהנדס במקצועו, והלה הטה אותם להחל בבנין בית “הסולל”, על יסוד ההבטחה של רובנשטיין להקדים חמשת אלפים לי"ש לשנה ההיא. לאחר שהוחל בהקמת הבנין, שהיה הגורם לפתיחת כל הרחוב מסביבו (“עסק־ביש” מצד מוכר הקרקע), שדלני אלכסנדר אהרונסון לנסוע אתו לארצות־הברית, כדי להיפגש שוב עם הגברת פלז. האמתלה היתה, כי הגברת פלז תתן עשרת אלפים דולר לפתיחת הבנק תחת הנהלת בר־דרורא, בהסכם ה' מוהל, ואנו נתחיל בתעמולה גדולה לאיסוף מאת אלפים דולרים נוספים להנחלת חברי הסתדרות “בני־בנימין” במידה נרחבת.

הסכמתי גם הפעם, בתקותי כי בזה אציל את ילד שעשועי – “דואר־היום”. השבועון האנגלי “Palestine Weekly” עבר לדגן־קורנפלד, אשר ידו היתה רבה באנגלית וכתיבתו היתה מאירת־עינים. את “בריד אל־יום” הערבי, הנחנו בידי אברהם אלמאליח, אשר קיבל על עצמו להיות העורך האחראי לעתוננו היומי, בשותפות עם עבאדי ודגן כיועצים, לרעיתי הובטחה משכורת מיעוטית עד לשובי מנסיעתי זו, ה“הכרחית” לדברי אלכסנדר אהרונסון.

ואנוכי שוב בניו־יורק, בפעם השניה. מצאתי שם גם מהפכה יסודית בהנהלה הציונית.

דה־האז הודח ממשרתו כמזכיר ההנהלה הציונית המחודשה, וביקורו של אוסישקין באמריקה גרם להעלאתו של לואיס ליפסקי כראש ההנהלה לא רק לשנה או לשנתיים, כבימי קודמו, אלא לשנים רבות. זו היתה כבר השנה השניה לכהונתו, ואתו יחד נכנסו להנהלה אנשים חדשים ותקיפים, רובם מיוצאי רוסיה. אברהם גולדברג, בראשו הלביאי על קומתו הדלה, נעשה בזמן ההוא לנואם העיקרי בקרב ההמונים ושמריהו הלוי משל בכיפה לא רק כנואם מצליח אלא כיועצו העיקרי של וייצמן. וייצמן עצמו הגיע לארצות־הברית להתחיל את תעמולתו לשם השגת עזרתו של לואיס מרשל במהלך הענינים הציוניים. הצלחתו במלחמתו נגד ברנדייס, אשר לא רצה בביקורו של אוסישקין באמריקה, עשתהו למושל יחידי כראש ההסתדרות הציונית כולה. באותו זמן החלה עליתו של דוד בן־גוריון מארץ־ישראל כאחד מראשי התנועה הציונית העולמית וכרמל הלונדוני, אשר השתקע בניו־יורק, תפס מקום חשוב בכל עניני התנועה.

 

פרק תשעים וארבעה: בביתה של מרים פלז; מעללי אלכס    🔗

בהגיעי לניו־יורק התחלתי להרגיש בחברי אלכסנדר אהרונסון קווים מוזרים שלא נעמו לי כלל ועיקר. הוא הביאני לבית הגברת מרים פלז, אשר נפלה כליל תחת השפעתו האישית. שם הראתה לי ידידתי זו הקודמת – אשר הייתי המזכיר שלה עד לימי מוהל – את תמונותיו של גבור־חלומותיה זה בכל חדר, על־פני כל כותל, מעם כל שולחן – פעם בשרדו הצבאי, פעם כשיך בדואי, פעם כספורטאי אנגלי ופעם כמנהל תיאטרון. ועיקר העיקרים – אמבטיתו הנפלאה, כולה שיש אדום, הופכת כליל למעין מיקדש־מעט ל“זכרוני הנערץ” – כפי שהיתה מכנה אותו אז.

– He is my Jesus – הדגישה לי באחד הבקרים, על־יד הספה אשר בה ישבה בשמלת־מחמדים עם עוזרתה האירלנדית־גרמנית.

ניסיתי לעבור כלאחר־יד על דבריה, אך היא ממשיכה:

– התרצה להיות “שאולו”? (הכוונה לפאול, שליחו של ישו הנוצרי).

– לא, גברתי היקרה, איני מוכן להיות שליחו של מישהו, אף לא של ידידי אלכסנדר.

– אתה טועה בכך – המשיכה היא – שכן אין לך מושג מה שתפסיד גם בחומר גם ברוח. אני החלטתי להקדיש מכאן ולהבא לא רק את כל חיי בחברתו הנעימה, אלא גם את כל הוני לתנועה שהוא אומר לחולל בעולם. בדומה לקרישנמורטי ההודי היפה, העושה בניו־יורק זה ירחים אחדים, עם הגברת בזנט האנגליה כתומכתו הרשמית. אלכסנדר יהיה “קרישנמורטי יהודי” ואנוכי הגברת בזנט בצדו. בכלל – הוסיפה להניח את ידה על ידי – שמי מרים כשם אמו של הנוצרי, ובעלי המנוח יוסף היה שמו, כשם בעלה. האין זה תפגיש מוזר? בנים לא היו לנו, ובני האחד, היחיד והכל־יכול, יהיה אלכסנדר ה“גלילי” גם הוא.

הבטתי כל עת דברה בעיניה המעורפלות קצת, ואחשבנה לאדם שנטרפה עליו דעתו פתאום. את רושמי זה מסרתי בו ביום לאלכסנדר, אך הלה, תחת אשר האמנתי כי יהיה נדהם למשמע אזניו, פרץ בצחוק רב ופתח בזו הלשון:

– למה לך להראות פנים תמימים? אין אני, חס וחלילה, חושב את עצמי ל“קרוא־אלהים”, לעת־עתה בכל־אופן – אך הגיע רגעי למהפכה פנימית גדולה. אני שומע קול קורא אלי ממעמקים וממרומים כאחת – ממעמקי האנושות החולה וממרומי האלוהות הבריאה. מה לנו, בן־אב"י, בעתונות הדלה, המרסקת, המדכדכת הכל? הנך כאן, כשקופתה של הגברת פלז פתוחה לא רק לפני, כי גם לפניך. יש לה מיליונים, עשרות מיליונים – הבה נשתמש בהם ליצירת תנועה מוסרית חדשה, לכיבוש העולם על־ידי “יהודה השלישית”, כפי שאתה קורא לה בצדק רב. אנוכי אלך בדרכי בר־כוכבא, ונשא אשא את דגל החרות היהודאית בדתיותה הצרופה – תערובת כל הטוב ליהדות, לאישלאם ולנצרות – ואתה, מדוע לא תיעשה למעין רב חדיש, למעין “רבי עקיבא” שני, והיתה כל הארץ לרגלינו – – –

כזאת דיבר אלי אלכס, לא מהרי נצרת ולא משפת הכנרת הכחולה, כי אם בקומה הארבע־עשרה למלון “אנסוניה”, לנוכח אורות המטרופולין הענקית הנשקפים למולנו במיליוני עינים צודדות־לבבות, ואנוכי עומד ומביט בו נבוך ואובד עצות. האם באמת יצאו דברים אלה מפי ידידי מתמול־שלשום, אהוב הבחורים ואליל הבחורות ממטולה ועד רוחמה, אחיו של איש־המדע והלאומי הגדול, אהרון אהרונסון, אשר מת ללא עתו – או אלה הם דברי אדם אשר נטרפה דעתו עליו פתאום מרוב עושר דמיוני שנפל בחלקו בדרך בלתי־צפויה?

הקרקע התמוטטה מתחת לרגלי, ראשי הסתחרר עלי – והתעלפתי.

וכששבה רוחי אלי, מצאתי את אלכס עומד מעל לראשי וממרמר באזני:

– התעורר, בן־אב"י, כי לנו עולם ומלואו, אם רק נרצה בכך, בעזרת מרים ידידתנו העצומה.

עוד אני מנסה לעכל את כל אשר האזנתי ולהתאושש קצת מתדהמתי הראשונה, ושעון מגדלי רחוק מצלצל שתים־עשרה פעם:

– שטויות, – הזדעק אלכס לפתע – שטויות. ראה־נא את הרחובות למטה, את תנועתם הסואנה, את אנשיהם ונשיהם, את כל תאות־החיים הפועמת בכולם. אין חיים זולת חיי הנאה – בוא, בוא־נא אתי ונטיל עצמנו לתוך החיים האלה. יש הרבה נערות חמודות… הן סוף־סוף עוד צעירים שנינו והחיים לפנינו…

לא ידעתי את אשר לפני.

קפיצתו זאת של אלכסנדר, תוך שעה קצרה, ממרומי הדביקות הדתית המחודשת, כביכול, לעמקי התאותנות הטמאה – הממתני כליל.

רק רצון אחד מילא אותה שעה את כל ישותי: להשתחרר ממנו, להשתחרר עד מהרה, בהיענותי לדרישתו האחרונה לרדת אתו הרחובה…

קשרי־בעבר אתו, וכן סקרנותי ויצר ההסתכלות שלי כעתונאי, פיתוני לראות את מעלליו של האיש שהאמנתי בו כל־כך, כדי להווכח במו־עיני עד היכן הגיע איש־תהפוכות זה.

מה שראיתי בעיני בערב ההוא, עובר כל גבול הדמיון.

נלוויתי אליו מבית נערה למשנה. אחדות מהן מרמות המעלה, אשר השתעבדו לגמרי לשוט לשונו ולמרותו. זה היה אחד המחזות הסיפוריים המוזרים ביותר בחיי אדם, באשר הוא “חיה”, ובפרוטרוט תארתים בספרי “המתנבא” אשר עמי בכתובים.

בהפרדי מאתו סוף־סוף, לפנות־בוקר, ושובי לבית־מלוני, לא זה בלבד שלא יכולתי להירדם, אלא שדפקתי מיד על דלתו של השופט מק, שגם הוא היה יושב באותו מלון – והייתי מבקר אצלו לעתים קרובות – לספר לו את עשר קרני. השופט – שגם רעיתו הראשונה היתה מן הנוהות אחרי אלכס ו“תורתו” – שמע את דברי מתוך זעזוע כל אבריו. הגברת לינדהיים, אשר גם לה סיפרתי למחרת על מעללי אלכס, לא הופתעה אלא הוסיפה על סיפורי זה את אשר ידעה גם היא.

בשובי אל חדרי ערכתי לאלכסנדר את האגרת הבאה, ששלחתיה במכתב מובטח. וזו לשון האגרת:

מלון “אנסוניה”, ניו־יורק

י"א דסמברוֹ 1924, ז' להצהרת בלפור.

אלכסנדר ידידי,

דבור אחד נפלט מפיך אתמול בשעת השיחה אשר היתה לנו בחדר מלוני: “אני מכין את הקרקע – אמרת – לתנועה החדשה שתירש את מקום הציונות המתה.” ומיד אחר־כך תארת לי, בצבעים בהירים, את התמונה ההולכת ובאה מיצירתך המסתורית־דתית לתשועת עמך.

מה אומר ומה אגיד, אח? כמתוך עננים קודרים – השמש בהתפרצותה הפתאומית, כן נקרע המסוה לפתע מעל היחס המוזר ששרר ביני ובינך בשני השבועות האחרונים. בין־רגע הבינותי כי מרחף הייתי עד כה באוירה בל ידעתיה אף בשם, ובשובי בלילה לחדרי הבודד נדדה שנתי עד הבוקר. לא יכולתי יותר לעצור ברוחי, והנני כותב לך את מכתבי זה.

כן, אלכס, הדבר נגמר בינינו, וידידות שחשבתיה לעמוקה ויפה תתבטל ותתנדף לעולמים. טינה, אמנם, אין לי עליך כלל ועיקר, ולא אני – היה נא בטוח – אעמוד למכשול על דרכך לקראת האמת, כפי שאתה מבינה וכפי שאתה מציירה. אבל אחת אבקשך: אל־נא תשען גם עלי בתנועתך החדשה.

הנך חושב את עצמך כקרוא־אלוהים והנך מאמין אמונה שלמה כי קול קורא לך ממרומים לחולל נסים חדשים לעמך. זכותך היא זאת, ולא לי, ידידך מימי הילדות, לשים מחסום לחלומותיך אלה הממריאים. רכב והצלח, אלכסנדר, אם רק תוכל באמת ויהי־נא ה' עמך כתפלתך. לא עוד אלא שממחבואי עבודתי לעתיד לבוא עקוב אעקוב באהדה רבה ובהערצה אמתית את כל אשר תנסה בכרך החדש, והיה כי נתת לשומעיך הרבים את הדבור המשחרר – מי כמותי ישמח ויצהל?

אפס, לא תורתך זו אף לא תכסיסיך לגישומה מתאימים הם לרוחי ורבים ממעשיך האחרונים סולדים מאד מאד ללבי. אין אני יכול למתוח, כמותך, קו בקרת אחד על כל התנועה הציונית, אין אני יכול לזרוק לתוך סל אחד, כעשותך, את וייצמנינו, ברנדסינו ומקינו¹⁹ המעטים ובשום אופן לא אסכים למחוק אתך יחד, במשיכת קולמוס, עבר של ארבעים שנה בדוריית החיבה לציון. שגיאות נעשו אמנם, עקמומיות נתגלו לא פעם ושערוריות נמשכות עדיין, שתסמרנה את שערות הראש. נגד אלו הן נלחמנו יחדיו ולא מעט פעלנו במרצינו הרעננים ובגבורתנו השאננה לטהור האוירה המחניקה. אך מכאן ועד לביטול הכל, מכאן ועד למרידה גלויה ב“יש” המועט, מכאן ועד לתפילתך המוזרה ש“בקרוב בוא יבוא היום והציונות תיפול ותמות” – מה רחוקה הדרך, ידיד, ולא בהולכיה אמנה אנכי.

ארבע שנים עמלנו, אנחנו “הסוללים”, אנחנו המקוריים שבבני המולדת, להקים ולבנות במה ארץ־ישראלית שלא תבוש בפני במות הגולה. ארבע שנים יצאנו חוצצים, ובראשנו גם אתה, במלחמות סוערות לדעותינו הצעירות ולאידיאלינו הרעננים. סגורות ונעולות היו החצרות בפנינו – ונפתחן. עמוקות ומטויטות הדרכים למטרתנו – ונישרן. לא ידענו פחד, לא ידענו מרמה. נכוחה וקוממיות הלכנו קדימה תמיד, כי מחוברים ומאוגדים היינו עד כה, ושום כח לא הצליח להלמנו עד מה. מעצב ומיאש הדבר, איפוא, שדוקא בערב נצחוננו השלם, שדוקא עם כוכבנו המזהיר כל־כך מוכרחים אנחנו, – אתה ואני בכל־אופן – להפרד איש מעל אחיו לנצחים. כאברהם ללוט לפנים, ידידי, כך אגיד לך היום: אם תימין – אשמאילה ואם תשמאיל – אימינה, כי שני עולמות בצעירותנו הארץ־ישראלית אנחנו מסמלים.

אין כל מקום יותר ל“שביל הזהב” בינותינו, וגם אתה, אם הכרתיך היטב, לא תרצה בו בגאותך. קעקוע הבנין – – שיטתך. לשמור על הקיים וקבוץ הכחות וריבויים – נטיתי אנוכי. איככה, אם־כן, נעבוד הלאה שנינו בחברה אחת? איככה, ביחוד, נמצא את הרוח לפעולה הדדית ומלאה?

על סף שנאה כללית לתפוצות ישראל בגולה עומדים אנחנו היום, ועל מפתן מאורעות חמורים לביתנו הלאומי בארץ־ישראל נשענים אנו ברגע זה. האין די סבלנו מהקרע הציוני הארור שלפני שנתים ימים? האין די הבאשנו את ריחו של שמנו באפם של רוב היהודים ומליוני הנוצרים כאחת? והנה אומר אתה ניצור סיעה שלישית, לבוא מחנה חדש, לקרוא קול־שופר שעודנו בעבים. הבל תראה את החורבן, אלכסנדר ידידי, הבל תרגיש את הזועה הפוערת את פיה ממרחקים?

אם יש אמת להגידה – והעובדה כי ישנה! – הגידנה בתוך המסדרה.²⁰ אם יש מהפכה לעשותה – וחי־נפשי כי ישנה! – נעשנה־נא שכם אחד עם עתונינו ועם בני־בנימיניך, בקרב הכנסיה. הן כחות אראלים מרגיש הנך בעורקיך החמים. שמשם־נא לאיגוד ולא לפירוד, לניתוח ולא לריסוק, לרפואה ולא להמתה, לסליחה ולא לקללה. כי באלה ורק באלה תעזור גם אתה להושיע את עמך.

מכל האמור לעיל תבין לבטח, ידידי, את ההומה בקרבי מזה כמה ימים. לא אוכל, לא אוכל יותר לתת ידי לך, לא אוכל, לא אוכל יותר להושיט לך את קולי אף למסור לך את זמני. כמותך גם לי מגמה בחיים; כמותך גם לי גאוה רצינית. כל דמי סואנים בורידי, וקמטי מוחי תוססים עד אין־גבול – ואם תזכור עוד את אחת משיחותיך אתי, בברודוויי הלבנה, הרי היית אתה, אלכסנדר, האיש והיועץ שהגביר בי כפלים חשמל־בשרי, ויודע אני עכשיו את אשר לפני.

דרך המערב לציון אתה. דרך ציון למערב אנכי. רק דרכך רואה אתה כמביאה ציונה שלך. כל הדרכים כולם יביאו ציונה שלנו, לפי דעתי, וזהו ההבדל העצום שבינותינו – הבן!

שלום לך, אלכסנדר, איפוא, והאמין־נא לי, אחי, כי לעולם לא אשכח את יחסך האישי אלי אף את ידידותך הפתוחה והרחבה לחברינו המשותפים. בלב טהור ובהכרת הרגע הנני נפרד מעליך, בן ארצי, ודע כי לא אטור כל שנאה אליך בימים הבאים.

שלום, וסלח־נא להחלטת עבדך, כי נחושה היא ואין לה בטלה.

בברכת ירושלים ובבטחון הנצחון

איתמר בן־אב"י.

כשגמרתי את המכתב, הרגשתי כעין הקלה ללבי. בינתים בא לראותני יוסף לוי, כתב ה“טיימס הניו־יורקי”, ותוך כדי שיחה אתו, צלצל הקול־חוט. הד“ר וייצמן, ממלונו ב”קומודור", שאלני:

– מה יהיה סוף־דבר, בן־אב"י עם אלכסנדר אהרונסון?

כי בינתים פירסם ה“ניו־פלשתין”, בפקודת לואיס ליפסקי, מאמר מריר מאין־כמותו נגד “הנחשים הגוחנים בעשב אמריקה להזיק לציונות במלחמתה הקשה לקיומה”.

– נקרעתי מעליו, חמדו לאללה – עניתי לוייצמן – ועוד היום אפרסם בעתונים היהודים וב“דואר”, את אגרתי הגלויה אליו.

לחינם ניסה יוסף לוי למנעני מפרסום האגרת. הלכתי אל איסט ברודוויי ומסרתיה לפרסום ל“מארגען זשורנאל” האידי של פישמן, ואחר־כך מסרתיה לעורך “הדואר” ריבולוב.

באותו יום סעדתי בצהרים על שולחנו של הד"ר וייצמן, אשר שיבחני על פרסום האגרת לאלכסנדר.

*

פרסום האגרת עשה רושם רב.

לואיס ליפסקי ואברהם גולדברג אמצוני, ולנדוי, מנהל סוכנות הידיעות יט"א, העלני אל על.

ומארץ־ישראל הודיעתני רעיתי, במכתב ארוך, כי אוסישקין אמר לה:

– באגרת זו כיפר בן־אב"י על כל התקפותיו נגדי, ובוא יבוא על שכרו.

נשאר לי רק דבר אחד לעשותו, והוא: לחזור לארץ, דרך לונדון, כדי להסביר לרובנשטיין ידידי את אשר קרה, כי בינתים קיבלתי ממנו מברק:

ALEXANDER ACCUSES YOU OF VILE SCHEMES AGAINST HIM. PLEASE EXPLAIN.

(אלכסנדר מאשים אותך במזימות נתעבות נגדו. הסבר נא.)

הפלגתי לונדונה ב“מז’סטיק” – אחת הספינות האנגליות הענקיות, והרגשתי כאילו אבן כבדה נגולה מעל לבי ונפלה המימה.

בלונדון גילה לי רובנשטיין, כי אלכס היה חייב לו חמשת אלפים לי“ש, ושהגברת פלז הוציאה בבירה האנגלית כשבעים אלף לי”ש על נסיון תיאטרוני של אלכס, שנכשל כשלון גמור. בילינו יחד בחברתן של משפחות זיו ומרקס. הגבירות שהיו ממעריצות אלכסנדר ב“ימי זהרו”, היו מזועזעות לשמוע את תהפוכתו החדשה.

– הזהו יקירנו אלכ? איך נפל גבור!

ובמסרו לי המחאה בסך אלפיים לי"ש, בקשני רובנשטיין לחזור מיד לארץ, כדי לעמוד שוב בראש עתוננו. עכשיו הייתי האחרון לשלשת בעלי “הברית המשולשת” הנפולה.

בשובי כינסתי אסיפת המערכת, מלבדי ומלבד רעיתי, את בר־דרורא, עובד בן־עמי ושנים מחברי הועד של “בני־בנימין”. האסיפה ארכה כארבע שעות. המשתתפים לא יכלו להאמין למשמע אזניהם, את הספור על מעללי אלכ. אך הדברים שסיפרתי היו כה מדויקים, כה מלאים, כה מתאימים אל התרחקותו מחבריו בתנועה אשר יצר – שלא היה עוד מקום לשום פקפוק.

– חכו־נא עוד מעט ונוכחתם! – סיימתי דברי.

ואמנם לא אחרו ההוכחות לבוא:

מעשרת אלפי הלירות, אשר בהן נקנתה האדמה ליד חדרה בתרומתה של הגברת פלז, לכפר “יוספיה” – לא נשאר שעל על שם “בני־בנימין”. חברו החדרתי של אלכס העביר את כל האדמה על שמו של אלכס. מוהל כבש את פניו בקרקע מבושה להופיע בקהל. בצרות מרובות ניצלו עשרת אלפי הדולרים של הבנק “בני־בנימין”. ואלכסנדר? הוא והגברת פלז נמלטו מניו־יורק והשתקעו בפאריז, שבה נשארו שנים על שנים, בחברת רבקה. משפחת פלז שלחה איש מיוחד לירושלים לחקור את כל הפרשה – ואשר לא ידע כי למעשה ניתקו הקשרים בינינו לבין אלכס ומרים – והוא אמר לתבענו לדין, אך סיפורי המדויק הציל את אגודתנו בהחלט, ובועידת “בני־בנימין” שנתועדה בחדרה, הורידו את אלכ ממשרת נשיא, לאחר שהתריתי על הסתלקותי מלהיות סגנו בנשיאות.

כאן ראוי לציין, כי לפני שהצעתי לקבל החלטה זאת (החלטה שהסירה חרפה מעל בני האכרים כסבון המרחיק כתמים), באו אלי שנים מצעירי “בני־בנימין” – שאת שמותיהם אני מסתיר, כי בינתים בקשו את סליחתי – ואיימו עלי, שאם לא אחזור בי מ“ספורי הבדים” על אלכס נשיאם – יחבלו בגופי.

– חבלו, אם תרהיבו, אך על האמת המרה לא אוותר! – עניתים.

אמת, שהכינה את הבסיס – לנתניה ולאבן־יהודה, שני ישובים מיסודם של “בני־בנימין”.

 

פרק תשעים וחמשה: אל הכנסיה הציונית השלש־עשרה    🔗

כשהחלטנו לנסוע, רעיתי ואנוכי, אל הכנסיה הציונית השלש־עשרה – הכנסיה הראשונה לאחר הצהרת בלפור – לנסות ולהשפיע עליה את רעיונות ארץ־ישראל הילידית, היו הדעות מחולקות בינינו אם לקחת אתנו את ילדתנו.

דעתי היתה, שיש לקחתה ויהי־מה, אם־כי דבר זה היה מכביד עלינו את הנסיעה, ועל רעיתי בפרט.

אך רעיתי חששה מאוד לטלטל את הילדה בכל טלטולי הדרך שמהם סבלה כל־כך בהביאה אותה ארצה מאמריקה לפני שנים מספר. לבסוף הוכרע להשאירה בעירנו להשגחת אמה של רעיתי ואחותה פרלה.

קנינו כרטיסי נסיעה לרכבת גם לספינה האיטלקית “ויינה” – לשעבר ספינה אוסטרית, ששמה לא שונה – ובשבע בבוקר נכנסנו לקרון בתחנת ירושלים.

אך קטורת־הרכבת שזזה ממקומה בכבדות, נשברה לפתע מטוטלתה, והרכבת כולה ירדה מעל הפסים. היתה זו תאונה מחרידה, אם־כי איש לא נפצע. בהיותי מטבעי רגיש לניחושי־לב, ראיתי בתאונה בראשית דרכנו כעין אזהרה ממרומים על הזנחת ילדתנו. הורדתי את רעיתי מן הקרון ובקשתיה לחזור הביתה כדי לקחתה אתנו על־אף הכל.

אך רעיתי, אשה פקחית ומעשית ותקיפה בדעתה, לא ראתה בתאונה כל אות לרעה דוקא לנו, וחשבתני כרואה־שחורות סתם. וכשעמדתי על דעתי בכל־זאת אמרה לי:

– עשה כרצונך, אך אני אסע ללוד, במכונית, ומשם לנמל יפו אל הספינה, ואחכה לך שם, כי למה לבזבז סתם כסף וזמן?

חזרתי איפוא לדירתי, והראשונה אשר באה לקראתי היתה דרור בתנו, בת הארבע, שישבה על מפתן סבתה והשתעשעה.

– אבא! אבא! חזרתם כבר? – קראה מתוך צהלה, ונפלה על צוארי.

– רק אני חזרתי ואמא מחכה לי בלוד.

בינתים באה גיסתי פרלה והתפלאה על שחזרתי בלי לאה.

– אגיד לך את האמת, פרלה, – עניתיה – באתי מתוך געגועים לבתנו. קשה היתה לי הפרידה ממנה, ומכיון שבינתים קרה אסון לרכבת, ראיתי כעין אזהרה ממרום, ובאתי לקחת את דרור אתנו לאירופה…

– כן, כן, אבא, אני לוצה (רוצה) לנסוע אתך אל אמא ל“אילופה” (אירופה) – (היא עדיין החליפה “ר” ב“ל”).

– רואה את, פרלה, כי יפה עשיתי.

אך הזקנה, חותנתי, הצטרפה לבתה פרלה:

– בשום אופן לא ניתן לך לקרוע את “דרוֹרוּנה” מאתנו. מה יאמרו בכל מקום, כשיראוך נושא אתך ילדה, שאין היא אפילו לבושה לנסיעה…

ובפנותה לנכדתה – היא בתי:

– הלא תשארי אתנו?

דרור פרצה בבכיות:

– אני לוצה לאמא! אני לוצה לאמא!

ורק לאחר שהשקטתיה והבטחתי לה לחזור במהרה, עם מתנות נפלאות מאמה ומאתי – מחתה את דמעותיה, הצטחקה בצחוקה הקוסם, וחבקתני איתנות:

– טוב אבא, מהל (מהר) אל אמא!

ולעולם, לעולם לא אשכח את עיניה הוורודות מרוב בכיות, בקראה אחרי, בהיותי יורד את מדרגות הבית:

– להתלאות! להתלאות! (להתראות!).

*

גם בספינה נעדרה מאתנו המנוחה, מתוך געגועים אל בתנו. אך האוירה החגיגית של צירי ציון לכנסיה, במאותיהם, בהם גם צעירים מלאי־חיים מרקדים ושרים בכל שעות היום, הפיגו קצת את עגמתנו. מבין האישים כבדי־המשקל שנסעו באותה אניה היו אחדים ששקעו במשחק האישקוקי, אחד המשחקים שמשך תשומת־לב יתירה היה המשחק בין מושל ירושלים רונלד סטורס ובין הרב ציטרון, רבה של פתח־תקוה. הרב נצח את המושל ארבע פעמים ונוצח רק פעם אחת, להתרעת כל המסתכלים בהם. סטורס שהיה מתימר כמומחה בחכמת האישקוקי לא פחות מקפבלנקה ומאליוכין, אלופי העולם בשעתם, עלה אל תאו מבויש מן התבוסות. מכותיו של הרב היהודי ערערוהו עד היסוד. וכך היו לנו ענינים לענות בהם כל ימי הנסיעה.

ונוסף על הבילויים היו באניה גם וכוחים לאין־ספור. שאלת השאלות היתה, מה באמת נתנה לנו אנגליה – מדינה ממש, או רק “פיסת נייר”, כפי שגרסו הפקפקנים. הבלבולים הראשונים בארצנו הפתיעו את הכל, והכל רצו לדעת אם יעזו מנהיגינו וייצמן וסוקולוב למחות לפני הממשלה המרכזית בלונדון, על התנהגות הממשלה המקומית בירושלים ועל האטת העליה כתוצאה מן המהומות. גם רצו לדעת מה יהיה יחס הכנסיה הציונית לסיר הרברט סמואל.

לאחר ארבעה ימים הגענו לטרייסטה, ומשם נסענו ברכבת לווינה, ומשם קרלסבדה הצ’כוסלובקית.

התרשמנו מאוד מצ’כוסלובקיה המדינה החדשה, וראינו במו עינינו כיצד מקים עם את מדינתו מחדש, וכיצד הוא משפצה במהירות מפליאה. עקבות המלחמה לא ניכרו בה כלל, וכפי שסיפרו לנו נראו רק בפראג, בברין ובברטיסלבה סימני פצצות ממקלעים, תותחים ואוירונים. שמו של הנשיא מסריק היה נישא ונערץ בפי כל, ודי היה להזכיר את שמו באזני מישהו, כדי שהלה יאיר לך פנים.

בתחנת קרלסבד חיכו לנו פלוגות צופים וצופות, עם “מגני־דויד” לזרועותיהם. בתי המלון הגדולים והקטנים היו מלאים, והשרות היה מצוין ואדיב. המטבעות של המדינה החדשה היו חדשות ונוצצות אף הן. הקהוואות ברחובות הרחבים היו מלאות אנשים ונשים שהתהלכו זקופי קומה ובני־חורין בכל, ועוררו קצת קנאה בנו, בני־ציון, שלא זכינו עדיין לחירות מדינית מלאה.

ממרחק נפנף דגל־ציון ענקי על הבנין הגדול שבו נתכנסה הכנסיה. ובטרם צאתנו למלוננו, עברנו באולמיו הרבים של הבית, שהמו מרוב צירים ואורחים – כארבעת אלפים במספר.

וייצמן לא הגיע עדיין, אך סוקולוב שהקדים לבוא היה מוקף כבר על־ידי לגיון עתונאים שסובבוהו מכל צדדיו, כשבתו צלינה מלווה אותו על כל צעד. דרש בשלומי באדיבות, כאילו מאום לא קרה בינינו. בין הבאים נראו כבר: דוד בן־גוריון, יוסף שפרינצק, ד“ר ב. מוסנזון, ד”ר ז. ברודצקי, חוקר־הנגינה אברהם צבי אידלסון מירושלים. הנה גם עובדיה קמחי מפאריז. קמחי היה ידידי הטוב עוד מימי בחרותי בארצנו, כשהיה פקיד בבנק “עותומן”, והוא עכשיו עורך שבועון צרפתי בשם “המנורה”, בעזרתה הכספית של הגברת פלז, ועזרתו המתמידה של מאירוף, מול"ה. מאירוף משכני הצדה וסיפר לי על דבר צרותיו של הנס הרצל. הוא הוציא מכיסו את שעונו של הרצל האב, שהנס נתן לו במתנה, וביקשני לנסות ולעניין את וייצמן וסוקולוב במצבו האומלל של הנס, שהיה חשש פן יתנצר מרוב יאוש.

נזדעזעתי לשמע דברים אלה, והבטחתי להתענין בדבר בכל לבי.

*

בדרך לבית־המלון נפלה סיכת־הזהב של רעיתי בגינת המקום ולא יכולנו למצאה. דבר זה גרם לה צער רב, והיא הפליטה מפיה:

– אבידה זו מבשרת רעות.

– שטויות! – בטלתי אני הפעם את חששה – הכל יהיה טוב.

אך היא באחת: לבה מנבא רעות. משהו רע אירע בארצנו. אולי שוב מהומות…

– שטויות – חזרתי על דברי, כדי לעודדה, אך גם אני לא הייתי בלבי שקט לגמרי.

היא נשארה במלון להכין את עצמה לקראת הערב, ואנוכי יצאתי לטיול ברחובות העיר ההומיה. נכנסתי למסבאת “בירה” במנגינתה הסוערה. היו שם גם מבאי הכנסיה, בהם מאנשי ירושלים, שלגמו כבר את הכוס הרביעית והחמישית. אחד מהם, צלם במקצועו, אמר לי, כי הוא טובל בים של אושר והתלהבות, ועל־כן מרבה הוא לשתות. מעולם לא שער, כי יחזה בימיו את תשועת ישראל. אך אני לא יכולתי להצטרף למיטיבים לבם. הרגשתי את עצמי ברע, ופתאום חשתי בריצה בכל כוחותי למלון. כשהגעתי שמה נפלתי מתעלף. שנים מראשי העדה הפראגית, אשר הוחרדו אלי, עוררוני בעזרת רופא מידידיהם. כשנודע להם שמי, בקשוני אחר־כך לספר להם, בשביל העתון היהודי שהוציאו בצ’כית, פרטים על פעולותי תחת מסריק בוושינגטון.

בלילה, עם התאזרות כל מאמצינו, השתתפנו בפתיחת הטקס הרשמי. על הבמה הגדולה שמאחוריה בלטה תמונת הר־צל, ישבו כל ראשי התנועה מוייצמן וסוקולוב עד ניידיץ ובן־גוריון. באחת הלשכות ימינה התמקמו בני משפחות נורדוי, וייצמן, סוקולוב, ז’בוטינסקי ועוד. ציר אנגליה הגיע באיחור זמן קצת, ושוחח עם המנהיגים. אוירת שמחה וששון שררה באולם. את מקומו של נורדוי, שהיה נואם בכל הכנסיות הציוניות על מצב היהדות בעולם, תפס הפעם סוקולוב. וייצמן נשא את משאו המדיני המרכזי.

זה היה יום־הימים לעמנו, לאחר ארבע שנות מלחמה עולמית איומה וחורבן יהדותנו הרוסית בגלל המהפכה והבולשביות, שאילולא היא, אשר ניתקה יהדות זו מעלינו, כי עתה יכולנו להתחיל את בנין ארצנו במהירות מופלאה. חורבן זה גרם לנו הפסד עצום מכל הבחינות, רוחנית וכספית כאחת, ועננים כבדים כיסו את אופקינו.

וגם את אופקי הפרטיים.

והימים נמשכו בכבדות אחר־כך, והיפעה הראשונה של הפתיחה החגיגית הועמה בהרבה. ורצון אחד הטרידני – לא ידעתי מדוע – להחזיר את רעיתי בכל המהירות ארצה־ישראל.

ועוד בטרם ננעלה הכנסיה, לויתי את רעיתי שחזרה לארץ דרך טרייסטה, ואני יצאתי, דרך פריז, להפגש עם בן־ציון רובנשטיין, בפעם הרביעית.

אך נכנסתי למלוני – ואמצא בו מברק על שמי.

מפחד בשורה רעה היססתי לפתחו מיד, וכשקרעתי סוף־סוף את המעטפה, הזדקרו לנגד עיני הדהומות מלים אלו:

DEEP CONDOLENCES YOUR DAUGHTER PASSED PEACEFULLY AWAY. COURAGE AND AU REVOIR.

(כוס תנחומים, בתך הסתלקה במיתת נשיקה. חזק ואמץ, להתראות.)

כשבא קמחי – אשר חזר אתי פאריזה – אלי, לאחר שעות מרובות, מצאני חולה אנוש.

וד"ר לונץ ליד מיטתי.

מעשי הראשון עם שובי לאיתני היה לשאול במברק את מושל ירושלים לשלום רעיתי, ורק לאחר שקבלתי מענה מברקי כי שלומה טוב, אמרתי להתלונן לפני רובנשטיין על מעשה הזדון של פקיד משרדנו אשר שלח לי את הידיעה המרה בצורה כה יבשה. כשהגעתי לונדונה, מצאתי שם את רעית גיסי ד"ר אבושדיד וילדיה, ואתמהמה בביתם עד שהחלמתי ממחלתי.

כשהסתכלתי במראה, נרתעתי בראותי, ששערותי הפכו לבן תוך ימים מספר.

כליותי יסרוני בלי הרף על שלא חטפתי את בתי, בשובי אליה כשהרכבת ירדה מעל הפסים, והיא התרפקה עלי ברצונה לנסוע עמי ל“אילופה”, ובאזני שמעתי את קולה הנפלא, “להתלאות, להתלאות, אבא” – – –

*

לאחר חודש וחצי, מן הימים הרעים בימי חלדי, קבלתי מכתביה של רעיתי על מות בתנו־בכורתנו. מצאתי בעתוני שצאיםיההךמימזכירו של לויד-ג’ורג' קבלתי באותו יום, את מאמרי על הכנסיה הי“ג תחת הכותרת “איש העם הזה” – על מנהיגנו ד”ר וייצמן.

 

פרק תשעים וששה: תכנית הקנטונים שלי עושה כנפים    🔗

כשהוברר יותר ויותר, כי נציבותו של סיר הרברט סמואל היתה במידה רבה טעות מדינית, יען כי וזרת המושבות התחרטה עליה כבר בהתחלה, העליתי בעתוני את רעיון ה“קנטוניות” שהצעתיו לראשונה בימי ביקורי הראשון באמריקה. הצעה זאת, אשר פתחתיה בשלשה מאמרים בשם “עבר וערב”, הופיעה גם – בעזרת ברנרד רוזנבלט – ב“ניו־פלשתיין” בשנת 1922, בשם “The Free State of Palestine”. ההצעה הטילה בשעתה רעש גדול בארץ וגם בגולה, יען כי הכל רצו לראות אז ב“הצהרת בלפור” את תכלית־הכל למדינה עברית טהורה. וייצמן עצמו הכריז בנאום פומבי, ש“ארץ־ישראל צריכה להיות יהודית כשם שאנגליה היא אנגלית”. ואם אמנם זו היתה, בלי ספק, המטרה של רוב מנהיגינו, החלו רבים מהססים אם בארץ כארצנו המיושבת ערבים בצפיפות, ויש בה חבלים רבים ללא נקודת־ישוב יהודית אחת, אפשר יהיה להגיע לכך במהירות הרצויה.

וכך החילותי לעבוד בכיוון ה“קנטוניות” – אשר בה ראיתי “קורטוב מדינה” לתקופה הראשונה בהתפתחות ביתנו הלאומי. על־כל־פנים, לא רק בקרב העברים עצמם, אלא – וזה היה העיקר – גם בקרב הערבים והאנגלים והיום מותר לגלות כי סיר הרברט סמואל – כנציב אנגלי – מצא את תוכניתי הטובה ביותר לתחילת “גישומו האטי” של הבית הלאומי העברי. מתוך כך היו לי עמו ועם סיר ווינדהם דידס, מזכירו הראשון, וכן עם מושל ירושלים סטורס ועם מזכירו קאסט – שיחות מתמידות, אשר בהן באנו לידי הסכמים עקרוניים על אפשרות התפתחות ארצנו כ“שווייצריה של המזרח”, אשר בה יהוו היהודים, הערבים והנוצרים “קנטונים” מיוחדים לכל אחד מהם – דוגמת שבטי יהודה הראשונה לפנים. כי אפילו בימי כיבוש יהושע, לאחר ארבעים שנות מלחמה כמעט, ואפילו בימי השופטים, לאחר יותר ממאתים שנות בלבולים וזעזועים, עוד היתה ארצנו מחולקה לשבטים – או “קנטונים” בלע"ז, ומהם יצאה במועדה מלכות שאול על כל הארץ כולה.

רעיוני היה, איפוא, ש“דברי הימים חוזרים חלילה”, ובגלל מיעוטנו הזמני בארצנו, עלינו להתחיל מחדש בשבטים או קנטונים, כדי להגיע קו לקו וצו לצו ל“ארצות הברית” של ארץ־ישראל העתידה, היא “יהודה השלישית” כפי שקראתי לה.

ברוח זאת פרסמתי את מאמרי הראשון ב“הדואר” הניו־יורקי, בשם “אין צורך ברוב”. במאמר זה ביארתי, כי מושג ה“רוב” אינו חשוב לפי שעה. העיקר היה, לדעתי, לקבוע יתד מדינית ממלכתית לעם ישראל בארצו, וגם לו תהיה יתד זאת רק קנטון אחד לשנים מספר.

מאמרים אלה עוררו, כאמור, סערה גדולה לא רק בארצנו, אלא גם בגולה. תופסי־המרובה, עם ז’בוטינסקי בראשם, יצאו חוצץ כנגדי בבטאוניהם השונים, אף כיבדוני בשם “בוגד”. הם לא הבינו, כי חטאי האחד היה, שאנוכי הייתי “מינימליסט” והם היו “מקסימליסטים” – זה היה ההבדל בינינו. “קורטוב מדינה” לאלתר עד למדינה השלמה.

וסיר הרברט סמואל היה “קורטובן” כמוני.

וכן היו רבים ממנהיגי הישוב בקרב לבם, ואחד מהם – דוד בן־גוריון – שהוא לדעתי גם הגדול שבהם, הביע לי בעל־פה לא פעם – ואחר־כך בכתב, כי דעתו האישית היתה כדעתי בהחלט.

זאת היתה גם דעתו של ד"ר וייצמן בכבודו ובעצמו, כשפרצו המהומות הראשונות בירושלים.

*

הראשון מבין הערבים, אשר הסכים להצעתי היה דווקא איש לבית חוסייני – הלא הוא קאזם־פשה, נשיא הועד הפועל הערבי שנים רבות. בשיחות ישירות עמו ועם באי־כוחו, באנו לידי הסכם עקרוני. הדבר נשמר בסודי־סודות ביני לבין ד"ר אידר, ראש ההנהלה הציונית בירושלים אחרי שאוסישקין נבחר לראש ההנהלה של “הקרן־הקיימת”.

ד“ר אידר היה מאותם היהודים האנגלים, אשר נטו לצד שמאל, בהיותו תומך ב”לייבור־פארטי" (מפלגת העבודה), אך על אף עובדה זאת היה בו הרבה מן ה“פייר־פּליי” האנגלי, ויחסיו עם אישי מפלגות אחרות היו נאים למאוד. באשר אלי – הרי נתקשרנו בידידות אמתית, ואם כי מעולם לא יכול ללמוד עברית (הוא היה מתקשה ביחוד במלה השגורה “בבקשה”, שהיה נוהג לבטא אותה “בשקבה” או “בבקשבה” ולעולם לא בביטויה הנכון).

– אנחנו, רעיתי ואני, קנטוניסטים הננו בכל לב. אנו רואים ברעיון זה מוצא לכל הקשיים המדיניים בארץ שלש־דתות זו, ואם תצליח באמת להטות את קאזם־פשה לרעיונך זה, עשה תעשה לעתידנו שרות שרק מעטים יתחרו בו – כך אמר לי ד"ר אידר באחת השיחות.

והדברים הגיעו כבר עד לידי־כך, שעלה בידי לערוך “תה קנטוני” בין קאזם־פשה וד“ר אידר, ואני כמתווך ביניהם, והכל סודר בכי טוב וקאזם־פשה הבטיח כבר, כי לא יסע ללונדון בראש מלאכותו וחכה יחכה בירושלים לבואו של ד”ר וייצמן כדי לכרות אתו ברית־אחים אמתית, כבימי אברהם ולוט הדודנים.

ביום המיועד בא הד"ר אידר לדירתנו הקטנה בבית גיסי אבושדיד וקבענו יחד את כל הפרטים לקראת הפגישה עם קאזם־פשה וחבריו, שנועדה ליום המחרת אחרי הצהרים, בביתו של אחד החוסיינים הצעירים (בכוונה שלא לעורר תשומת־לב בקרב הקהל הערבי).

למחרתו חכיתי בדירתנו עד השעה הרביעית, שבה עמד הד"ר אידר לבוא במכוניתו כדי לנסוע בה ישר לבית איש־הבינים.

לאחר צפיה ממושכת צלצל הקול־חוט, וד“ר אידר התנצל, שלא יוכל לבוא לפגישה עם הערבים, מאחר שקיבל מברק מד”ר וייצמן לדחות את הדבר לזמן אחר.

– אבל, אדוני ד"ר אידר, אין עלבון גדול לערבי, ובפרט לאדם מסוגו של קאזם־פאשה – מהבטחה שאין עומדים בה…

– אין באפשרותי לעשות משהו בנגוד להוראות מגבוה.

– הבה נלך, לפחות, למשתה־תה סתם, ונמצא אמתלה לדחית המשא־והמתן.

– לצערי, לא אוכל… לא, לא אוכל… פקודה היא ואין לשנותה.

נבוך ונדהם הלכתי לבדי למשתה התה עם קאזם־פחה. לשאלתו, מה קרה, עניתי:

– הוא חלה פתאום, ברגע האחרון ממש.

אך מתוך פני החוורים וקולי הרועד, הבין וודאי את הסיבה האמתית.

למחרת הודיעו עתוני הערבים, ביפו ובירושלים ובחיפה, שקאזם־פשה עומד בדעתו לנסוע לונדונה.

*

ואף־על־פי־כן, לא נפלה בי רוחי, וד“ר אידר ביקשני לנסוע לונדונה ב”צד" המלאכות הערבית הראשונה הזאת, אשר ממנה החלו אחר־כך כל צרותינו. אפילו אוסישקין אמר לי כעבור שנים – כשנודע לו ענין אידר – שאילו ידע על כך בזמנו, היה מסכים לנסיון זה עם “הפשה”…

ואיש אחד בא לעזרתי בימים ההם – ערבי סורי מיושבי בירות, ריאד־ביי אל־צולח שמו. הוא היה יוצא חלציו של אחת הפחות ה“מתורקים”, אשר נמנה כמושל אלבניה תחילה ובירות אחר־כך, וכשנכנסו אליה האנגלים תחילה והצרפתים אחר־כך, סרה נפשו מאלה האחרונים, והתלהב למדיניות אנגלית – אשר התכוונה אז, כידוע לכל, להקים “בריתיה” (פדרציה) ערבית תחת חסותה של בריטניה הגדולה.

הימים אז ימי המלחמה הגלויה בין הצרפתים והמלך פייסל, בדמשק, שריאד היה אחד משלישיו גם בגלל הונו הרב, ובעיקר בגלל הבנתו המדינית. המקרה רצה, כי דווקא למחרת דחית המשא והמתן עם קאזם־פשה, נמצא ריאד־ביי בירושלים. היו לו קשרים חזקים לחוסיינים בכלל ולקאזם־פשה בפרט. אני הכרתיו שנה קודם לכן באמצעותו של אשר ספיר, חברו לספסל־הלמודים במכללת קושטא, ובבקורו הפעם בירושלים בא לבקרני בביתי.

סיפרתי לו, מתוך זהירות רבה, את דבר תכניתי ואת נסיוני להפגיש את נציגי היהודים עם נציגי הערבים, שנכשל לצערי, ושאלתי לדעתו אם יש מקום לעשות עוד משהו בענין זה.

עוד באותו יום חזר לביתי ואמר לי שלדעתו לא אבדה עדיין תקוה, ויש מקום “להידבר” עם קאזם פשה גם בהיותו בלונדון ולמצוא אתו לשון משותפת.

 

פרק תשעים ושבעה: פגישה עם נציגי הערבים בלונדון    🔗

יצאתי לונדונה בעקבות המלאכות הערבית.

בינתיים פשטו המהומות בכל הארץ, וסיר הרברט ניסה לשוא להשקיטן. היהדות האנגלית והעולמית היו נבוכות עד ליאוש.

האוירה בלונדון היתה מורעלת מאוד, לא לטובתנו.

להצעת זיו ומרקס, שסיפרתי להם את ענין המו“מ עם הערבים, הסכים הד”ר וייצמן להיפגש עם ריאד־ביי, ולאחר שיחות אחדות בדירת רובנשטיין, שנסתיימו בתקוה מחודשת לשלום ערבי־יהודי בגבולות הסכם קנטוני, הסכים וייצמן, שההסכם ינוסח בידי ג’ימס דה רוטשילד ואנוכי מצד היהודים, ריאד־ביי ועאוני עבד־אלהאדי מצד הערבים.

הניסוח נמשך כמה שבועות. תמורתו המליץ וייצמן על קאזם־פשה לפני משרד המושבות, ששוקבורו היה בו האישיות המרכזית. ולסוף הוסכם, שהבית הלאומי היהודי יוכר על־ידי הערבים כיחידה עצמאית.

לאות הוקרה על עמלו לשלום בין שני העמים, מסר הברון ג’ימס דה־רוטשילד לריאד־ביי אל־צולח נרתיק־זהב לסיגריות וחרותים עליו השם “ריאד” ושם הברון.

*

דומה היה כי המשא־והמתן הזה עתיד לשים קץ לשפיכויות הדמים, שנמשכו לסרוגין משנת 1919 (מהומות ירושלים) ועד 1923 (מהומות בכל הארץ), שהמסיתים להן היו בעיקר – אלבוסתני ה“חדרתי” ואמין אל־חוסייני, אחיו הצעיר של המופתי הירושלמי הקודם.

בשובי לארץ, מתוך סיפוק על שהצלחתי במידת־מה בשליחותי, האיר לי הד"ר אידר את פניו והודה לי.

כאן אירע בארצנו מעשה, שעתיד היה להביא שואה על כל המשא־והמתן המדיני ולהיות מקור לפורענויות ולמדנים ולשפיכות־דמים בביתנו הלאומי: נציבנו החליט לא רק לסלוח לאמין אל־חוסייני את מרדו בממשלת המנדט, אלא גם הכריע לטובתו ומינהו למופתי בירושלים. החלטה זו “לשלם טובה תחת רעה” ולקנות את השלום מידי איש־הדמים במשרה שמנה ומכובדת, חיזקה את הדעה בין הערבים “שכל המיצר לישראל נעשה ראש”.

אם יש אשמה גדולה, שיש להטילה על נציבנו היהודי הראשון, הרי זוהי שהעלה לגדולה את ראש צוררי ישראל שבין ערביי הארץ. טענתו של סיר הרברט היתה, שנסיון אחד הצליח: אחד המסיתים, עארף־אל־עארף, משניתנה לו משרת מושל בבאר־שבע, ניטל עוקצו והוא הפך מאויב לידיד. אפס, תחת הצלחה יחידה זו, נכשל כשלון גמור הנסיון במופתי החדש. ידעתי אישית את אמין חוסייני מימי לימודי בבית־ספר ניסים־בכר, והוא אז תלמיד מחלקה אחת נמוכה ממחלקתי – לעומת אחיו הגדול ממנו בהרבה, אשר היה עמיתי המושלימי במחלקה העליונה ביותר, והיה אחד מחסידי אומות העולם באמת, וגם עוזרו הנאמן של אבי בעיבוד מילונו הגדול.

ומי כמותי ידעהו כאיש תככים, ומי כמותי הזהיר את סיר הרברט לשים את עיניו עליו – וסיר הרברט לא אבה גם לשמוע על־כך.

את אשר בלבי על ענין אמין חוסייני המופתי, מקור האסונות של ארץ־ישראל במשך עשרות שנים, הבעתי במאמרי “אילו נציב הייתי”, שעשה בשעתו רושם כביר, והיה אחד מנצחונותי העתונאיים והלאומיים כאחד.

 

פרק תשעים ושמונה: לורד נורטקליף מתארח בירושלים    🔗

בבוקר אחד, בשנת 1922, קיבלתי מלונדון את המברק הבא מד"ר וייצמן:

איתמר בן־אב"י, ירושלים. ידידך לורד נורטקליף, החוזר ממסעו לאוסטרליה, יגיע מחר מצרימה ופניו מועדות לארץ־ישראל. אנא, פגשהו בקהיר ולווהו ירושלימה. רב תודות. חיים וייצמן.

עוד כשנה קודם לכן הודיעני הלורד נורטקליף, בעל ה“טיימס”, במכתב קצר, שהפליג מאנגליה, דרך ארצות־הברית, לתיור מסביב לעולם, ושהוא עומד לבקר גם בארצנו. חכיתי להודעתו השניה על יום־בואו המדויק לעיר בירתנו, אך זו בוששה משום־מה לבוא מטעמים שלא ידעתים אז. היתה לי איפוא הפתעה כפולה בקבלי את המברק: א) הידיעה עצמה שבעל ה“טיימס” הגיע למצרים ועומד לבוא משם לארץ־ישראל; וב) המודיע לי את הדבר היה – הד"ר וייצמן בכבודו ובעצמו.

ומשום־מה הד“ר וייצמן? הן אני שהצגתי את נשיאנו לפני עורכו הראשי של ה”טיימס“, וויקהם סטיד, באותה שנה שבה התוודעתי לנורטקליף. הנשיא היה שמח מאוד על השיחה עם סטיד שנמשכה כשעתיים, וכתוצאה ממנה נעשה ה”טיימס" לתומכנו. ואני הוא שכתבתי ללורד נורטקליף, שהייתי רוצה לזמנו לפגישה עם הד"ר וייצמן בהזדמנות הראשונה ונורטקליף הסכים ברצון לפגישה זו לאחר שובו ממסעו סביב לעולם.

לא השתהיתי אף יום אחד, וקמתי (כשבכיסי חמישים לירות, ששלח לי מיד הד"ר אידר, עם ברכת “צאתך לשלום”) ויצאתי ברכבת הראשונה לקנטרה המערבית וממנה – לקהיר.

מרטון היה אז כתבו של ה“טיימס” בבירת מצרים, ובהגיעי שמה נפגשתי אתו במלון “סמירמיס” – הגדול והעשיר למלונות פאריז־קהיר, מקום מעבר למלכים ולמדינאים – והחלטנו לרדת יחדיו, במכוניתו של מרטון, אל התחנה הראשית, שבה חיכה לורד אלנבי בכבודו ובעצמו לרכבת היוצאת מסואץ, עם ירידת האורחים מאניתם בנמל תופיק.

בשטחת התחנה, אשר היתה מקושטת דגלים אנגליים ומצריים וגם שטיח ארוך עליו פזורים פרחים לרוב – הציגני מרטון לפני כובש ירושלים (אשר העריך את בעל ה“טיימס” כמלך העתונות האנגלית), וגם לפני מושל־העיר ופקידי־ממשלה עליונים אחרים וכן לצירי מעצמות שונות – לרבות הציר הגרמני. תוך כדי שיחותינו החטופות צפרה הרכבת, שהתקרבה איטית על פני פסיה אל “מוצא המלכים”.

כדרכי תמיד, בהזדמנויות כאלו, מצאתי לטוב לא להדחק בין נציגי מדינות גדולות וקטנות, כי הן סוף־סוף רק עתונאי הייתי, והתעמדתי ליד עתונאי מצרי, הוא שיוטו, עורך ה“אורור”. אך לתמהוני ולתמהון כל יתר הנוכחים הכירני מיד הלורד נורטקליף בצעדו, כשלימינו הלורד אלנבי, התקרב אלי והושיט לי את ידו בקריאה ידידותית:

Hello, Ben־Avi, Glad to meet you here again.

והוסיף בשאלה:

Will you accompany me to Jerusalem in the Special train put graciously at my disposal by my friend Allenby?

– Of course! – ענהו מרטון בשמי.

טקס הקבלה ארך כעשרים דק, ונסתיים בשיחות־מה עם העתונאים, המדינאים והפקידים.

*

יומיים וחצי עשה לורד נורטקליף בקהיר, כאורח השלטונות האנגלים, ובוקר־בוקר הייתי רואהו במלון “סמירמיס”, יחד עם מרטון.

ביום השלישי, בשש אחרי הצהרים, עליתי במחלקת הרכבת המיוחדת אשר יצאה לקנטרה המזרחית, כשנורטקליף ומרטון משוחחים אתי על המאורעות האחרונים בארצנו.

– מחבב אני את בן־אב"י – אמר הלורד למרטון – על גילוי־לבו ופשרנותו. אילו היו כל היהודים כמותו, כי עתה לא דאגתי לעתידות ארץ־ישראל.

– הוד לורדותו – עניתיו – כל יהודי ארצנו גלויי־לב הם וגם נוטים לפשרנות, כאשר ייווכח בביקורו בארץ. מה שיפליא את הוד לורדותו יותר מכל – יאמין־לי – הוא העם בשדרותיו הרחבות: האכרים במחרשותיהם, הפועלים באתיהם ובמגליהם, הפועלות החולבות את פרותיהן, העגלונים המדהירים את סוסיהם, ועל הכל – הפרשים המהוללים שלנו מבני המושבות בתחרותם עם פרשי הערבים, כאברהם שפירא וכגד מכנס אשר אין כמותם לגאון ולנצחון. אם ירשני הוד לורדותו – כך הוספתי – אלווהו לראשון־לציון ולפתח־תקוה, לנהלל ולדגניה, למשמר־הירדן ולמטולה – ואחר־כך לתל־אביב העיר בסערת חייה העירוניים.

