הבושה תשרוד אחריו. המשפט, המלחמה, המחאה, העבדים הנרצעים המכונים "שרים" והרכיכות חסרות עמוד השדרה המכונים בשם החיבה התמים "שופרות" - כולם ייעלמו יום אחד. כמו החטוף המאה שנשכח לפתע. גם הוא עצמו ייעלם, אבל הבושה שהוא ישאיר אחריו תשרוד בלב של כולנו. שמאלנים, ימנים, ביביסטים, חרדים, חילונים וחילי טרופר. חלק יוכלו להגיד שהם עשו את כל מה שהם יכלו. חלק יצטרכו להתבייש יותר מאחרים. אנשים כמו בוז'י הרצוג, למשל.
אם בנשיאים מביכים עסקינן, אז מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה בנימין נתניהו אתמול הזכירה לכל אדם מעל גיל מסוים את מסיבת העיתונאים המיתולוגית בינואר 2007, שבה הודיע האנס משה קצב על יציאתו לנבצרות. להבדיל מנתניהו, קצב מעולם לא היה כוכב טלוויזיה כריזמטי, ואף אחד לא טען שהוא האיש השישי הכי חכם בעולם. בספרו האוטוביוגרפי "זכרונותיו של נשיא המדינה" הוא מקדיש קטע ארוך לתיאור אותה מסיבת עיתונאים, ולטענתו היא זו שחרצה את דינו מכיוון שבחר לתקוף את "אלוהים" - כך לפי קצב - שהוא "שיתוף הפעולה בין התקשורת לבין רשויות האכיפה".
בספרו קצב מגולל את הרגע שכבר נכנס לפולקלור המקומי, בו גדי סוקניק שאל אותו שאלה (חוצפה שכזאת, עיתונאי שמבקש מאיש ציבור לענות על שאלות!) והוא בסך הכל ענה "נוכח ההפרעה החצופה והמתוכננת… ומתוך המתח העצום שהייתי נתון בו". קצב מקטין בספרו את התגובה המפורסמת, ולכן היה לי העונג לתמלל אותו למען מי שהיה צעיר מדי באותם ימים: "דיברת מספיק, הערב אני מדבר. אתה דיברת שישה חודשים מספיק. עכשיו אני מדבר. עכשיו זו זכותי לדבר. עכשיו זכותי לדבר. לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול להסתלק מפה. אתה יכול להסתלק מפה. אתה אמרת די שישה חודשים, אני לא דיברתי כלום. לא נעים לך לשמוע את האמת. לא נעים לך לשמוע את האמת. ערוץ 2... זה אותו ערוץ 2 שבמשך שישה חודשים שופך את דמי!"
קצב ישב מאז בכלא על אונס. הוא השתחרר מבלי להביע חרטה או להתנצל בפני הקורבנות שלו. להפך, הוא יצא ממורמר ומלא בשנאה. הוא שונא את המתלוננות נגדו. הוא שונא את מערכת המשפט. הוא שונא את התקשורת. ואולם, נראה שלגדי סוקניק יש לו שנאה מיוחדת בעקבות אותו אירוע. "סוקניק הפך את עצמו לגיבור לאומי", כותב עליו קצב בספרו, "הוא התנהג בצורה פרובוקטיבית, גסה ונרקיסיסטית… בזכות הפרובוקציה הזו, הונצח באתר של לשכת העיתונות הממשלתית. הפך לכוכב… הוא רדף אחרי הרייטינג מדי יום בצורה חולנית… הוא בושה לאינטליגנציה ולמקצוע". גילוי נאות: התמזל מזלי לעבוד בצמוד לגדי סוקניק. מדובר באחד העיתונאים המבריקים, החדים וההגונים בישראל, מאלה שעושים כבוד למקצוע שלהם, להבדיל מהכתם שמשה קצב הותיר על מוסד הנשיאות.
הספר של האנס המורשע קצב רצוף במניפולציות ושקרים, אבל בדבר אחד נראה שהוא אומר את האמת: התגובה שלו לגדי סוקניק הייתה אותנטית. הוא הוציא אותו מאיזון. לדבריו, יועץ התקשורת מוטי מורל הזהיר אותו מראש לא להיגרר למקומות כאלה. להבדיל, נתניהו הגיע למסיבת העיתונאים אמש עם מטרה ברורה: לגרור את כולנו למקומות כאלה.
