לדלג לתוכן

Playtime

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גרסה מ־20:57, 2 בנובמבר 2024 מאת Yinonk (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
פלייטיים
Playtime
בימוי ז'אק טאטי
תסריט ז'אק טאטי, ארט בוכוואלד עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים ז'אק טאטי
John Abbey
Georges Montant
Michel Francini
Rita Maiden
François Viaur
André Fouché
Billy Kearns
André Badin
Alice Field
Yves Barsacq
בפסקה זו 5 רשומות נוספות שטרם תורגמו עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה Francis Lemarque עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום ג'ין בדל, אנדראס וינדינג עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת
חברה מפיצה נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 16 בדצמבר 1967
משך הקרנה 103 דקות במקור
126 דקות משוחזר
שפת הסרט צרפתית, אנגלית
סוגה סרט קומדיה, סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

Playtime (נכתב גם Play Time) הוא סרטו הרביעי באורך מלא של הבמאי הצרפתי ז'אק טאטי ונחשב לאחד מסרטיו הנועזים ביותר. הסרט צולם בין השנים 19641967 ויצא לאקרנים בשנת 1967. ייחודו של הסרט בא לידי ביטוי בסט העצום שעליו צולם - ז'אק טאטי תכנן אותו במיוחד בשביל הצילומים, אך יותר מכך בשפה הקולנועית המוכרת שבה ז'אק טאטי משתמש, המאופיינת בקומדיה ויזואלית מתוחכמת לצד עריכת סאונד יצירתית הגורמת לדיאלוגים להישמע כרעשי רקע.

הסרט מחולק לשישה מקטעים, המקושרים בין שתי דמויות שבאופן עקבי פוגשות אחת בשנייה. ברברה - תיירת אמריקאית צעירה, המטיילת בפריז עם קבוצה המורכבת בעיקר מנשים אמריקאיות בגיל המעבר, וממר הולו, גבר צרפתי חסר אוריינטציה ומבולבל, המתקשה להסתגל למודרניות החדשה של פריז.

מקטע ראשון - שדה התעופה. קבוצת המטיילים האמריקאים מגיעה לשדה התעופה האולטרה-מודרני "אורלי" בפריז.

מקטע שני - המשרדים. מר הולו מגיע לפגישה חשובה באחד מבנייני הזכוכית והפלדה. הוא אובד במבוך החדרים והמשרדים ולבסוף מוצא את עצמו בתערוכת מסחר, שנראית כמו עיצוב משרדי עסקים ומרוהטת בצורה כמעט זהה לצורה של שאר הבניין.

מקטע שלישי - תערוכת המסחר. מר הולו והתיירים האמריקאים נחשפים להמצאות החדשות ביותר, ביניהן דלת הנטרקת בדממה מוחלטת ומטאטא עם פנסי חזית. גדולתה הוויזואלית של פריז מוזכרת רק כדוכן מוכר פרחים והשתקפות אחת של מגדל אייפל באחת מזגוגיות הבתים.

מקטע רביעי - הדירות. לילה יורד ומר הולו פוגש חבר ותיק שמזמין אותו לדירתו המודרנית, המרוהטת בדלילות וחזיתה עשויה זכוכית. מקטע זה מצולם כולו מהרחוב, כשכל דירות הבניין חשופות והצופה רואה את כל הנעשה בדירות כתמונה על קיר.

מקטע חמישי - The Royal Garden. אורכו של מקטע זה כמעט כמחצית מהסרט כולו. במועדון-מסעדה מתאחד מר הולו עם כמה מהדמויות שבהן נתקל במהלך היום יחד עם עוד כמה חדשות, ביניהן זמר בלדות נוסטלגי ואיש עסקים אמריקאי פרוע.

מקטע שישי - קרוסלת המכוניות. מר הולו קונה לברברה מתנה קטנה כמזכרת מפריז לפני שהיא עוזבת, ובמרכזו של בלט בין מכוניות במעגל התנועה, האוטובוס של התיירים חוזר לשדה התעופה.

הסרט התפרסם גם בזכות הסט הבנוי הייחודי והעצום שלו ובזכות במת הרקע שלו הידועה בשם Tativille, שעלויות בנייתה ותחזוקתה היו גבוהות מאוד. הסט הצריך את העסקתם של 100 פועלי בניין לבנייתו ולבניית תחנת כוח פרטית בשבילו. סערות, משברי תקציב ואסונות אחרים משכו את זמן הצילומים ל-3 שנים ואילצו את טאטי לקחת הלוואות גדולות ולהשתמש בכספו האישי כדי לכסות את הוצאות ההפקה שלא נגמרו.[1] עריכת הסרט נמשכה כ-9 חודשים.