– זהו רצוני! – התפעל – יהודים שואפי־אויר רצוני לראות, יהודים זקופי־קומה וגאים כבעבר הרחוק ולא כאלה שבוויטשפל הלונדוני או בברונקס הניו־יורקי. משום שראיתי בך יהודי חדש אהבתיך מיד.

– אינני יחיד ויש טובים ממני פי כמה, לורד נורטקליף, וראה תראה יהודים זקופי־קומה באלפיהם וברבבותיהם.

אז שאלני על המצב המדיני, על סיר הרברט סמואל, על עתיד ארצנו כפי שאני רואהו. בגלל נוכחותו של מרטון בשיחה הייתי נזהר מאוד בתשובותי ודברתי דברים כלליים ומופשטים במקצת, אך הבטחתי ללורד שעוד תהיה לנו הזדמנות בירושלים לשוחח על פרטים מבוססים על מספרים ומסמכים.

הוא הבין יפה לרמזי אלה, ובקומו ממקומו אמר לי:

Good night until tomorrow at Government House! –

בקנטרה המערבית הועבר קרוננו לקנטרה המזרחית – כי הגשר היה פתוח לכבוד האורח – בעוד הלורד נורטקליף רדום בתרדמת שאננים, ורק אני ומרטון היינו ערים אותה שעה. לאחר לגימה קלה נפרדנו לתאינו השונים. אך מעיני נפקדה תנומה כל אותו לילה. ומתחנת אל־עריש באלפי דקליה לאורך שפת הים, ועד ללוד, דרך רחובות וראשון־לציון השקועות בתרדמתן, הייתי יושב ומסתכל מבעד לחלון אל כל התפארת החולפת לעיני במראות־קסמים ומתייחד עם עצמי ועם הרהורי.

*

בהגיענו ירושלימה בשעות הבוקר המוקדמות, הועבר הלורד נורטקליף מיד לארמון הנציב העליון במכונית שהנציב שלח להביאו. ואני חזרתי לביתי עם רעיתי שחכתה לי בתחנה.

בארבע אחרי הצהרים צלצל קולחוטנו. המדבר היה סיר וינדהם דידס, מזכיר הממשלה, וזה היה דברו:

– אל שולחנו של הוד־מעלתו, סיר הרברט והליידי סמואל, הוזמנו היום לסעוד, יחד עם אורחנו הלורד נורטקליף, גם אני המדבר אליך וגם מר מרטון, כתב ה“טיימס” בקהיר, והנה מבקש האורח להזמין גם אותך ואת רעיתך להסב עמנו בסעודה.

כשמסרתי לו את היסוסיה של רעיתי, כי אין היא מוכנה מבחינת “הלבוש”, ענני סיר וינדהם:

– אין לעשות דבר. אני נותן לכם שהות של שלשת רבעי שעה…

לאחר התלבשות נחפזת, שהיתה כרוכה גם בכמה תקלות קטנות הנגרמות תמיד בעת חפזון, הגענו במכונית לארמון הנציב.

בעת הסעודה ישבה רעיתי בין לורד נורטקליף ובין סיר הרברט, ואנוכי בין ליידי סמואל ובין סיר ווינדהם דידס, ומרטון ממול לכיסא שנועד למושל ירושלים, סיר רונלד סטורס, שהתאחר קצת לסעודה, בגלל סיורו מחוץ לעיר.

היתה זו מסיבה נעימה ביותר, גדושה שיחות־של־נימוס ומחמאות, נוסח אנשי־מעלה אנגליים. בפרט היינו, אני ורעיתי – “המקומיים” והאזרחים היחידים במסיבה – המטרות למחמאות, שבאו לגרום לנו הנאה.

*

שיחת היום היתה ביקורו של הלורד נורטקליף, לפי משאלתו, בדפוס “הסולל”, שעזר לקנות לו את ה“אתנועים” ואת ה“כמעט־מסתובבת”. הלורד הגיע למקום במכונית הנציב, מוקף משמר של שוטרים. כל חברי המערכת יצאו לקראתו. הוא נכנס לדפוס פנימה, נגש אל המסדרים והפועלים ושוחח אתם. התפעל מאוד ממהירות הסידורים, ומדפיס אחד עשה עליו רושם במבנה גופו ובכל מראהו החסון (והרי עוד בטרם בא לארץ ביקש לראות יהודים גאים וזקופי־קומה). בינתים הגיע למשרדינו בן־דב, הצלם הירושלמי הותיק, לצלם את לורד נורטקליף בצלום־סרט לראינוע. לזכר בקורו בבית “הסולל” הגשנו לו תנ"ך עברי, בכריכה נהדרה, מעשה “בצלאל”.

צלום ראינועי זה בירושלים עיר־הקודש, גרם קורת־רוח לאורח. באותו יום אחרי הצהרים הודיעני המושל סטורס, שהלורד נורטקליף מוכן למסור לי, בראיון מיוחד, את רשמיו על ביקורו בירושלים. את השיחה בשם “כה דיבר הלולרד נורטקליף” פרסמתי ב“דואר־היום”.

קודם שיצא למסעו בשומרון ובגליל, בלוית יצחק עבאדי, מתורגמנה העברי של ממשלת ארץ־ישראל בימים ההם, נפרד מעלי בדברים הבאים:

I am inviting you to my home again when I will call together a thousand Lords to listen to your message of hope and courage.

(“הריני מזמין אותך שוב לביתי, כאשר אכנס אלף לורדים, להאזין לבשורת התקוה והעידוד מפיך”.)

ואת הבטחתו זאת הודעתי לד"ר וייצמן במועדו, והוא המריצני, להיענות להזמנתו זאת, יחד עם רובנשטיין ידידי – בהקדם האפשרי.

בהגיעי לונדונה, כחדשיים לאחר־כן, התיעצתי קודם עם נשיאנו על פרטי הפגישה בביתו של הלורד, אך הליידי נורטקליף הודיעתני שבעלה חלה קשה, ולאחר החלימו יבוא בדברים אתי.

אך הלורד לא קם עוד ממיטתו. כעבור עשרים ואחד יום מת, ולנו אבד ידיד גדול, אחד מחסידי האומה האנגלית.

 

פרק תשעים ותשעה: מותו של אב"י²¹    🔗

בעצם הימים של מהומות־דמים בארץ ואכזבה כללית של הישוב מן השלטון הבריטי ומנציבו היהודי, הלמני כרעם מותו של אבי.

אכן לא אבלי הפרטי היה זה, אלא אבל כבד לארץ־ישראל כולה. הן הוא היה באמת אחד האישים המרכזיים – אם לא המרכזי בה"א הידיעה – של ארצנו בתקופת תחיתנו השלישית. ירושלים, בה חי ופעל אבי למעלה משנות דור היתה עטופת־אבל. רחוב החבשים – בו חי אבי בשנותיו האחרונות, היה שחור מאדם – אנשים, נשים וטף – כארבעים אלף איש – “כל ירושלים” – על עדותיה המגוונות, יהודיות ולא יהודיות. מכל הארץ באו משלחות לחלוק למנוח את הכבוד האחרון. במשך כל ימי חייו היו רבים מתפלאים, כיצד מצליח איש צנום וחלוש זה, רב המדוים והמחושים, לחיות. במותו ליד שולחן־עבודתו, שאלו הכל איך נפל ומת, בעוד לא סיים את מפעל־חייו.

הן במלוא עבודתו ומרצו – הוא אשר היה עובד שבע־עשרה שעות ביממה – כרע פתאום על רגליו, ליד “עמדונו” המפורסם – מתנת יעקב שרתוק, מחלוצי הישוב ויקיריו – ונשמתו יצאה בטהרה בשעה שהיה כותב את הערך “נשמה” למילונו הגדול.

*

ארבעים שנה כמעט חרדתי לקראת הרגע ההוא:

כי מאז ראיתי אור עולם בפנים חומותיה של בירת ארצי, בימי שלטונה החלוקאי, לא סר מעל ראשי הרך צלו של המות הארור בארבו לאבי. לא על נקלה יזכור ילד את מאורעות חייו בשנים הראשונות לפריחתו. אף־על־פי־כן נדמה לי, כי למן היום אשר בו התחלתי להבחין את הדברים אשר היו מסביבי הרגשתי את המצוקה הגדולה בביתנו הדל ואת בהלת כולם לחייו של אבא; ולכשביום בהיר אחד – ואני אז בן ארבע – הרכיבתני אמי, כדרכה תדיר, על ברכיה החמות, וידיה החוורות הונחו על ראשי, עברה רעדת־הגליד בעורקי כולם: הבינותי, הייתי כבר איש.

– שמע – אמרה לי האם במתיקות קולה הזך – דבר לי אליך הבוקר. אל תירא, כי בן אתה לאב גדול. הלילה לא ישן אביך האומלל אף לרגע קל. בחצות גנח דם, ובארבע האמנתיו מת. אתה בוכה? הס, בני, ושתוק. כי לאחר שעה קלה נעור ויחי.

– איהו? – נזעקתי בקול, ובקפצי מעל ברכי אמי מהרתי לדלת חדרו.

– הוא נח. אל תפריעו. בעוד דקים מספר יקום ויעבוד. חכה. היה גבור.

וגבור הייתי אמנם. לא בכיתי. לא הפרעתי. לא רגזתי. בפנת החצר, אשר לסוכת שלום, התבודדתי ליד ערמון. רגעים, אולי שעה, גזו להם, כשפתאום – מחדרו הצר הגיח אבי, וידו, קטועת־האצבע, לקראתי. אזכרנו כחי. פניו חוורו, השליגו כל־כך. אך עיניו שתים עמקו, השחירו כפלים. הוא צחק, אשרו ניכר גם בקולו, עפתי לקראתו. על מצחי חשתי את שריפת־נשיקתו. בהתרוממו – נבהלתי ואשאל:

– ומה זה, אבא? מה זה? הגד!

– כלום, – רק רצועת דם בממחטתי.

ואשתתק. כי זו היתה נגיעתי הראשונה בכנפי המות – אורבו.

לאחר שנתים, חלתה אמי במחלה אנושה. התפקידים נתחלפו. לא האם היתה הדואגת מאז. מדי רגע היה אבי קרב אלי, ובידו היה מוליכני אל חדרה. היא היתה תמורה, ועיניה התכילו באפקים. אפס, בלחייה הצנומות נחרתו חריצי דמעות וזקנה קפצה כבר בשערותיה המשייות.

– נשק לה – המריצני האב – כי היום נוסעת אמך לנמל יפו בשפלה, אל שפת־הים היפה, שם תנוח ותחלים.

ציתתי. דמי הסואנים נגלדו בלבי. לא הבינותי עוד את אשר לפני: חולה האב וגונח דם… חולה גם האם, ושעולה כה טורד… הכל האבות חולים בירושלים העיר? הכולם סובלים, כהורי שניהם?

שאון מרכבה ושעטת סוסים. גם השוט השמיע את שריקת רצועתו. מהרנו החוצה – אחי, אחותי ואנכי: סלים, כרים, צרורות, צידה. בעוד רגע – ותעל אמי למושבה. כולנו נדחקנו אליה לחבקה. התפרצנו בבכיות. אך אמי נחמה את הקטנים בסוכריות. אותי, הגדול, שמרה אתה. רק לרגע אמנם, ודברה אז אלי:

– נצור את אביך, בני.

– לא, בני. מחלתי תעבור. אעבור גם אני. על אבא, אבל, שימו־נא לב. ביחוד, אתה הבכור.

ירדתי. המרכבה נעלמה. שוב צריחות מכל פה:

– אמא! אמא! נא שובי אלינו במהרה.

לפתע – זוועה. אלי רץ נסים־בכר, מנהלי לעתיד. עיניו רשפו אש ושפתיו אימה:

– אל הרופא, בן־ציון, אל הרופא מיד!

נדהמתי. לא ידעתי מה. לאשרי – גליתי את הרופא בקצה הרחוב למולי. הזדרקתי לקראתו:

– מהר! מהר!

ובחושו לחצר אתי – היה אבי כמת. אגן המזרק בעבע את דמיו באיוושה. נסים־בכר עמד לידו. הרופא הושיט לו צנצנת אדומה. גון זה לא יזוז יותר מזכרוני, כי מיד לאחרי בלעו מטפותיו הורם ראשו, וידיו לברכיו נשענות. הוא ניצל. נשמתו לא נפגעה. מרצו נשאר בקרבו. עיניו הוסיפו להבריק, ואנכי – מאושר, מאושר…

*

בן עשר הייתי כבר, מסתרי החיים נתגלו לי לאט־לאט: אמי הלכה לעולמה, ועל מקומה – באה אחותה. היא היתה צעירה, גם חרוצה ונמרצה. עניות הבית לא פסקה עדיין, אך בידיה העזות הפכו החדרים ויהיו לאולמים, והגן מסביב לבית עשהו ל“ארמון”. שמחה ועליזות לוונו בדרכנו קדימה, וביום מן הימים נסענו למושבות. נסיעתנו הראשונה.

הוי, הימים ההם, עם חמת האביב בירקרקה המבהיק! הוי, השבועות הרבים עם חייהם הסואנים בעבריותם המתחילה! טבלנו בים גפנים ושקדים. טפסנו על גבעות והרים. קטפנו פרחי־שדה ורדפנו אחרי פרפרים. רוחה של ארצנו לטפתנו כל־כך. שאפנוה בכל כחות ריאותינו הצעירות. אם בראשון ואם ברחובות, אם בגדרה ואם במקוה – יום־יום לא ידענו כלום, זולת החופש, המרחב, האור. השורק להתרחצות. החולות להתעמלות ושועלי־הליל, במרחקים, – להשמיענו את יללותיהם, שהתערבו כמעט תמיד עם קרקורי הצפרדעים…

ברחה לה יפה־פית היום בפני הלילה שהתקרב, ובשובנו ארבעתנו – אחותי ואני, ודוד אף דודה בני גילנו – אל ביתם של אכסנאינו בכפר, הגיש לי הידיד מעטפה סגורה. פניתי אל הפנס אשר בכיפת הסוכה. קרעתי את המעטפה ואגולל את המכתב. אמי השניה הריצתהו אלי: רק מלים אחדות:

“אל תגד למישהו, ושובו הביתה מיד!”

למחרת היינו ביבוס. בשער ביתנו החדש, ליד מחנה־יהודה, עמדה אמי השניה ועיניה צבות:

– לאט! רק לאט! הסכנה עברה.

– מה קרה, אמי, מה קרה?

– אביך עמד שלשום על־פי הקבר הפעור. עוד נוזל דמו גם היום משעה עד שעה. בוא־נא לראותו.

הוא היה יושב על ספה, כי שנא שנא את המטה: אולם הפנים החוורים. אותן העינים העמוקות, אותה בת־צחוק לשפתיו. בידו תנ"ך קטן ומשומש ולחטמו המפרפר זכוכיותיו הקרות. לרגליו מזרק־הנחושת ועל ברכיו – ממחטתו העשירית.

– קרב־נא אלי – שמעתיו קורא לי בקול נחר.

ובגשתי:

– אל תדאג. מות לא אמות. כותב אני את המילון שעלי לגמרו, ואם יזלגו דמי אולי עוד פעמים רבות – חיה אחיה, כי אסור לי למות…

ותצלצל אמרתו באזני מאז:

– אסור לי למות!

*

עם כל שנה שחלפה, עם כל חורף שהחל, רק מחשבה אחת נקרה במוחנו תמיד: ובלבד, שלא יקרה לו דבר! לו, לאבינו הגדול, לו לאיש שהופקד רק לידינו בחסד המרומים הזכים. לו, למהלך בקרבנו כצל ואנחנו אחריו כחולמים…

מת הרצל, וימת בו לבו ליומים. נרצחו יהודים בגליל התחתון, ויתקפהו יאוש המות בכוח. הוכרזה מלחמת הבלקנים, ויחרד לתורכיה האובדת. נטשה המלחמה העולמית, וישחר העולם בפניו. אכן – בו ברגע התאושש במלוא קומתו ויחזור מיד לאיתנו. מרצי־העולמים אשר בוורידיו החזירו לו תמיד את דמיו. ידידיו לא האמינו למראה עיניהם. בןיהודה היה מצעיר משנה עד שנה. בהגיעו ליובלו בגדולים – נשאתהו ירושלים העבריה לביתו השאנן על כתפיה לאלפים בסערת נצחון, והוא קורא לנושאיו מעל גזרתו החבשית לאמר: “אמותה הפעם, כי חי עמי בשפתו ובארצו!”

לבו חשב להפלץ – לא מצער אמנם, אלא משמחה, ובפעם הראשונה בחמשים שנותיו המלאות גנח גבור־העם דם לרוב באין־סוף אשרו הלאומי. חרדים ומיואשים נגשנו אל כסאו בשעת נצחונו, כשסהר קדומים הכסיף את פניו מבעד לחרכי־חלונו:

– מי יתן – מרמר אז לאט – שיהיו אלה דמי האחרונים.

האחרונים לגניחה ולמחלה.

ולרגע, ולשנים, ולעשר אפילו האמנו בלבנו, כי אלה היו דמיו האחרונים באמת. מעולם לא ידענוהו כה צוהל ושמח. מעולם לא ראינוהו כה מאמין ומצליח. ארבע שנות גלותו בניו־יורק, שלגיה וערפלה, עם אסונותיה וענקיותה, לא הפחידוהו אף יום, ובהתבשר העולם – היהודי והנוצרי גם יחד – את בשורת ההצהרה שהחזירה ליהודים רשמיות מדינית, ראוהו כל יודעיו מתהולל כילד בחוצות הגולה, כדוד לפניו בחוצות ירושלים. סוס עבר אז בנמל וירמסהו כמעט. אך כוכבו היה אתו ואלהיו בקרבו. שריקה – וספינת הגאולה הסיעתהו חזרה לארצו. הוי, שמחת עמיתיו למראהו בצעוד רגליו על אדמת האבות שוב! ובקרב הרכבת לעיר שמבין חומותיה העתיקות יצאה קריאתו הגדולה לעברים, ארבעים שנה לפני כן, התחלחל כולו ויתכרכמו פניו בעליצותו. אך דם לא גנח בן־יהודה, וריאתו נשמה בנשימת־איתנים. אם ששים היו שנותיו – ארבעים הרגיש בכל נים מנימי נפשו. הנס נעשה, יחד עם העברית החיה – שב מחייה לחיים שלמים ומלאים. אין דאגה לו יותר. הוא לא ימות.

*

כה חשבו כולם, וערב־ערב, בעבור מאות ומאות ברחוב החבשים, ומחדרו חדר היצירה וההשלמה למילונו הגדול – הבהבה אש מנורתו עד לחצות־הלילה, תמיד האמינה משפחתו, האמינה ירושלים, האמין גם העולם כולו, כי לנצח – עד לשבעים ולשמונים שנה – יחיה האיש הזה בריאתו האחת, ובעצם ידיו יכתוב את האות האחרונה לספר היותר ענקי שנתנה ארץ־ישראל החדשה לאחר החורבן. רק אחד לא השתתף באמונה הכללית. רק אחד הזהיר תמיד את בני־המשפחה: רק אחד הזכיר למבקריו, כי עוד המות אורב לטרפו. ומדי עלות אחד זה, בימי החמה או בלילות הירח, אל האולם שבדיוטה הראשונה, ובן־יהודה יוצא לקראתו בחדות־עלומים, עברו שוב בלבו, ובכל עורקי בשרו, אותה הסמרמורת הגלודה, אותו רגש הבהלה השחורה, למראה הצל הארור, זה הצל הנורא, אשר ראהו כבר ביום הולדו ואשר לווהו מאז לבלי הרף תמיד, קרוב לארבעים שנה…

האחד הלזה היה, – אם בנתם – בנו בכורו בילדים.

*

כדרכו יום־יום, מאז חזר לעירו, נכנס אב"י למשרדי בנו, במערכת “דאר־היום”. בידו היה גליל – תבנית ביתו הפרטי; הבית, שהוגש לו כמנחה על־ידי אחיו בארצות־הברית. הבית שאליו שאף בחלומותיו היותר עזים ובאמצע טרדותיו היותר רוגשות.

נגמר בני! אתמול הנחנו כבר את אבן־הפנה לביתנו. חבל, שלא היית בירושלים, לחוג אתנו את יריתה בחברת ידידנו כולם.

הושטתי לו את ידי, וילחצנה בכח:

– אין מאושר כמוני היום. סוף־סוף זכיתי למה שלא זכה לו הרצל עצמו בכל גדולתו: העברית – רשמית, ארצנו – בית לאומי, נציב עליון מבני ישראל ובנין לי לעצמי, לי ולבני משפחתי.

ואחרי רגע:

– אינני דורש יותר כלום – זולת ארבע, חמש, עשר שנים של חיים… האח! – לעמוד על דעתי בתלפיות, ולהשקיף מעליה אל ירושלים בהדר יפיה, כשהמית העבריות עולה לקראתי בכחות מתכפלים מיום למיום: כן, רק עשר שנים, רק חמש, רק ארבע לפחות…

נתעוררתי: קולו רעד, ואתו – רעד גם גופי. הבטתי בעיניו: הן הקדירו פתאום כבחושך אטום, ולחייו האדימו כדם.

– חיה תחיה, אבא, – קראתי בשארית אוני.

– הלואי – השיב בהפנותו אלי את ערפו.

ואשובה לביתי אבל.

*

ימים אחדים רק אחרי זאת – בא וייצמן לבקרנו בפעם הרביעית. מה אהבהו אבי הגדול, ומה גדולה היתה הכרת־הטובה שנבעה מלבו ללב המנהיג, אשר מינני אז למשרת מזכירו המדיני. הימים ימי סערה לחיינו המקומיים. לבן־יהודה היתה רק שאיפה אחת: שלום, פשרות עם כל הסיעות ויצירת המכללה העברית. הזמנתי איפוא את המנהיג לביתי, ותערך לכבודו, במעמד אבי, סעודה מזרחית מזהירה. הפקקים קפצו, היינות זרמו. הרגשות סאנו. וייצמן התיחד עם בן־יהודה לשעה הרת־עולם. הבטנו בשניהם. הראשון היה חיוור, בחיוורונו הצהוב, כשהוא מכין גדולות לעמו. השני היה אדום, באדמימות התלהבותו מדי בהתפרצו לגלות אפקים חדשים. לעולם לא אשכח את הרגעים ההם. אלמנת אבושדיד, ברדידה הספרדי לראשה, השלימה את התמונה ההדורה. המפקד קיש ישב ועישן. ערבי משכיל השתתף אחר־כך בשיחה, בוחוץ – ירדו גשמי עוז.

– אתה מבטיח, ד"ר וייצמן?

– אני מבטיח – השיב המנהיג.

– הבטחת ד"ר וייצמן לבן־יהודה?

– הבטחת ד"ר וייצמן לבן־יהודה – נענתה בת־הקול.

ויצלצל השעון. המטר חדל והאורחים חזרו איש־איש לביתו.

גם אבי: מי היה מנבא לי ברגעים המאושרים ההם, מי היה לוחש לי באזני הרועשות עוד מקולות ומבנות־קול – כשלויתיו עד למדרגות החצר – כי זה היה לילו האחרון?

לילו האחרון לפני ליל מותו.

אבל כשבליל־שבת שלאחריו, הכריחתני ליאותי להיכנס למיטתי, הכה בי לבי בעוז. בשל מה? בל אדע. מוחי תסס. דמי נקפאו. היה לי קר. לרגע – קמתי בקפיצה. רציתי להתלבש וללכת אל אבי, כדרכנו תמיד בימי הששי, וחרה חרה לי מאוד על שלא בקרנוהו הפעם. עוד הבוקר סר אלי אבי, באשמורת ממש, לשאול לשלומנו, ותרדמתי מנעתני מדרוש לשלומו.

– פניו היו רעים – רמזה לי אשתי…

– רעים?

– לא כתמול שלשום, וצריך להזהר.

הנה, אם־כן, מדוע לא יכולתי לישון בלילה. הנה, איפוא, מדוע נלחמתי בעשתונותי. השעה היתה עשר. נשתכבתי שוב. ויפעמוני אז סיוטי זוועה. צל המוות לא סר יותר מלפני עיני. ראיתי אדם בא־בימים, עם זקנו הלבן יורד על פי מידותיו, נתון בתיבה פתוחה, ודגל ציון עוטפו. אלפים, רבבות, מיליוני אנשים עוברים ומרכינים את ראשיהם בהערצה. גם אנכי בהמון ובני ביתנו בוכים:

דפיקה. הקיצותי. הו, זוועה: הדפיקה שלקראתה חרדתי זה ארבעים שנה, אותה הדפיקה הארורה, האיומה, המגלידה שכל־כך יראתיה ושנאתיה מראש.

– מה יש? חקרה אשתי בשבילי.

– בן־יהודה חולה. ימהר־נא בנו מיד למטתו.

נטרפתי. כמוכה ירח, כן התלבשתי. אחת ושתים, בלי אמר ודברים, יצאתי החוצה, מזכירו הצעיר של אבי עומד לפני:

– נלך!

ונלך.

הרגעים היו לשנים – מבית אבושדיד לרחוב החבשים. בשביל ראיתי אורות. תנועה בלתי־רגילה. הדלת היתה פתוחה לרווחה. עליתי, כשרגלי קפואות. אשתו שוטטה כנמרה ממקום למקום. אחותי לא חזרה עדיין מבית החולים והקטנה שבבנות כרעה ותבך על כסאו של אבינו החולה.

– ואבא איהו?

נכנסתי לחדר־עבודתו. הוא היה מושכב על ספה. ממש, כמלפני שלשים שנה בביתנו אשר ליד מחנה יהודה. ראשו היה נשען על זרועו הימנית, וידו השמאלית שטוחה לברכיו. חוורון גמור הלבין את פניו, ושתי עיניו סקרו לקראתן כדהומות ותוהות. שלשה רופאים עמדו מול הקיר הדרומי והתרופות בידיהם.

נדחפתי אל הספה:

– מה לך, אב יקר?

ולנצח, עד ליומי האחרון, אזכור את ברק האושר אשר זנק מעיניו לכשהכירני סוף־סוף בדמדומי־המנורה אשר לחדר האדום – אותי, את בנו בכורו, אשר כה אהב להרגישו בקרבתו בשעת יגונו.

– הלא אין זה כלום, אבא…

ובפנותי לרופאים:

– הגידו לו כי אין זה כלום!

אחזתי את ידו. לחצתיה בין שתי ידי השוקקות. היא היתה גלודה. נסיתי לחממה, ולרגע גם הצלחתי בכך. חשמלי עוררה בכח, ובפתחו את פיו לנסות ולצחוק בגבורה בטא בקול עצור ורחוק:

– קצרה נשימתי, בני.

– אבל הרופאים חושבים, כי זהו דבר עובר, כמו תמיד, אבא.

עיניו דעכו יותר ויותר:

– עייפתי כל־כך – מרמר עוד.

מהרנו אליו. סמכנוהו על כסתות. הגשנו לו מעט תה והרופאים הפיחו בשפתיו אב־חמץ מלאכותי.

עיניו נתרחבו ותבריקנה. אודם פתאומי כסה את לחייו. הוא התרומם על ארכובתו. הוא רצה לדבר, להגיד דבר־מה, לצוות לילדיו ולעמו.

– לא אמות! שמעתי באזני ממרחקי החוץ… ממרחקי העבר האתמולי כל־כך.

בו ברגע קרא לי ד"ר ניימן לאמר:

– לחץ את ידו – כי הדבר נגמר.

וירום חזהו, זה חזהו הרצוץ שסבל כיובל־שנים בריאתו האחת – יובל שנים של גסיסת יום־יום. פתאום הוריד את ראשו, הסגיר את שפתיו – וישיב את נפשו לעמו.

מה קרה ברגע ההוא – לא אזכור, לא ארצה לזכור.

לאחר שעה רק, כשבא גם מזיא, רופאו וידידו בשלשים שנותיו האחרונות, להוריד את עפעפיו של אבינו זה לנצח, הרגשנו לפתע את קדרות התהום בביתנו, את הריק הנורא מסביבנו, את האבל הכבד לפנינו, ואת עצם המוות האכזרי אשר לקראתו חרד, בארבעים שנות חייו הסוערים, בכורו הקטן.

*

בן ששים וחמש היה אבי במותו. ואני, בנו־בכורו, מתקרב והולך במהירות אל גילו. בן חמשים ושבע אני כמעט היום. “ילד עברי” ראשון הייתי. לעברית הקדישני מיום ראותי אור עולם. בי עשה את נסיונו להחיות את שפתנו הלאומית כשפת־אם. רבות עברו עלי בימי חיי, תקוות גדולות ואכזבות מרות. והנה השאלה שאני שואל את עצמי: האם עמדתי בנסיונות? האם מלאתי את התקוות ששם בי אבי? האם כדאי והגון אנוכי להיות בן לאב גדול כזה ולהמשיך את עבודתי לזכרו ולזכר עבודתו הענקית?

ושאלה אחת זאת תגדל הלוך וגדול עם השנים, בהגיעי (אם אזכה להגיע) – לששים, לששים וחמש – כשנותיו הוא.

אכן, כל ימיו היה אבי מיצר ודואג וחרד פן אמות לפניו, פן אסתלק מן העולם קודם זמני.

אך חששותיו “נתבדו” והוא הקדים למות. ואם כי נגזר על המת “שישתכח מן הלב” (כדברי חכמינו ז"ל), הרי לא שכחתי את אבי אף יום אחד, ואני מוסיף להתאבל עליו, יתום אני.

 

פרק מאה: ביקורו של עורך ה“טריבונה” האיטלקי בירושלים    🔗

באותם הימים היו מנסרים בחלל העולם שמותיהם של אבות המהפכה הבולשבית ברוסיה, לנין וטרוצקי, אשר בעקבותיהם ניסו ללכת גם אחרים בארצות שונות, במזרח אירופה ובמערבה. ומאיטליה בקע אז שמו של בניטו מוסוליני, האיש אשר חולל בארצו מהפכה־שכנגד, לאומית “פאשיסטית”. שמו של מוסוליני נשא בפי כל, לשבח ולגנאי, ועתונות כל העולם עקבה אחרי כל צעד שלו וכל דבור שיצא מפיו.

בהיותי יושב באחד הימים במשרד המערכת של “דואר־היום”, צלצל פתאום הקולחוט:

– הזהו עורך ה“פלשתיין ויקלי”?

– “סי סיניור” – עניתי בשפת השואל, באיטלקית.

– אני סיניור מישאֵלי, עורכה הראשי של ה“טריבונה” ברומא, ורוצה הייתי מאוד להיפגש עם אדוני.

– ברצון רב. אני מוכן לקבל את פני אדוני היום בארבע אחר־הצהרים, בדירתי.

בשעה הקבועה הגיע לביתי עורך ה“טריבונה”. שיחתנו היתה בצרפתית. שיחה ערה וחפשית, שקפצה מענין לענין ונגעה בכל שאלות השעה.

– שמעתי – אמר לי העורך בין שאר הדברים – כי מרבה־נסיעות אתה, ולא פעם עברת דרך רומא, גם עשית בה ימים רבים. מפי הפרופסור גידי שמעתי על אביך, שהכירו פנים, ואת כל אשר עשה לתחיית השפה העברית, אחד מפלאי ימינו. לא אכחד ממך, כי גם בעורקי נוזל דם יהודי, ושם אבותי לפנים היה, כנראה, “מיכאלי”. איטליה היא מן המדינות היחידות בעולם שאין בה שמץ אנטישמיות. כמה יהודים מילאו וממלאים תפקידים גדולים בחיי המדינה והחברה: שר המלחמה האיטלקי לפני כמה שנים – אוטולנגי. ראש עירית רומא היה – נתן. שר החיצון האיטלקי היה סונינו. רבה הראשי של רומא, סצ’רדוטה, אישיות מפורסמת גם בחוגים לא־יהודים, והוא גם מידידי ה“דוצ’ה”…

בפעם הראשונה שמעתי אז את שם מנהיגה של איטליה בשם מקוצר זה.

– גם את מנהיג תנועתנו, את הד"ר הרצל – העירותי לו – היו נוהגים לכנותו ביתר חיבה בכנוי “המנהיג” ולא תמיד בשמו המפורש.

כאן העיר לי איש־שיחי:

– ודאי ינעם לך לשמוע, כי מפי המלך בכבודו ובעצמו, וכן מפי מונסיניור פוצ’י, מנהל העתונות של הוותיקן, שמעתי שהם זוכרים עדיין את הד"ר הרצל בזמן ביקורו באיטליה. המלך התרשם מאוד בשעתו מקסמו האישי הבלתי־רגיל.

בתוך שיחתנו השוטפת מענין לענין שאלני העורך האיטלקי:

– מדוע לא עלה על דעתך, בבקורך ברומא, לבקש ראיון עם הדוצ’ה? ודאי היית מוצא ענין בשיחה אתו.

– משער אני, כי אין זה קל להתקבל לראיון אצל אדם טרוד כמוהו, ויש להמתין ימים רבים להזדמנות זו, ואני, בעברי את רומא, רק ימים ספורים עומדים לרשותי.

– אם תרצה בכך, אוכל לסייע בידך להתקבל אצל הדוצ’ה בלי עכוב כל־שהוא.

רעיתי המריצתני להסכים להצעתו, ואף הביעה נכונותה להצטרף אלי בפגישה עם מנהיגה של איטליה החדשה.

– אם תבואו לרומא – העיר איש־שיחי בחיוך – אתם מוזמנים לסעוד על שולחני, שה“כשרות” נשמרת בו. אך אם כשרות זו לא תספק אותכם – נסעד באחת המסעדות היהודיות הגדולות בלב רומא העתיקה.

בימים המעטים שעורך ה“טריבונה” עשה בירושלים, עשיתי מצדי כל האפשר להנעימם. הולכתיו ממקום למקום, והבאתיו גם לד"ר אידר, אשר היה, אגב, מיודעי הספרות האיטלקית ומחובביה. גם אבי קרבהו בבקורו אצלו. ואחד הדברים שגרמו לו הנאה יתירה היה לפטפט עם בתי הקטנה (דרורה השניה) מלים עבריות אחדות. מתוך שיחותינו נתברר לי, אגב, שהמפקד ביאנקיני (חבר “ועד הצירים”, שמצא את מותו בבקורו בסוריה) היה ידידו הטוב. ספרתי לו את כל דבר נסיעתו האחרונה לפני מותו ואת פרידתי מעליו בתחנת לוד.

עורך ה“טריבונה” הביאני אל מוניסניור ברלסינה, נציגו של האפיפיור בירושלים, אשר מילא כידוע תפקיד חשוב בימים ההם בארצנו והיה מפורסם כ“שונא יהודים מובהק”, והוא היה גם שונאי הפרטי לאחר המהומות הראשונות בירושלים, בגלל מאמרי. האורח השלים בינינו.

בהיפרדנו מעליו קרא לנו בעברית:

– להתראות ברומא.

 

פרק מאה ואחד: נציג האפיפיור בירושלים תובעני על פגיעה בנצרות    🔗

בהזדמנות זו ראוי לספר על הרגישות המיוחדת שהיתה בימים ההם (ולא רק בימים ההם) לנציגי הותיקן בארץ ליחס הציבור היהודי ועתונותו אל עניני הנצרות ובכל הנוגע לירושלים.

יום אחד קבלתי מבית־המשפט הזמנה למשפט “ברלסינה – בן אב”י". מיד פניתי אל עורך־הדין המפורסם בימים ההם, הוראס סמואל – מעורכי־הדין הגדולים לתחילת השררה האנגלית בארצנו. הוא היה פרקליטי גם במשפטים אחרים – ובקשתיו להגן עלי במשפט זה.

התובע היה: מונסיניור ברלסינה, כבא־כחו הרשמי של “הוד קדושתו” האפיפיור בירושלים. וההאשמה: פגיעה בכבוד ישו בעתון “דואר־היום”, שאני הייתי עורכו האחראי.

עם כל היותי רחוק מהאמונה הנוצרית, נזהרתי כל ימי בכבודה ובכבוד מחוקקיה ונושאי דגלה. כיצד זה נעשיתי פתאום דוקא אני ל“פוגע במחוקק הנצרות” בעיניי מונסיניור ברלסינה?

את סוד ההאשמה המוזרה הזאת מצאנו, אני וסניגורי סמואל, רק בבואנו לבית־המשפט: ב“דואר־היום” היה מתפרסם כל ערב שבת ירכתון חתום בשם “עזמות”. כותבו – ישעיהו קרניאל, שהתחיל לחתום בשם זה לאחר שאלכסנדר אהרונסון הפסיק את ירכתוניו, שהיו חתומים בשם זה. בירכתונו של קרניאל־עזמות היתה איזו פליטת־קולמוס שנציג האפיפור ראה בה עלבון למחוקק־הנצרות, ותבע לדין את עורכו האחראי של העתון. העורך־דין המפולפל, הוראס סמואל, השכיל לשכנע את השופטים האנגלים, שהחידוד הוא חידוד יהודי רגיל, כדרך הירכתונים, ולא היתה כאן שום כוונת זלזול בנצרות. באולם בית־המשפט התפרץ הקהל בצחוק אדיר, כשסמואל זה, בחריפותו ובהיתולו, הביא דוגמאות לאין־ספור ועשה למופרכת ולמגוחכת את כל ההאשמה. התביעה נדחתה על־ידי בית־המשפט.

אז הזמינני מונסיניור ברלסינה ל“כומריתו”, אשר בקירבת “גרנד־ניו־הוטל” – או יותר נכון ל“בטרקיה” הלטינית, כדי לפייסני בהסבירו לי שכל התביעה נגרמה בגלל אי־הבנה פשוטה.

– עליך להבין – אדוני היקר – סטה מענין התביעה על הירכתון שלא הובן, לנושא רציני אחר לגמרי, כשעיניו הישועיות נעוצות בעיני הדהומות, לתהות על הרושם של דבריו עלי – כי ארץ זאת לא תשתייך לעולם ליהודים בלבד, ומה שלא עשו אבותיכם לפנים חייבים אתם לעשות בימינו. בענין רב עקבנו אחרי מאמריך על ה“קנטוניות”, שבהם הואלת לקבוע “קנטונים” גם לנוצרים בנצרת, בבית־לחם, ובמקומות אחרים יותר קטנים שמרוכזים בהם נוצרים. אם תצעדו צעד נוסף אחד ותסכימו לירושלים כ“קנטון” נוצרי במלוא המשמעות, אז תהיה הנצרות העולמית נוטה להכיר בביתכם הלאומי…

הודיתי לו, לכומר הלטיני הראשי, משום דרכי נימוס, על מחמאותיו למאמרי, אך הדגשתי וחזרתי והדגשתי בצורה ברורה, כי שום יהודי, יהיה מי שיהיה, לא יעיז לוותר אל ירושלים כבירת מדינתנו. עם זה – הוספתי – רמז להרצל, יוצר התנועה הציונית המדינית, בספרו “מדינת־היהודים”, על מתן משטר “אכסטריטוריאלי” לכנסיות הנוצרים ולמסגדי המושלמים בכל רחבי ארצנו, ומכאן ביקורו המפורסם לליאו הי"ג במועדו.

– הוא הדבר – נאחז בהתלהבות ברמזו של הרצל – ורק עוד צעד אחד עליכם לצעוד, והנצרות, בתה של היהדות, תהיה ידידתכם הנאמנה בעתיד.

– כוונתך למין “ותיקניה”, מונסיניור?

– יפה הגדרת, אדוני בן־אב"י – שם נאה שהיה עושה לו כנפיים, אך הרי לא ביקרת עדיין בקרית הותיקן עצמה ברומא. אם תרצה לבקר שם באחד הימים אוכל להמליץ עליך לפני מונסיניור פוצ’י, ראש העתונות הותיקנית, והוא יראה לך את שכיות הותיקן…

– מישאֵלי, עורך ה“טריבונה”, יעץ לי, בזמן ביקורו בירושלים, להפגישני עם מוסוליני, מה דעתו של מונסיניור?

– Excellentissimo נהדריים – ענה וקם ממקומו להראות לי את הגן הלטיני מאחורי הבטרקיה, ובהפרדי ממנו אמר לי:

– ואולי ניפגש ברומא, אם תבקר שם בקיץ הבא.

 

פרק מאה ושנים: ביקור באיטליה החדשה    🔗

גם את פרטי השיחה הזאת – כשיחתי הוקדמת עם עורך ה“טריבונה” – מסרתי בשעתה לד"ר אידר, ראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית, אשר עודדני לבקר בבירה האיטלקית. ובהיות שהצטרכתי לצאת לחוץ־לארץ לשם גיוס כספים להשלמת בנין “הסולל”, החלטתי – בהסכמת חברי המערכת וההנהלה לבקר – גם ברומא.

כשירדתי בנמל ברינדיזי הקטן, הרגשתי מיד בתמורה שחלה באיטליה מאז ביקורי האחרון בה. את התמורה חשתי כבר בברינדיזי – (מנמל זה היו, אגב, מפליגות בימי הכיבוש הרומי, אניות הרומאים לקיסריה בארץ־ישראל). אותם הבתים הקטנים והמעטים, עם אותו עמוד הלגיונאים על ההר המרכזי, עם מדרגות כנסיתו הקתולית, אך הנקיון – שערי איטליה לא הצטיינו בו מעולם – שרר בכל, הרחובות היו רחוצים ומצוחצחים, הסימטאות מסוידות, הניירות והקליפות שהיו נערמים תמיד בכל מקום בחוצות – טואטאו והורחקו בהחלט. השוטרים היו ממורטים בשרדיהם החדשים, ועיניהם פקוחות על הסדרים. אי הלכלוך שארץ זו נתפרסמה בו? אי הריחות המבאישים אף בארמונות? אי הצחנה והעניות בקרב ההמונים האומללים?

את התמורה הזאת הביא משטרו של מוסוליני – העירו לי לשאלתי בני המקום, למן בעל בית־המלון המשופץ ועד לעובדי תחנת־הרכבת שבנינה החדש והמפואר עמד בהשלמתו.

שלחתי מברק למישאֵלי, עורך ה“טריבונה”, והודעתי לו על בואי.

לרומא הגעתי ברכבת המהירה, בשעות הבוקר, כשהעיר נתעוררה אך זה משנתה, וחמה־של־סתיו האירה את עיר־הקיסרים היפה.

בעודי עומד ומהסס היכן לקבוע את מקום־מגורי בבירה האיטלקית, והנה נגש אלי זוג צעירים לבושי־שרד בכפתורי־זהב נוצצים ושאלוני אם אני בן־אב"י.

– כן, אדוני – עניתים.

– יואיל־נא להיכנס למכוניתנו המחכה לו, כי הולכים אנו למלון “אקסלסיור”.

– אבל, אין ברצוני להתאכסן במלון יקר כל־כך.

– אדוני הוא אורחו של מישאֵלי, עורך ה“טריבונה”.

הכל נתחוור לי מיד: מישאֵלי, שקיבל את מברקי, חקר על השעה בה נשלח אליו, על רשימת הבאים בספינה, ועל כרטיס־הרכבת אשר קניתי בסניף קוק בברינדיזי. מכאן ידע בדיוק את שעת בואי ושלח להביאני למלון.

תחילה חששתי, שמא יש לי ענין עם הבולשת שתעקוב אחרי צעדי, והחלטתי שאם יטרידוני, אמלט בו ביום מרומא.

במלון המפואר, האדמדם בחיצוניותו, נמסר לי חדר רחב־ידים ואולמון קטן בפנים לקבלת אורחים. הייתי נבוך קצת משפע העושר. לא הספקתי עוד לנוח, והנה דפיקה בדלת. משרת בית־המלון הודיעני על בואם של ה' מישאֵלי ורעיתו.

בהיות ידיעותי באיטלקית מועטות, שמחתי לשמוע מפי הגברת, בזהב שערותיה המסולסלות, צרפתית שוטפת. רגעים אחדים לאחר השאלות והתשובות הרגילות על כיצדיות הנסיעה בספינה וברכבת, הסיעתנו “מיסית” איטלקית למסעדה היהודית

– תרעומותי עליך, בן־אב"י, שקבעת ארבע ועשרים שעה בלבד לביקורך ברומא. השכחת, כי גם שרי־מדינות מחכים לפעמים כמה שבועות לפגישה עם מוסוליני. למה עשית כך, אדוני?

– אינני מדינאי, והכסף שבידי מוגבל, ועלי להיות בלונדון במהירות האפשרית. יעשה־נא עמדי איפוא את הטובה להמהיר את הפגישה, אם תיתכן בכלל.

– נסה־נא זאת בשבילו – העירה רעיתו, והצטחקה אלי בברק שיניה הפניניות.

ולאחר גמר הארוחה על־פני המרפסת המשקיפה אל בהק האורות לרגלינו, במורד הגבעה הרמה, עם כנסית “סן־פייטרו” מצטלבת אל על – החזירני מישאֵלי לבית־מלוני בחצות הלילה, ודברו אלי:

– חכה־נא לצלצולי בעשר בבוקר, כי הכל תלוי במזל.

– ומזלך הוא טוב – סיימה רעיתו במתק דבריה.

*

בשעה הקבועה בבוקר צלצל אלי מישאֵלי:

– המצב קשה, קשה מאוד. דוקא היום יגיעו לעירנו – כנמסר בעתונים – ראש הממשלה הבולגרי, פילוף, ומוסוליני יהיה עסוק אתו כל היום…

– אצטרך, איפוא לוותר על הראיון?

– לא, חלילה. עוד לא אבדה תקותי, אם רק תעשה את אשר אגיד לך.

– מה עלי לעשות?

– בשעה אחת־עשרה וחצי תואיל־נא לבקר בווזרת החוץ, אצל הברון וולנטינו, יד־ימינו של ה“דוצ’ה”, והוא יבקש למצוא דרכים למימוש ראיונך עמדו. צלצל אליו בשמי…

הסכמתי לעשות כדבריו, אם־כי מתוך פקפוקים.

ובאחת־עשרה וחצי, פחות דקיים, נכנסתי ל“ארמון וונציה”, למשרדו של הברון הנזכר, לאחר בדיקה בכיסי על־ידי המשטרה הפאשיסטית, מאחר שקרו בזמן האחרון כמה מקרי התנקשות בפקידים עליונים בכל רחבי איטליה וחששו גם להתנקשות בחיי ה“מנהיג”.

כשהכניסוני ל“חדרו של הברון”, כפי שכינוהו בקצרה, היו עיניו מחייכות לקראתי בעד משקפיו האמריקניים – טיפוס אמתי של אציל איטלקי מבני הצפון. בהושיטו לי סיגרה העיר בנועם:

– מישאֵלי הרבה לדבר עליך טובות, אבל כיצד תוכל אדוני לבקש מאתנו דבר בלתי־אפשרי?

L’impossible n’est pas italien – – החזרתי לו חגיגית, בהשתמשי בסיסמתו הידועה של נפוליון הגדול – (באותו רגע נזכרתי, אגב, שגם נפוליון הלא היה למעשה ממוצא איטלקי).

הערתי זאת מצאה חן בעיניו, ובהרימו את כף ידו אל מצחו, אמר לי, כאילו נצנצה בו המצאה:

– יש לי רעיון. אדוני מתאכסן במלון “אקסלסיור” – האין זאת? מחר בצהרים יסעד הדוצ’ה באותו מלון עם פילוף ראש ממשלת בולגריה. בשעה אחת וחצי יואיל אדוני לשבת בפינת האולם הגדול, ולאחר הארוחה אושיב את הדוצ’ה ואת אורחו בפינה שממולו. אז ירכז אדוני את מבטו בעיני הדוצ’ה, תוך גמיעה איטית של “סינזאנו” איטלקי, ואני אעשה את השאר.

וכך היה.

לא מניתי את מספר כוסות ה“סינזאנו” הנפלא, אך כמעט והשפעת בן־יין זה עלי החלה להרגיזני. הארוחה נמשכה יותר מן המשוער, וכשהופיעו סוף־סוף הדוצ’ה ואורחו, והברון וולנטינו מושיבם במקום שהבטיח, ישבתי וריכזתי את מבטי במוסוליני, עד שעוררתי את תשומת־לבו. והוא שאל את וולנטינו (כפי שהלה סיפר לי, לאחר מעשה) מי אני.

– פלשתיני הוא, דוצ’ה – השיב וולנטינו – אורחו של מישאֵלי, עורך ה“טריבונה”, והוא בא במיוחד לכאן כדי לראות את אדוני…

– לא ייתכן היום…

L’impossible n’est pas italien – – אמר לי בן־אב"י, כי זה הוא שמו.

– טוב, איפוא, אני מוכן לשוחח אתו כאן בעוד רגעים מעטים.

וולנטינו נגש אלי ומסר לי את הדבר. “הרגעים המעטים” ארכו קצת יותר משחשבתי, אך סוף־סוף יצאו לקראתי הדוצ’ה ווולנטינו אתו.

והצלמים הרשמיים אתם, כבכל הזדמנות רשמית.

ואני קם ממקומי וצועד לקראתם.

ובאמצע האולם, מתחת לנברשת העצומה בבדולח קניה המסועפים, הוא מושיט לי את ידו, באמרו בצרפתית, שפת הדיפלומטיה:

– Salut au Jérusalemitain – (שלום לירושלמי)

– Salut au Romain (שלום לרומי) – רתתי אחריו, והוא צוחק.

– C’est la première fois… n’est pas… qu’un Romain rencontre un Palestinien depuis Flavius…

– En effet, mais en qualité de Judéen libre grâce à Clemenceau, Balfour, Orlando.

– Et que désirez־vous de ma part, Signor Ben־Avi?

– Je vous le dirai demain Excellence, si vous me le permettiez…

(– זו הפעם הראשונה – לא כן? – שרומי נפגש בארצישראלי, למן ימיו של פלאוויוס…

– אמנם כן, אבל כאיש־יהודה בן־חורין, תודות לקלימאנסו, לבלפור, לאורלאנדו.

– ומה אתה מבקש ממני, מר בן־אב"י?

– אומר לך זאת מחר, הוד מעלתך, אם תרשני…)

וכך נמשכה השיחה, כשאנו עוברים מענין לענין, כעשרים דק, בעוד שפילוף הבולגרי מחכה בפינתו לשובו של הדוצ’ה, והצלמים “מצלמנעים” בינתים.

והוראה ניתנה לארחני במלון “אקסלסיור”, כאורח הממשלה, לחמשה־עשר יום.

 

פרק מאה ושלשה: שיחות עם מוסוליני    🔗

הסכמתי והודעתי במברק לבן־ציון רובנשטיין על התעכבותי ברומא. ברון וולנטינו היה מוכן לארח גם את ידידי זה על חשבון הממשלה, אך רובנשטיין היה עסוק כל־כך בעניניו שלא יכול להיענות להזמנה. אפס כי שלח לי סכום נוסף להוצאותי המיוחדות, מתוך הנחה (והדבר התאמת אמנם בסוף ביקורי) כי אירוח ממשלתי כרוך בהוצאות כפולות של הזמנות־גומלין לאישים הרשמיים.

למחרת הזמינני מוסוליני – בשעה המיועדת לראיונות עתונאים – למשרדו, והייתי הראשון להתקבל. היתה זו שיחה מפורטת על ארץ־ישראל ועתידותיה, ולמעשה היה הוא השואל ואני המשיב, ולא להפך, כנהוג בראיונות.

– דבר אלי ללא עקיפין – אמר הדוצ’ה – וספר־נא לי, מה הן תכניות היהודים בנוגע לארץ העתיקה־חדשה, כפי שקרא לה מנהיגכם הרצל בספור הדמיוני שלו.

– הקראהו הוד מעלתו?

– עדיין לא, כי רק את שמו בלבד ידעתי. את הספר שלח אלי אמש הרב סצ’רדוטה, כשסיפרתי לו על האורח מירושלים. אגב סיפר לי הרב על אביו של אדוני, מחיה הלשון העברית…

הרציתי לפניו בקצרה על קשר עמנו עם ארצו מאז החורבן, והארכתי בעיקר בשיבת ציון החדשה ובתולדות הישוב בדור האחרון, עד מלחמת העולם הראשונה והכרזת בלפור והבית הלאומי.

העליתי בדברי לשיא הגדולה המדינית את שני מנהיגי תנועתנו, וייצמן וסוקולוב. כאן הפסיקני מוסוליני בהערה:

– אשמח לראותם בהזדמנות הראשונה.

על כך עניתי:

– אמסור את הדבר לד"ר וייצמן, בבואי לונדונה.

תוך כדי שיחה על פלא תחיתה של השפה העברית בדורנו ועל הנסיונות המרובים הנעשים להרחבתה, להתאמתה אל הלשונות החיות ואל צרכי החיים, הטכניקה והמדע, וכך גם להפצת הלשון – סיפרתי למוסוליני גם את נסיוני ל“לטן” את הכתיב העברי, לשם הפצת עבריתנו גם בין עמים אחרים, לעשותה לשון של מיליונים…

– נעים מאוד לשמוע – העיר שוב – שיש מגמה להתקרב ללטינית.

– האמת היא, הוד מעלתו, כי האותיות הלטיניות הן־הן האותיות העבריות העתיקות. נסיתי כבר להוכיח את הדבר…

מוסוליני שיסעני:

– לא ידעתי זאת עד היום. ובכן אתה אומר להפיץ את העברית גם באיטליה?

ולשם דוגמה רשמתי את השם “מוסוליני” באותיות העבריות העתיקות, כדי להוכיח לו שהאותיות הלטיניות קרובות לנו יותר מאשר האותיות הארמיות שהונהגו בימי עזרא.

דרך אגב הזכרתי כמה מערי איטליה ומחוזותיה, שלשמותיהם צלצול עברי: השם קלבריה מצלצל כ“כל־בריא”, “סיסיליה” דומה ל“שיא־סלע”, “סירקוסה” ל“שיא־רוגזה”, והשם “איטליה” דומה לשם עברי משולש “אי־טל־יה”…

דברי שעשעו אותו כנראה, והוא שאלני:

– האם יש לך איזו משאלה מיוחדת ממני?

– כדי למחות אחת ולתמיד כל זכר איבה מימי קדם בין רומא ויהודה החדשה יש לי משאלה אחת…

– ומה היא?

– שיואיל הוד מעלתו לצוות להעביר מרומא לירושלים את קשת טיטוס!

רגע אחד דמם מתוך תמהון למשאלה המוזרה, אך מיד האירו עיניו ואמר בחיוך:

– יפה, אם־כן, אדוני בן־אב"י, בואו וקחוה! ²²

*

אותם חמשה־עשר הימים ששהיתי בבירת איטליה היו לי ימים רבי־ענין. יחס המשטר ליהודים היה נוח מאוד, וראש המשטר גילה ידידות ליהודים. אחד העתונים החשובים, שפירסם ראיון אתי הביע דרך־אגב את דעתו כי איטליה לא תהיה אנטישמית לעולם. היתה הוראה מגבוה, מן הדוצ’ה עצמו להתיחס אלי כאל בן “עם גדול”, שאיטליה “רוצה ביקרו”, ונתקבלתי בסבר פנים יפות על־ידי כל ראשי השלטון, למן דה־בונו, לבן־הזקן, כובש חבש בשנים שלאחר־כך, ועד לאיטלו באלבו, מיוצאי־חלצי ה“מראנים” האיטלקים (אבותיו היו יושבי איי־הבליארים השייכים לספרד). פינצ’י, שר הכספים האיטלקי, התגאה ביהדותו, וסיפר לי מזכרונות ילדותו, שהיו קשורים בהווי יהודי: בית־כנסת ועוד. דה־ווקי, אשר היה מושל הדודיקנז לאחר זמן, היה מחסידי אומות העולם. ברון וולנטינו היה מתקשר אתי יום־יום בבית־המלון. ובאחד הימים הציע לי להצטרף לפמליתו של מוסוליני ב“מסע הנצחון” שלו דרך עשרים ערים איטלקיות, בכל תחנה, שהיתה מעוטרת דגלים לאלפים, נתקבל על־ידי המונים מריעים ותזמרות מנגנות את ה“ג’יוויינצה”.

במילאנו יצא לקראת הדוצ’ה – אחיו שהיה עורך ה“פופולו די רומא”. “מוסוליני הקטן” – כפי הציג את עצמו לפני, אם כי היה קשיש בשנים מאחיו בניטו. כמאת אלפי איש נתאספו בתחנה להריע ל“מוסוליני־הגדול”. אז שמעתיו בפעם הראשונה נואם. קולו היה אדיר ומפוצץ, יותר מז’ורס, אשר האזנתי לו בפאריז קודם שנרצח, יותר מבבל, אשר האזנתי לו בברלין. רק מקס נורדוי שלנו, ששמעתיו על במות הכנסיות הציוניות כולן, יכול היה להתחרות בו. זוכר אני דיבור מפוצץ אחד שעשה לו כנפים:

– מה שאנו דורשים לאיטליה הוא “נורמליזציונה”, ואת זאת נשיג בכוחות עצמנו.

בקבלת־הפנים שנערכה לכבודו ב“קובו” המילאני, בית־מועד לחכמים ולשחקנים, לסופרים ולמדענים, הכירני מבין רבים ושוחח אתי. בין השאר שאלני:

– מתי תזכה יהודה שלך ל“נורמליזציונה”?