בהחלטה אסטרטגית גאונית, נתניהו החליט לא לדבר כלל על ענייני פוליטיקה בנאום שלו, ובטח שלא על העדות שלו במשפט. גם המילה המפורשת "נבצרות", שהייתה בלב הנאום ההוא של משה קצב, הגיעה הרבה יותר מאוחר, בשלב השאלות והתשובות.
נתניהו דיבר על שבעת החיילים שנפלו בתוך יממה בלבנון ובעזה, הוא דיבר על החטופים, הוא דיבר על סוריה. כאילו רוצה לומר: אני בא לדבר אתכם לראשונה מזה חודשים על הדברים הכי חשובים במדינה, ואם אתם הולכים לשאול אותי שאלות על המשפט שלי, זה רק מוכיח כמה התקשורת אובססיבית נגדי. לעזאזל, למה הגאונות האסטרטגית הזאת של ביבי בכל הנוגע להישרדות פוליטית לא באה אף פעם לידי ביטוי ברמה המדינית? איפה הגאונות הזאת הייתה ב-7 באוקטובר?
את השאלה הראשונה "במקרה" שאל מוטי קסטל מערוץ 14. "במקרה" נתניהו עצמו אישר לו לשאול שתי שאלות (בהמשך ייאלץ לאשר לכל העיתונאים לשאול שתי שאלות מכיוון שנתן "בקשיש" לערוץ 14, כלשונו). זה "במקרה" אותו מוטי קסטל שתיעד את עצמו במהלך קמפיין בחירות של הליכוד ב-2020 צורח לכיוונו של נתניהו כאילו שהיה סוויפטית בהופעה של טיילור סוויפט בנאשוויל: "אדוני ראש הממשלה! זכינו להיות דור שלך! זכינו! זכינו!!!".
"הפיצוץ" המתוכנן מראש הגיע בשאלה מטעם הכתב מיכאל שמש "כאן חדשות". שמש, שהיה בן 10 בזמן ההתפרצות המפורסמת של משה קצב, מצא את עצמו בנעליו של גדי סוקניק. "מספיק אני שומע את השקרים שלך יום יום", אמר נתניהו לשמש בשחזור כמעט מדויק לאותה מסיבת עיתונאים של הנשיא האנס, "תקשיב עכשיו לאמת. אתם מפיצים שקרים כל הזמן. זה הזדמנות להגיד את האמת".
למי שעוד היה ספק שמדובר במתקפה מתוכננת של נתניהו, הגיעה תורה של יולן כהן שייצגה את חדשות 12. ערוץ החדשות הנצפה בישראל בחר לא לשלוח את אחד מהכתבים הפוליטיים או המדיניים, ובמקום שלח את כהן - ומהר מאוד הובהר גם למה. כהן, שמלווה את קרובי החטופים, בחרה לשאול שאלה שהועברה לה מהמשפחות. בשלב הזה, נתניהו פנה לצלמים ופקד: "אל תפסיקו את המצלמות, כן?". ברגע הזה כבר אפשר היה להבין שלא מדובר במסיבת עיתונאים אלא בוואן-מן-שואו. ביבי הוא גם כוכב המופע, גם העורך וגם הבמאי. במקום לענות על השאלה, נתניהו החליט לפנות לכהן ולשאול אותה למה היא מפיצה כזבים על כך שהוא בלם עסקת חטופים. כהן ניסתה לדרוש מנתניהו תשובה לשאלה וזכתה לגזלייטינג איכותי: "את תקשיבי לי, כי עם ישראל והמשפחות שומעות את השקרים האלה".
עצירה קצרה לגבי "המשפחות שומעות", זה נכון. המשפחות שומעות הכל. הן גם מרגישות ורואות הכל. לא מדובר במקשה אחת כמובן, אבל משפחות החטופים יודעות מי נפגש איתן, מי מדבר איתן, מי מלווה אותן - וגם מי לא. יולן כהן נמצאת עם משפחות החטופים כבר למעלה משנה. לא אחלק לה ציונים כי אי אפשר לבקר משהו בלי פרספקטיבה, ואין שום תקדים היסטורי ל"כתבת לענייני חטופים". בסיור עיתונאים מצומצם בקיבוץ בארי, בו השתתפתי לצד חטופים שחזרו מהשבי ונכנסו לראשונה לבתים מהם נחטפו, כהן בלטה באנושיות שלה. אפשר היה לראות שהמשפחות רואות בה כמשהו מעבר לעיתונאית שמגיעה לסקר אותם, אלא ממש חלק מהם. זו כנראה גם הסיבה שהיא החליטה לוותר על השאלה שלה לטובת משפחות החטופים. זו כנראה גם הסיבה למה היא המשיכה להתעקש על תשובה, גם כשהיה ברור לכל מי שצפה בפארסה הטלוויזיונית הזאת שבדיוק כמו משפחות החטופים עצמן, גם יולן כהן לא עומדת לקבל התייחסות רצינית מראש הממשלה.