Playtime היה תלוי ברובו בויזואליות הקומית ובעריכת הסאונד. טאטי בחר לצלם את הסרט ברזולוציה גבוהה, על סרט צילום ברוחב 70 מ"מ ועם מערכת סאונד סטריאופונית מסובכת (יחסית לאותו זמן).[2]

כדי לחסוך כסף, חלק מהבניינים וחלק מאזוריו הפנימיים של שדה התעופה "אורלי" היו בעצם תמונות ענקיות, שהיה להם גם יתרון מאחר שלא החזירו השתקפויות מהתאורה למצלמה. המונומנטים הפריזאים שברברה רואה שהשתקפו בדלת הזכוכית, גם הם תמונות. כמו כן, טאטי השתמש בתמונות אנשים בגודל מלא על מנת לחסוך בהוצאות על ניצבים.

עיצוב וסגנון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מר הולו וקבוצה של תיירים אמריקאיים מנסים לנווט את דרכם בפריז העתידנית, הבנויה מקווים ישרים, זכוכית מודרנית, גורדי שחקים מפלדה, כבישים מרובי נתיבים וריהוט מלאכותי וקר. סביבה זו מבטאת בעיקר את הנון-קונפורמיזם הבלתי מרוסנת של הטבע האנושי, יחד עם גילויי הערכה מקריים בלבד כלפי הימים הישנים והטובים הנושפים חיים אל תוך ההפך - עולם סטרילי ועירוני. הטכנולוגיה התעשייתית המודרנית מוצגת על ידי טאטי כמכשול לחיים היומיומיים וכגורם מפריע לאינטראקציה הטבעית של האדם.

טאטי רצה שהסרט כולו יהיה בצבע אבל ניכר שהסרט צולם בשחור-לבן. הצבעים השולטים בסרט הם אפור על כל גווניו, כחול, שחור ולבן-אפרפר. השימוש בירוק ובאדום נעשה במקרים אחדים בלבד. נאמר כי טאטי מיקם חפץ אדום בכל השוטים שצילם.

למעט דוכן פרחים בודד, בכל הסרט אין שימוש בצמחים ירוקים אמיתיים או עצים. טאטי תיעב צילומי קלוז-אפ כי חשב שהם גסים, ומכיוון שהוא השתמש בפילם 70 מ"מ, לא רצה שהשחקנים ותנועותיהם יהיו תמיד נראים לעין, גם אם היו ברקע הרחוק של סצנת קבוצה. טאטי העדיף להשתמש בטכניקות סאונד כדי למשוך את תשומת לב הצופה ולא בטכניקות ויזואליות.

לאונרד מאלטין כתב שטאטי היה "האדם היחיד בהיסטוריית הקולנוע שגרם לאנשים לצחוק מסאונד של אור ניאון".

מבקר הסרטים, פיליפ קמפ, הגדיר את עלילת הסרט כחקר "כיצד הפנייה החזירה לעצמה את היכולת להמשיך בקו ישר". התקדמות זו מתקיימת במספר דרכים. בתחילת הסרט, אנשים הולכים בקווים ישרים ופונים בזויות ישרות. רק פועלי בניין ממעמד הפועלים (המייצגים את מר הולו ואת "פריז הישנה") ושני מתבגרים אוהבי מוזיקה נעים בצורה מעגלית וטבעית לבני אדם. חלק מההתנהגות "הרובוטית" מתחילה להשתחרר בסצנת המסעדה, לקראת סוף הסרט, כשהמשתתפים זונחים את התפקידים שלהם ולומדים ליהנות אחרי אסונות ליל הפתיחה. על פני כל הסרט, התיירים האמריקאים מסודרים בשורה ונספרים, אף שברברה בורחת פעם אחר פעם מהקבוצה וחוזרת אליה.

לפני סוף הסרט, ברברה משלימה את סיבובה וממשיכה בקו הישר (בעזרת מתנתו של מר הולו - צעיף מרובע שמתאים לראשה העגול), ובנסיעתה באוטובוס בחזרה אל שדה התעופה היא נעלמת במעגל התנועה האינסופי.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Bellos, David (2012). Jacques Tati. Random House. ISBN 9781409021827.
  2. ^ François Ede – Sur la restauration de Playtime, ‏נלקח ב-23 בספטמבר 2022