ועוד:

– היש בין מנהיגיכם נואמים גדולים? ומי הם?

– שנים הם, לדעתי, בן־גוריון וז’בוטינסקי.

– על ז’בוטינסקי שמעתי כבר, כי יוצר הלגיון העברי היה במלחמה האחרונה. האין זאת?

– ובן־גוריון – הוספתי – הוא מנהיג ההסתדרות הגדולה ביותר בארצנו במספר חבריה…

– וד"ר וייצמן נשיאכם?

– מן הנואמים הטובים הוא, אך אין קולו סואן כשנים שהזכרתי.

*

בשובנו לרומא, בה נתקבל המנהיג החוזר בתרועה גדולה, הייתי בין המוזמנים לאחד מארמנות המלך בקרבת “פלאצו וונציה”. היה זה ליל קסמים, וכל הרחבה הוארה בשלל אורות נהדרים. באולם המלכותי היו מאות מדינאים, שרים, אמנים, מאחורי חבלים אדומים אחוזים בידי “קרביניירי” לבושי־הדר למנוע בעד זרם הקהל הרב. המלך וויקטור עמנואל (אשר ראה את הרצל שלנו בירושלים, וגם ביקר בה בהיותו יורש העצר קודם שעלה על כס המלכות) – עבר על־פני אורחיו בצעדים מדודים, עם מוסוליני לשמאלו, ענק כלפיו, נמוך הקומה. המלך, שהיה אדם אציל־רוח וחביב בהליכותיו, היה מתעכב פעם בפעם ליד האורחים שהוצגו לפניו ואשר קדו קידת־כבוד לעומתו, ומעיר לפעמים את הערתו. בעברם לידי הציגני מוסוליני לפני המלך במלים אלה:

– Signor Ben־Avi, l’uomo di Gerusalemme

– השתחויתי גם אני, והמלך התעכב רגע כאילו לשם “ירושלים”, והפליט:

– Arrivederla (להתראות).

– A la prochaine fois, Cher Ben־Avi – הוסיף הדוצ’ה מצדו.

בחצות הלילה הועפו למרום, בגן הנהדר, זיקוקין די־נור, וה“ספומנטה” האיטלקית, עם כל מיני מטעמים, זרמו ללא הפסק. המשתה שלאחריו היה כיד המלך.

והכוכבים מביטים בנו ומציצים לקראתנו בהדר תפארתם הנצחית.

 

פרק מאה וארבעה: פגישות עם המלך פייסל    🔗

בצירות הצרפתית ברומא נודע לי, כי ממשלת צרפת הסכימה לביקורו הרשמי של המלך פייסל, אשר גורש לפני שנים מעטות מדמשק, והאנגלים הכריזוהו למלך הערבים בבגדאד, על אפה ועל חמתה של צרפת. נתעורר בי הרצון להפגש עם פייסל בזמן ביקורו בצרפת ולשוחח עמו בדבר אפשרות להתקרבות בין ה!יהודים לערבים. פגישה זו איפשרו לי שלושה ערבים ממקורבי פייסל: שלישו הנוצרי של המלך, נג’יאר־פשה, אשר הכרתיו בקהיר במשרדי המצביא אלנבי, עאוני־עבד־אלהאדי, העורך דין הנודע, ואותו ריאד־בי אלצולח, הבירותי, אשר לווני לונדונה בזמן המלאכות הערבית.

כשהמלך פייסל נזקק לעזרתם של לויד־ג’ורג' וקלימנסו בענין שאיפות הערבים בסוריה ובלבנון, ונשיא ארצות הברית וואודרו וילסון, היה תקיף בהכרעותיו ויחסו לציונות היה חיובי בהחלט, כתב פייסל את מכתבו המפורסם לפרופ' פרנקפורטר, שבו הודה בהצהרת בלפור ללא הגבלות. עם מלוך פייסל בדמשק וריבוי יועציו מחוגי הערבים הקיצוניים בארצנו, נרתע המלך הצעיר מהבטחותיו אלו וניסה לתת פירוש אחר לחלקים ידועים באגרתו אל פרנקפורטר. היה צריך, איפוא, לנסות ולהשפיע עליו לצאת שוב בהצהרה נוספת שלא תתן מקום עוד לכל סירוס ועיקוף. לאשרי עלה בידי להטות את סיר ווינדהם דידס, מזכירה של ממשלת ארץ־ישראל בימי נציבותו של סמואל, לתת לי מכתב המלצה לאותו נג’יאר־פשה, אשר היה מידידיה הנאמנים ביותר של אנגליה במזרח הקרוב, וד"ר אידר, וגם המפקד קיש שכיהן אחריו כראש המחלקה המדינית של ועד הצירים, הסכימו לשליחותי זאת.

פייסל התאכסן ב“מלון הערבי” בפאריז. לפגישה באתי עם רעיתי, השולטת בלשון הערבית על בוריה (כדי להעזר בה בשעת הצורך). המלך לבוש היה בגדים אירופיים, ורק זקנו הקצר העוטר את לחייו הצנומות היה עשוי בטעם המזרח. על מצחו הגבוה היה מפוזר שערו, שנראו בו כבר סימני שיבה (קודם זמן), כעדים להרפתקאות שעברו עליו. באצבעותיו הדקות היה מגלגל, בנוסח המזרח, מחרוזת חוליות, “מאומברות”.

הוא קבלני בסבר פנים צוהלות, ודבריו הראשונים היו בשבחו של אבי, אליעזר בן יהודה, “שאת תהילתו שמע מפי חכמי בירות, דמשק וקהיר, ובספריה הממלכתית בבגדאד עתיד מילונו של אבי לתפוס מקום־כבוד ליד ספריהם של חכמי לשון ערב”. אחר־כך פיזר גם תהילות לרעיתי, ילידת “עיר הקודש”.

כך החלה שיחתנו, לפי דרך הערבים, כולה דברי נמוס וחלקות ותשבחות ותהילות לאין־סוף. ורעיתי המצטיינת בשיחתה בערבית, מתובלת בספורים, חידודים ומשלים מתוך חכמת ערב, השיבה למלך מנה אחת אפיים, ופניו צהלו לשמע דבריה.

תוך שיחה טעמנו מה“לוקום” בניחוחו הדמשקי והקהווה במי־ורדו התורכי, אשר הוגשו לנו בשפע, ומצצנו את הנרגילה שממנה התמיר המלך לראשונה עשן מבעבע מתוך מימיה הרוננים. בשיחתנו נגענו בצורה גלויה וחפשית, בלי רשמיות כל־שהיא, בכל השאלות שעמדו אז על הפרק. ומענין לענין הגענו גם לנושא העיקרי – שהוא היה מטרת פגישתי עם פייסל.

–באשר למכתבי אל פרופ' פרנקפורטר – הדגיש פייסל בשיחתו – לא זה בלבד שאיני מכחישו, אלא אדרבא, עוד אשוב ואדגישו ב שנים הבאות. לעומת זה לא ראינו מצדכם, היהודים, שום צעד בכיוון העזרה אשר הבטחתם לנו מאז התחלנו את משאנו־ומתננו אתכם. הנה אירע מה שאירע בדמשק. מה עשיתם לבוא לעזרתנו בדרך ממשית? היכן עזרתכם הכספית המובטחת – לבתי ־ספרנו, לבתי־חולינו, למפעלינו האחרים? לא להגן עלינו אנו מבקשים. את זאת נעשה בעצמנו, אבל הבטחתם לעזור לנו בנסיונכם וגם בהונכם שהבאתם אתכם מכל הארצות המפותחות, ולשתפנו במפעליכם כאחים־לגזע וכשותפים לבנין. אך במפעלים הראשונים שיסדתם בארץ לאחר המלחמה אין אף ערבי אחד (הדברים נאמרו בטרם הכניס פנחס רוטנברג ערבים רבים למפעלי החשמל ונובומייסקי מאות ערבים למפעלי ים המלח). מדוע לא תבינו – הוסיף פייסל – שכל ערבי המועסק במפעליכם יהיה ידידכם הנאמן ואסיר־תודה לכם? מדוע לא תקבעו עזרת־גומלין משני הצדדים כאשר עושים הערבים הנוצרים והמושלימים?

נסינו להסביר למלך עיראק ולערבים אשר אתו, כי עוד לא ניתן לנו הזמן לקיים הבטחותינו, כי עוד נתונים אנו בתחילת עבודת השיפוץ, כי עוד רבים המכשולים ששמות על דרכנו הממשלות האירופיות המתחרות ביניהן על השפעה במזרח. אך פייסל באחת:

בעניני מדינות ויחסיהן אלו אל אלו רק עובדות הן המכריעות. מלים עם כל יפין, נבובות הן לרוב. הגידו־נא למנהיגיכם כי רק אם יגישו לנו תכנית מפורטת ומובטחת לעבודת־גומלין עמנו, יבוא הפתרון גם לבעית – המדיניים מתפתחים במהירות הבזק בכל המזרח כולו, וכל יום עובר – אין להחזירו, ועלול לגרום לנסיגות מהבטחות קודמות.

ובקום המלך פייסל מספתו סיים את דבריו אלינו באימרה הערבית המפורסמה, שכל אחד יכול לפרשה כרצונו:

– אין שאא אללה! (אם ירצה השם, “מי יתן ויהי”).

*

יומיים לאחר־כך עלה בידי להפגיש את המלך פייסל עם ג’יימס רוטשילד בארמונו בפאריז.

לאמיתו של דבר היה ראיון זה מכוון לפגישה עם הנדיב הגדול ולא עם בנו־בכורו. כל פרטי הפרטים לכך הוסדרו עוד לפני פגישתי הפרטית עם המלך, אך הברון חלה והרופאים אסרו עליו, בגלל גילו אז (קרוב לשבעים וארבע) להישאר בפאריז. ואולי היה כל הענין נגמר בכריתת “ברית נצחית” בין שניהם, “ברית אברהמית”, שאליה התגעגע ג’יימס בכל מאודו.

אם כה ואם כה צריך היה להציל מתוך המשבר הזה את כל האפשרי, ובשעה עשר וחצי בבוקר באתי עם רעיתי לדירתו של ג’יימס.

היינו יושבים באולם־האורחים הנהדר, עם רהיטיו מימי המלך לואי הט"ז, ותמונת האב אדמונד, בפינמון המרכזי, נשקפת אלינו בכל הדרה.

– שלום עליכם! – קרא לנו ג’יימס עברית, בהושיטו לנו את ידיו הרחבות. עיניו היו עוד בהירות ולא השתמש עדיין בזכוכית אנגלית. מלחמת־העולם הוסיפה קמטים למצחו וללחייו, והן במלחמה זו תפס מקום נכבד בצבא, כקצין־המקף ללורד אלנבי תחילה בקהיר ואחר־כך בירושלים. בצחוקו האדיר היה מרעיש ממש את האולם, והנה החל שואל לשלום כל מכריו בארץ, לא חסר אחד: האהרונסונים, דיזנגוף ורעיתו, ד“ר אידר, ד”ר רופין, שמריהו הלוי, הרב עוזיאל, זאב גלוסקין, ז’בוטינסקי, רוטנברג, ולסוף – צעירי האכרים, שלרבים מהם היה “חייב” חובות.

– בקשו את סליחתם – פנה אלינו – ואמרו להם, כי בשובי לארץ אסלק להם את חובותי אלה עד לפרוטה האחרונה.

את כל החלק הזה לשיחתו עמנו מסר לנו בעברית “לבלתי תבין אותי אשתי – הוסיף – שכן ירא אני אותה למאוד על חטאי הגדולים והקטנים”. עבריתו היתה מדויקה למדי כי למדה בילדותו, כרצון אביו, ואחר־כך גם בימי שהותו במצרים ובארץ־ישראל בשנים האחרונות למלחמת־העולם הראשונה.

– מדוע לא ימשיך את דבריו בשפת ו, אדוני הברון! – שאלתיו.

– קודם כל, עדיין אינני ברון, ידידי בן־אב"י, ושנית: רצוני, שגם אשתי תשתתף בשיחה עד לבוא המלך, שאז נצטרך להרבות בעיקר בערבית…

*

באיחור של עשרה דקים הגיע פייסל לבית ג’יימס דה רוטשילד. בלוית נג’יאר פשה בא, ושניהם מתנצלים ומצטדקים על האיחור בכל מיני הצטדקויות: התפקעות צמיג במכוניתו האנגלית, ועוד.

רעיתי הציגה, בערביתה המהודרת, את הברונית לפני המלך פייסל, והמלך קד כמה קידות של נימוס ואף נשק את ידה, אגב מחמאה, כאירופי ממש.

והברון העלה אותנו לאולם־האורחים העיקרי בקומה הראשונה ב“אמפיר סגנונה”, המהודר בהדר מלכות.

ולאחר הגשת קהווה תורכי עשוי על־ידי אחד הטבחים הספרדים־היהודים מאיזמיר העיר – (מן ה“קוקטייל” סרב המלך לגמוע אף טיפה) נכנסנו לתוך עצם השיחה, שאליה נתכוון הברון. המתרגמים מלשון ללשון היו רעיתי ונג’יאר וגם אני.

המתחיל בשיחה הענינית היה ג’יימס. הוא הדגיש מיד, כי הגיע סוף־סוף הרגע הגדול ל“ברית אחים” ערבית־יהודית. “מצדנו היהודים אין כל אפשרות לוותר אף על שעל אדמה. תמורת המיליונים שניתן לכם אנחנו, תנו־נא לנו אתם את כל אשר תגיע ידכם לתתו לנו מאדמתכם האל־גבולית. אם נחשוב את שטח אדמת הערבים לכדי ארבע מאות מיליוני דונמים…”

– רוב אדמתנו היא מדבר־שממה – העיר המלך בבנות־צחוק רחיפות.

– יישארו, אם־כן, כמאת מיליוני דונם קרקע פוריה או הניתנת להחיותה – מה נדרוש אנחנו היהודים? עשרים מיליוני דונם קרקע פוריה, רובה ככולה בארצנו…

• עוד אינה ארצכם בלבדה – העיר נג’יאר בקצת מרירות.

• נתכוונתי ל“ארצנו” במובנה המשותף, כמובן, שהרי יהיו מעשרים מיליונים דונמים אלה קרוב לחצים מושלימים ונוצרים, ורק עשרה מיליונים יהיו לנו כיסוד ובסיס לביתנו הלאומי, זאת אומרת שטח כפול רק מהלבנון, אשר הסכמתם לתתו לנוצריי הלבנון.

• לו יהיה כדברך, אדוני הברון – ומהי הצעתך ביחס אלינו?

• ­ הצעתי אני, שהרי עוד לא דברתי לאבי בענין הזה – תהיה שהעם היהודי יתן לערבים סכום כולל של מיליון לירות…

• דברים בטלים – שיסעו המלך – מה הם מיליון לירות היום?

• שני מיליונים אם־כן…

• ­מה הם שני מיליונים למדינה כמדינת עיראק?

• לו יהי כדברי הוד מלכותו – ארבעה מליוני לירות בעד עשרת מיליוני הדונמים.

• אני מציע, אדוני הברון, עשרה מיליוני לירות לעשרת מיליוני הדונמים, בלוית עוד עשרים מיליוני אדמת־מדבר, להעגלת קרקעותיכם ולהגנתן – הטובה ההצעה?

• יסכים־נא, אדוני הברון, יסכים־נא – לחשתי לו בתחינה.

ג’יימס מתחשב, מהסס, מחשב, מתרתע, ולסוף קורא הוא קול גדול:

• אני מסכים, אם רק יסכים גם אבי, ואם רק יסכים העם העברי עם מנהיגו ד"ר וייצמן…

• ובכן העסק הוא עסק?

• העסק הוא עסק!

לבי הכה גלים. וכשירדנו שוב אל המאכלה לסעוד את נפשנו מתוך הכרה פנימית נהדרה, הרגשתי כי דבר־ מה גדול נעשה בביתם של הרוטשילדים.

*

לא אוכל להתאפק שלא לתאר בקיצור ובראשי פרקים לפחות, את הסעודה בבית הרוטשילדים, “סעודת מלכים” ממש, אם כי ודאי אעורר את תאבונם של קוראי דברים אלה. הן לא כל יום מזדמן בן־תמותה פשוט לסעודה כזאת.

ג’יימס דה־רוטשילד עצמו היה אחד החמדנים הגדולים של מאכלי־תאוה והמוגש לשולחנו היה חתיכת “אומנות תבשילית”. המלך פייסל היה הראשון שהביע במלוא פיו את התפעלותו מן הסעודה המפוארת והמטועמת.

השולחן עצמו היה ערוך כמובן בטוב־טעם אין־כמות. הפלפלאות המרוקחים והמתובלים, והיינות העתיקים למיניהם, שהוגשו בין כל מנה ומנה, שאחדים מהם, מיקבי הברון בעיר בורדו, יינות בני שבעים שנה ויותר – שיוו לסעודה צורה של סעודה מלכותית מימי קדם. המרק, בספליו הצדופים, היה כה טעים, במשקולת־מלחיות, שהמלך תבעו פעמיים. דג ה“פילה־דה־סול” עשוי קלי ומלווה “רוטב טרטרי” עם נתחי לימון על־פניו, גירה את התיאבון. הבשר – תרנגול־הודי מצרפת הדרומית – מטוגן וממולא בטנים ושקדים, ונתחיו הלבנים והשחומים הצטיירו על־פני קערות רחבות וזהובות השפה, כשמזלגות כסף טהור מוכנים לידם לביתוק קל ומהיר.

ותיזכר לתיאבון מנת־המנות, “פילאף” עשוי אורז וצנובר מהולים פלחי שומן מטוגן, שכל גרעין בולט מתוכו לחוד, ויין בורגוניה מרטיבו בשפע.

• זהו – אמר המלך הנהנה – הטוב ל“פילאפים” מימי ילדותי בחג’אז, שאכלתי בבית אבי השריף חוסיין.

• תחי חג’אז הממלכה – שתה הברון לכבודו.

• ותחיינה כל הממלכות הערביות, מסוריה ועד לתימן – שתיתי אחריו.

• ותחי “פלשתין”, ממלכת היהודים – השיב המלך פייסל, בהרימו את כוסו פעמיים.

אז הוגשו הפרפראות בעשרותיהם, עם עוגות לרוב בנוסח ערב, וקהווה תורכי במי־ורדיו, ואגסים, ותפוחים, רמונים ותפוזים, אלה האחרונים מפרדס הברון בעקרון, ושקדים וחרובים מנס־ציונה.

וסיגריות הולנדיות, וסיגריות תורכיות, ובהן העשירות ביותר תוצרת הלבנון, ארץ מוצאו של נג’יאר פשה:

• יחי הלבנון החפשי! – שתה המלך כוסית משקה חריף, הוא ה“שרטריז” הצרפתי המפורסם.

• ותחי שכנתנו העתידה, “כנען הדרומית” – השיב הנוצרי־הערבי, כשפניו מכורכמים מרוייה.

• לשלום ולידידות העמים החפשיים בירושלים, בבירות, בדמשק, ובבגדאד – הוסיפה רעיתי.

• ובקהיר ואלכסנדריה שלי – לגמה את כוסיתה אשת הברון לבית פינטו במצרים.

• ולשנה הבאה בפאריז זאת, לשם חתימת הברית השמית בכל יפעתה – סיים ג’יימס את הברכות כולן.

ובחצות הלילה נסתיים הנשף הנהדר. ממונקו הנסיכיה צלצל הקולחוט, והברון אדמונד דה־רוטשילד שוחח עם בנו־בכורו, ועם כלתו בחירתו, וגם עם המלך פייסל אורחו, כשכל המסובים – נג’יאר פשה, רעיתי ואנוכי, מאזינים לקולו של “אבי הישוב”, “הנדיב הידוע”, ממרחקים.

ליל קסמים שלא יישכח מזכרוני לעולם.

*

מדוע אם־כן לא יצא מכל הענין הגדול ולא כלום? אילו היה מוצא אל הפועל במועדו היה מניח את הבסיס לבית שמית מאין כמותה, בעזרת בית הרוטשילדים הגדול.

אך התככים אשר רקמו במזרח פקידי משרד־המושבות הבריטי, אשר גידלו וטיפחו את הפתן הירושלמי, המופתי, ואת יתר המסיתים ובעלי־המזימות, ­– הם אשר קעקעו את הבנין אשר פייסל המלך ועבדאללה אחיו רצו בהבנותו, יחד עם מרחיקי־ראות שבין מנהיגי היהודים.

 

פרק מאה וחמשה: עם בלפור ברכבת הנצחון²³    🔗

לורד בלפור, שלא האמין איש מאתנו לפני שנה, כי זכה נזכה לראותו בביתנו הלאומי, חי, פעיל ושלם, בא אלינו במועד שנקבע לו מראש, שהה בינותינו עשרה ימים מלאים, עבר בארצנו לארכה ולרחבה ממש, ויסע מאתנו עם בת־הצחוק לשפתיו ועם ברכת־האושר בעיניו. שום מקרה לא הפריע את הנסיעה הנפלאה הזאת מתחילתה עד לסופה. שום עננה לא העיבה את זהרה המזרחי כל כך, ואם אמנם ניסו פרחחים שכמיים לעורר את אורחי השומרונים בקרבן־פסחם על הר־הגריזים, להראות גסות וסכסוכים זולים, שכתבי־חוץ מבין שונאינו השתמשו בהם, כמובן, להנאתם הפרטית, לא יאחר העולם הרחב לדעת אל נכון, כי לא היה בין המאורע בשכם ובין חגיגות בלפור בארצנו, מירושלים ועד לדגניה, כל יחס שהוא. המעשה הגדול נעשה. וייצמן רצה להוכיח, כי הרשות בידי יוצר ההצהרה, וכי גם זכותו היא מכל צד – לבקר את יציר־כפיו, את הבית הלאומי לישראל, לכשירצה ויחליט בכך, ואנגליה רצתה להראות, כי מסכימה היא לדעתו של המנהיג וכי החלטתה נחושה לבלי הרשות לקיצוניים, מבין הערבים הסואנים ומבין המופ"סים אחינו, להטיל את אימתם על מניחי הבנין היהודי הגדול באדמת־האבות.

מי יתאר ומי יספר את דבר נסיעת הנצחון ללורד בלפור, בלוית וייצמן וסוקולוב, אורחים, מלווים ועתונאים, מדרום הארץ לצפונה בימי בקורו האחרונים? בשל עבריות המאורע לכל צדדיו וגוניו הבהירים – הרגיש הכותב את הדברים האלה רגשות בל־ידעם מימי ילדותו.

“רכבת הנשיאות” עמדה הכן בתחנת ירושלים, עם עגלותיה המפוארות ללורד בלפור עצמו, למלויו הנערצים, ובזוזה לאט־לאט, עם משאה היהודי המדיני הראשון מאז החורבן הגדול, ובדממה פתאום לשריקת מפקד התחנה בביתר הקטנה עם חרבות עברה הקדמון – נשמע היטב מעל פסגות ההרים הרמים ומנבכי הבקעות הצרות קול בן־כוכב המצביא בקראו לשרידי גדודיו הלאים לשפך את טפת דמם האחרונה לחרות העם במלחמתו הקדושה. לא לחינם קראת את קריאתך, הגיבור, ולא לשוא מתו אלפי ישראל במקום הלזה. הנה צועדת רכבת ביתך הלאומי בצעדי־און וגאון, על אותה האדמה שרוותה מדמי־ישראל בפקודתך, ובשורתה לכל רואיה היום, התופסים במחרשה והעודרים במעדר, פלחים ערבים בתמהונם הרב ואכרים עברים בחלומם המשכר – שמדינת היהודים לא אפסה ונמחקה, לא הלכה ונשכחה; רק חייה נפסקו לרגעים, לרגעים שהיו אמנם לשנים, לדורות ולמאות – אך הנה זורמים הם בשלישית. זרם אדירים שלא יסבול עוד גסיסה ונסיגה לאחור.

ותראנו הר־טוב מעל אדמתה, עם אודם גגותיה הצוחרים. אך, אהה! מדוע שכחו למסור לבחוריה הסואנים ולבתולותיה היפה־פיות, כי מושיעם יעבור על פניהם לו אך לדק קצר אחד? הן צרורות פרחים לרוב, דמומיות ופניניות יחדיו, היו קוטפים הם בחדות־נעורים מאדמת־הטרשים בסביבתם ומגישים אותם בדבקות ובקדושה לישיש אשר דרש לשלומם, כשבת־קול ממערת שמשון הקרובה, היתה מלוותהו אז בעברית ספרדית אדירה: “את פלשת עוד נלכוד בעבודה!”.

*

ונעבור את נחל־שורק, עם אמירי־עקרון במרחק. ואת תחנת לוד, עם יערות זיתיה הישישים. ואת ראש־העין, בקרבת הכפר הגרמני וילהלמה. מבעד לאשנב מציץ לורד בלפור פעם, פעמיים, עשר. אין הוא יכול להאמין למראה עיניו. הזוהי הארץ, שכל־כך הרבה דברו בה סרה? היכן מדברותיה בשרבם הממותת? היכן הרריה, בצחיחי סלעיהם הריקים? ובעמוד הרכבת בלב המושבה העבריה היותר גדולה לארצנו זאת מאז תחיתה, עם פרדסיה למאות, ויערותיה מסביב, ומימי ירקונה המפותל, ואברהם שפירא על סוסתו הצחורה, ו“בני־בנימין” כפרשים צבאיים, והמון עצום, אלפים ממש – שעיניהם וידיהם, ובגדיהם, אף דבורם גם הוא מכריז עליהם, כי האדמה היא אמם ועבודתם – מטרתם האחת בחיים. ירדה דמעה על לחיו של נותן־ההצהרה, לסערת ההתרעה שהבקיעה השמימה בהתלהבות עם־חי. אכן – אם בראשון לציון ראו עיני לורד בלפור את אפשרות האכרות העברית ובמקוה־ישראל את ההכנות לקראתה ברצונם של כרמיה ונטר עוד לפני ששים שנה, הרי נתנה לו פתח־תקוה, מיסודם של הירושלמים, את ההוכחה, את הבטחון, את האמונה כי אמנם טעה לא טעה בחשבונו ביום המכריע ההוא, שבו הכריז לעולם התוהה את דבר יצירתו של הבית הלאומי ליהודים.

כאליל היווני הידוע, שרכש כוחות מחודשים מדי צעדו על הקרקע, כן חזרו היהודים ליצרם האדמתי מדי התנחלם על אחוזות אבותיהם; לא אודיסה וקישנייב, לא פינסק ומינסק מתנסות עתה בארץ זאת, וצחוק הילדים והילדות בעבריותם הרעננה צלצל באזני לורד בלפור לאמור: “התראה? – אין הבדל בין ישראל לגויים. לא טובים הננו אולי, אך לא רעים מהם ודאי”.

וכבסיפורי־בדים עוברות לפנינו אחת־אחת, חדרה בכתמי־ירקרקה, בנימינה בלבן בתיה המבהיקים, זכרון־יעקב בגבעתה הרמה מאד, עתלית בברק בריכותיה המלוחות, בת־גלים והכרמל אל היפה שבמפרצי ים־התיכון. חבל רק, שבכל אחת ואחת מתחנות יהודיות אלו, לאורך מסילת־הברזל הממשלתית, לא דממה רכבת־הנשיאות דק או שנים לפחות. חבל רק, שמחזה הקבלה באחרונת המושבות לנדיב הגדול, לא נשנתה ולא נתכפלה בכל שאר הכפרים והנקודות, שאחת תקותם ואחד משא־נפשם היו ליהנות גם הם מזיו הנסיעה הבלפורית הזאת בכל הדרה המדיני. צריך היה לראות אמנם, את בנימינה בהוללותה הצעירה והסוערה, לכשירד אורחנו הגדול בתחנתה, ליד קשת־כבודה; צריך היה להסתכל, ביחוד, בפרשים החמודים, על סוסיהם האבירים, שהסתערו עם הרכבת יחדיו, במרוצת התחרות נפלאה, ודגליהם הציונים בידיהם לכבודה וכובעיהם מורמים השמימה בברכת “להתראות” עצומה – בשביל להרגיש כמה מקיפה וכמה כללית היתה הקבלה. אילו יכול כל מושב יהודי, גדול וקטן, ישן וחדש, עשיר ועני, להיות בחוגגים ובמברכים את לורד בלפור, את וייצמן ואת סוקולוב בשלשתיותם הקוסמה.

*

ואח"כ – במכוניות!

מחיפה שהכריזה בפעם הראשונה, במעמד עם יהודי שלא ידעה כמותו בכל תקופותיה כולן, כי הולכת היא ונעשית לא רק עבריה יותר ויותר, אלא גם עיר הנמל היהודי הגדול והמרכזי להבא, ועד לנהלל הפועלית, שידים כואבות ולבבות חרדים יבשו את בצותיה ויעשוה לגן עדן אמתי. מבלפוריה האמריקנית, שידעה למחוק את כתם היריות הערביות בתחנת עפולה לפני כמה ירחים, באספה לקרבה מחנה נהדר של שיכים ערבים מכל הסביבה, על סוסיהם כולם, עם חרבותיהם שלופות ושפתותיהם דובבות אחוה ואהבה לאחיהם, בני גזעם השמי. מנצרת השאננה, שהצהילה את אורחיה באדיבות כה רבה ובשלוה כה מלאה, עד לטבריה החדישה בקרית־שמואל המשקיפה אל הקוסם שבאגמי התבל; מראש־פינה הצפונית על הרריה ואל מי־מרומה, עד לדגניה הרואה יום־יום בהגיח הירדן לבקעת הערבה בפוריותה – היתה זאת התפרצות המונית. התפרצות לאומית מיוחדת במינה, שלא חלמוה גדולי עמנו אף במיטב חלומותיהם ושהחוירה בתפארתה ובסערתה את כל שעשו אבותינו בחזרם כחולמים מבבל.

לא, לא חולמים היינו בשוב ה' את שבותנו הפעם, כשלורד בלפור מנחה את הדרך לפנינו. לא, לא מחזות חולפים היו מחזותיה של זו הנסיעה הנפלאה, נסיעת הנצחון לבלפור ולוייצמן, מירושלים עם מכללתה העברית ועד לגבולות סוריה, ליד צמח הערבית.

בעצם עינינו ראינו כיצד היינו לעם, בעצם ידינו חשנו כיצד הננו מדינה – ובעצם לבותינו נדרנו – במעמד האורחים הנערצים – כי אין כל זה אלא ההתחלה הנשגבה לגמירה הבטוחה והמרנינה של המחר הקרוב.

ובל אדע מדוע, לבי אני אומר לי, כי בוא יבוא היום – אולי כבר בשנה הבאה – ולהגדת פסח בכל יפיה המסורתי – תוסף אגדת בלפור עם כל יפעתה המחודשת.

בל אדע מדוע, וכבר בשעת הסדר שלשום, לפני הקריאה ולאחריה – אל כוסות היין מראשון ומזכרון – רק ספור אחד ידעתי – רק תאור אחד תארתי לעצמי, ולכל הרוצים לשמוע מסביבי:

נסיעת הנצחון לבלפור ולוייצמן ברכבת־הנשיאות הראשונה.

 

פרק מאה וששה: עם המפקד קיש בראשית כהונתו    🔗

חיים מרגלית־קלווריסקי, בא־כח הברון רוטשילד בארץ, ידע שמץ מכל פעולותי ושיחותי עם פייסל, שהחשאיות יפה להן. ידעו על כל וורמסר ופרנק, מנהלי חברת פיק"א בארץ.

קלווריסקי היה במידה רבה מורי ורבי בשאיפה להסכם עם הערבים. כמוהו לא חדלתי מלנסות את כוחי בכיוון הזה לפני מלחמת העולם, בימי המשטר התורכי, כבימי המשטר האנגלי שבא אחריו. כמוהו לא ידעתי אכזבה ויאוש במאמצי המיוחדים, גם לאחר שנחלתי כשלונות אישיים פה ושם. ולשנינו היה ידיד משותף בין הערבים, ידיד אמתי שהזכרתיו כבר בפרקים קודמים, הוא – ריאד אל־צולח.

כשסיפרתי לקלווריסקי (במידה שהורשיתי לפרסם את הדבר) על פגישתנו עם פייסל בבית ג’יימס רוטשילד, לא היה איש מאושר ממנו. כמה פעמים טיילנו יחד ברחובות ירושלים, וכן גם נפגשנו בבקורנו אצל אבי, ושוחחנו על הענין שהיה קרוב ללבנו.

ראוי היה האיש הזה, מן האישים היקרים והנחמדים ביותר בתולדות ישובנו בתקופת התחיה וראשית הבנין, שאקדיש לו פרק מיוחד. אך הפעם אני מזכירו בפרק המוקדש לאישיות מצוינת אחרת, שקלווריסקי היה מקושר עמה – הוא המפקד קיש, מנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים, לאחר הד"ר אידר.

“בבוקר לא עבות אחד” – כמקובל לומר בלשון המליצה – קיבלתי מברק קצר, בצרפתית, מאת הד"ר וייצמן: “התסכים לשמש כמזכירי המדיני בתקופת שהותי במצרים ובארץ־ישראל, בלווית הקולונל קיש” – שאל המנהיג במברקו.

על אף חששותיהם של חברי במערכת “דואר־היום”, שהייתי עורכו הראשי, פן יגרום הדבר להתרחקותי מעתוני, עניתי במברק “דחוף”:

“הריני לפקודתך. הברק מועד בואך מצרימה. איתמר בן־אב”י".

ובקבלי מוייצמן את תאריך יום בואו אלכסנדריתה, ירדתי מצרימה ועליתי לפגשו באניה.

• זהו – הציגני הנשיא בפני מי שנבחר על־ידו להיות ראש המחלקה המדינית לחמש שנים רצופות, כמושאל לו מאת הצבא האנגלי – זהו בנו של בן־יהודה, אשר הרבה לעזור לי במשלחות מדיניות שונות. האוכל לבקשך, אדוני המפקד, לבוא אתו בדברים, להיותך נעזר גם אתה על־ידו בכל אשר יהיה ויבוא להבא?

• ברצון רב – ענה המפקד בעל הפנים החמודים שראשו היה קרח, אך צחוקו מצודד ומעודד, טפוס אנגלי בכל גינוניו.

ומיד – ממש מיד – נתקשרנו בקשרי ידידות שנמשכה שנים, גם לאחר המקרה הבלתי־נעים אשר אירע בינינו לאחר כמה ירחים.

פעולתי הראשונה, במשרתי הזמנית, היתה להפגיש את קיש עם ראשי היהדות המצרית. ממלון “קונטיננטל”, אשר בו התאכסנו, הייתי עורך יום־יום בקורי היכרות אצל כמה וכמה מהם. בקור ראשון אצל ז’ק מוצרי, מי שהיה היועץ המדיני במצרים לד“ר וייצמן, עוד מימי “ועד הצירים”. אחר־כך הבאתיו אל קטאוי־פשה, מנהיג היהדות המצרית במלוא המשמע, אשר בלי הסכמתו לא נעשה דבר בכל עניני היהודים במצרים. לא הצליח הנסיון למשוך את האיש הזה לציונות, אם כי הביע את שמחתו על שסוף־סוף נתמנה למשרת “מנהל מדיני” להנהלתנו בארץ אדם נחמד כמפקד אנגלי זה, אשר מצא חן בעיניו לא פחות ממונטיפיורי כקצין־הקשר עם ממשלת ארץ־ישראל בימים הראשונים לשחרור הארץ. הבאתיו גם אל יוסף שיקורל, מגדולי הסוחרים במצרים, שתרם באמצעותי חמש מאות לירות מצריות (סכום ניכר בימים ההם) ל”קרן הגאולה“, ורעיתו היתה עסקנית צבורית פעילה ועזרה גם לנו הרבה. פלאצי, מגדולי הסוחרים, הצטרף אף הוא אלינו ברוח ובחומר. אלפרד כהן וקסטרו, ידידי מימי לימודי בפאריז, מהרו להבטיח לנו את כל עזרתם. קסטרו, שהיה עורך השבועון הציוני הראשון בצרפתית, הציגנו לפני ידידו המדינאי המצרי הגדול זגלול פשה. בשיחתנו עם זגלול – שנסינו לענין אותו בעניני ביתנו הלאומי, אם כי לא מיד הבטיח לנו עזרתו המדינית – הכרנו פנים מנהיגים מצריים צעירים בימים ההם, והם – נחאס־פשה, נוקראשי־פשה (מתומכי זגלול) ומחמוד פשה, שהיו להם דעות משלהם בעניני מדיניות, והיו מן הנוהרים אחרי אנגליה בלי הסתיגות. הרב בן־שמעון, שהיה ידידו של אבי עוד מלפני המלחמה, הבטיח לנו את תמיכתו, וכן גם הרב אבוכזיר מאלכסנדריה. ידיד נאמן לד”ר וייצמן, למן רגעו הראשון כראש “ועד הצירים”, היה הברון דה מנשה, ולא הצטרכתי להציגו למפקד קיש. הוא בא אלינו לקהיר, עם רעיתו, צרפתיה שנתגיירה, ובתם ובנם ג’ורג'. לעומת זה הצגתיו לפני פיצ’יוטו־בי, אשר הכרתיו והערכתיו עוד מלפני נסיעתי הראשונה אמריקתה, והוא אז מגדולי מצרים היהודית ודברו באלכסנדרייה היה לצו.

ארבעה ימים רצופים עשינו במצרים. ד"ר וייצמן נענה לבקשתי, ונשא בבית השיקורלים אחד ממנאמיו הנפלאים (בצרפתית הפעם), שבהם היה מתחיל בלחש ובקול דממה דקה ומאכזב לפעמים, אך בסופם היתה השפעתם עצומה על המאזינים. המפקד קיש נאם אחר־כך. אטיות ומתונות כדרכו. המסיבה נסתיימה בנאום עברי שלי. אף הפעם שמרתי על הנדר אשר נדרתי לאבי, כי לא אסיים שום נאום בכל שפה שהיא, בלא כמה משפטים, לפחות, בשפת ילדותי, בעברית.

ולאחר מסיבה נחמדה, שנמשכה עד לאחר חצות, במחסום נהר־היאור, לא רחוק מג’יזה, עם השיקורלים והפלצים והקסטרים והאלפרד־כהנים אתנו במעברות הנאות ליד האשדה הגדולה, לאור ירח במלואו (המתבונן בנו, ומזכיר לנו את ברכות יוסף המשנה למלך מפרשת “ויחי” שבספר “בראשית”) – נסענו שלשתנו (הד"ר וייצמן, המפקד קיש ואנוכי) ברכבת לקנטרה המזרחית, וממנה ללוד ולירושלים.

הישוב קיבל את יורשו של הד“ר אידר בסבר פנים יפות. חנוכו המערבי, מראהו “הצבאי”, הידורו בלבוש, חיוכו התמידי עם כל רצינותו הרבה, ידיעותיו בלשונות המערב ומסירותו למטרה אשר לשמה בא – צודדו את הלבבות. מבחינה מסוימת היה “תלמידי” בעברית, כי מיד החל ללמוד אותה באותיות לטיניות, ושלא כד”ר אידר קודמו (שהתקשה בלמוד השפה), התקדם קיש במהירות מפליאה, ויום־יום היינו שומעים אותו מעשיר את מילונו השימושי מתוך אהבה עמוקה לשפת התנ"ך.

• גם לשמך – אמרתי לו להנאתו ­– יש יסוד בתנ"ך, כי הן שמך קיש, כשמו של אבי שאול, המלך הראשון לישראל. אתה מזכיר לנו איפוא את ראשית המלוכה…

 

פרק מאה ושבעה: עם הד"ר ויצמן – מקונסוליה לקונסוליה    🔗

בימים הראשונים לכהונתו בארצו לא יכולתי לעמוד על דרישותיו של המפקד קיש, כי כל זמני היה נתון לד“ר ויצמן, אשר נלויתי אליו מקונסוליה לקונסוליה וממנהיג ערבי למנהיג נוצרי. לא כערי המזרח האחרות – ירושלים שלנו. גם בימי המשטר התורכי וגם בימי הממשלה האנגלית, עם הצהרת־בלפור כבסיסה כלפי־חוץ על כל פנים – היתה ירושלים מעין בירת מדינה כמעט עצמאית. אפילו מנקודת־הראות ה”מנדטורית" היתה הארץ "מנדט מסוג א' ", העומדת בערב עצמאותה הגמורה, כעיראק חברתה שהובטח לה כבר מקום בין עמי תבל החפשים, וכעבר־הירדן, שהושיבו שם את האמיר עבד־אללה ועשאוה עצמאית למדי. הילכך החליטו רוב המעצמות לתת לקונסוליות שלהן בארץ מעמד של “צירות”.

עמדה זו מצאה לה ביטוי בדבריו של ה' מוגרה אלי (זה הידיד הנאמן שבכל קונסולי צרפת בארצנו שמלפני מלחמת־העולם הראשונה ועד לאחריה): “אין אתה רואה ומשיג אולי, אדוני בן־אב”י, את ערך כל הנעשה בארץ הזאת לאחר נצחוננו הגדול במלחמה. ממשלת צרפת, בהוראותיה אלי, מדגישה בפירוש כי עלינו לתמוך בכל כוחותינו באומה החדשה הנוצרת כאן ­­­­– היא אומתך. לכן שיגרה אותי לכאן, בגלל היותי ידוע כאוהב ישראל. הדבר לא היה נעים ביותר לקצת צרפתים כאן, וביחוד לכמרים מסוג ידוע, אך בכם תלוי הדבר להמשיך את עבודת הבנין בקצב מספיק, למען היותכם לאורך ים־התיכון כוח “אח” ללבנון הנוצרי.

• זוהי, אדוני הקונסול הכללי – עניתיו אז – דעתי גם אני, כאשר הוכחתי בשורת מאמרי ב“דואר־היום” לאחר ביקורי בארמון הנרי דה־ז’ובנל, הנציב העליון לסוריה וללבנון, וגם בשיחותי עם ערבים שונים בשתי המדינות. אך מאמין אני באמונה שלמה כי אין לנו לבנות את “ברית האחים” שלנו רק על בסיס התנגדות למושלימים, שהם אחרי הכל הרוב העצום בכל המזרח הקרוב. מכאן הצעתי ליצירת “שווייצריה” מזרחית כאן, עם קנטון עצמאי מיוחד לכל אחד מעמיה בזכויות שוות לכל אחד מהם.

• מאמריך אלה תורגמו לנו והם נמצאים בארכיוננו. מצדי אני מסכים להם. שווייצריה האירופית הצילה לפנים את צרפת, עם ז’ן ז’ק רוסו כגדול בניה.

אז הבעתי את רצוני – עוד לפני רדתי מצרימה – להפגישו, את קונסול־צרפת מוגרה, עם הד"ר וייצמן.

• אהיה מאושר לפגישה הזאת – העיר מוגרה בהתלהבות – ושוחח נשוחח על הכל, על הכל.

אלו הן הסיבות, שגרמו לי כמזכירו המדיני של הד"ר וייצמן, ליעץ למנהיג לבקר בכל הקונסוליות הכלליות, לפחות באלו של המעצמות האדירות כגון צרפת, ארצות־הברית, איטליה, ואפילו גרמניה (שהיתה בימים ההם מיוצגת על־ידי גרמני מן הנוהים אחרי שטרזמן, שר החיצון המפורסם כידידו של בריאן).

והביקור הראשון היה אצל שרל מוגרה.

שעתיים נמשכה השיחה אצלו. מפעם לפעם הייתי מתחמק לרגעים־מספר, ומחליף דברים קלים עם פקידי הקונסוליה כדי להשאיר את הד“ר וייצמן ואת הצרפתי לבדם, לשיחת־שנים. ד”ר וייצמן יצא מרוצה ביותר משיחתו זאת עם מר מוגרה, ששנתים אחר־כך נתמנה לציר צרפת בטהראן.

• יש לנו כאן – העיר וייצמן בחיוך – ידיד ממדרגה ראשונה, ועליך, בן־אב"י, יהיה לכלכלו בהשכל ודעת.

משם הלכנו אל הקונסול האיטלקי אשר היה אז תחת רושם ביקורי אצל מוסוליני וגילוי אהדתו לעמנו. אף הוא היה איש נחמד, ואף היו לו ידיעות בלשון העברית. גם כאן התאמצתי להשאיר את שניהם ביחידות ככל האפשר, ובשובנו משם שאלני ד"ר וייצמן:

• כיצד ידעת לעשות רושם טוב כל־כך על הדוצ’ה?

• בגאוותי היהודאית – עניתיו – ובהסבירי לו כי מענינה של רומא השלישית הוא להיות ידידה ליהודה השלישית, כבימי רומא השניה ויהודה השניה.

קונסול איטליה הבטיחנו, שימסור לברון וולנטינו, מנהל עניניהם המדיניים, וידידו הנאמן בווזרת החוץ, את תוכן השיחה המצוינת, אשר בתוצאותיה נצטווה גם הקונסול האיטלקי בירושלים לתמוך בבית הלאומי העברי בכל יכלתו.

בכבוד רב נתקבלנו גם בקונסוליה התורכית ובקונסוליה הצ’כוסלובקית, שמזלי הטוב גרם לי להכיר אישית את ראשי ממשלותיהן – את מוסטפה־קמאל אתא־תורק, ואת פרופסור מסריק. אם־כי שני קונסולים אלה לא נחשבו בימים ההם כקונסולי מעצמות אדירות, הרי גדול היה חינן בעיני אנגליה, צרפת, אמריקה ואיטליה, בשל נצחונו הצבאי של מנהיג תורכיה וידידותו של ווילסון למסריק. ומאושרים היינו לשמוע, מפי הקונסול התורכי, כי תורכיה רחשה אהדה גדולה לארץ־ישראל העבריה, ושמסריק הבטיח לבקר בה באחת השנים הבאות (ואמנם ביקר בה בשנת 1927).

רק בביקור אצל הקונסול הגרמני נעדרתי, מטעמים אישיים.

 

פרק מאה ושמונה: מדוע הסתלקתי מן המחלקה הערבית בהנהלה הציונית    🔗

היחסים בין ד"ר וייצמן וסיר הרברט סמואל לא היו בימים ההם טובים ביותר. אך לא אעמוד כאן עליהם. אם־כי נסיתי במידת־מה, מתוך כבוד לשני האישים היהודים הגדולים האלה, להמתיק קצת את דינו של נשיא תנועתנו ביחס לנציב היהודי הראשון, אשר הגשים את התפקיד שהוטל עליו לפי תפיסתו ומצפונו הוא.

• היתה זו שגיאתי הגדולה ביותר – אמר לי ד"ר וייצמן כמה פעמים – כי אלמלא דרישתי מלויד־ג’ורג' לא היה סיר הרברט מתמנה למשרתו זו.

דעתי היתה אחרת בענין זה, אך כמזכירו המדיני של נשיא הנהגתנו, לא ראיתי טעם לוויכוח מיותר.

אשר לתפקידי בעתיד בעבודת ההנהלה הציונית, אמר לי הנשיא, בנוכחותו של המפקד קיש:

• רצוני, שתנהל את המחלקה הערבית, כסגנו של קיש ידידי, ושתמשיך את “משומתך” עם קונסולי המעצמות בהסכם מתמיד אתי, ואני מחכה ממך לדו"ח שבועי על כל אשר תאזין ותציע.

ולאחר קביעת הנקודות העיקריות הודיעני קיש, שהוא יורד מצרימה להמשיך את העבודה שהוחל בה בהשתתפותי והזמינני להלוות אליו בדרכו.

הסברתי לו, שלא אוכל להתחיל בעבודה עד שנסיים את הענין בינינו, ורק אז אוכל לקבל חופשה ממערכת "דואר־היום'' למשך שנה או שנתיים לפחות.

כעבור מספר ימים התדפק מישהו על דלת דירתי, והאיש שנכנס הביתה היה להפתעתי – קלווריסקי.

• מדוע זה הטריח אדוני את עצמו לטפס במדרגות המרובות, כשיכול היה לצלצל אלי בקולחוט והייתי ממהר להיענות לקריאתו?

• יען כי רוגז אני עליו, מר בן־אב"י, ובאתי להשיח לפניו את רוגזי – כך ענה לי.

• רוגז עלי? למה ומדוע? במה חטאתי למיטיבי מימים שעברו, ימי מלחמת הכי"ח בי לכל אורך השורה?

• הוא הדבר, ידידי המדומה. בימים הרחוקים ההם, גם מאז חזרת ארצה, פעם אחר פעם, לא חדלתי מהגן עליך נגד כל יריביך והם, כידוע לך, היו מרובים. במכתבי לברון אדמונד דה־רוטשילד וליק"א הייתי מרבה לשבחך. במכתבי האחרון אליו, לאחר פגישת פייסל עם ג’יימס באמצעותך הייתי נלהב ביותר לכל צעדיך האחרונים…

• ואני הייתי תמיד, אדוני ורבי, מוסר לכבודו פרטים על עבודתי, שהיתה מתאמת גם לשיטת פעולתו בעניני המזרח הערבי…

• לא כן בזמן האחרון. מאז בא המפקד קיש ירושלימה, נהפכה כנראה הקערה על פיה, ואתה אומר להסיג את גבולי בבואך לקפח את משרתי בהנהלה הציונית.

הבטתי בו בעינים מתעתעות.

• הן זו שנה ויותר – אמר – שאני עמל להשיג משרה קבועה כמנהל המחלקה לעניני הערבים, וד"ר אידר הבטיח לי את המשרה הזאת. והנה אתה מוכן לקבלה עליך? הזהו מצדך יחס־גומלין?

לחינם נסיתי להסביר לו את המצב, כי זה היה רצונו של ד"ר וייצמן. הראיתי לו את מברקו של הנשיא מלונדון ואת מכתבו של קיש אלי, אשר בו אין גם רמז קל לאפשרות על מסירת המשרה הנזכרת לאדוני.

• ולבסוף – סיימתי את דבריי – לא חשבתי, שאדוני רוצה להחליף משרתו אצל יק"א והברון במשרה בהנהלה הציונית.

• יק"א סירבה להמשיך את פעולותי, ובאשר לברון – הריני מקבל ממנו זה זמן־מה קצבה בסך עשרים וחמש לירות לחודש. כיצד אוכל להתקיים בסכום הזה, ואני עמוס חובות עד למעלה מראשי?

האיש החביב הזה, הדור הפנים, בעיניו התכולות וזקנו העשוי, התכרכם מרוב כאב מוסרי ונפל כמעט על אחד הכסאות.

• מה, אם־כן, דורש אדוני מאתי?

• להחזיר לי את השייך לי בכוח “חזקתי” בעניני המזרח.

לא יכולתי לעמוד בפניו וראשו מורכן לפני:

• טוב, איפוא, אדוני ורבי – אני מסתלק מן המשרה.

ובו ברגע מסרתי לידיו את המברק בנוסח הבא, באנגלית, על מנת לשלחו אל המפקד קיש למצרים:

"קולונל קיש, מלון “קונטיננטל”, קהיר.

לצערי הרב דחו חברי את בקשתי ליטול חופשה מעורכותו הראשית של “דואר־היום”. אני ממליץ בכל לב על קלווריסקי כראש המחלקה הערבית – איתמר בן־אב“י.”

האיש חיבקני בידיו הרועדות, באמרו:

• לא אשכח לך את זאת לעולם.

ובכל פעם שהייתי עובר אחר־כך ליד “מלון יוז”, אשר בו היו משרדי ההנהלה הציונית במשך שנים רבות, עד שהועברו למשרדי בנק אפ"ק ברחוב הבריכה, הייתי סר למשרדו של חיים מרגלית־קלווריסקי, לדרוש לשלומו ולשאול להתקדמות הענינים בשטח הבנתנו עם שכנינו מבני העדות האחרות. והוא היה עונני תמיד בנוסח אחד:

• מה לעשות אם אין הם (הכוונה לאנשי ההנהלה) מבינים את המצב, אם אין הם רוצים ללמוד, אם אינם נותנים לי לעבוד. הוי, כמה חרד אני לעתידנו בשטח זה.

Un point c’est tout!

ומאת המפקד קיש, בשובו מקהיר ולא יכול היה להבין את התמורה שבאה בלבי ימים מספר לאחר שנפגשנו וקבענו קוי תכנית לעבודה בעתיד – קבלתי לאחר ימים מועטים, מכתב המביע צער על אשר לא יצא לפועל ההסכם בינינו, בצירוף המחאה קטנה לתשלום הוצאותי הממשיות בשבועות האחרונים.

ומד"ר וייצמן הגיעני מכתב תודות על יחסי האנושי לקלווריסקי ידידו, תוך הבעת תקוה להתראות עמי בקרוב בעבודה משותפת חדשה.

 

פרק מאה ותשעה: פגישתי עם הנרי דה־ז’ובנל    🔗

ו“העבודה המשותפת החדשה” שעליה רמז הד“ר וייצמן במכתבו אלי – באה בהמשך הזמן. בתנאים שלא שיערום, לא המפקד קיש ולא הד”ר וייצמן.

שנים מספר אחר־כך הוטל עלי מטעם ההנהלה הציונית להפגש עם הנרי זה־ז’ובנל, המדינאי הצרפתי החשוב (1935־1876), שתחילתו עתונאי, ואחר־כך סינטור, ציר צרפת בחבר־הלאומים, וזיר החינוך, ובשנים 1927־1925 נציב עליון בסוריה, ואחר־כך ציר צרפת באיטליה, וזיר המושבות, ביקר בארץ־ישראל והביע הערכתו למפעל הציוני.

אני מביא בזה תמצית המאמר “אל מדרון הלבנון” שכתבתי אז, כתוצאה מפגישתי עם דה־ז’ובנל. ²⁴

… לא עורך ה“טיימס” הלונדוני האדיר, לא בעל ה“סן” הניו־יורקי העשיר, לא אפילו אדון “הנסיון” הארגנטינית המשפיעה, היה כותב הטורים האלה בבואו בירותה לשם ראיון עם הנציב החדש לסוריה וללבנון ועם פקידיו העליונים, אזרחיים או צבאיים. ה' דה־ז’ובנל ידע מתוך מכתבים רשמיים ומתוך שמיעה פה ושם, כי הדורש לשלומו ולרעיונותיו עומד בראש עתון ארץ־ישראלי ענוו וצר החוגים, שמספר מנוייו וקוראיו נמנים באלפים ולא ברבבות או במליונים. הוא ידע, כי דברים המתפרסמים בעתון הירושלמי הזה אינם מחוללים סערה לרעה או לטובה מחוץ לגבולות ארץ־ישראל עצמה. עם כל זה היתה קבלת־הפנים שנערכה לבא־כח של חלק מדעת הקהל ה“בית לאומית” יוצאת מן הכלל, הן בסדורה הכללי והן בצורתה הפרטית. מפקד צרפתי חביב בא בכבודו ובעצמו אל בית המלון עם מכוניתה של הנציבות העליונה, לשם הסעת האורח לארמון־הברושים אשר בסביבות בירות ובשעת ההצגה באולם־הקבלה לא היו די דברים בפיו של האכסנאי הגדול לפאר ולרומם את העתונות החיה והרעננה אשר נולדה על אדמת ישעיהו במשך השנים המעטות לתחיה העברית “המפליאה”. לא עוד אלא, שאל שולחן האכילה ניתן הכבוד העיקרי, לשמאל הנציב העליון, לעורך העתון הירושלמי; אם־כי היה היו מסובים אליו ארבעה עתונאים מפורסמים אחרים, מהולנדיה, מצרפת ומאיטליה, שדבר־פיהם והבל־עטם חשובים בטח מאה פעמים יותר מדבר־פיו ומהבל־עטו של העתונאי הארץ־ישראלי.

הנציב היה עורך ה“מתן” הגדול לפני התמנותו למשרתו החדשה, ובתור־כך יודע הוא מה הן תנועות־עם ומה השפעתן על העולם ונושאיו. הציונות היתה זרה לו לגמרי לפני כמה ירחים, כלרוב המדינאים הצרפתים, ורק לכשהחליט להענות לדרישת מר בריאן ידידו, שבקשהו לסדר את עניניה המסובכים של סוריה, החל לעיין בשאלת “הבית־הלאומי” העברי. מעטות מאוד הן עדיין ידיעותיו בענין הזה ולרבות – רוב הבנתו הנוכחית באה לו מידיד־נעוריו דה־מונזי, מחברו השתפני בלום, ומד“ר וייצמן נשיא ההסתדרות הציונית, שפגשהו בפאריז בחברת שני המדינאים הנזכרים לעיל. דרך־אגב, מוסר ה' דה־ז’ובנל ל”עמיתו" הירושלמי, כאשר כנה את החתום מטה בשיחותיו בחן מיוחד – את דעתו על מנהיג הציונים במלים נלהבות.

זה זמן רב – כה הצהיר לכל המסובים – שראה לא ראה מדינאי כל־כך רחב־מח ורב־הקסן כאיש אשר השיג מאנגליה האדירה את ההצהרה הבלפורית. מובן הדבר מאליו – הוסיף בשטף לשונו – כי אנגליה ידעה את אשר עשתה בתתה ליהודים את ההצהרה המפורסמה. היא הבטיחה על ידי־כך את עמדתה לא בא"י בלבדה, אלא גם בכל המזרח הים־תיכוני.