יולן כהן עמדה נחושה מול האיש החזק במדינה וניסתה להגיב לטענות שלו כלפיה, אך לשווא. אגב, כמו הרבה פעמים, את האמת חושפים בלי כוונה הליצנים של נתניהו בערוץ 14. וכך, ינון מגל - אחד שיודע - טען שלדעתו נתניהו פשוט התבלבל בין יולן כהן לבין מיכל פעילן. האחרונה גם עיתונאית בחדשות 12, אך לעומת יולן כהן היא הרבה יותר ביקורתית כלפי הממשלה והעומד בראשה. זה נשמע מופרך, ואז זוכרים שמדובר באותו אדם שהתבלבל שלוש פעמים בתאריך של ה-7 באוקטובר, ואתמול גם לא זכר כמה חטופים הוא הפקיר בעזה. מה זה כבר להתבלבל בין שמות דומים כמו יולן ופעילן?
בשורה התחתונה התגובות המתוסרטות של נתניהו (את התשובות לשאלות בנושאים שהוא כביכול לא התכוון להתייחס אליהם הוא הקריא מדף) היו מביכות למדי. האיש שבמשך שנים מנסה לדחות את משפטו, והגיש לבית המשפט אינסוף בקשות ישירות ודרך צד ג' לדחות את עדותו, מתעקש פתאום שהוא זה שממש משתוקק להגיע כבר לבית המשפט ולתת עדות.
גם ההתפרצויות כלפי מיכאל שמש ויולן כהן שבסך הכל ביקשו תשובות לשאלות הדיפו ריח של זיעה מאומצת. משה קצב מעלי אקספרס. אפילו להתעצבן בכנות הוא לא יכול, כאילו איבד כל גרם של אנושיות שעוד הייתה בו. אם למישהו עוד היה ספק שלאדם חסר הרגש הזה יכול להיות אכפת מהחטופים שהופקרו בעזה בגללו, הגיע הרגע שבו הוא שאל את הדובר שלו אם יש 99 או 100 חטופים בעזה. מספר שכל ישראלי מכיר, רק כנראה אף אחד לא העיר את ראש הממשלה ומשך בדש חולצתו ואמר לו את זה עדיין.
בקטנה
יולן כהן ניסתה להגיב לדבריו של נתניהו ואמרה: "אני לא מפיצה שקרים, אני משמיעה את זעקתן של משפחות החטופים" אך נתניהו ודוברו היסו אותה, והעבירו את השאלה לכתב גלי צה"ל. הכתב, שחר גליק (בנו של יהודה גליק, חבר הכנסת לשעבר מהליכוד) יכול היה לצאת גדול ופשוט לשאול את אותה השאלה שהעבירו בני משפחות החטופים ליולן כהן, אך בחר לשאול שאלה אחרת. זו זכותו. אין לי טענות לכתב צעיר שלא רוצה לוותר על ההזדמנות הדי נדירה בישראל, לשאול את ראש הממשלה שאלה ישירה, מה גם שהשאלה שלו הייתה ראויה וחשובה כשלעצמה.
מצד שני, העובדה שהמסע"ת בכלל המשיכה כסדרה אחרי ההתקפה הבריונית של נתניהו על שני עיתונאים היא עוד רגע עצוב בתולדות ימי התקשורת המקומית. כהן ושמש אמנם הוכיחו שהם מספיק חזקים כדי להתמודד עם ההכפשות של נתניהו, אבל ממילא הם לא היו המטרה אלא האמינות של התקשורת החופשית בישראל.
כל העיתונאים (אל תדאג קסטל, אני לא מדבר אליך) היו צריכים להראות קולגיאליות ולנטוש את המקום ברגע שהמקצוע שלהם עמד תחת מתקפה. נכון, יכול להיות שזה בדיוק מה שנתניהו היה רוצה שיקרה - אבל גם האופציה השנייה, שלפיה ראש הממשלה יכול להשתין על עיתונאים וכולנו נתנהג כאילו זה גשם, לא בדיוק עדיפה. היום זה יולן ומיכאל, מחר אלה יהיו הם.