• החושב כבוד הנציב לבקר בארץ־ישראל בשביל לראות בעיניו את העבודה הציונית שנעשתה לרוב מחוץ לעזרת הממשלה הממונה בעזרת מליוני העם העברי, אם בחומר ואם ברוח?

• באין־ספק, וכבר הייתי פונה ללורד פלומר בבקשה לקבוע לי מועד נוח לבקור הזה אלמלא החלטתי לנסוע תחילה לאנקרה, להתראות בה עם נשיא תורכיה, מוסטפה קמאל פשה. נסיעתי לונדונה, לפני בואי סוריתה וראיונותי עם סר אוסטן צ’מברליין וה' אמרי גרמו, כנראה, לחשדות רבים בחוגים הרשמיים התורכיים ורוצה אנוכי לפזר את העננים ולבאר לשכנינו בצפון כי יחסי צרפת לתורכיה – יחס ידידות ואהבה אמתית – לא נשתנו במשהו ומוכנים הננו לסדר אתה את שאר כל השאלות המבדילות בינותינו עד היום בדרך של ותורים ופשרות. מיד לאחר שובי לבירות, אכין את נסיעתי ארצה־ישראל, הן לשם כבוד חברי האנגלי, לורד פלומר, והן לשם השלמת ידיעותי בשאלה היותר “מקסימה” אשר לתקופה הנוכחית.

וכאן שכח ה' דה־ז’ובנל את משרתו הנציבית ויתלהב כעתונאי אביר הרגש: – שערו־נא – קרא לצרפתים אשר ממולו – עם נודד זה אלפים שנה החוזר לאדמתו, המשתרע בה בקרבנות אל־סוף, המרווה אותה בדמו ממש, ההופך אותה לגן־עדן אמיתי, והגדול שבניסים – המחיה בה את שפתו המתה.

וכתום הארוחה – נמשכה השיחה באולם־הקבלה המסודר בטעם צרפתי יפה ונעים עם רהיטי לואי החמשה־עשר ונפוליון הגדול. קוראי “דואר־היום” יתענינו לדעת כי ארמון זה היה בראשיתו מועדון לקצינים תורכים, שנבנה על פי פקודת ג’מאל־פשה בימי שהותו בבירות. העריץ התורכי לא גמרהו אמנם, והצרפתים הוכרחו להשקיע בהשלמתו סכומים עצומים.

• ומה המצב בסוריה אדוני הנציב? – שאלתי.

• הנני להודות, כי אין המצב טוב. אך לא בי האשם. כמדומני שגם הסוערים אשר למתנגדי הממונות הצרפתית מקרב המורדים מוכרחים הם להודות כי הלך הלכתי בדרך הוויתורים והפשרות עד למדרגה שאסור להעבירנה עוד. כמדומני שמעולם לא ניתנה לסורים הזדמנות יפה כהפעם להוכיח לחבר־הלאומים ולעולם כולו, שיודעים הם מהי אחריות מדינית ומהי עצמאות שלטונית. הנה קראתי להם להתאחד, להסתדר, להתרגל לחיי מדינה מסודרה. אחת היא לי אם ירצו הסורים ברכוז דמשקי או באל־רכוז גלילי. תבאנה הבחירות שקבעתין להיום הזה (דברים אלה נאמרו בשעת השיחה הראשונה בטרם נודעו תוצאות הבחירות) ותרמזנה לי מה רצונה של סוריה המושלימית, ואם רק יכנעו הסורים לעצם הממונות ולתנאיה העקריים, תחתום ידי זאת על כתב־השחרור הסורי.

• הסורים דורשים את ספוח הלבנון הגדול לסוריה מאוחדה – העירותי.

• לא! לא! לא! – השיב הנציב בעוז – את זאת לא נרשה, לא נוכל להרשות. אם טוב הדבר ואם לא – הלבנון הגדול נוצר ועלינו לעמוד בדבורנו לתושבים הנוצרים כאן כאשר עומדת אנגליה בדבורה לתושבים היהודים בא“י. סוריה מאוחדת – טוב ויפה, אפס בל־נא ידברו לנו על הריסת ה”יש" האחד שלנו במקום הזה – הלבנון הנוצרי ברובו שהתקדם בעזרת הצרפתים עד כדי היותו למדינה מסודרה, חזקה ומבטיחת־עתידות מכל צד.

• ומה יהיה עכשיו? שאל עורך “דאר־היום” בשיחתו השניה עם כבוד הנציב. הבחירות אתמול לא נתנו את התוצאה הרצויה. דמשק לא בחרה בכלל, ואף בחומס, בחמה ובחלב, שחשבון ל“בטוחות” ביותר, קרו מקרים מדאיבים…

• אמת, ואין ברצוני להסתיר את המצב כמות־שהוא, מצב זה הוא תוצאה ישרה מאי־הצלחתו של שייך טאג' אלדין, בן השייך המפורסם באקר אלדין הדמשקי, במשלחתו המדינית שהוצעה לו על ידי. נתן נתתי לו את היכולת להיות מושיע עמו ולצערי העמוק נשמע האיש הזה לא לבינה ולא לחכמה כי אם לדרישות הקיצוניים אשר בעם הדמשקי.

• ובכן?

• עוד זמנם בידם, והיה כי יבינו המורדים שויתורינו אינם פרי רפיוננו אלא פרי החלטתי האישית להענות לדרישותיהם הצודקות – והלכתי אתם לקראת עתידם החפשי. הנה נבחרו צירים רבים במחוזות שונים. צירים אלה יחשבו כבאי־כח העם. דמשק וחומס לא בחרו. תשארנה אלו, לעת־עתה, מחוץ לגבולות המורשון הסורי. יד הצרפתים תנהל את עניניהן בדרך ישרה. בשום אופן לא נסכים להמשכת שפיכת־הדמים. עד כה הפסקתיה לשם פשרה ושלום. ידי שלוחה אל המורדים שוב, ואם יחזירוה ריקם – ינתן הדבור למקלעים ולמצביא גמלן. זוהי חובתה של צרפת כממשלת הממונות בסוריה. זוהי ביחוד חובתה של צרפת ביחס ללבנון הנאמן לה כל־כך, ואת חובתה זאת תמלא עד הסוף.

*

ובדברו את הדברים האלה הופיע דה־ז’ובנל לעיני עורך “דאר־היום” בדמות סר הרברט סמואל, נציב יהודה לפני לורד פלומר. אותם הפנים השלווים, אותן העינים החולמות, אותה לשון־הקסמים. מעולם לא היה לסוריה נציב אשר כזה. ואם לא יתרצו הסורים להבין את הבוקע מתוך העננים – תשוב צרפת לשיטת הנציבים הצבאיים ושפתם הקשה. הזהו רצונם של נלהבי הערבים? החושבים הם באמת כי עייפות צרפת הרגעית היא סימן הסתלקותה מסוריה לנצחים? מה גדולה השגיאה, וגדולה ממנה תהיה האכזבה.

עוד רבות־רבות דובר בארמון הברושים אשר לנציבות העליונה בבירות. גם בארמון הממשלה, שהיה לפנים ה“סראיה” הגדולה אשר לכל תורכי.

מענינים ביחוד היו דברי ה' דה־ריפי, המזכיר הכללי לסוריה וללבנון, שהדגיש ביחוד את העובדה הידועה לנו למדי מארץ־ישראל שלנו, כי עיקר תנועת המרד בסוריה היא תנועה של אפנדים וכי אם תמשך עוד מספר ירחים – תצא ממשלת צרפת בחוקה גלויה כנגד האפנדיות הסורית בכל הכח שבידה, אף תבטל בבת־אחת את שלטון האפנדים על העם המנוצל. ביום שישבר כח האפנדים האלה ישוב השלום למכונו בכל סוריה כולה.

את שאר הדברים אי־אפשר למסור עדיין בכתב. ימים ידברו. ויבוא אולי זמנם לפרסום. די אם יוגד כסיום מאמר זה, שה' דה־ז’ובנל שלח על־ידי עורך “דאר־היום” לקוראי העתון הירושלמי בפרט, ולתושבי א"י היהודים בכלל – ברכה נלבבה, אחולים להצלחתם ותקוה להתראות אתם בקרוב.

 

פרק מאה ועשרה: איך יצרנו את נתניה    🔗

המכה ה“אלכסנדרונית” (על שם אלכסנדר אהרונסון), כפי שכינינוה בינותינו, הדהימה כל־כך את “בני בנימין” עד שעברה שנה ויותר ללא פעולה. רק ב“כפר אהרון”, על תל נישא ליד נס ציונה – אשר היה המעשה הממשי הראשון להסתדרות זאת, בדרכה להגשמת מטרותיה – ניסיתי לעודדם בדברי בליל ירח אחד. אותו לילה נסתיים בשירים ובריקודים של אנשים אשר הרגישו פתאום את עצמם משוחררים סוף־סוף מאשלייה רבת־שנים. באותו כנוס נתמנה מזכיר חדש ל“בני בנימין”, הוא בן־עזר, אדם פעיל ורצוי לבריות, וגם בגופו – “משכמו ומעלה גבוה מכל העם”.

ואמנם, פעולותיו הראשונות הבטיחו כבר אפשרויות להתקדמות. הוא פתח משרד נאה בתל־אביב, שבו ריכז את כל עניני ההסתדרות, פנה במכתבים לפי הצורך, ביקר במושבות השונות ועורר לפעולה, ואנוכי עזרתיו ככל אשר היה לאל ידי. במשרדי הבנק הקטן ל“בני־בנימין” בשדרות רוטשילד, הוחלט יום אחד, שאניח שוב לזמן־מה את העתון ואצא לאירופה עם בן־עזר, – שנסע לרומניה במשלחת של הפרדסנים לשם סידור שיווק תפוזים – היינו: לפאריז וללונדון, לאנטוורפן ולאמשטרדם, לברלין, לווינה ולפראג, כדי לעשות נפשות לרעיון הישוב של בני האכרים, בכספם של בעלי־הון מחוץ־לארץ על יסוד שותפות העבודה הארצית והון הגולה. רעיון זה, שהצעתיו לראשונה לברנרד רוזנבלט ולרוביסון, ממיסדי “קהלית ציון”, לא הרפה ממני, גם לאחר שהנסיון הראשון בגברת פלז נכשל, בגלל גורמים שכבר סיפרתי עליהם.

בשובי לארץ השתתפתי בדיוניהם של “בני־בנימין” על הקמת כפר חדש להתישבות חבריהם. כעבור כמה שבועות יצאתי עם בן־עמי לארצות־הברית בשליחות “בני־בנימין”. נסענו בספינה איטלקית, לקפריסין ומשם לאתונה.

לאתונה למה? כי רציתי להראות לבן־עמי, אשר הרגשתי בו מיד את איש־המעשה הנחוץ לגישום חלומותינו החדשים, כיצד הצליחו היוונים ליישב את ילידי־הארץ בעזרת היוונים שמחוץ ליוון.

בהגיענו לבירת יוון – לאחר שיחה עם אחד משרי ממשלת ווניזלוס – (עם וונזילוס עצמו לא הצלחתי להיפגש, בגלל טרדותיו המרובות בימים ההם) – נסענו מעיר לעיר ומכפר לכפר באותה יוון חדישה שזכתה אז לפלא הגדול – העברת מיליון וחצי יוונים מתורכיה ליוון, לאחר תבוסתם הנוראה מידי מוסטפה־קמאל.

המסילות הנהדרות והכפרים המסודרים לפי תכניותיהם החדישות – מה נפעמנו לראותם. אומללים אלה, שגורשו מאיזמיר ומקושטא, מפילדלפיה ומאנקרה, מעדנה ומהדרדנלים, לביתם הלאומי באמת – צריך היה לראותם מורמי ראש ונשואי־עינים, בני־חורין בארצם, מאושרים בבתיהם הקטנים ליד בקרם וצאנם הדל, עם דגלי יוון בבתי־ספרם ובעיירותיהם הדלות עדיין.

• כזאת נעשה גם אנחנו, בן־עמי.

• הלואי והלואי, ידידי בן־אב"י.

*

וכך החלה ה“אודיסאוס” שלנו.

בדרכנו ביקרנו ברומא. שוב נתקבלתי על־ידי בארון וולנטינו, עוזרו הראשי של מוסוליני, בווזרת החוץ האיטלקית, והצגתי לפניו את בן־עמי, כ“מזכיר כללי להסתדרות בני־בנימין”. ניתנה לנו האפשרות לראות את אשר עשתה איטליה ליבוש ביצותיה בסביבות הבירה האיטלקית. מרומא נסענו לפאריז. שם ביקרנו אצל הבארון דה־מנשה, שנתן לנו את ידו ליצירת ישובנו החדש, והכניס למטרה זו מאתיים לירות. אשר ספיר שעסקיו בפאריז היו פורחים, הסכים אף הוא להשקיע מהונו בייסוד נתניה, אך בגלל קטטה קלה עם בן־עמי ביטל את הסכמתו. כעבור שנים הצטער ספיר על־כך, כי בינתיים הפסיד את כל הונו, ונשאר קרח מכאן ומכאן.

הרבה הרפתקאות עברו עלינו בנסיעתנו כארבעה־עשר ימים לארצות־הברית, באניה האטית “לאפאייט”, על פני אוקינוס סוער, כשהאניה מיטלטלת כמעט עד להשבר.

*

צעדינו הראשונים בניו־יורק היו כבדים מאוד. מעללי אלכסנדר אהרונסון ביחס למרים פלז – אשר נחשבה אז כשניה לנתן שטראוס מבחינת ה“נדבנות הציונית” – גרם להבאשת ריחם של “בני־בנימין” בארצות הברית, ובשום מקום לא אבו לשמוע את שמם. רק לאחר משא־ומתן ממושך עם לואיס ליפסקי, שהיה אז דבּרה של התנועה הציונית בארצות הברית, הצלחתי להניח את דעתו, וגם השפעתי עליו לחתום על מניה אחת של בנק “בני־בנימין” לאות התפייסות. סייע לכך בהרבה ידידי בן־דויס, אשר עמד לצאת לבקור בארץ־ישראל, ואשר מצאתיו במשרדו של ליפסקי:

• מניה אחת של ליפסקי שקולה כנגד מאה, אולי גם כנגד אלף, של אחרים – העיר בן־דויס בחושו העסקי הבריא, ובהבטיחו לי כי מיד להגיעו ארצה יבוא בדברים עם עסקניהם הראשיים של בני־בנימין.

וכך היה:

עם השגת אהדתו זו של המנהיג האמריקני המכובד, השגנו גם את אהדתו החשובה של אברהם (“אבלה” ביידית) גולדברג, אשר נתן לנו את לבו ואת מרצו, וגם של יצחק כרמל, אשר ניסה תחילה להרחיקני מ“בני־בנימין”, בהציעו לי מסע־תעמולה ציוני בכל ערי אמריקה לששה ירחים, בתשלום יפה, ואני סרבתי.

האחים רוזין מראשון־לציון, בעלי המשרד לתיירות, הואילו להקצות לנו שולחן קטן באחת הפינות, כדי שנוכל להשתמש גם בתיבת הדואר גם בקולחוט של המשרד. אחיו של בן־עמי, הגר באחת מערי אמריקה הפנימיות, הבטיח לו את עזרתו. לנדוי, מנהל הסוכנות הטלגרפית “יט”א", עזר לנו בתעמולה ככל יכלתו.

בבוקר אחד זכינו לשני מאורעות חשובים בתעמולתנו לטובת בנק “בני־בנימין”, שכל מאזנו השנתי עלה לארבע מאות לא“י. האחד: המחאתו של העו”ד מרדכי ליפיס, יהודי מיוצאי ליטא, משכיל וחובב עברית, בסך 245 לירות (יותר מחצי רווחיו של בנק “בני־בנימין”), ולהמחאה צרף מכתב כי זוהי התחלה בלבד. סכום זה נתן לנו את האפשרות להרחיב מיד את פעולותינו הכספיות, כי הוא שימש דוגמה לאחרים, כגון ז’רמיין וז’יקוב וג’יקובס מברוקלין ועוד ועוד. המאורע המכריע השני היה פגישתי עם הרמן ברנשטיין, עורך ה“ג’ואיש טריביון”, אשר הואיל לפרסם את “מאמרי המפוצץ” – כפי שכינהו בטובו הרב – Jews and Judaeans שד"ר מלמד סירב בהחלט להדפיסו בעתונו הוא בגלל קיצוניותו. הסיבה היתה לדעתי אחרת: בשעתו פירסם את המאמר המפורסם כנגד אלכסנדר אהרונסון וכנגדי, וגם לאחר התרחקי מחברי הקודם, עוד נשא טינה בלבו גם עלי.

הפגישה עם הרמן ברנשטיין קבעה על־כל־פנים את כל עתידותינו ביחס לנתניה, שכן הוא הוא האיש הנפלא אשר נתמנה על־ידי רוזוולט לציר אמריקה באלבניה. ברנשטיין תמך בנו בכל לבו ומאודו, וכשביקרתי בביתו של נתן שטראוס, רמז לי ברנשטיין, כי דבורים יפים בלבד אינם מספיקים, ולאחר ביקורי השני אצלו, יחד עם בן־עמי, שדיבר אתו יידית ומסר לו את כל פרטי תכניתנו, שלח לנו באמצעות משרד האחים רוזין – את המחאתו הראשונה בסך אלף דולר, והבטחה לאלף דולר נוספים מדי שנה בשנה.

היה זה נצחון מלא.

בין לילה, היינו ל“עשירים” – העיר בן־עמי – כי נוסף לכך הסכים נתן שטראוס, שנדפיס את שמו בראש מכתבינו הרשמיים כתומכנו הראשי. “האוחז בידיו של רוטשילד הריהו עשיר” – האין זאת?

שבנו לארץ, כשמשרד “בני־בנימין” מובטח מבחינה חמרית לחמש שנים לפחות, והעבודה בקרב חברינו החלה בהנהלתו של “המזכיר הכללי”, עובד בן־עמי.

עשרות בחורים מכל המושבות נרשמו לישוב החדש.

ה“מושב” הראשון נבחר על־ידינו ליד הים בקרבת פרדס־הגדוד, ולפי הצעתי נקרא הישוב בשם “נתניה” לכבוד נתן שטראוס.

כי “נתן־יה” את המקום הזה לנו לנחלה.

*

ובזה לא נגמר הענין – כי אמנם, עם התפרצות מאורעות תרפ"ט שלח לנו נתן שטראוס עשרת אלפים דולר טבין ותקילין להגנת המושבה אשר כינינוה בשמו, ובעזרת כסף זה החל בנין עשרים בתיה הראשונים.

 

פרק מאה ואחד־עשר: “J’Acusse!”    🔗

הייתי יושב בביתו של יוסף לוי, כתב ה“ניו־יורק טיימס”, אשר אתו ועם רעיתו הייתי עורך את ה“פלשתיין וויקלי”, כשפתאום הרגשתי מבעד לאשנבי דירתי הזמנית תנועה בלתי־רגילה של ערבים למאות ולאלפים, עולים משכם ומחברון למרכזה של ירושלים. ראשיהם היו מורכנים כשומרי־סוד, בידיהם “נבוטים” הפוכים, ובחגורותיהם מאכלות כסויות סמרטוטים.

– אין ספק עוד, ידידי – קראתי לבני הבית – שעומדת להתחולל התקוממות כללית בהדרכתו של אמין אלחוסייני.

– דברים בטלים! יותר מהפגנה רגילה לא יהיה כלום – ענוני.

– ואני סבור, ויש יסוד לסברתי, שיש כאן יותר מתכונה להפגנה סתם. ויש בי רצון לפרסם מאמר האשמה מפוצץ בשם “J’Accusse!” (אני מאשים!) נוסח אמיל זולא בימי משפט דרייפוס.

– את מי תאשים? – שאלוני אנשי־שיחי בחרדה.

– את ממשלת ארץ־ישראל.

– את כולה?

– כן, את כולה, עם הנציב צ’נסלור בראשה, ובעיקר את המזכיר הראשי לוק איש־סודו.

– האינך חושש להיכלא בגלל מאמרים כאלה?

– גם לכך אני מוכן.

ובאותו הלילה כתבתי, תחילה באנגלית, את המאמר – אשר נדפס ב“פלשתיין וויקלי” שבוע קודם שנתפרסם ב“דואר־היום” – ושבו דרשתי מאת הממשלה מענה ממשי להאשמותי.

המאמר הטיל סערה, ואחדים מעתוני לונדון הביאו תמציתו, והדבר גרם לכך שנשלחו כתבים מיוחדים לארץ־ישראל, כדי לעקוב אחרי המתרחש. והמענין הוא, שהעתונות הערבית מילאה פיה מים ושתקה. כי הרי הערבים ידעו יפה־יפה כי צדקתי.

ואותות ברורים למתרחש נתגלו מיום ליום. בלילות היינו רואים ערבים מתקהלים מכל הסביבה. יצאתי, עם המהנדס רייטן, לבקור חטוף בכפר ליפתה אשר במבוא ירושלים, הכפר הידוע במסיתיו ובמחבליו. שם רמז לי אחד השוטרים הערבים דווקא, שהדברים “הולכים ונעשים”. יום ה' בשבוע היה זה, בחודש אב תרפ“ט, ובאותו יום אחר־הצהרים מסרתי ל”דואר־היום", שעורכו היה אז ז’בוטינסקי – את הנוסח העברי של המאמר שפירסמתי שבוע קודם לכן באנגלית.

הלילה היה מחושמל.

רוב העם רצה להאמין עדיין, כי מאום לא יקרה.

ולפתע עם אשמורת הבוקר…

אך למה לי להמשיך בזה?

בעצם היום ההוא, בחזרי פצוע לבית־חולים רוטשילד, כשערפי חבוש על־ידי ד“ר לבונטין התל־אביבי, שנמצא אז במקרה בירושלים, תארתי את המאורע הנורא במאמר בשם “בעוד נפשי בכפי”. המאמר הבא שפירסמתי ב”דואר־היום" – “פטרו את המופתי” – עורר הדים רבים. עם סגירת העתונות העברית פרסמתי שתי אגרות־גלויות לנציב העליון סיר ג’ון צ’נסלור, האחת בשם “נופיע!” והשניה בשם “פיסגת הברברות”. אגרות אלו פעלו את פעולתן והנציב העליון ציווה לשחרר את עתוני הארץ מהאיסור האוילי שהוטל עליהם על־ידי ממלא מקומו – לוק.

 

פרק מאה ושנים־עשר: לוק מזמינני לפגישה והודסון מיעצני להמלט    🔗

באחד הימים הדבקתי בעצם ידי הודעות על קירות הבתים ברחוב הסולל, ועל העמוד שממול לראינוע “ציון”, ובהן הידיעות אשר האזנתי אליהן במקלט־הרדיו הסודי שלי, המבשרות הכרזה ממשלתית רשמית בדבר החלטת צ’נסלור לחזור מלונדון ירושלימה כדי לדכא את ההתקוממות מיד.

ההודעות הללו עשו להן כנפים בכל ירושלים, וגם בארץ כולה. כל הישוב נשם לרווחה, מתוך צפיה לבאות. בהגיעי בערב אחד לתל־אביב, לבית גיסי ד"ר אבושדיד, מצאתי את אשתי ובנותי מודאגות ובוכות. מבית הממשלה בירושלים טילפנו לדירתנו הארעית בתל־אביב: לוק, שמילא את מקומו של הנציב העליון שנעדר מן הארץ, מזמינני לראיון מיוחד. הזמנה פתאומית זו עוררה בלב בני ביתי חששות לגורלי. ואכן, לאחר התקפותי התמידיות על לוק, היה מקום לחששות.

בעוד אנו שוקלים בינינו לבין עצמנו, אם עלי להיענות להזמנת לוק, ואני נטיתי להיענות לה, נכנס לביתנו קצין אנגלי, לבוש בגדים אזרחיים, ולחש לי ולרעיתי בסודי־סודות:

– הסתכנתי לבוא אליכם ברגעים חמורים אלה. מנהל הדואר, מר הודסון, שהוא ידידכם הטוב, ביקשני למהר ולהודיעכם, שלא תסכימו בשום פנים להזמנה הרועצת של לוק…

– מה קרה? – שאלתיו בחוורון־מה, למראה פניו הפחודות.

– אין אני יכול להגיד לכם דבר וחצי דבר, אבל דעתי היא, כי מבקור זה לא תשוב, בן־אב"י. זה היה, כנראה, רמזו של הודסון אלי.

– ומה עלי לעשות? – הוספתי לחקרו.

– להעלם מיד מן הארץ.

– יפה, אך כיצד אעשה זאת ואין לי רשות לצאתה, מאין לי “ויזה” מוכנה בדרכוני, וכבר קבלתי ידיעה, שהיועץ המשפטי הוציא פקודה לאסרני.

– יש עצה בידי: תמהר־נא רעיתך לנסוע ירושלימה לה' בנטוביטש, ואתה שאל־נא בעצתו של דיזנגוף, ראש עירית תל־אביב.

עשיתי כעצתו של האנגלי: רעיתי הזמינה מכונית ירושלימה, וד"ר אבושדיד ליווני אל עירית תל־אביב.

במתיחות רבה חכינו לידיעה מרעיתי. לבסוף הודיעה בקולחוט מירושלים כי בנטוביטש יעץ לה, שדיזנגוף ואבושדיד יודיעו לו, באמצעות הבנק, כי הם ערבים לי בחמש מאות לא“י כל אחד. עוד באותו לילה, סמוך לחצות, טילפן דיזנגוף לבנטוביטש, כי למחרתו יכניס את שתי הערבויות הדרושות. אותי שלח דיזנגוף אל ד”ר שם־טוב, ראש המחלקה הרפואית ביפו, ובקשהו “להבריחני” מיד באחת האניות המפליגות מנמל יפו למרחקים. מצאנו בנמל אניה איטלקית שעמדה להפליג עם שחר, ובעזרת אותו קצין שבא בשם הודסון, ניתנה לי “ויזת יציאה”, והספן הערבי עלי־חמיס, ידידי מאז, הביאני בריא ושלם אל ספון האניה.

בידי עלי־חמיס שלחתי פתקה אל דיזנגוף, והלה מסרה לבני משפחתי, כי למחרת היום אהיה בבירות.

רק שבועות מספר לאחר צאתי מהארץ נודע לי, מתוך מברק שנתפרסם בפאריז על־ידי הסוכנות המברקית “איטא”, כי השלטון האנגלי בירושלים התקשה להבין כיצד נמלטתי מן הארץ. פקודה נשלחה לכל השלטונות בכל הנקודות האנגליות לאורך ים התיכון, לתפסני ולהחזירני מיד לארץ. טוב, שלא ידעתי את הדבר. אילו ידעתיו, לא הייתי בורק לסיר רונלד סטורס, לקבלני אליו כדי לשמוע מפי את כל מעללי לוק סגנו־לשעבר וחלקו בבלבולים. סטורס היה אז מושל קפריסין, וטעם את בלבולי היוונים שהתקוממו כנגדו והציתו את ארמונו.

למברק הזה, אשר שלחתי אל סטורס מבירות, קבלתי ממנו תשובה מברקית בלשון זו:

DEEPLY REGRET UNABLE TO RECEIVE YOU PRESENTLY AS MY GUEST EXPECTING HOWEVER TO MEET YOU HERE AFTER PALESTINIAN TROUBLES ARE OVER. STORRS.²⁵

בתשובתו לא רק הדגיש את ידידותו אלי, זכר לתקופת ירושלים, אלא רמזני גם להזהר ולא לחזור ארצה אלא כעבור זעם הבלבולים. (ואכן, בפגישתי אתו, לאחר כמה שנים, סח לי סטורס כי השלטונות בקפריסין ידעו על־דבר הימצאותי בספינה, אך רמז להם שלא יורידוני ממנה). מובן, כי נעניתי לרמזו זה, ובהגיענו לפמגוסטה נשארתי באניה עד הפלגתה הלאה בדרכה לפיראוס ולמרסיליה.

וכך היה לי נמל אחרון זה “עיר־מקלט”, שממנה באתי פאריזה ונשארתי בה כחדשיים.

 

פרק מאה ושלשה־עשר: הבארון רוטשילד מזמינני לביתו    🔗

התארחתי כמה ימים במלון קטן. יום אחד חרד אלי ה“פעמנן” bell־boy) בלע"ז) בקראו בהתרגשות:

– מר בן־אב"י, הברון רוטשילד מבקש לשוחח עמך בקולחוט!

שהברון דה־רוטשילד ביקש לשוחח אתי – היה אותו יום לשיחה בפי כל אורחי המלון, וגם אותי הפליא הדבר מאד. מהיכן ידע על דבר בואי? כיצד הואיל לצלצל אלי? ומה יהיה עלי להגיד לו ברגעים חמורים אלה לארצנו?

ירדתי אל התא הקולחוטי היחידי למטה (באותו מלון קטן לא היו קולחוטים בחדרים), כדי לשוחח עם הבארון.

– זה עתה קראתי בידיעות “יט”א" – נשמע קולו של הבארון – את דבר פקודת הממשלה הארצי־ישראלית לאסרך בכל תחנה אנגלית שהיא בדרכך צרפתה. נראה, כי מאז מכתבך ה“צבאי” אלי לא חזרת למוטב. תמיד־תמיד אתה מהפכן, כאביך המנוח…

– אדוני הבארון – התאוששתי לענותו – אין הדברים נוראים כל־כך…

– על זה עוד נדבר. אם אין הדבר מטרידך ביותר, הואיל־נא לחכות במלון לבוא מכוניתי עם משרתי, והוא יביאך מיד אלי.

– בכל הכבוד, אדוני הבארון! – עניתי.

וכשבאה מכונית הבארון, והנהג מכופתר־הזהב הופיע באולמון כשכובעו בידו האחת וידו השמאלית מורה לי את הדרך אליה – עמדו כל אנשי המלון נדהמים ומופתעים. בימים ההם הזהיר עדיין שמו של הבארון דה־רוטשילד בפאריז, “עיר האורה והחופש”, לא פחות משמו של נשיא־צרפת בכבודו ובעצמו.

את הרגשותי האישיות בפגישתי עם הבארון מסרתי במאמר “דבר הנדיב” שהופיע ב“דואר־היום”. הפעם אסתפק רק בדבריו אלי על הבלבולים האחרונים בארצנו. להשמיעני דברים אלה הזמינני אליו.

– אמש – אמר לי הבארון – היה אצלי ביגאר, “מנהלך לשעבר”, אשר קרא את מאמרך בעתונו של דה־ז’ובנל – La Revue des Vivants שבו גילית את כל האמת על “הנבלה הלוקית” בארץ־ישראל. אם תבקר במשרדו – אמר – ישקך מנשיקות פיהו, כי טובים “דבריך” מיין לחיכו. לך לראותו, בן־אב"י, בצאתך מכאן, כי מחכה הוא לך, והנני לצלצל לו כי אני שלחתיך אליו.

נשארתי אצל הברון כשעתיים וחצי, ותוך שיחתנו צלצל כמה פעמים לביגאר לחכות לי. ומכונית הבארון הביאתני אחר כך אל מנהלי לשעבר.

כשהבארון קם ונפרד ממני בלחיצת־יד, אמר לי:

– גם בני ג’יימס יקבלך לראיון מיוחד, כי אף הוא כמוני מחשיב מאוד את מעשיך בארץ בשעת־חירום זו. ג’יימס יודיעך את אשר אנו חושבים לעשות למענך בימים הקרובים.

הדברים נדמו בעיני כמלאי־סתרים.

ברגשי אושר והודיה לחצתי את ידו של איש־הפלא הזה.

בעינים דומעות לחש לי, כשרעיתו הבארונית עומדת לידו ומצטרפת לדבריו:

– לעולם לא נשכח את כל אשר סיפרת לנו על גבורת הישוב בארץ־ישראל בימי נסיון קשים אלה. לעולם, לעולם לא נשכח…

 

פרק מאה וארבעה־עשר: אצל יצחק ניידיטש    🔗

עוד באותו לילה ביקרתי אצל יצחק ניידיטש, מכרי הטוב עוד מימי פגישתנו במוסקבה – בדירתו המפוארת ברחוב מרסו – בכדי להודות לו על המלצתו לטובתי אצל הבארון.

את ניידיטש מצאתי בחברת רעיתו, ליד שולחן־עבודתו, אשר הביא אתו ממוסקבה, תמונת הרצל מעליו ותמונת הבארון בצדו. נזכרתי במה שאמר לי הבארון, כי ניידיטש, הוגה “קרן־היסוד”, עשה לתנועה הציונית לא פחות מפרופ' שפירא ומאוסישקין לקרן־הקימת. ניידיטש הוא האיש אשר יסד וביסס את “קרננו הממשלתית”, הקרן המרכזית של ההסתדרות הציונית.

בשבתי עכשיו ממולו, הסתכלתי בעיניו הקטנות מלאות העוז וההעזה, בלוריתו לראשו העומד כן על כתפיו, מקוצפה כבר למדי – עשה עלי רושם של ראש ממשלה אמתי. דבורו היה מדוד וקצוב, והצהרותיו – ישרות לענין, ללא התחמקויות והגזמות.

העברתי לפניו, בשיחתנו, את מצבה האמתי בימים ההם של ארצנו, את המבוכה אשר שררה בהנהלה הציונית, את מנהיגינו שבחוץ־לארץ, את כל הנרקם נגדנו בברוסל, בירת בלגיה, ביזמת הערבים ובעזרת גרמניה ואיטליה…

– הלא מוסוליני ידידך הוא, כפי ששמענו, וכיצד יצטרף לשונאי ישראל? – שיסעני ניידיטש בהערתו.

– ידידנו הוא מוסוליני, כפי שנוכחתי בשיחותי עמו, אך השפעת היטלר עליו הולכת וגדלה, וחוששני מאוד שהשפעה זאת תתגבר עוד יותר, אם לא ידעו מנהיגינו למשכו לצדנו.

– כיצד?

– בהכריזנו כי טרייסטה תהיה הנמל המרכזי לעליה לארץ־ישראל גם לסחרה עם מזרח־אירופה.

– האם דבר זה ממשי? האפשר לסמוך על כך?

– זהו רושמי על־כל־פנים בשנים האחרונות. Du ut Des אמרו לי מנהיגי האיטלקים. אם נתן להם משהו מצידנו, יתנו לנו הם את אהדתם לתנועתנו.

– אדבר על זה לד"ר וייצמן בביקורו הקרוב בפאריז.

וכך היה.

ד"ר וייצמן הגיע למלונו החדש Atheneé Plaza, ושם נפגשתי עמו ועם ניידיטש. בשיחה רבת־ענין, הסברתי לשניהם את המצב הים־תיכוני, שבו אומרת איטליה לתפוס מקום בראש. עם זה פירטתי להם את אשר נודע לי ממקורות ערביים שונים בבירות, במצרים וגם באירופה, על מזימותיהם לעתיד. יעצתי לנסות ולקבוע מדיניות מסוימה, המבוססת גם על ידידות לאיטליה וגם על חברות לערבים המתונים.

– מי הם אנשיך, בענין הזה?

– ראג’ב אלנשאשיבי ופכרי בן־אחיו, עם ריאד אלצולח הבירותי ונחאס־פשה המצרי.

– נחאס־פשה המתנגד לאנגליה?

– דווקא הוא, כי על צד האמת אין הוא מתנגד לאנגלים, אלא שהוא מוכן לשאת וליתן אתם על יסוד ויתורים שונים.

– ומה הצעתך הממשית?

– שתינתן לי האפשרות – בעברי דרך איטליה, חזרה לארץ־ישראל, להפגיש את ד“ר וייצמן ומוסוליני בענינים מדיניים כלליים, ועם נחאס־פשה במצרים בעניני המדיניות הערבית. בשיחותי עם נחאס־פשה לפני כמה שנים, מצאתי שהוא נוטה לציונות במידה יותר גדולה מאשר בני־בריתם האחרים של האנגלים. לכך אוסיף – אמרתי – כי ראג’ב־בי, הנמצא כעת בפאריז, מוכן לבוא בדברים לא עם ד”ר וייצמן בעצמו, מפני הסכנה הכרוכה בדבר, אך עם ה' ניידיטש, ידידנו כאן.

– אף אני מוכן לכך – ענני ניידיטש בגילוי־לב, כדרכו.

– אבל מי יממן את כל ההוצאות הללו?

– הנדיב, תומכנו הגדול – מיהר לענות ניידיטש – ועוד מחר אפנה אליו בענין הזה.

– מוסכם, איפוא?

– מוסכם – ענו שניהם, כשמרת וייצמן נכנסה לחדר הודיעה שאנשים ממתינים לו.

*

למחרתו יצאתי להפגש עם אשר ספיר, שהגיע בינתים למשרה כבודה כראש אחת החברות הגדולות בפאריז. עם ספיר ובת־לויתו, יפהפיה פאריזאית, ועם עובדיה קמחי, עורך “המנורה” (אתו ערכתי אז את ספרי בצרפתית בשם ה־Enclave) סעדנו יחד סעודת־רעים. בין נושאי שיחתנו בסעודה זו היו מרים פלז, המיליונאית האמריקאית בת הששים וחמש, ששהתה אז בפאריז עם אלכסנדר אהרונסון ידידה החדש, בן הארבעים לכל היותר – נושא רב־ענין לרכילות חברתית.

– כמיסטנגט הרקדנית, בת השבעים, עם בחורה הידוע מוריס שווליה – השווה אשר ספיר.

עוד אנו משוחחים בינינו אם לנסוע לתיאטרון הפאריזאי, שבו היו מרקדים שווליה זה ומיסטינגטו הזקנה, והנה צלצל הקולחוט:

– האם בן־אב"י אצלך?

היה זה ניידיטש, ובשורה בפיו:

– התכונן, בן־אב"י, לנסוע מצרימה, כי הבארון הסכים לכל…

באותו ערב ביקרתי בתיאטרון, עם ספיר וקמחי, והתפעלנו מאוד מרקודיה של מיסטנגט בת השבעים שרקדה כצעירה בת עשרים, עם שווליה בן־זוגה הצעיר, כשקהל הצופים מריע לקראתם בתרועות אין־קץ.

שמחתי לפגוש בתיאטרון את מאכסה נורדאו, בתו של מכס נורדאו, ידידתי מנוער, עם בחיר־לבה קלוד גרינבלט, שביתם בפאריז היה מקום מועד לכל בני ארץ־ישראל. כן פגשתי באותו ערב עוד ידידים וידידות. ומן התיאטרון הלכנו בחברותא למעונו של הזוג החדש, נורדאו־גרינבלט.

בזמן שהייתנו שם הפתיענו פתאום בבקורו מאיר דיזנגוף, שעשה אז בפאריז. שם הכרתי פנים את פייר פאראף, אחד הסופרים החדישים, בעלה של אחות מאכסה, ואת האם עצמה, רעיתו של מנהיגנו הגדול נורדאו, אשה כבודה מאוד.

לכוס השמפניה נלוותה שיחה ערה ומתובלת חידודין מעוררי צחוק רב. בפרט הצטיין אשר ספיר בחידודיו המפולפלים. והמסיבה נסתיימה עם אור הבוקר, בנאומי העברי שאמנם הבינוהו רק מעטים מבין המסובים, אך גם אלה שלא הבינוהו נהנו מצלצול הלשון העברית, לשון חיה ככל הלשונות החיות.

השיקורלים הביאוני במכוניתם לבית מלוני. לא הלכנו לישון, אך – אני וקמחי – ישבנו עוד שעה ארוכה וטיכסנו עצה, כיצד להחזיר לרשותנו את “דואר־היום”, שמסרתיו לידי ז’בוטינסקי, ולמעשה למפלגת הרביזיוניסטים.

*

ניידיטש קיבלני בסבר פנים מאירות, בבואי להיפרד מעליו במשרדו, ליד ה“מדלין”.

– הרי לך הזדמנות מצוינת – אמר לי, תוך לחיצות ידי – בשדה־פעולה חשוב מאוד, אשר ממנו אולי תוצאות רבות־חשיבות. הכל תלוי במידת הצלחתך. הא לך אגרת רשמית מאת נשיאנו וסכום כסף מספיק מאת הברון. סע והצלח!

ובנשקו לי אמר:

– הזהר ושמור את שפתיך מדברים מיותרים. אנו מאמינים בך, ובכליון־עינים נחכה למכתביך אלינו. כתוב־נא ישר אלי הנה, כי מוטב שהדברים לא יגיעו למקומות אחרים. הלוואי וננחל את נצחוננו הסופי במלחמתנו לביתנו הלאומי. אמור שלום לראג’ב ידידנו, הנוסע אתך…

– ראג’ב יסע לבדו, ליתר זהירות.

– להתראות איפוא, בקרוב!

נסיעתי זאת היתה אחת מן הנסיעות הגורליות בימי חיי, בגלל השליחות שהיתה כרוכה בה. לא אאריך דברי עליה כאן. החשובות לשהיותי היו באלכסנדריה ובקהיר, שבהן התראיתי עם כל מנהיגינו הציוניים וידידינו מקרב המצרים, ובהם נחאס־פשה ומחמוד־פשה. משם עברתי לבירות אל ידידי ריאד אל־צולח, שאתו סידרתי את כל פרטי פגישתו של ד"ר וייצמן בבירה הלבנונית עם ראשי הסיעות הערביות.

בבירות קבלתי את מברקו של ד"ר וייצמן השואל לתוצאות שליחותי. עניתיו: “הכל מוכן לקראת בואך. הודיעני מברקית המועד המדויק.”

חכיתי יום, יומיים, שבוע, שבועיים – ותשובה אין.

בירקתי לניידיטש, ותשובה מברקית אין.

התחלתי חושש שמא נתעכב מברקי על־ידי המשטרה הלבנונית והשררה הצרפתית.

והנה ראיתי, כי שוטרים אחדים עמדו ליד מלוני שעות רצופות, ובצאתי לרחובות העיר הרגשתי שהם עוקבים אחרי.

באחד הערבים ניגש אלי בעל המלון – גרמני שונא־יהודים, כפי שנודע לי אחר־כך – ושאלני, כמה ימים אעשה עוד בבירות.

לא עניתי על שאלתו, אך גרמני אחר, בנו של הסוחר ארלנגר מירושלים – והוא מידידי אבי לפנים – בא אלי ולחש באזני:

– אני מיעץ לך להסתלק מכאן בהקדם האפשרי.

הבינותי את הרמז, ומיד פניתי לחברת־הנסיעות קוק לקנות כרטיס לאניה האיטלקית הקרובה.

פקיד החברה יעצני שלא להפליג באניה זו הטעונה למכביר, ונשארו בה כרטיסים רק למחלקה הרביעית, על גב הספינה.

– מה לעשות, איפוא? – שאלתיו.

– יסע־נא, אדוני, במכונית לחיפה.

ועוד באותו היום, בצהרים, עברתי את ראש הניקרה, כשלבי רועד משמחה למראה ארצנו מעם ההר הנישא ב“סולמה” הצורי הצופה אל התכול במימי ארצנו המשתרע לרגלינו.

אך שמחתי הופרעה פתאום:

שוטרי הגבול – ובהם יהודי – הסתכלו עלי בעינים נרחבות למאוד. הם לא האמינו כנראה למראה עיניהם.

– כבודו לא ברח מארצנו?

– לא יברח איש כמוני – עניתי בלשון הנביא.

– היודע כבודו, שיש פקודה לאסרו ברגע שיחזור לארץ?

– אסרוני־נא, אדוני, אם יש בי חטא או פשע.

אז פנה אלי הקצין, אשר הומהר אל התחנה:

– אני מאמין בו, אדוני בן־אב"י, ואין ברצוני לנגוע בו לרעה, אך יתן־נא לי את דברו אמת, כי בהגיעו תל־אביבה ימסור את עצמו למשטרתה מיד.

*

הבטחתי – ומכוניתי הסיעתני, כעל כנפי־נשרים, לחיפה!

למחרת בבוקר נסעתי במכונית תל־אביבה. אך בעברי את סף ביתנו, ומשוחח הייתי עם גיסי ששכב חולה במחלה אנושה, והנה קצין־משטרה ידוע לי, בבגדיו האזרחיים.

– אדוני בן־אב"י, באתי בבגדי אלה להודיעך, כי מחר אבוא אליך בבגדי השוטרים לאסרך. אני מיעצך להסתלק בעוד מועד.

נדהמתי.

– אני חוזר על דברי: באתי בבגדי אלה להודיעך, כי מחר – והוא הדגיש את המלה הזאת שוב – אבוא אליך בבגדי השוטריים לאסרך, אם לא תסתלק בינתים.

בנותי פרצו בבכי, ורעיתי רעדה בכל גופה. וכל בני הבית דבר אחד בפיהם:

– ברח לך!

– לא יברח איש כמוני. מעולם לא ברחתי ולעולם לא אברח. יכלאוני־נא אם ירצו!

*

למחרת, באותה שעה, הופיע אותו קצין בבגדיו השרדיים.

– אדוני בן־אב"י בביתו?

– הנני – קראתי, בצאתי לקראתו.

– אני מצטער מאוד, ידידי בן־אב"י, כי עלי לאסרו בשם החוק.

ולאחר רגע:

– ילך־נא אחרי, לבית־הכלא ביפו!

כך מצאתי את עצמי כלוא בתא אחד עם שמחה חינקיס וחבריו, אסירי ההגנה במאורעות תרפ"ט.

 

פרק מאה וחמשה־עשר: ביני לבין ז’בוטינסקי    🔗

מה אירע ביני לבין זאב ז’בוטינסקי בענין “דואר־היום”?

מכמה טעמים – ואולי גם משום הענין לתולדות העתונות העברית בארץ – ראויים הדברים שיסופרו בפרוטרוט:

אם היו בין בני דורי כמה אישים, שהגיתי להם הערצה יתירה – הרי היו אלה פנחס רוטנברג וזאב ז’בוטינסקי. דבר־מה היה בהם, בשני יהודים רוסים אלה, שהעלם בעיני לאראלי־היום. לאחר נצחונו הגדול של רוטנברג בהשגת הזכיון לחשמל הירדן, שהושג במערכה כבדה וממושכת – כתבתי מאמר נלהב בשם “הבו לנו רוטנברגים”, באשר אמנם בלונדון הייתי אז וחזיתי במו־עיני את מלחמתו הנפלאה והעקשנית של האיש, כשהוא עצמו מספר לי, במשרדו הלונדוני, את כל הרפתקאותיו.

אלה היו רגשותי ל“פינחס בן־יאיר” החדיש – או ל“ברק בן־אבינועם” השני – כפי שכיניתיו בשמות אישים מן התנ“ך ומן התלמוד, שמות המזכירים “אור” ו”ברק" – במברקי אליו כשנתמנה בשעת חירום בימי מלחמת־העולם השניה, לנשיא הועד הלאומי. וכן היו מלאים חיבה והערצה רגשותי ל“זאב הגדול”, יוצר הלגיון העברי בימי מלחמת־העולם הראשונה, יוצר הסתדרות הציונים הרביזיוניסטים וארגון הנוער “בית”ר". בשרדו הצבאי, שבו אהב להופיע בפני אלפי מעריציו, בעיניו המעמיקות להנעץ – מבעד למשקפיו המבריקים – עמוק־עמוק בלבות רואיו, בשפתיו הבולטות אולי קצת יותר מן המידה, ובסנטרו המרובע והפוקד – עשה עלי רושם עצום, מאז ראיתיו בראשונה באלכסנדריה־של־מצרים, ומאז לא יכולתי להבליג עוד על התפעלותי מכל אשר ראיתי בו ושמעתי עליו תכופות. בפרט היתה רבה לאין־גבול הערצתי למהירות אשר בה הספיק ללמוד את הלשון העברית, לשון אשר לא ידע ממנה שמץ בימי בחרותו. הוא היה אחד מתומכיה הנלהבים־ביותר של הטפתי לחידוש האותיות העבריות הקדמוניות – אותן של משה רבנו והחשמונאים – שהן־הן, לדעתי, האותיות הלטיניות.

בשש־עשרה שנות עריכתי את העתון היומי הירושלמי “דואר־היום”, הבעתי פעמים רבות את אהבתי לזאב, שהיתה כאהבת יהונתן לדויד – אהבת קטן לגדול, החייל למצביא, מציית למפקד, ובבואו לארץ לאחר הצהרת בלפור, אמרתי לו פעם בביתי, במעמד רעיתי:

– צווה את אשר תצווה עלי, ומוכן אהיה למלא את כל פקודותיך!

– את כולן? – חקרני במבטו המרוכז.

– את כולן, חוץ מאחת – עניתיו.

– והיא?

– יחסך לערבים.

– הבעיה הערבית היא, לדעתי, מחלה בבשרנו, וצריך שנתיחס אליה בדרך רפואית – הרחקת המחלה.

– וזוהי נקודת ההפרדה בינינו, אישי הכביר. אני רואה את הערבים הארצי־ישראלים – בחלקם לפחות – כיוצאי חלציהם של היהודים הקדמונים, אשר קבלו עליהם את דתותיהם של הכובשים המושלימים והנוצרים, ובלבד שלא למסור את הארץ בידי זרים. מכאן ה“קנטוניות” שאני מציע.

– ה“קטנטוניות” רצונך לומר – עקצני ה“זאב”.

– יפה לדעתי “קטנטוניותי”, בהסכמת הערבים, מ“גדלדוליותך” באיבתם אליה…

השיחה נתחממה, נתרעלה, וכמעט ניפצה את ידידותנו, אילולי התערבות רעיתי, אשר סיימתה מתוך אחוליה לאמור:

– אל־נא, ידידי, תשברו את הכלי בטרם תשתמשו בו, ועוד בוא יבוא היום ושניכם תעבדו יד ביד בבנין המדינה העברית, קטנה או גדולה, אמן.

– ובעתון יומי אחד – ענה ז’בוטינסקי בחיוך פייסני – אשר יופיע באותיות הלטיניות של בעלך!

*

כשיצא לאור ספרי “Avi”, הספר העברי הראשון באותיות לטיניות, היה ז’בוטינסקי הראשון שהריץ אלי את ברכותיו החמות באגרת נחמדה אשר נתפרסמה ב“דואר־היום” (בהסכמתו), בה כינני “אקטיביסט” התנועה החדשה להחיאת שפתנו ולהפצתה בקרב מאות מיליוני ה“גויים” מבין היהודים ומבין העמים. יש לי יסוד להניח, כי אילולי מכתבו של ז’בוטינסקי אלי, הייתי נפגש לא רק בהתנגדות לרעיוני – ואולי גם בהחרמות – מצד כל הקנאים, מתוך שמרנות לאותיות המרובעות.

מכתבו של אישיות כז’בוטינסקי עשה, למשל, רושם אפילו על רב וגאון כראש־הרבנים קוק, שהודיעני על הסכמתו לאותיות הלטיניות בדברים חילוניים אך לא בספרי קודש. גם המשוררים יעקב כהן ואביגדור המאירי, הביעו לי הסכמתם לכך. אפילו ביאליק, שיצא תחילה בהתנגדות נמרצת לאותיות לטיניות – נתרכך אחר־כך במקצת ומצא שיש לאותיות הלטיניות חשיבות שהיא כאמצעי ללימוד לשוננו בחוץ־לארץ.

בשעת ביקורו של ז’בוטינסקי בארץ, זמן־מה לפני מאורעות תרפ“ט, הציע לי רשמית להשתתף אתי כאחד עורכי עתוני – שהיה אז בשיא תפוצתו – יותר משבעת אלפים טפסים הנפלטים מן ה”מסתובבת".

– אני מסכים עקרונית – השיבותי, במעמד כל הסדרים והעורכים האחרים, אשר עמדו כולם נפעמים למראה האיש וידו לכובעו בהציעו את הצעתו זאת, כשמנהל העתון אז, זלמן ווייט, חושבני כמי שדעתו נטרפה עליו פתאום.

– ואימתי נסדר את הענין בכתב, אדוני העורך הראשי? – שאל ז’בוטינסקי בהדגישו את המלים האחרונות הללו.

כאן שיסעתיו:

– לא, אדוני ז’בוטינסקי, רק לא זה. אני בוחר להעביר את העתון לידי אדוני, לשנה או לשנתיים – אבל רק לו, ולא למפלגה הרביזיוניסטית. ווייט ואנוכי נהיה המו“לים, ואדוני ישמש כעורכו הראשי, והרשות בידו, כמובן, לפרסם בו את מאמריו ה”רביזיוניסטים", אך העתון יישאר במה חפשית לישוב כולו, עם הדגשה מיוחדת על נטיתו לבני־הארץ, כפי שהיה בכל ימי עורכותי.

– מוסכם! – העיר הזאב בשפתו הצבאית הקצרה.

– בסימן טוב! – עניתיו.

– בסימן טוב! – ענו כל הנאספים, ובהם ידיד נוסף, ידיד חדש, שהיה קרוב לי באותה תקופה, הוא משה כרמון, מותיקי ירושלים, מורה וסופר, אחיו של מידיד ביתנו נחום סלושץ. כרמון, שהיה יליד רוסיה וחניך צרפת, איש חי ותוסס, ראה בשיתוף בין בן־אב“י וז’בוטינסקי בעתון אחד אות לטובה, כעין גשר ראשון בין ה”רוסים" (שרובם התרכזו במשך שנים בעיקר בעתון “הארץ”) וה“ילידים” (שהתרכזו ב“דואר־היום”).

כשנודע הדבר בארץ לאחר ימים מעטים, יצא אפילו “דבר”, עתונה של הסתדרות העובדים הכללית, במאמר ברכה ללוחם הגדול, אשר דעותיו לא כדעותיה, בתקוה להתווכח אתו באוירה “שאינה רקובה” כזו של “דואר־היום” הקודם…

וז’בוטינסקי יצא אז, במאמר בעתון, להגנתי וגם להגנת ילידי הארץ.

היה זה כעין תגמול על שמסרתי לידו במה ללא כל תמורה שהיא, מעשה שלא היה, כמדומה, כדוגמתו בתולדות העתונות העברית.

*

גדולה היתה דהימתי, ימים אחדים בטרם הגיע עוד יום ההעברה – ואני מעמד בדפוסי את העמוד הראשון לעתוני, כשנכנסו, תחילה למערכת ולדפוס אחר־כך, שלושה אנשים והודיעוני שבאו אלי רק ללמוד ממני את דרך העימוד והכותרות של ראשי הענינים בעתון. האנשים הללו היו: המהנדס שלמה גפשטיין (מידידי ז’בוטינסקי עוד מרוסיה), בן־חורין וי. ה. ייבין. שמותיהם של שנים מהם – בפרט של ייבין – שמעתי קודם לכן, אך הופעתם הפתאומית ונוסח פנייתם אלי, לא מצאו חן בעיני כלל.

– בצורה כזאת נוהגים במדינה ידועה – העירותי לכרמון, אשר היה בא לבקרני כמעט יום־יום.

למחרת, בשעות הבוקר, באו אלי שוב שלושת האנשים הנזכרים לעיל, כדי ל“יעץ” לי, כיצד לסדר את העמודים הפנימיים בגליון, ותוך כדי עצה הכניסו לאחד העמודים הפנימיים, במקום בולט ובאותיות גדולות (“כדרכו, אדון בן־אב”י" – העירו) – הודעה רביזיוניסטית, שאני הוריתי לפרסמה בעמוד האחרון.

במוצאי־שבת, כשהגיעו המברקים האחרונים באיחור זמן, התגנב אלי בן־חורין ובידו מברק מלונדון, ויבקשני להעמידו (“כדרכו הנפלאה תמיד, אדוני בן־אב”י") מעל לכל הידיעות, במרובע שמשמאל לראש העתון – כדרכי תמיד, כמובן, בהזדמנויות יוצאות־מן־הכלל.

– אתה רואה – העיר את אזני ווייט, המנהל הכספי של העתון – כיצד הם חודרים אל הענינים יותר ויותר בניגוד גמור להבטחות ז’בוטינסקי בחוזה עמנו.

וכעבור שבועיים למדו לא רק את שיטתי בהכנת הכותרות – שנתקבלה אחר־כך על־ידי כל העתונות הארצישראלית – אלא גם הכינו את הקהל להחדרה הדרגתית של המפלגה הרביזיוניסטית לכל תאריה וכוונותיה.

ויומיים כבר לפני עצם ההעברה הופיעו מודעות ענקיות ברחובות ירושלים, תל־אביב וחיפה וכל מושבותינו, לאמור: “ביום ו' עובר “דואר־היום” לעריכתו הרשמית של זאב ז’בוטינסקי, נשיא הרביזיוניסטים בארצנו ובעולם”.

הכוונה היתה ברורה: לקבוע מסמר מוקדם לכוונו של העתון בעתיד.

לא עוד עתונו של בן־אב"י, לא עוד בטאון של ילידי הארץ, עם עורך חדש לשנה אחת, מתוך הודעה רשמית מצדי, אלא הודעה מפוצצת על־דבר רכישת במה גדולה בת עשרות אלפי קוראים על ידי סיעה קטנה, שראשיתה היתה מצערה עדיין, והכרזתה כסיעה השניה בארצנו לאחר הסתדרות העובדים.

ווייט החליט להתנגד לכך בכל תוקף, ורעיתי גם גיסי הפצירו בי, על סמך המעשים הללו, לבטל את החוזה בתחילתו. הלכתי לז’בוטינסקי עצמו ומסרתי לו את כל פרטי המעשים הנזכרים, אך הוא, בצחוקו המצודד, אמר לי בלשון המקרא:

– ישחקו הנערים לפנינו! כל זה יעבור, כשאקח את הדברים בידי. ראה תראה. העתון יהיה לשרותך כבעבר, ורק מפעם לפעם – כאשר עשית לנו בעצמך – אתן בין שאר הדברים את ידיעות המפלגה כלאחר־יד ממש.

שוכנעתי. באתי ומסרתי את הדברים לווייט גם לרעיתי ולגיסי, אשר התרו בי שוב. אך אמונתי בז’בוטינסקי לא נזדעזעה. הן מלבד החוזה עצמו היה בינינו גם “הסכם ג’נטלמני” שהעתון יישאר שלי בהחלט, עד לסוף שנת החוזה, ואז יוחזר לי במלואו.

ויהי כי כתבתי ב“פלשתיין וויקלי” – אשר בו ריכזתי מאז את מאמצי יחד עם פרץ דגן (קורנפלד), שמסרתי לו את עורכותו הראשית – את מאמרי J’Accuse (אני מאשים) באנגלית, ואמרתי להעבירו ל“דואר־היום” בעברית – מצא גפשטיין, סגנו של ז’בוטינסקי, כי “דואר־היום” לא יוכל לפרסמו.

– כיצד? – הסתערתי כנגדו – הן כל מאמר שלי מוכרח, לפי ההסכם, להידפס בעתוני.

– כן, זאת אמת, אבל לא כשהמאמר מסכן את העתון בשעת־חירום.

עוד אני מתווכח אתו, ואחד מ“כוכבי” המפלגה הרביזיוניסטית בראשיתה, ד"ר וולפגנג פון ווייזל, אשר אני התחלתי לפרסם מאמריו בשנים קודמות, התפרץ כנגדי:

– אין זה מאמר, אדוני היקר, בלתי־אם “פסקוויל”. לא כך כותבים התקפה נגד הממשלה. אני אהיה המתקן את “מאמרך” זה שהופיע ב“פלשתיין וויקלי”.

– אני מבטל מיד את החוזה, והמנהל ווייט יסגור את הדפוס – צעקתי.

לנוכח הסתערותי זאת נרגע גפשטיין, ולאחר משא־ומתן ארוך עם עורכיו השונים, הוחלט לפרסם את ה“אני מאשים” שלי ביום ו' המפורסם, יום הבלבולים, ארבעה ימים רצופים לאחר שנמסר למערכת.

אחר היה מהלך הענינים, אולי, אילו הופיע ביומו…

*

אפס, כי ביום שוולפגנג פון־ווייזל היה מתעופף על־פני ירושלים ותל־אביב ב“צפלין” הגרמני, להשתוממות כל הארץ כולה – אירעה בין ז’בוטינסקי וביני השבירה הרצינית הראשונה. אני שלחתי למערכת החדשה את שורת מאמרי בשם “פלשתיניות” – זה השם שבו כיניתי את הקנטוניות לערבים והזרים בכלל – וסופרי מפלגת הרביזיוניסטים – ובעיקר ד"ר י. ה. ייבין ואורי צבי גרינברג – הסתערו עלי בחימה כללית, והם הכריחו גם את ז’בוטינסקי להודיעני, כי להבא לא יפרסם עוד את מאמרי בלא ביקורת מוקדמת.

ז’בוטינסקי שלח אלי מכתב שהיה כעין הכרזת מלחמה עלי. מאמרי על ה“פלשתיניות” לא נתפרסם. הסכום החדשי הזעום, שנקבע לי בהתחלה, בעד שני מאמרים לחודש – שולם לי רק פעם אחת בלבד בכל הזמן שהעתון נשאר בידי הרביזיוניסטים. יציר כפי נעשה לעתון רשמי גמור של מפלגה זו. ולא זה בלבד שהורחקתי מן העתון, אלא שעסקני התנועה ודבריה התקיפוני בכל האסיפות הפומביות, ועל קירות בית־דירתי צצו כתובות לעג וקלס כגון: “בן־מביש לאביו”, “בוגד בעמו” וכדומה. בין אלו איני מונה את הכתובת “הלאה הקנטוניות”, שהיא מזכותה של כל סיעה להשתמש בה במלחמת־דעות. כתובות אלו היו נרשמות על 'קירות הדואר המרכזי ועל כל קיר אחר בכל מקום פומבי שהקהל עובר בו. הגיעו הדברים לידי כך, שפרחחים חמומי־מוח, מושפעים מכל סיסמאות־הגנאי נגדי, היו מידים בי לפעמים אבנים. התקפות אלו עלי חרגו מגבולות הארץ ונמשכו גם בתפוצות הגולה: בן־אב"י – קנטוניות – בגידה, הכל בנוסח המקובל.

וכל זה – כגמול לבמה עממית, שהעמדתי לרשות המנהיג הציוני בלא כל תמורה, זולת הבטחה שלאחר שנה יחזירו את העתון עם מספר כפול של מנויים וקונים, והעתון יהיה עשיר כל־כך עד שבעצמי ארצה להשאירו בידי הרשות הזמנית עד לסוף ימי.

לעומת זה היו אחרים, ממתנגדי ז’בוטינסקי ומפלגתו, מאשימים אותי בוקר וערב כי “נמכרתי לסיעת החורבן וההרס בנזיד עדשים”…

*

בינתים נסעתי עם עובד בן־עמי, דרך יוון ומצרים ופאריז, לארצות־הברית, בשליחות “בני־בנימין” – שהמשכתי להיות סגן־נשיאם – לשם הרחבת הפעולות הכרוכות בנתניה, אשר יצרנוה לפני מאורעות־הדמים. בנסיעה שניה זאת עלה בידינו, בעזרתם של שטראוס, ג’קובס וליפיס, בן־דויס ופרידלנדר, קבוצת סקולמן ומוהל – להרחיב את גבולותיה של בירת השרון לעתיד בעשרת אלפים דונמים. וכן הנחנו את היסוד לכפר שני, שקראוהו על שם אבי, “אבן־יהודה”.

בשובי לארץ הבטיחה לי הסתדרות “בני־בנימין” לעזור לי במאמצי להחזיר אלי את “דואר־היום”, ולהוציאו שוב בעריכתי הראשית, לרכוש לו דפוס משלו וכן להקציב לו תקציב קבוע.

וכאן אירע הדבר הנורא ביותר בחיי: ז’בוטינסקי נמצא אז בלונדון בעניני חברת הביטוח “יהודה”, ובארץ תפסו הקיצוניים שבמפלגת הרביזיוניסטים – ובהם ד"ר ייבין, אחימאיר, בן־חורין ופון־ווייזל – את העתון בידיהם. הם עשו בו כרצונם, וסרבו בהחלט לשלם לי את המגיע לי. הם גם התרו בי, שלא יחזירו לי את העתון אלא אם אוציאהו מידיהם בכח הזרוע. והימים ימי בלבולים וזוועות בארץ, הרוחות נסערות והמחלוקת הפנימית בין המפלגות גוברת והולכת.

בעזרתם של “בני־בנימין” – אשר שלחו ירושלימה להגנתי פלוגת צעירים עזי־רוח ומזויני־יד – ובעידודם של ידידי הנאמנים מבין פועלי הדפוס, – הוחזר לי “דואר־היום”, לאחר שיצא מרשותי כשנתיים. שוב מינוני לעורך ראשי ואת בר־דרורא כסגני. קוראיו הותיקים של העתון מבין הישוב הבלתי־רביזיוניסטי, המטירו עלי ברכות. תפוצת העתון, שירדה בתקופתו הרביזיוניסטית עד כדי אלפיים גליונות ביום, עלתה פתאום שוב לארבעת אלפים ושבע מאות.

יום לאחר שהעתון הועבר לרשותי, קיבלתי מברק דחוף מלונדון מאת ז’בוטינסקי, ובו בקשה נמרצת להשאיר את העתון בידי אנשיו רק לעוד שנה, וסכום כסף גדול הובטח לי תמורת זאת. המברק הגיע באחור של יום אחד, ואילו גם הקדים – לא הייתי שם לב אליו.

מכיון שתנאי החוזה בינינו לא קוימו, עמדתי בכל תוקף על דעתי לא להתפתות עוד לבקשות וגם לא להתראות.

עד כאן הפרשה העגומה של מעשה־הידידות שעשיתי לאחד משני מוערצי הגדולים – ז’בוטינסקי ורוטנברג, וכל הרוגז ששבעתי בגלל אמוני הבלתי־מוגבל.

רוטנברג הצדיקני בכל, ומאת הד"ר וייצמן קיבלתי מכתב המברכני לשובי לעתוני.

למרות כל הפרשה העגומה, ידעתי להעריך את ז’בוטינסקי גם לאחר־כך, כאשר הוכחתי ביום מותו החטוף, בהשתתפי בלויתו העצומה בניו־יורק, וכתבתי עליו מאמר הספד ב“הדואר” הניו־יורקי.

 

פרק מאה וששה־עשר: הכרזת ה“מדינה” של הועדה המלכותית והסערה מסביב לה    🔗

במלחמת עמנו למדינתו העצמאית הקטנטונת, שהציעה לנו הועדה המלכותית הבריטית – “ועדת פיל” – בשנת 1937, הזכות בידי לכנות את פעולתי האישית לא רק מתוך מלחמתי כל ימי לרעיון מדינה קטנה בראשיתה, באיזו צורה שהיא, כל זמן שהיא מדינה, אלא – וזהו העיקר – בגלל העזתי להביע את הדבר בגלוי כראשון לכל ישראל, ששה שבועות קודם הכנסיה הציונית הגורלית בבאזל.

היום, במרחק של שנים לאחר המעשה, נקל להתיחס לכל הענין הזה מתוך אספקלריה אדישית לגמרי, אך כל אלה שהיו בארצנו בתקופה ההיא, יעריכו את פרקי זה אולי יותר מכל שאר הפרקים שבספר זכרונותי.

כי מה היה אמנם המצב בארצנו לאחר מאורעות־הדמים בשלש שנות זוועות, כש“קרע ארלוזורוב” בקרבנו מוסיף את אשו על המדורה הכללית?

כל הצרופים האלה הזכירו לאוהבי־השוואות את מעמד ישראל ויהודה לפנים, את מעמד הפרושים והצדוקים אחריהם, את מעמד החורבן והגולה.

הכל עמד על סף ההתמוטטות ואיש לא ידע שפת רעהו, קשה היה לנבא מה יביא לנו יום מחר.

יומם ולילה – דם ואש ממש בכל פינות ארצנו הקטנה, כשהערבים הקיצוניים זוממים כבר את כניסתם תל־אביבה, להשתרר בבתיה ובכספיה גם לחלק ביניהם לבין עצמם את מותר רכושה.

הוי, הימים האחרונים להתקוממות הערבית, כשהעיר העברית הגדולה נתונה במצור, מכל צד נשמעים קולות נפץ ויריות, נראות תבערות ותמרות־עשן, ובחורי ישראל שמים את נפשם בכפם לעצור את המתקיפים צמאי־הרצח בגבולות ולהשיב מלחמה שערה, וחיילינו־גבורינו נופלים בקרב ובהגנה, והנציב ווֹקוּפּ – מן הטובים שבנציבים הבריטים – נבוך ואובד־עצות בעצמו, והוא מתחנן ממש לפני ראשי הכנופיות ששמו מארבים בהרים ובמערות, להפסיק את שפך הדמים ולחכות להכרעת הועדה הממלכתית. והיו חששות, כי ועדה זו תרצה לפייס את המתקוממים, ככל הועדות הבריטיות הקודמות. היו חששות כי בא חס־ושלום הסוף לחלומנו הגדול, הקץ לתקוותינו מדורי־דורות.

והנה, בהיותנו יושבים בביתו של עובד בן־עמי, מרעירה של נתניה, בקעו לאזנינו מתוך הרדיו הירושלמי באנגלית, בערבית ובעברית – דברי המסקנות של “ועדת פיל” על־דבר חלוקת הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית.

מי יגלה עפר מעיניך, הרצל, אשר בימי חייך התרוצצת משולטן לקיסר, ומוזיר־חוץ למושל, כדי להשיג מידם הסכמה כל־שהיא לרעיון התקומה של מדינת היהודים, ל“צ’ארטר”. קום והקשב: הנה מנסר שוב הרעיון הזה בחללו של עולם, ולא יעלם עוד. במוקדם או במאוחר גשם יתגשם.

נרעש ונפעם הייתי לשמע הבשורה הזאת על מדינת־יהודים עצמאית, ולו גם בחלק קטן של ארץ־ישראל (לפי שעה), ולא ידעתי אז את נפשי מרוב אושר, כי הרי זה היה חלומי תמיד.

הנה הוציא בן־עמי מארון ספריו את חוברתי בשם “יהודה העצמאית”, אשר בה התנבאתי לפני כעשר שנים את בוא היום הגדול הזה ומדינת־היהודים תוכרז בגלוי ובמפורש לעיני כל העולם. המסובים השתוממו עכשיו לרעיון הנועז שהבעתי באותה חוברת, ולי היתה קורת־רוח כי נבואתי נעשתה לדבר שבמציאות.

מסובים על כוס יין ושכר, ישבנו על המרפסת הרחבה, לאור ירח מלא, וצופים פני הים, ים תיכוננו. היתה לכולנו ההרגשה, לאחר ההכרזה המשולשת בראדיו על המדינה, כי הנה נעשינו סוף־סוף בני־חורין, לאחר שעבוד דורות.

כל הנאספים נתנו עיניהם בי ובקשוני לדבר לפניהם על המאורע. מרוב התרגשות התחלתי את דברי בקול נמוך, שהלך וגבר מרגע לרגע. תוכן משאי היה “ויהי בראשית הימים”, לאמור: כעין ראשי פרקים להתפתחות המדינה במשך הזמן, וזוהי תמצית הדברים:

– הלילה נתבשרנו את בשורת יהודה העצמאית מפי שליטי בריטניה. ודאי ימצאו כאלה שיאמרו כי קטנה ודלה המדינה המוצעת לנו, כי וותר מוותרים אנו, כאשר וויתרנו כבר בעבר, – על עבר הירדן המזרחי. הוי, כי לא נכון הדבר. אין אנו מוותרים על שום דבר, אנו מקבלים רק את המוצע היום, בלי לוותר על מה שנרכוש או נכבוש מחר־מחרתיים עד לאחרית הימים. הן עכשיו ניתן לנו רק מה שרכשנו בזיעת אפינו ובדם ידינו. בנו תלוי הדבר, שבעתיד הקרוב והרחוק נגיע אל הגבולות ההיסטוריים שלנו, “מלבוא חמת ועד נחל הערבה”.

רומא לא נולדה ביום אחד – נוהגים לומר האיטלקים. צרפת החלה עם אי־הצרפתים במימי ה“סינה” הפאריזית. יוון החלה באתונה ובספרטה שתיהן. ציון של עולי בבל החלה בין חומות ירושלים. דויד המלך החל את ממלכתו ביהודה הקצוצה. יהושע בן־נון החל בשבטי מזרח־הירדן, ואנו הולכים הפעם ממערב למזרח, מהים למדבר, מן השטח המצומצם אל עומת יהודה הגדולה והרחבה כקיסרות שלמה המלך בזוהר עברו" – – –

וסיימתי בקול חוגג:

הבה נמלא כוסותינו ונשתה לחיי יהודה העצמאית!

בן־עמי דבר אחרי והצטרף לכל אשר אמרתי. לעומת זה הביע נואם אחר חששות פן לא יעמדו האנגלים בהבטחתם.

מסיבתנו נמשכה עד אור הבוקר. לא יכולנו להרדם מרוב התרגשות, ואמרנו להגיע בעודנו ערים לבוקר הראשון במדינת־היהודים העצמאית, ביהודה השלישית. חכינו לעתוני הבוקר, כדי לקרוא את דעת הקהל העברית, דעת הקהל הערבית ודעת הקהל הכללית בעולם על ההכרזה ההיסטורית.

בין העתונים שהופיעו באותו בוקר, והגיבו על הכרזת המדינה של ועדת־פיל, היו מלבד “הארץ”, “הבוקר”, ו“דבר”, גם גליון חד־פעמי חדש, בעריכתי, בשם “דור היום” (דוק: “דור” ולא “דואר”, כי “דואר היום”, שנמסר בשעתו לרשותו של ז’בוטינסקי, עבר בינתיים לידיו של מו“ל פרטי, ליאו ווינץ, לשעבר מו”לם של כמה עתונים ציונים בגרמנית בברלין. ווינץ לא יכול היה להוציא את העתון מחוסר אמצעים, והוא נפסק לפני כשנה.

אני לא רציתי להשתמש בשם “דואר היום” היקר לי, מפני שלווינץ היה רשיון להשתמש בשם הזה, וקראתי לעלוני בשם “דור היום”).

בעלון זה, שהוצאתי לכבוד הכרזתה של ועדת־פיל נתפרסמו: מאמרי בשם “ניקחנה” (לאמור: נקח את המדינה המוצעת לנו), מאמר של משה כרמון וכן מכתב מאת עובד בן־עמי, שכתב אלי לפני כשנתיים בזמן שהותי בניו־יורק.

את העלון הדפסתי בדפוס בתל־אביב, אך עליו היתה רשומה עיר־ההופעה: “נתניה, בירת חצי שבט המנשי”.

לא, לא אוכל לתאר את אשר אירעני ביום ההוא בתל־אביב. הגליון המיוחד “דור היום” בארבעת עמודיו, עם הכותרת הענקית בראשו, נחטף באחד־עשר אלף טפסיו כשהרביזיוניסטים מנעו את הדפסתו הנוספת. חיותמן שהוציא את הגליון וטיפל בהפצתו, ספג מכות נמרצות, וכן הוכו ונרגמו עשרות מוכרי הגליון. בהגיעי אל דירתי היו שכנים – שידעו כבר על הגליון והסערה שהטיל – אשר יעצוני “להמלט על נפשי”, בחששם כנראה פן יבולע גם להם, כי “אוי לרשע ואוי לשכנו”…

ומירושלים צלצול אחר צלצול:

– מה קרה לך בן־אב"י? שאלני יצחק עבאדי.

– אתבעך לדין – צלצל אלי ווינץ.

– דפוסי הורעש – פעמני ווייט.

– כל תלמידי בית־ספרי הכריזוני היום בוגד בעמי, והודיעוני כי לא יבואו עוד למחלקתי – סיפר לי משה כרמון, המורה בגימנסיה הירושלמית, בחרדו אלי במכונית מהירה מירושלים הסוערה.

חשתי את עצמי בודד ומבודד מכל רעי וידידי, כשרק משה כרמון, המורה חם־המזג, עומד לצדי ומעודדני, אם־כי לא מרוצה היה כלל – כדרך הסתייגותו תמיד ביחס אלי – מן הצורה שנתתי לגליון הבודד הזה:

– אין דבר, בן־אב"י, על־אף הכל, מעשה גדול, הזדורי, עשית הפעם. תחזקנה ידיך, אך זהו רק הצעד הראשון, ויש לעשות צעדים נוספים. צריך לחדש את “דואר־היום” שלך. ודוקא בירושלים, בעריכתך הראשית, ואני ושני אחי – הפרופ' נחום סלושץ, ואחי המספר אלכסנדר כרמון, ועוד סופרים וידידים ממוקיריך, נשתתף בעתונך ונלחם בו בהתמדה ובלי מורך לרעיון מדינתנו העצמאית, וסוף הנצחון לבוא…

הוא דיבר מתוך החלטה ורצון למלחמה קשה, ומתוך חרדה שמא יכשילו את ההצעה הממשלתית בדבר מדינה עצמאית בחלק מארץ־ישראל. כי הרי אפילו “דבר” לא העיז לצאת לטובתה, אם כי יודע הוא את דעתם של בן־גוריון, שרתוק ואחרים מראשי ה“הסתדרות” שדעתם כדעת וייצמן. הבוקר כותב “דבר” “לא יקום ולא יהיה”, כי פחד הרביזיוניסטים נפל עליו, כנראה.

ו“הבוקר” תקף את בן־אב"י במאמר ששמו “בושה”.

ו“הארץ”, כדרכו תמיד ללכת אחרי הזרם, קורא גם הוא “לא! לא!” באותיות של קידוש־לבנה.

*

מחר, יום ו', ערב שבת.

אם כי בני ביתי ושכני יעצוני “להכבד ולשבת בבית”, לאחר הרעש אשר קם מסביב לגליון שבו נתפרסם מאמרי “ניקחנה”, לא שניתי אף הפעם ממנהגי, ויצאתי בערב שבת, בלוית רעיתי, אל גינת המלון “סן רמו” שעל שפת הים, הצופה אל ים יפו ואל הנמל העתיק ומגדלוריו הציוריים. נלוותה אלינו גם אחת מידידות ביתנו.

שלא כתמיד, לא נגש אלי הפעם אף איש ממכרי וידידי המרובים, זולת אחד – מנהיג רביזיוניסטי – שנגש אלי והחל מטיף לי מוסר על גליוני ועל מאמרי לטובת המדינה המקוצצת. אך היה זה איש בודד. אחרים, שישבו בגינה הנרחבה, והם מיודעי מאז ומכבר – לא דרשו אפילו בשלומי. הכל היו מדברים בקול רם ומדיינים מתוך התרגשות בהצעת הממשלה. פתאום הגיחה לקראתנו במצעד פלוגה רועשת של כמה עשרות צעירות וצעירים, כשאחד מהם נזעק לקראתי:

– הנהו! הנהו!

כל יושבי הגינה ריכזו את עיניהם בפלוגה המתקרבת, כשאותו בחור מוסיף ואומר:

– הנהו! הנהו! בן־אב"י הבוגד!

ובעוד רגעים מספר גדלה הפלוגה עד כדי מאתיים נפש, בחורות ובחורים, שבהם הכרתי ממנהיגי הנוער הרביזיוניסטי “בית”ר", וכולם מנפנפים את אגרופיהם לעומתי. מהם היו מזוינים במקלות, ומהם – בחפניהם צרורות אבנים שהומטרו על ראשי ועל ראש רעיתי ופגעו גם בעומדים סמוך לנו.

– הכוהו! סקלוהו! אבדוהו! – הבוגד! – נשמעו קריאות מסיתים.

– הבוז לו! חרפה ובושה!

– הוא מכרנו לאנגליה ולערבים!

– הסתלק מכאן, אם אינך רוצה שנרוצץ את גולגולתך! – איימה עלי באגרופיה נערה מבין המפגינים.

מנהל המלון פקד על דייליו לנסות לגרשם מעם המעקה המפריד עדיין בינינו לבין המפגינים, ורק אחד מידידי הרביזיוניסטים ניסה להשקיט את הצעירים המפגינים.

– לא זו הדרך, ידידים, זכותו של בן־אב"י היא להביע את דעתו.

– לא! לא! לא! – נהמו ושאגו כולם קול אחד.

– המות לבוגד! – נחרו האחרים.

– גלגלוהו ליפו, אל ידידיו הערבים.

– לא ננוח ולא נשקוט עד אם נגרשהו מארצנו…

– הנבל, המוכר את עמו ואת ארצו.

וכל יושבי הגינה – בהם משכילים ועסקנים ידועים, מילאו פיהם מים ושתקו, איש לא הרים קול להגנתי, מחשש כנראה, שמא ישימו גם אותם לבוגדים. התאוששתי קצת וקמתי על רגלי ופניתי אל המפגינים שמעבר למעקה וגם לאלה שבתוך הגינה, שלא העזו להגן עלי:

–חכו־נא מעט – קראתי במלוא קולי באזניהם – חכו־נא רק חמשה שבועות, עד לכנסיה הציונית הקרובה. אין לי ספק, כי דעת רוב נציגי עם ישראל תהיה כדעתי.

– שקר! כזב!

– דום ובלום פיך.

– אני חוזר ואומר – קראתי מגרוני המוצרד – כי עוד מעט־קט ורוב הישוב כולו גם הוא יקבל את המוצע לנו.

קשה לתאר מה שאירע אחר־כך. אחדים מן הצעירים שברו את המעקה והתפרצו לפנים הגן. אנשים ונשים קמו מעם כסאותיהם אל דלפקים מושלכים ארצה, ושוטרים הוחרדו סוף־סוף אל המקום מכל צד, עד שפוזרו המפגינים לכל רוח, כדי לשוב ולהערך בסימטאות הקרובות.

אותו ידיד רביזיוניסטי, שהיה לידי כל הזמן, פנה בקול נרגש אל המפגינים:

– חרפה לכם על יחסכם זה לבנו של בן־יהודה, מחיה הלשון העברית.

– אוי לו לבן־יהודה, שבן מביש כזה נולד לו, יימח שמו וזכרו!

ידידים אחדים מבין הספרדים הצעירים, שדבר ההפגנה הגיע אליהם, נזעקו להצילני מידי מבקשי נפשי, והכניסו אותי ואת רעיתי לתוך מכונית והסיעוני במהירות אל דירתנו.

ופלוגת שוטרים נשלחה לשמור עלי משך כל השבת.

*

אך בזה לא נגמר הענין.

שבועיים לאחר־כך שינו כבר “דבר” ו“הארץ” את סגנונם והכינו את האוירה לקראת החלטה פחות או יותר חיובית להצעת הועדה המלכותית. בן־גוריון וד"ר וייצמן ניסו להשקיט את דעת הקהל בהכריזם, כי הכנסיה הציונית תדע לתקן את גבולות המדינה הקטנטונת. אגודה בשם “ישראל הצעיר” פנתה אלי אז בבקשה להופיע לפני חבריה ולהסביר את הנימוקים שהניעוני להוציא את עתוני המיוחד עם מאמרו המפוצץ.

והנה הודבקו על כתלי בית־דירתי כרזות בנוסח זה:

– “אם תלך לאסיפה זאת – אחת דתך להמית, בן־אב”י".

רעיתי נבוכה, וכל ידידי מיעצים לי לא לשים את נפשי בסכנה.

ואני באחת:

– הלוך אלך ודבר אדבר, כי למדינה אנוכי לא פחות מן הצועקים.

ואלך.

בראש מורם, בלי כל לווי או משמר.

בדרכי לאולם “ישראל הצעיר” עקבו כמה צעירים אחרי צעדי וגם נפנפו אגרופים לעומתי.

אך אני לא שמתי לב ועליתי במדרגות עד לפתח האולם, שהיה מלא כבר קהל צפוף.

– מלה אחת מפיך ודמך בראשך – לחש באזני בחור גברתן, כשעיניו אדומות כדם.

אחדים מידידי נגשו אלי והתחננו לפני לחזור בי מהסכמתי לדבר, כי במעמד הענינים היום אין הם יכולים להיות אחראים לחיי.

– לא אחזור בי – עניתי להם – דבר אדבר, ושכנע אשכנע את עמי כי זוהי לעת־עתה הצלתנו.

בהיכנסי לאולם נשמעו תרועות מצד אחד ומחאות מצד שני. היושב־ראש ביקשני להסכים, שהאסיפה תיערך על הגג הרחב, כדי להימנע מהתפרצות פתאומית לתוך האולם.

הסכמתי. היה זה ליל ירח נהדר, וכל הגגות מסביב נמלאו אנשים ומכל החלונות הציצו פני סקרנים.

מסביב הושלך הס, ודברי נשמעו למרחוק, ומרגע לרגע הרמתי את קולי, מתוך התלהבות לרעיון המדינה שהטפתי לו. חזרתי בעצם על הדברים שהשמעתי כבר במאמרי “ניקחנה”, אך בהטעמה רגשית יוצאת־מן־הלב, כשעיני כל הקהל, על־פני הגג שעליו עמדתי ועל הגגות הסמוכים והחלונות שמסביב מוצמדות אל פני הנואם, וכל העינים הללו הנעוצות בי הלהיבוני עוד יותר, וכבר האמנתי שהכל עבר בשלום והצלחתי לשכנע בצדקת עמדתי, לכשפתאום – – –

לכשפתאום נשמעה המולה כשאון ים בדכיו, וההמולה גברה, והדכי עלה והבקיע בתוקף אין־כמות מדק לדק ומרגע לרגע, עד שהשתבר לרגלי בניננו אנו.

ומטר אבנים, קטנות וגדולות, הומטר עלינו. מהן אחדות קלעו למטרתן, ושתי גבירות נפצעו והתעלפו, וכל השאר – ואף אני בתוכם – נאלצנו להרים את הכסאות מעל לראשינו לבל תפגענה האבנים גם בנו.

ומלמטה, מן הרחוב, בקעו קולות אל על:

– המות לבן־אב"י הבוגד.

– ירד־נא בן־אב"י אלינו!

והאבנים מומטרות שוב, ללא סוף.

עוד היושב־ראש מנסה להשקיט את הקהל, ואני מנסה להמשיך בנאומי, והמפגינים הסתערו מלמטה עד לדלתות הגג הסגורות וניסו להבקיען:

– הבו לנו את הבוגד!

אך באותו רגע הגיעו עשרות שוטרים, שהוחרדו אל הבנין על־ידי אשר ספיר, שחזר לפני יום מפאריז, ובמקרה עבר במקום והיה עד לכל אשר קרה.

השוטרים פיזרו בכח את המתנפלים, ולקחו אותי תחת משמרתם והביאוני אל דירתי.

– הלא הזהרתיך שלא ללכת לאסיפה – אמרה רעיתי בקול תוכחה עצורה.

אך קצין המשטרה הרגיע אותה:

– אין דבר, גברתי, כי בגבורה ובאומץ־רוח נלחם בעלך בערב הזה על דעותיו, וכל מי ששמע את דבריו לא ישכחם.

*

השאר ידוע לכל:

הכנסיה הציונית הגורלית קבלה עקרונית את הצעת הועדה המלכותית, ברוב מספיק. ואני שלחתי לוייצמן ולבן־גוריון אל הכנסיה את המברק הקצר הבא בעברית:

“אתם המאושרים יסדתם את המדינה העברית הקטנה. ואתם תדעו להרחיבה”.

לבן־עמי הצעתי להיות הראשון להרים את דגל החרות בנתניה, כ“בירת יהודה המיידית, הקנטון היהודי הראשון”. הכל היה מוכן לכך מבחינה “עקרונית”, אך ברגע האחרון לא מצא בן־עמי את העוז בלבו לעשות את המעשה הגדול שהיה נשאר אולי חרות בדברי־ימי עמנו.

 

פרק מאה ושבעה־עשר: איך נבנה נמל תל־אביב    🔗

ככל שזכרונות־חיי העיקריים הולכים ומתקרבים אל תחנת־הסיום, הריני מרגיש שערכם של זכרונותי אלה לא רק לי, כאיש פרטי, פלוני בן פלוני, שיקרים לו כל הדברים, האישים והאירועים אשר נפגש בהם ואשר ארעו לו מראשית ילדותו ועד עברו את גיל העמידה. הן חייתי באחת התקופות הגדולות בתולדות עמנו, תקופת התחיה השלישית. הן במקרה הנני בנו־בכורו של מחולל המהפכה הלאומית הגדולה בתרבות עמנו, מחיה הלשון העברית לאחר אלפיים שנות טמיעה לשונית. וזכות גדולה נפלה בחלקי להיות “הילד העברי הראשון”. וחלק מצער היה לי בהרפתקאותיו הלאומיות המחודשות של עמנו המתעורר, חלק לא תמיד מזהיר, חלק לא תמיד חסר־ביקורת, אולי גם רצוף כשלונות מצדדים שונים, ולדעת רבים אף “מצעיר” במידה לא־מועטה. אפס כי אחת אוכל להגיד בפה מלא, ללא חשש שמא יכזבוני ידידי אף אויבי (ומרובים היו אויבי), כי מטרה אחת בלבד רחפה תמיד־תמיד לעיני והיא: לעשות משהו לאומתי, ככל יכולתי הדלה ומאודי האיתן. ולא זה בלבד: אילו ניתנה לי מאת שוכן־המרומים הזדמנות להתחיל מחדש את חיי הסוערים ב“ראשוניותם” המוזרה, לא הייתי נמנע מהתחילם גם מסיימם עם כל תעתועיהם הנזכרים כפי שהם רשומים בפרקי הספר הזה.

אחד הפרקים היפים ביותר לימי חיי, שהוא “אישי” וכללי כאחד, הוא – חלומי לכיבוש הים. רעיון שהטפתי לו מימי נעורי כמעט, שנחשב לאחד מ“שגעונותיו” של ילד־התחיה, שכולו היה מין תרכובת של נסיונות וניסויים והרפתקאות ומגדלים־פורחים באויר.

תמיד הייתי שואל את עצמי: כיצד ייתכן כי עם ישב בארצו – אם־כי מספרו היה מצער בארצנו לפני שלושים שנה, מאת אלפים לכל היותר – יכול לשבת ליד ימו, היפה לימי תבל, ולא להתעניין בו אף במעט. אכן, בימי־הקיץ הצורבים היו אלפים יוצאים אליו פה ושם לרענן את גופם בגליו המלוחים. יותר מכך לא ידע גם לא רצה לדעת. וכאשר “התנפלתי” על עמנו חסר “מוחיות ימית” ועוררתיו לתחיה ימית, הייתי מטרה ללעג, בעיני כל השפויים בדעתם, למן “רחוב היהודים” בירושלים ועד למשמר־הירדן בין מי־מרום וכנרת. אף בטבריה, שבה היו הערבים חיים כל ימיהם ממש בסירותיהם ובמפרשיהם, ובעטלית גם בחדרה, שגלי הים הסוערים היו מתנפצים אל חולותיהן, לא היה כל זכר לימאי עברי. היה כעין פחד נסתר, בלתי מובן, לתפוס משוט ביד ורשת בכף.

היו רק בודדים, “טיפוסים מוזרים”, כלוליק החדרתי וכדייגי אסטרחאן, אשר עלו לארצנו פתאום, וניסו להעיר את אזני ישובנו על הזנחת הים. וכאשר נשאתי באחד הימים נאום בזכרון־יעקב, אל מול תכלת תיכוננו הקדמון, והזכרתי למאזיני את עציון־גבר בדרום, זרק כלפי אחד האכרים הזקנים מחאה רעשנית:

– אם יש אולי קורטוב אמת בבקורתך באשר לים תיכון זה, מה תרבה מלים, אדוני, על עיר אגדית מימי שלמה המלך, שאין אדם יודע כלל אם בכלל נמצאת היא במפת ארצנו היום?

לא ייפלא, איפוא, שלבי “עבר על גדותיו” ממש, כשנודע לנו בבוקר אחד של שנת תרצ"ו, בעצם המרד הערבי ושביתת הספנים הערבים בנמל יפו, כי מרעיר תל־אביב, מאיר דיזנגוף, – אשר עשרות שנים קודם לכן, בימי יסדו את בית־החרושת לזכוכית בדור (טנטורה) מטעם הנדיב בארון דה־רוטשילד, היה כבר מן העורגים על אפשרויות ימיות מרחיקות – פנה אל הנציב העליון הבריטי, סיר ארטור ווקופ, בבקשה דחופה להרשות להקים בתל־אביב גשר ימי במוצאי הירקון, גשר שבקרבתו תוכלנה אניות לפרוק את מטענן, תחת אשר היו מוכרחות לפרקו בנמל יפו, שהשליטה בו היא בידי הספנים הערבים העושים בו כרצונם.

הידיעה הרעישה את תל־אביב ואת הישוב כולו, באשר אמנם הכל הרגישו הפעם, כי בבקשה צנועה זו של מרעירנו האהוב והחולה במחלה אנושה אשר לא קם ממנה עוד – צפונה מגמה חשובה הרבה יותר של מימוש עובדה ימית, שראשיתה מצער ואחריתה מי ישורנה. רק “זבולון” – הראשונה לאגודות הים בארצנו, מיסודם של המהנדס עמנואל טובים ועוד אחדים, ובעזרתי הדלה, הכשירה קצת את הקרקע במשך כמה שנים לקראת המאורע הזה, ואימנה צעירים חובבי־ים.

ואכן, “מעז יצא מתוק” ובגלל שביתת הספנים הערבים בנמל יפו, שהצטרפו להסתה נגד הישוב העברי והחליטו להפסיק פריקת כל מטען הנועד ליהודים וכן לא להוריד מן האניות עולים חדשים – נוצרה היתד הראשונה לנמל עברי, בלתי תלוי בערבים. הנציב הבריטי הטוב – אשר היו לו זכויות רבות בקידום בניננו בארץ בתקופת כהונתו, ובין השאר גם בנין נתניה – הזמין אליו מיד את דיזנגוף, ולאחר שיחה ממושכה הבטיח לו כי יברוק לונדונה את הסכמתו המלאה לבנין מזח לפריקת אניות במוצאי הירקון בתל־אביב.

*

על התפתחות הדברים סיפר לי דיזנגוף עצמו.

– שער־נא – פתח מתוך התרגשות נעורים, ומחלתו לא הוכרה בו אז כלל – כי אתמול בבוקר, בעודני נרדם לאחר ליל מכאובים, התעוררתי לצלצוליו הדחופים של הקולחוט.

היה זה קולו של הנציב העליון סיר ארתור ווקופּ בכבודו ובעצמו, שהודיעני כי קיבל תשובה חיובית מלונדון להמלצתו בדבר מתן רשיון למזח בימה של תל־אביב, בשפך הירקון, בסיימו דבריו: You will have not only a

Bridge but a Roadsted. (יהיה לכם לא גשרון בלבד, בלתי אם מזח.)

– לבי – המשיך דיזנגוף את סיפורו – התפלץ כמעט משמחה אשר תקפתני. לא יכולתי להמנע משאול את הנציב, מה מובנה של המלה Roadsted.

תשובת הנציב היתה: אסביר לך הכל כאשר תבוא לראותני.

– ומתי אוכל לראותך, הוד מעלתך?

– מיד, אם רצונך בכך.

ודיזנגוף המשיך דבריו:

– הפעם תפסתי מיד, כי השגנו דבר יותר גדול מכפי שדרשתי. ה“רוֹדסטאֶד” הלזה, שלא ידעתי מובנו, הכיל לבטח את הבטחת הנמל התל־אביבי שעליו חלמתי מאז הופרדה תל־אביב מיפו, וניתנה לה חוקה של יחידה עירונית עצמאית. כשהגעתי ירושלימה היתה קבלת־הפנים של הנציב…

– לא “קבלת־הפנים” אלא “קיבלון”, אדוני היקר, – שסעתי את איש־שיחי, כדרכי בעניני שפה – ה“קיבלון”…

– איך אמרת? ה“קיבלון”? יהי “הקיבלון”, גזלן עברי שכמותך – הסתער הישיש החמוד בצחוקו וברוחו הבדוחה עליו, לשמע היצירה הלשונית החדשה שלי – ובכן היה “קיבלונו” – נכון?

– נכון…

– ובכן, קיבלונו של הנציב הפעם היה לבבי באופן יוצא־מן־הכלל. כל הרשמיות והחגיגיות הרגילות בענינים מדיניים נעלמו ולא היו. הוא לחץ את ידי בשתי ידיו, ועיניו הסקוטיות, במימיותן האפורה, הבריקו בברק מעולף. חטמו הנשרי התישר כמעט, ושערותיו הכסופות נתללו על מצחו הגבוה.

– אה, דיזנגוף יקירי! – פתח סיר ארתור – יהיה לכם הנמל שלכם!…

– הנמל שלנו?! – מלמלתי.

– כן, הנמל שלכם! כמובן שהוא יתחיל כמזח עם גשרון…

והנציב הסביר לי, כי זוהי דרכה של אנגליה בכל מעשיה. היא יוצרת עובדות לא על־יסוד חוקים, אלא על־יסוד תקדימים.

– אכן בדרך נס ממש השגנו סוף־סוף את נמלנו העברי – העירותי ברוב התפעלותי.

– לא, לא בדרך נס, אלא מתוך הכרח הדברים. אלו הן דרכי ההשגחה העליונה. אילולא טירוף הספנים היפואים, אשר האמינו שלעולם נהיה תלויים בהם, בנמלם ובסירותיהם, ולא נוכל להקים נמל בתל־אביב, כי עתה לא קראני אליו הנציב. הם זממו להרוג זבוביים בבת אחת – את הזבוב העברי ואת הזבוב האנגלי, אך האנגלים הבינו כי מה שעוללו לנו היום יעוללו להם מחר לא רק ביפו, כי גם בעזה, בחיפה, בעכו בשעת מלחמה. ואני הדגשתי לו מיד את ערך נמלנו, לכשיבנה.

– ומה היה אז?

– אז הזמינני הנציב – המשיך דיזנגוף לספר – לסעוד עמו סעודת־הערב, וכמעט שהסכמתי לכך, על־עף מחלתי, אך נמלכתי בדעתי והחלטתי כי מוטב למהר וליצור עובדה קיימת, מחשש פן יתחרט בינתיים משרד־המושבות הבריטי ויחזור בו מהסכמתו. יש לנו כבר נסיון מר במושלים בריטיים. התנצלתי לפני הנציב, כי מחלתי לא תרשני סעודת־ערבית וכי נתון אני תחת “דיאטה” חמורה. הנציב קיבל את ביאורי מתוך אמון שלם, ונפרדנו זה מזה בידידות, וכשהנציב מלווני בקריאה:

– To see you again at your Port! (להתראות שוב בנמלכם)!

– רק אז החלו צרותי – המשיך דיזנגוף, כשפניו נתכרכמו פתאום מכאבים – כי שאלתי את עצמי, אם לא נפלתי ב“פח אנגלי”? אף לבנות גשר אינו דבר קל, ובפרט נמל…

– ומה עשה?

– מה עשיתי? הזמנתי אלי מיד את פנחס רוטנברג מנהרים, את חברי הנהלת הסוכנות היהודית דוד בן־גוריון, אליעזר קפלן ומשה שרתוק, את בוני התערוכה בתל־אביב ייבזרוב ויפה, את ראשי ארגוני הספורט. ועוד בו בלילה באנו לידי החלטה, שיש לבנות את הגשר ויהי מה. רוטנברג שלח את זרקוריו האדירים, מתחנת החשמל, ובן־גוריון נתן הוראה לגייס אלפי פועלים מתנדבים, וארגוני הספורט העמידו מיד משמרות בגבולות העיר, בפרט לצד הדרום היפואי, מן הירקון הובאו כמה סירות, וכל אדמת “התערוכה” ובניניה (שהיו ברשותה של “החברה לפיתוח תל־אביב”, אשר ייבזרוב ויפה היו בין מנהליה) הועמדו לרשות הנמל. הביתנים המוארים בשטח התערוכה הכפילו את אורם, הלמו הפטישים, הורמו עמודי־הברזל, נוסרו הלוחות והמוטות, נתקעו היתדות, ולב העיר כולה דפק, בהתלהבות ובצפיה, עם מניחי היסוד לנמל עברי. היה זה ליל שימורים לעיר העברית. היד האחת אחזה במלאכת הבנין, והשניה – באקדח, להגנה בשעת הצורך. צו לצו וקו לקו, עץ לעץ וברזל לברזל. ולמחרת,עם בוקר, היה הגשר גמור ומושלם.

– לא גשר – שסעתי דבריו בבדיחות לשוניות – כי רק גשרון. ואולי גם לא גשרון, כי רק גשרונת, אף אולי רק גשרונתון או גם גשרונתונת – בפרט בהקבלה לגשרי־הענק באירופה, אוסטרליה, אפריקה ואמריקה בפרט.

– ואני – סיים דיזנגוף – מאושר כאילו חזרו אלי ימי ילדותי, נרדמתי לאור הבוקר, לאחר שהייתי ער כל הלילה וצפיתי לידיעות על התקדמות בנינו של הגשר.

רק עצם עיניו העייפות והקולחוט הטרידו ממנוחותו. מי זה העיז להפריע מנוחתו של הישיש החולה, מרעירה של תל־אביב? שמעו ותתמהו: הוד־מעלתו הנציב העליון בכבודו ובעצמו. והמקשר הוא יצחק עבאדי, המתורגמן הראשי של נממשלה.

לא הועילה תשובת העוזרת, כי האדון דיזנגוף נרדם זה עכשיו וחבל להעירו. אין לעשות כלום. הנציב צריך למסור לו הודעה דחופה, שאין לדחותה בשום פנים.

כשניגש דיזנגוף, תשוש ומבוהל אל שפופרת הקולחוט, הופתע לשמוע מפי הנציב, דרך מלמול וגמגום, על מברק שקיבל הבוקר ממשרד־המושבות בלונדון, כי לאחר ברור נוסף נמצא שהמקום שנבחר בצפון תל־אביב אינו מתאים לא לנמל ואף לא לגשר. על כן יש להפסיק כל פעולה לפי שעה…

– לא, your Worship, לא “רוֹדסטאֶד” ואף לא גשרון.

– אבל, הוד מעלתו, – רגז דיזנגוף – הגשר נבנה ועומד כבר על תילו…

– מה? – הרעים הנציב – מתי נבנה?

– במשך הלילה החולף. אני מזמין את הוד־מעלתו לבוא ולראותו במו עיניו…

כך נבנה המוצא הראשון אל הים של העיר העברית הראשונה.

*

לי היה בנין המוצא הצנוע של תל־אביב אל הים אחד המאורעות הגדולים בימי חיי, התחלת ההגשמה של “יהודה הימית”, לאחר עשרים ושבע שנות חלומות ימיים. זכיתי לחזות במו־עיני אחד הפלאים הגדולים שנוצר תוך עשר שעות. ומרוב התרגשות לא יכולתי לתת תנומה לעיני, גם בשובי הביתה לפנות בוקר. לבי נמשך אל צפון תל־אביב, שם התרחש הפלא בן־לילה. עוררתי את רעיתי משנתה, וב“מוביל” הראשון נסענו אל הגשר הנמלי החדש. בבואנו שמה מצאנו על תורן גבוה מתנופפים שני דגלים – דגל ציון, תכול־לבן, ולידו דגל ה“יוניון־ג’ק” הבריטי.

שפת־הים היתה רצופה המונים, שבאו לראות בפלא שהתרחש בן־לילה. בקרבת הגשר היו מאות פועלים ופקידים שחיכו לחנוכת הגשר בפעולה ממשית. רבים עלו על גגו של אחד מבניני התערוכה והסתכלו ממרום הבנין אל התפארה ממטה – תפארת הגשר הימי המשתרע אל לבו של הים. עיני רבים היו דומעות מהתרגשות. היו גם כאלה שזכרוני לטובה והראו עלי באצבע:

– הנה בן־אב“י, המטיף זה שנים רבות ל”יהודה הימית", לתחיה ימית.

נעם לי הדבר מאוד: לא רק אויבים ומתנגדים יש לי, המוקיעים אותי כבוגד בעמי ובארצי, יש גם הפוקדים את זכויותי כ“מטיף ראשון” לתחיה ימית. ולמרבית שמחתי: קבוצת פועלים מאלה שהקימו בן־לילה את הגשר החדש, נגשו אלי, העלוני על שולחן והפצירו בי לשאת דברי על המאורע.

לא קם בי הרוח לסרב למפצירים בי, ודברתי. בלי הכנה מוקדמת, אך בשטף, בהתלהבות ובהתרגשות. הפלגתי אל העבר הרחוק, והעליתי פסוקים ושמות הקשורים בים מספרי התנ"ך. מברכת יעקב ומשירת דבורה, וגם מכתובים אחרונים ומימי המכבים. חצבתי דברי מלצה ורגש, כדרכי בהזדמנויות חגיגיות כאלו. בין השאר אמרתי, בערך, כדברים האלה:

– "אייך דן הגר על אניות, וזבולון השוכן לחוף ימים? אייכם כולכם, ימאינו הקודמים, מימי דבורה וברק ועד לימי שלמה ונכדו אבים, מחדש הים העברי?

אייכם חוזרי בבל, בהקימכם את מקדשנו, ואייכם המכבים, עם יהודה הראשון לכרות את בריתו הימית ביפו העיר אשר כבש, זו הנשקפת ממולנו בדרום, ויהונתן המכבי אשר לכד את חיפה הרחוקה בצפון?

קומו מקברותיכם וראו: הנה חוזרים היום, צאצאיכם ונועצים באדמת תל־אביב, קריתנו זו העבריה, את תורן נמלנו הראשון שראשיתו מצער, ודגלנו העברי מנפנף עליו. רק אתמול היה כל זה חלום רחוק, חזון לעתיד מכוסה בערפל, רק אתמול היה המקום שאנו עומדים בו עכשיו שומם מאדם. בן־לילה אחד נתגשם חזון דורות ונתרחש הפלא: נפרץ שער לים, החוף השומם שוקק חיים ותנועה, ובלילה אחד – כבליל יציאת־מצרים, בו קנינו את חרותנו והיינו לעם בקריעת הים – כן גם אנחנו קרוע קרענו כמוהם, כאבותינו הקדומים, את הים ונעברנו מדרום לצפון, עד ראשון־לציון המקיפה את יפו מחר, ועד נתניה וחדרה, עטלית ומפרץ חיפה, אשר יהיו לנחלתנו בעתיד לא־רחוק. ים תיכוננו הוא לנו, כלכל העמים השוכנים אל חופיו, כתורכיה וכיוון, כאיטליה, כספרד וכמרוקו, כמצרים וכלבנון, כאלבניה וכיוגוסלביה" –

*

ובהזכירי את השם יוגוסלביה בין העמים השוכנים לחוף ים התיכון, וממרחקי האופק נראתה מתקרבת אל גשרנו־נמלנו אניה גדולה למדי ולבנה למכביר, ודגל מדינת יוגוסלביה נישא על תרניה.

הספינה השליכה עוגנה במרחק־מה מן הגשר, ומתוכה ירד בסירה אל היבשה רב־חובלה של האניה ולחץ את ידו של “זאב־הים”, הראשון לימאינו הרשמיים.

והמוני העם שהיו עדים למחזה המרהיב, מריעים בתרועות ממושכות לקראת המאורע התאריכי, שלא הוכן מראש, אך בא במפתיע.

– כשראיתי מרחוק במשקפתי – סח רב־החובלים היוגוסלבי לפי תומו – את הגשר הזה ואת הדגלים המתנופפים עליו, אמרתי בלבי: הבה אעבור סמוך למקום זה בדרכי לנמל יפו ואראה מקרוב מה מתרחש כאן. ואכן לא טעיתי בחשבוני: אל יום־טוב באתי, אל חג חנוכת הגשר הנמלי בתל־אביב. זכות גדולה היא לי, להיות ספינתי חונכת את מוצאכם הראשון לים.

– תחי יוגוסלביה! – השיב “זאב־הים”, לקול תרועות בלתי־פוסקות.

והסבלים והנטלים החלו להוריד מן הספינה שקי־מלט, שנועדו מלכתחילה לתל־אביב, אך מאין בה מוצא כלשהו לים, עמדה לפרוק מטענה בנמל יפו. והסירונים הערבים בנמל יפו הסגורה והמסוגרת, צופים מרחוק במתרחש על חוף ימה של תל־אביב, קוצפים וזועפים, וקצרה ידם מלהפריע.

נמל תל־אביב היה לעובדה קיימת.

יום זה היה לי גמול־מעט על כל סבלי בשנים האחרונות, על כל הבוז והלעג אשר ספגתי מידי אויבים וגם ידידים, על כל האבנים אשר ידו בי, על לא פשע ועוול בכפי.

פשעי האחד היה: רצוני העז לראות ולחזות במו־עיני את תקומת ישראל בארצו, את המדינה העברית בהתחדשותה השלישית, את ראשית עצמאותנו היבשתית והימית, את הדנים והזבולונים החדשים מפליגים באניות וספינות הנושאות דגל ציון, את האומה העברית על ישישיה ופעוטותיה מדברים בלשון מלכים וחוזים הקדמונים.

ואכן זכיתי לחזות בעיני בהגשמת חלק רב ממיטב חזוני גם ביבשה וגם בים. בהפליגי כעבור שנים מספר אמריקתה מעצם הנמל התל־אביבי, היו בו כבר בנינים לתפארת, בריכת מחסה לסירות, וסירות לעשרות, מחסנים ורציפים, ומנופים, וכלי־שיט, וטוענים ופורקים ומוכסים וסוארים וסירונים – כולם מבני עמנו – ואניות מפליגות ואניות באות.

זכיתי לראות בהסתעפות מהירה של התחיה הימית העברית: אגודת “זבולון” ו“חבל ימי לישראל” וצופי־ים ודייגים עבריים לאורך כל חופי ארצנו. זכיתי אפילו, כי יקראו לסירות זבולוניות בשם “איתמר בן־אב”י", מטיף התחיה הימית.

מה מאושר אני, כי נתגשם חלומי הימי, שרק התחלתו ראיתי. הבאים אחרי יראו – זו אמונתי – את צי יהודה הימית במלוא גדולתו.

 

פרק מאה ושמונה־עשר: מלאכות לרומא שלא הצליחה    🔗

שתי סיבות גרמו לנסיעתי הדחופה בשנות 1937־38 לרומא ואחר־כך לפאריז. האחת – שנוי טעמו של מוסוליני מאוהב היהודים לשונאם, והשניה – הנסיון לעורר את יהודי צרפת למען ארץ ישראל.

לרומא למה?

יחסי האישיים לאיטליה וגם לשליטה היו יחסי ידידות (שליט איטליה, מוסוליני, הזכיר כמה פעמים בהטעמה את “ידידו” בן־אב"י. פייר ואן־פאסן מציין את הדבר בספרו, וכן גם אחרים ציינו את הדבר מפי מוסוליני עצמו). אחרי דיזנגוף נבחרתי אני לנשיא המועדון העברי־איטלקי, והדגשתי תמיד את הצורך לשמור על יחסים תקינים עם מדינה ים־תיכונית זו שהיא שכנה לארצנו. המשטר הפאשיסטי בתחילתו רחש ידידות גלויה ליהודים. כל עתוני איטליה יצאו בחריפות נגד תורת הגזענות, ומעשי הנאצים היו נפגשים בלגלוג. בין העומדים בראש הממשלה הפאשיסטית היו יהודים כרפינציב ויונג, שרי הכספים, ראש האויריה היה איטלו באלבו, ממוצא יהודים, וכן היו יהודים גם בין הצירים והקונסולים של איטליה הפאשיסטית.

ערב מלחמת־העולם השניה, כשהמדיניות העולמית היתה מעורפלת, ולא היה ידוע מי יצטרף למי, שמחתי איפוא כשנודע לי, בהיותי בניו־יורק, כי צ’מברליין ולורד הליפכס, ראשי ממשלת בריטניה, עומדים לבקר ברומא לשם כריתת ברית ידידות בין בריטניה לאיטליה, על־יסוד שוויון לשתיהן בים התיכון. כשהגעתי פאריזה בשליחות הקרן־הקיימת, הודיעני ציר איטליה – פדאראצי שמו – כי מוסוליני ימנע בכל מאמציו מלחמה בין גרמניה לבין אנגליה וצרפת.

ידיעה זו ממקור מוסמך מסרתי לפישר, מנהל קרן־הקיימת בפאריז.

באותו לילה נודע, כי צ’מברליין החליט לנסוע למינכן, יחד עם דלדייה, להכריז יחדיו על שלום אירופי.

כעבור ימים אחדים נערך בפאריז משתה ליובל אוסישקין, נשיא הדירקטוריון של הקרן־הקיימת, ואני הוזמנתי להיות הנואם הראשי במשתה זה – בצרפתית. אומר בגלוי: שמחתי להזדמנות שניתנה לי לנאום לכבוד אוסישקין, ובזה רציתי למחוק את שרידי המרירות שהשאיר בשעתו מאמרי הידוע נגדו, לפני כעשרים שנה בשם “ובכל זאת לא אתה האיש”. הדבר נעם כמובן גם לאוסישקין עצמו. אם כי אשר ספיר ועובדיה קמחי, אשר היו באולם, התרעמו על־כך – הכרזתי קבל עם שנאסף באלפיו, כי מנחם בן־משה (כך היה אבי נוהג לכנות את אוסישקין בעברית) – היה כעין “יהושע בן־נון” של זמננו. כשם שיהושע לכד הרים וכבש בקעות, כך גם אוסישקין גאל שטחים גדולים מאדמת ארצנו למן הגליל דרך העמקים ועד לגבול המצרי. בין הנואמים באותו ערב היו: יוסף ברץ – איש דגניה – באידית, יצחק ניידיץ' בעברית, נחום גולדמן בצרפתית, ו“יהושע בן־נון” עצמו בעברית שלו.

כעבור ימים מספר, בראש השנה, סעדנו אני ורעיתי עם אוסישקין במסעדה הכשרה של פפלמבוים. בהיותנו מסובים יחד, הרגשנו בו, ב“איש הברזל”, את עיפותו המוגברת ואת דאגתו הכבירה לעתידו של העולם בכלל וארצנו בפרט, בגלל אימת המלחמה המתקרבת.

–מי יתנני לזכות ולראות בשלום תבל כולה עד ליומי האחרון – אמר לנו בלוותנו אותו ברגל, משום כבוד החג, למלונו הרחוק – כי חרד אני, חרד כל־כך פן תתפסני המלחמה בעודי בדרכי לארץ…

ואם כי הפצרנו בו שלא להפליג בספוינה עמוסה, על הסיפון, סרב להתעכב והחליט לנסוע ויהי מה.

*

על אף “מינכן” – ואולי דוקא בגללה – היתה אוירת אירופה לא רק כבדה למאד בלתי־אם מבשרת רעות. ההמונים ברבבותיהם היו עומדים דחוקים בזוויות הרחובות לחטוף את ההוצאות ה“מיוחדות” של העתונים, אשר היו נושאות כותרות ענקיות בהדגשת שמו של היטלר.

שום איש לא זעזע כל־כך את ההמונים כהיטלר איש־הזוועות. הדחליל של אירופה תחילה, ואחר־כך דחלילו של העולם.

ואף־על־פי־כן, כשבצהרי אחד הימים – זה היה יום רביעי בשבת, אם איני טועה – שמענו פתאום, אני ורעיתי, שריקת מכונית ממרחק פעם אחר פעם, ופרסות פרשים על סוסיהם, עם קובעי נחושת־הקלל לראשיהם. נדחקנו לבין ההמונים טרופי־הששון בהתרעותיהם הסוערות לאמור:

– Vive Daladier! Vive la Paix!

כי אמנם דאלאדייה היה זה, עומד במכוניתו, עם ג’ורג' בונה הגבוה ממנו לידו, והניעו בידיהם, מרגע לרגע לאות תודה להמונים, אשר יצאו מכליהם. על מה? על “השלום, השלום, ואין שלום”. האנשים שמחו, השתגעו ויצאו במחולות ברחובות.

– C’est la Paix – עצם הצהרתי באסיפה הציונית רק לפני שבוע.

– C’est la Paix – זהו השלום!

– Vive Daladier! Vive Chamberlain! (יחי דאלדייה! יחי צ’מברליין!).

ולמחרת היום יצאו כל העתונים בכותרות ענקיות מרעישות ומדהימות:

– Peace in our Generation! – כה אמר צ’מברליין.

–La Pace e non la Guerra! – כה הודיע מוסוליני.

רק ליטבינוב היהודי־הסובייטי הכניס פקפוק לכל התסערה השלומית הלזאת.

רק הוא לא האמין בשלום־כזב זה של השקרן לכל מדינאי תבל מאז החלה להידרדר האנושות אל עברי פי תהום.

ובלילה נפגשנו עם ידידנו התורכי זכי ביי, מושלה של ירושלים, שהצילני מגזר־דין מוות שחרצו עלי בשעתם ג’מאל פשה ובק פשה. יחד הלכנו לאחת מן הקהוואות היפות של פאריז, ואל כוס משקה והאזנה ל“בללייקה”, הזכיר את תפקידו החשוב של “ידידי הגדול” מרומא בועידת מינכן להצלת שלום העולם.

כשראה זכי, שאין לבי לתהילת “הידיד מרומא” שאלני לסיבת הדבר ואני עניתיו: – בגלל יחסו ליהודים בימים האחרונים.

על כך ענני זכי: – לך אליו, שמא תצליח להחזירו למוטב.

*

על־פי הצעת ניידיטש נתכנסה בביתי ישיבה סודית שהשתתפו בה ד“ר וייצמן, זכי־ביי, ניידיטש ואנוכי. ד”ר נחום גולדמן, שעמד להשתתף באותה ישיבה, הודיעני במברק שעליו להשאר בג’נבה אך מוכן יהיה להצטרף לכל החלטותינו.

הוחלט באותה ישיבה על שתי מלאכויות: אחת – שלי עם זכי ביי לארמון הנסיך “יוסוף” במצרים, לשם פגישה עם כמה ערבים חשובים ורמי המעלה, ובהם נחאס פשה. זכי ביי מסר לי אגרת מיוחדת למופתי, ובה יעץ לו “לשים קץ לתעמולתו הנגד־יהודית ולהסכים לשלום עברי־ערבי ב”פלשתינה" קנטונית, כהצעת בן־אב“י”.

הסכמתי לקבל עלי שליחויות אלו, בתנאי שבן־גוריון ושרתוק יסכימו להן.

כעבור ירח ימים, בעוד רוח “מינכן” ממלאה את חלל העולם, חזרתי עם זכי מצרימה ועם רעיתי ירושלימה.

יש לציין, כי שרתוק לא נטה לנהל משא־ומתן עם המופתי, “לעת־עתה בכל אופן” – העיר. לעומת זה הסכים בהסכמה גמורה לשני נסיונות אחרים – לבקורי באנקרה, בירת מוצטפה־כמאל, מכרי הטוב מימי קצינותו בירושלים, ולבקורי אצל מוסוליני ברומא. מחוסר אמצעים נסעתי לפי שעה רק לרומא. את הוצאותי לשם סיפק לי דונאטי, ידידי האיטלקי מצרפת. קונסול איטליה בירושלים נתן לי מכתב־המלצה נאה לשלטונות איטליה, ושרתוק ברכני בהצלחה. המכתב שאמר לתת בידי, אחר לבוא, אך בהיותי כבר בספינה האיטלקית קבלתי מברק מאתו בזו הלשון: “מסכים אני להצעתך. הודיעני התוצאות. שרתוק”.

בבואי לרומא, התאכסנתי כבבקורי הקודמים, במלון “קונטטננטל” ממול לתחנה המרכזית.

את מכתבו של הקונסול הכללי הירושלמי, מצוליני, שלחתי בדואר, באחריות.

פניתי בראשונה להרב פראטו, רבה הראשי של רומא, וביקשתי את עזרתו למלוי השליחות שהוטלה עלי: פגישה עם הדוצ’ה לשם שיחה. הרב פראטו נעדר מן העיר, ובשובו צלצל אלי למלון “קונטיננטל”, וחשתי אליו מיד.

פניו של הרב פראטו לא היו כתמול־שלשום, כבשנים קודמות, שבהם היתה הבעתו מלאת הנאה ובטחון. הן מי כמותו היה מיודד ל“דוצ’ה”, אשר היה מזמינו אליו לעתים תכופות ודלתותיו היו פתוחות לפניו בכל עת שובו לאיטליה מנסיעות חוץ.

– הנה רק לפני שבועות מספר שלחני ה“דוצ’ה” – נאנח הרב – בשליחות סודית מיוחדה מצרימה. אך בשובי לרומא, לאחר קיום שליחותי במלואה, מצאתי את משרד־החוץ הפוך על פניו לגמרי. גוארנסקלי, יד־ימינו של האלוף צ’יאנו התחמק מקבלני, ובסטיאניני, יד־שמאלו, החזיקני רק רגעים־מספר. קבלת־פנים קרירה בהחלט. יתירה מזו: לפני כמה ימים צלצלו אלי, כי איטיב לעשות בהעדרי מרומא בימים שבהם יבקר בעיר גהרינג…

– יש לי, אדוני הרב, אגרת מיוחדת לאותו גוארנסקלי מאת האלוף מצוליני בירושלים, ובה ביקש הקונסול לעשות לטובתי את כל אשר יוכל, וגם לאפשר קבלתי על־ידי בסטיאניני וצ’יאנו.

פראטו התרומם מכסאו, ובהושיטו לי את ידו קרא:

– לא אעכבך עוד אף לשעה קלה, ידידי היקר. ימהר־נא אליו. ימהר־נא ללא עיכוב, כי לבי אומר לי שאולי משיחתו זו תצא טובה לא רק לי עצמי, בלתי־אם לצאן מרעיתי כולו באיטליה זו.

בצאתי מביתו של הרב פראטו, בלכתי ברחובות העיר וכן במלון עצמו, הרגשתי כי עוקבים אחרי וכל תנועה מתנועותי היתה ידועה לשלטונות

איטליה החפשיה, אפילו בראשיתו של משטר מוסוליני, היתה נתונה כבר לשררתה המלאה של ה“גיסטאפו”, ולבי חרד כל־כך לאשר יגידוני בווזרת החוץ.

בשעה אחת־עשרה נתקבלתי על־ידי גוארנסקלי – שאליו הבאתי אגרת מאת הקונסול הכללי בירושלים – במשרד הצדדי לאולמון הגדול, אשר היה ידוע לי מבקורי הקודמים שם.

*

גוארנסקלי היה מיושב על כסא־עץ צהוב, תמונת צ’יאנו על שולחנו הרחב ותמונת מוסוליני מאחורי גבו, על הכותל האפור. שתי עיניו הנבונות בדקוני מכף רגל ועד ראש, וכבמחזה ידוע לרסין הצרפתי קרא לי בצרפתית צחה:

– Prenez un siège, Ben־Avi– (התרווח־נא, בן־אב"י).

כי הרי מכרים טובים היינו ועוד בטרם נעשה לעוזרו הראשי של צ’יאנו. שוחחנו בגלוי על הרוח הטובה ששררה בראשיתה של התנועה הפאשיסטית.

– כל זה יעבור! – העיר מתוך עננת צער פתאומית.

נגשתי ישר אל הענין. בידעי כי שמרו את צעדי עד שהגעתי אל משרדו, סיפרתי לו שזה עתה הייתי בדירתו של “ידידנו המשותף, כבוד הרב הגדול פראטו”…

הוא עשה תנועה, שלא ידע את הדבר, חלילה.

– וכבוד הרב הגדול – המשכתי – הביע לי את צערו העמוק על אשר לא כובד בביקורים מתמידים זה כבר ירחים אחדים.

– נכון – ענה אז גלויות – אך לא בי האשם, יואיל־נא להגיד לו את זאת בשמי. “חוטים” אחרים גרמו לכך… בקרוב אולי אזמינהו אל…

–אדוני המפקד אינו מפקפק אל נכון ברגשותי כלפי איטליה וידידותי עם הדוצ’ה.

– אוה, לא! לא! – מיחה, הוציא נייר מתוך אחת המגרות של שולחנו – וקרא בו את המלים הללו:

– Il Signor Ben־Avi é “Persona Grata in Italia e sue colonie”²⁶–

והוסיף לאמור:

– פקודה זאת שניתנה לפני שנים, לא בוטלה אף היום, ולראיה – נוכחותו במשרדי כעת בהתאם לצלצולו אלי עוד הבוקר, לפני ביקורו בבית הרב פראטו…

אז הבינותי כי אמנם היה דבר־מה אשר הכניס רוח רעה בין פראטו לבינו, והדבר הראשון שעלי לעשות הוא להשלים ביניהם. ובזה הצלחתי כבר, למראית־עין בכל־אופן.

אחר־כך עברתי לשאלת־השאלות בימים ההם – הבעיה היהודית.

*

רק אחת לא יכול היה גוארנסקלי לעשות לי באותו יום, והוא לקבוע לי ראיון עם צ’יאנו או מוסוליני.

– הלא תבין, כי הנס אשר קרך, בעזרת ברון וולנטינו, אינו אפשרי עכשיו. סע־נא פאריזה להתראות בה עם פדרצי, ציר איטליה שם, ובשובך דרך רומא, צלצל־נא אלי, אדוני, כי “פרסונה גראטה” יישאר כל ימיו, ואולי יעלה בידי להפגישך עם הדוצ’ה עצמו בשלישית…

אך הדברים הרחיקו לכת במידה כזאת, ששום דבר לא יכול לעצור עוד בעד הזרם ה“נאצי” ברומא. בבואי לפאריז מסרתי רשמי על בקורי ברומא במסיבה של כמה יהודים איטלקים שנפגשו בבית ידידי דונאטי האיטלקי. הדעה היתה מוסכמת, כי מוסוליני הולך בדרכי היטלר, ואין שום דבר הניתן עוד לתיקון. הוחלט אף־על־פי־כן שאשוב לרומא, כעצת גוארנסקלי, כדי לנסות את מזלי. בינתים נודע לי, כי הרב פראטו נפגש עם גוארנסקלי שוב, ובעזרתו נשלח פראטו במלאכות חדשה למצרים, ומשם נסע לארץ־ישראל ונשאר בה עד סוף המלחמה.

שליחותי נגמרה בכשלון חרוץ, יען כי האמנתי עוד במוסוליני שלא יגרר אחרי תעתועי היטלר. את מכתבי האחרון כתבתי אליו בזמן שהותי בשליחות הקרן־הקיימת באמריקה, בו קראתי לו לעשות למען השלום, אך למכתבי זה לא קבלתי כל תשובה.

אם, בהיותו נתון כולו להשפעת היטלר, לא שם לב למכתבו של הנשיא רוזבלט ולהתראתו האחרונה של צ’רצ’יל – מי ומה אני כי ישים לב למכתבי?

 

פרק מאה ותשעה־עשר: “הארץ” ו“דואר היום” מנהלים משא ומתן על איחודם    🔗

אלה שיבואו לספר את תולדות העתונות העברית היומית בארץ־ישראל ומאבקיה הנואשים עד התבססותה, ימצאו ודאי ענין במסופר בפרק הזה על המאבקים הגלויים והנסתרים, מבעד לקלעים ומאחורי הקלעים. המאבק והיאוש והמבוכה הרחיקו קרובים וקרבו רחוקים. אפילו הענינים הנראים לכאורה, בהצצה ראשונה, כענינים “אישיים” ו“פרטיים” הנוגעים לקבוצת־אנשים קטנה, יש להם ערך לצבור כולו, ואינם אלא חלק מחיי הישוב, חבלי קליטתו ויצירתו בדרך להתרחבות ולהתבססות ולעצמאות כלכלית, מדינית ותרבותית.

שני עתונים יומיים אזרחיים היו אז בארץ – “הארץ” ו“דואר־היום”. שוני־פרצופים היו, מתחרים ויריבים היו, אך שניהם נאבקו קשה על קיומם והמצוקה היתה משותפת לשניהם, הצרות גברו על תחרותם.

“גלגולי דואר־היום” – היתה הכותרת החוזרת מפעם לפעם, שבה היה העתון “הארץ” מספר לקוראיו, בשמחה־לאיד, את קשייה המוגברים של במתי הפצועה בשנותיה האחרונות.

העזפן הראשי, שהיה יוצא פעם לפעם אל זירת “הארץ” בשרוולים מופשלים ובאגרופים קמוצים לעפר בעפר את בני־תחרותו, “דואר היום” ועורכו הראשי והעוזרים על ידו – היה העתונאי מ. מדזיני, נושא־כליו של העורך הראשי ד"ר מ. גליקסון וכותב מאמרים ראשיים בעתון זה. בשני מאמרים מתחת לקו גילה לקוראים את “השערוריה העתונית היותר מדהימה מצדו של עורך ירושלמי ללא כל רגש הכרת הכבוד העתונאי”. ובזה התכוון, כמובן, אלי.

מה היה עווני? והשערוריה מה טיבה?

כי במדור מיוחד ובולט־לעין הייתי מפרסם יום־יום “ידיעות אחרונות שלא היו ולא נבראו בלתי־אם בדמיוני רב האמצאות”. וכדי להדגים את האשמותיו הכבדות, הביא בין “מרכאות” שורה ארוכה של מברקים מיוחדים ל“דואר היום”, אשר “הוברקו כולם לבלי ספק במשרדי העתון עצמו”. כה בטוח היה מבקרי השנון באמיתות ביאוריו, עד שהציע “מאה לירות קנס מצדו” לעתוני, אם אוכל להגיש לו לפחות מברק אחד, ככתב וכלשונו, מאלה שנתפרסמו בגליונות “דואר־היום”.

במרחק־של־זמן אין אני מביא את האשמותיו כלשונן, אבל עכשיו מותר לגלות שאם “לא מדויקים” היו המברקים האלה הרי לא בהגזמות אלא, להיפך, בהמעטת צורתם. כשנפגשנו פעם, באסיפת עתונאים, פנה אלי ביהירות של מנצח אותו מגלה־תעלומות:

– מה בדבר הקנס שהבטחתיך? הריני מוכן לסלקו לך, אדוני בן־אב"י, בכל עת מצוא, אם תראה לי את מברקיך…

רוב העתונאים המקצועיים ידעו והבינו, שכל “תגליותיו” של מדזיני באו להבאיש את ריחי וריח עתוני בקרב קהל הקוראים בארצנו וגם בגולה, ולא דוקא מפני בקשת האמת אלא מטעם אחר: מצבו של “הארץ”, שהועבר כבר לתל־אביב אך שנוי מקומו לא שינה את מזלו, היה חמור למאד מבחינה כספית, והתחרות “דואר־היום”, על אף המשבר שעבר גם עליו, לא פחתה.

ההתקפה הבלתי־מרוסנת עלי לא ריפתה את ידי ולא הפילה את רוחי בגלל שתי העובדות:

א) כל חברי במערכת, וגם הרבה ממכרי ומיודעי, ידעו יפה־יפה, כי הידיעות המיוחדות באו אלי ממקור נאמן ומוסמך. אמנם לא במברקים כי אם בדרך אחרת לגמרי. על ידיעות אלו היה רשום תמיד “מיוחד לדואר־היום” סתם ולא “מברק מיוחד”, אם כי בעתוני העולם נוהגים לתת ידיעות מיוחדות חשובות בצורת “מברקים”. בספרי זה, שהוא ספר זכרונות וגם וידויים, מותר לי לגלות לכם את הדבר שנאלצתי לשמור בסודי־סודות, כי “מיוחדים” אלה היו נמסרים לי על־ידי פקיד יהודי, מתוך הידיעות שהגיעו לממשלה רשמית דרך הראדיו הבריטי הרשמי־למחצה. לאלה נוספו לי גם ידיעות מתוך המכשיר הראשון (בטרם היה עדיין שרות־שידור ארצישראלי) של זוג ידידים בירושלים. אילו ידע הצלף של “הארץ” את הסוד של מקורות ידיעותי ודאי היה עושה מאמצים ללכת בעקבותי ולפרסם “מיוחדים להארץ” (והן לא בדבר אחד שימש “דואר־היום” דוגמה ומופת ל“הארץ”). לא מן הנמנע, שכל ההתקפות נגדי, עד כדי התערבות בתשלום קנס, לא באו אלא כדי לגלות את מקורות ידיעותי. קלטתי בשקט את כל החצים שנקלעו בי, ועברתי עליהם לסדר היום בשקט ובבת־צחוק.

ב) המטרה השניה של ההתקפות נגדי היו – כאשר נוכחנו זמן־מה אחר־כך – להעלים מן הקהל הרחב את “האמת המרה” על דבר מצבו החמרי של “הארץ” גם הוא. העוני והמצוקה אינם בושה, ורוב עתוני העולם הפסידו הון עצום עד שהגיעו לביסוסם. כשנתקבלתי אצל הלורד ביברברוק במשרדי ה“דיילי־אכספרס” בלונדון – ואני אז כתבו הירושלמי הארעי של עתון זה – גילה לי כי בגליון אחד של יום ראשון בלבד הפסיד פעם מיליון לירות אנגליות.

– מיליון לירות? – נרתעתי ממקומי בזעקה.

– כן – ענה הלורד־העתונאי – וכבר החלטתי, שאם אפסיד עוד לירה נוספת אפסיק את העתון. אפס כי מאמר אחד שפרסמתי ביום אחד על מלחמת־העולם הראשונה העלה מיד את עתוני מעלה־מעלה והוא הלך וגדל בתפוצתו מיום ליום, כיום מכניס העתון יותר משני מיליונים לי"ש לשנה.

זוהי דרך החתחתים של העתונות בעולם.

*

וכאן ראוי לספר אחד הדברים המוזרים ביותר בתולדות העתונות העברית בארצנו. אילו הצליח אותו נסיון אפשר שהייתי עומד כיום בראש “קונצרן” של כמה עתונים עברים והייתי כעין “לורד נורטקליף” או “לורד ביברברוק” בנוסח ארץ־ישראל. והרי הספור כמות שהוא:

ביום אחד הפתיעני בבקורו במשרדי הירושלמי מנהלו הכספי של “הארץ” נ. לוהר ואמר לי, שדבר־סתר לו אלי. אותו איש הציע לי שנים מספר קודם לכך – בפגישתנו המקרית במקום נופש בלבנון – למכור לו, היינו ל“הארץ”, את “דואר־היום” באלף לירות ארצישראליות. השיבותי אז את פניו ריקם. כשראיתיו פתאום במשרדי שאלתיו:

– האם באת שוב להציע לי את מכירת עתוני ל“הארץ”?

– לא! – ענה במרירות – עכשיו באתי בהצעה הפוכה מאז. “הארץ” הגיע עד משבר, ובאתי בשם עורך העתון, ד"ר מ. גליקסון, להציע לכם הצעה מרעישה…

הדגיש את המלה “לכם” – והכוונה: לא רק לי, כעורך “דואר־היום”, בלתי־אם “לנו”, בני בנימין, שהייתי אז סגן־נשיאם, והם אז “שטים בזהב” ממש – או יותר נכון “הנוטע”, מפעלם המסחרי הגדול.

– ומהי ההצעה?

– היא צריכה להיעשות בסודיות רבה, אך גם בקצב ובתבונה. מדזיני וקבוצה מידידיו במערכת זוממים לתפוס את העתון בידיהם, בעזרת הפועלים, אך אין לו די אמצעים לממש את תכניתו. קבוצה אחרת, ובהם עורך העתון ד"ר מ. גליקסון ועוזריו א. ליטאי ופסח גינזבורג המשורר ורוב פועלי הדפוס, מוכנה לנסות להציל את עתוננו בדרך אחרת.

– והיא? – נתתי בו עינים חקרניות.

– ש“דואר־היום” ו“הארץ” שניהם יוכנסו ל“מו”ליה" אחת ויחידה, אשר מנהליה־בפועל יהיו עובד בן־עמי ואיש־ שיחי. “הארץ” ימשיך את מדיניותו של ד“ר גליקסון ו”דואר־היום" את מדיניותו של בן־אב"י. משותף לשניהם יהיו רק המברקים והידיעות, ובזה יחסכו שני העתונים מחצית מהוצאותיהם, והעיקר– שני העתונים יחיו.

איש־שיחי, מנהלו של “הארץ” באותה שעה, היה לשעבר פועל דפוס בעתוני אבי וגם בעתונים הערוכים על ידי. בזכות חריצותו המסחרית הצליח כנראה העתון התל־אביבי להמשיך קיומו החמרי במשך חמש־עשרה שנה וגם להתחרות בעתוני. הוא דיבר אלי בהתלהבות כל כך “אוכלת את סביבותיה”, שהייתי מוכן להסבים להצעתו, אך האם יסכים לכך גם בן־עמי, אשר עלה בשנים האחרונות כאיש־המעשה?

– מוכן אני לסדר פגישה בין ד"ר גליקסון אתך ועם בן־עמי.

הסכמתי.

נסעתי תל־אביבה להביא את ההצעה לחברי “הנוטע” האחים מכנס, בר־דרורא, לבונטין ובן־עמי.

חברי־לדעה לא יכלו להבליג על תמהונם, ומשה מכנס כסוחר מנוסה ומפוכח, “החליט” שאין כל ההצעה אלא – “בלוף של הסוכנות היהודית, מאין לה כסף להמשיך את תמיכתה ל”הארץ“, הריהי רוצה להפחיד את עשירי היהודים הרוסים בסכנה הנוראה ש”הארץ" יעבור לבן־אב“י וחבריו, ואז יקום גואל מקרבם שיחוש לעזרת עתונם של יוצאי רוסיה”…

יתר חברי “הנוטע”, ובהם גד מכנס, היתה דעתם אחרת, כדעתי, והם מילאו את ידינו להיפגש עם ד"ר גליקסון.

עם כל התנגדותי לדעותיו המדיניות והצבוריות של הד“ר גליקסון ופגיעתו האישית בי – הוא פרסם כנגדי מאמר מלא־ארס – לא נטרתי לו איבה והערכתי את סגנונו העשיר ואת רוחב דעתו. ואם כי לא אהבתי את ה”אבל" ואת ה“יש אומרים” וה“בכל־זאת”, ה“אף־על־פי־כן” שבכל אחד ממאמריו, שהעידו על אי־יציבות בעמדתו ועל רצון “לצאת ידי חובת כל הדעות” הרי הודיתי תמיד, שהוא עתונאי מחונן, שנתחנך על העתונות הרוסית הליברלית, ומטעם זה היה “הארץ” קרוב בעיקר ללבם של הקוראים מיוצאי רוסיה. לאחר שפרסמתי את מאמרי “חזרה לוייצמן” – בשעות ההתנגדות למשטרו הקודם – נמצאנו שנינו, גליקסון ואני, קרובים בדעה לפחות בחזית התנועה הציונית. מאז נפגשנו לעתים באסיפות פומביות, ותמיד היה הוא ניגש אלי תחילה ולוחץ את ידי לשלום. סייעו להתקרבות זאת גם דיזנגוף והפרופסור סלושץ, ובפרט ד"ר שמריהו הלוי.

– אילו נתקרבתם זה לזה – אמר לי כמה פעמים שמריהו הלוי – היתה זו שותפות של ברכה, ועתידך המדיני בתנועה הציונית היה בטוח ואיתן. אפילו הסתדרות העובדים היתה מקבלת אותך אליה בזרועות פתוחות.

אלה היו דבריו אלי, שנאמרו מתוך ידידות אישית שרחש לי בכל עת. וזכור לי היום, שבו נתפרסם מאמרי “חזרה לוייצמן”, והוא יושב וקוראו ב“קפה ווינה”.

– מאמר זה לא יישכח לך, בן־אב"י, – אמר לי בגלוי־לב, במעמדם של שני אחיו של המנהיג שהסבו אתו – שמואל, מרצה במכללה העברית, ויחיאל (חיליק) אשר בא מחיפה ואתם אחותם, חיה, המורה בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב.

הארכתי קצת בפרטים הללו, כי אחרת לא תתואר פגישתי עם גליקסון באוירה של נעימות וחביבות בדירתו הפרטית.

– אני מסכים – פתח עורך “הארץ” – להצעה בדבר שיתוף בין שני העתונים בתנאי אחד.

– אני מבין, אדוני – אמרתי – מה כוונתו, והיא מובנת מאליה: עצמאות…

ד"ר גליקסון הצטחק:

– אכן מלה זו יצירתך היא, אבל כולנו, ואפילו “הארץ” המסתייג מהרבה חידושי־לשון, משתמשים בה. אכן כוונתי לעצמאות.

– כן, ד"ר גליקסון, לא רק שלא תיפגע עצמאותו של אדוני בשום פנים, אלא שאני מסכים אפילו להוסיף ולהיות גם להבא מטרה לחצי בקורתו, אם ירצה בכך. עד כדי כך אני מעריך את עצמאותו…

– אין בינינו כיום חילוקי דעות מיותרים.

וכך נמשכה השיחה שעה וחצי. המשא־והמתן נסתיים, תוך הסכם גמור לכל התנאים. הדברים נרשמו גם על הנייר, והפגישה נסתיימה בשתיית “לחיים” ובברכות. “מי יתן – אמר לי גליקסון – וישמש צעד זה שלנו תקדים לשלום אחים במחנותינו ולהתקרבות בין המפלגות העוינות זו את זו”.

*

קשה לתאר את הרעש שעורר ההסכם בין עורכי “הארץ” ו“דואר־היום”, שנתגלה על אף הסודיות שאפפה אותו. במערכת “הארץ” פרצה מהפכה אמיתית, ובראשה – מדזיני.

– למסור את העתון לבן־אב"י – התריע – הרי זו בגידה לאומית מאין כמותה.

ומהפכתו מצאה לה תומכים ומסייעים.

מדזיני הכריז את עצמו כעורך למעשה, ורק את התואר “ראשי” הניחו בידי גליקסון. ש. ז. שוקן העשיר הוחרד לבוא להצלת “הארץ”. שוקן, שעשה הרבה למען התרבות העברית תחילה בגולת גרמניה ואחר־כך גם בארץ – קנה את העתון, שמאז ייסודו היה מוחזק מכספי הצבור וההסתדרות הציונית, כרכוש פרטי, סילק את מרבית חובותיו, הזמין למערכת את העתונאי הנודע ישעיהו קלינוב, (אשר ישב קודם לכן בחוץ־לארץ, ככתב של עתונים שונים ביידית באמריקה ובאירופה). לגליקסון עצמו ניתן חוזה לחמש שנים במשכורת של חמשים לא“י ירחיות בעד מאמר אחד לשבוע. בנו של שוקן, גרשום (גוסטב), הופקד כמנהל העתון במקום לוהר, אשר הורחק ממנו. והעתון עצמו קם פתאום לחיים חדשים לאחר הנסיוב שהוזרק לורידיו. עמודי העתון הורחבו עד ששה בימות החול ושנים־עשר בערבי־שבתות וחגים, דבר ש”דואר־היום" לא הגיע אליו אף בימי־זהרו, כשהגיע כבר לתפוצה של שבעת אלפים טפסים, ונמסר – להוותי האישית – לז’בוטינסקי, כמתנה ממש.

יתירה מזו: פסח גינזבורג, שערך את העמוד הראשון של העתון, עמוד החדשות, הפכו לדף “בן־אבי”יי" טפוסי, כפי שהוא עצמו הודה לי על כך. הכותרות “השמינו” והתנפחו מיום ליום, והוצאת־הערב היתה רעשנית ו“צהובה” עוד יותר מתוך רצון להתחרות ב“דבר” היומי, עתונה של הסתדרות העובדים. עתון זה הגיע כבר אז לכדי עשרים אלף העתקות יומיות, וגם הוא – בפרט תוספת־הערב שלו – מכתיר את ידיעותיו באותיות קידוש־לבנה ממש, ועוד הוסיף עמוד שלם ל“העולה” באותיות מנוקדות. ואף “הארץ” ניסה לעשות כמוהו.

ומברקיו של “הארץ” מכופלים, ו“מיוחדיו” לאין־סוף, וכותרותיו גסות, גדולות, צעקניות וענקיות הרבה יותר מכל כותרותי־אנכי בעתוני, אף בימיהן הטובים ביותר.

הנה כך עזבו את בן־אב"י, אבל את תורתו שמרו…

*

בין מקלעים אלה – “הארץ” עם גבו הרחב של שוקן הרכושני, ו“דבר” עם גבה הרחב של הסתדרות־העובדים העשירה באמצעים – מה היה מצב “דואר־היום”, הראשון לעתוני־הבוקר בארצנו והעממי מכל העתונים?

התשובה הברורה היא: רע בהחלט.

ועלי להתוודות ולהכות על לבי, שהרבה מירידתו של העתון יש לזקוף עלי. ורבות ושונות היו הסיבות: העדרי מירושלים במשך תקופות ארוכות בצאתי לשליחויות שונות, מסירת עתוני לידי ז’בוטינסקי – היתה לא רק טעות יסודית לעצמה, אלא שגררה אחריה עוד “גלגולים” אחרים.

ועל אף כל הקשיים וההתלבטויות גדול היה כוחו החיוני של “דואר־היום”, ילד שעשועי, שהיה מושרש עמוק עמוק בחיי ירושלים והישוב. אוסישקין אמר לי פעם, כי עם כל הסתייגותו מסגנונו ומחידושי לשונו של עתוני אין הוא יכול לתאר לעצמו את עירנו בלעדו, שכן נעשה כבר לחלק מחייה.

אך, כאמור, הגלגולים היו בעוכריו של עתוני, והם החישו את קיצו.

*

כך יכול הייתי לקונן על ירושלים שנתרוקנה מכל בטאון צבורי, בנוסח ירמיהו הנביא, באשר לצד העתוני בכל אופן:

“איכה ישבה בדד העיר רבתי־עם היתה כאלמנה רבתי בגויים שרתי במדינות היתה למס”.

ואכן, ירושלים בירתנו היתה למס לא רק לשבעת עתוני תל־אביב, אלא גם – וזה היה הנורא מכל – לעתונה היומי היחידי בלשון זרה, באנגלית.

ואם איש־ירושלים רצה להריח בבוקר את ריחה של עיר־הבירה ולדעת את הנעשה בה, נאלץ לקרוא את העתון האנגלי “פלשתיין פוסט”, שעורכו היה אמנם יהודי טוב וציוני טוב, ובמקרה גם ידידי האישי, גרשון אגרונסקי, ואף־על־פי־כן עתון בלשון נכריה. הנמוקים המסחריים והאנוכיים הם שהכריעו.

איכה היינו לחרפה!

ועוד אשתמש בפסוקי הקינה של ירמיהו: “בכה בכיתי בלילה ודמעתי על לחיי, לא היה לי מנחם מכל אוהבי, כל רעי בגדו בי ויהיו לי לאויבים”.

את הכל סבלתי, גם אמרתי לסבול הלאה. רק לא זה, רק לא זה, רק לא את ירושלים בלי בטאון עברי.

ובהמלצת רעיתי, אשר כאבה תמיד את כאבי והיא אשר נשאה גם בעול הכספי – החלטתי לעלות ירושלימה פעם לשבוע, ולנסות בה את שרידי כוחותי במאמצי המיואשים להקים מחדש את סוכת במתי הנופלת ולהחזירה מידי ליאו וינץ הברליני, אשר גזלה ממש מידי ברגעי רפיוני. וכהבעה לרוחי הסוערת בימים ההם פרסמתי גליון חד־פעמי, מין מגילת־נכאים משלי, בשם “אלף”, מתוך שעוד יבואו “בית” ו“גימל” ו“דלית”, עד אשר תהיה לי במה קבועה משלי (תכנה של האגרת מובא להלן).

*

בינתים נקראתי דחופות פאריזה לשם תעמולה למען הקרן־הקיימת. בשובי לאחר ארבעה ירחים מצאתי את ארצנו על סף משבר מדיני חדש. הייתי מטייל לאורך ימה של תל־אביב, והנה חברי משה כרמון לקראתי.

– מה יהיה עם העתון? – היתה שאלתו הראשונה.

הזמנתיו לביתי, וסיפרתי לו על שיחה ארוכה שהיתה לי לפני ימים מספר עם ברל כצנלסון, עורך “דבר”. היתה זו שיחה ידידותית מאוד על דא ועל הא. שמחתי לשמוע מפי כצנלסון שחידושי הלשוניים נתקבלו רובם בלי פקפוק גם על “דבר” ונתאזרחו בעתון. “קולנוע” ו“רמקול”, “עצמאות” ו“תקדים”, “מאחדה” ו“השבתה” ועוד רבות. תוך כדי “התמחמאות” הדדית זו, באנו לידי מסקנות דומות ביחס לעבודתנו להבא בתנועה הציונית ובישוב. גם הוא לא יכול היה להבין כיצד לא החייתי את במתי העתונית בירושלים, לאחר גלגוליו השונים של העתון.

דעתו היתה, שהסוכנות היהודית צריכה היתה לבוא לעזרתי ולתמוך בעתון ששימש שנים רבות בטאון לחלק מסויים מן הישוב. שכן, לא ימים רגילים הם הימים, ובשעת חירום אין עוד מקום לאיבת־אחים. ירושלים חסרה את עתונה היומי, ועל הסוכנות לסייע להתחדשותו. כצנלסון אמר לי, שהוא מוכן לדבר על כך עם בן־גוריון.

לאחר כמה שבועות, עם הכרזת המלחמה של גרמניה על פולין, חזרו בן־גוריון, שרתוק וגרינבוים בדחיפות מן הכנסיה הציונית הגורלית בציריך. יחד עם בן־עמי וגד מכנס ביקרנו במשרדי הסוכנות היהודית. נפגשנו עם בן־גוריון והשיחה היתה ידידותית מאד. ב. כצנלסון הכשיר כבר את הקרקע לכך. לאחר שיחה שנמשכה כשעתיים, העיר בן־גוריון:

– חסרון “דואר־היום” בירושלים היא שערוריה שאין כמוה. דעתי כדעת אוסישקין: עם כל מגרעותיו של עתון זה לפנים, הרי מילא תפקיד חשוב מאד, תפקיד “ירושלמי”, ששום עתון אחר לא יהא מסוגל למלאו. צריך, שקולו של בן־אב“י יישמע שוב בישוב – בפרט עכשיו שהמלחמה האירופית – אשר מחר תהיה ודאי עולמית – תקיף את כל חיי עמנו בעולם. ואני מבטיח ל”דואר־היום" המחודש השתתפות דומה לזו שתתנו לו אתם – בן־עמי ומכנס. ואני חוזר ומדגיש, כי לא ננסה להשפיע על מדיניותו שהיא, כידוע, מדיניות בן־אב"י מאז ועד היום.

כשסיפרתי לכרמון על שיחתנו עם בן־גוריון והבטחתו, נתן כשופר קולו כדרכו בשעת התלהבות:

“עתון יומי גדול, העתון הירושלמי ב”הא" הידיעה – זוהי המטרה".

החלטנו להתחיל בהוצאת העתון לא יאוחר מבעוד ירח אחד לכל היותר. ההכנות היו קדחתניות.

ופולין כבר איננה, והמצב בארצנו הולך ורע. ואנגליה מאבדת את ספינותיה במהירות מבהילה. וצרפת מהססת להכנס למלחמה. וכל העסקים בארץ מזדעזעים. ובנקים נסגרים, ובהם גם בנק “בני בנימין” ו“הנוטע” מפסיק את עסקיו לזמן־מה. והבטחת התקציב על־ידי בן־עמי וגד מכנס לא התגשמה.

וברל כצנלסון דוחק: מתי יצא הגליון הראשון?

ומצבי החמרי הולך ורע, מאין לי כל עבודה, ותקותי האחרונה כי ישלחוני אולי אמריקתה לעשות בה לארצנו מה שלא יכולתי לעשות בירושלים, נשארה גם היא תקות־שוא.

 

פרק מאה ועשרים: נסיון ראשון: עתון עברי באותיות לטיניות    🔗

בדרכנו יום אחד לנתניה כדי להתיעץ עם בן־עמי על האפשרות לעבור לעיר זו, חמדתנו, נתקלו עיני רעיתי במודעה שנתפרסמה לרוחב העמוד האחרון באחד מעתוני תל־אביב, בזו הלשון:

“בעוד שבועות אחדים יופיע “דרור” – העתון העברי הראשון באותיות לטיניות בעריכת איתמר בן־אב”י, שרק עמוד אחד בו יהיה נדפס באותיות ארמיות".

אכן היתה זו מודעה מנקרת־עינים בגדלה. רעיתי לא עצרה כוח לבלום את סערתה כנגדי:

– המעט לך שהחרבת את “דואר־היום” בפזיזותך ובאי־זהירותך, שאתה אומר לאבד שארית פרוטותינו ב“לטינית” שלך? מי יקרא את העתון? מי ירצה לבזבז עליו פרוטה? ומה יאמרו כל הסופרים והרבנים הרואים קדושה באותיות האשוריות המסורתיות, שאתה בא להתנקם בהן? האם לא לטירוף יחשבו את מעשיך? מה אתה חותה גחלים על ראשינו?

ככלי מלא בושה וכלימה הייתי גם הפעם, ולא ידעתי מה להשיב לה, לבי דאב תמיד לשמע תוכחתה, שהתפרצה מלב מר של אשה נבונה ורבת־סבל, אשר הגורל יסרה להיות חברתו־בחיים של איש־תהפוכות, סוער ובעל־דמיונות ההולך בשרירות לבו ואינו לומד מכשלונותיו כי רבו.

*

למרבה ההפתעה נחטף ממש הגליון הראשון של “דרור” באותיות לטיניות. כשאזלו כל ששת אלפי הגליונות, לא היתה עוד כל אפשרות להדפיס מהדורה נוספת, כי בינתים פוזרו אותיות העמודים, ולסדרם מחדש חששנו מהפסד.

הגליון “דרור” באותיות לטיניות היה באותה שבת לשיחה בפי כל, בפרט במקומות שנפגשים בהם אנשים ליד כוס משקה חם או קר. היו גם שזרקו את הגליון מידיהם בכעס, בלי לטרוח ולקרוא בו לפחות מאמר אחד. אך היו גם סופרים ומשוררים ותיקים שראו נסיוני זה באורך־רוח של צפיה לתוצאות, מעין “ישחק הנער לפנינו”.

הדעה הכללית היתה זו: ליודע קרוא באותיות המרובעות בלי ניקוד היתה העברית המלוטנת הזאת, כפי שהופיעה בשבועון החדש, קשה לקריאה. לא כן בעיני העולים החדשים, ובימים ההם היתה העליה לארץ מגרמניה ההיטלרית בכל תקפה – לאלה היתה עברית זאת הצלה פורתא, ומכאן הדרישה לאלפי טפסים של הגליון הראשון.

אפס, כי עם הופעת הגליון השני – ירדה המכירה עד כדי אלפיים, ומאז הגליון השלישי – עד כדי אלף וארבע מאות – לא יותר ולא פחות.

היתה זו אכזבה גדולה לי, בהאמיני כי הגיע סוף־סוף יומי למעשה כביר ונועז ביצירת עתון זה. ולא עוד אלא שראיתי כבר בדמיוני עתון יומי גדול ורב־תפוצה באותיות לטיניות בעריכתי – ודווקא בירושלים עיר־חמדתי, אשר בכל נדודי הזמנים התגעגעתי תמיד לחזור אליה.

והנה – רק אלף וארבע מאות טפסים, יחד עם קוני העתון בסוריה, מצרים וגם אירופה. לאמריקה – לא הגיע כלל.

מה קרה?

מדוע היתה התלהבות תחילה, והתקררות מדאיגה כל־כך לאחריה?

הבאמת לא היה מקום בארצנו על עליתה הגדולה לעתון המקל על לימוד הלשון העברית, ועל־ידי כך על הקליטה בחיי הארץ וההתאקלמות בה?

גרשון אגרונסקי, בעתונו “פלשתיין פוסט”, יצא בהתלהבות לטובת הנסיון הזה; ד“ר יהודה־ליב מגנס, תלמידי לעברית מימי ברלין, ורעיתו, שלחו לי מכתבי־ברכה נלהבים גם הם. ממקומות שונים בארץ קבלתי שירים באותיות לטיניות, ראשי עירית תל־אביב – דיזנגוף וסגנו רוקח – מצאו בעתון אמצעי טוב להתאקלמות האזרחים החדשים בעירם, עיר העליה, וכן גם אחרים. לעומת זה כתב לי אחד מידידי הירושלמיים, מורה וסופר, מכתב תרעומת והזהירני שלא להתמסר ל”משחק ילדים זה", מוטב שאחזור אל מטרת חיי, אל דואר־יומי באותיות “מובנות לכולנו”.

באשר לרעיתי, אשר קודם היתה מלאה דאגות וחששות שמא יחרימוני וינדוני על התנקשותי באות האשורית, הרי העובדה עצמה שהעתון נמכר בקביעות, גם בזמן שירדה תפוצתו, באלף וארבע מאות טפסים, המתיקה את גזר־דינה כלפי.

תחילה חשבתי – היתה נוהגת לומר – שיש רק משוגע אחד בעולם לעברית הלטינית, והוא בעלי. מאז הופעת העתון מצאתי, כי יש כבר אלף וארבע־מאות משוגעים כמותו, ויש לקוות איפוא כי מספר המשוגעים הללו ילך וירבה…

פרופ' סלושץ היה מתון יותר, והציע לי לתת בשבועוני זה שלשה עמודים באותיות ארמיות ורק עמוד אחד באותיות לטיניות. סלושץ האמין, שאם אעשה כעצתו, תיהפך במתי ה“לטינית” למוסד חשוב. עם זה הציע לי ליסד מועדונים לשעורים עברים באותיות לטיניות, לאו דוקא ל“גויים” שאינם יהודים, בלתי אם ל“גויים” משלנו, אשר ממעי יהודה יצאו.

ואפתעת ההפתעות: הרב הגאון א. י. קוק, רבה הראשי של ארץ־ישראל, אשר לפני כשנתיים הרעיש עלי על מאמרי ב“דואר־היום” לטובת “העמונים, המואבים ואפילו האדומים”, כחלק מעם ישראל דובר העברית בעבר – הביע הפעם דעתו אל ה“דרור”, כי רק הדברים הקדושים צריכים להיכתב “ארמית” או אשורית, ואילו הדברים החילוניים, כעתונים, מאהבים (רומאנים) וכדומה – מותר לפרסמם באותיות לטיניות.

וצ’רניחובסקי מפקפק, ויעקב כהן, שהיה תומכי לפנים מתנגד הפעם בהחלט, וביאליק – שותק.

*

לאחר שהוצאתי ששה־עשר גליונת של “דרור” – הפסקתי בגלל סיבות רבות שאני מפרטן להלן מפאת חשיבותן לעצם הבעיה הזאת:

א) אם כי דפוס שוהם (בחרתי בדפוס זה, מפני שבתי־דפוס אחרים פחדו להדפיס את העתון, מאימת “גדודי מגיני השפה”, שמא יקום להגן על קדושת האותיות המרובעות) שהיה דפוס מפותח ורב־אפשרויות, אותיותיו הלטיניות היו מוגבלות במספר. הילכך נתקלתי בו באותה מצוקה, שנתקלתי בה קודם בבואי לפרסם את הספר “AVI” בדפוס אחר, שאז הוכרחתי להפוך את ה“H” להיותה “ח” ואת ה“T” להיותה “ט”, דבר בלתי־אפשרי לא במיכתבות ולא ב“אתנועים”, ושכר הענין – ביטול הניקוד על־ידי האותיות הלטיניות – יצא בהפסדו. שוהם הכפיל כמעט מחירו של גליון־דפוס לעומת המחיר של גליון באותיות מרובעות, מפני שהמסדרים נאלצו לבטל זמן רב בחיפוש חומר מספיק לאותיות המיוחדות. לדוגמה: את האות H הייתי מוכרח להכפיל כל הזמן, כדי להדגיש את הבדלה מן האות הרגילה “ח”.

מגרעת זאת גרמה להכפלת ה־H עד לסינוור העינים ממש, תחת אשר אפשר היה להביא מאירופה או מאמריקה את ה־H המנוקדת או הצ’יכוסלובקית.

ב) המילון הקטן, אשר התחלתי לפרסם מתחת לקו, היה צריך – כפי שאמר לי בצדק פרופסור אחד מטוקיו – להיות מוכן כולו קודם שהתחלתי לפרסם את העתון, כי מה יועיל עתון כזה לאנשים היודעים אמנם לקראו, אך אינם יכולים למצוא את מילותיו הקשות? היה גם מי שהעיר לי, כי הייתי מיטיב לעשות אילו בזבזתי תחילה את כספי על הוצאת המילון מאשר לבזבז על הוצאת העתון שקשה לקראו.

ועוד: נסיון העתון הוכיח לי, כי אין חיבור המילון דבר קל, ואין זו העתקה סתם ממילון־כיס עברי אחר, יהיה אשר יהיה. מילון־הכיס באותיות הלטיניות – אשר התחלתיו בנתניה, וסיימתי באמריקה, בנסיעתי האחרונה בשליחות הקרן הקיימת – דרש מאתי יותר משנתיים. הקושי העיקרי הוא – ההבדל בסדר האותיות בלטינית ובארמית. לדוגמה: AV באותיות לטיניות הוא בסוף השער כמעט, ו“אב” באותיות עבריות הוא בראשיתו. ZE באותיות לטיניות הוא הסוף למילון זה, ו“זה” בעבריות הוא בהתחלה, ואין קץ לאנדרלמוסיה עד לגמירת הספר.

ג) בגליונות “דרור” הרביתי יותר מדי במאמרים ראשיים ארוכים, תחת לקצרם עד כדי הגבול. והתוצאה היתה: רבים מן המתקשים בקריאה הלטינית דילגו עליהם ולא קראום כלל, בפרט מאין מילון מתאים.

ד) הגזמתי בפרסום מאמרים באותיות זעירות בעוד שרוב הקוראים, מהם קצרי־ראות, מעדיפים אותיות גדולות ובהירות.

ה) המעטתי בגליונות אלה בידיעות מן הארץ ומחוץ־לארץ, ובכך פחת ערכו של השבועון מבחינת החדשות, ולוא גם שבועיות. על־כן לא מצא בו ענין הקורא שחיפש בו חדשות.

ו) השירים אשר פרסמתי ב“דרור” לא כולם היו קלים לקריאה, ולאלה שנועדו לזמר לא צרפתי תוים, מטעמים כספיים ולכן לא נשמרו הגליונות לשם לימוד והוראה.

ז) השיעורים העבריים, אשר נתתי בכל גליון, היו מתורגמים רק לאנגלית, בעוד שראוי היה לתרגמם ללשונות אחרות – צרפתית, וגרמנית – בשביל הקוראים היודעים רק לשונות אלו.

ח) לא נתתי בעתון חומר מרתק ומשעשע, לא סיפורים קלים, לא תאריכים ורשימות זכרון, לא חידודים ותשבצים, וכדומה.

ט) חסרו בעתון מודעות למסחר ולתעשיה ולביקוש עבודה, ומודעותיו היו רק ראינועיות וקולנועיות בלבד, שאף הן נתפרסמו באיחור זמנן.

י) מספר הסופרים, אשר הואילו להתנסות יחד אתי בנסיון, לא הגיע לחמשה, ומזכירתי התקשתה לכתוב את מכתביה באותיות הלטיניות במהירות בדרושה.

קיצור הדברים: בגלל כל הטעמים הללו חשבתי, כי מוטב לי לדחות את המשכת הופעתו של עתוני עד שיתוקנו כל המגרעות הללו ועד שיוכן בסיס חומרי ומוסרי לעתון.

 

פרק מאה עשרים ואחד: אוסישקין מזמינני לשליחות לאוסטרליה    🔗

אם כי נשארתי קרח מכאן ומכאן, וכל נסיונותי לחדש נעורי בעתונות עלו בתוהו, היססתי לקבל את הצעתו של אוסישקין, ראש הקרן הקיימת, לצאת כשליח הקרן הזאת לאוסטרליה ולמזרח הרחוק. סבור היה, שאני האיש המתאים לתעמולה זאת מתוך ידיעתי את בני המזרח, ובני עדת הספרדים בפרט. רק שני חטאים העיבו קצת על יחסו אלי: א) “הקנטוניות” שלי, שהתנגד לה בכל תוקף; ב) עתוני באותיות לטיניות.

לאיש, שבא אלי בשם אוסישקין להציע לי את הצעתו, אמרתי שאת העתון “הלטיני” אני מוכן לסגור (ולמעשה כבר סגרתיו, אך בפומבי עוד לא הודעתי את הדבר). ובאשר לקנטוניות – הריני מוכן להבטיחו, כי בכל ימי שליחותי מטעם הקרן הקיימת לא אדבר דבר או חצי דבר בעניני קנטונים, שלא לעורר תרעומת על הקרן לגאולת הקרקע, שאלה שליחיה. וכך נפגשו רצונו של אוסישקין עם קשיי הכספיים והעתוניים. וכאן עלי להזכיר לטובה את הפרופ' סלושץ, האיש הנפלא וידיד משפחתנו, אשר עשה הרבה, שלא בידיעתי, כדי לקרב את איש־הברזל אלי, ברצונו לחלצני מן המצוקה. לא היתה זאת הפעם הראשונה שסלושץ בא לעזרתי בעת צרה, ותמיד בצניעות, בסודי־סודות, כאציל־רוח אמתי, זכרה לו אלהי לטובה!

וכפרופ' סלושץ כן גם אחיו משה כרמון, האיש בעל המזג הסוער, וכן גם אחיהם השלישי אלכסנדר. אלה היו ידידי האמתיים והנאמנים, אל אף הבקורת החריפה שמתחו על הרבה מפעולותי. ועל־כן לא נטרתי להם על בקורתם, “נאמנים פצעי אוהב”.

ובשליחותי מטעם הקרן הקיימת בא הקץ לעתונאותי היומית במשך עעשרות שנים על כל הרפתקאותיה.

 

פרק מאה עשרים ושנים: איגרת־ווידוי לידידותי ולידידי    🔗

בקיץ 1937 פירסמתי את אגרת הוידוי הבאה בצורת מגילה עפה, ושלחתיה לכל ידידותי וידידי:

וטרם כל, כבאגרות רשמיות לשררה עליונה – “Curriculum Vitae” לא כל־כך לחיי הפרטיים בכלל, בלתי־אם לפעולתי כעתונאי, שהרי זוהי מטרתי הפעם באגרת השלוחה אליכם בזה, ידידותי וידידי החביבים.

אני החתום מטה הייתי (יחד עם אליעזר וחמדה בן־יהודה) יוצרו ועורכו הקבוע של “האור” – העתון היומי הראשון בארץ־ישראל בכלל ובירושלים בפרט למחרת המהפכה “התורקית הצעירה” בשנת 1908. לפיכך יכול הייתי לחוג בשנה החולפת את יובל ה“למד” לפעולה עתונית זו, שתוצאותיה הכבירות, עם חמשה עתונים יומיים גדולים בתל־אביב בלבדה, נראות בעינינו היום כמעשה־פלאים לכל הדעות.

לאחר הפסקת “האור” היומי על־ידי השלטונות העותומניים יצרתי באותה ירושלים הטרם־מלחמתית את העתון היומי השני לישובנו המשגשג בשם “הצבי” וכבר אז הכנסתי לתוך מסגרתו המורחבת את ראשית יסודותיה של העתונות היומית העולמית. עתון יומי שני זה לארצנו (אשר הופיע גם בשם “האור” בגלל הביקורת המקומית בחריפותה כי רבה) נסגר בשנת 1915 בשל מלחמתי הנלהבה בעמודיו לטובת מעצמות־ההסכמה עם אנגליה בראשן. מעשה נועז, אשר גרם למאסרי ורק בדרך נס הצלחתי להימלט בעוד מועד לארצות־הברית.

עם חזרתי מגלות אמריקה, כשנה ורבע בערך לאחר הכרזת ההצהרה הבלפורית ותעמולתי הסוערה לטובתה, יסדתי בירושלים, ובשותפות איתנה עם חבורת “הסוללים” (הלא הם אשר ספיר, אלכסנדר אהרונסון, אברהם אלמאליח, פרץ דגן־קורנפלד, יצחק עבאדי, שלמה קלמי, זלמן ווייט ושלמה פלמן) את העתון היומי הגדול “דואר־היום”, על כל הוספותיו מ“בריד אליום” בערבית עד ה“פלשתין וויקלי” וה“דיילי בולטין” באנגלית.

עתון יומי שלישי זה היה הבטאון הגאה הראשון לילידי הארץ ובראשו חרתתי את דבר ההצהרה הבלפורית כתאריך לאומי חדש, אשר הפך ויהווה בהמשך הזמן, לקוראותיו ולקוראיו המרובים דגל וסיסמה גם יחד.

הראשון הייתי אף ליצירת דפוס חדיש, עם סדרונים (מכונות “לינוטייפּ”) וסובבת (“רוטאציה”) צנועה, שהבאתים ארצה בעזרת מלך עתונאי אנגליה, הוא לורד נורטקליף, והציוני האנגלי הנערץ בן־ציון רובנשטיין – כשזה האחרון מקריב על מזבח “ילידיותנו” שלשים ושבעת אלפי לירה מכיסו הפרטי. יסוד דפוס חדש זה בעיר הקודש היה למאורע גדול בחייה השלוים, עם הנציב הראשון ליהודה השלישית, סיר הרברט סמואל ואליעזר בן־יהודה, מחיה הדיבור העברי, כמחנכיו החגיגיים.

הראשון הייתי לבנין “בית” מיוחד ב“רחוב” מיוחד לעתונינו השונים, דוגמת “פליט סטריט” בלונדון, הלא הוא רחוב ה“סולל” עד היום הזה. אגב: בנית “בית הסולל” במחסניו, משרדיו וראוותיו המרווחים היתה הגורם המידי לפתיחת פרבר שלם בלב ירושלים החדישה ממול לרחוב בן־יהודה – אחד מפרבריה היפים ביותר מכל צד.

הראשון הייתי להכרזת “דואר־היום” כעתון יומי בוקרי – חדשה גדולה אמנם בארצנו המחויה, שעתוניה היומיים המעטים הופיעו אז רק לפנות ערב. עתוננו הוגש לקוראותיו ולקוראיו “אל כוס הקהווה” באשמורת שניה ומברקים מיוחדים הגיעו מאת כתבים מיוחדים וסוכנויות שונות; אף שרות אלחוטאי ראשון הותקן במשרדיו עוד מתחילת הפצתה של ה“רדיא” (שם עברי־תלמודי טהור!) במזרח הקרוב.

הראשון הייתי לקביעת הכותרות הגדולות בראש העתון והאותיות השמנות גם התמונות המגולפות למדורים השונים בגופו הפנימי לכל מחלקותיו והיום כמוהו עושים כל עתוני ארצנו.

הראשון הייתי, לסוף, לחולל בעתונותנו את מה שכיניתיה “המהפכה העתונית בארצנו” – הורדת מחיר הגליון לחצי־גרוש. מהפכה זאת, אשר דרשה עזרה חמרית רבה, עמל עצום בהוצאתה לפועל ירחים על ירחים, נעטרה, כידוע, בנצחון מלא וכל שאר העתונים היומיים נגררו אחריה גם הם. אם לא העניק “דואר־היום” לעתונות ארץ־ישראל אלא “שרות” זה בלבד הרי יישאר זכרו בעמנו כחלוץ הבמה העממית ברבבות העתקותיו היומיות כבר היום.

אכן, בעיני קוראות אגרת זאת וקוראיה מסתמן סימן־שאלה גדול המגיע עד כדי אכזבה בלתי־נעימה: “יהללך זר ולא פיך” חוזרות הן על דברי חכמינו מלפנים.

האמינו־נא, כי גם לרגע קל לא התכוונתי להתפארות נבובה, ואלמלא העוולה הגדולה אשר נעשתה לחתום מטה בשנים האחרונות, כאשר אבאר להלן, לא הייתי מזכיר “נושנות” אלה אפילו במלה אחת.

לא לכולכם ידוע אולי, כי זה יותר משנתיים, שאני נלחם בי בעצמי אם לצאת בפומבי בענין מעליב זה לכבודי גם לעברי כסופר, כנואם וכעתונאי.

זה יותר משנתיים, שאני מנסה לשתוק בכלל ובפרט.

זה יותר משנתיים, שאני נכנע למשמעת הלאומית שלנו ודברי “איש־הברזל”, עליוני בשנים האחרונות (אם־כי לא על פקידיו נמניתי מימי) היו לי לקו בכל כתבי ומנאמי האחרונים.

שתקתי על אפי ועל חמתי לפעמים – אבל שתקתי בכל זאת, ושהדי במרומים כי הייתי נצמד גם הלאה לשתיקתי זו – אלמלא הושתקתי אפילו בצאתי אל המערכת הצבורית בענינים קלי־ערך לכל הדעות.

לא, להשתקה רועצת מצד אחרים לא יכלותי להסכים, גם לא אסכים בשום פנים.

בנוהג שבעולם התרבותי – אין כעתונאים ל“עמיתיות” (“קולגיאליות” בלע"ז) עקיבה ועקרונית גם ל“ווחידות” (“סולידריות” בלעז) אמתית ונאמנה – תהיינה דעותיהם מה שתהיינה ומלחמותיהם תגיעינה אפילו לפסגת חריפותן (כבענין דרייפוס, למשל) – למן הרגע שבו הם נמצאים מחוץ לכתלי המערכות ומשרדיהן אינם אלא אחים למקצוע וידידים למפעל כשהוא לעצמו. “העתון” בתור כך הוא הוא המענין אותם בקהוואות ובמסעדות, בחגיגות הצבוריות ובמיקבלות הרשמיות. כל המרירות אשר נצטברה בלבותיהם ימים ושנים נמחקת כבמגע־קסם והנה מושיטים יד נדיבה איש לרעהו בכל הזדמנות. כנהגי המכוניות המצייתים למה שהם קוראים “פרשות דרכים” ורב יותר מהם, גם להם “פרשות העתונאים”, והיה כי נפל האחד מהם יחישו לו מועדוניהם בעולם כולו את כל עזרתם.

לא כן הדבר בארצנו.

כאן – אויה לו לעתונאי הנופל.

אויה לו, ביחוד, אם חסר לו בלגם (ראה מלון בן־יהודה!) החוצפה הנחוצה לו במקרים כאלה להטלת עצמו על המוסד מפילו ועל הקהל מופלו יחד אתו.

במלים אחרות: אחת דתו להעלם.

ואת האמת המרה הזאת למד כותב אגרת זאת בבשרו הוא שלש פעמים – פעם אחר פעם – מתוך נדבנותו הוא לעתונאים אחיו.

בפעם הראשונה עם מסירת עתונו היומי הגדול, בעצם פיסגת הצלחתו, ומתוך רצון עצמו, לאישיות קוסמה מלפני כעשר שנים, עם זיו עכו לראשו וחן שפתו ללשונו. העתון נמסר לו עם שבעת אלפי העתקותיו היומיות, עם תקציבו הקבוע והעשיר ועל אף מחאת מו"לו המודהם – ללא כל תנאים זולת שניים: שמאמרי עורכו הקודם יתפרסמו בו בקביעות ללא כל הפרעה ושינוי ושתמורתם יסולקו לרעיתו מיעוטון (מינימון) שש לירות ירחיות. לא עברו שבועות רבים ומאמרי החתום מטה הובקרו עד יסוד יסודם ושש הלירות גם הן שולמו רק פעמיים.

“עמיתיות” נהדרה – האין זאת?

בפעם השניה נמסר העתון לאישיות מזהירה אחרת, עם זיו רחובות למצחו, ועורכו הקודם (החתום מטה) לא רק שלא קיבל תמורתו אף מכתב תודה (איש עכו עשה, לפחות, את הדבר הקטן הזה), אלא שעוד בו ביום ניתן צו למערכת החדשה להחרים את מאמרי.

ובפעם שלישית – עם העברתו לאישיות ברלינית מפורסמה (מידידי עורכו של העתון הגרמני בירושלים העבריה!!) והלה סתם בכלל את הגולל על פי “דואר־היום” וירושלים נשארה חנוקה ומגולמדת ללא עתון יומי משלה, ועד היום עודנה חיה – זו בירתנו הישעיאית באלפי שנותיה הגאות – בחסד עתוני תל־אביב בת עשרים ושבע שנותיה הפועמות.

ציון ללא בטאון עברי וירושלים עם במותיים באנגלית.

מה גדולה החרפה והעלבון מה ממותת!

*

לזעוק חמס? לבכות בכי מר? לדרוש צדק ומשפט?

על מה וממי?

אחרתי את המועד כי נסיעותי לגולה בשעות מכריעות ליהודה השלישית, עם השנה השלישית למלחמתה האראלית ב“מרד הערבי”, הן הן אשר היו בעוכרי.

דברתי, עשיתי, פעלתי לאחרים לרוב.

הלהבתי רבבות, אספתי מאות אלפים לקרנות שונות.

ואני עצמי התרצחתי לחלוטין.

קולי נדם.

אצבעותי יבשו כמעט ומעייני מבועטי נסגרו מאין יכולת להשכיב על הנייר החלק בלתי־אם כתמי־דיו דוויים, גוססים ומתים…

אך לא!

כי עוד מרגישני בלבי ובעורקי את דמי חם ואדום ועוד יש לי, הקטן לעתונאי ארצי, מה להגיד לעמי במלחמתו הקדושה ללידתו השלישית.

לא אשתוק עוד גם אם יכריחוני לכך.

הכבלים על פרקי ידי יתפרצו לרסיסים ומבועטי ישאב לתוכו דיו תוססת ומחיה כמקדם.

נסיתי, כעצת רבים מידידותי ומידידי, לפנות לבטאוני הארץ לימים, לשבועות וירחים.

“דבר” לא יאכסנני, יען אין אני הסתדרותי.

“המשקיף” לא יקבלני יען הוא “רביזיוניסט” ואנוכי “קנטוניסט”.

“הבוקר” החרימני למן היום שבו העזתי להרים את קולי ב“דור היום” החד־פעמי לטובת “יהודה העצמאית”, אף בקיצוצה של לורד פיל – וקבלת הצעתו Under protest, שבשביל־כך הומטרו אבנים על ראשי בגגו של “ישראל הצעיר” ונזרקו התראות כנגדי בחצרו של מלון סן־רמו.

“הצופה” מחזיקני “כופר” על אף “קראוני” להתחיות דתנו.

ב“בוסתנאי” הס מלהזכיר את שמי, אם לא כ“איש הקנטונים השוטה”.

ב“מאזנים” רמזו לי, כי רוצים מאמרים “מאוזנים” בבעיות “זמניות”, ולא במאמרים שתוכנם “קל” וצורתם “לטינית” יותר מדי.

בן־ציון כ“ץ ב”חדשות" דרש שלא ידפיסוני אף ב“דאר־היום”!

על “טורים” אין לדבר וב“גליונות” לא יוסיפו “גליון” מפרי־עטי.

ו“העולם” – רשמי כל כך, שאין בו מקום ל“יוצאי־דופן” כמותי.

רק “הארץ” פתח לפני את שעריו בחסדו כי רב, אך גם הוא רק ל“מכתבים אל המערכת” פתחם ואפילו באלה קוצצו תמיד ראש וזנב גם יחד, ולרוב נדפסו עשרות בימים לאחר שנשלחו אליו ומה טעם בהידפסם?

מה אחר היה יחסי אנוכי ב“דואר־היום” אף כלפי מתנגדי וסמילנסקי נדפס אצלי גם, ואולי דוקא, כשתקפני אישית, כשאמר לדכדכני עד עפר.

הנה מדועני מוחה ומתמרד סוף־סוף.

*

האמסר לזרועות היאוש?

הכאחרים אומר “כאשר אבדתי אבדתי”?

מאין לי רובנשטיין שני אף בצורת מאות לירות עלובות, וברחובות בן־יהודה המפוארים אין לי ד' אמות משלי – כש“נכרים” מתמול־שלשום יושבים בארמנותיהם לתפארה – כיצד אגיע למטרתי הדלה לפחות, כפי שהבעתיה בזה?

זכורני מה שסיפר לי, בימי בחרותי הפאריזית, הנמר קלימנסו – וארבע עשרה שנותי תוהות בהערצת אין־סוף לקראתו – על השבועון אשר יצר בהיגרשו מהמורשון כ“בוגד”.

– התראה? – הזדרק באזני עם סגנונו כחלמיש בהורתו על החוברת אשר בידו – התראה מה שעשיתי אני המגורש מאין לי במת־דבור? יצרתי לי במת־כתיבה בעזרת ידידותי וידידי המעטים. הם הם אשר העמידוני על רגלי שוב וה־Le Bloc (הגוש) שלי הוא עתה לא רק אחת הבמות המכריעות ביותר לצרפת המתקדמת, אלא שהוא הוא אשר יחזירני בודאי למורשון, לסינט ויעלני, אולי, גם לממשל.

כה דיבר אלי גם מקסימיליאן הארדן, גדול העתונאים היהודים שנים אחדות אחרי־כן, בברלין הוילהלמית.

לא התקרסלתי לענקים אלה אף במיטב חלומותי, ואולם לאחר חצי־שנה מיום שיחתי הלזאת נקראתי על־ידי הורי במברק ויחד אתם נוצר אותו העתון העברי היומי הראשון, אשר בו דברתי לעיל…

*

אליכם, ידידותי וידידי באלפיכם כאן גם בגולה, – אתם אשר הואלתם לקרוא את מאמרי בשלושים שנות פעולתי העתונאית והמינאמית – אליכם אני פונה ומכם אני דורש רק אחת: עזרת־מה לשיפוץ במתי השבורה.

לא לגדולות אני שואף.

כחייל מחיילי החזית – רק ביטוי אני תובע לרוחי הסוערת.

אכן, לקולל רוצני – בעזרתכם.

לקולל קול גדול ואדיר מעל פני הנייר המודפס. אחת לשבוע לפחות להיות שבועוני זה לא לקול קורא במדבר משתיקי המושבעים למאז הייתי ילד (ה“ילד” העברי הראשון לרחובות ירושלים האדוקה!), בלתי־אם קול קורע המדבר באזני יודעותי ויודעי די בכל אתר ואתר.

לא חלילה “הגוש” (ב“הא” הידיעה) ההיזדורי לענק הצרפתי קלימנסו, בלתי אם “גושון” המעבר לתלמידו היהודאי הקטן.

“גושון” לבמה חפשית אמתית, אשר תאסוף אל תחת כיפתה הגוננת כל תביעה צודקת וכל שערוריה זועקה.

“גושון” להבעת רעיונות נועזים לא של עורכו בלבדו, אלא ודוקא של קוראותיו וקוראיו במחנותיהם המוגברים והמורהבים מגליון לגליון.

כל דכפין יכתוב בו כאוות־נפשו – כל מי שלבו הומה, כל מי שעינה דומעת, כל מי שרחמיהם נכמרו לצדק, ליושר ולדרור ברוכים הבאים היה יהיו בשעריו הצרים לעת עתה והנרחבים, אם רק תאבו בכך, בימים יבואו.

כי עדיין מקום יש בארצנו המחויה בשלישית לארישות שפתי־אמת ולא לאדישות עיני־כזב, למיחדש הלבבות המתבקשים ולא למיקדש האצטומכות המבטינות, לישעיאות בתורה ובמעשה ולא לישועיות במטרה ובפעולה.

זהו מצעי הצנוע וזאת תהיה שטתי הלוחמת.

ואם רקלאלה תושיטו את ידיכם, ידידותי וידידי הנאמנים, לא יהיה גבול להכרת־טובתו של חתומכם מטה.

בברכת יהודה העצמאית

איתמר בן־אב"י

 

פרק מאה עשרים ושלושה: בעינים זולגות־דמעות מנמל תל־אביב לאמריקה    🔗

כך נפל המימה גם נסיוני האחרון להקים מחדש את העתון היומי בירושלים.

הבטאון הירושלמי היחידי נשאר “הד־ירושלים” שבועונו של שלום שווארץ, אף הוא דל ועני, מאין אמצעים גם לו להתגבר על המשבר ולשכלל את במתו.

ואני לא מצאתי בימים ההם מנוחה לנפשי, וגם לא אמצעי מחיה לפרנסת בני ביתי – לא בירושלים עיר־מולדתי, לא בתל־אביב עיר־מגורי, ואף לא בנתניה שהייתי ממיסדיה. כל ידידי מנוער, אם בעיר ואם במושבה, מצאו להם קן, כל אחד ואחד במשרתו, בעבודתו, בקרקעו, בפנתו, בחוגו. ורק אני, בכורו של מחייה הדבור העברי, הילד העברי הראשון לדור התחיה השלישית, ואתי בני משפחתי – רק אנחנו נשארנו ללא בית, ללא פינה וללא פרוטה.

לאחר סבל רב, היסוסים ופקפוקים, נאלצנו להכנע לאפשרות האחרונה שעמדה לפנינו: לצאת את הארץ לזמן־מה, לעשות בין אחי בתפוצות בשעה חמורה זו משהו למען עמי בציון, עמי וארצי אשר אהבתי כל־כך והם התאכזרו אלי ומנעו ממני ככר לחם בכבוד.

ומנמל תל־אביב, הנמל אשר ליד קרשיו עמדתי ובחזוני ראיתיו כאחד הנמלים הגדולים בעתיד – הפלגתי, עם רעיתי ושתי בנותינו, לארצו של כריסטופורו קולומבו.

שעה ארוכה עמדתי על המעקה ולויתי בעיני הרטובות מדמעות את ראשי הגגות של הבנינים הגבוהים בעיר העברית, עד העלמם לגמרי. מי יודע, אם אזכה עוד בחיי לראות את ארצי, אשר נפשי קשורה בה כל־כך?

רק ידידים בודדים באו ללוותנו. לבי נקרע בקרבי, כאשר נעתק העוגן ממקומו, והאניה התחילה חוצה לה נתיב בים־תיכוננו אל המרחקים.

הוי, מה שנאתי ביום ההוא את הספינה האמריקנית עם כל אשר בה.

 

פרק מאה עשרים וארבעה: מסע־יסורים למען הקרן הקיימת לישראל    🔗

לא מעט העברתי תחת שבט בקרתי את הקרן הקיימת, בפרט על הפלותה בין העדות וקיפוחם של בני עדות המזרח בהתנחלות. אך תמיד ראיתי בקרן זו קרן שיש בה ברכה לארץ־ישראל. הרעיון המרכזי של הקרן הזאת – רכישת קרקע כקנין־עולם לעם ישראל – צודד תמיד את לבי וגם הצורה העממית של איסוף כספים למטרה הקדושה קסמה לי. כל פרוטה שנאספה מכל שכבות העם, בקופסה הכחולה, היתה חשובה בעיני מכל זהב־פרוים של עשירים. כשבנותי, דרור ורנה, היו יוצאות ברחובות ירושלים או תל־אביב וחוזרות בקופסאות מלאות ובפנים מאירות, הייתי נהנה מהתלהבותן הילדותית ל“תכול־לבן”.

אני הגבר, אשר ידעתי את ירושלים עיר־מולדתי בזמן שלא היה בה ליהודים אף דונם קרקע אחד; אני שראיתי את מוצא אשר במבוא ירושלים במאות דונמיה הטרושים, את עשרות המושבות הראשונות אשר חיו רק בחסד ה“דוד העשיר” בפאריז, את יפו מנותקת מכל סביבותיה בשל חולות רמלה וזיתי לוד, את אכרינו ללא פועלים יהודים ואת בתי־ספרינו ללא בנינים קבועים משלהם, ואת הגבוהים בהררינו בידי גרמנים, צרפתים, איטלקים ואנגלים, ואת רוב נחלינו ואגמינו נחלת זרים – לא היו די מלים בפי להלל את מעשי הקרן הקיימת וראשה אוסישקין (אשר בעבר, בימי היותו ראש ההנהלה הציונית, נלחמתי בו בחריפות על מדיניותו הנוקשה ועל יחסו אל בני הארץ) על מעשיהם הגדולים, על גאולת שלשלת קרקעות רצופות מקצה ארצנו ועד קצה. את פעולתו בקרן הקיימת החל אוסישקין ברכוש של שמונה־עשר אלף דונמים, ובסוף ימיו הגיע לרכוש של ששים רבואות דונמים.

מכאן ההוקרה שרחשתי ל“איש הברזל” האודיסאי על כל אשר עשה לגאולת הקרקע. ומאידך הוכיח אוסישקין כמה פעמים את יחס הידידות אלי.

במכתבו אלי מהאי טרינידד האנגלי, ליד וונזואלה, מיום 15 באוקטובר 1941, כתב לי נ. ביסטריצקי, מנהל ההסברה בלשכה הראשית של הקרן הקיימת בירושלים, שעשה באותו זמן בשליחות הקהק"ל בארצות דרום־אמריקה;

מר בן־אב"י המכובד והחביב!

אתמול הגיע מכתב כב' מ־7.10, ואני ממהר להשיב.

…אין אני צריך לומר לכב‘, כי חברי בהנהלת הקהק"ל, ואף אני בתוכם, מכבדים ומוקירים את כב’, את מסירותו הרבה להקהק“ל שכב' הוכיח באותות ובמופתים בשנים האחרונות, וכן את כשרונותיו של כב‘, ועל כן הננו מוכנים ומזומנים להוסיף ולקרב את כב’ לכל עבודה ופעולה שיש בה ברכה ותועלת, בשביל קרננו. וביחוד לאחר שמר אוסישקין – זכרונו לברכה! – ביקש ממני בפירוש לעשות ככל אשר אוכל כדי לשתף את כב' בעבודת הקהק”ל בארצות דרום־אמריקה. ואת יחסי שלי הרי כב' יודע ומכיר מאז ומתמיד. ולא נשאר לי, איפוא אלא לומר, כי הנני מוכן ומזומן להגשים את הצעת כב‘. אולם כב’ יודע ומבין כי אין הדבר תלוי אך בי וברצוני הטוב, אלא בעיקר ברצונם ובהסכמתם של ראשי הקהק"ל בארצות דרום־אמריקה. מכאן, בשבתי בדד בטרינידד העיר, אי אפשר לי לעשות דבר וחצי דבר ועל כן לא אוכל, לצערי, להשיב עכשיו תשובה של ממש. אולם, לכשאגיע למחוז חפצי בשלום, לארגנטינה, אז רק אנסה את כוחי ואבוא מיד בדברים עם עסקנינו וידידינו שם ואדיר חפצי להשפיע עליהם שיסכימו להזמין את כב‘, כדי שאוכל לשתפו, בצורה זו או אחרת, באותה תכנית רחבה וגדולה של עבודתנו בדרום אמריקה שחברי בירושלים ואני בתוכם חולמים עליה, ולמותר להגיד, כי לא אמנע מכב’ את תשובתי, תשובה מהירה וחרוצה ככל האפשר, ויהי רצון שאוכל להשיב בחיוב, כרצוננו וכרצון כב'. – –

ברגשי כבוד וחבה,

נ. ביסטריצקי".

גם במכתבו השני אלי, מבואנוס איירס, חוזרת הנעימה ההיא בתחזיר אל־פוסק על יחסו של אוסישקין אלי בשנות־חייו האחרונות, וכך יובן כל המסופר בפרק הזה עד תומו, וממילא בטלות ומבוטלות כל הטענות כנגדי מצד חוגים שלא שכחו לי “עוונות ראשונים”, ונטרו לי איבה עליהם.

*

ומה היה המצב בארצות־הברית?

בין הלשכה הראשית של הקהק“ל בירושלים ובין המרכז הניו־יורקי של הקהק”ל, היו חיכוכים בלתי־פוסקים. ההנהלה הניו־יורקית, אשר תודות לנשיאה הרב גולדשטיין, הצליחה להגיע לשיא מכובד באמת בהתרמת היהודים כאן לקהק"ל, היתה נוטה להשתחרר יותר ויותר ממרותה של ההנהלה הראשית בירושלים. הסיבה לכך, לפי ההסבר שקבלתי; התערבותה של הלשכה הירושלמית בעניניו הפנימיים של המרכז באמריקה, ששלחה שמה שליחים לא לפי רוחו. כדוגמה להתערבות זו הזכיר מ. פישר, מנהלו בפועל של המרכז באמריקה, שמותיהם של שני שליחים, מעסקני הסתדרות־העובדים, שדעת האמריקנים לא היתה נוחה מהם. הניגוד התמידי בין ירושלים וניו־יורק הגיע לידי כך, שאפילו מרוחו של אוסישקין, בימי חייו, לא הועילה לבטל החלטה נגדית מצד ההנהלה בניו־יורק.

ואם כי ידוע היה לאוסישקין, כמה עשיתי באמריקה לא רק להסתדרות הציונית בה בשנות ברנדייס – דה־האז, וגם בימי ליפסקי – מרגוליס, לא העיז לשלחני אמריקתה כתועמלן לקרן־הקיימת, אלא לאחר שיחה עם הרב גולדשטיין בכנסיה הציונית בציריך. רק אחר כך הודיעני מברקית להפליג מיד לארצות־הברית למשך שנה אחת – שנה ולא יותר.

הארכתי קצת בפרטים שיש בהם, לדעתי, ענין צבורי ולא רק אישי. דברים כאלה נעשים בדרך השיגרה המשרדית, בחליפת מכתבים אדיבים למדי, ואינם מתגלים ברבים, אך כדאי שהצבור ידע כיצד נהגו בעסקן נאמן שהקדיש הרבה שנות עבודה ומרץ למטרה קדושה בעיניו, וכיצד “סילקוהו” מעבודתו בהיותו רחוק ממולדתו ונטול־אמצעי־מחיה. והכל בגלל האוירה ה“ביזנסית” המנופחת של קרננו הלאומית, בהנהלת עניניה בחוץ־לארץ.

בלי הגזמה אומר שאותה שנה, שנת 1937, היתה אחת השנים המזהירות ביותר בפעולות הקהק“ל בארצות־הברית, שנתנו סיפוק נפשי רב גם לי. בקבלת־הפנים שנערכה לכבודי במלון “אסטור” נוכחו ראשי הציונות ובהם סטיפן ווייז. סיפורי באותה אסיפה על התהוותו של הנמל העברי הראשון, כפי ששמעתיו מפי דיזנגוף, הלהיב את השומעים. דברי על ההכרח בליכוד ובאחדות העם בגולה לשכבותיו ולחוגיו, כדי שהישוב העברי בארץ יוכל להתגבר על ה”טירור" הערבי ועל סכנות המלחמה המתקרבת – מצאו להם הד רב בכל אמריקה.

לא היתה עיר גדולה שבה לא ביקרתי, בכל המקומות נתקבלתי בהתלהבות, וכמות הכסף אשר אספתי הגיעה עד לידי מאה אלף דולאר, סכום מכובד מאוד בימים ההם. ובמשתה אשר נערך לכבודי על־ידי ההנהלה הניו־יורקית הוקרא מכתב הערכה של הרב גולדשטיין אלי.

*

מבין האנשים אשר קרבוני בימי שהותי בארצות־הברית, בחינת “גר בארץ נכריה”, עלי להזכיר בהוקרה ובחיבה את מרדכי רודנסקי, מעובדי המרכז של הקהק“ל בניו־יורק, ממלא־מקומו של המנהל הכללי פישר בהעדרו. אדם יקר וחביב (שרק את שמו הנכרי, עם הצלצול הפולני בסופו – לא אהבתי), שהכרתיו לפני כעשרים שנה בימי בקורי עם ארוסתי בפינסק. בפגישתנו הראשונה באמריקה, כשבאתי בעניני נתניה ואבן־יהודה, מיד נתקשרנו בקשרי־ידידות איתנים, והוא עשה מצדו הכל – כשנכנסתי לעבוד בלשכתו למען הקהק”ל – כדי להקל עלי את חיי, והרבה מהצלחתי המוסרית יש לזקוף לעזרתו.

רודנסקי היה זה אשר מנעני מלקבל את הצעתם של אב. גולדברג ומנחם ריבולוב, שהציעו לי לעבוד למען ה“הסתדרות העברית” באמריקה, מפני שרצה למשכני לעבודה ממושכת למען הקהק"ל. בצוף לשונו ובנועם הליכותיו קבע את היסודות העיקריים לעבודה ממושכת בשדה הקרן הקיימת. כממונה עלי הדריכני כיצד עלי לכוון את נאומי־תעמולתי לרוחו של קהל שומעי. לפעמים הוכיחני גם על צורת הדברים ועל דברי שכנועי, שלא תמיד היו לרוחו. יעצני להזהר מהגזמות שלא במקומן, שיכלו לתת פתחון פה ואמתלה להטיל דופי בשליחי ארץ־ישראל ולהשתמט על־ידי כך מחובת תרומה. אך את כל הדברים היה רודנסקי עושה בעדינות וברוך ובידידות, ואני הייתי אסיר־תודה לו על כך. כי “מכל מלמדי השכלתי”, וחייב אדם להסתגל לרוח המקום ולמנהגיו.

ביום שבו שלחו אלי את אוסישקין וגולדשטיין מציריך את הזמנתם הרשמית אמריקתה – נתקבל בירושלים גם מברקו האישי של רודנסקי אלי לאמר:

“ללא סבלנות אחכה לקראתך, אחי, ולהתראות”.

ובמשתה־הפרידה לכבודי, קודם שובי לארץ, היה רודנסקי ראש המדברים, בעבריתו הצחה, ובתשובתי לכולם, הקדשתי חלק עיקרי מדברי לאיש חסדי ומיטיבי שהכרתי לו הרבה תודה.

תוך הכנותי המזורזות לצאת לארצות־הברית, לאחר שהוזמנתי בשני מברקים על־ידי אוסישקין וגולדשטיין מציריך – וכרטיס האניה היה כבר מוכן בשבילי – הודיעוני פתאום שנתקבל מברק שלישי ממרכז הקרן בניו־יורק להפסיק את הענין בכלל.

היתה זו תדהמה בלתי־צפויה לכל עובדי הלשכה בירושלים, וגם אוסישקין לא ידע מה להגיד. הפקידים הראשיים נבוכו, והיו ניחושים שונים לפשר הדבר, חיכו לבאורים.

ולכשהגיעו הבאורים כעבור חודש, התברר, כי היה מעשה נקם.

של מי?

כמעט בכל משרדי הקהק"ל בעולם – כך נוכחתי בנסיעותי הקודמות – יש מישהו הרוקם את הענינים מאחורי הקלעים ועושה לפעמים את ההיפך מאשר קבעו אחרים. גם בניו־יורק היה כך. בהעדרו של ידידי רודנסקי אשר הזכרתיו לעיל בהוקרה, בימי פגרת־הקיץ שלו בעיר רחוקה, באה ההכרעה כנגדי. גם כשחזר ידידי מחופשתו, לא הצליח לשנות את ההחלטה.

וכך נשארתי פתאום קרח מכאן ומכאן, בעוד שמלחמת־העולם השניה גועשת כבר בכל תוקפה.

אוסישקין הזמינני אליו ואמר לי בקול נכאים:

• הלא תבין, בן־אב"י, כי אין אני יכול להתערב בעניני חוץ. אנו סובלים למדי מכל הענינים ההם, ואילו היו כוחותי במתני כבימים קודמים, כי עתה נעניתי להצעתך והייתי נוסע שוב “אמריקתה” בלשונך, לטאטא את “אורוות הלכלוך”. אך מה אעשה, ושנותי (הוא היה אז בן שבעים וחמש) אינן מרשות לי לנסוע למרחקים, ואף נסיעתי לפאריז החלישתני. אחת אעשה בשבילך, והיא: לרמוז עליך להרב גולדשטיין, ותקותי כי יעשה גם הפעם מה שעשה קודם לכן, כי ממוקיריך הוא. קום וסע נא, איפוא, ללא דאגה, וה' אתך! –

*

בהגיעי לניו־יורק – לאחר ששרתוק קיבל עליו אחריות בפני הקונסוליה האמריקנית, שאני נוסע במשלחת ציונית מיוחדת – קיבלני הרב גולדשטיין בקרירות. הוא גילה לי, כי אמנם הזמינוני פעמיים וגם קרא את מכתבו של אוסישקין ובו הרמז הישר ביחס אלי, אך אין הוא מסכים לרמזים מציון, גם אם הם יוצאים מפיו של איש־הברזל.

• הלוא תודה, אדוני, – העיר לי ואניד את ראשי לאות הסכמה; האמת היא אמת, כי מאז לקחתי את רסן הקרן בידי חוללנו נפלאות. קרוב לשני מיליונים דולרים אנו מאספים כאן שנה־שנה ולהבא נעשה עוד יותר, וארץ זאת היא ארץ “דמוקרטית”. מכאן החלטתנו להיות עצמאיים בענינינו הפנימיים, שהרי בשביל ירושלים העיקר הוא לקבל את כספינו – האין זאת?

אילולא המלחמה – החזרתי לו – ואילולא מצבי האישי, שנשארתי ללא כל משרה בארצי, לא הייתי נשאר באמריקה אף רגע אחד, לאחר דבריו אלה אלי, האין לי כל תקווה?

• דבר עם פישר! – אמר לי, כדרכו תמיד.

והלה כאיש־עסקים אמתי, היה אומר לי פעם בפעם: “בעניני הקרן רק קו אחד לפני: הצלחתה. כמאמר האמריקנים nothing succeeds like success ורק אם להצלחה כזאת נזדקק לך – נקחך”.

“אבל, אדוני היקר, הן כבר הוכחתי לכם למדי, כי בין ה”מצליחים" מקומי.

• נכון, אבל באמריקה דורשים תמיד אישים חזקים, ואפילו טוסקניני לא יוכל להשאר כאן נצחית…

• אפילו בתנאים יוצאים מן הכלל…

• אפילו… כבר אמרתי לך כי ידידות לחוד ועסק לחוד… להתראות!

ובזה נסתיימה שיחתנו, ורק תודות לאותו רודנסקי, שהזכרתיו כבר לעיל, נתרכך האיש לאחר כמה ירחים והשתמש בי למספר נאומים בלבד, בתשלום מיעוטי לכל מינאם.

ושוב רק תודות לאותו רודנסקי ניצלתי מחרפת רעב גם בארץ “הציונות הדולרית”, אף הצלחתי למאוד בקנדה משך ירחיים, ובפעם השלישית – חתמו אתי חוזה לששה ירחים סופיים בתנאי ניצול.

נכנעתי לכל העלבונות, הסכמתי לכל התנאים, נעניתי לכל הדרישות, ובלבד שלא תדע משפחתי חרפת רעב על אדמת־נכר זו. ושהדי במרומים, כי על אף כל אלה עבדתי בכל כחי ומרצי למען המטרה שהטלתי עלי כבימים הטובים לניצחונותי האמריקנים.

• אדוני לא נחשב אצלנו כ“קבוע” – היה מטעים אותו מנהל מסחרי, בדברו אלי – כי די והותר יש לנו “קבועים”, שאינם עושים כלום ודי לנו שעלינו לפרנס את אלה…

• היו ימים, אדוני פישר, שכבודו התחנן לפני להישאר כאן עוד שנה ושנתיים, והציע לי אז תנאים מזהירים.

• היו ימים… אינם עוד…

והגדיל עוד אותו פישר לעשות: לאחר שאירעה לי תאונה ברכבת שהסיעתני לקליפורניה – במסעי זה אספתי כמה אלפים דולרים לקהק"ל – ונגרם לי שפך דם רב ונחלשתי מאד, רמז לי פישר כי בסוף החוזה אתי לא יחדשו עוד בשום פנים.

טענתו היתה, כי התאונה נגרמה בגלל “מחלה נושנה”, בעוד שהרופאים אשר בדקוני העידו כי שפך־דם זה נגרם אך ורק בגלל נאומי בשנים האחרונות רובם במסע התעמולה למען הקרן־הקיימת באמריקה.

באותו זמן הלכו לעולמם שנים מידידי, מראשי התנועה הציונית באמריקה, סטון ואב. גולדברג, והיו שחששו גם לחיי לאחר התאונה שאירעה לי.

*

רודנסקי, שידע את מצב בריאותי, התעורר לעזרתי ודרש את הממונה עליו להחזירני לניו־יורק כדי שאתרכז להבא בתעמולה במטרופולין זו ובסביבותיה (פילדלפיה, בולטימור, וושינגטון, בוסטון ועוד עשרות ערים ועיירות קטנות מהן), שרוב יהדות אמריקה דרה בהן. אך פישר זה התעקש ודרש מאתי, לאחר תנוחת שבועיים, להמשיך את נסיעותי באמריקה “המדברית” דווקא. וזה היה הדו־שיח ביני לבין מעבידי:

• התסכים לנסוע לטקסס?

• אנא, יבינני, אדוני פישר – מחלתי הפתאומית גרמה להתגברות לחץ־הדם בעורקי, ונסיעות מרחקיות קשות הן עלי.

• ובכן אתה חולה… ואם אתה חולה, אסור לך לנאום.

• אני מחלים, אדוני, ואולי להבא אוכל לחזור למרחקים…

• בניו־יורק וסביבותיה אין מה לעשות התלך לשיקאגו?

• ברצון, אם רק לא אתרחק ממנה.

• וקצת לוויסקונסין?

• אסכים, אם רק לזמן קצר.

• ולאיובה, בקרבתה?

• אבל, אדוני פישר, מקום זה נקרא “מידל ווסט”, וממנה למערב הגדול רק יום לכל היותר. ופישר זה הכריחני בוקר אחד, דרך ה“שח” לנסוע בו בלילה, ודווקא בו בלילה, לשיקאגו, לוויסקונסין ולאיובה שלשתן. כשהתחננתי לפניו להשאירני עוד כמה ימים להחלמה, ענני:

• או שתסע הערב, או שתודה כי חולה אנוש אתה.

וכל עוד נפשי בי, נסעתי לשיקאגו.

בא־כח הקרן הקיימת בעיר זו הגיש לי את תכניתי לירחיים הבאים: אף לא מנאם אחד במטרופולין האגמית הגדולה, רק סיפוחים בוויסקונסין, אחדים באילינויס ורובם ככולם – דווקא באיובה.

כל מה שנעשה לי – אפילו בית המלון רב־המדריגות וחסר־המעלית – נעשה בכוונה ברורה: להלאותי, להרגיזני, להכריחני להודות, שאני חולה כדי שתהיה לו התואנה הרצויה לו מאז הפסיק, במברק פתאומי, את נסיעתי אמריקתה שהוחלטה קודם לכן.

וכאשר מחיתי נגד מעשים אלה, במכתבי הפרטיים אליו, הודיעני בצורה אדיבה אמנם, אבל החלטית, כי עלי להפסיק את נסיעתי כחדשיים לפני גמר־החוזה, עם פיצוי בסכום משכורתי, לשני הירחים האחרונים. “ההחלטה נתקבלה בהסכמת הרב גולדשטיין” – הוסיף במכתבו אלי. ובגמר שני הירחים – קבלתי אגרת בת ארבע שורות: “בזה יקבל את המחאתו האחרונה, שהיא גמר החשבון עמדו. פגרה טובה לו. פישר”.

כך נהגו במרכז האמריקני של הקרן הלאומית לגאולת הארץ, הקרן אשר נתקדשה במשך עשרות שנים, והפכוה לעסק מסחרי גרידא, עם כל האכזריות שבו. כך נהגו באדם, שהצליח לאסוף יותר מרבע מיליון דולאר בנאומי־תעמולתו וחלה מרוב דבור והתאמצות. ואוסיף עוד גם יחוס אבות: ככה ייעשה לבנו של אליעזר בן־יהודה, ל“ילד העברי הראשון” ילד־שעשועיה של התחיה העברית.

אם כי רשאי כל אדם לדרוש גם את הגנתו האישית, וזכות לפרנס את עצמו ואת משפחתו בכבוד – הרי בהוקיעי בספר־זכרונותי זה את האיש אשר התעמר בי כל־כך ומרר את חיי (וגם האיש אשר עליו נשען, רב ומנהיג בישראל, אינו נקי מן העוון הזה של “לא תעמוד על דם רעך”) – לא כנקמה אישית אני עושה את הדבר אלא לטובת הקרן הלאומית אשר יקרה לי מאד ולטובת עובדי הקרן לבל יישנו עוד דברים כאלה בעתיד.

 

פרק מאה עשרים וחמשה: פגישה אחרונה עם וייצמן    🔗

באחד ביולי 1942 צלצלה אלי מזכירתו של וייצמן ממלון סנט־רג’יס. כיון שלא הייתי באותם הרגעים בדירתי, הודיעה המזכירה לבתי דרור, כי ניסתה כבר כמה פעמים לדבר אתי ולקבוע לי פגישה עם הנשיא, לאחר שניידיטש דיבר אתו בעניני.

ביודעי שד"ר וייצמן נתקבל, שבועיים קודם לכן, על־ידי הנשיא רוזוולט, ושענינים חשובים לו אתו, בעיקר בענין אמצאתו הכימית החדשה (דברי הימים חוזרים חלילה), מיהרתי לברוק לנשיאנו, ובאותו יום, בצהרים, התדפקתי על דלתו בעליה השביעית (חדר 704 ) ונתקבלתי על ידו, כמנהגו תמיד, בסבר פנים יפות. פניו הזקינו מאד בשנה האחרונה הנוראה הזאת, מאז ראיתיו. ומה פלא בדבר? הן בתקופה זו לכדו הגרמנים, בפיקודו של המצביא רומל, את טוברוק והגיעו לאל־עלמיין בשערי אלכסנדריה (וארצנו) כמעט – רק שבעים מילין מן הראשונה וכמאתים מן הסואץ, ובתקופה זו קרה לנשיא גם אסונו המשפחתי הגדול שבנו־מחמדו מיכאל, הטייס, נפל במיצר למנש בשעת פעולה מלחמתית נגד הגרמנים. עיני נשיאנו היו נפוחות, לחייו מראה שעוה להן, ורעיתו כה מהוממת עדיין, שלא יכלה לצאת לקראתי.

• רגשי הראשונים – פתחתי בצרפתית בלחצו את ידי איתנות – הוא להביע לאדוני הנשיא את עומק צערי על אבדן הילד הנפלא, אשר הכרתיו כה יפה מימי ביקורי בביתו בלונדון…

• עודני מאמין, שהוא ניצל באיזה מקום שהוא, ובגרמניה המרשעת הוא אסיר, ולכן איני רוצה להודיע על הדבר. זוהי גם אמונתה האחרונה של הגברת וייצמן. מי יתנו חי וחוזר אלינו שלם ובריא, לביתנו אשר ברחובות.

• מפיו לאזני אלהים, אדוני הנשיא, כי גם אמונתי הפנימית היא זאת.

ולאחר התבוננו, כנראה, בתמונת בנו מתוך קוכלת שעונו, החלה שיחתנו.

• אדוני הנשיא זוכר לבטח – העירותי – את אשר ניבאתי ביחס למצרים בשנה החולפת, כשישבנו כאן בחדרו במלון זה: כי נחאס פשה יהיה ראש הוזרה להבא.

• צדקת לגמרי.

• וכבודו יזכור אולי את אשר סיפרתי לו על המופתי הירושלמי, שהוא נמלט מפרס דרך מדגסקר וג’יבוטי, ומשם – ומשם – דרך וישי באוירון – לאיטליה ולגרמניה?

• אזכור יפה.

• והאם יזכור את אשר הבטיח לי חגיגית ביחס לעצמי ולמשפחתי אז – להטיסני לארץ־ישראל דרך מצרים?

כאן הפסיקני:

• מה יכולתי לעשות, ידידי היקר, אם אפילו אני לא יכולתי לטוס מצרימה בדרך לארצנו עם רעיתי. הממשלה אינה מרשה טיסה למקומות אלה בלתי־אם לגברים בלבדם.

• הייתי מוכן לטוס לבדי!

• כן, אבל בינתיים…

ועיניו מלאו דמעות שוב.

• בינתיים – חזר על דבריו – אירעני אסון־אסונותי ולא יכולתי להניח את אשתי לבדה בלונדון…

אז עברנו לשיחה אחרת, שהדהימתני. מתוך דבריו נוכחתי, שהיחסים בין הנשיא לבין בן־גוריון לא היו תקינים ביותר.

• אבל בזמן האחרון נתחוור לי – אמר – כי דבר־מה אירע לו לבן־גוריון ידידי. דומה, כאילו הוא נושא את לבו לנהל מדיניות ארצי־ישראלית משלו, עם הצבא היהודי כבסיסו האחד והמיוחד…

• משהו מעין ז’בוטינסקי?

• כן, בערך, ובזה גרם לי נזק עצום בירחים האחרונים.

• הרי גם אדוני לצבא העברי…

• בוודאי ובוודאי, אבל אין אני מבסס את הכל ומסכנו בעמדי על דבר אשר קשה להשיגו מיד. דרכי היא לאט־לאט, כדרכו של בן־גוריון עד עכשיו. צעד אחרי צעד, קו לקו, צו לצו. היוצא ממדיניותו זו החדשה של בן־גוריון הוא, כי אם לא נשיג את הכל מיד – עלינו לצאת נגד בריטניה, וכמובן גם נגדי אנוכי…

וד"ר וייצמן גילה לי, למזכירו המדיני מלפני עשרים שנה ויותר בירושלים ובמצרים, שהדברים הגיעו בינו לבין בן־גוריון עד משבר…

• אלהים לא יתן – נזעקתי – הלא תמימי־דעים הייתם שניכם לקבל את המדינה העברית המקוצצת, באשר היא מדינה, ואתו יחד עוד תזכו לראותה מורחבת בסוף מלחמה זאת…

• אך בן־גוריון חושב אחרת היום…

• ובכן, אין מקום לתיקון הדבר ביניכם?

• מחר תתכנס הישיבה האחרונה ל“ועד החירום” שלנו, שבה ישתתפו – ליפסקי, נחום גולדמן, בן־גוריון ואנוכי, ובה תוכרע הכף אם לאחדות כפי רצוני ותוכניותי, או לפירוד שלא יתוקן עוד.

• מי יתנהו מצליח, אדוני הנשיא, ומי יתנכם ארבעתכם ממשיכים את אחדותכם הקדושה.

• אמן.

אחר כך עברנו לבעיתי האישית.

• האם לא הגיע זמני, אדוני הנשיא, לשמש בועד זה בצורת־מה?

• אילו היה הדבר בידי בלבד, כי עתה מיניתיך מיד כיועץ לנו, אבל מי יודע מה יהיה עכשיו יחסו של בן־גוריון אליך…

• עם כל חלוקי הדעות בינינו היו יחסי האישיים עם בן־גוריון מן הטובים תמיד, ובפרט בשנים האחרונות. קודם שהפלגתי לאמריקה רצה שרתוק למנותני כתועמלן הסוכנות היהודית בכל המזרח הרחוק. על־כל־פנים, לא מצדו יהיה המכשול.

• ולא מצדי.

• גם לא מצד ליפסקי.

• ולא מצד גולדמן – הוסיף.

אחר־כך שאלני עוד פרטים על בני משפחתי, ונפרדתי ממנו מתוך צפיה ל“רווח והצלה” שיעמדו לי משיחתי עמדו.

 

פרק מאה עשרים וששה: אני מבקש להתנדב לצבא הארצישראלי    🔗

אפס כי הערותיו של וייצמן בנוגע לבן־גוריון וחששו יכשיל את מנויי כמזכירו או כיועצו בסוכנות, החישו את המעשה שהתכוננתי אליו זה כמה ירחים ורק מחלתי הפתאומית, ברכבת, דחתה אותו. במקום אחר סיפרתי כבר, כי פניתי ישרות למשה שרתוק, מנהל הענינים המדיניים בסוכנות היהודית, והצעתי לו להחזירני ארצה בכל מטרה שהיא. ליב יפה מסר לי בשם שרתוק מענה שלילי לפי שעה, אך ביקש את רודנסקי להעסיקני באמריקה עד שייפתח ים־התיכון לפני, בינתיים בוטלה התכנית של נסיעתי לארגנטינה. ממקורות נאמנים, ובסוד גמור, נודע לי, כי ממשלת בריטניה החליטה החליטה סוף־סוף בחיוב בענין הצבא העברי. היתה זו אחת ההחלטות הפשרניות הידועות שלה – וצעדה הראשון בענין זה היה מברקו של צ’רצ’יל לאסיפת־העם הגדולה ב“מדיסון־גרדן” שד"ר סטיפן וייז, בן השבעים, ישב בה ראש, ומושל מדינת ניו־יורק להמן, נאם בה והתנגד לרעיון הזה.

מיהרתי למחרתו אל המברקה באיסט־אורנג', והרצתי לשרתוק מברק סוער, בקיצורו ההכרחי מפאת מצבי הכספי המטיל עלי קמוצים בעניני התכתבות “חוטית”, ואלה דברי בו:

"איסט אורנג', אוגוסט 7, 1942.

הידד לצבא הארץ־ישראלי. הנני מתנדב לו מיד ללא כל תנאים מצדי באיזו עבודה (צבאית) שהיא בכל רחבי המזרח התיכון. נא לבדוק לי הסכמתו".

ועל החתום: איתמר בן־אב"י.

את דבר המברק הזה שמרתי בסוד גמור לי לעצמי, כי רעיתי היתה מבלה אז את פגרתה במלון־שדה, בשם ה“כיף הצפוני” לאחד הנורגים בארץ זאת, כאורחת ידידינו הדוויסים – אשר הזכרתים לטובה פעמים כה רבות בספרי זה – ולא רציתי להפריעה ממרחקי. ועוד; עלי להודות, כי חששתי מאד פן יביטו עלי הכל – ובהם רעיתי ובנותי – כמטורף ממש. הזהו הרגע לי להתנדב לצבא בגדר הספק? הן מי כמותי לדעת, שכל הדרכים סגורות לפני – כאשר ביארתי להן בעצמי לא פעם מאז נכנסו איטליה, ארצות־הברית ויפן למלחמה עולמית שניה זאת?

האם יאשימוני אויבי, שכל התנדבותי היתה רק “לתפארת המליצה” בלבד, כי הרי אינה ניתנת להגשמה? וכשתהיה אפשרות להתגייסות כללית ישאלו, מדוע לא התנדבתי קודם? גם הגיל עלול היה להפריע לי.

אך דבר התנדבותו של ד"ר בוגרשוב בתל־אביב הורני, כי אחרים עשו את הדבר ללא פרכוס ופקפוק. גם בגולה היו כאלה שרצו להתנדב מיד לאותו צבא, אילו ניתנה להם האפשרות לכך. על־כל־פנים היתה שנתי נודדת בלילות מתוך צפיה לתשובה למברקי.

כשנטפלו אלי בנותי בשאלה, אם מחלתי היא הגורמת לנדודי שנתי ולאנחותי בלילות, הייתי משיב להן:

• רק חולה ארצי אנוכי, ורצוני להמריא אליה באוירון אם אפשר… כשהראיתי להן את מברקי, היו אומרות בבטחה:

• הם יקבלוך, אבא, גם בגילך זה.

ודבריהן עודדוני מאד.

גם כששהינו יומיים במלון “הכיף הצפוני”, בין הרים נישאים ושמש מרפאה, בין ידידים ומארחים מאירי־פנים, מאכלים טעימים ומשקאות מעודדים, לא יכולתי למצוא מנוחה לנפשי.

אנוכי – אל מעבר להרים ולימים, אל מעבר לאוקינוס האטלנטי ולים התיכון עיני תלויות. בבוקר אומר מי יתן ערב ובלילה מי יתן בוקר, וכולי דריכות וצפיה ואזני כאפרכסות אל ציון המגויסת שנית מאז הגדודים העברים של ז’בוטינסקי – פטרסון – מרגולין – סמילנסקי. אני לצבאם של וייצמן – בן־גוריון – שרתוק, ואיכה אוכל להחריש ולשקוט באין מענה לבקשתי?

ממרחקים קראתי־יה, הימנע ממני את מרחביה?

*

ממרחקים קראתי –יה – ענני במרחביה.

כי אמנם, ביום 17 לירח אוגוסט, כעשרה ימים לאחר מברקי אל שרתוק, קבלתי ממנו באיסט־אורנג' את המברק הבא:

"ירושלים, 16 אוגוסט, 1942.

לבבית מברך אני את התנדבותך לצבאנו, אם־כי חוששני פן עבר גילך את אפשרות קבלתך. שלומות. משה שרתוק."

לא, לא מאושר לגמרי הייתי.

לא למברק זה, בלשונו הזהובה והמתונה, חיכיתי ימים כה רבים.

ובכל זאת, כבאותו יום מול “קשת טיטוס”, עם הבחרי לאסיפת הנבחרים הראשונה כן גם הפעם, לאחר עשרים וחמש שנה, נפנפתי במברק הצהוב והראיתיו בגאוה לבני ביתי ולכל ידידי:

• עוד לא אבדה תקותי אמנם, ועוד לא הגעתי לשנות הד"ר בוגרשוב. בן חמשים ושמונה אנכי היום, ובצרפת גם באמריקה, באנגליה גם ברוסיה המשתתפות במלחמה, מגייסים קצינים רק עד גיל הששים וארבע. אהיה־נא קצין לעמי באשר אוכל, הקטן לקצינים, שר־מאה, שר־חמשים, שר־עשרה, ובלבד שיגייסוני. כך אענה לשרתוק, אני המתנדב, ויהי מה.

• הן בן ששים ושלוש מק־ארתור היום, המכה את היפנים שוק על ירך באיי הסלומונים. הן בן ששים ושמונה צ’רצ’יל היום, בבקרו בקו אל־עלמיין המצרים; הן בן שבעים ושש היה קלימנסו ה“נמר” בהכותו את הגרמנים ליד פוש בן השבעים ואחת.

ואנוכי, הקטן והדל באלפי יהודה – עוד כוחי במתני, עוד לבי הולם ופועם, עוד דמי זורמים בעורקי, עוד רגלי צועדות לפני.

שר־עשרה אהיה הפעם, כהיותי איש־צבא בתקופת השררה התורכית.

ובאותו ערב סיפרתי לרעיתי את כל האמת על אשר אירעני בימים האחרונים. לתמהוני לא התרעמה רעיתי על מעשה זה, ואלה דבריה אלי:

• מאושרת אני, בן־ציון, כי הסכמת לחזור ארצה לצבא ישראל, גם אם עלי להשאר כאן עם בנותינו לזמן־מה.

ולכבוד המאורע שתינו כוס יין לחיי הצבא המצרי ונצחונו.

הזמן – סוף שנת תש"ב למנין ישראל.

השאלה היא רק, מתי ואיכה יעבירוני ארצה. הכרזת המלחמה על־ידי בראזיל פותחת אולי דרך ראשונה לארצנו, דרך דאקאר הצרפתית – שבלי ספק יכבשוה האנגלים והאמריקנים – וטריפולי וטוברוק האיטלקית, אשר תפול בודאי בקרוב בפני צבאות־הברית המנצחים, ודרך מצרים המשוחררה, אל תעלת סואץ אשר לאורכה עומדים חיילינו העברים – ועמיתיהם הערבים והנוצרים גם הם כגבולנו הדרומי.

לבי אמר לי, כי עוד בשנת תש"ג הבאה עלינו לטובה תשג ידינו, ידי לוחמי החופש והדרור של העולם הנאור וישראל בכללו, את הנצחון המלא על אויב־האנושות העריץ וכל הנגררים אחריו.

 

פרק מאה עשרים ושבעה: מאמצי לשוב לארץ, אך כל הדרכים חסומות    🔗

תוך געגועי העצומים לארץ ורצוני העז להתנדב ללגיון הארצישראלי הנלחם בצד מעצמות־הברית נגד היטלר – בלטה לעיני בעתונות היהודית ידיעה מברקית מתל־אביב, שהקפיצתני משמחה וגאוה כאחת.

הידיעה שהובאה בה“טאג” הניו־יורקי מיום ה־4 באוגוסט אמרה שה“ד”ר חיים בוגרשוב בן הששים־ושלש התנדב לצבא היהודי".

רושם כביר עשה עלי, ובודאי גם על אחרים, מעשהו זה של מנהל המדרשה “הרצליה” בתל־אביב. מעשה גבורה ו“אביאות” (פטריוטיות) ראוי למופת. כבימי אבותינו הקדמונים, בימי שבתם על אדמתם, שנלחמו בגבורה ובחרף־נפש על כל שעל ואבן של מולדתם, כן זכינו סוף־סוף גם בימינו – לאחר דורות של לקוי מוחות ודכוי רגש הגבורה – להתעוררות חדשה של הקרבה עצמית, של צעירים ושל ישישים כאחד.

הנה לפנינו תופעה נפלאה; אחד האישים הדגולים בארץ, מן המחנכים הראשונים של בית־הספר העברי החדש, אשר במשך ארבעים שנה ויותר הרביץ תורה למאות תלמידים ותלמידות, ורשאי היה לתבוע לעצמו, בתחילת זקנתו, מנוחה שאננה מכל העמל והמאמצים הממושכים. אך לא ישקוט איש כבוגרשוב בהגיע עת צרה לישראל ולמולדת, וכצעיר בן עשרים לבש מדים צבאיים ומוכן לעזור במאמץ המלחמה מאשר לשבת במנוחה וליהנות מזיו ים־תיכוננו בתחילת סתוו הנהדר לאורך הטיילת התל־אביבית הנפלאה.

בוגרשוב, אדוני ובן־גילי כמעט – מה מקנא אני בך, בהיותי כאן רחוק מאדמת המולדת!

מה רוצה הייתי להימצא בקרבתך היום, כדי ליפול על צווארך ולבכות אתך יחד בדמעות חמות הקוראות קול גדול אליך, כי גם אנוכי במתנדבים ויחד אתך להשמע לפקודת מפקדינו (הצעירים מאתנו ודאי).

עודני זוכר אותך מימי הכנסיה הציונית הששית בעיר באזל השוויצית, כשבלוריתך כרעמתי אני, שחורות היו, ושערה לבנה אחת אין בהן.

אני, אשר שנים רבות יריבך הייתי בגלל חילוקי דעות ורעיונות בשדות שונים של חיינו הלאומיים והצבוריים – מה אהבתיך היום, ומה אומלל אין־קץ אנוכי בהיותי נאלץ לבלות את ימי על אדמת נכר – ואם גם בארצות־הברית הידידותית – כשלבי ונפשי שם בארצנו, אתך, אתכם, עם כל העם היושב בציון, ידידי ויריבי גם יחד. אל כולם אני מתגעגע ואת כולם אהבתי היום.

אני, אשר כבר לפני שבע שנים זרקתי לראשונה בעתוני “דואר־היום”, עם התחלת ההשתוללות של הפתן הנאצי, את קריאת הנקמה: “האזינה היטלר”, שבה “התנבאתי” למלחמת “יהודה השלישית” ב“גרמניה השלישית” – מה לא הייתי נותן כדי להיות היום בחברתך, ד"ר בוגרשוב, כששנינו צועדים ומצעידים לקראת האויב המשותף, בנצחוננו הבטוח ברצון המרומים.

היה־נא מבורך, בוגרשוב, בהיותך דוגמה לאלפים ולרבבות מתלמידיך וממוקירי שמך!

*

כי אין בדברי אלה רק השתפכות הנפש בלבד, כי אין אלה רק געגועים ממרחקים שאין בהם מעשה ממשי – נקל להווכח ממה שעשיתי באותם הימים בכל המאמצים כדי לשוב לארץ ולזכות לאושר ההתנדבות שזכה לו בוגרשוב.

עוד עם גמר שבעת הירחים לסיבובי בארצות־הברית ובקנדה, לאחר פרוץ המלחמה, פניתי במכתב תכוף לאוסישקין, ראש הקהק"ל, הצעתי לו סיבוב חדש בארגנטינה כדי שאוכל להפליג משם לאפריקה הדרומית, ומזו האחרונה, דרך ליבינגסטון, אוגנדה וחרטום – למצרים ולארץ־ישראל. לא עבר ירח, וקבלתי הסכמתו במברק קצר ומוחלט, כדרכו.

רעיתי ושתי בנותי היו עדות לששון השגעוני אשר תקפני באותו בוקר שבו נתקבלה תשובת אוסישקין.

• נגמר! נגמר! אנו נוסעים ארצה־ישראל.

• הלא לארגנטינה פניך מועדות?

• כן, אך משם לארצנו ישר, כי זוהי הדרך היחידה הפתוחה לפנינו.

וכל אותו יום היינו נתונים כולנו בדבקות קדחתנית, כמעט דתית, כי הנה אנו “מתקרבים” בעקיפין אל המולדת.

• מי יתן והיה אלהים בעזרנו בתכניתי זאת, על־אף הצוללות הגרמניות האורבות לכל ספינה היורדת לבואינוס־איירס.

ועוד בו ביום נמניתי על עתון יומי ספרדי ועל ספרי־למוד ספרדים, כדי להשלים בינתים את ידיעותי בשפת סרוונטס.

מברק מאוסישקין קיבלה גם הנהלת קרן־הקיימת בניו־יורק, ופישר הזמינני מיד אליו, לנסח את התנאים, אשר לפיהם אעבוד עונה אחת לפחות בארגנטינה עד לבואו של נתן ביסטריצקי לאותה הארץ כמנהל תעמולתה להבא.

והחוזה בינינו סודר במהירות בזק ממש, וכבר יצאתי למשרד נסיעות להזמין כרטיס ספינה, כשפתאום הודיעני פישר, לאחר כמה ימים, שכל הענין נתבטל, משני טעמים:

1. מפני שארגנטינה עצמה לא מצאה את היכולת לקבלני לפי שעה, עד בואו של ביסטריצקי.

2. טעם ב' היה העיקר, כנראה, לפי שנודע לי אחר־כך מפי פישר עצמו. והטעם מה הוא? פישר עצמו רצה לנסוע לארגנטינה, ואתו עוד ארבעה נואמים ועסקנים – “ובהם, מובן, גם אתה, בן־אב”י", העיר בראותו את דהימתי. תשובת ארגנטינה להצעה מטורפת זאת היתה, כמובן, בשלילה גמורה.

וכל הענין נפל המימה, אם־כי ציוני ריו־דה־ז’אנירו (בראזיל) אשר אליהם כתבתי, הודיעוני, כי ברצון רב יקבלוני בסבר פנים יפות, בדרכי דרך בה לארגנטינה.

שום בשורה רעה לא היתה מדכאת אותי יותר מן הבשורה על בטול נסיעתי לארגנטינה, תחנת המעבר שלי לארצי. דרכי ציונה נחסמה פתאום ללא אפשרות החזרה, כמוכח למדי ממכתבו הראשון של ביסטריצקי, כפי שהובא בפרק קודם. אז נסיתי את מזלי אצל ליב יפה, ממנהלי “קרן היסוד”, אשר הגיע אז ניו־יורקה מארץ־ישראל, וקיבל הוראה מאת משה שרתוק, מנהל ענינינו החיצוניים בסוכנות היהודית, לדאוג לעניני הדחופים, כי גם לשרתוק כתבתי באריכות את דבר רצוני לשוב לארץ, דרך אפריקה הדרומית ומצרים – ומיד נכנס לענין בכל כוח שכנועו הידוע לכל, אך הפעם לא פעל חינו של יפה ולא הצליח מאמצו, ואני הוכרחתי לבקש לי דרכם אחרות להמשכת עבודותי באמריקה עצמה. והתוצאה המרה ביותר היתה שנאלצתי להסכים לכל התנאים המשפילים של פישר, כפי שסיפרתי כבר בפרק הקודם.

אז נצנץ רעיון חדש במוחי, כדי להחיש את שובי ארצה־ישראל.

אנסה־נא דבר – אמרתי בלבי – לאפריקה הדרומית ישרות, שכן מימי נסיעתי לאוסטרליה במלאכות ה' אוסישקין, הכרתי בה את מוריס אלכסנדר, אחיו של עורך־הדין המפורסם במצרים, ראש ציוני המדינה האפריקאית ההיא, והתידדתי אתו, דבר שלא היה לרצון שולחי, כי לא ידעתי שהיחסים אתו לא היו מן הטובים.

במכתבי אליו פרשתי את מגילת נדודי, ביקשתיו לא להועידני לנאומים ציוניים וגם לא כל שכר נאומים, אלא להשיג רשיון מיוחד בשבילי לעבור דרך אפריקה לארצנו. בהיותי יודע שהוא חבר המורשון האפריקי ובעל השפעה רבה, סבור הייתי שיצליח למלא את מקשתי.

הצטיידתי בסבלנות שלשה ירחים, ולבסוף קיבלתי אמנם את תשובותיו הידידותיות. המענה הראשון הוא למכתב אשר הדארתיו אליו בספטמבר 1941, והאחרון שנשלח אלי בט"ז במארס הגיעני רק בסוף מאי – זאת אומרת לאחר אסוני ברכבת, ומחלתי לא רופאה עדיין. עם־כל־זה לא נמנעתי מנסות את כוחי בקונסוליה האנגלית והמענה היה, כי יש לערוך בענין זה בקשה רשמית אל השררה, והדבר ידרוש כחצי שנה.

לסוף העירוני, כי לאחר המאורעות האחרונים בלוב (נפילת טוברוק וכניסת הגרמנים והאיטלקים לתחום מצרים) אין להניח, שיוכלו להעבירני עם משפחתי או גם מבלעדיה, דרך אפריקה הדרומית.

• המקום האחד שאליו יוכל אדוני לנסות הוא אוסטרליה, אפס כי מאז נכנסה יפאן למלחמה יש לשער כי גם הדרך ההיא חסומה בעיקר…

לאכזבתי לא היה גבול.

*

ואף־על־פי־כן עשיתי עוד נסיון אחד (מלבד ההצעה לוייצמן, שספרתי עליה בפרק מיוחד) שכדאי להזכירו לכל פרטיו, באשר אמנם צעד מדיני היה בו שיכול היה – כך האמנתי בכל אופן – להביא לידי תוצאות חשובות בכיוון שובי לארץ.

הדבר נעשה בסוד גמור (אף לרעיתי לא ספרתיו), כי בשעה קבלתי הזמנה רשמית מאת הגברת רוזוולט, רעיתו של נשיא ארצות־הברית, לבקרה ב“בית הלבן”, לאחר הודיעי לה את יום הגיעי לוושינגטון. כל צעד בהול מצד זה יכול היה להזיק לעצם הענין שמטרתו העיקרית היתה, כמובן, לנסות ולהתראות עם הנשיא עצמו.

כפי שציינתי כבר באחד הפרקים, הזכיר הסופר הנודע פייר וואן־פאסן, בספרו “ימי חיינו”, את דבר ראיוני עם מוסוליני, שבו ביקשתי מאתו, כתגמול לידידות המחודשה לרומא של היום, את העברת “קשת טיטוס” ירושלימה, ותשובת מוסוליני היתה:

• בואו וקחוה!

את הקטע ההוא מתוך סיפורו של וואן־פאסן, ששמעו מפי מוסוליני עצמו – צרפתי למכתי אשר שלחתי ללורד לותיאן, מזכירו־לשעבר של לויד־ג’ורג', וכיום ציר בריטניה הגדולה בקרית וושינגטון ובקשתיו לקבלני לראיון. אמרתי לפרוש לפניו תכנית שהאמנתי בה בכל לבי ונפשי, וכבר הכינותי את כל תנאיה פרטיה ו“מימונה”.

לצערי הרב היה מענהו שלילי בהחלט.

לצערי הרב היה מענהו שלילי בהחלט.

עם מותו הפתאומי של לורד לותיאן, נשלח במקומו לארצות־הברית מי שהיה המשנה למלך בהודו, לורד האליפקס, והוא אז רק לורד אירווין, ואני הכרתיו במקרה ביקורי אצל מיסטר האמרסמיט, סגנו של לורד קרזון, קודמו ושר־החיצון אז, בענין ה“פספורט” הארצישראלי (ראה בפרק בן־ציון רובנשטיין), וכתבתי גם לו באותו ענין. כעבור שבועות מספר – מן המכריעים ביותר בתולדות מלחמת־העמים השניה – קבלתי מענה מעודד.

נוסח האגרת הכניס בי תקוות מרנינות, ובחרתי לי את היום שבו אמרתי לעשות שני דברים בבת־אחת; ענין הביקור לגברת רוזוולט והוויעוד בציריה האנגלית. אך ביום בואי לוושינגטון הודיעו העתונים על מות אמו של רוזוולט בת השמונים. נאלצתי, כמובן, לדחות את בקורי אצל מרת רוזוולט לפעם אחרת, וכך נדחה כל הענין. כי בינתיים נכנסה אמריקה למלחמה, ולא היה כל טעם עוד לעמוד על ביקורי בבית הלבן. במקום הביקור הזה הלכתי לבקר אצל לואיס ד. ברנדייס, אשר קבלני באותו יום אחרי הצהריים.

לעומת זאת לא ויתרתי על בקורי בציריה האנגלית, שם נפגשתי עם אחד מעוזריו הראשיים של לורד האליפקס, ובמשך שעתיים ארוכות הסברתי לו את אשר אני אומר לעשות, כדי להגיע לרומא בשליחות נגד־היטלרית; לטוס לליסבון, שבה משמש כציר איטליה ידידי האלוף סני, ומשם להפליג דרך ספרד כשבידי מכתב מאת האלוף סני לשלטונות ברומא. ויש גם דרך שניה; לטוס מלונדון לאנקרה, דרך מצרים, ולהפליג משם לאי קסטלוריצו, אשר האנגלים לכדוהו ושוב נשמט מידם, ומשם לאי רודוס ולאתונה, ומשם לברינדיזי ולרומא.

• מה עם תעודת־המסע הפלשתינאית? – שאלני.

הראיתי לו את חותמת הקונסול מצוליני בירושלים, המרשה אותי להיכנס לאיטליה בכל עת מצוא כ“פרסונה גראטה” (אישיות מוכרה ורצויה).

כן קראתי לפניו את אגרתי למוסוליני, והבטחתי לו כי הכל ייעשה בהסכם עם ציר אנגליה במאדריד, סיר סמואל הור, או הציר באנקרה, סיר קלנבלוש.

הובטח לי, כי עם שובו של לורד האליפקס יוחלט בדבר אם בחיוב ואם בשלילה.

כעבור ירח הודיעני סיר רונלד קמפבל, שלצערו אין השעה כשרה לכך.

כך נכשל גם נסיוני זה לחזור לארץ, אך רוחי לא נפל בי ונסיתי עוד צעד, שחשבתיו למובטח.

בפרק “הבלבולים בירושלים בשנת 1929”, הזכרתי כבר את יוסף לוי, כתב ה“ניו־יורק טיימס”, שהיה לא רק תלמידי בעתונות העברית, אלא גם ידידי בחוץ־לארץ. הוא הביאני למשרדו של אוקס, בעל ה“טיימס”, שערך לכבודי משתה פנימי קטן עם עורך העתון הזה, ה' פינליי. במשך ירחים אחדים הייתי בתל־אביב בא־כחו של לוי, אשר הועבר מצרימה למשרת כתב כללי לכל המזרח הקרוב. לוי ורעיתו עזרו לי גם ב“פלשתיין וויקלי” שבועוני האנגלי ותרגמו לאנגלית את ה־“פלסטיניזם” שלי.

לפני כשנה חזר לוי ממצרים לניו־יורק, וצלצל אלי. נפגשנו במלון “וולדורף אסטוריה”, שבו הייתי נואם־הכבוד לועידת “הדסה” למחרת הליל אשר בו דיבר באותו מלון לורד האליפקס, אשר חזר בינתיים מלונדון.

קיויתי שוב להיפגש עם האליפאקס בעזרתו של בעל המלון, אשר התידד אתי.

לוי האזין לדברי בענין רב. חשבתי, כי על ידו אוושע ואוכל לטוס אתו בחזרה מצרימה, דרך הודו הפעם, אך לצערי לא נושעתי גם ממנו…

הייתי נבוך ומבולבל לגמרי.

תשובות למכתבים שכתבתי אל ידידי בארץ בוששו לבוא. על נסיעתי ארצה נסתם הגולל לחלוטין.

שהדי במרומים, כי אם יזכני אלהי לחזור לארצי יחד עם רעיתי ועם שתי בנותי האהובות דרור ורנה, לא אעזבנה עוד, אף לזמן קצר, עד ליומי האחרון.

את שארית ימי רצוני לחיות, ובהגיע יומי גם למות, בארץ בה ראיתי לראשונה אור עולם, את אוירה נשמתי, כל אבן בה אהבתי – בין בני משפחתי האהובים, בין בני עמי הנגאלים מכל שעבוד ועול זרים, בעולם משוחרר מסיוטי עריצים לאחר הנצחון על אויבי האנושות, בעולם שאין בו רועץ ונרעץ, לוכד ונלכד, עם עם בארצו, בלשונו ובדתו, ועמנו – במדינה העברית המחוּיה לעולמים.

האזכה, אלהים, לאושר זה?

מקווני, כי כן.

תם ונשלם באיסט־אורנג', עיר התפוזים בשמה, היום ט“ז באוגוסט, 1942, כ”א באב תש"ב

“תשוב” לארצך, ברצון המרומים.

 

פרק מאה עשרים ושמונה: הוידוי האחרון: אני מאמין!    🔗

ועכשיו שסיימתי, בחסד המרומים, את ספר זכרונותי זה, ספר חיי, רצוני למסור את וידויי האחרון, והוא החשוב ביותר לחיי הסוערים, ערב שנתי הששים – שכן אם אפילו אלך לפי “מינמלי” הרשמי – התעודה הארצישראלית אשר ניתנה לי על בסיס ה“נופוס” התורכי²⁷ – בעוד שנתים כבר יחול סוף־סוף “יום שיבתי” הראשון.

אכן, סימני־השיבה הראשונים נראו בבלוריתי עוד בהיותי בן עשרים ותשע ואני אז מבקש את יד רעיתי מידי גיסי וחמותי, שהיו מהססים לתתה לי.

הל“זקן” כזה תינשאי, את בת הי"ח, כשעולי־ימים רבים כל־כך שואפים את צעדיך? – היתה אמה שואלת אותה, בתמיהה.

ולאחר נישואי עם בחירת לבי, סוף סוף, היה אבי צהוב־השער, לבן הרבה פחות ממני, בכורו הצעיר ממנו בעשרים וחמש שנה.

אם לפי מסורתנו “בן ארבעים לבינה”, הרי הקדמתי להגיע לשנות הבינה יותר מכל בני־גילי ובן כ“ה הייתי נראה, ברעמתי המכסיפה, למעלה משנות גילי. ובעוד שנתיים, בהגיעי לששים יכול אוכל להגיד כרבי אליעזר בשעתו “הרי אני כבן שבעים שנה”, זקן בזקנים, כשאני צועד קדימה לקראת “הגבורה” עצמה – “הגבורה” בשנים, וה”גבורה" במרומים.

וכך נושא אני את נפשי לסיים את ספר חיי והרפתקאותי באחרון־וידויי, עם תודתי העמוקה לאלהי אבותי על שזיכני והחייני והגיעני לזמן הזה.

לאחר ראותי את פני המוות פעמים לא מעט – ובפעם האחרונה ברכבת אשר הסיעתני לקליפורניה – יכול אני, אמרתי, להתיחד עם אלהי מתוך השתפכות אמונתית עמוקה.

באשר אמנם – כמוני כאבי – מאמין אני.

וכאמי־הורתי מרוכז האני־מאמין לא רק בשפתי, אך גם בתורתי, תורת ישראל.

עם כל אהבתי הלוהטה ללשון עבר אשר נוצקה לתוך דמי על־ידי אבי ואמי, גם שפת האמונה – מורשת אמי – מלווה אותי למן ערש ילדותי, בעודי תינוק ממלמל מלמוליו הראשונים, ועד סוף קברי מחר.

ואם אמת כהכרזת מחיה לשוננו, בכל תפארת אמונתו, כי לא תיתכן תחית עמנו בארצו בלי תחית שפתו, הרי אמתית היא לי ההכרה המרנינה, כי לא תיתכן תחית שפתנו זאת (שאני זכיתי להיות הילד הראשון לנסיונה של תחיה זאת) ללא תחית ארץ־ישראל הקדמונית בבסיסה החדש על אדמת ישראל.

לכאורה אין כל חידוש בדברי אלה והסיסמה “שפת ישראל ותורת ישראל לעם ישראל בארץ־ישראל” הונחה ביסודו של ה“מזרחי” מיצירתם של הרב יצחק יעקב ריינס, וחבריו הרבנים מאיר ברלין ויהודה־ליב הכהן פישמן.

החידוש בדברי הוא רק בזה, שאבי האמין כי די כח היה בתחית השפה עצמה להלהיט בלבי את אש הקדומים, אך מרוב התלהבותו לתחית השפה הסיח דעתו כליל מן העובדה, כי אילולא קדושתה האלהית של שפה זו, לא יכול היה עמנו לכל שכבותיו – ובהן גם השמאליים הקיצוניים ביותר בדעותיהם – להשליטה בתוכנו לחלוטין.

ולא נפלאת כלל וכלל היתה זאת בעיני, שבלילו האחרון, הלילה בו עצם אבי את עיניו לנצח, היו דבריו האחרונים אלי:

• קצרה נשימתי, בני, אך “אני מאמין…”

את ה“אני מאמין” של אבי, ברגעיו האחרונים, לא הזכרתי בזכרונותי על ליל מותו שפירסמתי בשעתם, מטעמים המובנים מאליהם לכל יודעי ה“שניות” במשפחתי. עכשיו בודויי האחרון אשר בספר־חיי אני רואה חובה קדושה להזכירו.

*

כבר העירותי בפרקים הקודמים מה רבת־אמונה היתה אמי־הורתי דבורה, בניגוד לאמי־חורגתי, אחותה חמדה, וכן רמזתי לא אחת לאמונתו היסודית של אבי. אפס כי כה גדולה היתה אהבתו של אבי לרעיתו השניה – אשר הקריבה את צעירותה הרעננה באהבתה ובמסירותה אליו, החולה האנוש בגופו, והוא היה מתחנן לפנינו, ילדיו מאשתו הראשונה:

• אל־נא תרגיזוה ללא תועלת, כי בחייה גם חיי, ואם העליבוה – אתם מקרבים את קצי.

כשהגעתי למעון אבי, באותו ליל־חרדות, מצאתיו מיושב בכורסתו הדמשקית, כשגבו מול דלת הגזוזטרה הפתוחה אל רחוב החבשים. ימימה אחותי רצה אל בית־החולים רוטשילד שברחוב הנביאים הסמוך להביא את גלילי ה“אבחמץ” להחיאתו, ו“אמא” – היא אמי־חורגתי חמדה – היתה מתרוצצת מחדר לחדר בידים סופקות ובקריאות קורעות־הלב; “הצילוהו! הצילוהו! כי בלגמו נעצר בגרונו, ואם רק יירקהו – ישוב לאיתנו!” ברגעים אחרונים אלה ממש – לאחר שיחות בעניני אמונה ששוחחנו במשך שנים רבות היו דבריו האחרונים והקצרים אלי, ולא יסף עוד:

• אני מאמין…

מה לא הייתי נותן ברגעים ההם להוציא מפיו רק עוד זוג מלים, רק עוד מלה אחת לפחות במעמדה של רעיתו השניה ושל הרופא ניימן, אשר הכין אז את ספת מעבדתו להשכיבו עליה בעזרתנו, אך כל מאמציו של הרופא הידיד ל“הדבירו” עוד רגע קט, בהוריקו לתוך גרונו את האבחמץ המובא, לא הועילו, ואולם בעיניו הדועכות לאט־לאט, לאור מנורה חשמלית “נחושה”, יכולתי לקרוא פעם אחר פעם, בנעצו אותן עמוק בי, בנו בכורו, את מלותיו הקודמות:

• כן, אני מאמין… אני מאמין… הכריז־נא זאת, בני, קבל עם ועדה, כי אליעזר בן־יהודה עצם את עיניו לנצח מתוך אמונה…

עד שבא ידידו וחברו ד"ר אהרן מזיא, מבוהל ומוחרד, ומצאו ברגע שמילמל עוד משהו, ואני סיפרתי לו מה היו דבריו האחרונים אלי. באצבעותיו היבשות קצת עצם מזיא את עפעפיו של אבי והתיפח כילד קטן.

ובבוא ידידו הפרופיסור ברוך שץ, מיסד “בצלאל” – ואני מספר אף לו את הדברים האחרונים ששמעתי מפי אבי, קפץ ממקומו בשאגה:

• גם אני מאמין! – ובצנחו על כסא ממולו, ניסה לקלוט מפניו של אבי בגבס את אשר קלטתי אנוכי מרוח פיו בגסיסתה.

המסכת הנפלאה, שהפסל שץ הצליח ליצור מפניו של מחיה לשוננו, מביעה ארשת של שלוה פנימית, לאחר ששים וארבע שנות מלחמה נועזת לתחית העם, הארץ והשפה. ואני קורא מתוך מסכת זו גם את מלותיו האחרונות של אבי “אני מאמין” שקפאו על שפתיו.

ובאמונתי זו, אשר ירשתי מאמי ומאבי, אחיה.

וכשהעליתי זכרונות על יומו האחרון של אבי, אוסיף גם עוד זכרונות על ימיו האחרונים, שיש בהם קוים משלימים לדמותו היקרה לי והמרחפת לנגד עיני תמיד:

יומיים לפני מותו של אבי הזמינה רעיתי את אבי ואת רעיתו חמדה לארוחה בדירת אמה, שערכה לכבוד הד“ר וייצמן, אשר מינני אז – כמסור בפרק אחר – למזכירו המדיני הפרטי. הימים היו ימי הביסוס ל”חברת המכללה העברית" הראשונה על הר הצופים, שאבי והפרופסור יוסף קלוזנר, היו ממזכיריה הראשיים, שניהם הכינו בכתב את כל תכניותיה ומטרותיה של החברה – בתזכיר לנשיא.

בתום הסעודה פנה אבי אל הד"ר וייצמן בדברים אלה:

• והנני יכול, אדוני הנשיא, לסמוך על דבורו, כי מקומי כ“מזכיר המכללה”, משאת־נפשי עוד מימי פאריז, ישמר לי עד יום מותי?

• כזאת יהיה הדבר, מורי ורבי בן־יהודה.

ושניהם התחבקו בהתרגשות עד לדמעות, ואנחנו דומעים אתם יחד.

כי מעולם לא הרגשתי את אשר הרגישו וייצמן, איש המדינה בהתהוותה, ואליעזר בן־יהודה, המזכיר הרוחני של המכללה בהתהוותה, בערב הנפלא ההוא.

וכדרכי בהשוואות היזדוריות של ההווה עם עברנו הרחוק, ראיתי בפגישה זו מעין פגישת המלך ינאי ואלכסנדרה אשתו עם שמעון בן־שטח אחיה, זה יוצרם של בתי־הספר העברים הראשונים בתולדות עמנו…

דברי הימים חוזרים בכל קסמיהם, ואבי גם רעיתו שבו הביתה מאותה סעודה עם אור הבוקר כמעט, מאושרים מאין כמותם.

למחרת, בשבע בבוקר, כשירושלים היתה מכוסה שלג לבן, חזר ובא אבי למעוננו, כדי לחפש את מפתחות הארגז של המילון הגדול, שהיו בארנק שרעיתו שכחה בדירתנו. בטרם צאתו העיף עין על בתנו, בת הירחיים, דרור השניה, ואמר:

• מה נחמדה היא “דרורכם” זו השניה, מה מפותחה ומה מבטיחה לעתיד לבוא… אהבתיה…

• כן אבא, ענינוהו שנינו, – והערב עוד נתראה יחדיו, האין זאת?

• בודאי… בודאי… – נדנד אבי בראשו מתוך הסכמה.

הן רק מקרה היה זה, כי בא אלינו באותו יום שנית, כאילו לשם ברכת פרידה ממנו ומנכדתו האהובה. האין זאת, כי לבו ניבא לו כי זה יומו האחרון?

אלוהים, אלהינו – מי היה אומר לנו, כי זה היה אמנם יומו האחרון, בביתנו, ולא נראהו עוד לעולם?

וד“ר ביסקינד, אשר בא לנחמנו בימי ה”שבעה", סיפר כי באותו בוקר אשר בא אל ביתנו לחפש את ארנק המפתחות, פגש באבי הצועד במהירות בתוך השלג ומקדים בשלומו:

• מה שלומך, דוקטור?

• Oh,I am so sick! – ענה לו ד"ר ביסקינד.

ובן־יהודה קורא אחריו בקול, בהתרחקו ממנו בתוך השלג:

• “דבר עברית, והבראת!”

זו הסיסמה הידועה של אבי, אשר במשך שנים היתה מתנוססת גם בראש עתונינו.

הד"ר וייצמן, שעל מות אבי הודעתי לו מיד, למקום־שהייתו בבית אמו בחיפה, ענה לי במברק של תנחומים, כי “לנצח לא ישכח ישראל בארצו ובעולם את אליעזר בן־יהודה, מחיה שפתנו, שבלעדיה לא תיתכן כל מכללה עברית”.

*

זכה אבי להיות מהוגיה הראשונים, ועל־כן גם ממיסדיה הרוחניים של המכללה העברית. (הוא שבמאמרו הראשון “שאלה נכבדה” ב“השחר” של פרץ סמולנסקין, קרא לבית־הספר העברי הגבוה בשם “ישיבה”, כשם בתי־הספר המסורתיים הגבוהים ללמוד התורה, ואחר כך יצר לה את השם “מכללה”) זכה אבי להיות בין המתכננים הראשונים של תכנית המכללה, ולקבל את הבטחתו של נשיא ההסתדרות הציונית וגם נשיא חברת המכללה, כי מקומו של “מזכיר המכללה” יישמר לו עד יום מותו, אך לא זכה אבי לראות בפתיחת המכללה במעמד כל גדולי המדע מישראל ומעמים.

והנה עברו שש־עשרה שנה מאז נפתחה המכללה העברית, כשאלפי תלמידים שומעים בה תורה ומדע מפי מאות מוריהם בעברית החיה אשר אבי היה הראשון להחיותה כשפת דבור וכשפת מדע ושמוש, כיוצר מונחים חדשים יום־יום, כמחיה מתים וגם כמוליד יוצרים חדשים.

ומודה אני לאלוהים, אשר בגורלי המאושר נפל להיות “ארנבת הנסיון” בתחית השפה העברית ולתת גם את חלקי הצנוע בתחיה זו. הרבה הרפתקאות וסבל עברו עלי בימי חיי, הרבה נסיונות נתנסיתי, אך באמונתי נשארתי תמיד, אמונה באלוהים, אמונה באדם, אמונה בתחית עמי וארצי ושפתי.

מעולם לא אהבתי את התפילה שגרתית, הרגילה, זו הנועדת לבקשה חמרית, לנוחיות אישית. תפילתי היא תפילה שבלב, בהתעטף עלי נפשי. כל ימי רודפים אחרי פסוקיו של גדול נביאינו, בן־אמוץ: “למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' – כי תבואו לראות פני, מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי?”

בניני תפארה ללא רוח־אל בקרבם פור יתפוררו. כלי־קודש עשויים כסף וזהב, נופך ויהלום, המחפים על חוסר אמונה שבלב ועל טוהר שבנפש – לזרא הם לי. מסחר ותגרנות בערכי־רוח, משרות כבוד והנאה עצמית בחצרות בית אלהים – לזוועה היא לכל מאמין באמונת־מישרים.

לעומת זה אהבתי בית־תפילה קטן וצנוע שהנקיון – בשתי משמעויותיו – הוא בסיסו ויסודו, והאמת הטהורה לנר תמיד בו, אשר שם יתייחד אדם עם אלהיו. שם ישכח את כל חשבונותיו הקטנים ויתרומם אל־על.

ואני מאמין, כי בעתיד, ולא רחוק הוא, תצא תורה חדשה מציון ודבר ה' מירושלים – הר־הצופים והר־המוריה יהיו־נא מחוברים יחדו.

אני מאמין באמונה שלימה, כי כל עוד תסוב השמש על צירה וכדור הארץ מסביב לה, והירח מסביב לו, דבר אלהינו יקום לעולם וישראל לעולם יחיה.

על אפם ועל חמתם של כל אויבינו, בעברנו בן חמשת האלפים, למן העברי הראשון לקודמינו ועד לאחרוני יהודינו בתקופות הבאות עלינו, הנה הננו שוב, באותו “מזרח שמשנו”, ליד אותו ים־תיכוננו וים־סופנו, ותורת משה, תורת אלהים חיים, תורתנו.

אלהינו אל גבור ונורא, אך גם סולח ומוחל, אשר אחת ממצוותיו היא “ואהבת לרעך כמוך”, והאל אשר בצר לנו ישלח לנו ממרום את עזרתו ויצילנו מכליון, הוא העומד לסעדנו ולהורותנו את דרכנו לפנינו – דרך הצנורים ההכרחיים – לקראת האמת והצדק, היושר והשלום הסופי.

אלהי משה בן־עמרם וישעיהו בן־אמוץ, אליך יתפלל כל עברי וכל אדם באשר הוא אדם, ובשמך ובעזרתך תיבנה ותכונן ציון עיר־קדשנו.

זהו האני־מאמין של “הילד העברי הראשון” בימי תחיתנו השלישית.

אמן.

גלות ניו־יורק, י“ט מנחם־אב תש”ב, 25 ליולי 1942.

 

פרק נספח: אַרְצָתִי(שיר בפרוזה)²⁸    🔗

א.    🔗

הַיְדַעְתֶּם אוֹתָהּ? אֶת הַהֲרָרִית הַיְרֻקָה הַשׁוֹכֶנֶת אֶל יָם? אֶת הָאֲצִילָה בַּעֲלָמוֹת, אֶת הַפּוֹרִיָה בִּנְשֵׁי הַכַּדוּר –

הַיְדַעְתֶּם אוֹתָהּ?

בִּזְרוֹעוֹתיהָ הַתְּכֻלוֹת, כַּיַרְדֵן וְכָפְּרָת, חוֹבֶקֶת הִיא מִדְבַּר אֶפְרָתִי. לְבָנוֹן רֹאשָׁהּ עַל סַלְעֵי צַוָארָהּ מַשְׁקִיף אֶל מֶרְחַקֵי הָאֳפָקִים. כִּתְפוֹתֶיהָ הַשְׁטוּחוֹת מֵחֶרְמוֹן עַד חוֹרָן כּוֹרְעוֹת תַּחַת עֹל תַּלְתַּלִים וְשָׁדֶיהָ הַנָחוֹת עַל עֲרָבָה וּשְׁפֵלָה מְנִיקוֹת רִבְבוֹת יְלָדִים.

*

וְזַכּוֹת, חַמוֹת, וּרְסִיסִיוֹת עַד מְאֹד אֲגַמֵי שְׁתֵּי עֵינֶיהָ – בְּכִנֶרֶת וּבְמֵרוֹם מֵימֵיהֶן. וְקוֹסֵם, וּמְנַחֵשׁ, וּמַבְטִיחַ נִפְלָאוֹת זֶה בִּטְנָהּ – בְּעִמְקֵי יִזְרְעֶאל. וְשָׁרְרָהּ הַכַּבִּיר, הֶעָגֹל כְּתָבוֹר, וְרַגְלֶיהָ הַטוֹבְלוֹת וְרוֹחֲצוֹת בְּיַם סוּף, וְגַלֵי הַתִּיכוֹן מִטָתָהּ הַכְּסוּפָה, וְשׁוּרַת הַמוֹאָב חוֹמַת בִּטְחוֹנָהּ, וְהַמוֹרִיָה הַלְבָנָה, בְּהָרֵי יְהוּדָה, כִּסֵא מְנוּחָתָהּ וּשְׁלוֹמָהּ…

הַיְדַעְתֶּם אוֹתָהּ?

אֶת הַהֲרָרִית הַיְרֻקָה, אֶת הָאֲצִילָה בַּעֲלָמוֹת. אֶת הַפּוֹרִיָה בִּנְשֵׁי הַכַּדוּר? אַרְצִי הִיא זֹאת – אַרְצָתִי הַטוֹבָה, הַיָפָה!

ב.    🔗

לֹא אַרְצִי הַזְעִירָה שֶׁל יְמֵי אַבְרָהָם, לֹא אַרְצִי הַדַלָה בִּתְקוּפַת הַשׁוֹפְטִים. אַךְ אוֹתָהּ הַגְמִישָׁה שֶׁל דָוִד וְיוֹאָב, אוֹתָהּ שֶׁהִרְחִיב אַחֲרֵיהֶם גַם שְׁלֹמֹה; אוֹתָהּ שֶׁחָזוּ הַמַכַּבִּים בַּחֲלוֹמָם, אוֹתָהּ שֶׁכִּמְעַט יְסָדָהּ אָז הוֹרְדוֹס וְשֶׁרֶגַע קָטָן הִשִׂיגָהּ בֶּן־כּוֹכָב…

*

לֹא הָאֲדָמָה הַפְּעוּטָה אֲשֶׁר שוּב עַתָּה רָכַשְׁנוּ, לֹא הָאֲדָמָה הַצָרָה בֵּין אַדְמוֹת אֲחֵרִים – אַךְ הַשֶׁטַח הַמִלְיוֹנִי שֶׁל יוֹם הַמָחָר, הַשֶׁטַח הַמְחַכֶּה לְגוֹאֲלָיו שֶׁיָבוֹאוּ. – כָּל הַנִמְשָׁךְ בִּשְׂדוֹת לְאֵין־סוֹף, כָּל הַמִתְגַלְגֵל בִּגְבָעוֹת לְאֵין־גְבוּל, כָּל הָאָחוּז בֶּעָבָר וְכָל הַדָבוּק בֶּעָתִיד – מִיָם אֶל יָם, מִנָהָר עַד יְאוֹר.

זוֹ הִיא!

ג.    🔗

אֵין תְּחִלָה לָהּ כִּמְעַט. וְאֵין קֵץ לָהּ כִּמְעַט – כָּל־כָּךְ, כָּל־כָּךְ הִיא גְדוֹלָה. יָמִים עַל יָמִים אַרְבָּעִים אִם תֵּלֵךְ וְעוֹדְךָ בְּאַדְמַת לְבָבֶךָ, וּבֹקֶר וָעֶרֶב הַחַמָה כִּי תִצְבַּע – לְךָ, הוֹי, לְךָ הִיא צוֹבְעָה. הַסִינַי, שָׁם בַּנֶגֶב, בַּעֲרָפֶל אֲמִירוֹ, וְאֵילַת הַקְטַנָה בְּמַחְבּוֹא מִפְרָצָהּ, וְאַשְׁקְלוֹן וְיַבְנֶה אֶל חוֹל הַתִּיכוֹן; שְׁכֶם בִּצְחוֹק עֵינוֹתֶיהָ, הַלִיטָנִי בִּגְדוֹת אֲרָזָיו וְשַׁלְגֵי הַחֶרְמוֹן הַזָקֵן עַד דַמֶשֶׂק בִּנְאוֹת דְקָלֶיהָ וּמִשָׁם וָהָלְאָה עַד הַפְּרָת כְּנָחָשׁ, וּמֵהַפְּרָת עַד לְמוּלָהּ שֶׁל בַּגְדָד הַלְבָנָה, וְדָרוֹמָה עַד שׁוֹדְדֵי הַיָם הַפַּרְסִי, וּמִכַּאן בְּשׁוּרָה יְשָׁרָה חֲזָרָה… חֲזָרָה… יוֹם וָלַיְלָה, לַיְלָה וָיוֹם, מִיָרֵחַ בִּמִלוּאוֹ עַד יָרֵחַ בִּמִלוּאוֹ – חֲזָרָה לַסִינַי וְלַיְאוֹר.

זוֹ הִיא!

ד.    🔗

נְמוּרָה כְשָׁטִיחַ וּנְעִימָה כְּאַיֶלֶת עֵת יָחֵל אֲבִיבָהּ לְלַבְלֵב. חֲלָקָה כְבַהַט וּמַזְהִירָה כְגָבִישׁ עֵת תְּדַגְדְגֶנָה הַשֶׁמֶש בַּקָיִץ. וּקְשׁוּתָהּ כְקֶשֶׁת בִּבְרַק הָעַרְבַּיִם שֶׁל יְמֵי הַסְתָו הַמְתוּקִים, וְצוֹחֶקֶת וּמְזַמֶרֶת, וְלִרְגָעִים גַם רוֹעֶשֶׁת בְּסוּפַת הַגְשָׁמִים, הַשְׁלָגִים.

חֲמִימָה בְּיָפוֹ – אֶל מֵימֵי הַתְּכֵלֶת וּבֵין צוּרֵי הַנָמָל הַגוֹעֵשׁ, וִירֻקָה שָׁם מְאֹד תּוֹךְ פַּרְדְסֵי הַסְבִיבָה בְּתַפּוּחֵי זְהָבָם הָרוֹמְזִים. נִשְׂגָבָה בִּירוּשׁ, עַל עֶשְׂרִים הֲרָרֶיהָ, בְּקֹר לֵילוֹתֶיהָ הַטְלוּלִים, וִיקָרָה לְכָל לֵב – עִם קִלְשׁוֹנֵי חוֹמוֹתֶיהָ, עִם קִבְרֵי מְלָכֶיהָ, עִם כָּתְלָהּ הָעֲנָק, וּמַצְבוֹת דוֹרוֹתֶיהָ, וְקִדְרוֹנָהּ הַיָבֵשׁ, וְכָל צַעַד וָשַׁעַל הַמַזְכִּירִים נִפְלָאוֹת שֶׁל עָבָר – אֲשֶׁר יִהְיֶה גַם עָתִיד. אַף קוֹסְמָה בַּכַּרְמֶל הַחוֹדֵר עַד לַיָם וְגוֹנֵן עַל עִיר חֶצְיָהּ־גֶרְמָנִית שֶׁתּוֹבַעַת עֶלְבּוֹנָהּ מֵאִתָּנוּ. וְגַנְדְרָנִית אֶל צִידוֹן עִם זֵר גַנֶיהָ סָבִיב, וְאֶל צוֹר הָעַתִּיקָה עַל אִיָהּ הַדוֹמֵם, וְאֶל הַיַרְדֵן הַמוֹחֵק אֶת מֵרוֹם וְכִנֶרֶת בִּמְחִיקָה לְבָנָה וְזַכָּה, וְיָפֶה מִכֹּל, וְנַעֲלָה עַל כֹּל בִּמְשִׁי צְבָעֶיהָ וּבֶעֱזוּז מַרְאוֹתֶיהָ – בַּגָלִיל הָאָהוּב,

אַרְצָתִי הִיא זוֹ. אַרְצָתִי.

ה.    🔗

אַרְצָתי

אֲשֶׁר הַגִלְעָד הַפְּרָאִי עִם צֹאנוֹ הַגוֹלֵשׁ כְּמוֹ סַפִּיר לְלִבָּהּ, אֲשֶׁר עַמוֹן הָרְחוֹקָה בְּזִרְמֵי יוּבָלֶיהָ כְּחֻלְיוֹת לְשֹׁבֶל־שִֹמְלָתָהּ, אְשֶׁר אֲגַם הַמָוֶת, בְּעוֹפֶרֶת מֵימָיו הַכְּבִדִים וּבְמֶלַח סְבִיבָתוֹ הַשׁוֹמֵם, כְּמַרְאָה אַדִירָה לְיָדָהּ וַאֲשֶׁר הַמִדְבָּר הַנִפְלָא וְהַצָהֹב, הַמִדְבָּר שֶׁאֵין עֲרֹךְ לְסוֹפוֹ וּלְסוֹדוֹ – בְּאוֹקֵיָנוֹס זֶה חוֹלוֹ הַנוֹדֵד, בְּשִׁלְטוֹן זוֹ דוּמִיָתוֹ הַנִצְחִית, בְּשִׁלְדֵי הָעֲצָמוֹת לְאֹרֶךְ דְרָכָיו! בְּעֶרֶב וְשַׁחַר מַחֲזוֹתָיו הָמְדֻמִים וּבְשַׁאֲגוֹת הַלָבִיא וְהַנָמֵר הַטוֹרְפִים וְשׁוֹאֲפִים לְדָם מִמַחְבּוֹאֵי מִישׁוֹרָיו בַּלַיְלָה – כַּחֲצֵר תִּפְאָרָה לְהֵיכְלוֹת בְּדִידוּתָהּ.

וְעַל פְּנֵי כָל הָאשֶׁר הַכָּבֵד, הַלָז – תְּכֵלֶת שָׁמַיִם הַנִמְשֶׁכֶת תָּמִיד, תְּכֵלֶת זַכָּה וַעֲמֻקָה כָּל כַּךְ, תְּכֵלֶת שֶׁעֲנָנִים יַכְתִּימוּהָ לְאַט רַק בֵּינוֹת הֶהָרִים, וְיָמִים רַק מְעָט. וּמִמְרוֹמֵיהֶם – שֶׁמֶשׁ שֶׁכִּמְעַט תָּמִיד מְחַמֶמֶת, שֶׁמֶשׁ נְדִיבָה וּבָרָה, אוֹיֶבֶת הַקֹר וּמְקַצֶרֶת יָמָיו, וּבַלֵילוֹת הַחוֹלְמִים וְעוֹבְרִים – כֶּסֶף יָרֵחַ וְיַהֲלוֹמֵי כּוֹכָבִים – אֵין כְּמוֹתָם לְיִפְעָה וּלְזִיו.

אַרְצָתִי.

אַרְצָתִי הִיא זוֹ.

ו.    🔗

אַרְצָתִי –

שֶׁהַכֹּל יֵשׁ בָּהּ – אִילָנוֹת עֲנֵפִים וּצְמָחִים נוֹתְנֵי־רֵיחַ, עֵשֶׂב הַבָּר וְחִטַת הַשָׂדֶה, וְדָנָה בְּמֵימֶיהָ, וּבְאַדְמָתָה אוֹצְרוֹת לוֹט – מִבַּרְזֶל וְעוֹפֶרֶת עַד גָפְרִית וְזָהָב.

*

שֶׁהַכֹּל יֵשׁ בָּהּ – אַוִיר מַחֲלִים וְעֵינוֹת רְפוּאָה, קַיץ וָחֹרֶף בְּאוֹתָהּ הַשָׁעָה – כְּפוֹר בַּלְבָנוֹן כְּשֶׁאֵשׁ בַּגָלִיל, סוּפוֹת בִּיבוּס כְּשֶׁסְנוּנִיוֹת בִּירִיחוֹ, וּבַמִזְרָח הַקָרוֹב מְנוּחַת הַתָּמִיד.

ז.

אַרְצָתִי הִיא –

שֶׁאֲרָזֶיהָ עוֹד לֹא מֵתוּ אַף מִימוֹת הַכְּנַעֲנִים; שֶׁבְּרוֹשֶׁיהָ, אֲשׁוּחֶיהָ וָאֳרָנֶיהָ – כְּצָבָא. שֶׁחֲרוֹבָתָהּ הָרְחָבָה בְּדַפֵּי פֵרוֹתֶיהָ תַּעֲשִׁיר עֲנִיִים וְזֵיתָהּ בֶּן־הָאֶלֶף אֶל כָּל סֶלַע וְשִׂיד, יִתֵּן אֶת שַׁמְנוֹ הַמַצְהִיר וְיַשְׁאִיל אֶת צִלוֹ הַקָרִיר.

אַרְצָתִי הִיא –

בִּשְׁקֵדֶיהָ הַמַשְׁלִיגִים מֵאָבִיב לְאָבִיב, בְּמוֹטוֹת תְּמָרֶיהָ הַנָדִים לְכָל רוּחַ, בְּעַרְמוֹנֶיהָ הַגְדוֹלִים מְבַשְׂרֵי הַשַׁלְוָה וּבַחֲזָרֶיהָ הַדַקִים אֶל שְׂפוֹת נְחָלֶיהָ – כְּקָנִים עֲנֻגִים וּתְמִימִים.

ח.    🔗

וְשׁוּר הָאֱגוֹזָה בַּת אַלְפֵי הַשָׁנִים בְּחֶבְרוֹן הָאַבְרָהָמִית הָרְדוּמָה. וְשׁוּר אֶל הַגְמָזִים וְהַשִׁקְמִים הַגַסִים שֶׁאֶל חוֹלוֹת כָּל הַיָם הַתִּיכוֹן וְהַצָבָר הַמָתוֹק, לַמְרוֹת כָּל קוֹצָיו, בְּגַרְגִירָיו לָאָדָם וּבְכַפּוֹתָיו לַגָמָל. וְהַקָלִפְּטוּס הַנָכְרִי שֶׁהִתְאַזְרֵחַ לְגַמְרֵי בַּבּצוֹת הָרַבּוֹת אֲשֶׁר הָיוּ עַל יַד כָּל מוֹשָׁבָה, וְהַשִׁטָה הָדַקָה בְּרֵיחָהּ הָעָז, וְהַיַסְמִין הֶעָדִין בְּנִצָיו הַמְשַׁכְּרִים, וְהַהַרְדוֹף הַפְּרָאִי עִם כִּתְמֵי עֲנָפָיו הַתְּלוּיִים…

*

אוֹ תִשְׁכַּח הַלִמוֹנִים הַכְּתֻמִים בְּאֵין־חֵקֶר רֵיחָם? אוֹ תִנְשֶׁה אֶת הַמוּז בְּמַפּוּחֵי פֵרוֹתָיו, וְהַגֶפֶן הָרוֹבֵץ וְהַטָעוּן עֲנָבָיו וְהַתְּאֵנָה הָעֲצוּמָה בְּנוֹף יִחוּרֶיהָ, בְּרֹחַב עָלֶיהָ וּבְנֹפֶךְ־פִּרְיָהּ הַמְסֻכָּר, וְעַל כֻּלָם עֲצֵי הָרִמוֹן בְּאֵין־דוֹמֶה יְרַקְרַקָם, בְּלַחַשׁ סוֹדִיוּתָם וּבַעֲסִיס גַרְעִינֵיהֶם כְּשֹׁהַם אֲדֻמִים?

אַרְצָתִי הִיא, אֲהוּבַת כָּל חַיָי.

ט.    🔗

הֲיֵשׁ דָבָר בָּעוֹלָם הַגָדוֹל, הֲיֵשׁ אִישׁ נַעֲרָץ אוֹ אִשָׁה יְפַת־כֹּל, הֲיֵשׁ זֹהַר עָרִים וְאוֹצְרוֹת כָּל־הוֹן שֶׁאֹהַב כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִי אוֹתָהּ?

הֲיֵשׁ רֶגַע בְּחַיַי, אִם נוּגִים וּשְׂמֵחִים, הֲיֵשׁ טִפָּה דוֹפֶקֶת מִטִפּוֹת דָמִי, הֲיֵשׁ רֶגֶב חַי מֵרִגְבֵי מוֹחִי שֶׁלֹא אַקְרִיב בְּשָׂשׂוֹן וּבְבַת־צְחוק עַל שְׂפָתַי – עֲבוּרָהּ?

*

כֵּן, אֲהַבְתִּיךְ אַרְצָתִי, וְמְאֹד אִוִיתִיךְ; כֵּן, מֵאַהֲבַת־נַעֲרָתִי אֲהַבְתִּיךְ וּרְצִיתִיךְ בִּרְצוֹן עֲנָקִים.

וִיהִי נָא לִבֵּךְ הָעַתִּיק, הַכְּנַעֲנִי, יְהִי־נָא סָמוּךְ וּבָטוּחַ לִבֵּךְ כִּי זוֹ יָדִי אֲשֶׁר לָמְדָה עֲבוֹדָה, זֶה רֹאשִׁי אֲשֶׁר הֶָרְגַל לַחֲשֹׁב. זֶה עָרְפִּי הַנֹשֵׂא כָל עֹל וְאֵלֶה עֵינַי הַיוֹדְעוֹת לִמְצֹא – לָךְ הֵם נְתוּנִים לָעַד, לָךְ הֵם נְתוּנִים תָּמִיד.

צַוִי – וְהִנְנִי אֵלָיִךְ!

קִרְאִי – וְאֶזָעֵק מִיָד:

כָּל פִּקְפּוּק בְּנַפְשִׁי לֹא יִגַע וְרֶגַע לְא יְהַסֵס בִּי לִבִּי. נַסִי – וּרְאִיתִינִי!

*

כֵּן, אֲהַבְתִּיךְ וּמְאֹד אִוִיתִיךְ; כֵּן, מֵאַהֲבַת־נַעֲרָתִי אֲהַבְתִּיךְ וּרְצִיתִיךְ בִּרְצוֹן אֱלִילִים.

הוֹי, אַרְצָתִי הַפְּאוּרָה.

י.    🔗

אַךְ אַתְּ – מַה שָׁם כּוֹרַעַת, מַה שָׁם שׁוֹכֶבֶת מִבְּלִי כָל תְּנוּעָה? אַתְּ – מַה לְעֵינַיִךְ הַיְגֵעוֹת כִּי עָצֵמוּ, וּמַה לִשְׂפָתַיִךְ שֶׁחָדְלוּ דִבּוּבָם?

דַבְּרִי – אִם לֹא תִרְצִי כִּי אֶרְגָז; בַּאֲרִי – אִם לֹא תִרְצִי כִּי אָמוּת.

*

הֵן אֶלֶף וְאֶלֶף שָׁנָה רָגַעַתְּ בְּמִטַת מֵימַיִךְ, נִמְנַמְתְּ וְאִישׁ לֹא הֵעֵז הַעִירֵךְ. הֵן אֶלֶף וְאֶלֶף שָׁנָה חָלַמְתְּ חֲלוֹם שְׁבוּתֵךְ, קִוית וּמְאוּם לֹא זָכִית: עַד שֶׁבָּא אֶחָד מֵרִבְבוֹת בָּנַיִךְ, מֵעֵבֶר לְמִטַת זֶה יַמֵךְ הַגָדוֹל, מֵעֵבֶר לֶהָרִים וְלִתְהוֹמוֹת זָרִים, מִפִּנָה גָלוּתִית שְׁחוֹרָה וּרְחוֹקָה, – עַד שֶׁבָּא אוֹתוֹ הָעֶלֶם, וּבְחִוְרוֹן יָדָיו הַדַקוֹת, וּבֶאֱמוּנַת עֵינָיו הַפְּחוּמוֹת הִגִיעַ חֶרֶשׁ אֶת שַׁרְבִיט קְסָמָיו בְּשִׁכְמֵךְ הָרַךְ וְהַמָלֵא וַיְעוֹרְרֵךְ, וְהַחֲלוֹם מַמָשׁוּת.

יא.    🔗

הַגִידִינִי הַיוֹם אִם לֹא שָׁבוּ אֵלַיִךְ אֲלָפִים כָּעֶלֶם הַהוּא? הַגִידִינִי אִם לֹא נוֹלְדוּ לְרַגְלַיִךְ עִבְרִים חֲדָשִׁים לְגַמְרֵי וְאִם הַיוֹנְקִים עוֹד אֶל פִּטְמוֹת שְׁתֵּי שָׁדַיִךְ לֹא גוֹמְלִים בְּהַכָּרָה חֲדָשָׁה?

*

הַגִידִינִי אִם הַחוֹל הַשָׂרוּף לֹא הָפַךְ לְגַן שֶׁכֻּלוֹ עֵדֶן, אִם הַבִּצוֹת הָרְעוּלוֹת לֹא יָבְשׁוּ וַיִהְיוּ לְיַעֲרוֹת עוֹלָמִים, אִם לֹא פָּנִית אֶל הַיְקָבִים הַמְלֵאִים שֶׁבְּרִאשׁוֹן־לְצִיוֹן הַדְגוּלָה, אֶל גִבְעוֹת הָאַהֲבָה בִּרְחוֹבוֹת הַבְּרוּכָה, אֶל שֶׁמֶן זִכְרוֹן עַל שִׂיד יְסוֹדָהּ? אִם לֹא הִשְׁקַפְתְּ אֶל בֻּסְתְּנֵי חֲדֵרָה עַד לְגַלֵי יַמָהּ, אֶל מְשִׁי רֹאשׁ־פִּנָה מִתּוּתֶיהָ לִרְבָבוֹת, אֶל חֲלָבָהּ וְדִבְשָׁהּ שֶׁל הַצְפוֹנִית מְטוּלָה, אֶל בְּאֵר־טוּבִיָה בִּזְהַב חִטָתָהּ וְאֶל הַר־טוֹב בְּתוּרַק וְרָדָיו?

*

אֶל כָּל הָעִבְרִיוּת הַבְּרִיאָה הַזֹאת נָא הַבִּיטִי וְאֶל בַּת־קוֹל עֲתִידָהּ הַבָּטוּחַ נָא הַאֲזִינִי וְקוּמִי אָז, וּרְדִי־נָא, וּפִקְדִי, וְצַחֲקִי – אִם לֹא תִרְצִי, אִם לֹא תֹאבִי בְּמוֹתִי.

הוֹי, אַרְצָתִי אַתְּ!

יב.    🔗

אֲהַבְתִּיךְ לִבְלִי חֹק– וְאִם גַם תִּבְכִּי בְיֵאוּשֵׁךְ, וְאִם גַם תִּזְעֲקִי בְיִסוּרַיִךְ, וְאִם גַם יִרְדְפוּךְ אוֹיְבַיִךְ וִינַסוּ יוֹרִידוּךְ עַד אַשְׁפָּה – אֲנִי אֲהַבְתִּיךְ וְלֹא הִזְנַחְתִּיךְ…

*

אַךְ שַׁלָמָה הַיֵאוּשׁ כַּיוֹם? שַׁלָמָה הַיִסוּרִים גַם הֵם? הֵן בָּרְחָה הַגוֹלָה לִבְלִי שׁוּב: אַמִיצָה הֱיִי־נָא וּמַאֲמִינָה הֱיִי־נָא – הֱיִי מַה שֶׁהָיִית לְפָנִים.

*

זִכְרִי אֶת משֶׁה וּגְאוֹנוֹ הָאֱלֹהֵי וְאֶת יָדוֹ הַקָשָׁה שֶׁל יְהוֹשֻעַ. זִכְרִי אֶת דְבוֹרָה בְּאֵשׁ לְשׁוֹנָהּ, אֶת יִפְתָּח שֶׁהִשְׁתַּכֵּל מִבִּתּוֹ וְאֶת שִׁמְשׁוֹן בִּשְׁרִירֵי זְרוֹעָיו.

*

אֶת שָׁאוּל עַל חַרְבּוֹ הַתְּקוּעָה, וְיוֹאָב שֶׁהִרְעִישׁ אֶת יְבוּס וְצִדְקִיָה שֶׁנֻקְרוּ לוֹ עֵינָיו עַל לֹא־אָבָה לִמְסֹר הַבִּירָה.

*

וְאֶת כָּל אַלְפֵי הָאֲחֵרִים נָא זִכְרִי, אֶת כָּל רִבְבוֹת הָעִבְרִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהִרְווּךְ פֹּה בָאָרֶץ בִּדְמֵיהֶם. אֶת כָּל מֵאוֹת הַדוֹרוֹת הָעֲקֻבִּים שֶׁהִשְׁפִּיכוּ אֶת נַחֲלֵי דִמְעוֹתֵיהֶם עַד שׁוּבָם אֵלָיִךְ סוֹף־סוֹף.

פִּקְחִי־נָא עֵינַיִךְ לִרְאוֹת. וִהְיִי מַה שֶׁהָיִית לְפָנִים.

אַרְצָתִי – נָא קוּמִי, וְקוֹמְמִינִי אִתָּךְ!

יג.    🔗

וְאֶרְוֶה אָז בְּנַחַת מִבֶּאֱרוֹת טוּבֵךְ, וְאֶחְיֶה אָז בְּנֹעַם עַל עֲרֵמוֹת עָשְׁרֵךְ. וְאוֹסִיף אַבְנֵי־חֵן לְבִנְיַן תְּשׁוּקָתֵךְ, וַאֲגַלְגֵל הַשָׁנִים אַחַת עַל אֶחָת, וְאֶזְקַן בְּרָצוֹן. וְאֹרִיד אָז רֹאשִׁי – לָשׁוּב אֵלַיִךְ, אֶל חֵיקֵךְ הַחַם וּלְהוֹעִיל כַּךְ לַדוֹרוֹת הַבָּאִים.

*

עוֹד זְמַנִי לְפָנָי.

עוֹד אָבִיב וְאָבִיב וְאָבִיב עוֹד אֶרְאֶה עִם רֵיחוֹת נִצָנָיו, עִם רוּחוֹתָיו שֶׁיְלַטְפוּ אֶת עֲיֵפוּת־שַׂעֲרוֹתַי, עִם צִפְצוּף צִפֳּרָיו וּפִרְפּוּר פַּרְפָּרָיו. עוֹד קַיִץ וְקַיִץ וְקַיִץ עוֹד יַעֲבֹר וְהַעֲנֵק יַעֲנִיקֵנִי מִשִׁמְשׁוֹ הַחַמָה, וּסְתָיו עוֹד יַחֲזִיר אֶת הַחֹרֶף שׁוּב, וְהַחֹרֶף עִם גְשָׁמָיו וְלֵילוֹתָיו הַזְעוּמִים יְבִיאֵנִי שֵׁנִית עַד מִפְתַּן הָאָבִיב: עוֹד זְמַנִי לְפָנָי.

רַק רְצִינִי, אַרְצָתִי, וְהִשְׁתַּמְשִׁי בִי לִתְחִיָתֵךְ אָתְּ.

כִּי זֶהוּ כָל מַאֲוַיִי.

יד.    🔗

… וְעַתָּה?

עַתָּה, הַאֵין תֵּדָעוּהָ –

אֶת הַהֲרָרִית הַיְרֻקָה, אֶת הַקוֹסְמָה וְהַיְפֵה־פִיָה בְעַלְמוֹת הַתֵּבֵל, אֶת הָרַכָּה וְהַפּוֹרִיָה בִנְשֵׁי הַכַּדוּר?

עַתָּה. הַאֵין תֵּדָעוּהָ –

אֶת הַנְסִיכָה הָעֲטוּרָה, אֶת מַלְכַּת הַמְדִינוֹת, אֶת גְבֶרֶת הַמוֹשְׁלוֹת בְּגַעְגוּעֵי לְבָבִי?

אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הִיא זֹאת – אַרְצָתִי!

אבי הגה ויחַיה את הדיבור העברי ויממשו, אמי אפשרתהו בהינשאה אליו, בכורו גישמו למעשה בהולדו להם ראשון, אחיו ואחיותיו וילדי המשפחות הראשונות המשיכוהו, גננותינו, מורותינו ומורינו הפיצוהו,

סופרינו ופויטינו החדישוהו, אכרינו, סוחרינו ומדענינו מיעשוהו, אך פועלינו ופועלותינו הם־הם שהשליטוהו.